לדעתי, כל הורה צריך לחשוב היטב לפני שהוא מביא ילדים לעולם על כל הנושאים שהעלית. למרבה הצער לא כולם עושים זאת.
רובנו ככולנו לא
יכולים לעשות זאת. הורות נמנית על אותם דברים שאין לדעת לגביהם מה תחווה ובמה תתקל ואיך תתמודד עם הדברים טרם התרחשותם. דברים שאתה
בּוּר בהם לגבי עצמך עד שאתה לא צולל לתוכם. והבורות לא נגמרת עם התמשכות ההורות. אולי מצטמצמת, גם לגבי זה אני הרבה פעמים לא בטוחה.
ובהנחה שאנשים לא יפסיקו להביא ילדים לעולם, הרע במיעוטו שנותר לעשות הוא "לתקן את הטעויות באמצע הנגינה" , כדברי החבר של עוזי חיטמן.
והרבה פעמים הטריגר שגורם לעצור ולנסות להקשיב למנגינה, ולזהות שיש צרימות וזיופים, הוא דברים שאנשים אחרים מעלים. מחשבות, זוויות ראיה אחרות. זו אחת מהפונקציות היותר חשובות שהאתר הזה מילא עבורי (ומן הסתם גם עבור אנשים נוספים). כפאראפרזה על ה
בחן את עצמך המשועשע שפתחתי פעם – חלק ניכר מהאתר הוא
בחן את עצמך במובן הרציני של המילה. "בחן את עצמך" מַתְמיד.
דיאנה אידלמן אמרה פעם שטקסים הם אמצעי אפקטיבי להביע וליישם העדפות וחשיבות של דברים בחייך.
זו אחת הסיבות לחשיבותם של ימי זכרון: היותם ימי הזכרה. יום כמו יום כיפור, שמוגדר באופן מוצהר ורשמי כיום של חשבון נפש. מהבחינה הזו הרעיון של ניסוח הצהרה, הוא נכון ויפה ומועיל. בייחוד (או: רק?) אם מתלווה אליו בדיקה תקופתית. "יום הילד".
גוף קולקטיבי של סיבות ומניעים (ותרגומם המעשי להתחיבויות ומטרות, ותרגומן המעשי של אלה לקריטריונים וכללי אצבע), יכול להיות נקודת התחלה טובה למי שמוצא עצמו תועה ותוהה. כמו שאת חוזה השכירות הסטנדרטי הרבה אנשים לוקחים ומשתמשים בו כבסיס ומכניסים את השינויים המתאימים להם.
הרבה פעמים אכן יותר
קל לחיות את היום את השעה והרגע, במובן של לפעול מתוך אוטומטים, (ודאי וּודאי שבמצב העייפות התמידית בו שרוי הורה ממוצע), לשרוד עוד יום, ולא לעצור ולתת דין וחשבון לעצמך. מה מניעיך. מה השפעת מעשיך על עצמך ועל אלה המופקדים בידיך.
אפילו כאשר שעה ועוד שעה ורגע ועוד רגע הם קשים וגרועים, עדיין – ואולי: דווקא אז - קשה לגייס כוחות כדי להשקיע מאמץ מעבר לזה שגם כך היומיום תובע מאיתנו. מאמץ כדי לזהות, כדי להבין, ואז - הקשה מכל: כדי לשנות. עשיית הדברים הללו היא תהליך תובעני מאד, ולפעמים רק כשמגיעים מים עד נפש מצליחים לגייס מספיק מוטיבציה וכוחות עבורו.
כפי שהסבירה פעם
יונת שרון בפיסקה אחת מדויקת ובהירה למה
רוב האנשים אינם חושבים :
אני חשבתי פעם שזה נובע מעצלות, אבל היום נראה לי שזה נובע מכאב. זה לא שאנשים סתם לא חושבים - הם נמנעים מחשיבה באופן פעיל ובורחים ממנה כל עוד אפשר. רוב האנשים חושבים רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות, וגם אז לא תמיד.
רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות.
רק כשהדחקת הכאב מייצרת כאב גדול עוד יותר. כשההתעלמות גובה מחיר כבד יותר מההתמודדות.
"דגים אינם רואים את המים". גם הורים בהורותם הם דגים במים. צריך יכולת התבוננות וכנות ואומץ נדירים כדי להיות מסוגלים לשנות את הפוקוס של המבט ולהתבונן במים עצמם. קולות סביבנו – קולות ששונים משלנו, שלא השתקת הכאב שלנו היא המניע שלהם – חיוניים לעתים כדי לעשות זאת.
מאד בחוזקה עלה מהתגובות הראשוניות על מה שיפה כתבה קול שאומר "אצלנו הכל בסדר. נכון שלעתים יש איזו פשלה פה ושם – אבל לעולם עדיף לילד שלי שיהיה איתי,
ושלא תעזו לפתוח את הנושא הזה בכלל."
קרן שמש הציגה, לגבי אֵם בדכאון לאחר לידה, את שתי האפשרויות האלה:
_עדיף היה להגיד: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, אבל לא יכולה לטפל בך. אתה מפריע לי אז אני אזיז אותך"?
או אולי עדיף: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, למרות הקושי שלי, אני אטפל בך ואספק לך את כל מחסורך. זה לא יהיה לי קל, אבל אתה חשוב לי ולכן אתמודד עם זה"._
אלא שזו הצגה לא מדויקת של הדברים: התמונה המדויקת היא, שאמך במצב של דכאון
אינה יכולה לספק לך את כל מחסורך.
ואותה אמא דעתנית שהפקיד המבייץ מאשים אותה בשתלטנות מזיקה. האם בהכרח הפקיד טועה בניתוח?
אני רוצה לומר משהו מאד לא פופולרי. "יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו לי בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
אבל חשוב לגעת בו.
גם בחינוך הביתי יש הזנחה, ובדידות, ובורות, ויומרה.
גם בחינוך הביתי. גם במשפחות שנעזרות במערכת החינוך. בשני הסוגים יש כאלה שהילד בהן נהנה מרשת בטחון נפשית חברתית (בני משפחה, חברים, מכרים, לפעמים אנשי מקצוע שונים) של אנשים הרוצים את טובתו, והוא יכול להתאוורר אצל האחד מפגיעותיו ודרישותיו וכפיותיו של השני, ואז להתאוורר אצל השלישי מפגיעותיו של הראשון, ובשורה התחתונה לצאת נשכר ומאושר ובריא ומאוזן במידה.
ובמשפחות בשני סוגי החינוך ייתכן מצב בו אין רשת בטחון כזו, ואז אין מה שיקזז השפעה שלילית של בעל-כח על הילד.
בני אנוש אנו. רובנו ככולנו סוחבים את כאבינו. רובינו איננו רואים את המים, או לפחות את חלקם. ברירת המחדל היא לבחור בחיינו בחירות בגלל רגש, ואחר כך לאמֵץ את האידאולוגיה המתאימה שתתמוך בהן. ואם הבסיס הרגשי לבחירות אינו מונח גלוי לעיננו, אין סיכוי שנראה את התהליך הזה.
האמנם בין כל ההורים אין אף אחד שקשה לו להתמודד עם כאבי ילדותו שלו, שילדיו מעלים בו מחדש? או שמשתמש בהם כמקצה שיפורים ופיצוי לעצמו, ומתעלם מהעובדה שהם בני אדם אחרים, וקשייהם וכאביהם וצרכיהם שונים משל ההורה? אף אחד שהוא קונטרול-פריק ועל כן לא מוכן לוותר על השליטה גם בילדיו? אף אחד שיש לו פחדי נטישה ועל כן קשה לו לשחרר את ילדיו לחייהם הנבדלים ולהתמודד עם הנטישה שבדבר? אף אחד שחש ריקנות בחייו, ולא יודע איך להתמודד איתה, ומה לעשות עם עצמו, ומשתמש בילדיו כדי להמנע מההתמודדות הזו? שחי בתחושה שאינו חשוב ואינו רצוי ומשתמש בילד כדי להרגיש נחוץ ואהוב סוף סוף? שיש לו קשיים בזוגיות ומשתמש בילד כדי להעביר את הפוקוס למקום אחר? שסיבולת ההימצאות במצב מצוקה רגשית נמוכה אצלו?
(יש דף שצפריר שפרון פתח פעם,
כיצד אנו משתמשים בילדינו. כל אלה בטח כתובים שם, ועוד דברים רבים אחרים.)
האמנם דבר מכל אלה לא קיים?
וכמה מאיתנו מוצאים עצמנו במשהו מתוך רשימה הזו?
וכל הקשיים הללו משפיעים על בחירת אורח החיים, ואחר כך מתבטאים בתוכו.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שהם פריקים של קונטרול, וגם בחינוך לא ביתי הם יכולים לשלוט בילד ביד רמה, בגלוי או בסמוי. אבל יותר קל לעשות זאת בחינוך ביתי.
גם בחינוך לא ביתי הורה שקשה לו לשאת עימותים עם הילד יכול באופן גורף להמנע מהם גם אם הדבר גובה מחיר מן הילד, אבל קל יותר להכריז על חופש מוחלט כשאין הכתבת אילוצים ממערכת חיצונית המעורבבת בחייך.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, ומשתמשים בילדים כדי להמנע מההתמודדות הזו, אבל בחינוך ביתי מוקדשים לילדים יותר זמן ומשאבים כך שהם מספקים הרבה יותר הסחת דעת.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שנמנעים מלהתמודד עם הכאב שמעלות בהם התמודדויות שונות שהילד עובר במערכת, והם מדחיקים או מתעלמים ולו במחיר של הפקרת ילדם. אבל כמובן קל בהרבה לעקוף את הבעיה הזו בחינוך ביתי.
כל זה לא בא לפסול חינוך ביתי; בהחלט ייתכן שבשורה התחתונה, הילד המסוים בקונסטלציה המסוימת יוצא נשכר מכך שהוא בחינוך ביתי, וגם אם מתוך שלא לִשְמָהּ, בסופו של דבר בא לִשְמָהּ.
אותה אמא שהפקיד מזהה אצלה שתלטנות מזיקה: האם המסקנה היא שאינה ראויה להיות אֵם - בכלל, או בחינוך ביתי בפרט?
לא.
לא, מפני שזה הטבע האנושי, וזו המציאות. אין אף אדם מושלם, ואין אף משפחה מושלמת, ואין אף הורות מושלמת. התמונה היא רב מימדית, ומול הנזקים שהאמא הזו עושה לילד שלה בשתלטנותה, מן הסתם היא נותנת לו דברים אחרים. ולא, משום שהנזק שבהפרדת ילד מהורה טבעי הוא עצום בפני עצמו. רק נזק קיצוני יכול להצדיק כזה דבר.
איני חושבת שניתן להמנע מנזקים.
אני כן חושבת שיש לשאוף למזעור שלהם.
אותה משפחה, של אם שתלטנית וילד הניזוק מן השתלטנות, היתה יוצאת נשכרת לו האם היתה מאווררת קצת את הנושא, מנסה לפתוח אותו, ולנסות לטפל בו.
הייתי מיעץ לך לפקוד פעם בשבוע את ספת הפסיכולוג ולדון איתו ... ואיך תמנעי מהפחד הזה לפגוע בילדך. : זו, למשל, אינה עצה רעה כלל וכלל.
בניגוד לידע המדעי, הנבנה על "נסיונות להפריך" ולא על "אישושים", הנפש האנושית כן נבנית על אישושים, אישורים, תמיכה, ומחפשת אותם ולא הפרכות וביקורת. אמנם כמעט תמיד ילדינו מראים לנו איפה אנחנו מערבבים את עצמנו בהם ומזיקים להם, אבל בגלל קשיינו אנו נוטים להתעלם מהאיתותים, או לפרש אותם לא נכון.
ככל שתרבינה ההתקלויות באיזכורים של בעיה שקיימת אצלנו (איש איש ובעיותיו שלו), ככל שתרבינה סביבנו המראות היכולות לשקף את בבואתנו, יש יותר סיכוי שמשהו יתחיל להדהד בעמקי הנפש.
ואחר כך, אולי, לעלות למוּדעוּת. להאמר בפרוש.
ואחר כך, בצורה זו או אחרת, משהו עשוי להתחיל להשתנות. לעתים שדים שתלטניים באופן קיצוני מתבררים כבעלי תכונות כשל האורקים בשר הטבעות: מלאי כח להשחית כשהם בחושך, אך פקי ברכיים וּרפי ידיים כשהם נגררים אל אור השמש של התודעה.
אוסף כזה של הצהרות כוונה, של התבונה הקולקטיבית שנצברה, יכול לשמש כמראה נוספת.
""יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
משהו מתוך "אהבה והשרדות" של דין אורניש:
"ישנה גם זווית אנתרופולוגית שצריך להביא בחשבון, של חיים בחברה שבטית עתיקה. מחקרים מצאו כי ניתן לזהות רק בערך שלוש מאות פנים אנושיות – מעבר לזה, אתה מתחיל לחוות זרות. כאשר השבט גדל מעבר למספר הזה, הם התפצלו למבנים קטנים יותר. האופן שבו זה קשור לבריאות הוא – שכאשר חברה בנויה משלוש מאות בני אדם לכל היותר, לא יכולים להיות לך יותר מדי סודות. את אתה מרביץ לילד שלך, כולם יודעים, ומתוך הקהילה מגיעה עזרה כדי שתפסיק להכות את הילד שלך.
לנו אין את זה, פשוט משום שיש יותר מדי אנשים בחברה שלנו, ובכל זאת התפצלנו, בו בזמן, לקבוצות קטנות אלה, כך שאין שום קבוצה גדולה שדואגת לנו, שיכולה לעזור לנו, שיכולה להיות קרובה אלינו. השארנו לעצמנו רק את הרע ביותר – גדול מדי וקטן מדי בו בזמן".
[u]לדעתי, כל הורה צריך לחשוב היטב [b]לפני שהוא מביא ילדים לעולם[/b] על כל הנושאים שהעלית. למרבה הצער לא כולם עושים זאת.[/u]
רובנו ככולנו לא [b]יכולים[/b] לעשות זאת. הורות נמנית על אותם דברים שאין לדעת לגביהם מה תחווה ובמה תתקל ואיך תתמודד עם הדברים טרם התרחשותם. דברים שאתה [u]בּוּר בהם לגבי עצמך[/u] עד שאתה לא צולל לתוכם. והבורות לא נגמרת עם התמשכות ההורות. אולי מצטמצמת, גם לגבי זה אני הרבה פעמים לא בטוחה.
ובהנחה שאנשים לא יפסיקו להביא ילדים לעולם, הרע במיעוטו שנותר לעשות הוא "לתקן את הטעויות באמצע הנגינה" , כדברי החבר של עוזי חיטמן.
והרבה פעמים הטריגר שגורם לעצור ולנסות להקשיב למנגינה, ולזהות שיש צרימות וזיופים, הוא דברים שאנשים אחרים מעלים. מחשבות, זוויות ראיה אחרות. זו אחת מהפונקציות היותר חשובות שהאתר הזה מילא עבורי (ומן הסתם גם עבור אנשים נוספים). כפאראפרזה על ה [po]בחן את עצמך[/po] המשועשע שפתחתי פעם – חלק ניכר מהאתר הוא [po]בחן את עצמך[/po] במובן הרציני של המילה. "בחן את עצמך" מַתְמיד.
דיאנה אידלמן אמרה פעם שטקסים הם אמצעי אפקטיבי להביע וליישם העדפות וחשיבות של דברים בחייך.
זו אחת הסיבות לחשיבותם של ימי זכרון: היותם ימי הזכרה. יום כמו יום כיפור, שמוגדר באופן מוצהר ורשמי כיום של חשבון נפש. מהבחינה הזו הרעיון של ניסוח הצהרה, הוא נכון ויפה ומועיל. בייחוד (או: רק?) אם מתלווה אליו בדיקה תקופתית. "יום הילד".
גוף קולקטיבי של סיבות ומניעים (ותרגומם המעשי להתחיבויות ומטרות, ותרגומן המעשי של אלה לקריטריונים וכללי אצבע), יכול להיות נקודת התחלה טובה למי שמוצא עצמו תועה ותוהה. כמו שאת חוזה השכירות הסטנדרטי הרבה אנשים לוקחים ומשתמשים בו כבסיס ומכניסים את השינויים המתאימים להם.
הרבה פעמים אכן יותר [u]קל לחיות את היום את השעה והרגע,[/u] במובן של לפעול מתוך אוטומטים, (ודאי וּודאי שבמצב העייפות התמידית בו שרוי הורה ממוצע), לשרוד עוד יום, ולא לעצור ולתת דין וחשבון לעצמך. מה מניעיך. מה השפעת מעשיך על עצמך ועל אלה המופקדים בידיך. [b]אפילו[/b] כאשר שעה ועוד שעה ורגע ועוד רגע הם קשים וגרועים, עדיין – ואולי: דווקא אז - קשה לגייס כוחות כדי להשקיע מאמץ מעבר לזה שגם כך היומיום תובע מאיתנו. מאמץ כדי לזהות, כדי להבין, ואז - הקשה מכל: כדי לשנות. עשיית הדברים הללו היא תהליך תובעני מאד, ולפעמים רק כשמגיעים מים עד נפש מצליחים לגייס מספיק מוטיבציה וכוחות עבורו.
כפי שהסבירה פעם [po]יונת שרון[/po] בפיסקה אחת מדויקת ובהירה למה [po]רוב האנשים אינם חושבים[/po] :
[u]אני חשבתי פעם שזה נובע מעצלות, אבל היום נראה לי שזה נובע מכאב. זה לא שאנשים סתם לא חושבים - הם נמנעים מחשיבה באופן פעיל ובורחים ממנה כל עוד אפשר. רוב האנשים חושבים רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות, וגם אז לא תמיד.[/u]
רק אם מוצו כל האפשרויות האחרות.
רק כשהדחקת הכאב מייצרת כאב גדול עוד יותר. כשההתעלמות גובה מחיר כבד יותר מההתמודדות.
"דגים אינם רואים את המים". גם הורים בהורותם הם דגים במים. צריך יכולת התבוננות וכנות ואומץ נדירים כדי להיות מסוגלים לשנות את הפוקוס של המבט ולהתבונן במים עצמם. קולות סביבנו – קולות ששונים משלנו, שלא השתקת הכאב שלנו היא המניע שלהם – חיוניים לעתים כדי לעשות זאת.
מאד בחוזקה עלה מהתגובות הראשוניות על מה שיפה כתבה קול שאומר "אצלנו הכל בסדר. נכון שלעתים יש איזו פשלה פה ושם – אבל לעולם עדיף לילד שלי שיהיה איתי, [b]ושלא תעזו לפתוח את הנושא הזה בכלל[/b]."
[po]קרן שמש[/po] הציגה, לגבי אֵם בדכאון לאחר לידה, את שתי האפשרויות האלה:
_עדיף היה להגיד: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, אבל לא יכולה לטפל בך. אתה מפריע לי אז אני אזיז אותך"?
או אולי עדיף: "בני היקר, אמא אוהבת אותך מאוד, למרות הקושי שלי, אני אטפל בך ואספק לך את כל מחסורך. זה לא יהיה לי קל, אבל אתה חשוב לי ולכן אתמודד עם זה"._
אלא שזו הצגה לא מדויקת של הדברים: התמונה המדויקת היא, שאמך במצב של דכאון [b]אינה[/b] יכולה לספק לך את כל מחסורך.
ואותה אמא דעתנית שהפקיד המבייץ מאשים אותה בשתלטנות מזיקה. האם בהכרח הפקיד טועה בניתוח?
אני רוצה לומר משהו מאד לא פופולרי. "יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו לי בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
אבל חשוב לגעת בו.
גם בחינוך הביתי יש הזנחה, ובדידות, ובורות, ויומרה.
[b]גם[/b] בחינוך הביתי. גם במשפחות שנעזרות במערכת החינוך. בשני הסוגים יש כאלה שהילד בהן נהנה מרשת בטחון נפשית חברתית (בני משפחה, חברים, מכרים, לפעמים אנשי מקצוע שונים) של אנשים הרוצים את טובתו, והוא יכול להתאוורר אצל האחד מפגיעותיו ודרישותיו וכפיותיו של השני, ואז להתאוורר אצל השלישי מפגיעותיו של הראשון, ובשורה התחתונה לצאת נשכר ומאושר ובריא ומאוזן במידה.
ובמשפחות בשני סוגי החינוך ייתכן מצב בו אין רשת בטחון כזו, ואז אין מה שיקזז השפעה שלילית של בעל-כח על הילד.
בני אנוש אנו. רובנו ככולנו סוחבים את כאבינו. רובינו איננו רואים את המים, או לפחות את חלקם. ברירת המחדל היא לבחור בחיינו בחירות בגלל רגש, ואחר כך לאמֵץ את האידאולוגיה המתאימה שתתמוך בהן. ואם הבסיס הרגשי לבחירות אינו מונח גלוי לעיננו, אין סיכוי שנראה את התהליך הזה.
האמנם בין כל ההורים אין אף אחד שקשה לו להתמודד עם כאבי ילדותו שלו, שילדיו מעלים בו מחדש? או שמשתמש בהם כמקצה שיפורים ופיצוי לעצמו, ומתעלם מהעובדה שהם בני אדם אחרים, וקשייהם וכאביהם וצרכיהם שונים משל ההורה? אף אחד שהוא קונטרול-פריק ועל כן לא מוכן לוותר על השליטה גם בילדיו? אף אחד שיש לו פחדי נטישה ועל כן קשה לו לשחרר את ילדיו לחייהם הנבדלים ולהתמודד עם הנטישה שבדבר? אף אחד שחש ריקנות בחייו, ולא יודע איך להתמודד איתה, ומה לעשות עם עצמו, ומשתמש בילדיו כדי להמנע מההתמודדות הזו? שחי בתחושה שאינו חשוב ואינו רצוי ומשתמש בילד כדי להרגיש נחוץ ואהוב סוף סוף? שיש לו קשיים בזוגיות ומשתמש בילד כדי להעביר את הפוקוס למקום אחר? שסיבולת ההימצאות במצב מצוקה רגשית נמוכה אצלו?
(יש דף שצפריר שפרון פתח פעם, [po]כיצד אנו משתמשים בילדינו[/po]. כל אלה בטח כתובים שם, ועוד דברים רבים אחרים.)
האמנם דבר מכל אלה לא קיים?
וכמה מאיתנו מוצאים עצמנו במשהו מתוך רשימה הזו?
וכל הקשיים הללו משפיעים על בחירת אורח החיים, ואחר כך מתבטאים בתוכו.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שהם פריקים של קונטרול, וגם בחינוך לא ביתי הם יכולים לשלוט בילד ביד רמה, בגלוי או בסמוי. אבל יותר קל לעשות זאת בחינוך ביתי.
גם בחינוך לא ביתי הורה שקשה לו לשאת עימותים עם הילד יכול באופן גורף להמנע מהם גם אם הדבר גובה מחיר מן הילד, אבל קל יותר להכריז על חופש מוחלט כשאין הכתבת אילוצים ממערכת חיצונית המעורבבת בחייך.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, ומשתמשים בילדים כדי להמנע מההתמודדות הזו, אבל בחינוך ביתי מוקדשים לילדים יותר זמן ומשאבים כך שהם מספקים הרבה יותר הסחת דעת.
גם בחינוך לא ביתי יש הורים שנמנעים מלהתמודד עם הכאב שמעלות בהם התמודדויות שונות שהילד עובר במערכת, והם מדחיקים או מתעלמים ולו במחיר של הפקרת ילדם. אבל כמובן קל בהרבה לעקוף את הבעיה הזו בחינוך ביתי.
כל זה לא בא לפסול חינוך ביתי; בהחלט ייתכן שבשורה התחתונה, הילד המסוים בקונסטלציה המסוימת יוצא נשכר מכך שהוא בחינוך ביתי, וגם אם מתוך שלא לִשְמָהּ, בסופו של דבר בא לִשְמָהּ.
אותה אמא שהפקיד מזהה אצלה שתלטנות מזיקה: האם המסקנה היא שאינה ראויה להיות אֵם - בכלל, או בחינוך ביתי בפרט?
לא.
לא, מפני שזה הטבע האנושי, וזו המציאות. אין אף אדם מושלם, ואין אף משפחה מושלמת, ואין אף הורות מושלמת. התמונה היא רב מימדית, ומול הנזקים שהאמא הזו עושה לילד שלה בשתלטנותה, מן הסתם היא נותנת לו דברים אחרים. ולא, משום שהנזק שבהפרדת ילד מהורה טבעי הוא עצום בפני עצמו. רק נזק קיצוני יכול להצדיק כזה דבר.
איני חושבת שניתן להמנע מנזקים.
אני כן חושבת שיש לשאוף למזעור שלהם.
אותה משפחה, של אם שתלטנית וילד הניזוק מן השתלטנות, היתה יוצאת נשכרת לו האם היתה מאווררת קצת את הנושא, מנסה לפתוח אותו, ולנסות לטפל בו.
[u]הייתי מיעץ לך לפקוד פעם בשבוע את ספת הפסיכולוג ולדון איתו ... ואיך תמנעי מהפחד הזה לפגוע בילדך.[/u] : זו, למשל, אינה עצה רעה כלל וכלל.
בניגוד לידע המדעי, הנבנה על "נסיונות להפריך" ולא על "אישושים", הנפש האנושית כן נבנית על אישושים, אישורים, תמיכה, ומחפשת אותם ולא הפרכות וביקורת. אמנם כמעט תמיד ילדינו מראים לנו איפה אנחנו מערבבים את עצמנו בהם ומזיקים להם, אבל בגלל קשיינו אנו נוטים להתעלם מהאיתותים, או לפרש אותם לא נכון.
ככל שתרבינה ההתקלויות באיזכורים של בעיה שקיימת אצלנו (איש איש ובעיותיו שלו), ככל שתרבינה סביבנו המראות היכולות לשקף את בבואתנו, יש יותר סיכוי שמשהו יתחיל להדהד בעמקי הנפש.
ואחר כך, אולי, לעלות למוּדעוּת. להאמר בפרוש.
ואחר כך, בצורה זו או אחרת, משהו עשוי להתחיל להשתנות. לעתים שדים שתלטניים באופן קיצוני מתבררים כבעלי תכונות כשל האורקים בשר הטבעות: מלאי כח להשחית כשהם בחושך, אך פקי ברכיים וּרפי ידיים כשהם נגררים אל אור השמש של התודעה.
אוסף כזה של הצהרות כוונה, של התבונה הקולקטיבית שנצברה, יכול לשמש כמראה נוספת.
[list]
[*] - -
[/list]
""יש ויש הזנחה בחינוך ביתי, ובדידות, ובורות, ויומרה", אם להשתמש במילים לא שלי (שנאמרו בשיחה פרטית, לא כאן באתר.
ברור שלא כאן באתר:
כי אל תעזו בכלל לגעת בנושא הזה).
משהו מתוך "אהבה והשרדות" של דין אורניש:
"ישנה גם זווית אנתרופולוגית שצריך להביא בחשבון, של חיים בחברה שבטית עתיקה. מחקרים מצאו כי ניתן לזהות רק בערך שלוש מאות פנים אנושיות – מעבר לזה, אתה מתחיל לחוות זרות. כאשר השבט גדל מעבר למספר הזה, הם התפצלו למבנים קטנים יותר. האופן שבו זה קשור לבריאות הוא – שכאשר חברה בנויה משלוש מאות בני אדם לכל היותר, לא יכולים להיות לך יותר מדי סודות. את אתה מרביץ לילד שלך, כולם יודעים, ומתוך הקהילה מגיעה עזרה כדי שתפסיק להכות את הילד שלך.
לנו אין את זה, פשוט משום שיש יותר מדי אנשים בחברה שלנו, ובכל זאת התפצלנו, בו בזמן, לקבוצות קטנות אלה, כך שאין שום קבוצה גדולה שדואגת לנו, שיכולה לעזור לנו, שיכולה להיות קרובה אלינו. השארנו לעצמנו רק את הרע ביותר – גדול מדי וקטן מדי בו בזמן".