על ידי סאלוש* » 02 ספטמבר 2009, 23:10
שלום לכם כולם,
חוזרת עם שיתופים מסיבוב שני (-: (למי שסקרנית לפואנטה - אז כמו שהבת שלי אומרת, so far so good)
הבן החמוד שלי בן 3.8. בדיוק שנה קודם מהסיפור הקודם עם ביתי.
הם נולדו באותו יום בשנה כמעט, ככה שהכל מקביל אצלם.
אחרי שהשנה הזו (בין 3.8 ל - 4.8) של ביתי היתה די משעממת בבית, והיא בערך מגיל 4 התחננה ללא הפסקה ל"עוד חברים, חברים בבוקר, חברים כל יום, חברים פעמיים ביום"... החלטתי שהשנה מנסים את הגן בגיל 3.8. גן עירוני ליד הבית, 35 ילדים (או קרוב לזה - עוד לא ברור). גננת שנראית אחלה אישה צעירה, אינטלגנטית, חמה, שאפשר לדבר איתה. לא זו שבחרתי אומנם, אבל גם כן נראית לעניין. אחרי ששקלתי את הגנים הפרטיים המתאימים לגיל הזה, לא בחרתי באפשרות הזו. הקבוצות שם גדולות מאוד, קרוב למה שבגן העירוני (או יותר!), וזה שיש יותר צוות לא נראה לי מספיק משכנע. גנים פרטיים קטנים יותר הם בגילאים מאוד משולבים - הרבה קטנים ומעט גדולים - שלילד מילולי וחכם כזה לא מושך אותי. גם ככה המשחקים הרגילים של הגיל הזה קצת קטנים עליו. מה גם שגן פרטי מסבך אותי מאוד מאוד, כי בד"כ אני בלי אוטו. זה אולי אפילו היה מצריך קניית אוטו ושינוי גדול בחיים.
בקיצור אמרתי לעצמי, ננסה גן עירוני. טוב - נפלא. לא טוב - עוד שנה בבית.
כמובן שהפעם אני כבר מנוסה בגנים עירוניים. מכירה את כל הנהלים ואת כל החבילה. זה take it or leave it כמו הרבה דברים בחיים. ביום הראשון נשארים עד 9 בגן ואז מסתלקים עד 10, ביום השני והלאה כבר ב - 8:30 כל ההורים מגורשים, צרחות או לא צרחות, עד 11:00. יום השלישי - "הלימודים בגן כסדרם". הפעם גם החלטתי שהנסיון הוא אמיתי. לא הולכים יומיים ועוזבים. אלא מנסים, נניח, חודש. משהו משמעותי שיאפשר לי לדעת אם הוא מצליח להתארגן שם או לא. לא משהו שרק מבטא את זה שלא קל להפרד מאמא. אלא ממש לבדוק איך הולך לו במסגרת, מעבר לעניין הפרידה.
קצת הקדמות על הבן החמוד - חברותי ככה-ככה. לא מחפש חברים יותר מדי. אם הם נמצאים, טוב. אם לא, אין שום בעיה. לא ביקש גן. כשסיפרתי לו שילך לגן, הגיב בשמחה. כי כבר מכיר את נוהל מאחותו. מילולי מאוד ואפשר לדבר איתו על הכל וגם לקבל דיווחים מפורטים, שזה טוב.
אוקיי, הגיע יום הראשון לגן. כבר קודם כמובן מודיע שהוא לא רוצה ללכת. אוקיי, הולכים. שם נצמד לאמא כמו כולם (כולל "שועלי הגנים הותיקים"), אבל לא בטירוף. יושב לידי ומשחק. הגיע זמן ללכת. קצת מו"מ, הראיתי לו על השיש את העוגה שתיכף יחלקו להם (כן כן מי היה מאמין שאני מבסוטה מהטריק הישן ביותר בספר, ובד"כ טריק שלא משמש אותי), והלכתי. חזרתי אחרי שעה, מצאתי ילד עם פנים עצובים. חיבוק חזק, ואז מתחילה השמחה. מספר לי בהתלהבות על העוגה. איך הגננת? חיוך על פניו. "נחמדה". איך היה בגן? "קצת לא כיף והרבה כיף". ועוד כהנה תיאורים חיוביים. רוצה ללכת מחר? לא. אין דבר, הולכים בכ"ז. המשכתי להסביר לו את כל העניינים ולמה הוא הולך לגן ולמה אמא צריכה לעזוב.
בוקר שני - היום. נכנסים לגן, משחקים קצת. הגיע הדד ליין - ההורים מגורשים. צרחות אימים! לא רוצה שאמא תלך. אני משתפת פעולה כמו אמא מאולפת טובה - מוסרת אותו לידי הגננת, תוך כדי שהוא צורח ומנסה להאחז בי, אומרת לו שאחזור בעוד שעתיים והולכת. התכוננתי לתסריט הזה כבר שבועות.
יוצאת החוצה בהלם, בדיכאון, לא מבינה איך עשיתי את זה. פעם שניה בחיי השארתי ילד צורח. (פעם ראשונה עם הבכורה בגיל שנתיים, ואח"כ ויתרתי). איך אני מפרה את האמון שלו בי. הוא צורח אלי ואני הולכת. ואיך יחזיק שם שעתיים וחצי. מחכה בחוץ, שומעת אותו צורח. אחרי שתי דקות של עינויים לכל הצדדים משתרר שקט, ואני הולכת הביתה, לא יודעת איפה לשים את עצמי.
איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד שעתיים וחצי. מגיעה לאסוף אותו, הראשונה בתור ליד השער, פותחים ואני רואה את הסייעת, שואלת איך הוא היה? אומרת בסדר גמור! טוב, רץ אלי הבן שלי - ואני רואה ילד שמח! מרימה אותו בזרועותיי והוא מראה לי בהתלהבות את החצר, מספר שהיו בחצר, מספר לי סיפורים על הילד הזה ועל הילד ההוא. יש שני ילדים בשם עופר. בהמשך שאלתי אותו על כך שהוא בכה בבוקר, אז הוא אמר לי: "כן, אבל זה היה קצר מאוד". שאלתי אם היה יום ארוך בגן - "לא, קצר". האם שיחקת עם מישהו? "לא, אולי מחר אשחק עם שמוליק". כל היום שיחקתי איתו במסירות, הזנחתי את כל שאר המשימות, מחבקת, מנסה לבחון אותו, לראות סימנים לטראומה, למשהו שלילי מודחק, ולא מוצאת. שאלתי אם רוצה ללכת מחר לגן, אמר, לא. אחרי איזה חצי שעה הוא אומר לאחותו בטון שמח, שמחר, כשהוא ילך לגן, הוא ישחק עם שמוליק. אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך אבל אני רואה עליו עוד שינויים! ממש מהיומיים של הגן. מדבר עברית עם אחותו שזה מדהים (בד"כ הם באנגלית ורוסית), שר שירים בעברית ששמע מאחותו, אבל פתאום תופס אומץ לשיר גם הוא, וכשחזר מהגן, הלך לעשות פיפי לבד בגינה. מה שעד היום עשה רק עם אבא, ואיתי נהנה להתפנק ולקבל שירות החזקה VIP... אז פתאום לבד. בהתלהבות.
בקיצור, משהו שם מסתדר לו טוב. למרות הפחד וחוסר הרצון להיות שם בלעדי, כנראה ש"עולם הילדים" הזה מושך אותו. שזה משמח מאוד. אני לא משלה את עצמי שהכל חיובי בגן, אני יודעת היום על הרבה שלילה שלא היתי מודעת אליה לפני כן, אבל אני יודעת שלפחות אפשרי שהמאזן הכולל יהיה חיובי (בלי להכנס כרגע לשיקולים ארוכי טווח). כך שאני מאוד מאוד שמחה. ומתרגשת.
שלום לכם כולם,
חוזרת עם שיתופים מסיבוב שני (-: (למי שסקרנית לפואנטה - אז כמו שהבת שלי אומרת, so far so good)
הבן החמוד שלי בן 3.8. בדיוק שנה קודם מהסיפור הקודם עם ביתי.
הם נולדו באותו יום בשנה כמעט, ככה שהכל מקביל אצלם.
אחרי שהשנה הזו (בין 3.8 ל - 4.8) של ביתי היתה די משעממת בבית, והיא בערך מגיל 4 התחננה ללא הפסקה ל"עוד חברים, חברים בבוקר, חברים כל יום, חברים פעמיים ביום"... החלטתי שהשנה מנסים את הגן בגיל 3.8. גן עירוני ליד הבית, 35 ילדים (או קרוב לזה - עוד לא ברור). גננת שנראית אחלה אישה צעירה, אינטלגנטית, חמה, שאפשר לדבר איתה. לא זו שבחרתי אומנם, אבל גם כן נראית לעניין. אחרי ששקלתי את הגנים הפרטיים המתאימים לגיל הזה, לא בחרתי באפשרות הזו. הקבוצות שם גדולות מאוד, קרוב למה שבגן העירוני (או יותר!), וזה שיש יותר צוות לא נראה לי מספיק משכנע. גנים פרטיים קטנים יותר הם בגילאים מאוד משולבים - הרבה קטנים ומעט גדולים - שלילד מילולי וחכם כזה לא מושך אותי. גם ככה המשחקים הרגילים של הגיל הזה קצת קטנים עליו. מה גם שגן פרטי מסבך אותי מאוד מאוד, כי בד"כ אני בלי אוטו. זה אולי אפילו היה מצריך קניית אוטו ושינוי גדול בחיים.
בקיצור אמרתי לעצמי, ננסה גן עירוני. טוב - נפלא. לא טוב - עוד שנה בבית.
כמובן שהפעם אני כבר מנוסה בגנים עירוניים. מכירה את כל הנהלים ואת כל החבילה. זה take it or leave it כמו הרבה דברים בחיים. ביום הראשון נשארים עד 9 בגן ואז מסתלקים עד 10, ביום השני והלאה כבר ב - 8:30 כל ההורים מגורשים, צרחות או לא צרחות, עד 11:00. יום השלישי - "הלימודים בגן כסדרם". הפעם גם החלטתי שהנסיון הוא אמיתי. לא הולכים יומיים ועוזבים. אלא מנסים, נניח, חודש. משהו משמעותי שיאפשר לי לדעת אם הוא מצליח להתארגן שם או לא. לא משהו שרק מבטא את זה שלא קל להפרד מאמא. אלא ממש לבדוק איך הולך לו במסגרת, מעבר לעניין הפרידה.
קצת הקדמות על הבן החמוד - חברותי ככה-ככה. לא מחפש חברים יותר מדי. אם הם נמצאים, טוב. אם לא, אין שום בעיה. לא ביקש גן. כשסיפרתי לו שילך לגן, הגיב בשמחה. כי כבר מכיר את נוהל מאחותו. מילולי מאוד ואפשר לדבר איתו על הכל וגם לקבל דיווחים מפורטים, שזה טוב.
אוקיי, הגיע יום הראשון לגן. כבר קודם כמובן מודיע שהוא לא רוצה ללכת. אוקיי, הולכים. שם נצמד לאמא כמו כולם (כולל "שועלי הגנים הותיקים"), אבל לא בטירוף. יושב לידי ומשחק. הגיע זמן ללכת. קצת מו"מ, הראיתי לו על השיש את העוגה שתיכף יחלקו להם (כן כן מי היה מאמין שאני מבסוטה מהטריק הישן ביותר בספר, ובד"כ טריק שלא משמש אותי), והלכתי. חזרתי אחרי שעה, מצאתי ילד עם פנים עצובים. חיבוק חזק, ואז מתחילה השמחה. מספר לי בהתלהבות על העוגה. איך הגננת? חיוך על פניו. "נחמדה". איך היה בגן? "קצת לא כיף והרבה כיף". ועוד כהנה תיאורים חיוביים. רוצה ללכת מחר? לא. אין דבר, הולכים בכ"ז. המשכתי להסביר לו את כל העניינים ולמה הוא הולך לגן ולמה אמא צריכה לעזוב.
בוקר שני - היום. נכנסים לגן, משחקים קצת. הגיע הדד ליין - ההורים מגורשים. צרחות אימים! לא רוצה שאמא תלך. אני משתפת פעולה כמו אמא מאולפת טובה - מוסרת אותו לידי הגננת, תוך כדי שהוא צורח ומנסה להאחז בי, אומרת לו שאחזור בעוד שעתיים והולכת. התכוננתי לתסריט הזה כבר שבועות.
יוצאת החוצה בהלם, בדיכאון, לא מבינה איך עשיתי את זה. פעם שניה בחיי השארתי ילד צורח. (פעם ראשונה עם הבכורה בגיל שנתיים, ואח"כ ויתרתי). איך אני מפרה את האמון שלו בי. הוא צורח אלי ואני הולכת. ואיך יחזיק שם שעתיים וחצי. מחכה בחוץ, שומעת אותו צורח. אחרי שתי דקות של עינויים לכל הצדדים משתרר שקט, ואני הולכת הביתה, לא יודעת איפה לשים את עצמי.
איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד שעתיים וחצי. מגיעה לאסוף אותו, הראשונה בתור ליד השער, פותחים ואני רואה את הסייעת, שואלת איך הוא היה? אומרת בסדר גמור! טוב, רץ אלי הבן שלי - ואני רואה ילד שמח! מרימה אותו בזרועותיי והוא מראה לי בהתלהבות את החצר, מספר שהיו בחצר, מספר לי סיפורים על הילד הזה ועל הילד ההוא. יש שני ילדים בשם עופר. בהמשך שאלתי אותו על כך שהוא בכה בבוקר, אז הוא אמר לי: "כן, אבל זה היה קצר מאוד". שאלתי אם היה יום ארוך בגן - "לא, קצר". האם שיחקת עם מישהו? "לא, אולי מחר אשחק עם שמוליק". כל היום שיחקתי איתו במסירות, הזנחתי את כל שאר המשימות, מחבקת, מנסה לבחון אותו, לראות סימנים לטראומה, למשהו שלילי מודחק, ולא מוצאת. שאלתי אם רוצה ללכת מחר לגן, אמר, לא. אחרי איזה חצי שעה הוא אומר לאחותו בטון שמח, שמחר, כשהוא ילך לגן, הוא ישחק עם שמוליק. אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך אבל אני רואה עליו עוד שינויים! ממש מהיומיים של הגן. מדבר עברית עם אחותו שזה מדהים (בד"כ הם באנגלית ורוסית), שר שירים בעברית ששמע מאחותו, אבל פתאום תופס אומץ לשיר גם הוא, וכשחזר מהגן, הלך לעשות פיפי לבד בגינה. מה שעד היום עשה רק עם אבא, ואיתי נהנה להתפנק ולקבל שירות החזקה VIP... אז פתאום לבד. בהתלהבות.
בקיצור, משהו שם מסתדר לו טוב. למרות הפחד וחוסר הרצון להיות שם בלעדי, כנראה ש"עולם הילדים" הזה מושך אותו. שזה משמח מאוד. אני לא משלה את עצמי שהכל חיובי בגן, אני יודעת היום על הרבה שלילה שלא היתי מודעת אליה לפני כן, אבל אני יודעת שלפחות אפשרי שהמאזן הכולל יהיה חיובי (בלי להכנס כרגע לשיקולים ארוכי טווח). כך שאני מאוד מאוד שמחה. ומתרגשת.