על ידי אמא_ללי* » 21 אוגוסט 2012, 16:58
_אני רק חושבת שלהחליט מיד אחרי לידה זה לא עובד
בקיצור, נדבר עוד שנתיים_
מעניין, זה מה שאומרת לי כמעט כל מי שאני משתפת אותה. ואני יכולה להבין את התגובה הזאת, רק שלפעמים נדמה לי שזאת תגובה כמעט אוטומטית (לא אומרת שום דבר עלייך באופן אישי כמובן). בכל מקרה, תוך כדי שבכורתי הגיחה לעולם אמרתי לבעלי "בפעם הבאה אנחנו מאמצים"
. אבל עכשיו אני תשעה חודשים אחרי לידה, ועברתי תהליך מאד משמעותי עם הסוגיה הזאת בחודשים האחרונים, כך שזאת כבר ממש לא האמירה הזאת של "לא עושה את זה שוב".
_
אמא ללי את יכולה לפרט חלק מהשיקולים שלך?
מאוד מעניין מה גרם לך לשינוי._.
אני יכולה לנסות...
קודם כל, ההריונות שלי מאד קשים. אמנם מניבים פירות מופלאים, אבל לי מאד מאד קשה להיות בהריון. בעבר עוד היתה לי אמונה שזה לא כורח המציאות, ושאם אני אשמור על הבריאות ואטפל בעצמי ההריון יוכל להיראות גם אחרת, ובפועל זה לא קרה. בכל פעם היו קשיים אחרים, ואמנם ההריון השני היה קל יותר מהשניים האחרים, אבל גם בו היו כמה חודשים (!) של נטרול רב. וההריון השלישי היה הקשה מכולם, אפשר להגיד שהוא היה קשה מרגע ההתעברות ועד רגע הלידה.
דבר נוסף, הוא שמבחינה פיסית הטיפול בתינוקות קטנים מאד מאתגר עבורי. כבד לי מאד לשאת (ואני רוצה לעשות את זה הרבה כי ככה אני אוהבת ומאמינה), ובתור
אדם רגיש מאד גם קשה לי לעשות דברים עם תינוק "על הדרך", במיוחד אם הדברים האלה כרוכים בטיפול או תשומת לב לעוד ילדים. עכשיו כשאני עם שלושה, לצאת להסתובב, או אפילו סתם להיות אצל חברים, עם שלושתם (כשבעלי לא איתי) זאת משימה ששואבת ממני כמות עצומה של כוחות...
כך שבעצם, להביא ילד לעולם זה אומר לקחת בחשבון שנה וחצי או שנתיים (9 חודשים הריון ועוד התקופה אחרי הלידה עד שהתינוק כבר קצת יותר עצמאי) שבהם מאד קשה לי לתפקד, ויש לי הרבה פחות כוחות לעצמי, לילדים הגדולים יותר שלי, לבעלי, לבית, לדברים שאני אוהבת לעשות. זה ממש מרגיש כמו לצלול מתחת לפני המים ולהתחיל להגיח בחזרה שנה וחצי אחר כך. עכשיו למשל אני בשלבי הגחה.... ואני מדברת על תפקוד יחסית בסיסי, גם מבחינת המשימות - לארגן אוכל פחות או יותר סביר, לאסוף ילדות מהגן בלי שזה סוחט אותי לשעתיים אחר כך, וגם מבחינה רגשית ונפשית.
וגם, אני אוהבת לגדל תינוקות צמודים אלי, ולא נפרדת מהם בכלל בחודשים הראשונים וגם אחר כך מעט ובהדרגה, ואם משלבים את זה שאני לא כל כך יכולה לעשות דברים עם תינוק עליי, זה משאיר אותי הרבה מאד סגורה בבית ומנותקת מהעולם.
בקיצור, אחרי הלידה האחרונה היתה תקופה ארוכה שבה הייתי עסוקה מאד ביחס בין פנטזיה למציאות, בין מה שתמיד חשבתי שיהיה לבין מה שיש באמת. והבנתי, שהרעיון של 4 ילדים הוא מאד מאד יפה, אבל באיזה שהוא מקום הוא שרירותי לגמרי, הוא פשוט לקוח מתוך המשפחה שאני באה ממנה. ואם אני מסתכלת עלינו, על המשפחה שלנו עכשיו, על המשמעויות של כל ילד נוסף, אז הרעיון הזה לא באמת קשור אלינו.
כשאני מסתכלת קדימה אני מרגישה רצון לעבור הלאה לשלב הבא שלנו כמשפחה, שלב שבו אפשר לעשות דברים ביחד שכולם נהנים מהם (למשל לטייל, ללכת למקומות), ואני מרגישה שאם יש הרבה ילדים אז גם אחרי שעוברים את שלב התינוקות יש פחות במשותף בין הגדולים לקטנים ותמיד יש איזו חלוקה. טפו טפו טפו יש לנו שלושה ילדים בריאים ומדהימים, ואני מרגישה תודה עצומה על זה, ומן תחושה של שלמות, שאני סיימתי את השלב של להביא עוד ילדים, ועכשיו אני רוצה להיות עם אלה שיש לי, עם המשפחה שאנחנו.
יש עוד כמה דברים אבל זה בינתיים....
_אני רק חושבת שלהחליט מיד אחרי לידה זה לא עובד
בקיצור, נדבר עוד שנתיים_
מעניין, זה מה שאומרת לי כמעט כל מי שאני משתפת אותה. ואני יכולה להבין את התגובה הזאת, רק שלפעמים נדמה לי שזאת תגובה כמעט אוטומטית (לא אומרת שום דבר עלייך באופן אישי כמובן). בכל מקרה, תוך כדי שבכורתי הגיחה לעולם אמרתי לבעלי "בפעם הבאה אנחנו מאמצים" :-). אבל עכשיו אני תשעה חודשים אחרי לידה, ועברתי תהליך מאד משמעותי עם הסוגיה הזאת בחודשים האחרונים, כך שזאת כבר ממש לא האמירה הזאת של "לא עושה את זה שוב".
_[po]אמא ללי[/po] את יכולה לפרט חלק מהשיקולים שלך?
מאוד מעניין מה גרם לך לשינוי._.
אני יכולה לנסות...
קודם כל, ההריונות שלי מאד קשים. אמנם מניבים פירות מופלאים, אבל לי מאד מאד קשה להיות בהריון. בעבר עוד היתה לי אמונה שזה לא כורח המציאות, ושאם אני אשמור על הבריאות ואטפל בעצמי ההריון יוכל להיראות גם אחרת, ובפועל זה לא קרה. בכל פעם היו קשיים אחרים, ואמנם ההריון השני היה קל יותר מהשניים האחרים, אבל גם בו היו כמה חודשים (!) של נטרול רב. וההריון השלישי היה הקשה מכולם, אפשר להגיד שהוא היה קשה מרגע ההתעברות ועד רגע הלידה.
דבר נוסף, הוא שמבחינה פיסית הטיפול בתינוקות קטנים מאד מאתגר עבורי. כבד לי מאד לשאת (ואני רוצה לעשות את זה הרבה כי ככה אני אוהבת ומאמינה), ובתור [po]אדם רגיש מאד[/po] גם קשה לי לעשות דברים עם תינוק "על הדרך", במיוחד אם הדברים האלה כרוכים בטיפול או תשומת לב לעוד ילדים. עכשיו כשאני עם שלושה, לצאת להסתובב, או אפילו סתם להיות אצל חברים, עם שלושתם (כשבעלי לא איתי) זאת משימה ששואבת ממני כמות עצומה של כוחות...
כך שבעצם, להביא ילד לעולם זה אומר לקחת בחשבון שנה וחצי או שנתיים (9 חודשים הריון ועוד התקופה אחרי הלידה עד שהתינוק כבר קצת יותר עצמאי) שבהם מאד קשה לי לתפקד, ויש לי הרבה פחות כוחות לעצמי, לילדים הגדולים יותר שלי, לבעלי, לבית, לדברים שאני אוהבת לעשות. זה ממש מרגיש כמו לצלול מתחת לפני המים ולהתחיל להגיח בחזרה שנה וחצי אחר כך. עכשיו למשל אני בשלבי הגחה.... ואני מדברת על תפקוד יחסית בסיסי, גם מבחינת המשימות - לארגן אוכל פחות או יותר סביר, לאסוף ילדות מהגן בלי שזה סוחט אותי לשעתיים אחר כך, וגם מבחינה רגשית ונפשית.
וגם, אני אוהבת לגדל תינוקות צמודים אלי, ולא נפרדת מהם בכלל בחודשים הראשונים וגם אחר כך מעט ובהדרגה, ואם משלבים את זה שאני לא כל כך יכולה לעשות דברים עם תינוק עליי, זה משאיר אותי הרבה מאד סגורה בבית ומנותקת מהעולם.
בקיצור, אחרי הלידה האחרונה היתה תקופה ארוכה שבה הייתי עסוקה מאד ביחס בין פנטזיה למציאות, בין מה שתמיד חשבתי שיהיה לבין מה שיש באמת. והבנתי, שהרעיון של 4 ילדים הוא מאד מאד יפה, אבל באיזה שהוא מקום הוא שרירותי לגמרי, הוא פשוט לקוח מתוך המשפחה שאני באה ממנה. ואם אני מסתכלת עלינו, על המשפחה שלנו עכשיו, על המשמעויות של כל ילד נוסף, אז הרעיון הזה לא באמת קשור אלינו.
כשאני מסתכלת קדימה אני מרגישה רצון לעבור הלאה לשלב הבא שלנו כמשפחה, שלב שבו אפשר לעשות דברים ביחד שכולם נהנים מהם (למשל לטייל, ללכת למקומות), ואני מרגישה שאם יש הרבה ילדים אז גם אחרי שעוברים את שלב התינוקות יש פחות במשותף בין הגדולים לקטנים ותמיד יש איזו חלוקה. טפו טפו טפו יש לנו שלושה ילדים בריאים ומדהימים, ואני מרגישה תודה עצומה על זה, ומן תחושה של שלמות, שאני סיימתי את השלב של להביא עוד ילדים, ועכשיו אני רוצה להיות עם אלה שיש לי, עם המשפחה שאנחנו.
יש עוד כמה דברים אבל זה בינתיים....