על ידי ענת_שן_לוי* » 08 דצמבר 2004, 02:02
_אני צריכה לעצור אותו? ואם אני רואה שנוצר ביניהם קשר, אני הרי יכולה לפגוע בו (בקשר).
ואם, כמו שכתבתי כבר, הוא ממשיך לבקש משהו, למרות שקיבל תשובה שלילית- איך להתערב?_
אני לא יכולה להמליץ על מה את "צריכה לעשות" במובן של מעשה או התייחסות כאלו או אחרים. אני חושבת שאחד המאפיינים של מהות האמהות הוא להמנע מקיטלוג נורמות מצבים והתנהגויות בצורה חד משמעית, אלא פר סיטואציה, פר מצב הרוח שלו, מצב הרוח שלך...
לכי עם התחושות שלך. או עם איזו קומבינציה בין המודעות החדשה שעלתה לך כאן, לבין התחושות שלך, ולבין מה שנראה לך כראוי או נכון מבחינה הנורמות החברתיות והגמשה שלהן, בכל רגע ורגע מחדש... היי יצירתית.
*כמה שתהיי פחות בלחץ ככה התגובות שלך יהיו יותר פשוטות, פחות טעונות, יותר מדוייקות, יותר אפקטיביות, יותר נוחות לך ולו*.
אני לא מסתובבת בחיים עם: "הילד שלי מותר לו לעשות ככה ואסור לו לעשות ככה" ואם הוא יעשה ככה אני יעשה ככה". כל דבר נצפה, מתקבל ומקבל תגובה לפי הסיטואציה, לפי מצב הרוח, לפי תדירות של התנהגות מסויימת ביום מסוים, בתקופה מסויימת.
אם משהו שהילד עושה לא נוח לי - אני אשתף אותו ואסביר לו ברוב המקרים שזה לא נוח לי. וכך אני לא "אוסרת עליו" בכוחניות אלא הופכת אותו למעין שותף.
מצד שני, אם פעילות מסויימת שמאד לא נוחה לי חוזרת על עצמה, הדבר מפנה את מבטי אלי וגורם לי לבדוק מחדש אם הדבר עד כדי כך חשוב לי ולמה, או באיזה אופן אני מזינה התנהגות שאני מנסה לא לתמוך בה. (לרוב בהתנגדות שלי...)
אם אני מזהה משהו סיסטמטי שקשה לי איתו, אני מחפשת דרכים למזער את הקושי ואת הלחץ. למשל, להפוך את נושא הלחץ לבדיחה.
וכל פעם משהו אחר. עת לחנך ועת לשחרר, עת לעזוב ועת לתפוש, עת לנשום עמוק ולהבליג, לפעמים אפילו עת להתפרץ בכעס, וכמובן עת לחבק ולהעניק תשומת לב (כמה שיותר). ואנחנו מוזמנות להביא את הדברים האלו בעיתם. לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות.
וכך שמונים פעם ביום...
מתיש?
בהתחלה. אח"כ מתרגלים ונרגעים, עד הקושי הבא...
_אני רוצה להיות במקום הזה, שבו יש פחות שאלות ויותר תשובות, שבו אני יודעת, מרגישה ומוצאת פתרונות. אולי זה בא עם הנסיון..._
אני לא חושבת שיש מקום כזה. יש רק התנסויות וחיפושים ועוד התנסויות ועוד חיפושים, תוך התחברות כל פעם מחדש לחרדה נוספת, לבושה נוספת, לכעס נוסף. ובעקבותיהם לאהבה ולחמלה לוויתור על הצורך בידיעה מוחלטת של טוב ורע.
אם יודעים את זה ומקבלים את זה כנתון, זה נהיה קצת יותר קל.
אפשר גם לשכלל את התהליך, בעיקר דרך טיפוח השקט הפנימי שלך, והבטחון בידיעה הפנימית שלך. מדיטציות, מעגלי נשים, אייקידו, או כל מה שעושה לך את זה.
(-:
_אני צריכה לעצור אותו? ואם אני רואה שנוצר ביניהם קשר, אני הרי יכולה לפגוע בו (בקשר).
ואם, כמו שכתבתי כבר, הוא ממשיך לבקש משהו, למרות שקיבל תשובה שלילית- איך להתערב?_
אני לא יכולה להמליץ על מה את "צריכה לעשות" במובן של מעשה או התייחסות כאלו או אחרים. אני חושבת שאחד המאפיינים של מהות האמהות הוא להמנע מקיטלוג נורמות מצבים והתנהגויות בצורה חד משמעית, אלא פר סיטואציה, פר מצב הרוח שלו, מצב הרוח שלך...
לכי עם התחושות שלך. או עם איזו קומבינציה בין המודעות החדשה שעלתה לך כאן, לבין התחושות שלך, ולבין מה שנראה לך כראוי או נכון מבחינה הנורמות החברתיות והגמשה שלהן, בכל רגע ורגע מחדש... היי יצירתית.
*כמה שתהיי פחות בלחץ ככה התגובות שלך יהיו יותר פשוטות, פחות טעונות, יותר מדוייקות, יותר אפקטיביות, יותר נוחות לך ולו*.
אני לא מסתובבת בחיים עם: "הילד שלי מותר לו לעשות ככה ואסור לו לעשות ככה" ואם הוא יעשה ככה אני יעשה ככה". כל דבר נצפה, מתקבל ומקבל תגובה לפי הסיטואציה, לפי מצב הרוח, לפי תדירות של התנהגות מסויימת ביום מסוים, בתקופה מסויימת.
אם משהו שהילד עושה לא נוח לי - אני אשתף אותו ואסביר לו ברוב המקרים שזה לא נוח לי. וכך אני לא "אוסרת עליו" בכוחניות אלא הופכת אותו למעין שותף.
מצד שני, אם פעילות מסויימת שמאד לא נוחה לי חוזרת על עצמה, הדבר מפנה את מבטי אלי וגורם לי לבדוק מחדש אם הדבר עד כדי כך חשוב לי ולמה, או באיזה אופן אני מזינה התנהגות שאני מנסה לא לתמוך בה. (לרוב בהתנגדות שלי...)
אם אני מזהה משהו סיסטמטי שקשה לי איתו, אני מחפשת דרכים למזער את הקושי ואת הלחץ. למשל, להפוך את נושא הלחץ לבדיחה.
וכל פעם משהו אחר. עת לחנך ועת לשחרר, עת לעזוב ועת לתפוש, עת לנשום עמוק ולהבליג, לפעמים אפילו עת להתפרץ בכעס, וכמובן עת לחבק ולהעניק תשומת לב (כמה שיותר). ואנחנו מוזמנות להביא את הדברים האלו בעיתם. לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות.
וכך שמונים פעם ביום...
מתיש?
בהתחלה. אח"כ מתרגלים ונרגעים, עד הקושי הבא...
_אני רוצה להיות במקום הזה, שבו יש פחות שאלות ויותר תשובות, שבו אני יודעת, מרגישה ומוצאת פתרונות. אולי זה בא עם הנסיון..._
אני לא חושבת שיש מקום כזה. יש רק התנסויות וחיפושים ועוד התנסויות ועוד חיפושים, תוך התחברות כל פעם מחדש לחרדה נוספת, לבושה נוספת, לכעס נוסף. ובעקבותיהם לאהבה ולחמלה לוויתור על הצורך בידיעה מוחלטת של טוב ורע.
אם יודעים את זה ומקבלים את זה כנתון, זה נהיה קצת יותר קל.
אפשר גם לשכלל את התהליך, בעיקר דרך טיפוח השקט הפנימי שלך, והבטחון בידיעה הפנימית שלך. מדיטציות, מעגלי נשים, אייקידו, או כל מה שעושה לך את זה. (()) (-: