כשאת בבית

שליחת תגובה

כבד את עצמך
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: כשאת בבית

כשאת בבית

על ידי ברכהושלום* » 01 יולי 2012, 02:26

אני אמא עם ילדים בבית, ואני עובדת ממש קשה! אני כל הזמן מתרוצצת ועושה דברים, ולא מספיקה חצי ממה שאני רוצה ומתכננת לעשות! אני מגיעה לסוף היום מותשת לחלוטין!
כששואלים אותי אם אני עובדת, אני עונה: "אני בבית, ואני עובדת קשה".
אני יכולה לגולל פה מגילה של שלל העיסוקים שלי בבית.. עיסוקים שאני לא מרוויחה מהם כסף אבל מרוויחה הרבה עניין, סיפוק, ותרומה לחברה.

לגבי עניין התלות הכלכלית בבן הזוג: מעולם לא חשתי בעיה עם זה. אני רק מרחמת עליו שאני בבית והוא לא.. וגם הוא מרחם על עצמו..
מה לעשות, כשהתחתנו הוא חתם על מסמך שבו הוא מתחייב לפרנס אותי. יש גם שני עדים שחתומים על המסמך. (מדובר בכתובה).
אני גם חושבת שאם בן הזוג טורח ומתרוצץ ועמל כל כך כדי לפרנס, אז שלפחות כשהוא חוזר הביתה שתהיה לו בבית אשה שמחה ומסופקת.
יש לי חברה שגם היא בבית. מצבם הכלכלי לא פשוט בכלל, ובכל זאת היא נשארת בבית. הם מצטמצמים מאוד, היא מחשבת היטב כל הוצאה ויודעת איך לחסוך עד הפרטים הכי קטנים. בכל פעם שהיא חושבת כן לעבוד כדי להכניס עוד קצת כסף, בעלה מתחנן בפניה שלא תעבוד... לא כי הוא שובניסט. הוא מעריץ אותה. אלא כי הוא רואה כמה היותה בבית תורם למשפחה, ושיציאה שלה לעבוד לא עושה לה טוב.

כשאת בבית

על ידי אמא_בבית* » 23 מאי 2011, 21:10

זה באמת דף נחמד אבל למען הסר ספק, זו לא אני כאן. מסתבר שהייתה באתר אמא בבית לפני ולא ידעתי.
אני הגעתי לכאן שלושה חודשים אחרי שנפתח הדף הזה @}

כשאת בבית

על ידי רסיסים_של_אור* » 23 מאי 2011, 20:18

תודה על הדף הנפלא והנהדר הזה{@

כשאת בבית

על ידי אילת* » 27 אוקטובר 2005, 13:55

גם אני בבית, ללא ילדים, מקימה ב-10 אצבעות עסק קטן ועצמאי, ומאוד לא פשוט לי. כמעצבת, הבנתי, שמה שמעניין אותי זה לעצב ולייצר את הדברים שלי ולהתפרנס מזה. בנתיים הפרנסה לא ממש מספקת אבל לי יש סבלנות. לבן זוגי אין. למרות שהוא שותף מלא בהחלטה לפתוח את העסק, הוא לא מפרגן, וחסר סבלנות ודי מעיק עלי שאביא כבר כסף הביתה כי נמאס לו להיות מפרנס יחיד.
בעבר עבדתי במקצועי בקצב מאוד אינטנסיבי (כולל שבתות, חגים, לילות...), הרווחתי מצויין +, אבל לא היו לי חיים, לא היה לי זמן לפגוש את עצמי, להשקיע בזוגיות, במשפחה או בחברות שלי, והייתי מאוד אומללה. לאחר מכן החלטתי להוציא את עצמי מהבוץ הזה כדי לשנות כיוון. לקח לי לא מעט זמן להחליט במה אני רוצה לעסוק בתוך מגוון האופציות במקצועי.
עכשיו אני כבר בתוך העניינים (התחייבויות כלפי אנשים מולם אני עובדת...) וגם אני רואה שזה קורה (אולי לאט, אבל קורה) וממש לא בא לי לוותר על החלום שלי. זה לא שבן זוגי אומר לי לסגור את העסק ולחפש עבודה "אמיתית" - כמו שהוא קורא לזה... גם הבידוד החברתי הכרוך בלעבוד מהבית קשה.
כבר נתקלתי בתגובות מגעילות של הסביבה, כך שגם למי שעובדת בעסק מהבית אנשים מתייחסים מגעיל לפעמים.

ובלי קשר לעסק : לדעתי להיות בבית = לעבוד בבית. ודי מעניין אותי לגלות איך כל עבודות הבית קורות ומתבצעות לבד.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד אוהבת להיות בבית, תמיד יש לי דברים לעשות כאן שרק מחכים להזדמנות (ממש לא נקיונות) שאגיע אליהם (=חוברות, מאמרים, ספרים, מוסיקה, מיילים... ומה לא? ) ברור לי שיש אנשים שמשתגעים מלשהות בבית זמן ממושך ולא מבינים מה אפשר לעשות כ"כ הרבה זמן בבית, ואולי מתוך הסתכלות זו שלהם, אינם מזדהים ולכן מזלזלים ומפרשים זאת כ"עצלות" או "ניצול" או כל פירוש הזוי אחר.

כשאת בבית

על ידי רוני_בלוני* » 05 מאי 2005, 12:35

ככה במקרה נכנסתי! דף מדהים!
אני אינני בבית אבל יש לי שתי הערות:
  1. אני תוהה מניין החוצפה של הסביבה להעביר ביקורת על אחרים (במקרה זה על אמהות שהן בבית) בפניהם,
הרי זו החלטה ועניין שלכם, מדוע הסביבה חייבת להביעה דיעה (בעיקר שלילית).
להישאר בבית לא מתאים לכל אחת, ולא בכל משפחה יש אפשרות - אבל מדוע להביע הערות כל כך קשות?
  1. ובכל זאת אם כבר יש כאן דעות וביקורות, לא תמיד הדיעה של השכנה ממול היא שלילית.
"אני הייתי משתגעת להיות כל היום בבית" (תרגום - ולא חבל על ההשכלה והכשרונות שלך שמתבזבזים ככה?את השתגעת?)
אני לא חושבת שזה התירגום הנכון, אולי אם שנמצאת בספקות או אם עם דימוי עצמי נמוך תעלב מסוג כזה של הערה.
אני חושבת שגם אני הייתי מגיבה כך במפגש עם שכנה שנמצאת בבית (בלי שום מחשבה על השכלה או כשרונות),
ואגב החברה שלי (עם תואר) לא עבדה תקופה מסויימת והיא בעצמה אמרה לי מדי פעם "וואו, אני כבר משתגעת בבית" אז מה!

ושלא תחשבו שאני סתם כותבת כאן, את אותה חברה, לא ביקרתי אפילו לרגע ולא הערתי הערות בונות או "מפרקות",
זה לא עניין שלי! זו החלטה שלה!

<נו, יש לי צל"ש?>

כשאת בבית

על ידי בשמת_א* » 04 מאי 2005, 20:39

עשיתי כלום כל היום (לא עשיתי כלום זה בעצם עשיתי משהו בגלל מילת השלילה, לא?)
רגע של עברית:
כלום = משהו, דבר-מה
לא כלום = שום דבר
לי באופן אישי יש בעייה P-: עם הביטוי "עשיתי כלום" במשמעות של "לא עשיתי כלום" (כלומר, אני אלרגית לטעות הזאת ולכן אני טורחת להעיר עליה (-; ).

כשאת בבית

על ידי מישהי* » 21 פברואר 2005, 11:44

תגידו, ילדים לא יפריעו לכל הזמן הפנוי שלי?
לא, פשוט לא יהיה לך כמעט זמן פנוי שאפשר להפריע לו.
אבל זה בצחוק. עם הזמן לומדים למצוא את השעות ולפעמים את הדקות בשבילך.
לפעמים זה אומר אחת בלילה או שש בבוקר, אבל מוצאים.

כשאת בבית

על ידי דליתוש* » 21 פברואר 2005, 11:32

לי אין ילדים עדיין... סיימתי תואר ראשון באוגוסט שעבר. תכננתי לנסוע לחו"ל לעבוד ולטייל אבל אז פגשתי את אהבת חיי ואבי ילדי העתידיים ונשארתי בארץ. בעבודה שלי עכשיו אני עובדת שבוע 3 ימים, שבוע 4 ימים לסירוגין. בהתחלה היה לי קשה שאני לא סטודנטית (וחברי כן) ואני מרוויחה פחות כסף ממנו!! מה עושים?! מהר מהר, לחפש עבודה במשרה מלאה, לחפש עוד עבודה במשרה חלקית, מהר מהר...
היום 4 חודשים אח"כ, נרגעתי.. אני כל-כך נהנית מהזמן הפנוי. השאלתי מכונת תפירה ותפרתי וילונות (כל הבית וילונות וילונות) וציפית אחת ויש עוד תכנונים בדרך, התחלתי לעשות ספינינג ואני מתענגת על הדופק הגבוה ואגלי הזיעה שהגוף המנוון שלי מייצר, רכשתי חרוזים וחוטי דיג ומהם אצור לי מובייל מקסים פרי תכנון אישי ויצירה, אני קוראת ספרים כמו משוגעת (3-4 ספרים בשבוע), אה! התחלתי להתעניין בבישול (אני! השרתי חומוס! כלומר, תכננתי לבשל!! מי שמכיר אותי יודע שזה מהפך:-)).
דרך-אגב, הטלוויזיה שלנו מחוברת רק לDVD, נראה לי שאם היו כבלים, הזמן הפנוי שלי היה מוקדש לערוץ 3...

ואני בטוחה שעוד תחומי התענינות חבויים יצוצו בהמשך הדרך...

תגידו, ילדים לא יפריעו לכל הזמן הפנוי שלי? ;-)

כשאת בבית

על ידי בשמת_א* » 20 פברואר 2005, 22:22

היה איתי פעם בהייטק אבא אמיתי - ב 1700 היה הולך הביתה לא משנה מה.
יכול להיות שהיית עם גיסי?

כשאת בבית

על ידי לוטם_מרווני* » 19 אוקטובר 2004, 23:37

מנסה לחשוב על סדר יום ומבינה שזה גדול יותר. יש לנו סדר שבועי:
יום א' אחה"צ אצל טללית (הבוקר מוקדש לסידורים קטנים, ובשעה 12 בערך יש לקטנה שנת צהריים ולי שעת אינטרנט)
יום ב' אחה"צ אצל לילך או חברה אחרת+ילד (בוקר של קניות, לפעמים סבתא לוקחת או מצטרפת, עד שתים עשרה ואז שנת צהריים)
יום ג' בבוקר- מפגש אמהות וילדים, אחרי צהריים חופשי, בד"כ מנוחה ועבודה ביחד בבית- ציור, ספרים, משחקים, סתם יחד.
יום ד בבוקר-שעתיים עם אמא ופרלה (בייביסיטר) ואני עובדת. אחה"צ- חברה+ילד או גן שעשועים
יום ה בבוקר- חופשי, פתוח להצעות. כנ"ל אחה"צ. (וזה נהדר שיש חלון של יום חופשי הנקי מתוכניות מוקדמות)
שישי-שבת- אין שנת צהריים, אין התחלה אמצע וסוף, המון זמן יחד עם אבא והרבה טיולים, משחקים, עייפות וכייף.

כשאת בבית

על ידי איטהל_כמון* » 06 ספטמבר 2004, 21:06

"חשוב שכל אישה ואם תמצא לעצמה את הדרך המתאימה והיחודית לה להיטען", אני כל כך מסכימה , אבל איך זה שדווקא לזה אין לי אף פעם זמן?
<איטהל מנסה לארגן לעצמה רשימת תירוצים חדשה הישנה כבר מעלה עובש>

כשאת בבית

על ידי חגית_ל* » 06 ספטמבר 2004, 13:10

בארצות הצפון היותר נאורות אכן משלמים לנשים שיגדלו את ילדיהן.
אצלינו - אין סיכוי :-P

איטהל (איזה שם יפה@}) אני מזדהה.

אורית - הנה גם אני מתחילה להרגיש את פער הדורות ;-)

כשאת בבית

על ידי נועה_ברקת* » 06 ספטמבר 2004, 11:33

חשוב שכל אישה ואֵם תמצא לעצמה את הדרך המתאימה והטובה והייחודית לה להיטען.

מה טוען אותי?

עיסוי של אורית
כתיבת פרק מוצלח
בית קפה עם חברות
ספר טוב
הליכה של 40 דקות בקצב של 7 קמ"ש
בגדים חדשים
סקס
חיבוקים עם הילדים

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 06 ספטמבר 2004, 09:26

אתמול בצהריים ג'וניור חזר מב"ס, התיישב על הכורסא מולי ובין כל החוטים והבדים, חווה פתאום את הפער העצום בין האינטנסיביות שממנה הוא הגיע לבין הדממה שהיתה בבית (כשהמחשב כבוי זה נורא משמעותי) ואז הוא שאל: "אמא, לא משעמם לך להיות פה לבד כל היום"?
לא יודעת, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חוויתי 'שיעמום' בכלל.
יכול להיות שהצורך במפגש אנושי מתפרש לפעמים כשיעמום. גם אימת הבדידות יכולה לגרום לתחושת 'שיעמום'.
אבל זוהי רק אשליה, כי הרי עולם ומלואו מתקיים שם בפנים, אדם צריך רק לתת לעצמו את הלגיטימציה להיות לבד ובשקט כדי שיוכל לפגוש את המקום הזה ולהנות ממנו.

אבל חייבת לציין כאן במורד הדף הזה עוד דבר,
רוב החברות שלי והנשים הקרובות לי ביותר, מתנהלות בקצב ובאופן שונה לגמרי ממני. אני קשורה אליהן ואוהבת אותן מאוד. חשוב שכל אישה ואֵם תמצא לעצמה את הדרך המתאימה והטובה והייחודית לה להיטען.
@}

כשאת בבית

על ידי איטהל_כמון* » 06 ספטמבר 2004, 08:44

בחודשיים שלושה האחרונים תהיתי אם לצאת החוצה , לא להישאר יותר בבית או להישאר בבית באופן זמני ולצאת רק לשלושה ימים . לצאת ולחזור , זו היתה הבקשה שלי מעצמי .שתהיה לי האופציה לצאת ולחזור.החלטתי להישאר כי הבנתי שיש לי כאן איזושהיא מחויבות לעצמי לחלק הפנימי שלי. בדקתי את הרצון הזה של לצאת החוצה אצלי, ראיתי בו את הרצון בהכרה, באישור, בלרצות אחרים, ראיתי בו את הנטייה להקשיב לאחרים, ראיתי בו את הבלבול ואי השקט שלי.הרגשתי מותשת במסע האינסופי הזה שלי בבית של עצמי .בבית שלי יש פינה קטנה שאני מתחילה לבנות אותה לעצמי פינה שבה אני יכולה לעצור לנשום נשימה עמוקה כשאיןלי אוויר , לשתות מים קרים כשמאוד חם לי מהחיים, לפגוש בשעות מסוימות ( אולי) את הילדה הקטנה שבי , להרגיע אותה ואותי ובעיקר לזכור שאין כמו בבית שלנו .שאפשר לצאת החוצה, אבל ששווה לי לזכור מאיזה מקום אני יוצאת . שיש הרבה מה ללמוד וממי ללמוד שם מאחורי הדלת ועדיין אין כמו הבית שלנו, שאפשר לצאת להרפתקאות גם בו ואם לפעמים משעמם זה בסדר,זה חלק מ.... וגם זה יתקבל בשמחה . אני רק לומדת.והיום כשמישהו שואל אותי מה את עושה? אני משתדלת להסתכל לו עמוק בעיניים ולהגיד "מה זאת אומרת אני בבית שלי". ואז אני מרגישה קצת בקטן חיוך שמתפשט לו בצידי השפתיים ובלב קצת נבוך אבל מלא באומץ לצאת. וגם אני לוקחת נשימה עמוקה, ומודה ליקום על התליך המופלא שהוא מאפשר לי לעבור.

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 06 ספטמבר 2004, 08:23

אני חושבת שהממשלה היתה צריכה לתגמל אותי על זה איכשהו. בחיי!

בינתיים היוניברס עושה את זה במקומה, דרך העסק המשפחתי. תודה לאל!

זה רק שלפעמים, בבוקר, כמו עכשיו, קשה לי לנשום. אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולא נכנס. נועה.......ההההההה.....(גרמת לי לקחת אויר)

אחרי החגים יתחדש הכל......
(())

כשאת בבית

על ידי נועה_ברקת* » 06 ספטמבר 2004, 08:02

אני מוצאת את עצמי בבית בחודשים האחרונים. חלק מהזמן עובדת, חלק מחכה להשראה בזמן שאני מכבסת, מסדרת, תולה, אורזת... חלק מהזמן מרגישה מוזר שאני לא שם בחוץ.
הבת שלי התחילה כיתה א' וזה אומר בבית ספרנו שבוע ראשון עד עשר ושבוע שני עד 11. זה ממש בסדר מבחינתי (לא כל כך מבחינתה, היתה שמחה להמשיך, נראה לי), אבל אני מוצאת את עצמי משתעממת לפעמים.
אני כך כך רגילה לאקשן, לקום להתלבש לצאת לעולם להלחץ. ככה היתה שנה שעברה, בלי אף יום חופשי, עם טונה של עבודה, תודה לאל.
אני יודעת שאני במקום הנכון שלי, לוקחת על עצמי את המעבר שכולנו עושים מכאן להרדוף, אבל זה רק שזו בעיקר עבודה פנימית.למצוא עניין, להרגע, להיות ערנית. אני חושבת שהממשלה היתה צריכה לתגמל אותי על זה איכשהו (הה...), אבל בינתיים היוניברס עושה את זה במקומה, דרך העסק המשפחתי.
זה רק שלפעמים, בבוקר, כמו עכשיו, קשה לי לנשום. אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולא נכנס.

כשאת בבית

על ידי אמא_שגם_מפרנסת* » 29 אוגוסט 2004, 13:06

כל פעם שבעלי "מלכלך" על גיסתי (שהיא הבעייתית בכל המשפחה המורחבת) על כך ש"היא לא עובדת" אני יוצאת להגנתה: "יש לה תינוקת בת שנה וחצי, שהיא תתן את כל המשכורת שלה לאשה זרה שתגדל אותה במקומה?"

כשאת בבית

על ידי לילה_טוב* » 28 אוגוסט 2004, 22:53

_תודה לך, אמא בבית
גם ממני.

כשאת בבית

על ידי חגית_ל* » 28 אוגוסט 2004, 10:32

תודה לך, אמא בבית @} @} @}

כשאת בבית

על ידי אמא_בבית* » 27 אוגוסט 2004, 08:23

מאז שפתחתי את הדף הזה שהולך וצובר תאוצה אני רוב הזמן רק קוראת בשקט את מה שאתן כותבות.
אני שמחה שפתחתי את הדף הזה. שמחה לגלות עוד ועוד "עצלניות" כמוני בניגוד "לחרוצות" שבסביבתי המיידית.
ידעתי פעם ויודעת גם היום שהחלטתי נכונה ולמרות שהיא הסיטה אותי למסלול חיים אחר אין נכונה וחכמה ממנה.
כבר שנים אני מסתכלת מסביב על המטפלות בגינות, על ילדי המפתח הזנוחים שבהתחלה יש סביבם זרים בתשלום ואחר כך אף אחד. רק טלפון. וזה עושה לי עצוב. גם התוצר של זה מעורר בי געגועים למשהו אחר. אין לי טענות לאיש. אני יודעת שלא כל אחד בנוי להשאר בבית עם ילדים. אני בורכתי ביכולת הזו ואני מנצלת אותה עד תום. לא שתמיד קל אבל איזו דרך תמיד קלה?
אני שמחה לפגוש אותכן כאן. שמחה שבתוך הדור הזה שלפעמים מאבד עשתונותיו יש אוצרות כמוכן. הלואי והיו יותר כי אז גם הדור הבא היה שפוי יותר.
השבוע ראיתי בחדשות כתבה על הכוונה לקצר את יום הלמודים ל-5 ימים בשבוע. היתה שם אשה אחת שהתלוננה מרה ובכעס גדול על זה שעכשיו יהיה כל כך מטריד כשילדיה יהיו איתה ביום ששי והרגשתי צביטה נוראה בלב. זאת היתה אמא שלהם שהוציאה משפט נפלא כזה מפיה.
אז חזקו ואימצו בדרככן. ואל תקשיבו לשום דבר שטות בגנותה של דרך זו.

כשאת בבית

על ידי בתנועה_מתמדת* » 27 אוגוסט 2004, 00:24

רציתי לפתוח ולומר שאני פשוט מתמוגגת מהדף הזה. הוא לוחץ לי בדיוק על כל הנקודות שמעסיקות אותי המון בחודשים האחרונים. למרות שאני מאד שלמה עם הבחירה שלי להשאר לזמן בלתי מוגבל בבית עם בתי, אני מרגישה שכל מילה שלכן פה מחזקת אותי מאד.
אני אוהבת את המקצוע שלי (עובדת בו כרגע מהבית על אש נמוכה) אבל מרגישה שהוא לא יברח לשום מקום. השנים האלו של בתי לא יחזרו לעולם.
אז תודה.
(-:

ומה עוד?
לחדשה - את צודקת מאד. תראי איך בקלות עברתי מקו אדום שהפעלתי על עצמי של השעה 17:00, לקו האדום שבנזוגי הרגיל אותי אליו של השעה 19:00 (פלוס...). זה מה שנקרא סיפוח זוחל- סיפוח חיינו לחור השחור שנקרא ה-ע-ב-ו-ד-ה.

אם להוסיף כמה מילים בנושא - פתאום נזכרתי במשרד האחרון שעבדתי בו ששעות העבודה היו 8-16, העבודה היתה משעממת אבל האווירה היתה נינוחה במידה שהתאימה לי. אני ממש יכולה לשחזר איך, כאשר יצאתי מהמשרד בארבע וחמישה(!), כמעט שיכורה מתחושת החופש, הרגשתי "וואו, איזה כיף, יש לי ממש עוד חצי יום לעשות מה שבא לי". ואפילו הרווחתי איזה חמשת אלפים נטו (לעג לרש). ממש אמריקה... אמנם העבודה לא היתה פסגת שאיפותי אבל העובדה שנשארו לי חיים אחריה, פיצתה על זה ובגדול.

ולענייננו -
ברור לי היום שהרבה יותר קשה להשאר בבית עם ילד מאשר לצאת לעבודה. לא קראתי את המאמר שמישהי פה הפנתה אליו בנושא התלות הכלכלית, אבל אני בהחלט מעדיפה להיות תלוייה בבנזוגי מאשר בבוס אידיוט שהחיים האישיים שלי מעניינים אותו קדחת.
נכון, גם אני תוצר של החברה שחונכתי בה ויש לי מדי פעם הרהורי חוסר נעימות על דבר כזה או אחר שבא לי לקנות. אני נוטה להזכיר לעצמי שאני לא מכניסה כמעט כסף ל"קופה" ולכן כאילו "לא מגיע לי" לפנק את עצמי בחולצה חדשה (למשל). בסופו של דבר אני יוצאת מהמחשבה הזו וכן מוציאה את הסכום אם זה נראה לי מוצדק. הצד החיובי שבעניין הוא שאני באמת שואלת את עצמי כמה וכמה פעמים אם אני/אנחנו צריכים את הפריט הנ"ל, והרבה פעמים אני פשוט מגיעה למסקנה האמיתית שאנחנו יכולים יפה מאד להמשיך לחיות בלעדיו....וכך הנחתנו עוד מכה בפניה של תרבות הצריכה המוגזמת שלנו!!! (-:

ולסיום - ממליצה בחום לכל אמא ששוקלת להשאר בבית, למצוא אמהות נוספות במצב דומה ולתכנן להפגש עמן על בסיס שבועי קבוע. זה מאד מאד עוזר: מספק חברה לילדים, חברה לאמהות, מגוון את היום והשבוע, ונותן תחושה של אחוות הפסיכיות... (-:

כשאת בבית

על ידי חגית_ל* » 26 אוגוסט 2004, 21:49

יפה אמרת, לילה טוב.

להבנתי, היום אמהות פשוט לא יודעות לתקשר עם הילדים שלהן בבית ולכן הן שולחות אותן למקומות מיוחדים עם אנשים שלמדו כאילו לתקשר איתם, פעוטון-גנון-ביה"ס וכו'.
אח"כ הן לוקחות אותן למקומות מיוחדים שמאכילים אותם ומבדרים אותם וכל שנשאר להן לעשות זה להגיד להן לילה טוב, לכסות בשמיכה ולכבות את האור.

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 26 אוגוסט 2004, 15:58

יעל - עודדת אותי (-:

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 26 אוגוסט 2004, 15:28

לילה, את נשמעת כל כך שלמה, אני מקווה שגם אני ארגיש כך עם הבחירה המתוכננת להשאר בבית (האמת לא ממש להשאר אלא יותר לוותר על קרירה בעשור הקרוב לפחות ולעבוד בחוץ רק מעט).
לגבי פמיניזם - תלות - תרומה של כל אחד לבית, אני חצויה בעניין. מחד נכון הוא שהמשפחה היא יחידה בה כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו - עושים חלוקת עבודה שונה ומשתנה לפי הנסיבות והכישורים.
אבל קשה לי להתעלם מכך שעבודה שמייצרת כסף נחשבת יותר - אני תוצר החברה בה גדלתי, גם אם אני מבקרת אותה עדיין יש בי יסודות חזקים של חשיבה כזו, כלומר גם בעיני עבודה שיש בה כסף וקשר עם החוץ מוערכת יותר (אני שומרת לי את הזכות לשנות דעתי אחרי שייולדו לי ילדים (-: ).
ואני מאוד מקווה שאצליח להשתחרר מכך - אני מאמינה שכאשר משתחררים מהאמונות שאקרא להן "קפיטליסטיות" קטן מאוד הצורך להצטדק / להסביר למה בחרנו כך.

כשאת בבית

על ידי לילה_טוב* » 26 אוגוסט 2004, 15:14

<לילה אשכרה כל היום (היום) מול המחשב>

כשאת בבית

על ידי לילה_טוב* » 26 אוגוסט 2004, 14:51

איך גיליתי את הדף הזה רק עכשיו? יש לי המון מה להגיד על דברים ממעלה הדף... טוב, אני אנסה:

להחזיר את כבוד עקרת הבית למקומו
חברתי סיפרה לי שכשהיתה ילדה ושאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היתה עונה "עקרת בית כמו סבתא", אך הפרצופים העקומים לימדו אותה לשנות את התשובה ל"רקדנית, שחקנית או זמרת". מיותר לציין שהיום היא עקרת בית ואמא למופת (מנצנצת מבעד לעננים..), ואם יורשה לי, גם כותבת בחסד עליון ובהומור מבריק.

תוספת לפנינים: "מתי תחזרי לחיים?" זה מהבוס שלי, שנורא רצה שאני אחזור סוף סוף (לחיים, כמובן).

אני נתקלת באנשים שחושבים שאם האופציה השנייה היא "סתם" עבודה, קל יותר להישאר בבית..
רשימת תעסוקות ומקצועות שערכנו פעם בקבוצת אמהות החינוך הביתי הקודמת שלי:
עורכת דין, רקדנית בטן ומורה לריקודי בטן, נגנית אבוב, מדריכת טיולים וטבע וקרמיקאית, מורת דרך ומנחת מסיבות, גרפיקאית, ביולוגית ומתכנתת, מדריכת תנועה, עורכת לשונית, דיאטנית, רוקחת והומאופטית, קלינאית תקשורת, פסיכולוגית ילדים ועוד -
חלקן מלפני, חלקן תוך כדי וחלקן התחילו דווקא אחרי הולדת הילדים והחזרה הביתה.

טוב, מה את רוצה? זה את בחרת ככה! תצאי לעבודה ויהיה לך הרבה יותר קל..
ותשימי כבר את הילדות בגן! זה בכלל יפתור את כל הבעיות בחיים וגם יביא שלום למזה"ת.

בקשר לפרנסה ולתלות כלכלית, יש מאמר מרתק של אורנה שפרון בבאופן 32, שנקרא
"פמיניזם ותלות כלכלית". לי הוא פקח את העיניים בעניין הזה. בקצרה הוא אומר (=אני הבנתי) שיחסים משפחתיים הם יחסי תלות הדדית בכל מיני רמות וצורות, ואנחנו לא צריכות לפחד כל כך להיות תלויות (הצד השני של הדחיפה התרבותית שלנו ל"עצמאות" - יש לי המון מה להגיד על זה אבל לא עכשיו), כי הרבה (מאוד) תלוי בנו. וכי בבחירה במשרה מלאה אנחנו ממשיכות להיות תלויות, אבל לא באהובים שלנו. שווה מאוד קריאה.
וכפי שכבר נאמר להפליא ושווה עוד ציטוט: "מפרנסות את הבית בנוכחותן ומאפשרות לשפע לבוא".
ועוד ציטוט אחד חשוב בעניין הזה: "כל המשכורת שלי, שקל לשקל, הלכה למסגרות החינוך של הילדים".
ומצטרפת למפלגת סיום יום העבודה ב-17:00 - באנגליה ובמדינות אחרות באירופה זה עובד לגמרי לא רע.

הזדהיתי מאוד עם דבריה של טושו. מכירה טוב את המצב הזה שבו כל האמהות שסביבך נעלמות ואת נשארת לבד. חושבת שהפתרון הוא באמת, כמו שהציעה לך לוטם מרווני, קבוצות חינוך ביתי. מציעה עוד חומר לקריאה מבאופן ישן (29) - "שנה" של אורית זונשיין (מופיע גם בספר החינוך הביתי) ועוד כמה באותו גיליון, אפילו אחד שלי,
"מחשבות על מסגרת".
מסכימה גם עם הקושי לבטא את עמדתך שתמיד מתפרשת כסוג של ביקורת כלפי הבחירה של האחר. כדאי פשוט להדגיש את החיובי, מה טוב בבית ולא מה רע בגן, ואת הפרטי - זה מתאים לי ולילד שלי.

והנה ציטוט של חדשה שמסכם נפלא את מה שאני חושבת ומרגישה בקשר לדף הזה ולכל העניינים שעולים בו:
יש זמן גם להיות בבית ולגדל ילדים, ללמוד, לעבוד ולטייל ובקיצור אין מה להכנס ללחץ של זמן, אלא פשוט לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים ונהנים מהם, כשכבר לא נרצה לעשות את זה בטח נשים לב, לא? ואז פשוט נעשה משהו אחר, לא? לי זה נשמע הגיוני ומאוד פשוט, אבל אולי אני טועה
כל מילה.

ותודה לכולכן על הדף המרתק הזה.

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 26 אוגוסט 2004, 10:00

אני בבית, ילדי בני 12.5 ו- 15.5 ושניהם הולכים לבי"ס.

כשאת בבית

על ידי פלונית_אלמונית* » 26 אוגוסט 2004, 07:19

תארו לעצמכן שתרגישו שאתן רוצות להמשיך להיות בבית כשהילד הצעיר ביותר שלכן יגיע לגיל 13. אורית, את מתכוונת שאת בבית כשהילד הצעיר שלך בן 13? והילדים בחינוך ביתי? תוכלי לספר קצת?

כשאת בבית

על ידי יעל_בריסקר* » 26 אוגוסט 2004, 00:17

אני אופטימית מקווה שצודקת מי שכתבה פה בדף שילדים עוזרים לממש את הרצון הזה

זו היתה החוויה שלי

שנים היתה לי קריירה מוערכת אבל בעצם בתוך תוכי רציתי משהו אחר אך לא ידעתי לקרוא לו בשם או איך לעצור את מהלך החיים ההם עד שנולדו תאומיי....

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 25 אוגוסט 2004, 23:56

לדעתי אם כולם ישימו קו אדום ויגידו "עד כאן!", לא קובעים ישיבות שמתחילות בשעה 19:00 (!!!) כי יש לנו עוד דברים בחיים חוץ מעבודה, רק משם יתחיל השינוי. זה רק עניין של נורמה.
אהבתי מאוד. אני מאותה מפלגה, הייתי מעבירה חוק כזה
. . תומכת נלהבת של המפלגה, רק עם תיקון קטן- 17:00 נראה לי יותר הגיוני...

כשאת בבית

על ידי ב_דחילו* » 25 אוגוסט 2004, 22:32

לדעתי אם כולם ישימו קו אדום ויגידו "עד כאן!", לא קובעים ישיבות שמתחילות בשעה 19:00 (!!!) כי יש לנו עוד דברים בחיים חוץ מעבודה, רק משם יתחיל השינוי. זה רק עניין של נורמה.
אהבתי מאוד. אני מאותה מפלגה, הייתי מעבירה חוק כזה ;-)

כשאת בבית

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 אוגוסט 2004, 22:02

המון תודה על העידוד....

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 25 אוגוסט 2004, 20:59

אם ככה נשמע שהסה"כ מצויין - אם אחרי שהן חוו את ה"עוד ילד" הראשון הן תמכוב"עוד ילד" שני... וכן, מידי פעם עולה להן שרוצות X Y אבל אני מניחה שבטח גם לך זה עולה מידי פעם, לא?!
ועם כל זה שלא נעים שהאקס מבקר אותך באוזניהן, נראה שדווקא מצליח לך איתן.

כשאת בבית

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 אוגוסט 2004, 20:30

תודה על החיוך....
הבנות היו שותפות להחלטה להביא עוד ילד... ועוד אחד בדרך...!
הן מבינות את המשמעויות הכלכליות וגם את המשמעות של אמא בבית מסיעה ועוזרת.
אבל עדיין ברגעי שפל כשיש מסיבה ולכולם יש ג'ינס חדש זה יוצא אחוצה.

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 25 אוגוסט 2004, 20:23

ואיך את מסבירה לבנותיך? האם הן מבינות מדוע בחרת להשאר בבית? האם את מנסה להסביר גם לאקס (האם בכלל צריך להסביר לו?) נראה לי ששאת באמת במצב שדורש מאמץ הסברתי (-: . (כלפי הבנות אני מתכוונת)

כשאת בבית

על ידי פלוני_אלמונית* » 25 אוגוסט 2004, 19:19

בחזרה לנושא הנידון בהתחלה: "תגובת הציבור" .
אני דווקא מסתדרת עם חוסר הכסף וכדומה עכשיו כשאני בבית עם בני בן החצי שנה.
אולם בעלי לשעבר דואג לטפטף לבנות העשרה שלי שאין לי עודף כסף כי אני עושה ילדים במקום לעבוד!!!!

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 25 אוגוסט 2004, 15:32

אמא של ליבי - זהו בדיוק!! (איזה כיף למצוא עוד מישהי שחושבת כמוני עוד לפני שיש ילדים (-:)
זה אמנם קצת גולש מהדף אבל איך? איך עושים שכולם יבינו שתקין לעבוד פחות? שעובד שיש לו משפחה בבית צריך לראות אותה? איך כעובד/ת את/ה מחליט/ה לשים סוף לטירוף? ואני לא מדברת על פתרון הקצה של - ויתור מוחלט על עבודה / החלפת מקצוע. אלא בתוך הארגון התובעני, (אדריכלות, הייטק, משרדי עו"ד) לעבוד פחות.
היה איתי פעם בהייטק אבא אמיתי - ב 1700 היה הולך הביתה לא משנה מה. דווקא קידמו אותו אבל רק קידום קטן - לא היה לו סיכוי להגיע לגבהים בהררכיה הניהולית. בשלב מסויים יבשו אותו באיזה תפקיד.
ואני תוהה גם - האם כדי שאנחנו נהיה בבית חייבים בני הזוג לעבוד כ"כ הרבה? כי הרי משכורת אחת מתקבלת על הדעת צריך. (אפילו חיים צנועים עולים כסף).
ואנשים שמוותרים על ההיטק (כמשל) מוצאים עצמם נדרשים להרבה שעות עבודה פשוט כי צריך כסף...
< לPלונית יש הרבה מחשבות מבולבלות ולא מנוסחות עד הסוף>

כשאת בבית

על ידי בתנועה_מתמדת* » 25 אוגוסט 2004, 13:47

הבנתי שאני לא רוצה בזה - חיים של 200 שעות עבודה בחודש. הייתי רווקה באותו זמן, הרצון להיות בבית לא היה קשור למשפחה בכלל, אלא להבנה שזה אורח חיים שאני לא רוצה

Pלונית אחרת- הוצאת לי את המילים מהPה!!

אני אדריכלית. לאחר סיום לימודי כאשר התחלתי לעבוד כשכירה במשרדי אדריכלים, הבנתי מהר מאד ששעות העבודה שהוצגו מראש הם בגדר המלצה בלבד, ומי שאומר שלום בשעה 17:00 (רחמנא ליצלן) מסתכלים עליו כאילו "מה, חצי-יום?" ומי שרוצה לעבוד באחד המשרדים ה"נחשבים" אז בכלל יכול לשכוח מללכת הביתה לפני 19:00... אז עם כל הכבוד לרצון לעבוד במשרד "נחשב" ואולי יותר מעניין, אני כבר אז, כרווקה, החלטתי שלא נכון לי לחיות ככה. שאי אפשר ככה לעשות שום דבר אחר באמצע השבוע חוץ מלעבוד... זה פשוט נראה לי מעוות. ("לא בריא לנפש" אמרתי פעם לקולגה שהגיב במבט מבולבל).

ואם לפחות המשכורות היו איכשהו מצדיקות את ביטול החיים בשביל העבודה... אבל זה רחוק מזה.

העיוות הגדול הוא בעיני שהעבודה למעשה אף פעם לא נגמרת. ברוב המקרים לא יקרה שום אסון אם כולם ילכו הביתה בשעה נורמלית וימשיכו מחר רעננים. שמעתי לא פעם מאימהות עובדות שמאז שהן עובדות פחות שעות הן מרגישות שהיעילות שלהן בעבודה עלתה פלאים. מי שמסתובב במחשבה שהוא ממילא נשאר ל-12 השעות הקרובות, בטח לא עושה מאמץ לא למרוח זמן.

מצטערת אם גלשתי פה קצת מעבר לנושא הדף, פשוט העניין הוא בנפשי, גם בגלל שבנזוגי היקר מוכר יום יום את נשמתו לעבודה, ומגיע הביתה עם שאריות בלבד (הכוונה לשאריות נשמה...). לדעתי אם כולם ישימו קו אדום ויגידו "עד כאן!", לא קובעים ישיבות שמתחילות בשעה 19:00 (!!!) כי יש לנו עוד דברים בחיים חוץ מעבודה, רק משם יתחיל השינוי. זה רק עניין של נורמה.

אני בכל אופן בבית ונהנית מאד (ולא מרגישה אשמה בזה...(-:)

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 25 אוגוסט 2004, 11:32

הייתי רוצה לדעת איך הגעת להחלטה הזו של להישאר בבית, ומה היתה דעתו של בן זוגך
"הגעתי להחלטה?" לא יודעת, (לא בטוחה שהגעתי באמת, הרי אני לא בבית).
לפני ~5 שנים סיימתי את התואר השני, במהלכו עבדתי בהיטק ונהניתי מאוד. התחלתי לחפש עבודה וככל שהתראיינתי יותר הבנתי שאני לא רוצה בזה - חיים של 200 שעות עבודה בחודש. הייתי רווקה באותו זמן, הרצון להיות בבית לא היה קשור למשפחה בכלל, אלא להבנה שזה אורח חיים שאני לא רוצה. למרות שאני טובה בו (סטודנטית טובה, עובדת טובה מאלו המוערכים וכו').
החלטתי להשאר במשרה חלקית (ומכניסה אני חייבת להודות).
הבעיה (ובעיני זו בעיה) היא שמילאתי את הזמן באתגרים תובעניים חדשים (לימודים לתואר).
בן זוגי? ברמת הפילוסופיה אנחנו מסכימים אבל אין לי מושג מה יהיה כשנרצה לתרגם לשפת המעשה - כרגע אנחנו תומכים רעיונית ב"לא להתמסר לעבודה" אבל שנינו מאוד עסוקים, (מצד שני הוא באמת לא וורקוהוליק).
אני אופטימית מקווה שצודקת מי שכתבה פה בדף שילדים עוזרים לממש את הרצון הזה (לא מוצאת, אולי נערך?)

כשאת בבית

על ידי חגית_ל* » 25 אוגוסט 2004, 00:41

  • תודה לעורכים @} }

כשאת בבית

על ידי חגית_ל* » 25 אוגוסט 2004, 00:24

לעניין העצלות - חמותי כבר מזמן הודיעה לי את דעתה שאני עצלנית ולכן אני דואגת לתעסוקה - כלומר מביאה ילדים לעולם במקום להרוויח כסף, מגדלת אותם בלי חיתולים כדי שלא יהיה לי משעמם כל היום ומתעסקת איתן שלא לצורך במקום לסדר את הבית.
אבל היא ממש בסדר, היא רק חירבנה לבן שלה את החיים כשהיא נטשה אותו אצל סבתו חודש שלם לטובת טיול בחו"ל עם אביו.
והנה, לפני שבועיים חברה טובה שלי אמרה לי 'את רוצה לגדל את הילדות, אבל את צריכה לשחרר קצת כדי להרוויח. אם כל אחד מכם ירוויח 5,000 ש"ח תהיו מסודרים'.
וואלה צודקת.
אולי בגלגול הבא זה יקרה גם.
אוף, אני מרגישה שאני לא מוצאת מקום מגורים עם סביבה תומכת ועושים לנו עין עקומה בכל מקום.

כשאת בבית

על ידי שדה_חרציות_באביב* » 24 אוגוסט 2004, 23:43

ש מים וארץ

ומרב א
תודה רבה בנות יקרות ,על החיוך הפרגון והתמיכה. זה נורא כיף, כשמרגישים שאכפת למישהוא ממך.
תודה

כשאת בבית

על ידי מרב_א* » 24 אוגוסט 2004, 14:57

שדה חרציות באביב, את מזכירה לי אותי לפני כמה חודשים, בשינוי מסוים של פרטים, אבל גם אני כתבתי באיזשהו דף על ההתלבטות שלי, וקצת אח"כ נולדה ההחלטה והודעתי על התפטרותי. היו לי הרבה מחשבות על ה"איך", המון תכנונים ותוכניות, בסופו של דבר השיגרה הברוכה הגיעה אלינו ואני מרגישה שאנחנו על מי מנוחות. מאחלת לך כוח והצלחה בהמשך הדרך...

כשאת בבית

על ידי מרב_א* » 24 אוגוסט 2004, 14:44

הוא כל כך כל כך התפתח! ממש נהיה ילד אחר!
אני יכולה להגיד את זה על בני מאז שעזבתי את עבודתי ואני איתו. תענוג, אני מתמוגגת כל יום מחדש.

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 24 אוגוסט 2004, 10:26

קבעתי לי יעד של שבועיים לצורך כך,
:-) התקמצנת לך.....

נשמע שאת שופעת אמביציה לתוכניות ההמשך
תהני, ובהצלחה
@}

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 24 אוגוסט 2004, 09:47

אני מצטערת אבל לא הבנתי את מיותר בעיני זה מה שאת לא מתחברת אליו עושה לך בלגן בראש אם מה שאת כן אוהבת עושה לך טוב אז שיהיה שם (בבית)

כונתי היתה ש: מיותר בעיני= כל מה שאת לא מתחברת אליו או שעושה לך בלגן בראש, או משאיר אותך בבילבול, אבל אם יש דברים שאת רוצה שיהיו בבית ועושים לך טוב אז כן שווה שהיו בבית..
מקווה שהייתי ברורה יותר, זה קורה שאני מתמצתת במילים...

את בחודש הראשון <חיפושית מתה להיות שם כבר...> איזה אושר והמון בהצלחה @}

הייתי רוצה לדעת איך הגעת להחלטה הזו של להישאר בבית, ומה היתה דעתו של בן זוגך
(לא חייבת לענות אם זה אישי מידי אני שפוט מאוד סקרנית)...

אפשר ואפשר יש לזכור שהכל אפשרי רק צריך למצוא את הנוסחה המנצחת שמתאימה לך ולמשפחה שלך. אין דרך שצריך לבחור בה יש דרך שצריך להתוות, להמציא.

כמה נכון :-)

כמו כן לדעתי יש המון דברים שסותרים אבל אם מסתכלים טוב טוב מגלים שבאמת הם לפעמים פשוט מסתירים דרך מסוימת שאולי תגיע בהמשך.. כמו מגורים במרכז לצד רצון לא לגור במרכז חוץ מזה הגעתי למסקנה שמון שיניים קורים כשמגיעים הקטנטנים או כמה שנים מועטות לאחר מכן,

אני למשל הייתי רוצה לגור במקום קצת אחר מהיכן שאנו גרים עכשיו מה שנקרא יותר טיבעי, אבל אני יודעת, שאין לנו שום דחף כרגע כי נוח לנו עכשיו אבל מי יודע לאן יקחו אותנו החיים אולי למקום אחר מבחינת מגורים ממה שהם היום...

כשאת בבית

על ידי שדה_חרציות_באביב* » 23 אוגוסט 2004, 23:38

אבל מעניין לשמוע קודם ממך דווקא, האם כבר חשבת על משהו? מה את אוהבת לעשות? איך את מפנטזת את החופש החדש שלך?אורית, תודה על הקשבתך.:-)
האמת שחשבתי על המון דברים, פתאום קלטתי ,שזה שאני לא מחוייבת יותר לעבודה מסויימת, פותח לי פתחים חדשים להמון דברים, מין חופש שבו הכל אפשרי עבורי. וזה היה מדליק! אני יכולה ללמוד שיאצו שנורא מרתק בעיני, או לפתוח צהרון בבית, או לקבל תינוק לטיפול בבית, או לבשל אוכל ביתי ולמכור לאמהות עובדות או ללמוד על מסחר במניות תחום שהוא חדש וגם כן מרתק עבורי.. תמיד רציתי ללמוד צילום, אני נורא אוהבת לצלם ומתחברת לענין, אני תולעת ספרים, תמיד אהבתי לקרוא, ובשנים האחרונות לא מצאתי מספיק זמן לכך, לצערי,
בקיצור, המון דברים התגלגלו לי בראש, ובסופו של דבר, החלטתי שמה שהכי נכון לי כרגע לעשות זה פסק זמן. לנוח ולאגור כוחות. לא לעשות יותר מידי. קבעתי לי יעד של שבועיים לצורך כך, שלאחריו, כשהילדים יתחילו את שגרת בית הספר (נכון, הם לא בחינוך ביתי, אבל בחינוך של בית ספר קיבוצי טוב, שאת מה שבעיני חסר שם אני מקווה שהם מוצאים בבית.) אני מתפנה לעצמי, ולמה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם עבודה מכניסה כלשהיא, ולהתחיל לבנות "שלד חיים" חדש שיתאים לי גם כשהילדים יתחילו לעזוב את הקן.. יש עוד כמה שנים אומנם, הגדולה רק בת 13 אבל עובדה שאי אפשר להתווכח איתה, שרק אתמול בערב היא הייתה בת שנתיים......

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 23 אוגוסט 2004, 20:53

שלום לך Pלונית אחרת ומזל טוב!
לי זה נשמע שהלב שלך יודע מה הוא רוצה, את יכולה לעשות את כל הדברים שאת רוצה, אל תחשבי עליהם כסותרים אחד את השני אלא כמשלימים אחד את השני, כהכרחיים לך כאדם יחיד ומיוחד שצריך למצוא את הדרך לשלב ביניהם. תסמכי על עצמך שתמצאי את הדרך לשלב, עכשיו את במרכז, כשזה כבר לא יתאים אז לא תהיי שם.
אפשר לאכול מזון בריא כדרך חיים, כשיגרה וגם להתפנק על גאנק פוד, להיות בבית עם תינוק וללמוד יום בשבוע, להכניס את הילדים למסגרת חינוכית משמונה עד אחת, גם יותר זול, גם מאפשר התאווררות וגם לעבוד מהבית או בחצי משרה. אפשר ואפשר יש לזכור שהכל אפשרי רק צריך למצוא את הנוסחה המנצחת שמתאימה לך ולמשפחה שלך. אין דרך שצריך לבחור בה יש דרך שצריך להתוות, להמציא

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 23 אוגוסט 2004, 19:00

בדרך (לגבי הילדים) = הריון ראשון בחודש הראשון (-: (אפילו אמא ואבא שלנו עוד לא יודעים - וואי, נורא מוזר להגיד שאני בהריון אפילו באנונימיות אני מרגישה שאני מגלה סוד כמוס לפרה ולסוס)

אני מצטערת אבל לא הבנתי את מיותר בעיני זה מה שאת לא מתחברת אליו עושה לך בלגן בראש אם מה שאת כן אוהבת עושה לך טוב אז שיהיה שם (בבית)

נדמה לי שמבלבל אותי הרצון בשני דברים שבעיני לפחות הם סותרים (נתתי כמה דוגמאות)
האמת שבעניני חפצים לביית דווקא השגתי איזה שקט.... ראשית ביקשתי (כבקר לפני שנים) שלא יקנו לי מתנות - רק ברכות. וחילקתי המון המון דברים שצברתי. {עכשיו שהתחתנו לא מזמן כל הניפוי שלי נעלם כי קיבלנו הרבה מתנות לא נחוצות (-: אז החלטנו לתרום. }.
אני מקווה שבהמשך אצליח לקרב בין שני הקצוות (למשל אנחנו חיים במרכז מטעמי עבודה - לימודים, ויש לנו סגנון חיים של אנשים במרכז - הרבה בילויים לדוג', מצד שני אנחנו לא רוצים לחיות פה את החיים שלנו מצד שלישי "החיים שלנו" זה (גם) מה שקורה עכשיו, לא?! )

הבטחתי בילבול (-:
ותודה שענית (-:

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 23 אוגוסט 2004, 17:15

שלום P אחרת

גם אני חשה כמוך לפעמים,
למשל לאכול בריא אז לפעמים אוכלים גם לא בריא אבל לפחות אז את יודעת שאת כן מזינה את עצמך בדר"כ, וגם אולי קחי ויטמינים...
מיותר בעיני זה מה שאת לא מתחברת אליו עושה לך בלגן בראש אם מה שאת כן אוהבת עושה לך טוב אז שיהיה שם (בבית), אני למשל מאוד אוהבת דברים לבית אבל רק המחשבה על לנקות אותם מאבק ושינוחו להם שם והמחשבה של איפה אניח את זה מוריד לי אישית את החשק...
אמרת שאת בדרך... כמה בדרך והאם יש כבר ינוקות קטנים /גדולים?...

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 23 אוגוסט 2004, 16:06

תקשיבו ללב שלכן, הוא יודע הכי טוב
אבל אם הלב שלי רוצה גם וגם?
גם רוצה בית בלי חפצים מיותרים אבל גם רוצה לקשט אותו (נהיית שיכורה בחנויות לכלי בית).
גם רוצה לאכול בריא אבל גם רוצה את העוגה / החלה / הקפה!! הזה.
גם רוצה לא להיות במרוץ אחרי זמן וכסף והשגים חיצוניים אבל גם רוצה ללמוד גם את התואר הזה (כבר שלישי במספר).
גם רוצה לא לעבוד הרבה שעות מחוץ לבית אבל גם רוצה עבודה מאתגרת, מהנה, מכניסה (הרבה), שמייצרת מגע עם אנשים אחרים.
גם רוצה להיות עם ילדי (שבדרך) בבית וגם חושת שאתחרפן מלבלות ימים שלמים עם אנשים נמוכים בלבד...
גם רוצה להיות אמא במשרה מלאה אבל גם פמיניסטית שמודעת לכך שזה יוצר תלות (לפחות כלכלית אבל לא רק) בבן זוגי.
בשבילי זה - הלב שלי יודע - לא עובד כל כך כי הוא יודע דברים אחרים - סותרים (?)
מישהי יכולה לעזור? לשתף באיך התחדד אצלה קול אחד מבין הקולות? לספר מה היא עושה עם ההתלבטות? האם ההתלבטות ממשיכה גם אחרי שבוחרים להיות בבית (אני עוד לא בבית כלומר בחרתי במירוץ העכברים - אבל מתלבטת) האם נדונתי לתחושת אי שלווה תמידית? האם זו אני?
וואי, יצא חושפני, מקווה שזה בסדר לשאול בדף הזה דווקא.
תודה

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 23 אוגוסט 2004, 12:08

חדשה,
איזה חודש את?,
מאיזה אזור את בארץ?
תקשיבו ללב שלכן, הוא יודע הכי טוב!
אבל כמה קשה לביצוע ..

כשאת בבית

על ידי יעל_בריסקר* » 23 אוגוסט 2004, 10:50

זה לא קל, זה מצב שעלול להחליש אותנו מאוד ומבחינתי הוא דורש התבוננות מעמיקה, קשב רב (לאמת הפנימית) נחישות ואמונה בדרך.

מתחברת מאוד למשפט הזה, ובכלל אורית, נהנית לקרוא אותך :-)

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 23 אוגוסט 2004, 10:04

שדה חרציות,
אז זהו החלטתי . אני בבית. ורוצה לשאול אתכן, איך עושים את זה? מה סדר היום שלכן? טיפים? המלצות? מה לא עושים?
שאלות גדולות שאלת כאן. אני מבינה שילדייך לא בחינוך ביתי, ועל-כן האתגר (בעיקר בתחום המשמעת העצמית)הוא גדול במיוחד.
שאלותייך נשמעות לי כה מהותיות ומוכרות. גם אני, כשילדי בגרו פרשתי מתפקידי במערכת החינוך וחזרתי הביתה.

זה די מפחיד, הכי קל באמת זה לקום בבוקר ולדעת שאת יוצאת לעבודה מסודרת בחוץ.
נכון, כי סדר יומנו הוא שלד חיינו. הוא מאפשר לנו יציבות, זקיפות קומה, ביטחון.
כשאת בבית את עשויה לוותר עליו. נוכחות ילדים צעירים במחיצתך עוד מכתיבה לך במידה כזו או אחרת, איזשהו סדר יום,
אך כשהם גדלים, המרחב הופך גמיש יותר והשלד כמעט חדל מלהתקיים.
זה לא קל, זה מצב שעלול להחליש אותנו מאוד ומבחינתי הוא דורש התבוננות מעמיקה, קשב רב (לאמת הפנימית) נחישות ואמונה בדרך.


מה לגבי עבודה מהבית? אפשר לשלב בין הדברים באופן שאחד לא יבוא על חשבון השני? יש רעיונות?
יש רעיונות וגם יש את כל ההיבט הכלכלי....שצריך לבחור בו כל יום מחדש.
אבל מעניין לשמוע קודם ממך דווקא, האם כבר חשבת על משהו? מה את אוהבת לעשות? איך את מפנטזת את החופש החדש שלך?

כשאת בבית

על ידי יעל_בריסקר* » 23 אוגוסט 2004, 00:03

זה באמת ממש מתיש לנסות (פעם עוד הייתי מנסה) לפרוש את כל מסכת האמונות שלי בפני אנשים. היו הרבה פעמים שנתקעתי בלי לדעת מהיכן להתחיל בכלל.... מקווה שזה משתפר. לפחות עד ספטמבר הבא

מוכר כל-כך

עד לפני שבוע עוד הייתי בחרדות מה יהיה בתחילת שנה הבאה כשכל הילדים ייעלמו מהרחוב - ורק אני והחברה' שלי ( תאומים בני 4.5 ) נסתובב לנו בחופשיות.

ואז היינו במפגש אחרון בסדרה של אורנה וצפריר שפרון על חינוך ביתי וקיבלתי חיזוקים.....

לא בחרנו בדרך המקובלת וזה קשה , לכל האמהות אני חוזרת אחרי מי שאמרה: תקשיבו ללב שלכן, הוא יודע הכי טוב!

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 22 אוגוסט 2004, 22:45

חיפושית, מבינה ומזדהה, זה לא קל בכלל להגשים את משאלות ליבך, כשמתחילים להתלבט ולחשוב ורוצים לעשות שינויים, רק אז רואים כמה אנחנו מוברגים חזק בתוך המערכת, הממסד, שנת 2004, כמה קשה ללכת נגד הזרם וכמה תירוצים אנחנו צריכים להמציא, הבעיה היא שברגע שמתחילים ללכת עם הלב, השאלות והתהיות מסביב לא נגמרות ולכן התירוצים שצריך לתת פשוט לא נגמרים. . .
אני יכולה לתת לך דוגמאות מחיי, מהשבוע האחרון, יש לי שני קטנים בגן וצריכה ללדת עוד כמה חודשים, הפסקתי לעבוד עכשיו כי בא לי להיות בבית, בשקט לפני הלידה, לסדר, להיות פנויה לילדים שיגיעו חזקים וספוגי תשומת לב ללידה, להנות מהמשפחה שיש לי עכשיו, ולהיות מוכנה להפרד ממנה ולקבל את המשפחה החדשה שתצמח,
לי זה נשמע הגיוני ופשוט, אך כל הזמן אנשים שואלים,(חלקם לא יודעים שאני בהריון), "מה את הולכת לעשות שהתפטרת?" וזה כ"כ כייף לענות להם- כלום. ההלם על הפנים שלהם זה מחזה מהמם, כאילו הודעתי שאני עוזבת את העולם. . .
יש המון דוגמאות, פשוט אני מקלידה לאט וזה מאוד מעייף.

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 22 אוגוסט 2004, 19:30

חדשה,
כי אז אין "תרוץ" ,לפחות הכנסה, כי אני יודעת, שבן הזוג שלי לא יראה את זה בעין יפה,וכי בלעדיו לא הייתי יכולה להרשול זאת לעצמי, וכי הסיכום ביניינו הוא רק אחרי הלידה (אני מאמינה, שאם אחליט חודש קודם אף אחד לא יגיד כלום..), אבל לא לפני, כי כלכלית זה יהיה קשה בלי שום סיבה מיוחדת,ולכן גם לא נערך לכך, וכי גם כה תינוק זה שישנוי כצום אז גם להפסיק לעבוד "פתאום סתם כך" (אנחנו עוד לא, אנחנו "עובדים" על זה..)
וכי אם אני יוצאת עכשיו ממקום עבודה מסודר, אז אוכל להנות מכל ההטבות שכרוכות בכך כמו 3 חודשים של חופשת לידה ואז עד שנה של שמירת מקום העבודה בלי התחייבות מצדיי אבל עם התחייבות מצידם, לא חובה לאותה המשרה, וכי התנאים הסוציאלים שלי יישמרו עד אז וכי אולי אז אוכל לדעת יותר על עצמי ועל אהבותי בחיים ויהי לי יותר אומץ לשנות דברים אחרים שהיום אני לא חשה שיש לי...
לפחות כה אני רואה את הדברים... @}

כשאת בבית

על ידי שדה_חרציות_באביב* » 22 אוגוסט 2004, 15:11

מדהים איך כל פעם מחדש, נפתחים בדיוק הדפים שהתודעה שלי מחפשת אותם...
היום הוא היום הראשון שלי כאמא בבית.בחרתי להתפטר מעבודתי בחינוך(של ילדים של אחרים) ולהיות שוב בבית, עם אלה שלי.
יש לי 3 שעומדים בכל הקריטריונים של להשאיר אותם לבד בבית, ודווקא עכשיו נראה לי הכי נכון להיות איתם.
עם השניים הגדולים, הייתי בבית שנתיים עם כל אחד מהם, כי זה מה שהיה הכי טבעי לי לעשות, (הנקתי אותם הנקה מלאה עד גיל שנתיים..) את הצעיר הכנסתי למסגרת בקיבוץ מגיל 4 חודשים!!! (כלכלית..) אבל שאבתי והוא ינק כמו אחיו עד גיל שנתיים הנקה מלאה.
א.בדיעבד זו הייתה שטות כי כל המשכורת שלי, שקל לשקל ,הלכה למסגרות החינוך של הילדים (כולל צהרונים)
ב. לאט לאט הרגשתי שהעובדה שהילדים חוזרים לבית ללא אמא, משפיעה על הלימודים שלהם (הכנת שעורים? כן.)
ג. הבית התחיל להראות כמו בית של ילדים ללא מבוגרים, ואז גם התחילו העימותים שלי איתם. (למה אני צריכה לחזור מיום עבודה ולנקות את הבאלגן שלכם? )

אז זהו החלטתי . אני בבית. ורוצה לשאול אתכן, איך עושים את זה? מה סדר היום שלכן? טיפים? המלצות? מה לא עושים?
זה די מפחיד, הכי קל באמת זה לקום בבוקר ולדעת שאת יוצאת לעבודה מסודרת בחוץ.
מה לגבי עבודה מהבית? אפשר לשלב בין הדברים באופן שאחד לא יבוא על חשבון השני? יש רעיונות?
אני מראש מתנצלת, כפי שציינתי, זה ממש היום הראשון שלי בבית, וכל השאלות האלה מתרוצצת לי בראש.
תודה לכן על הדף

כשאת בבית

על ידי עוברת_אורח* » 22 אוגוסט 2004, 14:26

על אנשים שחשוב להם להסביר לך ש"החיים זה לא פיקניק" (ראי בדף די עם הפינוק)
ולמה זה מאיים עליהם?
ראי תפישות שבי

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 22 אוגוסט 2004, 14:20

חשבתי על מה שחיפושית כתבה,
"ואני כ"כ מחכה לרגע הזה של להיות עם תינוק, להיות בבית, להיות, פשוט להיות, אני מרגישה שאני במרוץ אחר החיים, שאני לא חיה אותם, שתמיד צריך להוכיח להספיק, לעשות ושום דבר למען עצמך. ."
למה חיפושית צריכה לחכות שיהיה לה תינוק בשביל שתוכל להיות בבית ולעשות את מה שאוהבת?! למה צריך לעבוד עד יום הלידה, ואז לקבל לגיטימיות מהחברה להיות בבית עם התינוק עד גיל ששה מקסימום שמונה חודשים? (חודשי השקט הסביבתי). על מי ולמה זה כ"כ מאיים שמישהו יושב בביתו להנאתו?

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 22 אוגוסט 2004, 10:46

האמת שחדשה צודקת.
יש כזה אתוס של "עבודה קשה" וריצה ו"למלא את הזמן" ו"לעשות" ולא לגיטימי פשוט "להיות". איבדנו את היכולת לשבת "ולא לעשות כלום" או לעשות פחות ולאט ובקצב נעים. (ולא לגדל ילדים /לנהל משק בית לא נראה לי לא לעשות כלום (-:). אולי זה מה שגורם לנשארות/ים בבית את הצורך להסביר / להצטדק.
אני למשל לא בטוחה שאם ואיך אצליח לעמוד בכל הביקורת הזו שיש מסביב והלחץ שיש להשגים. במיוחד שיש לי הרבה חברות מאוד לא באופניות שמגבות עצמן באידיאולוגיה חזקה ש"ככה צריך להיות". לפחות הן כבר הרבה שנים שומעות את דעתי שצריך להעמיד את המשפחה במרכז החיים.
מצחיק אותי שלא ראיתי את הסתירה בין עמדתי הפילוסופית והשאלות ששאלתי את החברה שהזכרתי למעלה.

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 21 אוגוסט 2004, 23:50

ואם להיות בבית עם הילדים זה יותר קל לי, זו לא סיבה מספיק טובה לעשות את זה? למה צריך להצטדק ולמצוא תירוצים? למה לעשות מה שכייף וקל זה לא לגיטימי? אני מנסה, פחות לתרץ ויותר להנות,
אני רוצה להיות בבית, לא כי אני אם השנה ומתמסרת לגידול ילדי, אני לא מפסידה קריירה מזהירה בגלל הילדים ולמענם, אני פשוט עושה מה שהכי בא לי לעשות, זה כ"כ נורא? לפחות אני יודעת שעוד עשרים שנה אני לא יגיד לילדים שלי שהקדשתי את חיי לגידולם ולכן לא עשיתי קריירה. עשיתי את זה כי זה מה שבא לי לעשות.

כשאת בבית

על ידי נאוה_צלר* » 21 אוגוסט 2004, 22:31

לדעתי, אנשים שאומרים דברים כמו "עצלנית", או "GET A LIFE" פשוט לא מבינים שלצאת מהבית - זה הכי קל. הרבה יותר קשה, לטעמי, להיות אמא בבית עם הילדים. זו עבודה קשה! ומי שיכולים להגיד על זה "חופש" או "עצלות" פשוט לא היו שם ולכן הם לא מבינים כמה זה לא קל. אבל אם בחרת בזה, אמא בבית, אפילו אם הילדים שלך לא בבית - זה לא עניינו של אף אחד. אלה החיים שלך, ולמי שאומר לך דברים פוגעים - יש לך אפשרות לבחור לא להיפגע, לחייך לעצמך, כי את ורק את יודעת מה את חווה, ולהמשיך בדרכך בשלווה.

כשאת בבית

על ידי חדשה* » 21 אוגוסט 2004, 22:10

יש זמן גם להיות בבית ולגדל ילדים, ללמוד ,לעבוד ולטייל ובקיצור אין מה להכנס ללחץ של זמן, אלא פשוט לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים ונהנים מהם, כשכבר לא נרצה לעשות את זה בטח נשים לב, לא? ואז פשוט נעשה משהו אחר,לא? לי זה נשמע הגיוני ומאוד פשוט, אבל אולי אני טועה. . .

כשאת בבית

על ידי טרה_רוסה* » 21 אוגוסט 2004, 20:56

האם הילדים עוזרים לעשות זאת?
כן.
:-)

כשאת בבית

על ידי Pלונית_אחרת* » 21 אוגוסט 2004, 20:35

וואוו,
אני פתאום חושבת על כל השאלות ששאלתי את חברתי המאוד מאוד טובה שבחרה להשאר בבית עם הילדים (אני היתי עוד רווקה אז) לגבי ההשארות בבית: לא משעמם לך? את לא מפחדת ממה שיהיה כאשר הם יגדלו? את לא חושת שיווצר פער בינך לבין חברותייך שממשיכות ללמוד ולהתפתח בצד המקצועי? את לא חוששת מפער שעלול להתפתח ביך לבין בעלך?
אני יכולה לומר מהצד של השואלת שהיו בשאלותי הרבה סקרנות, מעט חשש (שמא באמת לא יהיה לנו מה לדבר ו"ניפרד"), מעט ביקורת (על העדר החריצות שלה) מעניין מה היא חשבה על זה, אולי אשאל אותה.

המצחיק הוא שהתחברתי לדף הזה מכיוון אחר דווקא - הפער שקיים בחיים שלי בין הרצון "להיות בבית" וודאי וודאי כאשר יהיו לי ילדים, לבין אורח חיים קדחתני שיש לי בפועל. אני כאילו לא מצליחה להוציא את השקע מהסחרחרה הזו. האם הילדים עוזרים לעשות זאת?

כשאת בבית

על ידי מיכל_שץ* » 21 אוגוסט 2004, 18:42

_"ובשנה הבאה?"
"כנראה שלא"
"אפילו לא לבית הספר??????????"
עוד לא בת שנתיים, רבאק._
אותנו כבר שואלים "ומה, היא לא תעשה בגרות?"
:-? :-S :-/
עוד לא בת 8, ראבק...

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 21 אוגוסט 2004, 11:54

סגור ! @}

בינתיים אם פעם הייתי משתפת חופשי בדעותי בהחלטותי, היום אני לא עושה את זה יותר אלא אם יש שאלות מפורשות, וגם אז מאוד מאוד תלוי מי השואל, כי היום אני מעדיפה להגיד "עוד לא החלטנו, הכל נשלח בחשבון, נקודה טובה למחשבה".... וזה מוריד מהגב... בינתיים @}

כשאת בבית

על ידי אמא_בבית* » 21 אוגוסט 2004, 08:56

"ואני עכשיו מנסה ללמוד איך להיות אסרטיבית בלי להשמע מתקיפה ואיך להגיד מינימום למי שלא "צריך": לשמוע- וזה כולל גם את חמותי!!!!!"

חיפושית
כשתמצאי תשובה אנא ספרי גם לי. :-)

כשאת בבית

על ידי לוטם_מרווני* » 21 אוגוסט 2004, 08:48

טושו- ראי גם מפגשים באזור עמק יזרעאל וגם מפגשים באזור חיפה
תכירי עוד כמוך וכמוני:-]
לגבי הביקורת, אין מה לעשות. וכשאת מניקה בציבור, בצניעות, כל הלא מניקות עלולות לפרש את האקט הזה כביקורת ישירה על הדרך שלהן- ועל שאינן מניקות. אין לזה סוף, ועדיף, לדעתי, להיות כנה עם האמת הפנימית. הרבה בנות שאני מכירה באמת מאמינות שהגן חיוני. אז מה? ובאמת מאמינות שללא גן ילדתי תגדל לתוך פיגור סביבתי. אז מה? יש הרבה אחרות שלא. ואגב גן, כן יש לי צורך באיזשהו מקום, מסגרת, משהו עם עוד ילדים שבחינוך ביתי. מתוך הצורך הזה עלה הרעיון ל מקום לשבט בחיפה . אני רואה איך הילדה שלי חוזרת מאושרת ממפגשים של באופן.

כשאת בבית

על ידי טושו* » 21 אוגוסט 2004, 08:26

העניין הוא גם שכשאת מנסה להסביר למי שכן שולח את הילד שלו לגן למה לא גן את בעצם מעבירה ביקורת מאוד ישירה על הדרך שלו, וזה ממש קטע לא נעים.

כשאת בבית

על ידי ליאת_טאוב* » 20 אוגוסט 2004, 21:39

לא מזמן נשאלתי אם הבת נשלחת לגן בשנה הבאה (אוטוטו שנתיים). עניתי "לא" סתמי.
"ובשנה הבאה?"
"כנראה שלא"
"אפילו לא לבית הספר??????????"
עוד לא בת שנתיים, רבאק.

כשאת בבית

על ידי ורד_לב* » 20 אוגוסט 2004, 19:44

טושו, מכירה מאד את התחושה הזו של 'פתאום כל הילדים בסביבה הולכים לגן כזה או אחר ומה איתנו?' בעצם, הייתי שם ממש לא מזמן....
מאד עזר לי למצוא משפחה שתיים שעושות מה שאני עושה ולהיות איתן בקשר קבוע.
זה ממש מחזק ומרגיע - אותי מבפנים וגם יש מה לענות לכל מאן דבעי שחפץ לדעת (בשיא האכפתיות) אם 'היא נפגשת עם ילדים אחרים'.
אגב, גם אני נוהגת לענות בבהלה (לא זוכרת מי כתבה את זה כאן) לשאלה אם היא "כבר הולכת לגן" ב"מה פתאום?" נחרץ ביותר "היא אתי בבית". זה בד"כ לא מזמין שאלות. שיטה טובה כשלא רוצים לענות לאנשים מסויימים.
זה באמת ממש מתיש לנסות (פעם עוד הייתי מנסה) לפרוש את כל מסכת האמונות שלי בפני אנשים. היו הרבה פעמים שנתקעתי בלי לדעת מהיכן להתחיל בכלל.... מקווה שזה משתפר. לפחות עד ספטמבר הבא ;-)

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 20 אוגוסט 2004, 12:59

לא רוצה ילד אחר. רוצה את הילד שלי.

נהדר לקרוא,

טושו,
גם אני מתחבטת (ואני "עוד לא") בדיוק בשאלות האלה, גם לי נראה לא מתאים (אם להיות עדינה) לשלוח את הינוקא שיתהווה לו, לידיים זרות, אני לא רוצה ללמוד כרגע, חשבתי שאני רוצה, נרשמתי וביטלתי ברגע האחרון, ואיזו הקלה,
אני מרגישה שאני עכשיו רק בשנות העשרים המוקדמות - בתחושה בלבד - בגילי הכרונולוגי האמיתי אני ק-צ-ת יותר, אבל אני לא חשה בשלה לשום דבר מעבר ללהיות בבית,
אני עובדת מאז שיחרורי - 8 שנים, ולצערי גם לפני הגיוס וגם במהלך ואני לא מוצאת את מקומי בעולם הגדול מבחינת עשייה (של לקום מוקדם או לעבוד במשמרות או לעמוד בלוחות זמנים של דברים שלא מענינים ממש, או לרצות (מלשון ריצוי) או להוכיח לבוס הנוכחי...) ואני מרגישה עכשיו שמה שאני רוצה הוא להיות בבית עם ינוקא קטן.....
ברור שזה המון אבל לא בעיני החברה ואני מאוד מבינה אותך טושו על כל תהיותייך, אומנם אני עוד לא שם אבל מבינה,
כל מה שאני חושבת שעצתי לעצמי וכל שכן לדומות לי היא ללכת עם הלב ולדעת שזה הכי חשוב ולא להביר למי שלא רוצה לשמוע ולמי שמקובע כי הוא/היא במילא לא יבינו, ולדעתי זה רק יוסיף אם קיים ספק ולו הקטן לא לשתף אם אין תמיכה,
ואני עכשיו מנסה ללמוד איך להיות אסרטיבית בלי להשמע מתקיפה ואיך להגיד מינימום למי שלא "צריך": לשמוע- וזה כולל גם את חמותי!!!!!

"צריך" - מתכוון - האנשים שלא חושבים אותו דבר, אלה שיעבירו ביקורת גם אם מוסווית על כל מה שתיבחרי שהוא שונה מהם ו"לא מקובל", או שרצו אבל לא היה להם אומץ והם מקנאים ומוציאים את זה עלייך, וסתם אלא שעינם צרה על כך שאת מאושרת....(ורוב הסיכויים שהם אפילו לא יודעים את זה....)

לכן אני אומרת דיבקי בדרכך, ואם היא שמרגישה נכונה אז היא בשבילך, הרי אנחנו זה מה שאנו רואים בעיני עצמנו ולא מה שהחברה רואה או מחליטה,
כל מה שאמרתי לדעתי האישית מצריך עבודה קשה עצמית של קבלה והערכה שלא תלוייה בסביבה וזה אישית לדעתי אחד הדברים הכי קשים היום בחברתנו - אבל מי אמר שהואשר קל להשגה :-)

ולגבי דף בית אישי עדיין לא אבל בקרוב....@}

כשאת בבית

על ידי טושו* » 20 אוגוסט 2004, 00:13

איזה יופי שהדף הזה נפתח. בדיוק בתקופה של התלבטויות אצלי. בעצם אין התלבטות, מאוד ברור לי מה אני רוצה, פשוט להיות אמא (טוב, זה לא ממש פשוט...).
טוהר מתקרב לגיל שנתיים, וקורים כמה דברים:
א. גם אלו שבחרו להישאר בבית עם הילד כבר שולחות למסגרות, וכך אני נשארת די בודדה במערכה.
ב. אם עד עכשיו הסביבה די קיבלה את עובדת היותי איתו בבית, בעיניהם כבר הגיע הזמן לשלוח אותו לגן ואותי לעבוד, כי הוא, מסכן, צריך כבר מסגרת וחברת ילדים בני גילו, ואני, נו אתן יודעות: "אבל לא בא לך כבר לעשות עם עצמך משהו???"

אני חייבת לציין, למען ההגינות, שההערות האלה אף פעם לא נאמרות בצורה ביקורתית אלא , נשמע כך לפחות, באמת מתוך התעניינות.
זה מבלבל אותי, כי תמיד היה לי קשה להסביר את מה שהרגשתי באופן אינטואיטיבי.
פתאום אני צריכה להסביר ולסנגר על הדרך שלי, ולמצוא טיעונים חכמים ללמה לא גן ולמה כן בית, ואין לי מילים להסביר אני פשוט יודעת שכל ערב כשאני מרדימה אותו אני מודה לו על יום כייפי, מרגש וממלא איתו, ואני רואה שאני מרדימה ילד בריא ומאושר.
אז מה כבר צריך להסביר?
מצד שני יש את הקולות האלה שטוענים לקושי שלי לשחרר... אולי???
ויש גם את האגו שמסתכל על נשים סביבי עם תארים ומעמד ושעושות ... והוא כאילו קצת נעלב וגורם לי לשאול אם בעוד 15 שנים אני לא אתעורר עם שאלות כמו מה עשיתי עם עצמי עד היום, ושלא יהיה לי מקצוע וכו וכו וכו....
אז אני רוצה לעשות עוד משהו כי זה באמת בוער בי או כי זו הציפייה של החברה?

בכל מקרה, נכון לעכשיו אני אמא וטוב לי. זהו.

כשאת בבית

על ידי שלי_ג* » 19 אוגוסט 2004, 23:39

מצאת לו גן?
לא מצאתי כי לא חיפשתי.
אז איפה תשימי אותו?
הוא איתי.
אני מבינה. תשמעי, גם אני נורא פחדתי מזה, אבל מאז שהוא נכנס לגן (בגיל 12 שבועות/חצי שנה/10 חודשים) הוא כל כך כל כך התפתח! ממש נהיה ילד אחר!

לא רוצה ילד אחר. רוצה את הילד שלי.
באתם לי בזמן עם הדף הזה. רק אצלי ההערות התחילו דקה אחרי יום הולדת שנה?

כשאת בבית

על ידי מיכל_שץ* » 19 אוגוסט 2004, 22:56

_חיפושית,
כיף לקרוא את מה שאת כותבת.מה עם איזה דף בית אישי ?
חיפושי ת? אולי...._
גמני! מציעה חיפו שית. (כבר מתה שיהיה לך איזה דף בית!) עיצוב הכינוי.

וכן גם אני כל-כך מאמינה בזה

נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא
חוויתי את זה על בשרי, ההחלטה להשאר בבית לא תלויה ביכולת ההתפרנסות של הבעל, אלא ביכולת של אם ועקרת הבית לנהל כלכלה נכונה של משק הבית. ואין כאלה שלא יכולות, יש שלא רוצות, יש שלא מאמינות בעצמן.
החוויה של בלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) היא כ"כ חזקה ויש בה כל-כך הרבה עצמה, ואני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות ללא יכולת להסביר לנשים ששואלות, איך (את לא משתגעת?), ולמה וכמה, את עוצמת החוויה, ואומרת רק, "כשתנסי תביני".

ולשאלה "איך את לא משתגעת כל היום בבית?" (עם טון מאנפף כזה, מתנשא משהו) חשבתי לענות (לא זוכרת אם השתמשתי בזה פעם) "כן! בטח שאני משתגעת, אבל אם מישהו צריך לסבול, עדיף שזו תהיה אני ולא היא/הוא/הם"
איך?

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 19 אוגוסט 2004, 15:17

אורית,
נעים לקרוא וייתכן שבקרוב מאוד אבשיל לפתוח דף בית אישי,

נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא

נהדר המשפט הזה כ"כ אהבתי.

כשאת בבית

על ידי ש_מים_וארץ* » 19 אוגוסט 2004, 11:39

מיכל,
לעסוק בחינוך (מומלץ כמובן של הילדים הפרטיים),
טוב שהוספת את הסוגריים, חסכת לי 'הרצאה'.


חיפושית,
כיף לקרוא את מה שאת כותבת.מה עם איזה דף בית אישי ?
חיפושי ת אולי....
@}

גל,
יש בנות שיכולות להרשות לעצמן את החופש מהעבודה כיוון שבני זוגם מרוויחים מספיק, ויש כאלה שלא.
נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא.

כשאת בבית

על ידי יעל_בריסקר* » 19 אוגוסט 2004, 00:25

_בני ארבע וחצי לא קטנים?
אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה.
אם לא - אז הוא קטן וצריך מבוגר איתו. והמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה.
איזה גיל יוצא לכן?_

לא התכוונתי שהם לא קטנים אלא שהם לא תינוקות. וגם לא הייתי חולמת להשאיר ילדים לפני גיל 9, 10 בבית לבד, אולי אפילו יותר.

מסכימה שהמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה

הדף הזה הוא על איך מתמודדים עם תגובות הסביבה.לפי מיטב הבנתי ולא על הילדים

כשאת בבית

על ידי מיכל_שץ* » 18 אוגוסט 2004, 22:54

כמו לעצב את הגינה שלנו, כמו לבשל, כמו לגדל ילדים,
אם את נורא רוצה את יכולה להיות אדריכלית נוף, או שפית או לעסוק בחינוך (מומלץ כמובן של הילדים הפרטיים), מדהים איך כל הדברים האלה, כשאנחנו עושים אותם בשביל אנשים אחרים הם נחשבים למקצוע מוערך, אבל כשאלה הגינה הפרטית, או הילדים הפרטיים אז את "סתם עקרת בית"

איזה גיל יוצא לכן?
משהו בין 8 ל-10 תלוי בילד. אני את שלי לא משאירה לבד בבית, למרות שהיא עומדת בקריטריונים, כנראה שזה גם תלוי בהורים (וברמת החרדה הפולנית)

כשאת בבית

על ידי אמא* » 18 אוגוסט 2004, 21:47

על פי נסיוני ולפי מה שאני רואה סביבי, בגיל שש-שבע בערך ילד מתחיל להיות "בשל" להיות לבד בבית.
אצלנו לא מדובר על שעות ארוכות אלא על שעה-שעתיים מקסימום. הבן שלי כבר ממש אוהב את זה.
אני תמיד נותנת לו אופציה לבוא איתי, אבל הוא עצמו כבר הבין שלמשל לצאת החוצה בחום או בגשם כדי להביא
אחים קטנים מהגן זה פחות כיף מאשר לשבת בשקט בבית לבד, לקרוא, לשחק במחשב. לנוח.
זה גיל שגם אפשר לסמוך עליהם שלא ייצאו לשוטט ברחוב (אנחנו גרים בעיר) לבד.
ומצד שני, אני רואה ילדים בגילו שמסתובבים בחוץ שעות ארוכות כשההורים שלהם בעבודה.

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 18 אוגוסט 2004, 21:16

ג. אני אישית אהבתי מאוד כילדה להיות לבד בבית. זה לא ארך הרבה זמן, תוך שעה שעתיים מקסימום היו כולם בבית לצהריים, אבל נורא אהבתי שכולם יילכו וישאירו אותי בשקט לבד בבית (לקרוא ולא לנדנד לי). אז זה תלוי בילד, לא?

כן ולא, לדעתי זה תלוי פשוט במרחב האמיתי שילד מקבל מתי ששהוא זקוק לו, לא?

כשאת בבית

על ידי בשמת_א* » 18 אוגוסט 2004, 18:54

וכשהוא כבר מסוגל לכל אלה מה אז? האם אז כיף גדול לחזור לבית ריק ולעשות הכל לבד?
א. זו שאלה אחרת. השאלה על המדידה העלתה תמיהה על הגדרת "ארבע וחצי" כגדול שאפשר כבר לעזוב.

ב. כשהוא כבר מסוגל לכל אלה אז אולי פחות קריטי שאמא תהיה שם כל הזמן. כולל השיקול הכלכלי.

ג. אני אישית אהבתי מאוד כילדה להיות לבד בבית. זה לא ארך הרבה זמן, תוך שעה שעתיים מקסימום היו כולם בבית לצהריים, אבל נורא אהבתי שכולם יילכו וישאירו אותי בשקט לבד בבית (לקרוא ולא לנדנד לי). אז זה תלוי בילד, לא?

כשאת בבית

על ידי אמא_בבית* » 18 אוגוסט 2004, 17:58

"אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה."

וכשהוא כבר מסוגל לכל אלה מה אז? האם אז כיף גדול לחזור לבית ריק ולעשות הכל לבד?

כשאת בבית

על ידי תבשיל_קדרה* » 18 אוגוסט 2004, 17:57

"אז את מכניסה אותה למסגרת בספטמבר?" תמיד אהבתי להגיב על השאלה בבהלה מעושה "מה? מה פתאם?!"
אצלי זה "למה? מה הם עשו?"

כשאת בבית

על ידי מי_שמכיר_אותי_יודע* » 18 אוגוסט 2004, 17:41

כשהם היו קטנים לא היתה שאלה, עכשיו כשהם בני ארבע וחצי אני בודקת את עצמי שוב ושוב מחדש.
בני ארבע וחצי לא קטנים?
אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה.
אם לא - אז הוא קטן וצריך מבוגר איתו. והמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה.
איזה גיל יוצא לכן?

כשאת בבית

על ידי חיפושית* » 18 אוגוסט 2004, 16:56

הי תודה על כל המגיבות,
ואני מקווה שמנת חלקי להישאר בבית אפילו לפני גיל 30 קרובה יותר מתמיד, אנחנו כרגע ב"עבודה" על להיות ב-דרך,
ואני כ"כ מחכה לרגע הזה של להיות עם תינוק, להיות בבית, להיות, פשוט להיות, אני מרגישה שאני במרוץ אחר החיים, שאני לא חיה אותם, שתמיד צריך להוכיח להספיק, לעשות ושום דבר למען עצמך ותמיד צריך ולא לצאת מוקדם כי אם המנהלת החדשה תראה את זה ומה יהיה אח"כ ואני מפטנזת על חיים בלי כל זה "רק" לבשל לאישי האהוב ולפנק אותו ואותי ולהתפנק לפעמים, ליצור ,לחשוב, לאפות, להיות ולגדל דברים בגינה שאני אקים, בכלל לטפח את כל הסביבה שאני גרה בה כרגע, ולגדל ילדים, האמת זה באמת הרבה אבל על שום דבר מאלה לא משלמים, וחבל, אבל זה לא יעצור אותי לפחות לא בשנה הראשונה... כן כן אני מתכוונת להתמסר והאמת שנראה לי שגם אחר"כ אבל זה ממש ממש עוד רחוק, לפחות כרגע, בכל אופן כשאני נכנסת לדף הזה אני מרגישה שהגעתי הביתה.
תודה

כשאת בבית

על ידי גל* » 18 אוגוסט 2004, 14:29

היי בנות
אני רוצה לשתף אותכן בכמיהה והחששות שלי להפסיק לעבוד ולהיות בבית
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עובדת בין 8-9 שעות ביום
אני מחכה לרגע המיוחל שאלד ואצא לחופשת לידה שאותה אאריך וכתוצאה מכך לא אחזור לעבודה. קצת עקום אני יודעת אבל מה לעשות חששות ליגיטימיים כמו פרנסה וכאלה מטרידים אותי.
יש בנות שיכולות להרשות לעצמן את החופש מהעבודה כיוון שבני זוגם מרוויחים מספיק, ויש כאלה שלא.
אז אני לא יודעת איך הדברים יתגלגלו אבל לכל אלה שנמצאות בבית מטפלות בקן ובגוזלים שלהן תדעו שלדעתי אתן ברות מזל ואל תצטדקו בפני אף אחד :- )

חזרה למעלה