אחרי שבועיים אני יכולה לסכם שאפשר לומר שזה "סוף ההתחלה". הילד שמח ללכת לגן וחוזר שמח. מדבר על ילדים מהגן, שר שירים. בסה"כ הוא בכה פעמיים כשהשארתי אותו שם, ועוד בוקר אחד היה עצוב מאוד. אח"כ בכלל לא, שמח להשאר שם.

אני שמה לב לצדדים החיוביים והשליליים של החברות.
שלילי: אומר לאחותו: "מי שבוכה לא מקבל!" (פתח לשיחה ארוכה ומעניינת בנושא...).
חיובי: הגיעה חברה. לקחו דומינו, שיחקו בעצמם שני סיבובים בשיתוף פעולה שמעולם לא ראיתי כמותו, החזירו הכל לקופסה והחזירו למקום.

כך שמבחינתי הילד הולך לגן השנה, אלא אם כן יקרה משהו דרסטי. אני רואה שבגיל הזה הפער בסגנון החברתי (לא רוצה לומר "כישורים חברתיים" כי זה לא מדויק) בינו לבין הילדים האחרים שנמצאים "במסגרת" כבר שנים לא גדול בכלל. כל המחשבות החיוביות שהיו לי לגביו התבררו כדי נכונות. למשל, שבגלל שהוא ילד שני והוא לא רגיל להיות במרכז, זה יהיה לו קל יותר מלאחותו. וזה שהוא בסה"כ ילד שמח ונענה למה שקורה סביבו.

יום יום קמנו מוקדם מאוד כדי להגיע איתו מוקדם לגן, ושנוכל להשאר יחד בגן הרבה זמן, בד"כ 45 דקות. עד שכולם צריכים ללכת. הגננות כבר הבינו שאני שם כמעט עד הסוף (עד שחייבים ללכת) וקיבלו את זה. שיחקנו בנחת ולא לחצתי עליו לשחק עם ילדים אחרים. רק שיחקנו יחד באותם משחקים. כתבתי קטע על זה כאן מיום ליום הוא הכיר יותר את המשחקים ואת הסביבה הפיזית. בוקר אחד אחרי כמה דקות של משחק, ראיתי אותו מרים את הראש ומסתכל סביבו, לראות מי שם. איזה כיף.

כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
תתפלאי, את רוצה שאני אקח אותך לבתים שבהם הילדים לא עושים את זה? או כי בחיים לא סחטו שם מיץ , על דעת ההורים לא עולה לקנות משהו שלא בא מוכן בבקבוק, או כי המטבח מחוץ לתחום לילדים כי הם מפריעים ובדרך כלל שני הנ"ל.

<עולם בטוחה שרוקדת הבינה אבל מוודאה ליתר בטחון>
רוקדת הבינה כבר בפעם הראשונה אבל הוסיפה ביאורים למתקשים...

איזה קטע, משתפת, פיספסתי את הקטע שכתבת שהיא היתה מאושרת בגן.
מדליק, איזה כיף.

אז אולי זה יעזור למישהי אחרת.

למשתפת, לגבי צרחות בבוקר.

אני חושבת שלעזוב ילד צורח זה לא טוב. ואם יש אפשרות להשאר איתה בגן ולחכות עד שתסכים להפרד ממך - זה נראה לי הכי טוב.
מכירה אמהות שנשארו חודש בגן בבקרים - נשמע לי נהדר, ואישית היתי שמחה לעשות את זה.
ואני לא קונה את כל הדיבורים על זה שזה קשה לאמא יותר מאשר לילד (למרות שהבוקר - לא מדברת על הפרידה - זה בטוח היה נכון במקרה שלנו, הוא חגג ואני סבלתי). ולא חושבת שרק בצורה אכזרית כזו אפשר להסתגל לגן.

אבל צריך לראות את התמונה כולה, אני חושבת. לשקול את האפשרויות.
ולנסות לראות על מה הצרחות. האם זה על הפרידה? או על עוד דברים?
ביומיים הראשונים זה יכול להיות רק על הפרידה. כי עוד אין משהו אחר.
אבל כמו שהיה עם ביתי (אם קראת את הסיפור בראש הדף), היא המשיכה לבכות עוד הרבה זמן. זה לא היה בגלל הפרידה. זה היה בגלל גננת לא מתאימה. וכשהוצאתי אותה מהגן, ושמתי בגן עירוני, הבעיה נפתרה. גננת שונה זה מה שהיה צריך.

אני חושבת שצריך להסתכל על הילד בשאר היום. ובמשך כמה ימים. מה מצבו? ולתת לבכות בבית עד כמה שאפשר. כלומר לא לדכא את הבכי בבית, לא בעזרת טלויזיה, או ממתקים, או סיפורים. לאפשר ולחבק ולתת לכל הבכי לצאת. כך יהיה קל יותר בגן. (זה מה שניסיתי היום לעשות, ללא הצלחה, כי לא היה לו שום בכי עצור).

אין משפט שנכון תמיד. ולפני ששמתי את ביתי בגן, וגלשתי כאן הרבה, גיבשתי לעצמי את הקונספט השולט כאן, שלעזוב ילד צורח, במקום שהוא לא רוצה להשאר בו, זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות לילד. היום אני לא חושבת ככה. בטח שלא בכל מצב ולכל ילד, ובכל גיל (אנחנו מדברות על 3 וחצי, כן? גיל שמבינים. לפחות הבן שלי. לא שנה ולא שנתיים ואפילו לא 3). יש אלף פרמטרים שונים שצריך לשקול. ויכול להיות שהצרחות מעידות על בעיה ממש קשה בהפרדות, ויכול להיות (כמו אצלנו הבוקר לדעתי) שזה פשוט היה חוסר רצון להשאר, ורצון להשאיר אותי שם, ולא יותר מזה. לא טראומה ולא סבל. רק ניסיון נחוש וכן לשנות את המצב - נסיון שאני מעריכה מאוד - לא משהו חמור שקרה לו.

עוד משהו שחשבתי עליו. תמיד אומרים משפט ששנאתי מאוד - הבעיה היא עם האמא, אם אמא לא שלמה זה מקשה על הילד. ואפילו גננות אומרות שזו כל הבעיה. רק האמא היא הבעיה. אז כמובן שלא אנחנו כל הבעיה. ואם יש לנו בעיה, זה כי לדעתנו לילד יש בעיה. אבל אני רואה שגם אם זה נסיון - צריכים להיות שלמים עם הנסיון. שכן, מנסים. כמו שאני שלמה כרגע. ומקציבים מראש כמה זמן, פחות או יותר. ולא שכל דקה מתפרקים ליד הילד. כי אני חושבת שזה באמת מקשה עליו, מדאיג אותו - מה קורה לאמא.

שלום לכם כולם,

חוזרת עם שיתופים מסיבוב שני (-: (למי שסקרנית לפואנטה - אז כמו שהבת שלי אומרת, so far so good)

הבן החמוד שלי בן 3.8. בדיוק שנה קודם מהסיפור הקודם עם ביתי.
הם נולדו באותו יום בשנה כמעט, ככה שהכל מקביל אצלם.
אחרי שהשנה הזו (בין 3.8 ל - 4.8) של ביתי היתה די משעממת בבית, והיא בערך מגיל 4 התחננה ללא הפסקה ל"עוד חברים, חברים בבוקר, חברים כל יום, חברים פעמיים ביום"... החלטתי שהשנה מנסים את הגן בגיל 3.8. גן עירוני ליד הבית, 35 ילדים (או קרוב לזה - עוד לא ברור). גננת שנראית אחלה אישה צעירה, אינטלגנטית, חמה, שאפשר לדבר איתה. לא זו שבחרתי אומנם, אבל גם כן נראית לעניין. אחרי ששקלתי את הגנים הפרטיים המתאימים לגיל הזה, לא בחרתי באפשרות הזו. הקבוצות שם גדולות מאוד, קרוב למה שבגן העירוני (או יותר!), וזה שיש יותר צוות לא נראה לי מספיק משכנע. גנים פרטיים קטנים יותר הם בגילאים מאוד משולבים - הרבה קטנים ומעט גדולים - שלילד מילולי וחכם כזה לא מושך אותי. גם ככה המשחקים הרגילים של הגיל הזה קצת קטנים עליו. מה גם שגן פרטי מסבך אותי מאוד מאוד, כי בד"כ אני בלי אוטו. זה אולי אפילו היה מצריך קניית אוטו ושינוי גדול בחיים.

בקיצור אמרתי לעצמי, ננסה גן עירוני. טוב - נפלא. לא טוב - עוד שנה בבית.

כמובן שהפעם אני כבר מנוסה בגנים עירוניים. מכירה את כל הנהלים ואת כל החבילה. זה take it or leave it כמו הרבה דברים בחיים. ביום הראשון נשארים עד 9 בגן ואז מסתלקים עד 10, ביום השני והלאה כבר ב - 8:30 כל ההורים מגורשים, צרחות או לא צרחות, עד 11:00. יום השלישי - "הלימודים בגן כסדרם". הפעם גם החלטתי שהנסיון הוא אמיתי. לא הולכים יומיים ועוזבים. אלא מנסים, נניח, חודש. משהו משמעותי שיאפשר לי לדעת אם הוא מצליח להתארגן שם או לא. לא משהו שרק מבטא את זה שלא קל להפרד מאמא. אלא ממש לבדוק איך הולך לו במסגרת, מעבר לעניין הפרידה.

קצת הקדמות על הבן החמוד - חברותי ככה-ככה. לא מחפש חברים יותר מדי. אם הם נמצאים, טוב. אם לא, אין שום בעיה. לא ביקש גן. כשסיפרתי לו שילך לגן, הגיב בשמחה. כי כבר מכיר את נוהל מאחותו. מילולי מאוד ואפשר לדבר איתו על הכל וגם לקבל דיווחים מפורטים, שזה טוב.

אוקיי, הגיע יום הראשון לגן. כבר קודם כמובן מודיע שהוא לא רוצה ללכת. אוקיי, הולכים. שם נצמד לאמא כמו כולם (כולל "שועלי הגנים הותיקים"), אבל לא בטירוף. יושב לידי ומשחק. הגיע זמן ללכת. קצת מו"מ, הראיתי לו על השיש את העוגה שתיכף יחלקו להם (כן כן מי היה מאמין שאני מבסוטה מהטריק הישן ביותר בספר, ובד"כ טריק שלא משמש אותי), והלכתי. חזרתי אחרי שעה, מצאתי ילד עם פנים עצובים. חיבוק חזק, ואז מתחילה השמחה. מספר לי בהתלהבות על העוגה. איך הגננת? חיוך על פניו. "נחמדה". איך היה בגן? "קצת לא כיף והרבה כיף". ועוד כהנה תיאורים חיוביים. רוצה ללכת מחר? לא. אין דבר, הולכים בכ"ז. המשכתי להסביר לו את כל העניינים ולמה הוא הולך לגן ולמה אמא צריכה לעזוב.

בוקר שני - היום. נכנסים לגן, משחקים קצת. הגיע הדד ליין - ההורים מגורשים. צרחות אימים! לא רוצה שאמא תלך. אני משתפת פעולה כמו אמא מאולפת טובה - מוסרת אותו לידי הגננת, תוך כדי שהוא צורח ומנסה להאחז בי, אומרת לו שאחזור בעוד שעתיים והולכת. התכוננתי לתסריט הזה כבר שבועות.
יוצאת החוצה בהלם, בדיכאון, לא מבינה איך עשיתי את זה. פעם שניה בחיי השארתי ילד צורח. (פעם ראשונה עם הבכורה בגיל שנתיים, ואח"כ ויתרתי). איך אני מפרה את האמון שלו בי. הוא צורח אלי ואני הולכת. ואיך יחזיק שם שעתיים וחצי. מחכה בחוץ, שומעת אותו צורח. אחרי שתי דקות של עינויים לכל הצדדים משתרר שקט, ואני הולכת הביתה, לא יודעת איפה לשים את עצמי.

איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד שעתיים וחצי. מגיעה לאסוף אותו, הראשונה בתור ליד השער, פותחים ואני רואה את הסייעת, שואלת איך הוא היה? אומרת בסדר גמור! טוב, רץ אלי הבן שלי - ואני רואה ילד שמח! מרימה אותו בזרועותיי והוא מראה לי בהתלהבות את החצר, מספר שהיו בחצר, מספר לי סיפורים על הילד הזה ועל הילד ההוא. יש שני ילדים בשם עופר. בהמשך שאלתי אותו על כך שהוא בכה בבוקר, אז הוא אמר לי: "כן, אבל זה היה קצר מאוד". שאלתי אם היה יום ארוך בגן - "לא, קצר". האם שיחקת עם מישהו? "לא, אולי מחר אשחק עם שמוליק". כל היום שיחקתי איתו במסירות, הזנחתי את כל שאר המשימות, מחבקת, מנסה לבחון אותו, לראות סימנים לטראומה, למשהו שלילי מודחק, ולא מוצאת. שאלתי אם רוצה ללכת מחר לגן, אמר, לא. אחרי איזה חצי שעה הוא אומר לאחותו בטון שמח, שמחר, כשהוא ילך לגן, הוא ישחק עם שמוליק. אני יודעת שזה נשמע קצת מופרך אבל אני רואה עליו עוד שינויים! ממש מהיומיים של הגן. מדבר עברית עם אחותו שזה מדהים (בד"כ הם באנגלית ורוסית), שר שירים בעברית ששמע מאחותו, אבל פתאום תופס אומץ לשיר גם הוא, וכשחזר מהגן, הלך לעשות פיפי לבד בגינה. מה שעד היום עשה רק עם אבא, ואיתי נהנה להתפנק ולקבל שירות החזקה VIP... אז פתאום לבד. בהתלהבות.

בקיצור, משהו שם מסתדר לו טוב. למרות הפחד וחוסר הרצון להיות שם בלעדי, כנראה ש"עולם הילדים" הזה מושך אותו. שזה משמח מאוד. אני לא משלה את עצמי שהכל חיובי בגן, אני יודעת היום על הרבה שלילה שלא היתי מודעת אליה לפני כן, אבל אני יודעת שלפחות אפשרי שהמאזן הכולל יהיה חיובי (בלי להכנס כרגע לשיקולים ארוכי טווח). כך שאני מאוד מאוד שמחה. ומתרגשת.

אני נותנת עוד כמה ימים לתהליך, לפני שאתחיל לפלוט. אבל - האתר יצא לחופשה, כך שאצטרך להתאפק יותר משתכננתי ואולי זה לטובה (-:

למשתפת. וואלה, איזה כיף. שימשיך לכם ככה @}

הילדה חזרה מאושרת
וביקשה בעקשנות ללכת מחר לגן!

אני מאמינה שיהיה לה שם טוב
הכי טוב שאני יכולה לתת לה

הפרשנות שאני נותנת לקטע של הפרידה במקרה שלנו היא:
אמא תחליטי בשבילי
תגידי לי שטוב בגן
אני רוצה להיות שם
תאשרי לי
אני רגילה להיות איתבם ורק איתכם עד היום
מהיום אני עוברת שלב
וכמו כל מעבר ושינוי
זה תהליך של גדילה
אני גדלה
פורסת כנפיים
אני מסוגלת לזה
רק צריכה את השיחרור מכם
למעט שעות ועם האחים שלי
כייף שם
אני נפגשת עם חברים שלי
שעד היום כשנפגשתי איתם
אתם הייתם בסביבה
ומהיום אתם סומכים עליי שאני מסוגלת ובשלה להיות בלעדיכם

יש את באופן זמני

איזה באסה שהאתר נסגר דווקא בימים הקריטיים האלה (אני יודעת, זה אתר חינוך ביתי, אבל מה לעשות שיש הורים שנאלצים ללכת להתפרנס...), בכל אופן יש מקום חילופי שבא לכם לתקשר בשבועיים הקרובים?

כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
אוי קרוטונית, אני עוד בתחילת הדרך ומנסה לשמור על חיוביות ופתיחות ולכן לא אוסיף. אבל קבלי הבנה מלאה ממני

לגבי 26 ילדים בגן, כפי שנכתב נדמה לי פה במעלה הדף או בדף אחר, יש כאלה (נראה לי שדווקא בגיל הגדול יותר -5) שדווקא יעדיפו את הגן הצפוף והמלא - זה פותח אפשרויות חברתיות, בחירה וכמובן "משפר" את ההמולה וכאמור יש ילדים שמרגישים דווקא בזה - נוח.

לא הבנתן כלום! זה היום הכי חשוב בגן בגלל שיש קבלת שבת! עם אבא שבת ואמא שבת, והוריהם של המאושרים הנ"ל צריכים להביא בעצמם מצרכים לאפיית חלות.

כשהלכתי ל"יום הפתוח" להתרשם מהגן, היתה פעילות מיוחדת באותו יום שישי: הילדים הביאו פירות הדר ומסחטות והגננות נתנו להן לסחוט אותם למיץ.
כאילו, זו פעילות מיוחדת? יש ילדים שלא עושים את זה בבית? כי... מה?
(רק עכשיו נכנס אצלי לפרופורציות סדר פסח בבי"ס, יומיים לפני החג, אחה"צ, צריך להביא מצה ועלה חסה. למה בעצם? כי יש ילדי מעמד בינוני שלא חוגגים פסח בבית?)

את מתכוונת היום שבו מלעיטים ממתקים שחלילה לא ירעבו (ילדי ישראל במקום 2-3 בעולם בעודף משקל) והמקום בו כולם צריכים להביא צעצועים מפלסטיק שעולים 5 ש"ח ונשברים תוך כמה דקות כדי שיהיה אפשר להביא מי הביא מה ואם אפשר תחרות אז עדיף?

ברור
הוא שאמרתי. היום הכי חשוב בגן....
<זה היה באירוניה>
<עולם בטוחה שרוקדת הבינה אבל מוודאה ליתר בטחון>

26 ילדים זה המון בעיני, ו 4 אנשי צוות זה ממש מעט.
אני יודעת שזה סטנדרטי לגמרי בארץ. ועדיין, בעיני זה המון.
כך שלא הייתי קוראת לזה "תנאים מושלמים"...
אני בעד הסתגלות הדרגתית. מאד. (אני הייתי עם הבן שלי ב-קבוצת משחק שלנו כמה חודשים, עד שהוא נשאר לבד).

יש המון עצות בדף פרידה מילד בגן

אני הייתי עושה reset, מדברת עם הילדה, אומרת לה שאני מצטערת שהלכתי והיא בכתה, ומגבשת יחד איתה תוכנית הדרגתית לפרידה. אפשר להיעזר גם באחים הגדולים (למשל שבזמן הפרידה יחבקו אותה, או יחזיקו ידיים, או כל מה שהולך אצלם לפי טיב היחסים, ולפי הסכמתם).

ומתי להיפרד?

בהצלחה לכולם @}

_היום השארתי אותה על אף הצרחות.......
למישהו יש תובנות??_
כן, לא להשאיר אותה צורחת, ובטח לא ביום הראשון.

גם ביתי ניכנסה לגן
היא בת 3.5
כל התנאים מושלמים לכאורה:
היא באותו מקום עם שני אחיה (חינוך בייתי בלי הורים)
26 ילדים (כולל שלושתם)
4 אנשי צוות (לכל הפחות)
מקום מקסים
גננים מקסימים (היו אצלנו בבית)
היא מכירה את כל הילדים מהקהילה

ו.....
היא צורחת בבוקר ולא רוצה להישאר בלעדינו

היום השארתי אותה על אף הצרחות.......
למישהו יש תובנות??

תודה על הדף הזה.
מכיוון שאני בתוך רעש התחלתי ואין לי מושג לאן נגיע (הילדים שניהם בגן לראשונה!), אני מעדיפה רק לקרוא . עוד לא יכולה לבטא שום דבר. יום מסעיר לכל הדעות, עבר עלינו היום.
אשמח לשתף בהמשך.

את מתכוונת היום שבו מלעיטים ממתקים שחלילה לא ירעבו (ילדי ישראל במקום 2-3 בעולם בעודף משקל) והמקום בו כולם צריכים להביא צעצועים מפלסטיק שעולים 5 ש"ח ונשברים תוך כמה דקות כדי שיהיה אפשר להביא מי הביא מה ואם אפשר תחרות אז עדיף?

(הידעתם שיום שישי הוא יום מאוד חשוב?!)

(((((-: זה ה- א'-ב' של כל גן. זה היום ה-כ-י חשוב בשבוע. ימי הולדת ושבירת שגרה. כמעט כמו בבית....
ולא קשור לגן - אבל קשור לא'-ב'- אנחנו התחלנו כתה א היום.

גם אותי גירשו הבוקר מהגן. הילדה, כשכל ההורים האחרים עוד שם: "אמא את יכולה ללכת". טוב, השינוי היחיד בגן חוץ מכמה אביזרים חדשים ושעברו חודשיים והחול בארגז התמלא הוא שילד אחד עזב, לא נוסף אף ילד חדש.

אצלנו יום שישי הגן סגור, אבל לעומת זה אחרי שבשנה שעברה שמתי לב שכמה וכמה מהילדים רשומים ל 2-3-4 ימים בשבוע, השנה גם אנחנו על ארבעה ימים. היום באנו למרות שזה היום החופשי שלנו, אבל בשבוע הבא לא נבוא, אם יהיה לי קשה אז נשנה, אבל אני רוצה לנסות.
מאחר ואני מתכוונת גם לא מעט לעבוד דווקא בשעות אחה"צ והערב, זה נראה לי סידור לא רע בכלל שיהיה לנו בוקר שלנו, שלא לדבר על זה שהפוגה באמצע השבוע נראית לי דבר הכרחי אחרי שהיינו שנה אחת במתכונת של 5 ימים והרגשתי שזה יותר מדי.

אז מה מצבנו?
שנה אחרי... מוצקו בן 4.8.
מהגן הקודם הוצאתי אותו בתחילת יולי (היתה לשנינו רווייה ממנו), ובילינו יחד את הקיץ בבית.

היום היה היום הראשון לגן החדש - גן עירוני לחצי יום. הבדל של שמים וארץ מבחינת ההסתגלות שלו למקום ולפרידה ממני.
הוא "נתן לי אישור" ללכת אפילו בלי שביקשתי, עוד בפגישת ההיכרות הקצרה לפני יומיים... וממש לא הזיזה לו הפרידה הבוקר, אמנם פרידה קצרה ל-45 דקות בלבד, אבל פרידה. לא היתה שום היצמדות לסינר שלי.
המסקנה שלי: לגן הקודם נכנס טיפה'לה מוקדם מדי, בגיל 3.8 היה כבר "כמעט בשל" אבל זו היתה דחיפה קצת חזקה מדי בשבילו. לו הייתי מתעלמת לגמרי מלו"ז שנת הגנים (טוב, חכמה בדיעבד), היה טוב להכניס אותו טיפה אחרי גיל 4. גם הגננת שם אמרה שרק בסביבות חנוכה (גיל 4.1) הוא התחיל להיפתח ולהשתתף יותר.

הרזולוציות שלי לשנת הגן הקרובה: להמשיך לתת מקום ראשון למשפחה. להתייחס לגן כאל "חוג ארוך" ולא הרבה יותר מזה. לנסות לתמרן מול הגננת - דיברתי אתה למשל על כך שימי שישי מוקדשים בד"כ לנסיעה של מוצקו לסבים. עיקמה את האף (הידעתם שיום שישי הוא יום מאוד חשוב?!) אבל הסכימה שאפשר "מדי פעם". מכאן זה כבר נתון לפרשנות

הוא גם מסרב לעשות פיפי בגן, האיסטניס הקטן, למרות שהציעו לו לעשות בכל מיני מקומות, ושומר הכל לרגע שבאים לאסוף אותו. מקווה שזה יעבור עם הזמן.
גם זה עבר לאחרונה. הוא מבקש פיפי ועושה.

איזה יופי, נשמע נחמד.
טוב לשמוע שאני סנובית בעניינים מסויימים (אין לך מושג, קצה קצהו ).

איזה יופי לשמוע!

אז מה מצבנו? (לפני שאני מחליטה לאן להעביר את הדיון).

הוא לא התלהב להיפרד ובכה לרגע (בזרועות הגננת)
השלב הזה שתיארתי נמשך בדיוק יומיים. ביום השלישי הוא כבר נתן יד לגננת והלך אתה, בשמחה ובחיוך. כך גם בכל הימים שבאו לאחר מכן. לפני מספר ימים גם התחיל להישאר לישון שם צהריים (מה שמקשה עלי דווקא, למרות שמעירים אותו לאחר זמן קצוב, כי זה גורם לו ללכת למיטה בערב רק בסביבות עשר, ומשאיר לי זמן מאוד מועט לעצמי. אבל ידעתי שכך יהיה).
בקיצור, הילד שמח. שר את השירים, מדבר על ילד זה או אחר כעל "חבר שלי", מדבר בשמחה על הגננת והסייעות ובקיצור יופי טופי.

המסקנה שלי לגבי ניהול הפרידה דומה לדברים החכמים שנכתבו פה: ברגע שהוודאות היתה אצלי, ברגע שהצגתי לו תוכנית מוגמרת שהיתה מקובלת עלי, הוא קיבל אותה, שכן היה צריך כנראה שאחליט בשבילו ואתווה לו (כמו שהייתי נחושה שיהיה בבית גם אם היה נראה לי שזה "לא מספיק לו" מדי פעם). גם הלחץ שלי, בימים שישבתי לידו, להמתין לרגע שהוא מתעניין במשהו ואז לנסות לצאת, עבר אליו מן הסתם.

מי שצריך עדיין להסתגל זה הסבים, שעדיין מחפשים זמן איתו... שעות גנובות אחרי הצהריים. נשאר באמת מעט מאוד זמן יחסית. אני אוספת אותו כשאפשר, בין שלוש לארבע. בכוונת מכוון גם ביליתי איתו את רוב אחרי הצהריים בבית, רק שנינו, להתרגעות ועיבוד של הדברים.
כבר חטף שלשול... מעניין מאיפה מחלת גן ראשונה. הוא גם מסרב לעשות פיפי בגן, האיסטניס הקטן, למרות שהציעו לו לעשות בכל מיני מקומות, ושומר הכל לרגע שבאים לאסוף אותו. מקווה שזה יעבור עם הזמן.

אני עדיין לא לגמרי שלמה עם הפרש הגיל הגדול בינו לבין השאר - רוב החברים הרלוונטיים קטנים ממנו בשנה אם לא יותר.
התכנים הם תכנים "של קטנים", מה שדווקא לא מפריע לי, זה לא בדיוק ילד שצריך לדאוג לגבי התפתחותו השכלית או משהו, וממילא בבית הוא מגיע בעצמו למה שהוא רוצה, מבחינה זו. רכישת ביטחון בקבוצה היתה חשובה לי יותר, ומבחינה זו הגן עושה את העבודה. כן מפריע לי שכ"כ הרבה ילדים שם עדיין בשלב גבולי מבחינת ניהול תקשורת מורכבת, וגם שרובם עדיין בחיתולים (רק כחמישה מהם כבר גמולים). כמו רוקדת, אני די סנובית מהבחינה הזו, מה לעשות.

אמרתי לעצמי שאולי בעוד חצי שנה נעשה חושבים - הוא יהיה כבר בן ארבע ורבע, שאר הילדים יגדלו גם כן - ונראה אם עדיין נשאר הפער או שהוא פחות חשוב.
אבל אין כאן אלטרנטיבה לא-עירונית אחרת לגיל הזה (חוץ מהאנתרופוסופי שלשם לא רציתי להכניס מכל מיני סיבות, והדמוקרטי שהיה גדול עליו כמסגרת ראשונה, כנראה שארחרח שם לקראת השנה הבאה).

היה לי כייף להיות לבד

גם אני לא יודעת מה אעשה אם אגיע למסקנה שהילדים שלי סובלים בכל מסגרת שהיא וזה לא מתאים להם בכלל.
לא היה מתאים לי להיות בבית כל השנים, לקחת על עצמי את כל משימת הלימוד כולה.

שיהיה בהצלחה (-:

גם אני הייתי נזהרת עם המחמאות (כל הכבוד לך אתה אמיץ), זה נראה לי מלחיץ ובעייתי בעיקר בשלב שבו יש כל הזמן שינויים. היום הוא היה גיבור אבל מחר מותר לו להיות שוב "פחדן". לא חושבת שכדאי לתת לו הרגשה שהוא באיזה סוג של מבחן.
טוב, עם המחמאות כבר מאוחר מדי בגן הציפו אותו ב"איזה בוגר" וכולי.

אבל היום למשל הוא לא התלהב להיפרד ובכה לרגע (בזרועות הגננת), ובכל זאת הלכתי משם. עם קצת רגשות אשם, אבל אמרתי לעצמי (כמה דברים שלמדתי מכן):
א. מותר לו גם לבכות - או להיות "פחדן"
ב. גם אם הוא חוזר בו תדבקי בתוכנית.

כי חלק גדול מהקושי הקודם היה באי-ודאות, גם שלי וגם שלו - משום מה כשישבתי איתו ברצף, כל הזמן חיפשתי רגע שהוא יהיה עסוק, כדי שאוכל להיפרד ממנו בחטף ובלי דרמות. זו לא שיטה טובה - היא עובדת אצלנו נהדר כשהוא בבית עם בייביסיטר מוכרת, אבל לא טובה כשהוא בסביבה חדשה עם פרסונות פחות מוכרות. הוודאות שבתוכנית המפורטת, איך בבוקר נבוא, ניפרד ואח"כ אמא תחזור, מאפשרת לצבור קצת יותר ביטחון.

הפעם נשאר שעה שלמה - עזר לה למרוח כריכים לילדים, וישב לאכול עם כולם. כשבאתי ישב אחרון בחדר האוכל עם הכוס שלו, וקשקש בשמחה עם הסייעת. נשארנו לקבלת שבת. בדרך החוצה הוא אומר לי "היה לי כייף להיות לבד".

אני חושבת להעביר בקרוב את הדיון מכאן ל פרידה מילד בגן או ל כניסה לגן בגיל 4 .

את יודעת, שבעיקר לאור כך שאנחנו באתר הספציפי שאנו נמצאות, וגם ספציפית לכם (המקרה האישי), זה מאוד משמח לשמוע שהילדה מאושרת ומצאה עצמה בגן.
אני מאוד מקווה שכך גם יהיה אצלי-
אני הייתי שמחה להישאר מחוץ למערכת מסיבות שונות-אבל נסיבות החיים כניראה לא מאפשרות.
אני תפילה שאצליח לראות את ילדיי משתלבים- פחות או יותר אחרת אהיה חסרת אונים לגמרי!!
תודה לך

אהלן נקודות,

אני לא חושבת שהיא היתה קטנה מדי. מתי? בגן הפרטי הראשון (גיל 4.5)? העירוני, שנה ראשונה (4.8 עד 5.6)?

בשני המקרים היא לא היתה קטנה מדי לדעתי. אני אומרת את זה בגלל סוג החוויות שהיא עברה והקשיים שהיא חוותה. בגלל הפרטים.

בפעם הראשונה היא פשוט פחדה מהגננת. לא התאים. היה צריך לקטוע את זה מהר, אני מצטערת שלא עשיתי את זה.

בשנה הראשונה בגן העירוני היה לה הרבה טוב וגם קשיים שנבעו מכמה דברים.
אחד מהם הוא באמת כמו שאומרים כל המיינסטרימים, "פיתוח כישורים חברתיים". אי אפשר להתחמק מזה, זה דבר שצריך מתישהו להתבצע, אם רוצים להשתלב בקבוצה. אולי בגיל גדול יותר זה יהיה קל יותר לפתח את זה, יתכן. אבל זה צריך לקרות מתישהו. זה לא קורה בבית, עם חברה שמבקרת, או עם בני דודים. זה לא קורה במפגש חינוך ביתי של כמה ילדים, מעטים, רגועים, שמשחקים ליד הוריהם (לפחות ממה שאני חויתי). אלו סיטואציות שצריך ללמוד. להיות בקבוצה עם ילדים שחלקם נחמדים מאוד וחלקם מאוד לא נחמדים. ללמוד לשחק משחקי כדור בקבוצה. משחקי קלפים עם ילדים (לא דומה למשחק עם מבוגרים!). ללמוד לתפקד בסיטואציות האלה של חבורת ילדים בחצר. זה פשוט דבר נרכש. וזה לוקח קצת זמן. לא שבוע, לא חודש. אני חושבת שזה לקח לסתיו את כל שנת הלימודים (שהיא כידוע 8 חודשים, ממש לא 12. זה לא כל השנה. נחמד בעיני). השנה הזו התחלפה הקבוצה (רובה). וסתיו התחילה על נקי, עם הרבה יותר בטחון וכישורים. ומרגישים את ההבדלים. כמו שאחת הגננות אמרה לי, בתחקור היומי שלי על איך היה, השנה סתיו במרכז החבורה. וזה לא משהו שאפשר היה לומר בשנה הקודמת. בשנה הקודמת היו כמה חברות. ועל האחרות, כמו שהיא אמרה, הן לא רצו לשחק איתה. השנה זה שונה. משחקת עם מספר הרבה יותר גדול של בנות.

האם היה אותו דבר השנה הזו, בלי השנה הקודמת "בכיס"? כשרק הגיל התקדם, והנסיון לא?
לא חושבת. כי עם הגיל עולה האנטלגנציה, ואולי הבטחון העצמי (לא בטוחה), אבל לא הלמידה הזו היום יומית, התרגול. זה לא קורה בבית.

כמה חברה כבר אדם צריך שיהיה. מי אמר שהמודל הנכון הוא קבוצה
לא רוצה להכנס לתיאוריות, אבל אפשר לראות על ילד כשהחברה שמספקים לו לא מספיקה. אם הוא אומר כל הזמן שהיא לא מספיקה, כנראה שהיא לא מספיקה.
למשל סתיו היתה משחקת עם ילדים אחרים מגיל שנה בערך. בטח שעם ילדים שהיא מכירה. בגיל שנה, זה הדהים אותי כמה שזה היה צעיר, חברה שלי היתה מגיעה עם בתה, בת אותו גיל, ושתינו הינו יושבות ומדברות המון זמן, והבנות היו משחקות יחד על השטיח, לידינו, אבל בעולם שלהן. בגיל שנתיים, אני חושבת, בכל אופן מאוד מוקדם, הן היו הולכות יחד לחדר (!) ומשאירות אותנו בסלון, המומות מאושר. לדון ילדה כזו לימים שלמים בבית בלי חברים, למשל בחורף גשום כשהחברים רחוקים ולנו אין אוטו זמין, זה היה ממש לא לטובתה, מגיל מסוים. על הבן שלי אני רואה טמפרמנט שונה, בינתיים. הוא הרבה פחות צריך חברה בגילו. אני מקוה שהוא יסכים להכנס לגן בגיל 3.8, בעוד שנה, שזה מה שאני מתכננת בשבילו. מקוה שהוא יהיה שמח שם. אני בטוח אשמח לצאת מהבית (-:

השתלבות חברתית לא טובה- כי אז, מי צריך גן?? שיישארו בביתם-מבצרם
יתכן שאז באמת לא צריך גן. אם ההשתלבות לא טובה, ואין תהליך שיפור, אולי זה לא טוב.
אחותי תמיד שנאה גנים וקייטנות. אני אהבתי בד"כ. אולי עדיף היה לה להשאר בבית ולחסוך את כל הסבל.

_אני רואה עכשיו את ביתי שהיא כמעט בת 4 איך
היא מעוותת עובדות שקרו לפני 5 דקות ומבינה שאי אפשר לסמוך עליהם מהפן הדווחי_
אבל את רואה עליה מה מצבה. גם הבת שלי לא מדווחת יותר מדי טוב. אבל רואים אם היא שמחה או עצובה. וזה בעיקר מה שחשוב, לא?

מה שלא חשבתי עליו פעם כשדחיתי ודחיתי את הכניסה לגן, היה עד כמה הסיפוק וההנאה שילד יכול לשאוב מהחברה בגן יכולים להיות גדולים. זו יכולה להיות ממש חגיגה. זה יכול להיות גם לא מוצלח, אני מסכימה, אבל אם זה מוצלח, זו ממש חגיגה. כשאנשים אמרו לי שהילד שלהם מת על הגן, רוצה ללכת לגן גם בשבת, לא האמנתי להם. היום אני יודעת שזה יתכן, יש ילדים שזה ממש כיף להם. עכשיו איזה חינוך הם מקבלים שם, זה נכון, זה אולי לא מושלם. אבל זה לא תמיד כל כך גרוע. ובעיקר אם זה לא הרבה שעות, אולי זה לא נורא (אני לא יודעת). אגב, נקודה נוספת, זה לא שכל יום הם עוברים שטיפת מוח של 5 שעות אצל הגננת. יש בגן די הרבה דברים שקורים, והגננת היא רק חלק מזה. יש גננת ויש סייעת. יש מנגנת. יש חצר ומשחקים עם הילדים. יש גננת משלימה יום או יומיים בשבוע, בגן עירוני, שזה אדם אחר עם תפיסות שונות. ככה שזה די מגוון.

החלטתי לצאת מהמסתור ולכתוב. הזכרת לי את הימים הראשונים שלנו בגן, לפני שנה, וכמה זה היה מעייף. אז פשוט מזדהה...השנה איתי כבר יודע להגיד שהוא מאד אוהב את הגן ורוצה ללכת, אבל הוא לא אוהב להיפרד. זה עוזר לי לקבל את הקושי שלו.
לא משנה שזו בדיחה, שאף ילד בן שנתיים לא יחלום לגעת בו, כי הם הרי לא מרביצים למי שגדול מהם בעליל. אני לא בטוחה שזו בדיחה. הבוקר הבן שלי אמר לי שהוא מקווה שאחד הילדים החדשים לא יבוא לגן כי הוא אומר כל הזמן שהוא אריה וזה מפחיד. אני לא חושבת שזה שהילד הזה קטן ממנו בהרבה בכלל רלוונטי עבורו.
אני מסכימה עם לי אורה. גם אני הייתי נזהרת עם המחמאות (כל הכבוד לך אתה אמיץ), זה נראה לי מלחיץ ובעייתי בעיקר בשלב שבו יש כל הזמן שינויים. היום הוא היה גיבור אבל מחר מותר לו להיות שוב "פחדן". לא חושבת שכדאי לתת לו הרגשה שהוא באיזה סוג של מבחן. טוב, אבל אני בכלל מפנטזת על לגדל ילדים בלי "כל הכבוד" (ולצערי לא מצליחה בכלל).
בהצלחה!

זו אני פה למעלה (-:

תכף האתר נסגר לשבועיים ואולי דבריי ירדו לטמיון. אולי. לא נורא.
קראתי את הדף שלך בסקרנות רבה. מאוד מאוד שמחתי עם הסוף הטוב בעיקר בשבילכם וקצת בשבילי...
יכול להיות שפשוט עכשיו היא בגיל יותר מתאים וכשהתחלת זה היה עוד טיפה מוקדם מידי.
אני לגמרי מסכימה איתך שאחד החסרונות הגדולים של חינוך ביתי הוא ההצמדות לדמות אחת על כל שגעונותיה ויתרונותיה- יותר מידי חד גוני ודמות האם (לרוב) נהיית מרכזית מידי.
כמו כן חסרון שני הוא הקושי לספק חברה למרות שיש מי שכתב פה נכון- כמה חברה כבר אדם צריך שיהיה. מי אמר שהמודל הנכון הוא קבוצה.
אבל- בתור היותנו יצור דומה לקוף, כניראה שקהילה זה איזה צורך פנימי.
נדמה לי שמודל השבט באפריקה הוא הוא האדיאל (כמה חבל שלא יישים)

אני בגדול מעדיפה את החינוך הביתי על הגנים וכמובן בתי הספר במודל הרווח.
אך בשל היותי פרודה טריה, אני לא מאמינה שאוכל ושזה יהיה נכון להחזיק במצב הנוכחי לאורך שנים.
מה שמוביל אותי למחשבה: כן לשלוח את ילדיי שנה הבאה לאיזו מסגרת ולצאת לעבוד.

אני מאמינה שכשילד לא בוכה והוא בגיל שמבין את מושג הזמן , כך שהוא נפרד בשימחה מתוך ידיעה שבעוד כמה שעות ניפגש שוב ונחמד קצת להיפרד- או אז מבחינתי הילד בשל מוכן וניתן "לשחרר"

בכל מקרה לא נראה לי נכון להיפרד מילד לפני גיל 3-4

אני לא אפתח פה את דעתי בסוגיית הבכי בפרידה בבוקר ובפגישה בצהריים (זה יהיה ארוך)-
החששות שלי הם:

• מהדברים הקטנים שהם צריכים "לבלוע" בגן ולקבל כי אין להם ברירה וידיעה שיש אפשרות אחרת.
• השתלבות חברתית לא טובה- כי אז, מי צריך גן?? שיישארו בביתם-מבצרם .
• חוסר היכולת שלהם וחוסר הידע שלהם לבטא מצוקות (אני רואה עכשיו את ביתי שהיא כמעט בת 4 איך

היא מעוותת עובדות שקרו לפני 5 דקות ומבינה שאי אפשר לסמוך עליהם מהפן הדווחי).

שלב בית הספר אצלי יהיה ככל הנראה מורכב מאוד ואינשאללה עד אז יהיה בי"ס אלטרנטיבי באיזור טבעון- עמק יזרעאל.
שנה נעימה לכולכם. @}

תודה (-:

אתם עדיין בבית?

בשיחת הטלפון הצעתי בוגר בגרות וכו אבל חשבנו שזה לא מתאים עכשיו כי עוד רגע הוא גם הופך לאח בכור

אני חושבת שחל בימים האחרונים שינוי מנטלי ורגשי בנושא הזה, גם אצלו וגם אצלי. פה קבור הכלב, לדעתי. גם אצלנו בכור התחיל להישאר ברגע שהתחולל אצלי איזה סוויץ' במוח.
איזה יופי! מחזיקה אצבעות שימשיך ככה.

זה יכול להיראות לו מוזר ומאיים שאימא יושבת בבית עם התינוק ושהוא צריך ללכת לגן
האמת - גם לי זה בעיקר נראה לי לא יעיל עבורי. אבל מה שמתאים כרגע למוצקו זה גן.

ואפשר לומר לו שזה אמיץ להשאר בגן לבד
זה עלול להעביר את המסר שיש איזו סכנה בגן, שהגן הוא מצב מפחיד שיש להתגבר עליו באומץ. אולי עדיף: אני מאוד מעריכה את הבגרות שלך.

וחוץ מזה, נראה לי שכדאי להדגיש את הכיף. כלומר, לשאול אותו איך היה בגן, ומאוד להתפעל מכל הפעילויות: ואוו!!! נשמע ממש כיף! איזה כיף לך שעשית כך וכך בגן! מעניין מה תעשה מחר!
ואם מדובר בציור שהוא צייר והוא מראה לך, אפשר להתפעל: ואוו, איזה ציור יפה! בטח גם מחר תצייר ציור ואשמח מאוד אם תראה לי!
וכמובן, מייד לתלות את הציור המהולל שצייר בגן על המקרר או במקום אחר.

וגם, חשוב מאוד וקראתי שאת כבר התחלת לעשות זאת - ליזום מפגשים אחה"צ עם ילד או עם ילדה מהגן, כאלה שיש ביניהם כימיה או עניין משותף. וכמובן, שגרים קרוב ככל האפשר.

ומזל טוב! (קראתי את הדף הזה, ועכשיו זו הודעה מרוכזת ) לי יש בת אחת, אבל מניסיון של אימהות לשניים, יש לעתים נסיגות בכל מיני מישורים, כולל בגן. כלומר, זה יכול להיראות לו מוזר ומאיים שאימא יושבת בבית עם התינוק ושהוא צריך ללכת לגן. מאחלת לו ולך הצלחה במעבר הזה.

חשבתי על שיחתנו
ואפשר לומר לו שזה אמיץ להשאר בגן לבד
אומץ זה תכונה חיובית ולא קשורה למצב המשפחתי שעומד להשתנות
וכל זה
כל הכבוד לך אתה אמיץ מאוד ממש גיבור

תודה לכולן על העצות הנבונות @}

עדכון מהיר מהבוקר לפני שאני שוקעת בים של עבודה:
הכנתי אותו בערב וגם הבוקר שיישאר לבד חצי שעה בהשגחה, שאני אחזור וכולי. בבוקר יילל קצת כשיצאנו מהבית, אבל הייתי נחושה ופשוט לקחתי אותו על הידיים החוצה. בעגלה קיטר "אני רוצה גן אחר". אמרתי לו שחיפשתי בהמון גנים ומצאתי את הגן הזה, והוא הגן הכי נחמד בעיניי (זה אחרי שאתמול בערב אמר "הגן שלי נחמד").

נכנסנו, הוא עבר ישר לזרועות מנהלת הגן, אני נתתי נשיקה חפוזה ויצאתי. לא היה שום בכי. דיווחו לי בסמ"ס שהוא יושב ועושה פאזל ולא בוכה. חזרתי על הדקה, הוא חיכה לי, מאוד שמח וכולם החמיאו לו.
נשארנו עוד קצת כי היתה א. בוקר ומפגש, אח"כ סבתא החליפה אותי (בניגוד לעצת נועה דווקא חשבתי שעדיף לשמור על סדר היום של הגן ושהוא יהיה נוכח).
מחר ניפרד לשעה...
אני חושבת שחל בימים האחרונים שינוי מנטלי ורגשי בנושא הזה, גם אצלו וגם אצלי.

אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה
זה תלוי בסיטואציה. לי ממש אין בעיה להשאיר ילדה בוכה אם אני יודעת שדקה אחר כך היא תהיה בסדר, כי אני יודעת שקשה לה עם מעברים וקשה לה להיפרד. בינתיים עוד לא השארתי בוכה בבוקר ודווקא יש שם ילדים שבוכים בבוקר בגן, גם אם זו לא שנה ראשונה שלהם, קשה להם להיפרד וקשה להם הבוקר והמעבר. מה שמשנה בעייני הוא שיש אמון עם מי שמטפל. אני מניחה שלאמא שלך את יכולה להעביר אותו בוכה לפעמים. אם יש אמון ויודעים שהילד מכיר את הגננת (לא שבוע, שנה או שנתיים) ואם יודעים שהיא תכיל ולא תגיד "תפסיק לבכות" או תכעס על הבכי, אז אני לא מבינה מה הבעיה, גם אם קשה לי עם זה, הרי שלפחות בשכל אני יודעת שזה בסדר (כרגע זה עוד לא בסדר, גן חדש ואני נשארת מספיק זמן בבקרים).
מסכימה מאד עם מה שמונו לוגית הציעה.
ועוד משהו, ילד בגיל הזה הוא לא תינוק. בעיני יש חוויה של הצלחה גם בזה שהוא מצליח להסתדר ולהתגבר וטוב לו גם כשאת אינך, ועד עכשיו לא התאפשר לו לחוות את זה.

ואת תגידי שאת צריכה לקנות משהו ותלכי
איזה יופי.
עצתי - גם אם הוא חוזר בו תדבקי בתוכנית. זכרי שהפרידה עצמה היא חלק משמעותי מהקושי (גם שלך..). תני לו את הזמן להתגבר על הקושי הזה ואז תחזרי (ז"א לא תוך כדי בכי, אלא, בתקווה, כשיהיה כבר אחרי זה - עסוק במשהו). כך יכול להתחיל להבנות לו זכרון חיובי של בגרות ושל כיף בגן גם לבד.

יופי

יש כאן עגלה שנראה לי שאקפוץ עליה.

לכי על זה !!!
מעולה. את רואה מה זה ילד בשל ? פתאום אין שאלה.

ברור שיש קשיים, פחדים, וודאי שעוד יצוצו עניינים אבל לצלוח את הפרידה בגן, זה העיקר כרגע.
וכן, שעת הבוקר קצת אחרי שכולם הלכו זה הכי נכון.
והסימולציה זה אחלה, ובטח תחזרו על זה כמה פעמים..
זוכרת? הולכת וחוזרת.

לדעתי אחרי שאת חוזרת לא להישאר, כפי שכבר כתבתי.
כדי שיהיה קל להגדיל את זמן "הכייף בלי אימא". למרות שאני לא לגמרי שלמה עם זה... אז אמליץ ללכת בעקבות הלב

טוב, אני חוזרת בי - סיטואציה פיזית כן מלחיצה אותו (ובדרך לגן היום אמר "אני רוצה גן אחר").

אבל מה, בחצר הוא יזם ונהנה ממשחקי כדור עם הילדים. השתתף בשמחה ב"חוג מוזיקה". בישיבה סביב השולחן והמתנה לאוכל הוא הרגיש אחד מהחבר'ה (צעקו "אוכל! אוכל!"). ואכל המון בארוחת צהריים. הוא נהנה שם.

מנהלת הגן אמרה לי שלדעתה אני יכולה להשאיר אותו חצי שעה על הבוקר בהשגחה צמודה של אחת הסייעות, ללכת ולחזור. לקבוע איתו מראש שזה ההסדר החל ממחר.
אמרתי לה בסדר, אבל עדיין הרהרתי בזה ואם זה מתאים. פתאום הוא בא ואומר לי, ככה בסבבה: "מחר אנחנו נבוא לגן, ואת תגידי שאת צריכה לקנות משהו ותלכי, ואני אשאר עם X". יענו, הפנים ואפילו מריץ לעצמו את זה בראש.
בקיצור, יש כאן עגלה שנראה לי שאקפוץ עליה.

כן, הזמנתי כבר אמא אחת לבוא לבקר אותנו, זה כנראה יקרה בשבוע הזה.
הגננת מצדה כבר ארגנה אתמול משחק כדור משותף לו ולעוד אחד מהגדולים יחסית, בתיווכה (וביום אחר, כשאני הייתי שם, הקריאה סיפור "בלעדית" לו ולעוד ילדה. זה נהדר, כל עוד יש לה את הדקות היקרות האלה).

ואם הקושי הוא בעצם ההליכה לגן
לדעתי עדיין כן. הוא פשוט נלחץ בסיטואציות צפופות. וגם חושש שהילדים ירביצו לו - לא משנה שזו בדיחה, שאף ילד בן שנתיים לא יחלום לגעת בו, כי הם הרי לא מרביצים למי שגדול מהם בעליל. גם לא ראיתי שם בכלל עימותים אלימים (אולי בגלל שרוב הילדים עדיין חדשים ולא מכירים זה את זה). חוץ מאותו "עומר" שדי יוצא דופן.

הוא מונה לעצמו "הילדה X נשארת בגן לבד ולא מפחדת, הילד Y נשאר לבד ולא מפחד"... הקטע של "לא מפחד" די חזק.

אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה נראה לי שזה מאד תלוי בילד הספציפי ובהורה הספציפי. ובסיטואציה. האם קשה לו להיות בגן, או שקשה לו להיפרד ממך? אם הקושי הוא בפרידה, אבל אחר כך סבבה לו בגן, זה משהו אחד. ואם הקושי הוא בעצם ההליכה לגן, זה משהו אחר.

אני חושבת כמו מונו לוגית - לנסות לייצר חברות בגן. אולי אפילו לנסות להכיר אמא וילד מהגן לפעילות אחה"צ.

שתיכן צודקות @}

הבעיה בעייני היא לא זה שהוא בוכה או שקשה לו, אלא זה שלך קשה עם הבכי והנצמדות. ונכון, בכי ונצמדות הם באמת קשים
אז זהו, שאני שואלת את עצמי במה זה נבדל מגישת המיינסטרים שמאפשרת ללכת ולהשאיר אותו בוכה.

היום אגב הוא בכה בבוקר, כשהיינו כבר למטה, "לא רוצה ללכת לגן". אמרתי לו שככה זה וזהו זה, מסרתי אותו לזרועות סבתא וככה הלכו.
בסוף היום אמר לה שהיה לו כייף.

בהצלחה בשנה החדשה!

הנה אני מעדכנת עוד כמה מילים. בעקבות מיצי החתולה ששולחת עכשיו לגן את בנה שהוא בדיוק בדיוק בגיל של בתי סתיו.

אנחנו מתחילים השנה גן חובה (הגיל - גבולי - 5 ושמונה חודשים). שנה שניה שלנו בגן, אם לא לספור את החודשיים הראשונים בגן הפרטי.

השנה הקודמת היתה מוצלחת בגן, בסה"כ. היו דברים מוצלחים יותר ופחות.
היא רצתה ללכת לגן כמעט כל יום, ובימים שהיא לא רצתה ללכת, לא שלחתי. זה היה בערך פעם בשבוע. על ימי שישי ויתרתי בקלות, והרבה פעמים השארתי בבית, כי היא מאוד קינאה כשהיה בגן יום הולדת לילד אחר. אז היו שבועות של ארבעה ימים והיו שבועות של חמישה ימים והיו של שישה. הגננת לא התרגשה מהנוכחות הלא לגמרי מלאה. בפגישה איתי היא אמרה לי משהו כזה, סתיו תצטרך מתישהו להכנס יותר למשמעת. אבל זה יכול לחכות לשנה הבאה... (-:
היו תקופות שלא היה לה כל כך קל בגן, כי היו כמה בנות שהיה לה קשה להסתדר איתן. הן לא רצו לשחק איתה. לפעמים הן אמרו לחברות שלה, לא לשחק איתה. בהחלט היה לי קשה כאם לראות התנהגות כזו כלפיה. מאוד שמחתי על התגובה שלה שהיתה ממש לא סמרטוטית או מתחנפת. היא למשל היתה יכולה לצעוק: מה פתאום! לא פייר! גם אני רוצה לשחק איתכן! תגובה שמאוד הרשימה אותי... וגם עבדה לפעמים. היו ימים שהיא שיחקה עם הרבה בנות (היו לה כמה חברות טובות) והיתה חוזרת מאוד שמחה. היא למדה הרבה שירים ונושאים (חגים...) והיתהמאוד שמחה עם הידע שרכשה. אני שמחתי שיש לה הזדמנויות לפתח את הכישורים שלה עם ילדים. ללמוד את היכולות שלה. להיות לא בסביבה שלי. עם אנשים אחרים, סגנונות אחרים.

סה"כ החיים שלנו הפכו לדי רגועים. בבוקר היא קיבלה מנה גדושה של חברים ואקשן ואחה"צ היתה שמחה עם הבילויים השקטים ברובם שאני אוהבת, כמו לקרוא, לצייר, לשחק בבית, וגם נהנתה לשחק עם אורן.

חלק מהקושי טמון לדעתי בשוני שלה מילדים אחרים (חלק בלבד). היא מוכשרת מאוד בספורט, חזקה ואמיצה. דוברת שפות. יש לה ידע כללי אדיר. והיא גם משויצה בדברים האלה. כך שזה מציב איזה קיר בינה לבין חלק מהילדים האחרים. יש עוד כמה הבדלים, כמו שבגלל שהיא ישנה בצהריים, היא הולכת לישון מאוחר, ובערב אנחנו מבלים - בריכה, ים, פעילויות ספורט - וזה גם שונה מילדים אחרים שהולכים לישון מוקדם ולא ממש מבלים באמצע השבוע. אז אני חושבת שזה משהו שהיא תצטרך ללמוד להתמודד איתו יותר טוב. להשויץ פחות. אולי זה לא יעלם מהר.

בקיץ תכננתי שנהיה שוב בחינוך ביתי. חשבתי שנשחק הרבה יחד, נקרא, נהנה מהזמן, עכשיו כשאין לנו תינוק (אורן בן 2.8) ואני יכולה להקדיש להם הרבה זמן.
סתיו לא רצתה. החברות שלה נסעו פה לסבתא ושם לחו"ל, ולא היו מספיק פנויות להפגש כמה שסתיו רצתה (מה שאומר פעמיים ביום). היא השתעממה מדי. זה היה שקט מדי. קראתי להם הרבה והם שיחקו יחד, אבל זה לא מילא לה מספיק את הזמן.
אחרי שבועיים נשברתי ורשמתי אותה לקייטנה של חודש. היא הלכה עם החברה הטובה שלהם וזו היתה חגיגה.היא היתה שם עצמאית, בשטח שלה (לא היתי שם מעולם) והרגישה טוב. היה לה כיף ומעניין.

עכשיו התחלנו שנה נוספת. בינתיים אני חושבת שזו תהיה שנה עוד יותר מוצלחת. היא עכשיו מרגישה שהיא שייכת לקבוצת הגדולים ויודעת שתלך בשנה הבאה לבי"ס. יש לה עוד יותר בטחון עצמי. חלק מהקבוצה התחלף, הגיעו עוד כמה בנות נחמדות. חברה טובה אחת עזבה, אבל החברה הטובה ביותר שלה נשארה. כל יום אני מתעדכנת אצל הגננת, איך היה, עם מי היא שיחקה (אני תמיד מופתעת לטובה עד כמה היא מבחינה מה הולך בגן, ידועת תמיד לענות על השאלות), ואני כבר רואה שינוי מהשנה הקודמת, בינתיים.

אז עכשיו יש לי עוד שנה אחרונה עם בקרים שקטים, רק עם ילד אחד.

כשחזרו, היא דיווחה שהיה צמוד וחרד יותר מהפעם הקודמת שהיתה איתו בגן
העניין שאני רואה כאן לפתור הוא שלך, לא שלו.
עשית בחירה עבורו. הוא לא בחר, את בחרת וזה בסדר שבחרת.
על דרך ההיפוך אני יכולה לספר שבשנה שעברה בחרתי לשלוח את הבת לגן 3 פעמים בשבוע. לא שאלתי אותה, החלטתי עבורה.
עכשיו, לצפות ממנה שתהיה גם מרוצה מהבחירה שלי ותתנהג למופת בימים שהיא בבית כשהיא בעצם מעדיפה להיות בגן מבחינתה, זה לא לתת לה מקום. אני עשיתי בחירה כי חשבתי שזה מה שנכון לי ולה מתוך פרספקטיבה של מבוגרת. מותר לה לגמרי להביע את אי הנוחות שלה מזה. לא שתמיד היה לי קל והכלתי, שלא תביני לא נכון, ממש לא היה לי כוח לחלק מהימים בהם היו כל היום קיטורים וניג'וסים שבבירור לא היו אם היא היתה בגן באותו יום ונעלמו בתקופה הקצרה ששלחתי אותה לגן 4 פעמים עד אחת.
הבעיה בעייני היא לא זה שהוא בוכה או שקשה לו, אלא זה שלך קשה עם הבכי והנצמדות. ונכון, בכי ונצמדות הם באמת קשים. בכל זאת אני חושבת שאם לגמרי תהיי בבחירה שלך, (תהיה מה שתהיה, מצידי שתחזירי אותו הביתה לגמרי ותוותרי על גן, או להחליט ללכת חצי שעה אחרי שהבאת אותו עד הצהריים,או כל קומבינה אחרת, מה שטוב לך) ותנסי להיות שם עבורו עם הקושי שלו, יהיה לשניכם יותר קל.
כרגע את מצד אחד רוצה לבחור עבורו בחירה שבעינייך טובה ומצד שני את מצפה ממנו שיהיה מבסוט ממנה. זה קצת הרבה לצפות ממנו כרגע, לדעתי.

הוא באמת היה חמוד אמיתי, הילד שלך. הוא גם דיבר בנעימים על הגן וסיפר על מה שקורה שם. זה נשמע לי לא רע.
חשבתי על זה, שמכיון שהוא באמת טוב באחד-על-אחד אולי תנסי לחבר אותו בגן למישהו/' מהילדים. אני חושבת שזה קצת מנוגד לפאסיביות שהציעו לך, אבל האמת - אני לא כל כך מאמינה בזה. אני חושבת שאת יכולה לתת לו יד בעניין הזה (ז"א שכשאת שם את שם ממש כמו למשל במפגש שלנו אתמול - גם איתו אבל גם מעודדת נפרדות). אני למשל, בבוקר כשמגיעים לגן, שואלת לשם הילד שלצידנו, מציגה לו את הילד שלי, מציעה להם לשחק ביחד. זה הרי כל כך קשה כשלא ממש מכירים מישהו בגן. אצלנו לפחות, ממש קל יותר להיפרד כשמוצאים משהו ובמיוחד מישהו מעניין לשחק איתו.

אחה"צ היו אצלנו מונו לוגית והחמוד שלה, ופתאום נזכרתי כמה הילד שלי חברותי, משעשע ופתוח, בשיחה עם מבוגר או עם ילד אחד (וכמובן בטריטוריה שלו).
איזה הבדל, לעומת ההידבקות שלו בימים האחרונים.

מה שקרה היום - בבוקר דיברתי איתו, אמרתי שאני יודעת שהיה לו קשה, שהיום היא לא תיפרד ממנו כלל, ושנחשוב איך לעשות את זה יותר קל עבורו.
הלך עם הבייביסיטר. הנחיתי אותה לא ליזום פרידה אלא להיות "עציץ" ורק להפנות אותו לצוות כשיצטרך.
כשחזרו, היא דיווחה שהיה צמוד וחרד יותר מהפעם הקודמת שהיתה איתו בגן. גם ביקש מספר פעמים ללכת הביתה, אבל הסכימו שיחזרו רק אחרי ארוחת צהרים.
בקיצור, נראה לי שרק החוויה המתקנת תיקח עוד שבוע...
מחר עם סבתא.

והדמעות- נו, אם את לא נותנת לו לבכות... תני לו לבכות, זה בסדר.

ודרך אגב, הילדה הזו שכתבתי עליה שהמציאה את הביטחון העצמי? היא ילדה שלהורים שלה יש גנון/משפחתון והיא היתה עד עתה איתם בגן שלהם. אמנם לא ילדה ראשונה שלהם ובכל זאת הייתי בשוק מכמות הביטחון שיש לה להיפרד והקלות היחסית (יש רגעים שנראה שקצת, עם דגש על קצת, קשה לה) אחרי ששהתה עד עכשיו עם שני ההורים, מדהים.

נראה שיש לו מה לספר לך, ויהיה לו עוד הרבה מה לספר לך אחרי שהוא יהיה בלעדייך. אגב אני בגישה (שאני לא תמיד עומדת בה) לא לשאול אלא לחכות שהיא תביא את הדברים גם אם זה בא אחרי יומיים. ככה אני מקבלת מידע יותר מדוייק. הדיוק אגב, הוא בתחושות שלה ולא בהכרח ב"מה קרה". כמו הסיפור על "עומר" בגן של מוצקו ככה זו היתה מספרת "הילדים הציקו לי" כשהיא היתה המציקה הראשית... אם כי גם על מה קרה הייתי מקבלת שפע של מידע כשחיכיתי בסבלנות.

אוי
אוי אינדיד.

אני הולכת לישון על זה ואקרא שוב מחר על הבוקר. תודה רבה לכל המתגייסות בעצות ובתמיכה וגם סתם בקריאה. ליל"ט.

אוי
("והדמעות זלגו מעיניו, טיף טף")

אולי עדיף שהביביסיטר תלך איתו או סבתא
נראה לי שמהם יהיה לו יותר קל להיפרד והוא יפנים שממך נפרדים בכניסה לגן
מה דעתך?

חודש שתשבי בגן כמו פרח קיר עד שהוא לאט לאט יתחיל להגיח מהפינה שלו ולחקור את הסביבה?
הוא לא מהחוקרים. הוא לא "יחקור" ולא "יתרחק". הוא מהמתעמקים במה שהם עושים, בפינה שלהם, ומעיפים מבט סקרני לאקשן שלידם. נהנה מהמפגש ומהשירים של הגננת, אבל הוא זאב בודד. הקשרים שלו (עד עתה) מצוינים אחד על אחד, והוא לא בקטע של לקיחת חלק בקבוצה.

אני מאוד בעד העצה של נעה בר?, לפנות לצוות ולבקש מהם שיתקרבו ויזמו פעילות עם הילד.
כן, האמת שזה נשמע טוב. אנסה לדבר אתם מחר על הבוקר לגבי זה. ואולי גם להוריד לחץ מצדי.
<נשימה>
ציטוט מגריין שגריינו אותי פעם: כמה זמן זה אמא? מתי מחליפים משמרות?

לתת לו פשוט מקום לחוות את הקושי. לא בהכרח להקל עליו כי הקושי קיים, אבל להבין שקשה ולהכיל אותו. לשריין יותר סבלנות לימים האלה.
אז את יודעת מה קרה הערב, רוקדת? הוא הלך לישון די מאוחר, כי סחב עוד ועוד זמן בציורים. פשוט צייר בקצב, 4 דפים מלאים אחד אחרי השני, ודיבר עליהם ללא הרף, סיפורים מסובכים שכמעט לא הצלחתי לעקוב אחריהם, עם עקיצות ואבעבועות רוח ודינמיקות שזיהיתי מדברים שקרו בינינו אבל גם דברים שלא ברור מאיפה באו. גם דרש שאכתוב לו קטעי משפטים על כל ציור. למשל כל מיני ציטוטים מכספיון ("והדמעות זלגו מעיניו, טיף טף") על הלוויתן שהלך לאיבוד להורים שלו. גם למיטה התעקש לקחת את לוח הציור שלו.

שמחה שאת מעדכנת. אני קוראת, כמובן.

זה כמו עם מיטת המעבר- מי מחליט? את או הוא?
כלומר- אני לא אומרת לא להיות קשובה או לא לשבת שם חודש אם צריך אבל גם לדעת ולהחליט מה הגבולות שלך, במה את יכולה ומוכנה לעמוד. אין ספק שזה מצב שדורש הרבה הכלה.
יש כאן עוד נקודה- לדעתי לילדים של חד הוריות יותר קשה לשחרר. יכולים לספר לי עד מחרתיים על ילדים נצמדים, אבל אלה שאומרים לי "מה את רוצה, את כל עולמה, את הביטחון שלה בחיים, את הדבר היחיד שיש לה" צודקים באיזה אופן.
אבל בלי קשר לזה מאד משמעותי בעייני איזו עמדה את נוקטת. אם את היחידה שמנחמת ומכילה, או שחלק מהאמון בצוות יכול לבוא מזה שאת תלכי, הוא יחובק ויטופל וכך הוא ילמד לתת בהם אמון. נכון שלא הייתי זורקת אותו לשם ביום הראשון ככה ובעייני זה ממש טוב שאת עוד יושבת שם, אבל אני מניחה שמגיע רגע שאם הוא לא משחרר את תשחררי, גם אם כואב וקשה.
מהניסיון שלי, הפרידה והמעבר הם קשים, אבל כשהילדה שלי כבר נמצאת בלעדיי מסתבר לי בדרך כלל שהנוכחות שלי רק מפריעה לה בחיים. זה לא אומר שהיא תיפטר ממי כל כך מהר או שאני אשים אותה בגן חדש ביום הראשון ואלך (אני היחידה שיושבת שם, יש רק ילדה נוספת אחת שהיא חדשה, ישבו איתה איזה יומיים אבל נראה שהיא ילדה שהמציאה את הביטחון העצמי ורשמה עליו פטנט והיא הכי קטנה, היחידה שעוד לא בת 3), אבל זה כן אומר שאני צריכה כן לאפשר לה את ההזדמנות להיות בלעדיי, גם אם המעברים לא קלים לה.
מהניסיון שלי גם זה שהיא מייללת או צורחת אחרי כן לא אומר שהיה לה רע או לא טוב, היא פשוט צריכה להסתגל ושינויים הם לא פשוטים. האם כמבוגרים אנחנו לא זקוקים לתקופת התאקלמות כשאנחנו במקום עבודה חדש או דירה חדשה? ומה קורה אם זה בכלל לא הוחלט על ידינו? אז כן להכיל ולהיות שם אבל גם לאפשר את הפרידה. היום אחרי שהלכתי היא כבר קבעה עם ילדה אחת שנבוא לבקר אותה בבית. מה שמצחיק בכל העסק זה שאם אני מסיעה לגן 20 דקות, אז את הילדה הזו מסיעים 30-40, רק מהכיוון ההפוך. או כמו שאמרה לי הגננת:"שמעתי וחשבתי בלבי, בטח, בריצה..." טוב שהיא לא קובעת שנבקר איזה ילד מדנמרק או משהו...

_מה שאת מתארת שהיה הוא לא מה שאני הצעתי.
את צריכה עזרה, ובקשי מהגננת לפעול איתה בדרך הזו. אין כאן דרישה מוגזמת , כולה השקעה של 10-15 דקות קשר עם ילד שמתקשה להיפרד._
כן, קראתי שוב. מהרהרת.

יש ילדים נוספים שזו לא שנה ראשונה שלהם שם וההורים נשארים לפחות חצי שעה בבקרים. אני נשארת בערך שעה וחצי שעתיים. כשאני שם היא לא זזה ממני מטר. אני מתחילה לגשש לגבי הליכה כשעה לפני שאני הולכת. אומרת ש"עוד מעט" ומדי פעם שואלת אם אפשר, והיא אומרת שלא. בסוף יש רגע שבו היא אומרת: אמא את יכולה ללכת, ואני מנצלת אותו (גם אם יש לי עוד זמן שאני יכולה).
מדהים אותי לשמוע, כי תיארתי לעצמי שאחרי כ"כ הרבה זמן במסגרת זה קל יותר.
מצד שני, היא משחררת אותך מיוזמתה, כלומר זה חלק מהטקס.

אולי אני צריכה למצוא איתו איזה טקס פרידה שיקל עליו? אבל יקרע את לבי לעשות את הטקס ולהיפרד גם כשהוא בוכה.
_הי, באתי לחזק אותך. כשאני הייתי גננת, היה זוג שנשאר עם הילדה במשך חודש. כל פעם אחד מהם היה בא לגן ויושב שם בלי כל כוונה לעזוב אבל גם, כמו שאילה כתבה, בלי דיגדוגים ובלי אף יוזמה של משחק משותף. מדי פעם זה שנשאר היה מכין קפה לגננות או עוזר בפינוי השולחנות. אם הילדה ביקשה משהו, הוא בדרך כלל היפנה לגננת.
אחרי חודש, הפרידה הייתה מאוד חלקה ופשוטה._
תודה, אמא בבית ! אני תמיד מפנה אותו לגננת/סייעת, גם בקינוח אף ובכל בקשה קטנה, וגם מנחה אותו שיבקש מהן לבד. צריך להתרגל שבגן, עם כל הילדים והרעש, לא תמיד שומעים אותו מייד וצריך להתקרב אליהם, להמתין לתורו וכולי.

אבל אני לא חושבת שאצליח למתוח את זה חודש, כפי שאת ונועה הצעתן. יש עוד גורמי מתח (התכוננות ללידה ולחיים שאחריה, טרדות פרנסה) שלא מוסיפים לסבלנותי.

אם אתם יחד אפשר לקצר את זמן הגן, אין טעם לשבת שם שעות על גבי שעות אם את נשארת...
עד עכשיו ישבנו בערך מ-9 (טיפה לפני) עד 12 וחצי, עד אחרי ארוחת צהריים (שאר הילדים מתארגנים לשינה. כולם כבר נשארים לישון!). אולי זה באמת יותר מדי.

יש שם אנומליות מצערות כמו תינוק בן שנה וחצי, הכי צעיר בגן, שכבר יומיים לא יורד מהידיים של המטפלים ומדי פעם נתקף בכי. במצבי ההריוני זה גורם סטרס לא קטן, לראות אותו ככה
מצד שני הרוב, בני 2-3, מסתדרים. מדי פעם אחד מהקטנים יותר בוכה ומטופל מייד ברוח טובה, היום היה "יום בכי" יחסית והגננת אמרה שהרבה פעמים זה כך בימי ראשון. מתרגלים לטוב, להיות עם ההורים, ואז נזרקים שוב לקלחת.

אבל מוצקו הוא מהסוג הנצמד (גם לשאלתך, מיצי). אפילו במקומות כמו בית הקהילה, אפילו במפגשי אמהות אינטימיים ומאוד קבועים שהיו לנו (3 אמהות ו-3 ילדים), גם אז לא יכולתי להשאיר אותו וללכת.

לכן את חייבת אורך-רוח. תני לו זמן להיפתח להתרגל, ליצור קשר. זה דורש זמן.
אין מה לקטר על כך שאת יחידה שנשארת שם. הילד שלך מאוד מוכר לי, יש לי אחת כזו, ורק השנה - גיל 5 היא מתחילה (ולא מיוזמתה) להישאר פה ושם לבד וגם זה בקושי. אני עובדת כבר חצי שנה לפחות על הנושא של שיחרור הדדי. אז מה זה שבוע ????


_זה מה שניסיתי לעשות היום - על זה התחילה סצינת הבכי.
אמרתי שאני יוצאת לרגע לקנות משהו וחוזרת. הוא מחה בתוקף והתנגד שאלך. "התפשרתי" בזה שלא אלך אלא אשאר בטווח ראייה אבל רחוק ממנו, והוא בכה על זה 10 דקות כשהגננת מחזיקה ומנחמת ללא הועיל_
טוב שהוא היה בקשר עם גננת מחזיקה ומנחמת. גם זה יוצר קירבה. עדיפה קירבה ללא בכי, כפי שהצעתי. אם את יכולה לשבת בפינה הכי רחוקה ואפלולית, כך שהוא ממש ירצה להתרחק ממך לאזור האקשן + הקשר עם איש צוות, והחלטה ברורה שלך גם שבסדר להישאר וגם שעוד כמה ימים לאחר שיוצר קשר עם צוות להיפרד.
להתחיל ב- 5 דקות אם צריך.

או-הו, יש לי הרבה מה להגיד על זה. עוד לא כתבתי בבלוג שלי על קורות בכור בגן בשישי וראשון, ואני לא רוצה להתחיל לספר את כל הסיפור פה בטעות במקום שם, אז אני אנסה לקצר.
חיכיתי לקרוא את הסיפור שלך, מיצי..

כשאת בגן את צריכה להיות מממממממש משעממת כך שחברה של מישהו אחר תיקסום לו בהרבה
אני יושבת שם וקוראת ספר. לא מתייחסת לכלום. (על פי עצה של נועה).

נועה, זה נעשה כבר 100 פעם ב-10 צורות שונות, יש שם 5 אנשי צוות בבוקר (בתקופה הזו, כנראה אח"כ יש רק 4). הוא כבר הלך עם הגננת לקחת X ועם הסייעת להביא Y וכן הלאה. אבל זו לא פרידה ממני, כי הוא מתרחק מטר וחצי, וחוזר אחרי רגע ומצפה שאהיה שם.

מה שאת מתארת שהיה הוא לא מה שאני הצעתי.
את צריכה עזרה, ובקשי מהגננת לפעול איתה בדרך הזו. אין כאן דרישה מוגזמת , כולה השקעה של 10-15 דקות קשר עם ילד שמתקשה להיפרד.
את לא באה אליהם בטענות (זה חשוב !!) אלא מבקשת עזרה. התגייסות למענכם.
זה חייב להיות מסוכם ולהתבצע בהמשכיות אחרת לא שווה כלום. (נו, טוב, אני מבינה שבכל זאת הוא שם די נהנה כך שכן יש משמעות לכל יום.. אבל העיקרון של קשר
מתמשך ואמון שנבנה עם איש צוות זה - ה כ י ח ש ו ב , לדעתי.)
מישהו שמתמסר אליכם. בלב שלם. חפשי אחד כזה.

_למחרת אם הלך טוב את אומרת לו לפני שאתם מגיעים לגן שהיום תצאי לסידור קטן מחוץ לגן - 10-15 דקות.
את אומרת מראש, הוא יכול להתנגד אבל את רק חוזרת ואומרת שאת יוצאת וחוזרת כי את חייבת._
זה מה שניסיתי לעשות היום - על זה התחילה סצינת הבכי.
אמרתי שאני יוצאת לרגע לקנות משהו וחוזרת. הוא מחה בתוקף והתנגד שאלך. "התפשרתי" בזה שלא אלך אלא אשאר בטווח ראייה אבל רחוק ממנו, והוא בכה על זה 10 דקות כשהגננת מחזיקה ומנחמת ללא הועיל (טוב, גם כנראה בגלל שהרגיש שאני לא פה ולא שם, פיזית ונפשית).

_מחזקת אותך. קחי נשימה ותביני שהרגישות שלו היא טבעית. הילדים שלנו הם אחרים (מקווה שלא פותחת כאן תיבת שרצים).
מי שמההתחלה הקשיבו לו, אי אפשר כך פתאום להפנות לו עורף. פשוט אי אפשר._
את צודקת, אי אפשר. לא בשביל זה סחבנו 3.8 שנים בבית.

_אבל בגלל שזו קבוצת משחק והיו שם גם אמהות שבאו כדי להשאר, לאף אחד זה לא נראה מוזר.
אני עצמי הלכתי עם הבן שלי לשם 3 חודשים תמימים עד שנפל לי האסימון שבעצם אני יכולה להשאיר אותו בלעדי, אפילו שלא תכננתי לעשות את זה כל כך מוקדם..._
אבל מוצקו הוא מהסוג הנצמד (גם לשאלתך, מיצי). אפילו במקומות כמו בית הקהילה, אפילו במפגשי אמהות אינטימיים ומאוד קבועים שהיו לנו (3 אמהות ו-3 ילדים), גם אז לא יכולתי להשאיר אותו וללכת.

עונה קודם על מה שקל:

_הכי חשוב זה קשר טוב שלך ושלו עם הגננת או מישהו אחר מהצוות.
תפני אליהם לעזרה. מה זה אומר ? "בבקשה שאחד מכם יתחיל בקשר עם הבן שלי"_
נועה, זה נעשה כבר 100 פעם ב-10 צורות שונות, יש שם 5 אנשי צוות בבוקר (בתקופה הזו, כנראה אח"כ יש רק 4). הוא כבר הלך עם הגננת לקחת X ועם הסייעת להביא Y וכן הלאה. אבל זו לא פרידה ממני, כי הוא מתרחק מטר וחצי, וחוזר אחרי רגע ומצפה שאהיה שם.

ושאלתי אותו איך בגן הוא אמר שכייף ויש לו שם כבר חבר אחד עומר
לא רוצה ללכלך על עומר (ערכתי לו את השם), אבל הוא ממש לא חבר של מוצקו או של אף אחד כרגע - זה ילד בן 3 שדוחף וחוטף צעצועים כמו בן שנה וחצי. סביר להניח שהוא פשוט בולט לו יותר בשטח ולכן נקב בשמו.
מוצקו כבר הספיק לשחק איזה חצי שעה עם חמודה אחת בת 2.5, כבר הזמנתי את אמא שלה להתקשר ולבוא אלינו למפגשים ביניהם, זה עוד לא קרה.

הי, באתי לחזק אותך. כשאני הייתי גננת, היה זוג שנשאר עם הילדה במשך חודש. כל פעם אחד מהם היה בא לגן ויושב שם בלי כל כוונה לעזוב אבל גם, כמו שאילה כתבה, בלי דיגדוגים ובלי אף יוזמה של משחק משותף. מדי פעם זה שנשאר היה מכין קפה לגננות או עוזר בפינוי השולחנות. אם הילדה ביקשה משהו, הוא בדרך כלל היפנה לגננת.
אחרי חודש, הפרידה הייתה מאוד חלקה ופשוטה.
כך שגם זו אפשרות.
חוץ מזה, אני מאוד בעד העצה של נעה בר, לפנות לצוות ולבקש מהם שיתקרבו ויזמו פעילות עם הילד.
בהצלחה!

קודם כל רציתי להאיר לך משהו
הוא מסכים לצאת מהבית
הילד שלא רוצה לרדת לגינה לא רוצה לצאת לדואר לבנק או למכולת מוכן לצאת מהבית ושאלתי אותו איך בגן הוא אמר שכייף ויש לו שם כבר חבר אחד עומר אז המצב לא כל כך גרוע וגם נזכרתי בעצה שחברה שלי קיבלה בגן מאנגליה כשאת בגן את צריכה להיות מממממממש משעממת כך שחברה של מישהו אחר תיקסום לו בהרבה
לא דיגדוגים לא צחוקים לא משחקים סתם אחת שיושבת ומפהקת

או-הו, יש לי הרבה מה להגיד על זה. עוד לא כתבתי בבלוג שלי על קורות בכור בגן בשישי וראשון, ואני לא רוצה להתחיל לספר את כל הסיפור פה בטעות במקום שם, אז אני אנסה לקצר.
אני חושבת שזה מאד תלוי במהות היחסים ביניכם. ובעד כמה לדעתך הוא בשל להתמודדות עם זה שאת תלכי והוא יישאר (כי הוא מטבעו ילד יותר מופנם ונצמד מאשר הילדים שלי, נניח). מה יהיה לו קשה - האם עצם הפרידה? האם ההתאקלמות בגן? אולי שניהם?

מה שנועה הציעה נשמע לי רעיון מצוין - לתת לו להתרגל לאחד או יותר מאנשי הצוות שם, כך שאם יהיה לו קשה - יהיה לו אצל מי להתנחם.

יש לי עוד הצעה, לא בטוחה שתתאים לך - מה דעתך על האפשרות להתכונן נפשית לרעיון שייקח לו חודש? חודש שתשבי בגן כמו פרח קיר עד שהוא לאט לאט יתחיל להגיח מהפינה שלו ולחקור את הסביבה?

לא קראתי את כל התגובות אבל רציתי לספר שאני יושבת. אני גם הולכת, אבל יושבת לא מעט.
אצלנו היא כבר היתה כידוע שנתיים במשפחתון ועכשיו אחד חדש. יש ילדים נוספים שזו לא שנה ראשונה שלהם שם וההורים נשארים לפחות חצי שעה בבקרים. אני נשארת בערך שעה וחצי שעתיים. כשאני שם היא לא זזה ממני מטר. אני מתחילה לגשש לגבי הליכה כשעה לפני שאני הולכת. אומרת ש"עוד מעט" ומדי פעם שואלת אם אפשר, והיא אומרת שלא. בסוף יש רגע שבו היא אומרת: אמא את יכולה ללכת, ואני מנצלת אותו (גם אם יש לי עוד זמן שאני יכולה).
אני כן יכולה לספר שהיא מאד לא רגועה בימים האלה בבית ושהשינוי הוא לא פשוט, ראיתי בימים הראשונים גם ילדה שנמצאת שנה שלישית בגן הזה מתקשה להיפרד.
לדעתי להגיד לו את מה שאמרת זה להפיל עליו את כל עול הבגרות שלך. לא שאני לא חוטאת בשכאלה אבל עדיף שלא. מאד לגיטימי שיהיה קשה ולגיטימי גם לבכות. גם אם תלכי ואחר כך הוא יהיה בכיין בבית (מה שקורה אצלנו, והיא לא בוכה כשאני הולכת כאמור) זה עדיין בסדר, לתת לו פשוט מקום לחוות את הקושי. לא בהכרח להקל עליו כי הקושי קיים, אבל להבין שקשה ולהכיל אותו. לשריין יותר סבלנות לימים האלה.
בכל מקרה שבוע זה כלום להסתגלות לגן.
יש לי עד היום רק חברה אחת שסיפרה על הסתגלות חלקה לגמרי. ילד שהיה בבית עד שלוש ורבע, בכל מקרה ממה שאני מכירה אותו הוא ילד גמיש במיוחד. בכל שאר המקרים, ילדים עוברים קצת קושי בדרך...

אני לא חושבת שזה נכון לשבת שם חודש
אצלנו ב קבוצת משחק היתה לפחות אמא אחת שישבה חודש, והיתה עוזבת כל פעם לפרקי זמן קצרים שהלכן והתארכו מאד בהדרגה, עד שהבת שלה (בת שנתיים וקצת) התרגלה להיות שם בלי בכי בכלל.
אבל בגלל שזו קבוצת משחק והיו שם גם אמהות שבאו כדי להשאר, לאף אחד זה לא נראה מוזר.
אני עצמי הלכתי עם הבן שלי לשם 3 חודשים תמימים עד שנפל לי האסימון שבעצם אני יכולה להשאיר אותו בלעדי, אפילו שלא תכננתי לעשות את זה כל כך מוקדם...
מה שכן, הייתי חולה חודש ולא יכולתי לבוא איתו (שלא אדביק את הילדים) ושלחתי אותו עם בייביסיטר וזה בעצם יצר שלב מעבר שלדעתי הפך את ההשארות בלעדי יותר קלה. אולי גם אצלכם זה יעזור.
הסתייגות- אצלנו הוא היה הולך לשם בערך פעם בשבוע ולא על בסיס יומיומי. מצד שני אז הוא היה צעיר כמעט בשנתיים מצ'וצ'ו כיום.

אני קולטת כמה קל לתת עצות לאחרים

שכחתי לכתוב שבימים שבהם את בגן ומתחיל קשר מכוון עם איש צוות, אז גם אין טעם לשבת שם הרבה אחרי התהליך הזה.
מקסימום עוד שעה. ואז לחתוך.
את אומרת לו מראש שהוא עדיין לא נפרד ולכן הזמן שלו בגן קצר יותר (כך שאם במקרה הוא נהנה, את יכולה "לשחק" בכך שתאמרי לו שאחרי שיפרד מאימא יהיו לו המון שעות גן, וגם אז, תוכלי לעיתים לקחת אותו מוקדם יותר אם יסתדר, אבל .. - לאימא יש עבודה ולך יש גן .

אוי.
אני באה מהגישה שאומרת לשבת, אבל לא בלי סוף. ואם אפשר - אז שבוע זה לא הרבה.
מה שכן, אם אתם יחד אפשר לקצר את זמן הגן, אין טעם לשבת שם שעות על גבי שעות אם את נשארת...
מה אני אומרת ?
קחי בחשבון שהתקופה בעייתית, ילדים בוכים גננות לחוצות, וילדים שיש להם אימא רגישה (בעיקר כזו שיכולה להישאר) עדיף שתאפשר פרידה הדרגתית ונכונה.
הכי חשוב זה קשר טוב שלך ושלו עם הגננת או מישהו אחר מהצוות.
תפני אליהם לעזרה. מה זה אומר ? "בבקשה שאחד מכם יתחיל בקשר עם הבן שלי"
איך עושים את זה ? ביום הראשון 10 דק' שהוא בא, יושב לידו, משחק איתו, מתקרב אליו בכל דרך אפשרית.
ביום השני הוא בא ואחרי 5 דקות שישבו יחד הוא מזמין אותו קצת הצידה לראות/לעשות משהו יחד.
ביום שלישי, הוא מזמין אותו מייד ל- 10-15 דקות של פעילות.
(בנתיים את/בייביסיטר/סבתא בצד = עציץ. עדיף עציץ עסוק)
למחרת אם הלך טוב את אומרת לו לפני שאתם מגיעים לגן שהיום תצאי לסידור קטן מחוץ לגן - 10-15 דקות.
את אומרת מראש, הוא יכול להתנגד אבל את רק חוזרת ואומרת שאת יוצאת וחוזרת כי את חייבת. הוא נשאר עם .... כמו כל הילדים, רק שאת חוזרת מוקדם יותר.

הצעה שלי, אל תאריכי הרבה את הזמן הזה, בהנחה שהוא לא ישים לב, תסכימי שעדיף לבוא והוא עסוק ושמח, מאשר שהוא כבר תשוש ובוכה.
כשאת חוזרת, אתם הולכים הביתה. לא נשארים עד סוף הגן. אין טעם לגן עם אימא !
מקסימום עוד קצת נשארים כי יש אטרקציה או אוכל טעים שחבל לפספס (שילמת נכון ? )

באותו יום, בערב, את אומרת לו שוב שלמחרת תלכי, כי יש לך עבודה, וכשתחזרי תלכו יחד הביתה.
את הזמנים שאת עוזבת את מגדילה לפי ההתמודדות שלו בשטח, אבל לא לחזור אחורה, ולא להתרגש מקצת בכי.

כי אחרי שראית שנוצר קשר טוב אם אחד מאנשי הצוות את יכולה לאפשר לו התמודדות שבה מישהו אחר מנחם אותו וזו לא את.



אם אין אמון במקום, גם שנה לא תעזור. אם יש אמון, אז להשאיר אותו בקלות, כמו שהשארתי עם הבייביסיטר בזמנו (אחרי זמן הסתגלות קצר, אבל בלי רגשות אשם).
אמון יכול להיווצר עם הזמן. זה משהו שנבנה על סמך תכלס בשטח.
ובייביסיטר זה לא גן. בגן את לא בטוחה אם יהיו ידיים להחזיק אותו בזמן מצוקה !! ולכן לא תירצי להשאיר אותו שם במצב זה.
בייביסיטר תמיד תהיה שם רק בשבילו, עם מה שהוא , ורק הוא, רוצה או יעשה לו טוב..

מחזקת אותך. קחי נשימה ותביני שהרגישות שלו היא טבעית. הילדים שלנו הם אחרים (מקווה שלא פותחת כאן תיבת שרצים).
מי שמההתחלה הקשיבו לו, אי אפשר כך פתאום להפנות לו עורף. פשוט אי אפשר.

;-(

אני שונאת את הסיטואציה הזאת כי היא מכריחה אותי להחליט איזה סוג של אמא אני, וכרגע אני מתקשה להחליט.
אף פעם לא רציתי להיות, וגם עכשיו אני סולדת מלהיות האמא שמכריחה לבכות ולהיפרד כמו שממליצים "מומחי הגיל הרך".
מצד שני אני כבר לא מרגישה בנוח עם הישיבה האינסופית.

מחר הבייביסיטר תהיה איתו שם.
לא יודעת איך לתדרך אותה.

שנינו מנוזלים כבר שבוע, ואני הייתי חולה ממש יום וחצי. באתי היום לעבודה ומישהי אמרה "בטח היית חולה בגלל שהבן שלך נכנס למסגרת". היא פיתחה שעורה חריפה בעין, הבת שלה נכנסת לכיתה א' ובוכה כל הדרך לשם.

נמאס לי. נמאס לי לשבת לידו 4-5 שעות בגן כשהוא בקושי זז ממני מטר (ולא רק אני ישבתי, גם סבתא והמטפלת התחלקו בזה). כבר היום השישי.

הגננת אמרה שבכל שנה יש אמא אחת שנשארת לשבת שבועיים או חודש או יותר, עד שנמאס - השנה זו אני.
עדיין לא היתה פרידה ליותר מרבע שעה - עד עכשיו סתם אמרתי שאני הולכת רגע לשים משהו בתיק, ומתחתי את הזמן שהסתדר בלעדיי. היום ניסיתי ללכת "רשמית" והוא בכה עשר דקות, גם בזרועות הגננת. לא הלכתי. זו הרגשה איומה והדמעות נשארו לי בעיניים. גם ללכת במצב כזה זו הרגשה איומה, וגם להישאר זה מבאס. העברתי לו נאום על זה שהוא יכול גם להחליט אם יהיה לו כייף או לא. הוא עושה את עצמו חושב שגן זה עם אמא, כאילו לא ראה שאני האמא היחידה שם.
פתאום אני נוטרת לו על שהוא נדבק כזה, למרות שעד היום הייתי דווקא גאה בו שהוא לא נסחף בזרם, והוא שיחרר בקלות כשמדובר במטפלים אחרים. אני גם נוטרת למערכת שמעמידה אותנו במצב כזה.

ומצד שני אני לא חושבת שזה נכון לשבת שם חודש. אם אין אמון במקום, גם שנה לא תעזור. אם יש אמון, אז להשאיר אותו בקלות, כמו שהשארתי עם הבייביסיטר בזמנו (אחרי זמן הסתגלות קצר, אבל בלי רגשות אשם).

איזה יופי!

אני לא חשבתי שהתוכן בגן חשוב במיוחד. חשבתי שיותר חשוב החום והתשומת לב לילדים,
גם אני חשבתי ככה, והופתעתי השנה. מגן שבו הוא היה המבוגר מכולם, במצב חברתי מצויין עם גננות מעולות שהוא מכיר, הוא עבר לגן עם חדשים גדולים (אנטרופ' אז יש גם בני שש וחצי ובצהרון מגיעים גם ילדי א'), חוקים יותר קשוחים ופתאום הוא פורח...

שימשיך כך לשניהם

במבי - זה מדהים מחדש איך שקשה לשפוט דברים בעיניים שלהם. גם לי זה נראה סיוט, להיות עם כל כך הרבה אנשים במקום לא גדול. ועוד הרעש הזה רוב הזמן. ושוטפים את השירותים עם אקונומיקה שלפעמים מסריחה שם.

אבל... היה איזה יום שהם שיחקו ב"רכבת של ימי השבוע" וכל ילד היה יום בשבוע, הם ישבו על הכסאות הקטנים שלהם סביב הגן ובאמצע היתה רכבת של ילדים, וכל פעם ילד נוסף הצטרף, ובינתיים שרים איזה שיר שהפזמון שלו הוא "צ'יק צ'יק צ'יק על השבוע, צ'יק צ'יק צ'יק על הפסים". בשבילה זה מרתק. גם רכבת וגם ימי השבוע, גם ילדים שהם הקרונות - להיט. ודברים כאלה אני אישית לא יודעת לספק. אין לי מספיק דמיון, מרץ, אני פשוט לא עושה דברים כאלה. זה נחמד להוסיף אנשים נוספים שיתרמו לילד כוונים שונים של פעילויות. אני מוכנה לקרוא לה שעות. אבל לא מצליחה להמציא משחקים כאלה. זה גם הרשים אותי עושר המגוון של הפעילויות שהגננות האלה צברו במשך השנים. זה באמת דבר שנטיתי לזלזל בו, הפעילויות האלה, עד שראיתי את ההשפעה של זה על סתיו.

לא מתיימרת להציע פתרון לכולם, אגב...

שמחתי להוסיף...

חשבתי על הכוח שיש למילים שאדם אחר כותב, יש להן סמכות. היו דברים שאנשים כאן (או במקומות אחרים) כתבו, שמאוד הרשימו אותי, והשתכנעתי מהם, ואני בטוחה שהם נכתבו בכנות מלאה ובכוונה הכי טובה - אבל, מה לעשות - לנו זה לא התאים. זה לא שיקף את המצב שלנו. כמובן שאני שמחה שקראתי אותם, כי הם העלו את הנושאים למודעות שלי, אבל אני מזכירה לעצמי לאחרונה שדברים שאדם אחד כתב, חכם ככל שיהיה, לא יכולה להיות להם סמכות עלי יותר ממה שזה - אדם אחד (או בודדים) שכתבו. אין לזה אפילו את הכוח של סטטיסטיקה גדולה.

בעבר קראתי דברים רעים כל כך על גנים, שבפועל לא תואמים את הנסיון האישי שלנו.
זה קצת מרופף את הצורה הקיצונית שבה היתי מאמצת לי תיאוריה ודבקה בה בהחלטיות ובלי להמשיך לבדוק.

אישית אצלנו היו כמה בעיות רציניות שנפתרו בזכות הגן.
היו גם כמה נושאים שלא הושפעו.
ומעט מאוד דברים נראים לי כרגע גרועים יותר (בעיקר הטרחה שלי ללכת ולקחת לגן, ולקחת לשם גם את הבן הקטן כל פעם. זה מצמיד אותנו ללו"ז שלפעמים לא הכי נוח). את מעט ההרגלים הרעים שהיא רוכשת שם (דיבור מתחצף לפעמים, מין ניסוי כזה שהיא מנסה אותי) קל מאוד "לעשב".

היום הילדה בת כמעט 5. קשה להפריד בין מה שהיא רכשה בגן ובין מה שהיא רכשה פשוט כי ילדים כל הזמן רוכשים דברים. אבל אני חושבת שנוסף לה הרבה עושר לחויה ולאישיות מהשהות שלה של 5 שעות ביום עם ילדים אחרים ומבוגרים אחרים, גם אם המבוגרים הללו אומרים משפטי אימה כמו "תאכל יפה", "אם תריבו אני אקח לשניכם" או "תצבע את העיגול באדום בלי לצאת מהקוים", או שגיאות עברית גסות כמו "תכבד לכל החברים"...

נושא נוסף מעניין הוא שהיא מסרבת בעקביות שאני אלמד אותה דברים (למשל לכתוב), אבל מוכנה בשמחה ללמוד אותם בגן, יחד עם החברים. ככה יוצא שהיא יודעת כבר לכתוב כמה דברים. ובחיים לא לחצתי עליה לכתוב, למשל, או כמעט כל דבר אחר. אני ממש לא מלחיצה. אבל היא לא רוצה. ובגן כן.

איזה יופי!

אבל דווקא בשבילה היא מעדיפה קבוצה גדולה בחלל לא גדול, יעני די דחוס, אבל שהתוכן יהיה מעניין בשבילה. זה פשוט מעניין אותה ועושה לה כיף.

כמה משונים הילדים האלה ... לי זה נשמע כמו הסיוט בהתגלמותו, אבל יכול להיות שגם הבת שלי היתה מעדיפה את זה, אין לדעת. מעניין וכיף להיות מופתעים מהילדים, בעיקר כשאלה הפתעות לכיוון הזה - שטוב להם וכיף להם.

הוספת ועודדת.
תודה!

עדכון בפרספקטיבה של כמה חודשים...

עברנו בספטמבר לגן עירוני ליד הבית. אחרי בערך שלושה ימים הילדה פשוט התאהבה בגן לחלוטין. זה גרם לי להטיל ספק בכל מיני דברים שחשבתי. מאז היא רוצה ללכת לגן כל הזמן. לפעמים אני מתעצלת לצאת מהבית החמים מוקדם בבוקר לקחת אותה לגן, ואני מנסה לפתות אותה להשאר איתי בבית - אין מצב! היא רוצה ללכת לגן. היא רצה בשמחה ובששון לגן, וכל יום אומרת לי שהיום שלה בגן היה קצר מדי (וזה 5 שעות לעומת הקודם שהיה 3 שעות, והיא אמרה אז שהיה ארוך מדי), והיא רוצה להשאר בצהרון. היא חוזרת מלאת שירים וסיפורים מהגן, מספרת על החברות ועל הבנים שהיא התחתנה איתם היום ועל המשחקים שהם שיחקו. פה ושם, ממש מעט, בערך פעם בשבועיים שלושה, היא מבקשת להשאר בבית איזה יום, אם היא לא מרגישה 100% ומתאים לה יותר לנוח, ואני מכבדת את זה בשמחה כמובן, כי כל כך ברור לי שהיא אוהבת את הגן ואין שום צורך לשלוח אותה בימים המעטים שהיא לא רוצה ללכת.

עכשיו זה כל מה שמזמן דמיינתי לגבי גן, וכבר התיאשתי ממנו. והנה זה קורה לנו שהילדה פשוט מאושרת. אני שומעת מהסיפורים שלה את ההתנסויות החברתיות שהיא עוברת, וכל כך שמחה שהיא מתנסה בהן, ולדעתי בהצלחה. החברות, הילדה שרוצה לשחק איתה והיא לא רוצה. החפצים שיש לאחרים ואין לה, או יש לה ואין להם. התנסויות - ובכיף.

כמה מסקנות שלי מהסיפור הזה.

בגן הקודם היא קצת פחדה מאחת הגננות. אשה חמה ומקסימה, אבל בעלת מזג חם וקול חזק. כנראה שזה מה שקלקל לה את כל החויה. ידעתי על זה בזמנו, והמעטתי בערך של זה. היום הגננות לדעתי קשוחות יותר, אבל מדברות יותר בשקט, ובשבילה זה מתאים יותר.

בגן הקודם התוכן לא היה מעניין, כי הקבוצה היתה בגילאים משולבים, והתוכן - מה לעשות - הותאם לקטנים יותר. אני לא חשבתי שהתוכן בגן חשוב במיוחד. חשבתי שיותר חשוב החום והתשומת לב לילדים, קבוצה קטנה, מקום מרווח. אבל דווקא בשבילה היא מעדיפה קבוצה גדולה בחלל לא גדול, יעני די דחוס, אבל שהתוכן יהיה מעניין בשבילה. זה פשוט מעניין אותה ועושה לה כיף.

דווקא בקבוצה הגדולה יותר יש לה יותר מבחר של ילדים שמהם היא מצאה חברות טובות, יותר מאשר בשנה הקודמת בקבוצה הקטנה, שהיא לא התחברה כל כך לילדים שספציפית היו שם.

תודה על ההתעניינות, ומקוה שהוספתי קצת נתונים למישהו.

קרוטונית, קראתי... תודה. זה באמת היה תואם בהרבה דברים את החויה שלנו.

גם אני יכולה לסכם עד כה שלושה חודשים, שאני מאוד שמחה שהכנסתי את סתיו לגן, כי היא מביאה הביתה הרבה חוויות חדשות עם החברות, וכיף לה עם זה. אני לא מרגישה שהיא נפגעה מזה שהיא בגן, כי נשאר לה עוד מספיק מהיחס הטוב והפתוח שהביא אותה עד הלום. למעשה גם הזמן שלנו יחד רגוע יותר, כי הרבה פעמים אנחנו יחד אחה"צ, בלי לחפש חברה כל הזמן, כי הצורך הזה שלה מסופק. אני לא משלה את עצמי שמה שקורה בגן הוא רק טוב, ואני יודעת שהיחס לילדים לא תמיד מעולה. והאמת היא שסתיו הרבה פעמים אומרת שהיא לא רוצה ללכת בבוקר לגן. היא לא מתעקשת על זה ולא נלחמת (כמו שהיתה עושה בוודאי אם זה היה גרוע), אבל יש לה חוסר רצון להפרד ממני, ואני מזדהה איתה (אני ככה עד היום עם אמא שלי... מאוד לא אוהבת שהיא עוזבת...). כשהיא חוזרת היא תמיד אומרת שהיה כיף (ומספרת דברים) ושהיא שמחה שהיא הלכה לגן.

תודה לכולם על התמיכה וההתעניינות...