_אני צריכה לעצור אותו? ואם אני רואה שנוצר ביניהם קשר, אני הרי יכולה לפגוע בו (בקשר).
ואם, כמו שכתבתי כבר, הוא ממשיך לבקש משהו, למרות שקיבל תשובה שלילית- איך להתערב?_

אני לא יכולה להמליץ על מה את "צריכה לעשות" במובן של מעשה או התייחסות כאלו או אחרים. אני חושבת שאחד המאפיינים של מהות האמהות הוא להמנע מקיטלוג נורמות מצבים והתנהגויות בצורה חד משמעית, אלא פר סיטואציה, פר מצב הרוח שלו, מצב הרוח שלך...
לכי עם התחושות שלך. או עם איזו קומבינציה בין המודעות החדשה שעלתה לך כאן, לבין התחושות שלך, ולבין מה שנראה לך כראוי או נכון מבחינה הנורמות החברתיות והגמשה שלהן, בכל רגע ורגע מחדש... היי יצירתית.
*כמה שתהיי פחות בלחץ ככה התגובות שלך יהיו יותר פשוטות, פחות טעונות, יותר מדוייקות, יותר אפקטיביות, יותר נוחות לך ולו*.

אני לא מסתובבת בחיים עם: "הילד שלי מותר לו לעשות ככה ואסור לו לעשות ככה" ואם הוא יעשה ככה אני יעשה ככה". כל דבר נצפה, מתקבל ומקבל תגובה לפי הסיטואציה, לפי מצב הרוח, לפי תדירות של התנהגות מסויימת ביום מסוים, בתקופה מסויימת.
אם משהו שהילד עושה לא נוח לי - אני אשתף אותו ואסביר לו ברוב המקרים שזה לא נוח לי. וכך אני לא "אוסרת עליו" בכוחניות אלא הופכת אותו למעין שותף.
מצד שני, אם פעילות מסויימת שמאד לא נוחה לי חוזרת על עצמה, הדבר מפנה את מבטי אלי וגורם לי לבדוק מחדש אם הדבר עד כדי כך חשוב לי ולמה, או באיזה אופן אני מזינה התנהגות שאני מנסה לא לתמוך בה. (לרוב בהתנגדות שלי...)
אם אני מזהה משהו סיסטמטי שקשה לי איתו, אני מחפשת דרכים למזער את הקושי ואת הלחץ. למשל, להפוך את נושא הלחץ לבדיחה.
וכל פעם משהו אחר. עת לחנך ועת לשחרר, עת לעזוב ועת לתפוש, עת לנשום עמוק ולהבליג, לפעמים אפילו עת להתפרץ בכעס, וכמובן עת לחבק ולהעניק תשומת לב (כמה שיותר). ואנחנו מוזמנות להביא את הדברים האלו בעיתם. לפעמים מצליח יותר, לפעמים פחות.
וכך שמונים פעם ביום...
מתיש?
בהתחלה. אח"כ מתרגלים ונרגעים, עד הקושי הבא...


_אני רוצה להיות במקום הזה, שבו יש פחות שאלות ויותר תשובות, שבו אני יודעת, מרגישה ומוצאת פתרונות. אולי זה בא עם הנסיון..._

אני לא חושבת שיש מקום כזה. יש רק התנסויות וחיפושים ועוד התנסויות ועוד חיפושים, תוך התחברות כל פעם מחדש לחרדה נוספת, לבושה נוספת, לכעס נוסף. ובעקבותיהם לאהבה ולחמלה לוויתור על הצורך בידיעה מוחלטת של טוב ורע.
אם יודעים את זה ומקבלים את זה כנתון, זה נהיה קצת יותר קל.
אפשר גם לשכלל את התהליך, בעיקר דרך טיפוח השקט הפנימי שלך, והבטחון בידיעה הפנימית שלך. מדיטציות, מעגלי נשים, אייקידו, או כל מה שעושה לך את זה. (-:

_למשל דוגמא אישית, למשל בדיקה של מתי זה מופיע, עם מי, באיזה תדירות, (ואני שוב, מדברת על כל התנהגות שהיא שנחשבת חריגה בעיניי ההורים, לא ספציפית למקרה הזה)_
טוב, אז בעצם אני דווקא מסכימה איתך. סוג כזה של "בדיקה" עושים בעצם כשמנסים כל מיני סוגי שינויים כתגובה לחזרה על ההתנהגות (נגיד, הילד חוזר פעם שלישית ומבקש עוד ממתק אף על פי שכבר אחרי הפעם הראשונה אמא אמרה לו שאין לבקש), כדי לראות מה הצורך שלא נענה פה.

אחלה רעיון בשמת, להדריך.
אבל לא מסכימה עם זה
_ולא "לבדוק" - כי מה צריך פה ניתוחים. זו לא בעיה פסיכולוגית._
איך אפשר בכלל להגדיר מהי בעיה פסיכולוגית אם לא בודקים...
ובכלל רק בעיה פסיכולוגית בודקים?

נניח ומדריכים את הילד, (ועכשיו אני שואלת תאורטית, לא ספציפית למקרה הזה). אז יופי מדריכים אותו מצויין, אבל מזניחים משהו אחר, למשל דוגמא אישית, למשל בדיקה של מתי זה מופיע, עם מי, באיזה תדירות, (ואני שוב, מדברת על כל התנהגות שהיא שנחשבת חריגה בעיניי ההורים, לא ספציפית למקרה הזה) , אולי מפספסים משהו הרבה יותר עמוק מרק לשנות את הסימפטום שהוא יכול להיות מיליון ואחד דברים.

<לטובי נדמה שעד שהדיון ימוצה, כבר הילד של אמא_אחת יהיה בן 16, ובן אדם היחידי ממנו הוא ירצה לטעום מהצלחת תהיה החברה שלו... >

_השאלה האם לפטור את זה בעניין של "נו טוב זה הגיל" שזו גם אפשרות, או לנסות לבדוק מעבר_
אני אישית מאמינה בדרך שלישית.
לא "לפטור את זה" - כלומר, להתעלם.
ולא "לבדוק" - כי מה צריך פה ניתוחים. זו לא בעיה פסיכולוגית.
הדרך השלישית היא, פשוט להדריך. בכל סיטואציה שבה הילד התנהג לא לפי הכללים שהמשפחה מאמינה בהם, להדריך אותו.
בטקט, בעדינות, בצד ולא בצורה מביכה, אבל בפשטות - להדריך.

והילד לא צריך להבין בפעם הראשונה, אבל אם הוא חוזר מייד ועושה את זה שוב - סימן שצריך להתערב בצורה אחרת. יותר פיזית.
יש ילדים שלא ממש קולטים מ"דיבורים". חשוב לקצר בדיבורים וללוות כל דיבור במעשה.
אם זה בגינה, נגיד, אז אומרים פעם אחת ומייד משנים פעילות.
זזים משם. הולכים לפינה אחרת בגן, הולכים משם, עושים שינוי גדול.
וגם, מייד מקדישים תשומת לב מיוחדת לילד. כי אולי מה שעומד מאחורי הפניה לזרים הוא צורך מסוים דווקא כלפי אמא, שהוא לא בדיוק מביע. תשומת לב מרוכזת וחיובית, שלא קשורה בכלל לעניין ה"בקשות", יכולה להועיל.

_אולי זה בא עם הנסיון..._ חלק מזה הוא בוודאי נסיון, ומזג של כל אחד מאתנו. אבל חלק מה_תשובות_ נובעות מהחלטה. החלטה לתת תוקף למה שאת מרגישה. החלטה לקבל את זה שאנחנו תמיד בדרך, בדרך לחכמה ולתובנה חדשה (ולנסיון) - אבל אנחנו גם שלמות כמו שאנחנו. להיות 'בצד שלנו' ולומר שגם אם היינו עושות דברים אחרת, ממרחק הזמן, אנחנו מוקירות את הדברים הטובים שאפשרנו.

להודות על מה שיש זו החלטה שהמימוש שלה לא קל, כי הוא נוגד את המנגנונים שלנו להטיל ספק, לשאוף למושלם, להכות על חטא - אבל היא מאוד מתגמלת. באותם רגעים שאת מתלבטת ומהססת - תוקירי את עצמך בדיוק על כך. כשמודים על מה שיש - קורים ניסים, וזה כבר הרגל מרענן.

_טובי, התיאוריה שלך נובעת מזה שאין לך עדיין ילדים. מזה שאת לא מצויה מספיק במאפיינים של כל גיל. הרבה פעוטות נקשרים לצעצוע שהם רואים אצל חבר ורוצים לקחת אותו איתם הביתה, ונתקלים בסירוב אוהב, אבל זה לא אותו דבר כמו הסיפור של החבר והצלחת_

ברונית, לא ברור לי איך הבנת את דבריי כאילו שאמרתי שההתנהגות של הילד היא חריגה, הרי כתבתי מפורשות:
_אני יכולה לומר שאני מכירה המון ילדים בגילאי שנתיים שלוש וארבע מקרוב, במשפחה. יש ילדים שפשוט קולטים מה שייך להם ומה לאחר. מתי ניתן לבקש ומתי לא. גם בגילאים האלה. זה לא אומר שאם הילד לא מכיר את הכללים האלו משהו לא בסדר, אלא שזה גם אפשרי ללמוד בגיל כזה._

אכן אני לא מתיימרת להבין ולהכיר את המאפיינים של כל גיל וגיל מבחינת ילדים ועדיין, אבל לא צריך להיות הורה בשביל לראות את המובן מאליו,
שלא כל הילדים הם מיקשה אחת, גם אם כתוב בספר שאמורה להיות להם התנהגות כזו או אחרת בגיל כזה או אחר.
יש ילדים רבים , פעוטות ויותר שמבינים את הגבולות של שלי שלך ויש אחרים שלא. יש גילאים שזה נחשב סביר (3, 4, 5) ויש גילאים שבאמת צריך לראות מה מעבר לסבירות ואיפה אפשר לאזן.

במקרה הנ"ל הילד אכן קטנטן ולא בהכרח מבין את ההבדלים בין שלי שלך. השאלה האם לפתור את זה בעניין של "נו טוב זה הגיל" שזו גם אפשרות, או לנסות לבדוק מעבר. כפי שציינתי אני מכירה ילדה בת 12 שחוסר ההבנה שלה את מה ששייך לה או לאחרים גרוע משל הרבה פעוטות בני 3 שאני מכירה. אני לא טוענת שזה המקרה, ויכול להיות שעם הגיל תבוא ההבנה. רק שאני טוענת ששווה תמיד ובאופן כללי לבדוק גם מה מעבר.



_

ברונית, אני מסכימה עם ההפרדה בין סיפור שלי/שלך לבין סיפור עם החבר והצלחת, אני בהחלט חושבת שפן עמוק יותר שתיארת היה שם, רק שהעלבון ואולי אכזבה של הילד שלי לא עושים בעיניי את התגובה של החבר הזה ללא לגיטימית. טוב, בעצם כבר אמרתי את דעתי בנושא.
הניקודה היא שעדין קשה לי לפעמים להבין מתי התערבות שלי מיותרת ומתי היא נחוצה: האם כשבן שלי מבקש משהו מבן אדם זר אני צריכה לעצור אותו? ואם אני רואה שנוצר ביניהם קשר, אני הרי יכולה לפגוע בו (בקשר).
ואם, כמו שכתבתי כבר, הוא ממשיך לבקש משהו, למרות שקיבל תשובה שלילית- איך להתערב?
וביכלל, בלי קשר לכל הדיון, איפה הקו הזה המפורסם ואיך למצא את המקום שבו אני לא אחשוב כל הזמן "נכון-לא נכון", אלא אדע שמה שאני עושה- זה דבר הכי טוב שיכולתי לעשות באותו רגע. לפני כמה זמן הכרתי מישהי, אמא לשלושה ילדים, שנראת מאד ספונטנית בתגובות שלה, הדרך שבה היא מחנכת את ילדיה נראת לי אינטואיטיבית,קלה כזות וזריזה, וכשאני מדברת איתה אז מתגלה לי שמאחורי הדברים יש לא מאט מחשבה ושיחות. אני רוצה להיות במקום הזה, שבו יש פחות שאלות ויותר תשובות, שבו אני יודעת, מרגישה ומוצאת פתרונות. אולי זה בא עם הנסיון...

טוב, אנחנו לא בדיוק יודעים מה קרה שם עם החבר והצלחת... אפילו האמא לא היתה נוכחת בסיטואציה, כך שאני לא בטוח שכדאי להסיק ממנו כאלו מסקנות נחרצות. חוץ מזה - נדמה לי שאפשר לדמיין סיטואציות שבהן סרוב כזה הוא סביר גם עבור מי שלא חושב שסרוב כזה כשלעצמו הוא סביר: לדוגמא - נניח שזוג חברים הולכים כמה פעמים לאכול, והילד של אחד מהם כל פעם גומר חצי מהצלחת של השני ללא תגובה של ההורה שלו, האם לא לגיטימי שבשלב מסויים יבוא סרוב? זה, כמובן, בלי קשר למה שקרה בארוע עצמו שגם אני לא הייתי בו...

טובי, התיאוריה שלך נובעת מזה שאין לך עדיין ילדים. מזה שאת לא מצויה מספיק במאפיינים של כל גיל. הרבה פעוטות נקשרים לצעצוע שהם רואים אצל חבר ורוצים לקחת אותו איתם הביתה, ונתקלים בסירוב אוהב, אבל זה לא אותו דבר כמו הסיפור של החבר והצלחת.
אולי ברמה הלוגית הטהורה זה נראה לך אותו דבר וכל הסבבה הזה, שכל אחד אוכל מהצלחת שלו, ואם אתה רוצה כמו שלי אז תשיג לעצמך.
בעיני, זה בכלל לא הסיפור של רכוש ושלי/שלך, אלא של משהו עמוק מזה: מישהו שנתפס בעיניך חבר, הוריך מקבלים אותו כחבר, חושף אליך פתאום פן קר שלא רואה אותך ממטר, אלא רק את העיקרון של "אני רעב עכשיו ואני לא מתכוון להתחלק עם *אף אחד* במנגו שלי" (-;

מסכימה עם אמא אחת לגבי התגובה הלגיטימת של החבר.
נכון שאל מול ילדים אנחנו אמורים לוותר על דברים שאולי מול מבוגרים לא היינו. אבל הנקודה פה מפוספסת. החבר זכותו לומר לא, ואם אמר יפה לא, השאלה מה קורה עם הילד.
יכול להיות שלחבר הזה אין גישה לילדים, יכול להיות שהוא איסטניס שלא אוהב שמתעסקים לו בצלחת. ויכול להיות שהוא ניסה לחנך ויכוללהיות ש - אה בה ציגלה מה.
מה שחשוב זה שהוא לא התנהג בחוצפה במושגים חברתיים, הוא לא הטיף, לא גער, וכל מיני דברים שנחשבים איומים. אם הוא לא הורה לילד או הורה לילד שלא מאמין גדול בלראות דברים דרך עיניים של ילד - אי אפשר להאשים אותו בחוסר נימוס ועוד דברים שליליים. זכותו לומר לא.

לגבי הילד. אני יכולה לומר שאני מכירה המון ילדים בגילאי שנתיים שלוש וארבע מקרוב, במשפחה. יש ילדים שפשוט קולטים מה שייך להם ומה לאחר. מתי ניתן לבקש ומתי לא. גם בגילאים האלה. זה לא אומר שאם הילד לא מכיר את הכללים האלו משהו לא בסדר, אלא שזה גם אפשרי ללמוד בגיל כזה.

אני יכולה לומר שאני מכירה ילדה אחת בת 12 שתמיד מגיל קטן כשהיינו מבקרים אצל בני משפחה והיא היתה נוכחת בארועים שונים - כל דבר שמצא חן בעיניה, אם זה אוכל, או טבעת של מישהי, או מעיל של מישהו היא היתה מבקשת לקחת אליה. כמובן שמתייחסים לזה בסלחנות כשזה בגיל קטן, העניין הוא שמרוב שהתייסו לזה בסלחנות לא בדקו קצת מעבר.
היום הילדה בת 12 כאמור, ואין פעם שהיא לא מבקרת אצל אנשים ובצורה מנומסת אבל לגיטימית בעיניה מבקשת לקחת איתה משהו, תמיד ביציאה מהביקור. לפעמים זה בגד, אוכל, אביזר, קישוט.
זה מביך, ומה שעוד יותר מביך זה שהכתובת היתה על הקיר. לא בעובדה שזה התחיל מגיל קטן וקיבל לגיטימציה מקרב הסובבים, אלא שכשחושבים על זה, אמא שלה שהיא חברה מאוד טובה שלי ושל אחיותיי, תמיד כשמגיעה לאחד מן הבתים שלנו, אומרת משהו בסגנון:" אוי ראיתי שיש לך תיק מטמטמם שאף פעם אני לא רואה אותך איתו, אפשר לקחת?"
נו בטח.
או:" תגידי אני יכולה לקחת את כלי ההגשה הזה? אני מארחת הערב וחסר לי בדיוק משהו כזה..."
או:" היי אני רואה שיש לך הרבה דוגמיות של קרם מחברה שאני לא מכירה, תביאי לי כמה..." כשאי למשל בכלל לא הצעתי או דיברתי על זה.
אז כשזה חברות זה אולי לגיטימי ולא מעורר סימני שאלה.
כשהילדה כבר מחקה אותה כעבודת חיים ומתנהגת כך בכל מקום עם כל אחד זו כבר בעיה.

אני לא מרמזת על קשר הכרחי, אבל שווה לבדוק, האם בכל הסיטואציטות שהילד נחשף אליהן כולם אוכלים מכולם? הרי בבית זהלגיטימי, האם הוא יוצא הרבה לארוחות מחוץ למשפחה, או בקרב המשפחה המורחבת? כאלה שאפשר להסביר לו מילולית והתנהגותית, איך אבא ואמא וילד יכולים לטעום האחד מהשני אבל לא מכולם?
עד כמה נתינה של משהו היא תלויית קירבה? כלומר ייתכן שהילד הזה גדל בסביבה מאוד אוהבת ומשתפת. שגם סבאסבתא אמאבא שכנים ואחיות משתפים אחד את השני בכל דבר שיש להם ביד. אם יש בעל חיים בבית שנהנה מאוכל מכל אחד, אז גם שם יש דמות לחיקוי. ובכלל דרך העיניים שלו כל העולם יכול להיות שלו וההיפך.
לכן שווה מאוד מאוד לא רק לבדוק את כמה שהסביבה משתפת *אותו* באוכל, דברים וכו' אלא כמה האינטראקציה סביבו היא כזו, שהוא לא רואה את הצד השני, את אותם מקרים שאין בהם שיתופיות, אלא עם החבר של אבא במסעדה בדוגמאת עלבון צורב ומפתיע. יכול להיות שאבא כן אומר לחבר שלו שהסטייק הזה נראה טוב והוא רוצה לטעום. אולי הילד רואה תמיד מישהו שמוציא שקית עם סוכריות ומחלקלכולם וההבחנה הזו של מתי זה מספיק קרוב בכדי לבקש ומתי לא פשוט לא קיימת.
דוגמא אישית בעיניי זה הדבר המנצח. להראות לו איך אמא אוכלת בצלחת שלה וחברה של אמא בצלחת שלה היא. ואם אמא רוצה משהו כמו שיש לחברה היא מוזגת לה יותר, או מזמינה לה משלה או מבקשת חלק ומקבלת לא בצורה יפה.

הקטנה שלנו, שנה וחצי, מאז ומתמיד משתתפת עם כולם במה שיש להם בצלחות באופן טבעי לגמרי.
יש לה צורך לבדוק מה כל אחד אוכל ולגלות דברים קולינריים חדשים ולראות שהיא לא מפסידה שום דבר מעניין לאכול. אוכל מאוד חשוב לה.
גם לה תמיד מנסים לתת כל מיני דברים ואני אומרת לא, תודה.
מוכרת בחנות פעם יצאה מהחנות כדי לתת לה עוגייה ביד (טוב, היא כזאת בובי!!!) ואני לקחתי לה את זה מהיד ומייד קניתי לה בחנות טבע ליד (מזל שזה היה קרוב) עוגיה מחומרים אחרים. ואמרתי למוכרת שהיא לא אוכלת קמח לבן וסוכר אז היא הבינה את זה כך שאסור לה לאכול את זה (בעצם זה ככה) ושהיא בטח חולה, מסכנה.
אבל היא גם כבר רגישה לכל רשרוש שקית חטיפים לידה וכבר מזהה שזה שונה משקית "החטיפים" שלה.
אני מתארת לעצמי שבגיל 3 - ואולי עוד קודם - ניקלע לסיטואציה דומה עם מישהו. אני מקווה שאם זה מזון בריא אז יתנו לה לטעום, ואם לא אני אזמין לה כזה.

עם הילדים שלי, בכל פעם שהם מגיבים בצורה קורעת לב - אכזבה או עלבון עמוק, גיליתי שהם מלמדים אותי משהו.

נכון שאנחנו מלמדים אותם ובעיקר מזמנים להם מצבים חברתיים שונים, אבל גם הם מלמדים אותנו משהו על כנות ורגש לא מקולקל. כשהילד שלך נעלב ובכה בתגובה להתנהגות החבר - הוא למד משהו על מנהגי פרטיות ונמוס - והוא גם שיקף משהו לא פחות אמיתי. חלוקת אוכל ושיתוף הם לא רק הבעה של אהבה ו'חוסר גבולות', אלא הם אלו שמסמנים את גבולות הקבוצה האינטימית. אנחנו מכבדים מהצלחת אנשים קרובים. אמא מאכילה אותי ביד מהצלחת שלי, אבא מציע לי אוכל חדש לטעימה מהצלחת שלו. החבר הוציא את עצמו, למרבה ההפתעתו של בנך, ממערכת יחסים של קרבה.

שימי לב שהילד לא קפץ על עובר אורח וחטף לו את הבננה. הוא התנהג בצורה עקבית תוך צפיה לקשר הדדי. והעצוב הוא שלא אתפלא אם החבר עשה זאת מטעמי 'חנוך'. לחנך ילדים, גם של אחרים, זו מצווה שקשה לנו לפסוח עליה. את השיעור הילד למד, מי שמפסיד הוא מי שחושב שאין לו מה ללמוד.

_אל תתביישי בהתנהגות שלו_
אמא אחת, זה מאוד חשוב. אל תתני לילד שלך הרגשה שאת מתביישת בו.
האם ניסית לדבר איתו, בלי קשר לארוע מסוים? שיחה על אוכל בכלל, על בקשת אוכל? ולא כשאתם כועסים או פגועים, אלא בזמן שנעים לכם ביחד. אולי הבן שלך יוכל לספר לך מה עובר עליו.
אני זוכרת מפגש משפחתי, הביאו צלחת מלאה בחטיפים, ובת דודה שלי קפצה משמחה וניסתה לקחת אחד. הסבתות האנגליות הזדעזעו ואמרו לה לשבת ולחכות, ושלא ככה מבקשים... (אני לא זוכרת את הניסוח המדויק), אבל הם הרסו לה את כל השמחה. למה הם לא יכלו לשמוח יחד איתה? (אח, הנימוסים האנגלים האלה S-: )
לגבי המקרה שבעלך ישב בבית קפה עם חבר, האם בזמן שהחבר הזמין את המנה שלו, בעלך שאל את בנך האם הוא רוצה להזמין משהו גם?

_בן אדם באמת לא רצה להתחלק באוכל שלו_
זה מן הסתם בן אדם שלא איפשרו לו למצות את השלב הנרקיסיסטי שלו כשהיה קטן... אחרת לא היתה אמורה להיות לו בעיה לחלוק.

אבל אי אפשר לצפות מכל חבר של אבא שיתנהג כמו שאמא היתה רוצה.
לפעמים גם אבא לא מתנהג בדיוק כמו שאמא היתה רוצה...
אבל יש לקוות שזו היתה חוויה חד פעמית, ולא טראומטית מדי...
ומערכת היחסים הקובעת ביותר היא בכל זאת זו עם ההורים. היא מתמשכת, יש בה עקביות מסויימת, ובאמצעותה הילד מפתח את היחס שלו לעולם.

אמא אחת, אולי תזמיני את בעלך לעיין בדף הזה, אולי זה יעזור לכם ליישר קו. (-:

_בעיני, חוסר אמפטיה בוטה כמו שהפגין החבר ההוא, מקביל לדלי מים על הראש. קור שבא במפתיע ומשאיר אותך עם נשימה קטועה.
אל מול ילד מבוגר צריך לדעת לוותר על הצרכים הנרקיסיסטיים שלו,_
מסכימה עם כל מילה.

ואגב, יכול להיות שבאמת באותו רגע לא התחשק לו לתת אוכל, אבל זה פשוט לא מנומס. ומה זה מנומס? קודים התנהגותיים שמטרתם לאפשר חיים נעימים בחברה. אם כל אחד היה מתנהג בדיוק איך שבא לו תמיד ובכל מצב, זה לא היה כל כך נעים.

_והתגובה הראשונה שלי הייתה גם עלבון ואפילו כעס על אותו חבר..._
אז למה את כל כך מתעקשת על זה שזה לגיטימי?
לפעמים, מרוב רצון להכיל את כל ההתנהגויות והדעות שבעולם, מפתחים עור עבה כלפי הקול הפנימי, זה שיודע בבירור מה דעתו והרגשתו בעניין זה או אחר. זו תכונה לא רעה, להפריד את הרגש ולדעת להתבונן, אבל צריך לדעת איפה לשים את הגבול הפנימי. בעיני, חוסר אמפטיה בוטה כמו שהפגין החבר ההוא, מקביל לדלי מים על הראש. קור שבא במפתיע ומשאיר אותך עם נשימה קטועה.
אל מול ילד מבוגר צריך לדעת לוותר על הצרכים הנרקיסיסטיים שלו, אם להשתמש בדבריה של ענת_שן_לוי .

ברונית, אני מבינה אותך, אבל לא מסכימה. בן אדם באמת לא רצה להתחלק באוכל שלו ולעשות את זה רק כדי לרצות את הצד השני - זה אומר להתנהג בצורה צבועה .
לדעתי יש הבדל בין זה לסטירה/קללה/דלי מים. אם ילד לא ירצה להתחלק באוכל (מצלחת שלו, במסעדה- הרי גם חשוב באיזה תנאי זה היה} אני אכבד את זה. באותה מידה אני אכבד מבוגר שלא בא לו להתחלק עכשיו באוכל שלו עם אף אחד. אולי זה נראה להרבה אנשים "לא מנומס", אבל במקרה אחר אולי זה היה מקלקל במידה מסוימת את הארוחה שלו, אולי ילד בן שלוש מסוגל לאכול לא כל-כך מאט.
אני באמת חושבת שהוא לא היה חייב, ובמקרה של סטירה(או כל אלימות אחרת) הוא חייב לא לעשות את זה.
אבל למרות הכל אני הרגשתי חזק מאד את העלבון של הבן שלי והתגובה הראשונה שלי הייתה גם עלבון ואפילו כעס על אותו חבר...

_אני בהחלט חושבת שתגובה שלו (של החבר) הייתה לגיטימית, למרות שלי כאמא היה קשה לשמוע על זה מבעלי. יש לי תחושה שהתמודדות מסיג הזה היא חיובית, היא מלמדת את הילד דברים על העולם, על אנשים, על מערכות יחסים._
גם לחטוף סטירה/קללה/דלי מים קרים על הראש זה מלמד דברים על העולם, על אנשים, על מערכות יחסים. אבל זה לא הופך את זה ללגיטימי.

אני בהחלט חושבת שלהתחלק עם אחרים- זאת זכות גדולה ןלא חובה, ובדרך-כלל לילד שלי אין בעיה להתחלק. הוא מעדיף לעשות את זה עם ילדים(או מבוגרים) שהוא מכיר, ז"א זה לא דרך ךהכיר או ליצור חברות ,אלא להביע אהבה כלפי מוכרים.הוא מאד דואג גם "להשאיר לאבא" (או לאמא) משהו טעים שיש בבית. את החבר הזה (שזכה כאן להרבה ביקורות) הוא מאד אוהב, ואולי ביגלל זה העלבון היה כל-כך חזק. אני בהחלט חושבת שתגובה שלו (של החבר) הייתה לגיטימית, למרות שלי כאמא היה קשה לשמוע על זה מבעלי. יש לי תחושה שהתמודדות מסיג הזה היא חיובית, היא מלמדת את הילד דברים על העולם, על אנשים, על מערכות יחסים.

<מאד קל לי לכתוב את זה כאן, אבל כשבן שלי היה בן חצי שנה בערך ובן דוד שלו אמר שהוא מפריע באיזה משחק, אני פשוט בכיתי >

_בעיני זה נורא זה שם את הילד בעמדה מאוד לא נוחה של לרצות משהו שאסור .
והרי ש"מים גנובים ימתקו" ._

אני רוצה רק לחדד שאני אומרת את "אסור לו" *להורה* שאני רואה שעומד לעודד את הילד שלו לתת לילד שלי אוכל.
כאשר בדרך כלל הילד השני לא יוזם את הכיבוד, והילד שלי עוד מודע לכך שעומדים לכבד אותו.

אם הילד כבר מגיש לו ומציע אני לרוב מרשה.

ממש לא חשוב מה דעתי על אופיו של ה"לא נותן". יש בעולם כאלה ואחרים.

חשוב שנדע, גם כמבוגרים, מה אנחנו רוצים.

_ואם מישהו לא רוצה להתחלק יותר זה יכול להיות לא נעים לו שממשיכים לבקש_ הסבר מצויין לדעתי:
* מוצגת האפשרות לתת לגיטימיות ל"לא רוצה"
* גם אם *מבוגר* אומר את זה ל*ילד*

<הסיפור הזה ממחיש לי טוב מאד איך מצבים שנראים לי בהתחלה ממש לא נעימים יכולים, במחשבה שנייה, להתגלות
בדיוק כהתנסות הנחוצה לי - כאן ועכשיו.>

אני יכולה להבין את זה שמי מחברי עשוי לסרב לבקשה של הילד שלי לאכול מהצלחת שלו, במיוחד מי שאין לו ילדים, או מישהו שמאמין בסוג חינוך אחר ממני. אבל אז בעצם הוא לא יהיה כל כך חבר שלי...

_לדעתי הורה כחלק מתפקידו ללמד ילד כיצד להתנהג בחברה צריך כן לעודד (לא להכריח, כמובן) את הילד לחלוק את האוכל שלו (או את הצעצועים שלו) עם ילדים אחרים. אני יודעת שלא כולם כאן מסכימים איתי בנושא זה._
גם בזה אני מאמינה שצריך לאפשר להם בהתחלה להיות רכושניים כמה שהם רוצים. בספר "הדרמה של הילד המחונן" מסופר על שלב ההתפתחות הנרקיסיטי, בו הילד אמור להתעניין בעיקר בצרכיו הוא. אם בשלב הזה, הם נדרשים לוותר על צרכיהם מוקדם מדי, זה עשוי לעודד צורך עז בשליטה בהמשך.
זה שילד כבר מדבר ואפשר ל"הסביר" לו דברים, עוד לא אומר שהוא אמור לוותר על הצרכים הנרקיסיטיים שלו בשלב הזה.

לא שייך לנושא המקורי של הדף, אבל,
אני חושבת שאכילה יחד ושיתוף באוכל הוא אקט חברתי חשוב ביותר. לא סתם יש פתגמים כמו "מי שאוכל לבד מת לבד" או ביטויים כמו break bread together או אכילה משותפת כשמארחים חברים או חוגגים אירוע משמח או עצוב.

כשמישהו מסרב להיענות לבקשה של מזון הוא בעצם אומר "אני לא רוצה להיות חבר שלך".
אני לא יכולה להעלות על דעתי מצב שאני אוכלת משהו וחבר יבקש ביס ואני אסרב לו! אני גם לא יכולה להעלות על הדעת שחבר יסרב לבקשה שלי. זה ייראה לי מאוד מוזר.

ולגבי אותו חבר - נו באמת! כמה כבר ילד בן שלוש יגזול לו מהאוכל? זו ממש קמצנות וחזירות.

לדעתי הורה כחלק מתפקידו ללמד ילד כיצד להתנהג בחברה צריך כן לעודד (לא להכריח, כמובן) את הילד לחלוק את האוכל שלו (או את הצעצועים שלו) עם ילדים אחרים. אני יודעת שלא כולם כאן מסכימים איתי בנושא זה. אבל לפעמים ילדים לא יכולים לראות מעבר למה שקורה כרגע. הורה יכול לעזור לו לראות מדוע התנהגות כזו או אחרת היא חיובית. אם ילד מסרב לשתף ילד אחר בצעצוע, לדוגמה, הילד השני לא ישחק איתו. לעומת זאת, אם ההורה יסייע לילד להתגבר על החשש משיתוף הצעצוע, הילדים יוכלו ליהנות ממשחק משותף, ובסופו של דבר הילד הראשון יהנה יותר.

ברוב הספרים שקראתי על פסיכולוגיה של האכלת ילדים, מדובר על כך שכל מניעה קיצונית עשויה ליצור חסך קיצוני שיביא יום אחד לצורך אובססיבי בפצוי.
בעיני יותר גרוע להגיד לילד "אסור לך" - (כאשר האיסור הוא גבולי/אידיאולוגי/בריאותי-כללי) מאשר שיאכל תפוציפס מדי פעם. אז אחרי ההתלהבות הראשונית אני אגביל לו את הכמות. או לפחות ליצור סדר עדיפויות של מה יותר גרוע ומה פחות.
מקרה אחר הוא כאשר לילד באמת אסור - בגלל אלרגיות, או בעיות ספציפיות. אבל אז לרוב הילד חש את תחושת האיסור האמיתית , בין היתר בגלל השכנוע היותר עמוק שלנו עצמינו באיסור, ומקבל אותה יותר בקלות.

בספר בדולינה, מלכת בדולינה אוכלת כל הזמן שוקולד, אך גזרתה מאד צנומה.
כשהיא נשאלת כיצד היא לא משמינה למרות כמויות השוקולד היא עונה, כיאה למלכה:
אני נותנת לזה לעבור דרכי, זה לא נתקע לי בגוף. (או משהו דומה). D-:

לדעתי, מהרבה בחינות, עצם המחשבה על איסור קיצוני, תוקעת בתוכנו דברים.
לשחרר מהמחשבה זה גם לשחרר בגוף. אז זה לא אומר לאפשר לילד ג'אנק כמה שהילד רוצה, אבל שיהיה איזון בין מותר לאסור.
אם היינו חיים בואקום, בקהילה שאינה מכניסה שום דבר תעשייתי לגבולותיה, ניחא. אבל אנחנו לא. הילד תמיד יהיה חשוף לגרויים שונים, ואם נאפשר לו דברים "במידה" הוא יישר איתנו קו יותר בקלות, כשיגדל קצת, ואפשר יהיה להסביר לו למה לא.

_אני אומרת להורה "לא, אל תתן לו, אסור לו"._
בעיני זה נורא זה שם את הילד בעמדה מאוד לא נוחה של לרצות משהו שאסור .
והרי ש"מים גנובים ימתקו" . נסיוני מלמד שהילדים שאסור להם בכלל ממתקים הם הראשונים להתנפל.
אני מעדיפה את גישת האמצע שגורסת שתאכל קצת או תאכל רק אחרי האוכל, בכל מקרה לא תשים אף אחד בעמדה לא נוחה או בעמדת משתוקק .

_זה חבר טוב זה? תסלחי לי. זה איש אגואיסט קר לב, שעצם האופן שבו הוא ניגש לבקשה של הילד שלך הפכה את הנושא לאישיו._
אם מותר לי להיות בדעת מיעוט - אני לא מוצא פגם בהתנהגות החבר. מה הביג דיל בזה שהוא לא התחלק ואמר את האמת? הפיתרון שניתן ע"י האבא נראה לי סביר ביותר. אני גם לא חושב שצריך "להפיל" על אנשים (בייחוד ילדים) אחרים תיקים כמו "תתן לו והוא ייתן לך". אני משתדל להמנע מלהציע את זה לילד שלי במצבי קונפליקט פשוט מכיוון שעבור הילד שלי יש בזה משום הבטחה שהוא יוכל להשיג את מבוקשו אם רק יהיה נדיב (כאשר אני "מפיל" את קיום ההבטחה על מישהו אחר!).

באופן כללי - נשמע לי שאת עושה את מה שאני הייתי עושה במצבים כאלה, שזה פשוט להסביר לילד את הסיטואציה.

_הילדים מאוד אהבו לחלק - יש בזה הרבה 'כוח'_
ממש מסכים. בגן של הילד שלי יש מנהג יפה שכל יום ילד אחר מביא טבלת שוקולד לגן ומחלק לכל הילדים. הגננת טוענת שמה שזה עושה לילד לא יעשו גם 20 חוגים מהסוג שהורים שולחים את הילדים אליהם כדי לשפר את הבטחון העצמי.

_אני מרגישה גם לא בטוחה לגבי סיטואציות בהן הוא מקבל מילדים בגן שעשועים אוכל שאנחנו לא קונים לו (בעיקר חטיפים) . נראה לי לא נכון להתחיל להסביר שזה לא אוכל בריא ואנחנו לא אוכלים אותו ליד הילד שכיבד, ומצד שני - שיוכל את זה?_

גם את הבן שלי הרבה פעמים מנסים לכבד באוכל שאנחנו לא אוכלים וגם לא מחשיבים בכלל כ"מזון".
בדרך כלל אני בודקת מה הסיטואציה: מה מציעים ובאיזה אופן. לפעמים הורה דוחף את הילד שלו ל"כבד", כי הבן שלי הסתכל על השקית שלו. בד"כ אני אומרת להורה "לא, אל תתן לו, אסור לו".
אם הילד כבר מושיט והבן שלי כבר לקח, אז הרבה פעמים אני מרשה לו, אבל מנסה ליצור מצב שהוא לא יקבל עוד , אומרת "טוב, תודה, בואו נמשיך לשחק" למשל. אם הוא אוכל יחידה אחת של במבה פעם בכמה זמן זה לא נורא כמו לקחת לו מהיד.
אם אני רואה שהוא מסתכל על ממתק או חטיף שאני בשום אופן לא מרשה (קשה לי לתת דוגמא כרגע, אה, שוקולד!),
אז אני אומרת "כן, זה נראה מפתה, אבל אנחנו לא אוכלים את זה, בוא אני אתן לך משהו טוב לאכול". וגם מתרחקת אתו למקום אחר.
<אין מה להתבייש שהורים אחרים ישמעו. הם צריכים להתבייש בכך שהם נותנים לילדים שלהם לאכול דברים מזיקים על בסיס קבוע?!>

מושג הבריאות לא מובן לילדים קטנים, אז אין טעם לומר "בריא/לא בריא". מצד שני דברים שהם "לא אוכל" כן קיימים בעולמם :זכוכיות, סיגריות מהרצפה, שאריות של מעדנים שאנשים משאירים על ספסל וכדו'.

אני מקפידה להביא אתי משהו שהוא יכול לאכול: בננה, כריך, חטיף שאני מרשה כמו ביגל מקמח מלא, קלמנטינה.

עוד בנושא דומה כדאי לקרוא ב: ילדים_ואוכל_בריא

נראה לי ש'הנקודה הכואבת' כאן היא התגובה (החזקה) שלו כשהוא נענה בשלילה.
קטיני מראה לנו כאן איך עושים *כל* שביכולתנו כדי להשיג את מבוקשנו. כולל מניפולציות רגשיות וחציית קווים אדומים של קודים חברתיים.
הזדמנות מצויינת לך לבדוק כמה רחוק *את* מוכנה ללכת עם מאווייך. כמה את מחמירה או מקלה עם עצמך כשאת בדרך למטרה, איזה אמצעים את מקדשת ואיזה לא, ולמה.
בהירות בשאלות אלה עשויה לסייע לך להגיב טוב להתנהגות שלו.
@}

אני מאד מודה לכם על התגובות. הן באמת נתנו לי להבין שמבוכה שלי מהילד שלי בפני עצמה היא סיבה טובה למבוכה. אני מקווה שבעתיד ארגיש יותר נוח עם זה שהבן שלי מבקש אוכל מאחרים וכך גם לא אשדר לו שהוא לא בסדר .חוץ מזה אני בכל זאת לא סגורה לגבי מצבים שהוא מבקש אוכל מאנשים לא מוכרים שלא רוצים לתת לו ואמרו לו את זה .הרבה פעמים הוא ממשיך לבקש, האם אני צריכה להתערב או לא? אני מרגישה גם לא בטוחה לגבי סיטואציות בהן הוא מקבל מילדים בגן שעשועים אוכל שאנחנו לא קונים לו (בעיקר חטיפים) . נראה לי לא נכון להתחיל להסביר שזה לא אוכל בריא ואנחנו לא אוכלים אותו ליד הילד שכיבד, ומצד שני - שיוכל את זה?
אני בדרך כלל לא מתערבת,אבל אולי יש לאמהות כאן נסיון יותר ממני שיכול לתרום דווקא במצב כזה?

רק אני?? קראתי את תשובת החבר של בעלך והיא נשמעה לי דווקא בגובה העיניים ומכבדת את הילד ואסרטיבית וממש בסדר, אפילו באופנית. (כמובן שהנחתי שזה נעשה בטון המתאים)

ולגבי הבקשות של ילד בן שלוש - לי אין ילדים בגיל הזה אבל אחיני בן 5 ועדיין מבקש כל מיני דברים מכל מיני אנשים ובעיני זה יפה ומקסים (מצד שני זה לא הילד שלי, אז בטח הפולניות תצוף לי (-: מצד שלישי כאשר הוא איתי לבד הרי שלא יודעים שהוא לא שלי והפולניות לא צצה. בקיצור - כשלעצמו לא נראה לי כמו משהו נוראי, אבל אני מבינה למה זה מביך אותך.

באינטואיציה הייתי אומרת ליזום סיטואציות שבהן הוא גם נותן ומחלק - נניח, כשיוצאים לגן השעשועים לקחת שקית מלאה משהו כדי "לחלק לילדים שירצו" (ושיהיה מספיק! הכי מעצבן זה להתחלק כשלך בעצמך אין מספיק, ומצד שני, איזה כייף לחלק כשיש מספיק), כשהולכים לחברים לקחת משהו כדי לתת לילדים שלהם וכו'.
זה גם מרכך את השנוררי שלו (אמנם מקבץ נדבות אבל גם נותן בעצמו)
גם מרחיב את התמונה לדו-מימדית (תן-קח במקום רק תן)

בעיני זו אחלה תקשורת,

גם בעיני. בדיקה של היכולת שלו להשפיע, בדיקה של היכולת שלו ליצור את המציאות שלו, לספק את צרכיו באופן עצמאי.
מאד חשוב לאפשר לו את זה בחופשיות, גם כי אחרת זה יהפוך לאישיו, וגם כי זה בדיוק מה שהוא אמור לבדוק עכשו, פחות או יותר לפי גילו.
מה שנותנים להם למצות לבד, עובר. (אחרי כמה שבועות או חודשים של נשימה עמוקה, אפשר להתחיל להצביע בהסברים רגועים (!) על המקומות הקיצוניים כלא מקובלים.
מה שמונעים מהם מוקדם מדי, מאבד אצלם פרופורציות, ואז האפקט של זה על הילד יהיה בערך כזה:

"מה, זה כל כך נורא שבקשתי אוכל ממישהו? מה, יש לי כזאת השפעה חזקה על אמא שלי שהיא הזדעזעה? או - אמא שלי כל כך חלשה שדבר כזה פעוט מטריד אותה כל כך? איזה יופי, עכשו אני יודע איך לזעזע את אמא שלי!" וכמובן, ינצל כל הזדמנות להפעיל את הידיעה הזו...
תני לו להיות המורה שלך.
תנשמי עמוק ותנסי להבין שתחושת ה"פאדיחה" מההתנהגות שלו קצת מוגזמת, ושאם תמשיכי באותו קו, מן הסתם תגרמי להחרפת הבעיה.

גם אני לא חושבת שיש בעיה עם ההתנהגות הזו. היא דיי נורמלית.
לילדים יש תאווה שאנחנו כבר הדחקנו. כשהם רואים משהו טעים, קשה להם להתאפק. הם רוצים!

(גם אני חושבת שההתנהגות של החבר תמוהה, ובעלך פתר את הבעיה בצורה מצוינת.)

הזכרת לי שכשבני הבכור היה בן שנה וחצי גרנו ברמתגן ופקדנו את כל הגינות בסביבה ('גינת הגת', 'גן הילד', יש לי משם המון נוסטלגיה). אחרי הצהרים כל האמהות הגיעו- ולהפתעתי 'פתחו' לילדיהן, מיוזמתן, חבילת במבה-ענקית, עוד לפני שהילד צייץ. הילדים מאוד אהבו לחלק - יש בזה הרבה 'כוח', ואותי מאוד שעשע שבני נגש עם יד שלוחה ומבקש עוד. את בנזוגי זה פחות הצחיק וצבט לו קצת שהבן שלו מקבץ נדבות. הוד פולניותו התחלחל: 'הבן שלי מבקש אוכל'.

בעיני זו אחלה תקשורת, מעין 'שיח מחוות' מקובל בין ילדים או מצד ילדים. מבחינת הנזק והחשיפה לכל התעשייתי הזה - נהגתי לבוא לגינה עם פירות או אחרי ארוחה טובה, ואז פחות אכפת לי אם 'מקנחים' בזה. זו הגישה שלי גם היום.

גם לי אין ניסיון אישי עם בני שלוש, אבל איכשהו מה שהבן שלך עושה לא נראה לי משונה כל-כך.

• לבקש לאכול ממנה של איש שהוא מכיר, למה לא? הוא רעב, לאיש שהוא מכיר יש אוכל.

(למה החבר ההוא לא חשב לתת לו קצת אני לא יודעת, אבל זה נושא אחר).

• לבקש עוד סוכריה - למה לא? זה טעים, זה מתוק, זה קטן ורוצים עוד.

נראה לי שאת צריכה לחשוב למה זה כל-כך מפריע לך שהילד שלך מבקש, הרי אלה בקשות נפוצות והגיוניות. הוא הרי לא בקש, נניח, לקחת הבייתה אופניים של ילד מהגינה, או אוכל מצלחת של זר.
למה ההתנהגות שלו גורמת לך להתבייש, האם היא מעידה עלייך משהו, על המשפחה שלכם, על החינוך?
לא נראה לי. הוא בסך הכל ילד, הגבולות עוד לא הכי ברורים, ולפעמים דווקא חוסר העכבות של ילדים, והישירות בהבעת הרצונות הם אמיתיים וטבעיים מאד.

< לבקש עוד סוכריה - למה לא? זה טעים, זה מתוק, זה קטן ורוצים עוד , נכתב לצורך התשובה, הרי ידוע שסוכריה זה משהו מאד מזיק >

מסכימה מאוד עם עיקרי הדברים של פרח.
ועוד דבר. יש משהו בגיל הזה שקשור ל"אני", לגבולות האני. לרצון בשליטה על מה שיש לך. רק לך.
לפני כמה זמן הייתי אצל חברה. הבן שלה אכל תפוצ'יפס והיא הציעה גם לבן שלי (אוטוטו בן 3). הוא קיבל את השקית שלו ואני ביקשתי ממנו שיכבד אותי. הוא לא רצה. ישר התבאסתי ממנו, שהוא לא מכבד, ומה זה צריך להיות הרכושנות הזאת וכו' וכו'. החברה הוקיעה אותי מיד ואמרה לי את מה שכתבתי פה למעלה, עם ה"אני" הזה (-: והציעה לי שקית תפוצ'יפס משל עצמי...
אני לא בהכרח מסכימה עם התאוריה הזאת, אבל קיבלתי הזדמנות להסתכל על הדברים מעוד זוית.

ובעניין של להציץ לתיקים של אחרים - מה הביג דיל? המשחק החביב ביותר על האחינית שלי (כשהיתה בסביבות הגיל הזה) היה ליטול את התיק שלי בכל פעם שהתראינו, להוציא משם פריט פריט, לשאול עליו, להתעניין. זה היה מין משחק כזה, שנמשך שנים. אז נכון שזה משהו שמשחקים רק עם מי שמסכים, אבל עדיין, זה בעיקר ביטוי של סקרנות יותר מאשר של גרידיות, חטטנות או כל מינוח מרתיע אחר. וזה גם שיעור טוב בהיעדר סודות....

גם לדעתי את מחמירה עם ילד בן 3 שעדיין לא ממש הפנים את הנושא של פרטיות ושל התנהגות בחברה.
גם הבת שלי בגיל הזה יכולה להציץ לשקית או תיק של מישהו שבא אלינו.
לא נותר לי אלא להסביר שוב ושוב שזה התיק רק שלה ואנחנו לא מסתכלים.
גם בעיני התגובה של החבר מאוד מוזרה (הסביר לילד שהוא מאוד רעב ולא מעוניין להתחלק)

טוב, ננסה שוב: קודם כל אל תתביישי בהתנהגות שלו. אז האמהות בגן שעשועים יסתכלו עלייך במבט עקום ויחשבו שאת מרעיבה את הילד שלך? זב"שן. תהיי נאמנה לילד שלך לפני שאת נאמנה לקוד החברתי. זו ההתחלה. ילדים עושים הרבה דברים שהם לא לפי הקוד החברתי. אל תהי נבוכה, פשוט תתבונני. תכל'ס זה לא שונה מכל סוג אחר של התנהגות שמצריכה תשומת לב הורית. כמו שמסבירים לילד שלא ירביץ, כמו שמסבירים לילד כל מיומנות תקשורתית אחרת.

נכתב פה המון על זה שהילדים שלנו משקפים דברים כמוסים בנו. אולי את מרעיבה את הילד הפנימי שבך? אולי הילד שלך קולט בחושיו החדים איזה סוג של מחסור, לאו דווקא חומרי, מכיוון הבית ובא להראות לך איך מבקשים עזרה מבחוץ? (ספקולציה אינטואיטיבית, תמחקי אם בא לך).

ובקשר לחבר - לדעתי זה לא בהכרח סתם שדווקא איתו היתה הסצנה. אולי יש מתח סמוי שקשור בהישגיות בין האבא ובין החבר, שהילד שיקף לאבא?
שווה לבדוק.

ולקינוח סיפור: בן של חברה שלי, ילד שיש לו את כל האוכל והממתקים בבית בשפע מצמרר, פיתח בשלב מסוים של חייו התנהגות מוזרה. הוא היה מחביא אוכל בכל מיני מקומות בבית. לבה של האמא, נכדה לניצולי שואה, נכמר. היא לא הבינה מה זה, הרי יש לילד הכל, פשוט הכל. הבית מתפוצץ. חשבנו והעלנו השערה שזה קשור בעצמאות שלו. ברצון שלו לגשת לבד ולקחת לעצמו? אולי הוא משקף לה את האגירה שלה עצמה? אחרי לבטים רבים היא החליטה לא לעשות מזה עניין גדול ורק המשיכה להתבונן. ההתנהגות נפסקה מאליה. זה אמנם סיפור שבכלל לא קשור, אבל מראה לנו שהפרשנויות שלנו להתנהגויות של ילדינו הן המון פעמים תלויות קונטקסט, שאיננו רלוונטי.

מראש אני מסייגת ואומרת שאין לי עדיין ניסיון עם בני שלוש, ולכן העצה שלי תאורטית.
אבל ננסה:

קודם כל בעיני הכותרת של הדף הזה קצת מחמירה עם הבן שלך. אני מניחה שהיא חצי בהומור, אבל לא עושה לו טוב מבחינת התווית וההתייחסות לעניין.

העצה שלי היא לנסות להעביר את המסר של הדדיות בלקיחה ונתינה:
למשל, בסיטואציה בבתי הקפה, להזמין גם לו מנה שיבחר לעצמו, ולהציע לו גם לתת לחבר לטעום מהמנה שלו,
או עם הסוכריות, לתת לו להתנסות במקביל בלחלק ולתת משהו משלו: ממתק / פרי / צעצוע וכו'.

בהתנסות של לקיחה ונתינה יש הרבה ניואנסים שהוא יכול לאט לאט ללמוד בעצמו:
לפעמים גם אני לא רוצה לתת למישהו אחר משלי, איך אני מרגיש כשאני נותן, איך אני מרגיש כשאני לא רוצה לתת, איך מרגיש מישהו אחר כשאני לא רוצה לתת לו וכו' וכו'.

נכון שהמבוגר הנ"ל הציג התנהגות פלגמטית אבל זה לא מוריד מעובדת היותה של התופעה עניין לא כל כך נעים שעלול להביך מאד וליצור עבור הילד ומשפחתו לא מעט בעיות. האישיו איננו האיש הזה המסויים.

זה חבר טוב זה? תסלחי לי. זה איש אגואיסט קר לב, שעצם האופן שבו הוא ניגש לבקשה של הילד שלך הפכה את הנושא לאישיו.

שלום לכולם. מכיוון שאני רוצה להגן על פרטיות של בני בחרתי לכתוב בעילום שם. ילד שלי בן שלוש, מקסים, חכם, יצירתי עם חוש הומור. הוא מבקש אוכל מאנשים זרים.
אני לא תמיד יודעת איך להתנהג במצב כזה ובזמן האחרון היו כמה סיטואציות מאד לא נעימות: הוא ובן זוגי ישבו בבית כפה עם חבר טוב שלנו. החבר הזמין משהו לאכול ובנינו הקר ביקש ממנו להתחלק. האיש הסביר לו שזו מנה שלו, הוא מאד רעב ולא מעוניין להתחלק. הילד מאד נעלב ובכה בכי קורע לב. בעלי הזמין לו גם צלחת עם אותו דבר שהוא כל-כך רצה.
אתמול יצאנו לגן שעשועים, אמא של ילדה אחת נתנה לכולם סוכריות. הילד שלי אחרי שגמר את הסוכריה, ניגש אליה שוב וביקש עוד סוכריה, וכשהיא אמרה לו שאין לה יותר, הוא ניסה לשלוח יד לתיק .אני הסברתי לו (בפעם ה...) שלא לוקחים דברים של אחרים, לא מסתכלים בתיקים של אחרים ואם מישהו לא רוצה להתחלק יותר זה יכול להיות לא נעים לו שממשיכים לבקש. ומשכתי את תשומת לבו למשחק עם כדור.
אני לא ממש יודעת איך להתנהג במצבים כאלה . מתי זה לגיטימי לבקש ומתי לא.
בבקשה, תגיבו.