[po]יולי קו[/po] כמו שרשמתי בפיסקה הראשונה, גם אני חוותי מערכת יחסים מתעללת עם אמא שלי, כמובן שלא חשבתי שזה התעללות עד שעניתי על השאלון שאפנו אותי אליו כאן למעלה, ואני מאמינה שאם הייתי נתקלת בדיונים כאן לפני יכול להיות שהייתי מוותרת ולא נלחמת על הקשר, אולי דווקא בגלל שלא הגדרתי את הקשר כמתעלל היה לי יותר דרייב לנסות למצוא פתרון,
אני בהחלט דוחפת לקשר עם ההורים אבל לא בכל מחיר, כמו שכבר רשמתי עם יש מחלת נפש או בעיה רפואית שלא ניתן להכיל או לשנות, המלצתי הייתה לפרוש.
אני ממש מתנצלת אם משהו.י נפגע.ה רק מהתגובה שלך אני מבינה שיכול להיות שיש נפגעים.ות זו לא הייתה הכוונה.
נ.ב
התווכחתי היום עם אמא לא הייתי מגמדת את זה, זו סוג ההתעללות שאני עברתי

[u]את יכולה לקרוא על לא מעט שלצערי לא מצאו את הדרך לדו קיום עם ההורים.[/u]

צריך שניים לטנגו. גם במערכות יחסים. גם לקיום מערכת יחסים מאוזנת ומזינה, וגם לקיום מערכת יחסים דורסת ומרעילה.

פופ אפ יקרה,

אני שמה לב שאת מאוד דוחפת לקשר עם הורים בכל מחיר.
לפעמים להצליח לקיים קשר שאינו פיזי (רק מרחוק, רק במחשבות ובתפילות) זאת ההצלחה האמיתית.

האם חווית מערכת יחסים מרעילה באופן אישי או דרך הכירות אישית עם מי שחי ככה? (את ממש לא חייבת לענות פה, זה ממש אישי, כמובן).
העיצות שלך מעולות, לטעמי, למי שחי במערכת נורמלית. אני עצמי מתעצבנת על אמא שלי מדי פעם, במיוחד כשהיא מייעצת לי בענייני הנקה וחיתולים (עכשיו הילדים שלי גדולים, אבל היו זמנים), ובמיוחד כשהעיצות שלה היו גרועות ונבעו מבורות גמורה, וכל מיני שריטות אחרות שלה שפגעו בי פה ושם. אבל- היא לא התעללה בי, והמערכת שלנו, שאינה מושלמת, היא מערכת, איך לומר- טובה. אין בה רמיסה והקטנה. ואם יש, מספיק לדבר על זה ויש תזוזה לתיקון וריפוי. יש תהליך. יש עם מי לדבר.
את מכניסה פה אמונות שלך שהקשר עם ההורים הוא מעל הכל, ושיש לו קדימות על אינסטינקט השימור העצמי. אני רואה את העיצות שלך בדיוק ככה.
אבל- יש מצבים שבשביל להצליח לתקן את השבר הענק בשמחת החיים ובביטחון העצמי עם כל ההשלכות שלהם (כמו היכולת למצוא לעצמי מקום טוב בחיים, מערכת זוגית אוהבת, עבודה טובה, חברים, ועוד) שנוצר ישירות מההקטנה, הביטול, והתעתוע המתמשך, חייבים להתרחק. היכולת להתרחק פיזית ורגשית מהאדם שיצר את השבר הזה היא זאת שנותנת פרספקטיבה למציאות. היא גם נותנת מרחב ריפויי. זה יכול להיות הורה או בן/בת זוג, זה יכול להיות גורו, ״חבר טוב״, פסיכולוג (יש פה בבאופן כמה דפים כאלה) ואפילו בוס בעבודה. לא תמיד אפשר לשקם בסביבה הישירה של הדמות המרעילה, כי זה דורש עוצמה כפולה ומכופלת. אפילו דשא בגנים ציבוריים זקוק מדי פעם שלא ידרכו עליו בכדי לחזור ולצמוח, ויש צורך להפריד אותו בגדר לכמה שבועות בשביל לשקם.

דו קיום משמעו ששני הצדדים קיימים. במערכת מרעילה שני הצדדים קיימים בשביל לאפשר כח ושליטה של צד אחד.
קשה לדמיין מערכת מתעללת פני שרואים יחסים כאלה. הרבה מטפלים זוגיים ופסיכולוגים בכלל לא מודעים לתחום ומייעצים כמוך להכיל, להבין, להתפשר, לקחת על עצמי. קבלת העיצות האלו מחמירה את התעתוע ודוחפת את הקורבן לתעתוע עוד יותר עמוק לבור. ממילא יש לו/לה את הנטיה לקחת על עצמו אשמה ואחריות. הבעיה היא שהצד השני לא מעוניין להשתנות, לראות, לתת (אולי רק באופן זמני כמס שפתיים בשביל לא לאבד את המערכת).

לא מדובר על ׳התווכחתי היום עם אמא והיא לא הסכימה לי אז אני אעניש אותה בחרם׳. ממש לא. מדובר על אדם שנמעך באופן יומיומי עשרות שנים, וזקוק למרחב בטוח על מנת להשתקם.
יתכן שאחרי התהליך יהיה מקום כמו אצל [po]זרח הפרח[/po] (תודה על השיתוף!) לקשר בתנאים מוקפדים.

זרח _הפרח
[u]לא הצלחתי. כנראה שבגלל זה חזרתי להיות איתו בקשר, כדי שמבחינתי אני אצא "בסדר".[/u] את יכולה לרשום הצלחה ולהוריד את המרכאות, הרווחת את אבא שלך וקשר הוא בתנאים שלך, ובצורה שאת מוכנה לחיות איתו, זו הצלחה טהורה, את יכולה לקרוא על לא מעט שלצערי לא מצאו את הדרך לדו קיום עם ההורים.

[u]מה אני יכולה לעשות כדי לא להרגיש חייבת, כי זה כל כך מושרש בתוכי?[/u]

אפרת וולפסון, אשה צעירה מדהימה לטעמי. הקימה את מועדון החיים בתשוקה בפייסבוק. השבוע היא מריצה שבוע של פגישות בלייב בחינם פתוח לכל בפייסבוק, שהמטרה שלו לחזק כל אשה שמעוניינת ללמוד להתחבר לאשה הפראית שבתוכה (הכוונה במלה פראית היא אוטנטית). הבוקר היתה הפעם השניה. ההקלטות ישארו שבוע ברשת לשמיעה חופשית. אני מאוד אוהבת להקשיב לה, ולתרגל תכנים שהיא מעלה.

אתמול אחד התרגילים היה לעשות רשימה של כל מי שנתתי לו/לה להגדיר אותי.
התרגיל הבא היה לעבור על הרשימה ולפטר את האדם מתפקיד המגדיר.
ואז- להרגיש מה זה עושה לי.

אני עצמי מורה למודעות, ואני מרגישה שמפגשים כאלו מחזקים אותי, כי תמיד אפשר להתחזק עוד.

[u]אבל אני ממש ממליצה לשמוע את [po]לואיז היי[/po]_[/u] חווה תודה רבה לא הכרתי נשמע מעניין

היי, לא ספיציפית לגבי המחוייבות להורים,
אבל אני ממש ממליצה לשמוע את [po]לואיז היי[/po]
יש לה טקטיקות ממש טובות איך להתמודד עם מחשבות מגבילות, שהראשונה שבהן, היא, איזה יופי, להציף אותן למודעות...

_איך הצלחת לצאת מתוך תחושת המחויבות הזאת?
מה אני יכולה לעשות כדי לא להרגיש חייבת, כי זה כל כך מושרש בתוכי?_

לא הצלחתי. כנראה שבגלל זה חזרתי להיות איתו בקשר, כדי שמבחינתי אני אצא "בסדר".

אבל בזכות השנים האלה שעברו, וחייתי בתור בת אדם עצמאית (במילה אחת על מצבי לפני הניתוק, הייתי מתחבאת מאחורי מכוניות ברחוב כשהיה נדמה לי שראיתי את האוטו שלו חולף בכביש, מתוך הפחד שאולי יעצור ואאלץ לתקשר איתו. אישה בת 27, רק שיהיה ברור), והבנתי, לא רק בראש, אלא באמת, שהוא זבוב לידי. שאין לו כוחות עלי.

אבל בעיקר בזכות הזמן שעבר בלעדיו, הבנתי שאני באמת יכולה להסתובב וללכת מתי שאני בוחרת. הוא לא מחליט עלי. אני מחליטה איך ומתי, ואם בכלל. ולהבין את זה, זה שחרור מאוד גדול.

אז אני מרגישה חייבת, עדיין. ויש קשר, כנראה רק בגלל ההרגשה הזאת, שאני חייבת. אבל הקשר הוא בתנאים שלי, ובצורה שאני מוכנה לחיות איתו.

_[po]נטלי היי[/po],

[u]זה ממש לא יעד או כיוון נכון, למה שתרצי לא לדפוק לה חשבון? נסי לתאר את הילדה שלך שתאחל לעצמה לא לדפוק לך חשבון, זה טוב ובריא שאת מרגישה צורך להתחשב בה, לא באופן שדורס או מבטל אותך, ברגע שאת מרגישה תסכול או דיכאון מהיחסים איתה אין ספק שאתן לא במצב טוב וצריך לטפל בזה, נתנו כאן מעלי המון דוגמאות טובות את יכולה לאמץ אותן, בכל אופן המטרה צריכה להיות מדוייקת יותר מלא לדפוק חשבון. בהצלחה[/u]

אני היום אישה בוגרת ואני לא צריכה לתת לאמא שלי דין וחשבון על מעשיי, לאורך השנים שהיא שלטה ורדתה בי הייתי חייבת לה דיווח על מעשי כי פחדתי ממנה, והיום כשהתחזקתי אני לא מעוניינת להמשיך לדווח לה.
הבעיה שלי היום , שפיזית אני חופשיה לעשות מה שאני רוצה, אבל ההשלכות של ההתעללות עדיין בתוכי ובראש אני עדיין חושבת/מרגישה תחת השליטה שלה ועדיין דופקת לה חשבון למרות שהיא כבר לא שולטת בי, ואת זה אני רוצה לשנות/לרפא.

בגדול אין לי בעיה לכבד אותה.

[u][b][po]זרח הפרח[/po][/b][/u]היקרה,

[u]בשנים האלה שלא דיברנו הייתי אכולת רגשות אשמה, בדיוק בגלל הדברים שמתוארים כאן, ה"חובה" להמשיך להיות בקשר עם ההורה, לא משנה מה. דמיינתי כמה הוא עצוב ולא מבין למה אני לא מתקשרת איתו (למרות ששוב, בראש ידעתי שלעצמו הוא מספר סיפורים אחרים לגמרי, ואין קשר בין המחשבות שלי לאלה שלו).[/u]

איך הצלחת לצאת מתוך תחושת המחויבות הזאת?
מה אני יכולה לעשות כדי לא להרגיש חייבת, כי זה כל כך מושרש בתוכי?

תודה לך.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b]
[u]ואני רוצה להגיע למצב שאני לא דופקת לה חשבון, ואני לא מצליחה למרות שאני אישה בוגרת.[/u]
זה ממש לא יעד או כיוון נכון, למה שתרצי לא לדפוק לה חשבון? נסי לתאר את הילדה שלך שתאחל לעצמה לא לדפוק לך חשבון, זה טוב ובריא שאת מרגישה צורך להתחשב בה, לא באופן שדורס או מבטל אותך, ברגע שאת מרגישה תסכול או דיכאון מהיחסים איתה אין ספק שאתן לא במצב טוב וצריך לטפל בזה, נתנו כאן מעלי המון דוגמאות טובות את יכולה לאמץ אותן, בכל אופן המטרה צריכה להיות מדוייקת יותר מלא לדפוק חשבון. בהצלחה

[b][po]זרח הפרח[/po][/b] תודה רבה, גם אני הייתי בנתק כמה שנים, והיום זו הצלחה כמעט מוחלטת, ללא ספק גבולות ולהסביר בדיוק מה מציק, מגביל או מקטין בשיח או בהתנהגות. כיף שלא התייאשת וויתרת

כדי להצליח להתגבר על הפחד מאבא שלי, המתעלל, להצליח להשתחרר ממנו באמת, הייתי צריכה לנתק ממנו מגע לכמה שנים ארוכות.
בשנים האלה הרגשתי, למרות שידעתי את זה בראש כל הזמן, אבל כנראה שלא באמת האמנתי, השנים האלה עזרו לי להבין באמת שאני לא "צריכה" אותו בחיי. לא כלכלית, לא רגשית, לא לכלום. בלי ההתנתקות הזאת אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתגבר על זה באמת.
בשנים האלה שלא דיברנו הייתי אכולת רגשות אשמה, בדיוק בגלל הדברים שמתוארים כאן, ה"חובה" להמשיך להיות בקשר עם ההורה, לא משנה מה. דמיינתי כמה הוא עצוב ולא מבין למה אני לא מתקשרת איתו (למרות ששוב, בראש ידעתי שלעצמו הוא מספר סיפורים אחרים לגמרי, ואין קשר בין המחשבות שלי לאלה שלו).
אחרי כשמונה שנים של נתק, הצלחתי לחזור להיות איתו בקשר. הפעם כשאני החזקה ואני המחליטה. אני השולטת בקשר. אני לא מתחרפנת מכל טלפון שלו (וכשהוא נכנס לאטרף של שלושים שיחות ברצף אני מכבה את הנייד). אני לא מתחרפנת מכל הערה אידיוטית. זה שלו. זה לא קשור אלי.
היום אנחנו מתראים מעט, לפי הרצון שלי, וכשהוא מתחיל להתבטא בצורה שלא מצאימה אני עוצרת אותו ואומרת שכאלה דיבורים אני לא מוכנה לסבול.
זה עובד מצויין, גם כתרגיל בהבהרת גבולות וגם בתור הצלחה לשמור בכל זאת על קשר.

[b]א[/b] היקרה,
אני מאוד מתחברת למה שכתבת, תודה זה מחזק אותי.
פיזית היום צימצמתי מגע עם האמא עד למינימום.
הבעיה שלי נותרה התפיסה שכל כך מושרשת בי שאני חייבת לאמא, שהיא חשובה יותר ממני, שקודם כל היא ואחר כך אני, שאסור לי להתנגד לה, שאני חייבת לציית לה, בראש אני עדיין דופקת לה חשבון למרות שאני לא צריכה, ומהתפיסה הזאת אני לא מצליחה להשתחרר.
שנים האמא רדתה בי ושלטה בי ואני הייתי חייבת לציית לה כי אם לא היא היתה מענישה אותי קשות או היתה מסיתה את כול המשפחה נגדי, היתה עושה עליי עליהום, היא השתמשה בכל דרך כדי להכניע אותי כדי שאהיה שפוטה שלה ואני צייתתי לה באופן עיוור, ביטלתי את עצמי לחלוטין מולה, לא היתה לי זכות קיום לא לרגשות שלי ולא לרצונות שלי .אני לא יכולתי לעשות מה שאני רוצה. הייתי אסירה בכלא שלה.
והיום אחרי עבודה שעשיתי והתחזקתי היא כבר לא רודה בי ולא שולטת עליי..נשארה התפיסה בראש אני עדיין מרגישה שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה למרות שהשתחררתי ממנה, אני לא מרגישה שיצאתי לחופשי, אני עדיין דופקת לה חשבון, הקולות שלה עדיין בראש שלי ומזה אני רוצה להשתחרר ולא יודעת איך.
אשמח לשמוע תובנות. תודה

[po]קרן אור[/po] היקרה,
התפיסה שלך לפיה הילדים נולדו לשרת את ההורה וההורה הוא כל יכול מושרשת בך כנראה מהילדות ומאוד קשה להתגבר על כך כי התפיסה הזו כרוכה בהקטנת הערך העצמי ובאהבה העצמית.
ואין לי מילים לתאר כמה התפיסה הזו שגויה ומזיקה. את נולדת כדי להיות האוצר של ההורים שלך ואת חייבת לדעת את זה ולהאמין בזה וזה מה שמגיע לך. ואם הם לא מבינים את זה (ואם הם לא מבינים את זה שום דבר שקשור בך לא יגרום להם להבין), אז צריך פשוט לצמצם איתם מגע ככל הניתן -לא במוצהר ולא במופגן כי אז זה הופך לנושא ולא תצאי מזה.
פשוט פחות לדווח על מה שקורה איתך (פחות=בכלל לא), שיחות טלפון מנומסות בלבד מה נשמע מה העניינים?: הכול טוב, דבש, ביי, ביקורים קצרים (למלא את חובתך כבת) גג שעה וללכת, בלי להתייעץ איתם ובלי לשתף בחיים שלך כי זה נותן להם תחמושת נגדך.
ויחד עם זאת לעבוד על אהבה עצמית - דנו בזה הרבה באתר תחפשי בדפים שקשורים להורים / התעללות רגשית.
(

[u][b][po]יולי קו[/po][/b][/u]

[u]מותר לך לאחוז בכל דעה שמתאימה לך. התפיסה השונה כתובה פה בהרבה מילים, על ידי כותבים שונים. אם יותר מתאים לך לדבוק ברעיון ההורה הכל יכול אז בבקשה. מותר לך.[/u]

אני לא רוצה לדבוק ברעיון ההורה הכול יכול, ןלהפך כמהה לצאת מזה אבל זה כל כך מושרש בי ולכן כתבתי ובקשתי לקבל מכן תובנות/אמונות חדשות.(נולדתי בתקופה בה הילדים נולדו לשרת את ההורים וההורה היה כל יכול)
המחיר האישי ששילמתי הוא גבוה מידי.
יש לי מטפלת, ועם כל זה אני מנסה לתקוף את הבעיה בכל הכיוונים כי אני יכולה גם לקבל חיזוק, הארה/תובנה מכל אחד.


[u]ש לי שאלה: מה היית חושבת/ מייעצת למישהו שאת מאוד אוהבת (כמו הבת שלך או חברה מאוד מאוד טובה) לו היו מספרים לך על יחסים כמו שלך עם הורים כאלה? (זה מצחיק להגיד ׳הבת שלך׳ בהקשר הזה אני מתכוונת מישהו מאוד יקר לך שסובל ממערכת יחסים מתעללת ובמיוחד הורית, כי פה נכנסות האמונות שלך). מה היית מייעצת למישהו אחר שאינו את עצמך?[/u]
אני לא יודעת.
תודה

שלום קרן_ אור,

מותר לך לאחוז בכל דעה שמתאימה לך. התפיסה השונה כתובה פה בהרבה מילים, על ידי כותבים שונים. אם יותר מתאים לך לדבוק ברעיון ההורה הכל יכול אז בבקשה. מותר לך. אם המחיר האישי גבוה מדי וקשה לך ליצור שינוי על ידי כתיבה פה,את יכולה למצוא מטפל טוב שילווה אותך. זה תהליך שיש לו משך ודרוש לו זמן והשקעה, אבל היא אולי הדבר הכי טוב שאת יכולה להעניק לעצמך ולילדים שלך.

יש לי שאלה: מה היית חושבת/ מייעצת למישהו שאת מאוד אוהבת (כמו הבת שלך או חברה מאוד מאוד טובה) לו היו מספרים לך על יחסים כמו שלך עם הורים כאלה? (זה מצחיק להגיד ׳הבת שלך׳ בהקשר הזה :-) אני מתכוונת מישהו מאוד יקר לך שסובל ממערכת יחסים מתעללת ובמיוחד הורית, כי פה נכנסות האמונות שלך). מה היית מייעצת למישהו אחר שאינו את עצמך?

פופ אפ יקרה,

אני שמחה לשמוע שעם אמא שלך זה הצליח!

לאמא שלי כלום לא עבד, והיא היתה עלולה לבזבז עוד עשרים שנה מחייה בניסיון לקבל אהבה וקבלה מאמא שלה. את לא תמיד יכולה לדעת למה זה ככה ואם אפשר לשנות. התברר לנו לפני כמה שנים (שנים אחרי מותה של סבתי) שהיא היתה תוצאה של הריון לא רצוי של הרפתקאה של נסיכת הכפר היפה והחכמה... סבתא שלי כעסה על אמא שלי שנולדה וקלקלה לה את העתיד שדימיינה לעצמה. אמא שלי היתה הכבשה השחורה ולא עזר לה כלום. אז להמשיך להיות קורבן?

לצערי אני לא מצליחה לזקק את מה שאני רוצה לרשום, בכל מקרה אני לא בעד לסנגר חלילה על מתעללים או התעלליות, רציתי שבאמת ינסו הכל לפני שמנתקים קשר, וכתבתי מנסיוני האישי שאימי הייתה בקרבות איתי המון שנים וכשנולדו לי הילדים הצלחתי לשנות את הגישה שלה אלי וכמובן את שלי אליה, דיברנו יותר באמת התייעצתי ונתתי לה להרגיש חשובה ותורמת, הסברתי לה כל מה שמציק לי וכמה נזקים זה גרם וגורם לי, זה היה תהליך אבל בסופו של דבר הרווחתי אימא והילדים הרוויחו סבתא. בכל מקרה כולן כאן עם כוונות טובות ונכונות, ממליצה לקרוא ולבחור את השיטה שמתאימה (:

[u][b][po]יולי קו[/po][/b][/u]היי
תודה על התשובה המושקעת.
הקושי שלי הוא לצאת כנגד הורה מתעלל בגלל האמונות שיש לי, לא הייתה לי בעיה לצאת כנגד הבעל, חברה, גיסה בתפיסה שלי הורה הוא דבר מקודש, הוא כל יכול, מותר לו להתנהג אליי
איך שבא לו ואני חייבת לקבל את ההתנהגות שלו ולהיות סלחנית ומבינה כלפי זה, זה החינוך שקיבלתי ואת זה אני צריכה לשנות.
אשמח לקבל תובנות או אמונות אחרות/תפיסה שונה .
תודה

אלמונית יקרה,
האם תסכימי לאמץ לך כינוי כלשהו? זה מקל על השיחות פה, כשיודעים למי פונים.

אני חושבת שתהליך ההתבגרות הפנימית כולל כמה סעיפים:

[list]
[*] חיזוק המובחנות העצמית (אני ׳אני׳ קודם כל, ולא קודם כל ׳הבת של...׳). אני לא שלוחה של מישהו.
[*] חיזוק עמוד השדרה הרגשי והמנטלי שכולל יכולת להאמין בעצמי, בתובנות וברגשות שלי ולדעת שיש להן מקום ותוקף.
[*] הפנמה שמותר לי לא להיות מושלמת (ואף לטעות) ועדיין להיות אהובה, קודם כל על ידי עצמי, ואז על ידי מי שאני מאפשרת להם להיות הקרבתי. פשוט אהבה ללא תנאי. טונות של אהבה, ולא פירורי אהבה ׳בתנאי שתעשי כך וכך׳.
[*] כיבוד הצרכים שלי לאהבה, להערכה ולכבוד.
[*] להאמין עצמי כולל לא להסכים אף פעם ליחס מתעתע שכולל מחיקת זהותי, רצונותי, רגשותי, מקטין אותי, ומשבש את תפיסת המציאות שלי.
[*] השלמה עם המציאות. אם יש אדם שרומס אותי למרות שהארתי את עיניו בעניין- להתרחק כמה שיותר.
[*] לקבל עזרה חיצונית בשביל להצליח לצאת מהביצה הטובענית של ההרעלה וההתעללות. זה כולל לפי דעתי טיפולי גופנפש (מגע תומך בגוף כמו שיאצו או רפלקסולוגיה או כל שיטה אחרת ממטפל תומך- זה עוזר להגדיר את גבולות הגוף והנפש, ומוריד סטרס), ותמיכה בדיבור -רק ממטפל שמבין ביחסים מרעילים!!!! זה מאוד חשוב כי הרבה מטפלים/פסיכולוגים/מאמנים לא מבינים את הדינמיקה המתעללת, ומחמירים את המצב על ידי הטלת האחריות למצב על הקורבן, ושולחים אותו להכיל, להתגמש וכו׳ וכך מחזקים את התעתוע, במקום לחזק אותו להאמין בעצמו.
[/list]

[u][b]א[/b][/u]שלום,

_פגיעתו של הורה מתעלל קשה ורעה מפגיעה של חברה מתעללת, וגם קשה מאוד מאוד להבין את זה ולקבל את זה ולהתנתק,
ולכן כל קול כמו שלך שקורא להבנה וסבלנות וסלחנות, הוא קול מרעיל בעיניי או לפחות תומך במרעילים
ואפילו מאשים את הקורבן - אם רק היית יותר סבלן, סלחן ובוחן כלים אחרים..._

גם אני מתמודדת עם אמא מתעללת, ואני חווה קושי בהתמודדות מולה כתוצאה מאמונות ותפיסות שקוראת להבנה וסלחנות, ו"כבד את אביך ואת אמך"
ואני רוצה להגיע למצב שאני לא דופקת לה חשבון, ואני לא מצליחה למרות שאני אישה בוגרת.
אשמח שתרחיבי את נקודת המבט שלך על הנושא.
תודה

פופ אפ יקרה,

לא צריך שום סבלנות ושום סלחנות כלפי מתעללים. זה רק נותן להם יותר אפשרויות להתעלל וחושף את הבטן הרכה שלנו להתעללויות שלהם.
דין חברה מתעללת/מרעילה כדין הורה מתעלל/מרעיל כדין אחות/גיסה/בוס/כל אדם מתעלל/מרעיל - צריך להתרחק ולהתנתק מהם ככל הניתן.
פגיעתו של הורה מתעלל קשה ורעה מפגיעה של חברה מתעללת, וגם קשה מאוד מאוד להבין את זה ולקבל את זה ולהתנתק,
ולכן כל קול כמו שלך שקורא להבנה וסבלנות וסלחנות, הוא קול מרעיל בעיניי או לפחות תומך במרעילים
ואפילו מאשים את הקורבן - אם רק היית יותר סבלן, סלחן ובוחן כלים אחרים...

פופ אפ יקרה,

אני מסכימה איתך שלא כל בעיה היא אסון או קטסטרופה, ושקיימת תופעת זילות מושגים בשפה. במקרה שתואר פה למעלה של יחסי האשה הצעירה עם אמא שלה זה מקרה קלאסי של התעללות רגשית. ממש לפי ההגדרה.

בקשר ליחסים עם הורה או חבר, אני מסכימה איתך חלקית. אין ספק שההורה ימשיך בכל מקרה להיות האם או האב של האדם , ניתוק או לא ניתוק, וכנראה השפעתו מהדהדת בהרבה יותר רבדים מהשפעה של חבר/ בן זוג מתעלל/ מרעיל.

אני לעומתך מרגישה שאם האדם מוצא שלמרות התהליכים שהוא עובר לשנות ולשכלל את עצמו, ונסיונות להבהיר לאדם השני (הורה או לא הורה) איפה עובר הגבול בין מותר ואסור ביחסים ההדדיים- אם התוצאה היא (בתהליך שנותנים לו סיכוי גם מבחינת מאמץ וגם מבחינת זמן) שההורה ממשיך לדרוס ולמעוך- אז כדי לחיות טוב צריך לצור את המרחק, ולפעמים המשמעות היא ניתוק הקשר הפיזי (מפגשים/ דיבורים).
מה זה ׳ניסית הכל׳? לכל אחד הגבול עובר במקום אחר. בלתי אפשרי לכפות על סוס לשתות מהשוקת גם אם הבאת אותו אליה.

׳סתם ככה׳ משמעו שאי אפשר לכפות על האחר להשתנות. השני לא משתנה כשבא לך. הוא משתנה, או שואף להשתנות ומקדם אותה כיש לו דחף פנימי להשתנות. הוא משתנה מרצון פנימי שלו להשתנות.
מה שפתוח בפני זה לשנות את עצמי ולגדול, להיות מסוגלת לבטא את הצרכים והרצונות שלי כלפי פנים וכלפי חוץ, ולהחליט מתי הבחירה אחרי כל זה היא להתרחק על פני לוותר על חיי.

[po]אי ננה[/po] לצערי אני מאוד רגישה לשפה ולבחירת מילים, יש לדעתי הוזלה של מילים לאחרונה, מילים כמו התעללות, שואה, אוטיסט וכו' אני מבינה שעברית היא שפה דינמית ואולי זו בעיה היא אצלי שאני פשוט לא מגדירה נכון התעללות, אבל השניקל שלי לנושא הוא שיש סיבה לכל דבר ואם כבר נתקלת בצרה\טרגדיה\בעיה שווה להפיק ממנה את המירב. מה שרציתי להגיד למעלה זה שדין חברה שונה מדין הורה. צריך יותר סבלנות וסלחנות כלפי ההורים מפני שאנחנו לא בוחנים אותם בכלים של החברים\בני זוג.
במידה וההרגשה היא התעללות, הטרדה, דיכאון או דיכוי ומרגיש שכבר נסית הכל אין מנוס מלעזוב.
[u]א.נשים מרעילים/מרעילות לא משתנים/משתנות "סתם ככה"[/u] וכמובן שאני מאמינה בשינוי, לא כ"כ ברור לי מה זה סתם ככה.

[u]במידה וזה התעללות אין ספק שצריך לשחרר[/u]

כמו שאני רואה את זה, התרחקות ממתעלל/ת, היא לא סתם "לשחרר"
היא למען ההגנה העצמית [b]של מי שמתרחק/ת[/b]

[u]מה ואם זה התעללות שמצריכה ניתוק[/u]
כמו שאני רואה את זה, כל התעללות מצריכה הרחקה עצמית ממנה, כי כמו [po]שיולי קו[/po] אמרה:
[u]לא חושבת ששווה להלחם על יחסים עם אדם מתעלל מעבר לגבול מסויים. זכותו למרר את החיים לעצמו, אבל לא לאחרים[/u]

א.נשים מרעילים/מרעילות לא משתנים/משתנות "סתם ככה", ויש כאלה שלא ישתנו בכלל. ככה או ככה, אין שום סיבה [b]בעולם[/b] שא.נשים יהיו בתוך מערכת יחסים כזאת או אחרת (הורית, זוגית, חברית) עם מישהו/מישהי מרעיל/ה.
זה נורא בטווח הרחוק, לכל הנוגעים והנוגעות בדבר (גם למרעיל/ה בעצמה/בעצמו!)

היי [po]יולי קו[/po] [po]וPOP UP[/po] אני מסכימה מאוד עם שתיכן, יש צורך להתמודד ולא לברוח במידה והמערכת או הבן זוג הגיוני (כמו שפופ אפ רשמה ללא מחלות נפש), [po]ויולי קו[/po] לגמרי נכון ההפניה לשאלון של בשמת ז"ל [po]סימני התעללות בזוגיות[/po], צריך לברר מה ואם זה התעללות שמצריכה ניתוק, החשש שלי שבחברה המודרנית שלנו אנחנו "משחררות" בקלות יתרה את כל מי "שלא בא.ה טוב" אם זה חבר.ה זה לא כ"כ נורא אבל ברגע שבקלות מתנתקים מבן משפחה המצב הופך להיות קצת מסוכן, שוב במידה ויש עם מי לדבר צריך לעשות הכל ע"מ למצוא דרך ללב, במידה וזה התעללות אין ספק שצריך לשחרר. מאוד מקווה שהייתי ברורה {:

אני לא חושבת ששווה להלחם על יחסים עם אדם מתעלל מעבר לגבול מסויים. זכותו למרר את החיים לעצמו, אבל לא לאחרים.

פופ אפ יקרה,
גם אני מדברת מניסיון אישי.
סבתא שלי התעללה באמא שלי, ואמא שלי זכתה בחייה ברגע שהבשילה והצליחה לנתק קשר. הייתי שם, ראיתי, למדתי (זה לא היה תהליך קצר- הייתי כבר בסוף הבגרויות או בצבא כשזה קרה). אני אוהבת גם את אמא שלי וגם את סבתא שלי. עם כל הסבל של הניתוק (גם אמא שלי אוהבת את אמא שלה) אמא שלי זכתה לשפר את חייה בכל הרבדים כשהבינה שהיא יכולה לשנות רק את עצמה.
אדם שלא רוצה להשתנות לא ישתנה, ואכן סבתי לא השתנתה. השינוי מתחיל מבפנים- אצל מי שרוצה להשתנות. לכן תפקיד האדם להתחבר לעומק שלו ולמצוא איפה הגבול. כשהאדם חש קורבן או מנוצל או מאבד את תחושת ערכו העצמי (נמצא באיזור תעתוע) זה סימן שעבר את הגבול.

היי [po]יולי קו[/po] אהובה,
אני ממש משוכנעת שגם הכוונות שלך מאוד נכונות והרצון לעזור הוא ממש בדמך ובנשמתך.
אני ארשום בגדול שרק רפרפתי בדפים שהמלצת, עדיין לא מספיק בשביל להגיב, לכן אגיב רק על מה שאת רשמת או על מה שחשבתי שהתכוונת, אין לי ספק שקשסה חובה יחסים מתעללים והיא ממש סובלת מאימא, אני מאמינה בכל ליבי שאפשר להגיע, להשפיע ולשנות כל אחד או אחת (כל עוד הם בלי מחלות נפש וכו'), אין לי שום ספק שהאימא שלה אוהבת אותה ואין לי ספק שקשסה אוהבת אותה בחזרה, לכן בבסיס של הדיון חייבים להבין, הפרדת כוחות או ניתוק הקשר יצרו עוגמת נפש ל2 הצדדים, אני מנסה כל חיי לחיות עם הקלישאה ששלום עושים עם "אוייבים",
המצווה הכי גדולה בתורה היא כיבוד אם ואב וזה בדווקא רק משום שזה מאוד מאוד קשה, הם מרשים לעצמם להתנהג אחרת משהם מתנהגים בכל סיטואציה אחרת. שווה להלחם על הקשר הזה ולמצוא איזה דרך להתמודד איתה, לפני שיהיה מאוחר.. זו המלצתי כמובן מניסיוני באישי

פופ אופ,
ובהמשך ישיר לדבריה של [po]יולי קו[/po]
אני רוצה רגע לשלוח לך (()) ולשאול אותך:
למה טרחת להלבין כמה משערות ראשך לטובת כותבת אנונימית במרשתתת מלפני 3 שנים? מה הסיפור שלך? איפה זה פוגש אותך?
כמובן אם בא לך ואם זה עושה לך טוב...
שואלת בעדך @}

שלום פופ אפ יקרה,

אני בטוחה שהכוונה שלך טובה. אני מרגישה את החמלה והאמפטיה שפשוט שופעים ממך לקשסה, ובכלל.

אבל, וזה אבל גדול, אני חושבת ומרגישה בכל נים בגופי שאת טועה, ובגדול. אני רוצה להניח את התובנה הזאת פה מיד אחרי שלך, כי אני חושבת שהיחסים שתוארו למעלה הם יחסים מתעללים, והכלים בשביל לחיות טוב במערכת יחסים כזאת הם אחרים ממה שתיארת. הדרך היחידה שאני מכירה לחיות חיים טובים במקרה כזה היא לשמור על עצמך טוב טוב, להבין שלקחת אחריות במקרה הזה זה ממש לא להבין יותר את השני ולהכיל יותר, אלא נהפוך הוא- לקחת אחריות על שלומך (השני לא יעשה את זה), לעמוד על המשמר ולשמור על הגבולות. הכי קל לעשות את זה על ידי הפרדת רשויות וניתוק קשר, אבל כשזה לא אפשרי הכלה הבנה וויתור רק מחמירים את הדריסה.
יש המון מידע על זה בדפים שונים באתר. אחד מהם הוא [po]סימני התעללות בזוגיות[/po] שפתחה בשמת האלופה, והוא יכול לעזור גם בהבנת יחסים מתעללים שאינם בין בני זוג. יש שם די בהתחלה רשימת שאלות שיכולה לעזור להבין האם היחסים בין האנשים נופלים בקטגורית התעללות.

[po]אי ננה[/po] אולי את יודעת מה איתה?
אני משוכנעת שמשהי תמצא במה שרשמתי שימוש, עלה לי בהמון עצבים ושערות לבנות :)

היי לך :-)
קשסה כתבה כאן לפני כמעט שלוש שנים, ולא בטוח שהיא קוראת כאן

[b]קשסה[/b] איזה סיפור קשה, נסי לברך על הטוב שיש לך ממנה. ברור שזה לא קל בכלל והיא גוזלת לך מלא אנרגיות, תחשבי עליה כאל אישה עם תכונות אופי ממש לא טובות וטובות (נקי את הקשר המשפחתי), תחשבי על איך את מתחברת אל אותה אישה, ממש תחפשי טוב, תחשבי על מה הביא אותה להתנהג כך ותראי שיהיה לך הרבה יותר קל להתחבר אליה.
בהצלחה

לא פשוט
את יכולה להגיד לא מול בקשות לא סבירות כמו ההסעה ההיא
קצת להתרחק לצורך התקרבות
לימודי ימימה עוזרים ללמוד איך לשים גבול כזה כשהמטרה בסוף היא אהבה אבל את צריכה לשמור על עצמך

את הרהיט אולי תקני לבד ותיידעי לאחר מעשה..

ועכשיו היא רוצה להגיע למרכז כדי לעזור לי למצוא פריט ריהוט מסוים. לא ביקשתי עזרה ובטח שלא הזמנתי אותה, אבל היא רוצה להגיע כדי "לדבר איתי על משהו חשוב" שכנראה יהיה או למה את לא מתחתנת (לא רוצה), למה את לא מביאה ילדים (עדיין לא רוצה), למה את לא רוצה לקנות דירה לידי (כי אין לי כסף לזה ולא רוצה לגור לידה בחיים). אני ממש רוצה לבטל את ההגעה שלה אבל לא יודעת איך, פשוט להגיד לה בבוטות שהיא לא מוזמנת? קשה...

שלום לכולם,
פעם ראשונה שכותבת באתר אחרי הרבה שנים של קריאה ומעקב, אתם קהילה מדהימה וכמות הידע כאן עצומה. מקווה שאוכל לקבל תמיכה וייעוץ...
לא מצאתי דף יותר מתאים מזה לכתוב על מצבי. לצערי, חוץ מבן זוגי אין לי חברים\ות שאוכל לדבר איתם (ובן זוגי עסוק מאוד בעבודה ואני לא רוצה ליפול עליו עם זה שוב) ולכן אני די אומללה בזמן האחרון והמחשבות המרעילות לא עוזבות אותי.
אמא שלי מרעילה אותי נפשית.
אני בת 30 תכף ויש לי אחות בגיל 25, אבא נמנע (גר עם אמא והכל אבל לא נכנס לעימותים לעולם) ואמא מרעילה. אני גרה יחסית הרחק ממנה- היא בדרום ואני במרכז עם בן זוגי.
אמא שלי היא אישה קשה, קטנונית וחושבת שהיא מרכז העולם לעיתים. אני לא זוכרת שהיא אמרה לי מילה טובה או מחמאה כל ילדותי (ובטח לא בבגרותי) ובתאכלס פחדתי ממנה רוב השנים. אמא נוהגת להעליב, לעקוץ, לא לפרגן ולא לכבד שום דבר שאני אומרת לה. אי אפשר לדבר איתה בגובה העיניים כי מבחינתה אמא היא מעמד הרבה יותר גבוהה מבת ולכן אין לי ולא אמור להיות לי סיי בעניין היחסים שלנו. לא פעם היא אמרה לי "הורים זה לא חברים, הורים זה הורים!" כשכנראה ראתה את חוסר ההבנה שלי לתגובות קודמות שלה.
בשנה האחרונה היא עברה את מחלת הסרטן (יצאה מזה טפו טפו) ואני הייתי שם כל התהליך לתמוך בה. אני מרגישה שהיא מנצלת אותי ואת אופן החינוך שקיבלתי ממנה לזותות הכי קטנות ואפילו אולי סתם בשביל לפרוק את הזעם וחוסר שביעות הרצון שלה מהחיים שלה.
אני לא יודעת איך להתמודד איתה. פעם םחדתי להעליב אותה אז ספגתי יותר חרא. בזמן האחרון אני מוטשת ומתחילה להכנס למעגל הרעל ולהחזיר לה בגועל. אתן מספר דוגמאות לניצול שלה שלי ולסגנון ריבים שלנו:

[list=1]
[*] אבא עבר עקירה כירורגית בבית חולים מרוחק מהבית שלהם נסיעה של 40 דק'. אני גרה 3 שעות נסיעה מהבית שלהם. אמא דרשה שאבוא איתם לעקירה ואז אסיע אותם הביתה בטענה שאבא הולך להרגיש כל כך רע שתחבורה ציבורית לא באה בחשבון. היא התעלמה כמובן מהעובדה שלשלם למונית היה עולה בערך אותו דבר כמו המחיר ששילמתי על הדלק לנסיעה בת 6 שעות (לשם ובחזרה). שלא נדבר על הזמן שהשקעתי - יום שלם.
[/list]
חשוב לציין שההורים לא עניים או נזקקים חלילה, הם נוסעים לחו"ל פעם בשנה ויש להם הכל. מעמד ביניים רגיל. אמא לא עובדת וזה חלק מלמה היא כמו שהיא- בדיכאון וזועמת על העולם.
נסעתי לשם והסעתי אותם והמשפט שהכי העליב אותי היה באמצע הנסיעה חזרה אליהם הביתה מהבית חולים, אמא אומרת "מממ אולי לא הייתי צריכה לקרוא לך, נראה לי שאבא מרגיש די בסדר בסה"כ...". שום תודה, שום הערכה וזלזול מוחלט בזמן שלי ובי.

[list=1]
[*] אמא דורשת שאתקשר אליה כל יום, אחרת היא נעלבת ומתחיל ריב. כדי להימנע מזה ולשמור עליה שמחה אני מתקשרת אליה כל יום בצהריים. כל שיחה כזאת מעיקה עלי מאוד ואני ממש לא רוצה אבל מתקשרת. בזמן האחרון בגלל מצב הרוח הירוד שלה וחוסר הצלחה במציאת עבודה, היא מוציאה עליי את הרעל שלה והלחץ בשיחות האלה. היום למשל, אחרי דקת שיחה סתמית של מה נשמע, היא מתחילה להתעצבן עליי ולצרוח ואני בתגובה אמרתי לה "אמא, אני לא יכולה יותר לשמוע את הגועל הזה. ביי" וניתקתי. זה השאיר אותי במצב רוח זעוותי ואני די אומללה. קשה לי לפגוע בה למרות שאני רואה וחוויתי אין ספור פגיעות ממנה.
[/list]

באופן כללי, אני יודעת שהיא אוהבת אותי. אני פשוט חושבת שהיא אמא גרועה, חסרת רגישות ודי מרוכזת בעצמה. היא לא יודעת להגיד סליחה, בבקשה ותודה. אולי אפילו לא אמא גרועה, אלא אישיות גרועה (לא באשמתה, היו לה חיים די קשים). כאמא היא לא משהו בגדול. אני מבינה שהיא לא תשתנה וככה היא ואין מה לעשות. אני פשוט לא יודעת איך לחיות עם זה בשלום ומה האסטרטגיה שצריך לנקוט כדי פשוט להוריד אותה מהגב שלי...
כואב לי ועצוב לי, ואני מקנאה נורא בבן זוגי שיש לו אמא מדהימה ותקשורתית (לכן הוא גם לא מבין עד הסוף את המצוקה שלי.. הוא גדל אחרת).

לא יודעת איך להמשיך, המועקה והעצב פשוט תוקעים אותי.

גם לי בעיות עם אמא
תמיד אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי מספיק ומתייחסת יותר לאחים שלי ..מעולם לא הרגשתי שיש לצידי אמא . זה עצוב כואב מתסכל . אי אפשר להגיד לה כלום היא שתלטנית מבלי שישימו לב למשל ארוחות. ערב רק אצלה ..מעולם לא הצדיקה אותי בכלום . תמיד התמסכנה כל חייה על מה שאין לה ומעולם לא הודתה על מה שיש לה . גדלתי מולה עם הרבה אלימות חוסר פרגון התעלמות.הייתה מרוכזת רק בעצמה . בא לי להגיע לה עופי הצידה מהחיים שלי אבל כיבוד אב ואם תמיד מול עניי אני משתדלת

תזרוק את המחשב, אני בטוחה שזה יוציא אותה מכליה. :) בהצלחה..

כ"כ קל להזדהות עם זה שזה עצוב..

חבל שהאמא לו יכולה להפסיק עם גאוותה בשבילך, לקבל קצת ביקורת ולהפנים ולא רק להעביר ביקורת ולהתייחס אלייך כאך אוטיסטית. מאוד מעליב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

גם לי יש בעיות עם אמא שלי אבל לא כמו שלכם אצלי זה הרבה יותר אחרת אני רק בן 12 ואמא שלי כל הזמן מציצה לי בהודעות ואזהיא חושבת על דברים שלילים והיא לא תמיד נותנת לי לצאת אפילו שזה מיתוך דאגה זה מטריד מאוד מה לדעתכם אני צריך להגיד לה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הי, קראתי הכל ואני מזדהה עם הרבה מהפוסטים פה. אמא שלי גרמה לי הרבה פעמים להרגיש שאני לא טובה מספיק. תמיד היתה מעירה לי על הכל ובודקת אותי ובודקת אחריי. גדלתי להיות פרפקציוניסטית שמפחדת להכשל. קשה לי לחיות ככה עם עצמי. היו ויש לה כמובן תכונות טובות, אך הרעות הן שגרמו לקרע. קשה לי לחבק אותה ואת אבא, כאילו אין בי משהו שגורם לי בכלל לרצות לעשות זאת. התובנות האלו הגיעו אלי בגיל 30. זאת הכרות עם עצמי וזה מעניין מחד אך עצוב מאידך. כמו כן היא לא תמכה בי אף פעם כשאני שיתפתי אותה בריבים עם בעלי. ובנוסף לזה היא כל הזמן מציקה לי לגבי ילדים. הערתי לה כמה פעמים שזה מלחיץ אותי ושאני עדיין לא מוכנה לזה אבל היא בשלה. זה הגיע לפיצוץ ומאוד נפגעתי מהחוסר רגישות שלה מאז נעלמתי קצת והיא מצדה אפילו לא מנסה ליצור קשר. אני ממש עצובה מזה ולא מבינה איך אמא שאוהבת פוגעת בבת שלה, יודעת מזה ולא עושה עם זה כלום. אולי באמת שווה לעשות את מה שאתן מציעות ולהמשיך הלאה בחיי ולוותר על הקשר הזה שלא גורם לי לטוב. מה דעתכן?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה על העצות ואני ישמח שתישלחי לי קישור.
אבל בקשר למה שאמרת "אם תוכלי לתמלל לה את הרצונות והצרכים שלה",אני לא הולכת לעשות את מה שהיא רוצה,זה גם בלתי אפשרי.היא מוצאת על מה להעיר לי ולצעוק עלי בכל מקרה.
וזה נכון מה שאמת בסיפור הזה אמא שלי היא הילדה.זה מעציב אותי לחשוב שאני חכמה יותר מאמא שלי.
ועוד דבר שממש מציק זה שבכיתה חברות מספרות על אמא שלהם סיפורים ורואים כמה שהם מעריכות אותם וזה פשוט כואב.
אבל הדבר שהכי מפחיד אותי וממש רודף אותי. זה שאני יהיה אמא רעה,זה משתק אותי.כי אומרים שהילדה מעתיקה המון דברים מאמא שלה בקטע של חינוך ילדים, אני מקווה שזה לא נכון.
החלום שלי זה שהילדים שלי יגידו שהם רוצים לגדול ולהיות כמוני (כמו שאני אומרת על אבא שלי)

משהו שלי עזר, אם כי בגיל יותר מאוחר, זה דבר שנקרא תקשורת מקרבת, או nvc באנגלית. יש על זה הרצאות ביוטיוב וגם דף בבאופן. זו דרך לתקשר עם הסביבה ועם עצמך כך שאת מבינה מהם הצרכים שלך ומה הרגשות שלך, ומה הצרכים של אמא שלך.
למשל, נשמע לי שאת צריכה אוטונומיה, ומרחב לעצמך שבו הבחירות שלך לגיטימיות, ואולי גם הכרה מאמא שלך. ונשמע שלחיות איתה זה מתסכל, מאכזב, אולי גם מתיש ושואב נפשית.
היא בטח צריכה כל מיני דברים והדרך שלה לבקש היא הדרך הכי פחות טובה, ע״י עלבונות וכפייה וכוחנות.
אולי יעזור לכן אם תוכלי לתמלל לה את הרצונות והצרכים שלה, שזה קצת מצחיק אותי כי הרבה פעמים עושים את זה עם ילדים, ופה היא האמא. ועדיין קשה ללמוד שפה חדשה לתקשורת כשכל מה שמכירים זה כוחנות וכפייה. אני מניחה שזה מאד מתסכל עבורה, היא צריכה דברים ולא יודעת איך להסביר את עצמה ואולי גם לא מה הם הצרכים שלה.
אני אשתדל עוד מעט לשים לך קישור עם תרגום, אם זה מעניין אותך.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני מבינה את כולכם די טוב אומנם אני לא בגילכם אני בת 16 אבל תאמינו לי שחוויתי דברים קשים עם אמא שלי בדיוק כמוכם. אמא שלי היא אישה מאד קשה והיא אף פעם לא מבינה אותי מאז ומתמיד לא הסתדרתי איתה אנחנו מתווכחות ה-מ-ו-ן והיא גם פוגעת ולא אכפת לה אם יש אנשים מסביב ,ואני כאדם בעל אגו ענק לא יכולה לשתוק אז אני מחזירה לה וכך זה כמעט כל יום,ובימים המעטים שאנחנו כן מדברות ויוצאות ביחד אני לא שלמה עם זה כי אני יודעת שמחר היא תחטוף את העצבים שלה שוב ,וזה לא שהיא מתחילה מריבות על דברים נכונים וצודקים אלא על סתם, ולא ניראה לי שזה קרה לכולכם אבל כשהיא מתעצבת נורא היא מרביצה לי, והדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה זה אבא שלי שהוא (ואני לא מגזימה) מלאך.למה הוא נדפק עם כזאת אישה? וכשאני מדברת על זה עם אחיות שלי הם מבינות אותי אבל לא לגמרי כי אלי היא הכי גרועה,אז הם אומרות אל תדאגי כשתתחתני זה ישתנה,היא לא תהיה כזאת גרועה... אבל למי לעזאזל אכפת.כשאהיה נשואה מי יזכור אותה בכלל.יש לי בית משלי את בעלי ואני לא צריכה לסבול אותה, עכשיו משנה לי כשאני גרה בבית.
אבל לפעמים אני אומרת שהיא מסכנה הורים שלה נפטרו כשהיא היתה קטנה...אבל שום דבר בעולם לא מצדיק כזה דבר.
אני ישמח לעצות ותודה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[po]דף מוצנע[/po]

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום לך אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד אין כנו אמא בעולם ולא משנה איך היא מתנהגת אצא יש רק אחת וכמו אהבתה אין בכל העולם תשמרי על אמא שלך ותנסי להסתדר איתה ולבגיר את העניינים כי כמו האנה של אמא אין בכל העולם

אמא שלי עברה אותו תהליך פנימי שמתארת [po]בריג'י נומושי[/po] , וזה איפשר לה לחיות טוב הרבה יותר. הייתי שם וראיתי. התהליך לא היה קל ולא פשוט, אבל מציל חיים.

היי בערך באזור גיל ה-40 אמרה לי אישה חכמה אחת להפסיק ולשחרר את הצורך שלי באמא כי זה בור שלעולם לא יתמלא בשבילי . קיבלתי ושיחררתי ואז השתחררתי .לאט לאט זה תהליך.
אימי ניצולת שואה ופשוט לא היה לה בשבילי. כאב לי אבל הבנתי ושיחררתי.

עד גיל 40 עברתי והעברתי אותה ייסורים ומאז וככל שאני מתבגרת אני פשוט מכבדת ולא מצפה
ומבינה עד כמה הגיע זמני להעניק לה וזה לא פשוט לי

אבל זה מה יש

בהצלחה !

(())

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בנות!
אין ספק שריגשתן כל אחת עם הסיפור חיים שלה. (לא להאמין שהשרשור התחיל מלפני 10 שנים!)
כמה מילה כזו מורכבת כמו אמא יכולה לערור רגשות שליליים....
אני ערכתי קצת מחקר באינטרנט על הנושא ות'אמת שהרבה אימהות פה עונות על חלק מפרופיל האם הנרקיסיסטית (חפשו בגוגל...), שגובלת ואף חוצה התעללות נפשית.
אישית, חיפשתי עכשיו חומר על זה מכיוון ששוב אימי לא תמכה בי בנושא מסויים ואני, כסובלת מהנושא הזה קרוב ל30 שנה, ממש התפרצתי....ואז היא יידעה את אבי, שאמר לי שבסוף היום לא חזרה לבית והיא מאיימת להתאבד.
ת'אמת...להתאבד? נשמע קצת מלחיץ, אבל! יש אבל גדול..זו אמא שהיא רוצה להיות תמיד במרכז העניינים,תמיד המסכנה, השפויה, המתוקה, כזו שעוזרת וכולם רק מתנפלים עליה,אחת שצודקת תמיד(!!!!!).
בעקבות זאת,חשבתי לתומי שאם היא לא תחזור עד היום למחרת לבית, כיאה לנעדרת שמאיימת בהתאבדות, אדווח למשטרה על הבוקר...
למזלה, היא נכנסה לבית כשעה לאחר מכן ומלמלה לאבי שהיא לא תעשה זאת בגלל ילדיו הנוספים.....
לא קל התמודד מול אמא שמפריכה כל מה שאת אומרת, גורמת לך לצאת לא טוב, לחשוב שאת 'משוגעת' ובמיוחד במיוחד לא ל'אשר' אותך ולא לתמוך ולהזדהות עם החוויות שלך....
זו מחלה קשה, נקווה שמי שקוראת פה את השרשור תבין שזה אכן יכול לעבור בתורשה, אבל זה בידיים שלכן!
אימי לא מדברת עם סבתי, אני לא רוצה לשכתב את ההיסטוריה..
בואו נבטיח שנעשה הכל כדי לתת חיים טובים ומתוקנים לילדנו!:-)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אניי ממש מזדהה איתך זה קורה לי גם אם אמא שלי אני שונאת אות הוהיא אותי היא אומרת לי שהיא לא רוצה אותי יות רושהיא שונאת אותי אין לי חיים אני רוצה רק למות נמאס לי כב אני לא עומדת בזב יותר אין לי קשר עם המשפחה שלי התנתקתי מהם לחלוטין ! אני מציעה לך לבנות לעצמך חיים חדשים ואחרים ולא ללכת לאמך כי היא תפגע בך כל פעם שניסיתי לפתוח איתה דף חדש היא קיללה אותי השפילה אותי אומרת לי ללכת לגיהנום יש לך משו שיעזור לי אולי אי כבר לא יכולה הלוואי ואמותת!!!!!!!!???

ראיתי, קראתי, אגיב בהמשך... כי יש לי התפתחויות, ביני לביני.
תודה בינתיים.

[u]עדיין חוככת מה לעשות לנוכח התביעה של אחי לקיים שיחה (מתכוונים לקיימה אם לא ארצה גם בלעדי). לא מצליחה להסביר להם את עצמי בעניין.[/u]
הייתי שואלת אותו מה המטרה של השיחה. ולפי זה תדעי אם את צריכה להיות בה.
[u]אולי אשלח אותם לקרוא כאן.[/u]
רעיון מצויין

לא קראתי הכל.
בקשר לאוכל.
מה שיכול לעזור הוא שתשנו את ההרגל של מה שקשור באוכל כאשר אתם ביחד. אתם מביאים את האוכל. בלי לדבר ובלי לשאול פשוט להביא אוכל. באיזה שהוא שלב בגלל החסכנות שלה יהיה לה מספיק אוכל מכם. והיא לא תביא מעצמה. או לא תכין לבד.
מה שאני עשיתי במה שקשור לאוכל שנשאר יותר מ 3 ימים הייתי אומרת הרופא אומר שזה לא בריא. הייתי מודיעה שאני זורקת, ושואלת/אומרת בנחמדות זה בסדר נכון? עדיף שתאכלו משהו טרי. והם הבינו שאני לא נגדם אלא בעדם.
הורי למדו לבקש מהמטפלת שתכין בכמות כזו שלא צריך יהיה לזרוק. ז"א שנתתי הרבה כבוד לצורך שלהם לא לזרוק אוכל אבל מצד שני הבהרתי שהבריאות שלהם חשובה לי. וגם הם הפנימו את הרעיון של הקפאת אוכל סמוך להכנתו במקום שיזרק.
בהתחלה זה יהיה אולי לא נעים אבל אם תעשו את זאת בקלות ובלי כעסים סוג של "ככה עושים את זה מעכשיו"אולי זה יהיה יותר קל.

[po]בן זוגה של נעה[/po]
חשוב שתברר מה מקור הכעס שלך ו"תנקה"אותו. . בלי ספק יש לו סיבה מוצדקת אבל כרגע הוא מונע מכם להפנות משאבים לבעיה האמיתית שהיא ההתמודדות שלכם עם המצב של אמא של נעה ואיך אתם נערכים אליו.
מאחלת לכם קלות
{@

שכחתי לכתוב את העיקר. אנחנו החלטנו מראש שאנחנו מוכנים לסבול את העסק פעם בחודש. כך אנחנו מגדרים את הבעיה. מהמילה גדר. וגם באים למפגש יותר נינוחים כי יודעים שזה נגמר ואחכ יש כמה שבועות חופשה. לא לכל אחד זה מתאים. אבל לנו זה עזר.

וואו. מזדהה עם מה שכותבים כאן. גם לנו יש בעיות עם האמהות, רגשיות ושל התנהלות. לדעתי אתם, את צריכה לעשות שיחה עם אמא שלך, בלי קשר לאחים. לנסות שזו לא תהיה שיחת ביקורת. רק להגיד לה שקשה לך. לא בשבילה ולא בשביל לשפר משהו, אלא בשביל שלך כל הקשר הזה יהיה נסבל. ואתם צריכים לשבור את הראש איך משנים את הקשר ליותר נסבל עבורכם. אם להזמין אותה אליכם לארוחת שבת, או לבוא עם אוכל וכלים חד פעמיים. או לבקש שתעזור לכם בתחומים שלא בעייתיים לכם. אצלנו למשל הסבתא אוהבת לסרוג אז אנחנו כל פעם מהקשים כובע, סוודר, נעלי בית וכו, סתם לא כי צריך, כי זו דרך לשמר את הקשר. ואין ברירה כשהיא מציעה אוכל מראש להגיד לה בעדינות אבל בנחישות שזה לא מתאים. ואם יש צורך תתרגלו שיחות בבית את ובן זוגך, אחד תובע ואחד אומר לא. אחרי כמה תרגולים זה יוצא יותר קל מהפה. בכל מקרה אני יודע שזה קשה אז קבלו חיזוק.

תודה על כל התגובות עד כה.

[u]אחד הדברים הכואבים למבוגרים זה שפתאום לא צריכים אותם ולא נהנים ממה שהם עושים.[/u]
נכון. אחרי כל העצות וההערות, אני נשארת עם הקושי הגדול לדחות את הצעותיה לבוא לארוחת ששי, שבוע אחרי שבוע. וכך גם אחי.
אני משתדלת לתת לה תחושה שהיא חשובה לי, יקרה לי ושמעשיה נעימים לי, במקומות בהם הם אכן כאלה. למשל, מזמינה אותה לבלות אתנו אחה"צ, לשחק עם הנכדים או להחזיקם, לקפל כביסה - היא מרגישה נחוצה ו"שווה", ואף אומרת זאת. לאירוע משפחתי לא מכבר, הציעה להכין לביבות ירק. היא עושה לביבות מעולות, אמרתי כן בכיף.

[u]להכיר בהיפוך הזה[/u]
בנזוגי היקר כבר שנים מעלה בשיחות ביננו את הצורך שאצפה ממנה פחות, אכיר בהיפוך וכו'. מרגישה שאני הולכת ומכירה בו, מנמיכה ציפיות ומסמנת מקומות שבהם נכון ונוח לי כן להיעזר בה - ואז צומחים רגעי חסד וקסם.

[u]בקשר לתרופות שהיא מקבלת[/u]
נוטלת רק ציפרלקס. תוספים - גם כדורי סידן ואומגה 3.

[u]אני מאמינה שרוב האנשים נוטים לספר לעצמם סיפורים ולהאמין להם.[/u]
גם אני. זאת תכנת ההפעלה שלנו. אבל יש כאלה שנוטלים לעצמם חופש אמנותי רב מאד, או משחררים לעפיפון שלהם הרבה חוט :-).

[u]אמא שלי יכולה להביא לי דברים שמישהו הניח ליד הפח והיא חושבת שיש לי בהם עניין.[/u]
גם אמא שלי. ברור לי שהמקרה שהזכרתי מעיד על שיפוט לקוי. לצערי, זהו מקרה אחד מרבים (ראי גם סיפור הבננה).

[u]מה שעזר אצלי לשנות את כל מערכת היחסים הוא שינוי פנימי שלי וקבלה שלי אותה, על שלל אתגריה.[/u]
עובדת על זה, כפי שכתבתי... ומצליחה יותר בתקופות מסוימות.

מנטה, גם אני מצאתי את עצמי לוקחת הביתה וזורקת (אפילו, נניח, קלחי תירס. היה להם טעם מעופש, למרות שבשלה אותם באותו היום). אחרי לידתי הביאה מספר פעמים כרובית במרקם שנושק לנוזלי. בני אוהב כרובית, אך אפויה בתנור ובכל מקרה, במרקם יציב ולא מתפרק. לאחר שהסברתי לה שנשמח לכרובית, אך זו שהביאה היתה מבושלת יתר על המידה ולכן פחות טעימה, היא הביאה שוב מאותו דבר, אך אמרה: הפעם רק חממתי אותה קצת בתנור, כמו שבקשת (הכרובית נטפה ממי בישול ומרכות).

_שיחה על אוכל מיותרת.
דבר שלמדתי לאחרונה: צריך להיות בטיפול מי שהסיטואציה מפריעה לו._
תודה. מסכימה. כמו שהדגישה גם חלוקית לעיל.

עדיין חוככת מה לעשות לנוכח התביעה של אחי לקיים שיחה (מתכוונים לקיימה אם לא ארצה גם בלעדי). לא מצליחה להסביר להם את עצמי בעניין. אולי אשלח אותם לקרוא כאן.

[u]מחפשת זגג. את מתכוונת לאנשור?[/u]
כן!

מחפשת זגג. את מתכוונת לאנשור?

זה מזכיר לי את סבתא שלי.
היא היתה אוכלת מעט מאוד ורע, אחרי שמאמצי השכנוע לא עבדו נתנו לה תוסף תזונה, זה כמו פורמולה לתינוקות אבל למבוגרים. אני מניחה שבקופת חולים אפשר לקנות את זה בזול. אחרי שהיא התחילה לאכול את זה היא פרחה. כמה תופעות שהיו כמו בלבול, דיכאון קל ועוד נעלמו.

נכון שזה לא בריא כמו לאכול מאוזן, אבל אני בספק אם תצליחו להביא אותה לאכילה מאוזנת בלי לחיות איתה בבית ולהכין לה אוכל כל יום. אז אני ממליצה על התוסף הזה.

תודה. אני |יד1|, אז אגיב בהמשך.

מזכיר לי את תחילת האלצהיימר של אימי, עוד כמה שנים לפני האיבחון ולפני שהיה ברור "שזה זה". ביחוד ה"סיפורי מעשיות" וגם העניין של ההערות העוקצניות. למשל, לאמא שלי בשלב מתקדם לא היתה בעיה להגיד בקול רם "איזה שמנה" למישהי שעברה לידה בדיוק, או דברים אחרים בסגנון, וזה היה די מביך.
לגבי האוכל, לאט לאט האחריות להביא אוכל לארוחות משפחתיות עברה לילדים.
וגם, אמא שלי היתה רגילה במשך שנים להכין לעיתים קרובות ארוחת ערב לנכדים. בשלב שההתדרדות התחילה, כלומר כשזה עוד לא נראה אלצהיימר אבל "האוכל כבר לא היה טעים", (הם כבר היו בוגרים אז), הם היו אומרים שהם לא רעבים, אבל הם יקחו קצת הביתה ויאכלו יותר מאוחר (וזורקים לפח בדרך הביתה, אבל מבחינתה היא עדיין היתה גאה כמה שהם אוהבים את האוכל שלה) .
מה ששיפר מאוד את המצב, לפני ההתדרדרות, היה עוזרת (במימון של ביטוח לאומי). גם מבחינת זה שהבית היה נקי ומסודר, והיא היתה עוברת על האוכל וזורקת דברים מקולקלים וכלים שבורים, וגם מבחינת חברה. זה הפך להיות ממש משמעותי, זה שפעמיים-שלוש בשבוע היתה מגיעה העוזרת באופן קבוע ומקדישה לה תשומת לב ועזרה.

בן זוגה של נעה,

אני יכולה לראות קווי דמיון בין אמא שלי לאמא של נועה. מרבית הדפוסים הללו שתיארת התקיימו ועדיין מתקיימים אצל אמא שלי.

אני מאמינה שרוב האנשים נוטים לספר לעצמם סיפורים ולהאמין להם. זה סוג של ברירת מחדל. אני משקיעה המון מאמצים לחווט את המוח שלי מחדש ולשנות את הדפוס הזה.

אוכל מקולקל והעדפה למקלחות מחוץ לבית כדי לחסוך מים וגם את חימום המים - לגמרי מוכר. אמא שלי היתה ילדה בשואה. השנים שנחשבות הכי קריטיות לבניית הזהות ובניית העצמי נבנו אצלה בתקופה של רעב, מחסור, חוסר בטחון קיומי קיצוני אז אין פלא שהכול קצת רעוע, או שהשיפוט קצת לקוי. ככול שמתגברים הדפוסים הללו מתגברים, הזכרונות מפעם עלולים לחזור.

גם חוסר יכולת לראות את האחר והצרכים שלו כשאתה צריך משהו היא תופעה אנושית מוכרת. בטח אצל אנשים שהצרכים הבסיסיים שלהם לא נענו כילדים.

נעה כתבה שאמא שלה חוותה מחסור ואתגרים בחייה הצעירים.

מה שנקרא לי חריג זה לקיחת הדברים. אמא שלי יכולה להביא לי דברים שמישהו הניח ליד הפח והיא חושבת שיש לי בהם עניין. היא לא תתבלבל ותקח משהו ששייך למשהו אחר. זו התנהלות שמעידה בעיני על שיפוט לקוי.

באשר לקנאה ולהערות נבזיות. גם שם ביקרתי. מה שעזר אצלי לשנות את כל מערכת היחסים הוא שינוי פנימי שלי וקבלה שלי אותה, על שלל אתגריה.
ברגע שאני חומלת אותה, רואה אותה במלאותה, על שלל יתרונותיה ותכונותיה, קל לי יותר לא להתרגז גם כשהיא מניחה על השולחן מוצר פג תוקף.

זה תהליך של קבלה שלנו את עצמנו על שלל תכונותינו, גם אלו שנתפסות שליליות, קבלה של האחר, במקרה הזה אותה ופעולה מתוך חמלה ורצון לעזור.
גם אם היא לא תלך לטיפול, וגם אמא שלי לא הלכה, השינוי שאני עשיתי ביחס שלי אליה, הספיק בשביל שתינו, ושינה את הקשר שלנו לחלוטין.

שלום לבן הזוג,
יתכן שזו הפרעה נפשית וצריך לבדוק את העניין, אבל חייבת לציין שהתופעות שאתה מתאר הן נפוצות מאד בגיל השלישי. כך או כך, היא כנראה לא עושה את זה כדי להכעיס מישהו.
כולל, אגב, ההערות הניבזיות וההתרכזות בעצמה.
אני יודעת מנסיוני שלטפל בהורה מבוגר זה קשה נפשית פי כמה מאשר בילד שלך. לפעמים יש מטענים כבדים משנים רבות אבל הקושי האמיתי הוא להבין שיש כאן היפוך תפקידים. המון ילדים בכל העולם מסרבים להכיר בהיפוך הזה, מה שגורם לכך שהנטל נופל על המעטים שכן מכירים בכך.
<רוזמרין>

יש גם הבדל בין גבר לאישה. אם האישה היתה הבשלנית בבית, ועל זאת גאוותה, יהיה לה קשה לקבל הערות בקשר לירידה ביכולתה "להאכיל" את ילדיה ונכדיה. לגבר אולי יהיה קשה להעזר בתיקונים או טיפול בגינה.
לאבא שלי בכלל לא היתה בעיה שיכינו לו אוכל, אני או המטפלת, ולכן קל יותר לפתור את הבעיה. אצלכם, נעה, תצטרכו למצוא דרך עדינה ולא פוגעת. כמו שאמרו לפני, אחד הדברים הכואבים למבוגרים זה שפתאום לא צריכים אותם ולא נהנים ממה שהם עושים.


[u]היא עשתה לאחרונה בדיקות דם, וטוענת שהכל מצוין.[/u]
את יכולה להיפגש עם רופא המשפחה שלה ולבדוק אם זה נכון? וזאת תהיה הזדמנות גם לשוחח איתו בקשר לתרופות שהיא מקבלת. האם יש התנגשויות בין תרופות? האם יש תרופה שצריכה להינתן עם אוכל מסוים או רחוק ממנו? למשל ברזל, צריך לא לאכול לפני ואחרי הלקיחה במשך כשעה ואת הברזל לקחת עם מיץ עשיר בויטמין C.
אני נפגשתי עם רופא המשפחה של אבי לא מזמן והסתבר שהוא בכלל לא נתן את דעתו על העניין. ברור שגם לא היו הנחיות לאבי. עכשיו הכל מסודר. מתי, איך ועם מה.
<רוזמרין>

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום לכולן.
קראתי את הדברים בעניין רב, תודה.
אני מתלבט איך לנסח את דברי.
אני רוצה לנסות ולהרחיב מעט את היריעה- כמו שנעה רמזה, נושא האוכל הוא רק בעיה אחת מני רבות.
אני מתחבר לדברים שכתבה חלוקית ומחדד את מה שאני חושב שאני מזהה- לאמה של נעה יש מה שניתן לכנות "עולם פנימי עשיר". אני יכול לנחש שזה נבע מהתלאות שהיא עברה בילדותה.
הסיפורים שהיא מספרת לעצמה והאופן שבו היא ארגנה בראשה את המציאות מציבים בפנינו אתגר מתמשך. אחת הבעיות המרכזיות היא שהיא מספרת לעצמה ולעולם סיפורים ומאמינה להם, בנוגע לדברים קטנים כגדולים.
אני סבור שהיא לוקה בסימפטומים של הפרעה נפשית כלשהי (מבלי להיות איש מקצוע או להבין בתחום).
אחת התופעות הנוספות שבולטות מאד היא חסכנות קיצונית, שבאה לידי ביטוי באינספור צורות (אוכל, מקלחת מחוץ לבית- כי זה חוסך במים, לא לתקן במשך חודשים מושב אסלה שבור כי "כל ביקור כזה עולה 80 ש"ח", מציאת מתנות לקרובים בדרכים לא דרכים- כפי שפירטה נעה ועוד).
תופעה נוספת היא חוסר היכולת שלה לראות את האחר ואת הצרכים שלו, כאשר היא צריכה משהו.
לי ולנעה ברור שהיא צריכה לקבל טיפול מקצועי, אך הסיכוי שזה יקרה נמוך מאד.
לי קשה מאד אתה בשנים האחרונות. למרות שאני יודע שדברים רבים שהיא עושה "גדולים ממנה" ואין לה באמת שליטה עליהם, יש בי עדיין כעס על דברים שהיא עושה ואומרת.
עניין נוסף שיש לציין לגבי יחסיה עם נעה- לדעתי מעורבת שם קנאה, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהערות נבזיות מעת לעת.
אני מרגיש שמה שכתבתי לא ממש ממצה את הדברים, אך לא יודע מה כן ימצה.
לכן, אחתום כאן.
אשמח לדעת כיצד נראים הדברים מנקודת מבטכן, גם לאור הדברים שאני כתבתי.
נ.ב.- אמרתי לנעה שלדעתי השיחה עם אמה על האוכל מיותרת ורק תתן תחושה לא נעימה לכל המעורבים בה.

[u]אבל זה כמו להגיד שלידה היא מחלה כי לאמא יש חוסר בכול מיני ויטמינים ואז הלידה מתארכת הרבה יותר ממה שהיא אמורה להיות באופן טבעי[/u]
חוסר בויטמינים/מינרלים הוא דבר נפרד ממחלה. אלה שתי אפשרויות שונות.
אבל נכון. פרייס טען שחוסר בויטמין A גורם להתארכות הלידה. ונשים בהריון שאכלו את הדיאטה שלו לפי הוראותיו (תפריט עתיר מינרלים חיוניים בכמויות אדירות), זכו בלידה שניה קצרה וטובה אחרי לידה ראשונה שארכה ימים.

נעה,
מה שאת מתארת, נקרא לי כמו סוג של קהות או טשטוש בהבנת והרגשת המציאות. אכילת מזון שהוא לגמרי מקולקל, לקיחת משהו ששיך למישהו אחר. סוג של פרשנות שהיא מעט לקויה או מודעות חסרה. מצד שני את מתארת מצב שהיא פשוט רעבה ואולי לא מצליחה להזין את עצמה כמו שצריך. בדקת את הזכאות שלה למטפלת דרך חוק סיעוד? היא יכולה לעזור בדיוק בדברים הללו.
כמו שאמרו לפני יכול להיות שזה חלק מהתהליך הרגיל של זקנה או שזה מעיד על משהו חריג.

אני הייתי חושבת על דרכים מכבדות לעזור לה. מזמינה אותה יותר לימי בישול משותפים אצלי בבית. דואגת לה לקופסאות. לעוגות "טובות" שאותן היא יכולה להקפיא.
והכי חשוב, נצלי את הזמן לשיחה עם אחיך. שתפי אותו בחששותיך. כדי שגם הוא יוכל לראות את התמונה השלמה מנקודת מבט אחרת, אולי גבוהה יותר. וכך גם הוא יוכל לחוות את הדברים אחרת מולה.
נקרא לי שמשאביה הדלדלו ויש לה פחות כוחות.
לכן, ביקורת או הטחה לא יעזרו, בעיני.

לאו דווקא. ממש לאחרונה (בשבועיים האחרונים) קראתי מאמר שהבהיר, שזו טעות נפוצה לייחס דברים כאלה לזיקנה בעוד שמדובר הרבה פעמים במחסור חמור במינרלים או בויטמינים, שברגע שמשלימים אותם לאדם, ההתנהגויות האלה נושרות ממנו.

תודה חני וטלי, התווספתן לי אחרי ששלחתי.
אפנה לגריאטר/ית - חזקתן אותי בעניין.
אני משתדלת לאפשר לה להעניק. ניסוח מפותל, נכון? כי גם כאן יש "אישיוז", שאולי ארחיב עליהם בהמשך (נתנה לבני כלי רכב גדול לילדים, שככל הנראה מצאה ביישוב ולקחה, אחר כך נאלצנו להחזירו כשפורסמה מודעת חיפוש על לוח המודעות).
אחרי הלידה הזמנתי אותה בשמחה לבוא לבשל כאן, או להביא עמה מרק ירקות, וזה היה מצוין. היא הרגישה מועילה, תורמת, ואכן היתה כזאת. וגם היה טעים :-).
לגבי הבדותות - אכן משתפת פעולה, אם כי בסגנון אחר. זהו אחד המניעים לרצון לשוחח איתה. כי אנחנו מוצאים את עצמנו מסובבים אותה בכחש עם תירוצים מדוע אנו לא אוכלים אצלה. או לא באים. וזה לא רק האוכל .זה גם המסביב. עומדת מעלינו ומציעה שוב ושוב, לא יושבת איתנו, אלא טורחת, מסבירה שוב ושוב שטרי והכינה וטרחה... אני פשוט מוצאת את עצמי משתפת פעולה עם הבדותות בהנהון שקט. לא מרגישה שיכולה לעמת אותה עם תותים רקובים. רק אומרת - עבורנו זה לא מספיק טרי, או משהו בסגנון. זה בדרך כלל לא נעים. ובדרך כלל היא מלווה אמירה כזאת במשהו כמו: מוזר, קניתי אותם אתמול. אני שותקת כאן. בתקרית התותים - בני היה רעב ובקשתי ממנו לא לאכול אותם.

יכול להיות שהיא צריכה להרגיש שהיא נותנת לכם (הילדים והנכדים), ולא רק לבלות זמן ביחד.
זה נותן הרבה סיפוק להרגיש שאתה מועיל לקרובים לך ויכול להעניק להם.
לעשות את זה דרך אוכל זה ממש קלאסי, ולכן אולי כל כך חשוב לה שתאכלו אצלה, את האוכל שלה.
אולי אפשר, בנוסף לכל הרעיונות החשובים שכתבו פה, לחשוב על דרכים אחרות שבהן קל יותר לקבל ממנה, ואז הצורך שלה להעניק דרך אוכל יהיה פחות אקוטי.
וגם, אולי אם את מזמינה אותה לאכול אצלך, תבקשי ממנה נגיד להגיע קצת מוקדם כדי לעזור בבישולים, כך שהיא תבשל אבל עם המצרכים שלך והכלים שלך.

ועם "שקרים" כמו שתיארת הייתי משתפת פעולה. הם נועדו לשמור על כבודה. אם היא אומרת שקנתה את התותים הרקובים אתמול, תגידי לה "איך מכרו לך כאלה, זה לא בסדר" או משהו בסגנון.

תודה לכולכן.

עדיין נשארת עם אי נעימות וסמני שאלה לגבי האופן שבו אציג זאת בפניה. בהתחמקות מהזמנותיה ישנה גם כן אי נעימות גדולה. לפני כמה ימים ספרה לי בכאב באיזה בוקר שבו בקרתי, שאנחנו לא באים, ו"לא נאה לנו" לאכול את העוגות שלה (עוגות קנויות שהיא מקפיאה ומפשירה, לא טעים לי, וגם לא אוכלת דברים במתיקות הזאת ועם הקמחים האלה ו... נו, כבר הבנתן אני מקווה). "אבל כל משתתפות החוג שאני מביאה להן מבקשות ממני את המתכון!".

מניסיון עם הורים מבוגרים. הם אומרים שהם לא צריכים עזרה ושהם מסתדרים אבל כשנותנים להם, דואגים ומטפלים בהם הם לא מסרבים.

_אז עכשיו יש לי זמן לחשוב ולארגן את המחשבות.
(אולי זה גם קשור להיותי אחרי לידה_

טוב שאת נותנת לעצמך זמן. זה גם יתן לך ולאחייך שהות לעכל את הנתונים ולפעול מתוך ראיית התמונה הגדולה.
לי באופן אישי הרופא הגריאטר עזר באמצעות האבחון שלו- לקבל עוד עזרה עבור אימי.

[u]אולי שווה להיפגש עם רופא גריאטר (בלעדיה) כדי לספר לו על הסימפוטמים ולשמוע את דעתו?[/u]
רעיו טוב, שלא חשבתי עליו עד כה.

היא נוטלת ציפרלקס, בעקבות דכאון קל, כבר כמה שנים.

[u]ואז לשים במקרר את מה שלא טיגן.[/u]
היא מטגנת, ואז שומרת ואוכלת בימים הבאים.

[u]לי זה נראה מעט מדי ולא מספיק מזין.[/u]
גם לי. לכן דברתי איתה מספר פעמים על כך. זה מדובר, גם כי אנחנו אוכלים אוכל בריא ומושקע, וזה בולט בסדר יומנו ובמידת החשיבות שאנו מקדישים לנושא (אני ואחי ובני הזוג).

[u]אשמח לפרט איך התארגנתי על האוכל של אבי.[/u]
כן, אשמח. פתאום אני חושבת שאולי עלי לבשל לה פעם-פעמים בשבוע.
קטינא התעוררה, אמשיך אח"כ.

[u]אולי שווה להיפגש עם רופא גריאטר (בלעדיה) כדי לספר לו על הסימפוטמים ולשמוע את דעתו?[/u]

[u]אמי בת שבעים וקצת[/u]
כרונולגית זה הגיל, אבל לפי התיאור שלך היא נמצאת במצב מנטלי יותר קשיש מזה. אני משווה להוריי, בקשר לבעיית זכרון לטווח קצר (זה בעניין התותים) או בחוסר רצון לבשל לעצמה, ואצלם זיהיתי את זה לאחר גיל 85.
אולי יש פה גם עניין של דכאון זיקנה. האגרנות, אכילה מעטה מדי. אולי שווה להיפגש עם רופא גריאטר (בלעדיה) כדי לספר לו על הסימפוטמים ולשמוע את דעתו?

לגבי הביצים, מסוכן מאד. אבא שלי נהג להכין לעצמו תערובת ללביבות ואז לשים במקרר את מה שלא טיגן. לאחר יום העיסה כבר היתה שחורה ומסריחה [b]והוא לא זיהה[/b] גם כשנתתי לו להריח.
לפי הפירוט שנתת על האוכל, לי זה נראה מעט מדי ולא מספיק מזין. אם זה מעניין אותך, אשמח לפרט איך התארגנתי על האוכל של אבי. אולי משהו יתאים גם לכם.

<רוזמרין>

אגב, השיחה נדחתה ולא תתקיים היום. הקלה בשבילי.
אתמול הרגשתי שאני לא רוצה בשיחה הזאת, לא סגורה, לא מצליחה להבין מה התוחלת ואיך לא לפגוע בה (כשאחי רוצים לאמר לה במפגיע ש...).
כל פעם שאחי דברו אתי הרגשתי שאני מבינה את הרציונל (אבל חסר לי הרגש), ושניה אחר כך, לא הצלחתי להסביר לעצמי מה אמרו.
אז עכשיו יש לי זמן לחשוב ולארגן את המחשבות.
(אולי זה גם קשור להיותי אחרי לידה :-)).

תודה על התגובות.
אמי בת שבעים וקצת (אחת-שתים, לא ברור בדיוק...).
קלעתן לעניין נוסף - היא לא אוכלת טוב. מכינה חביתות ושומרת במקרר ליומיים-שלושה, ומצהירה ש"מספיק לי חביתה לארוחת ערב". אוכלת מעט, די בריא באופן כללי - לא בשר, כן סלט חסה, שקדים, פרי או שניים, ביצים מטוגנות, מרק ירקות לעתים (ממעטת להכין אוכל חם לעצמה, אף שאוהבת, בתואנה שהיא "לבד", אז חבל לטרוח ואין חשק). שותה קפה ואוכלת "משהו מתוק" (פרוסת עוגה, כמה קוביות שוקולד, כמה כפיות ריבה - משהו כזה) פעמים ביום, בוקר ואחה"צ, לאחר שחלתה לפני כשנתיים בשפעת והתעלפה לבדה בבית (חיה לבד).
כשאני מזמנה אלי לארוחת ערב (ונכדים:-)), היא בדרך כלל ניגשת ראשונה לשולחן, ואם זו לא היתה אמי, היה לי יותר קל לכתוב שהיא די "מתנפלת על האוכל". אוכלת וממלאת 2-3 צלחות, וגם אומרת - תמיד - מזמן לא אכלתי כל כך הרבה, האוכל מצוין, אני אוהבת אוכל חם וכו'. תמיד כשאוכלת מחוץ לבית נראה שהיא מאוד רעבה, וגם המשפטים שציינתי חוזרים.
חושבת הרבה על מה שכתבתן.
אני גם דואגת, גם כבר כמה שנים משוחחת איתה בענייני תזונה ומציעה מדי פעם משהו (שתוסיף שתי כפות טחינה לתפריט היומי, למשל). יש לה היסטוריה של נפילות ושברים, תכופים יותר בשנים האחרונות, ועם כל שבר מגיעה תקופה של סעד, אז אני מכינה לה אוכל לכמה ימים, ממלאת לה את המקרר וכו'. כך שהמחשבה שאולי משהו חסר לה נכונה גם עבורי.
היא עשתה לאחרונה בדיקות דם, וטוענת שהכל מצוין.
עניין נוסף שמקשה - הדברים שהיא מספרת. מעין בדותות, שברור לנו שאינן נכונות. למשל, מגישה תותים על סף רקבון, ריחניים ממיצי רקב, ואומרת - קניתי אתמול, טרי טרי. או מספרת ש"הכל אורגני" (כדי לרצות אותנו, האוכלים אורגני (כל אחי).
תודה.

[u]ובכלל, מה היא אוכלת בעצמה?[/u]
זה נראה לי הכי חשוב.
אני מטפלת באבי הקשיש ואחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי מות אמי, היה לתכנן את הקניות, הבישולים, ההקפאה וזריקת אוכל שפג תוקפו (גם ע"י הרחה פשוטה של האוכל במקרר).
מבוגרים רבים מאבדים את חוש הריח והטעם שלהם כמעט לגמרי, כך שהם לא מזהים את הבעיה כמו שאנחנו מזהים. אגב, גם אצלי חוש הריח התעמעם אבל אני מודעת לכך ונזהרת.
אם אמא שלך במצב כזה וזה מתלבש לה על "שריטות" אחרות (כגון אי זריקת אוכל ואגרנות) אז אתם, הילדים צריכים להתחיל לקחת אחריות.

איך? בעדינות ובלי לפגוע בה. רק אתם יודעים לעשות זאת נכון בשבילה. רעיונות? למשל, להכין לה תבשילים ולחלק לקופסאות למקפיא וללמד אותה להוציא כל יום למקרר. למשל, להגיע פעם או פעמיים בשבוע ולבדוק את המצב במקרר ובמזווה, לרשום מה צריך לקנות במקום הפג תוקף, לקפוץ למכולת ולקנות ואז להחליף בלי הרבה מילים. למשל, בכל ביקור, לעבור על הכלים בארונות ולנקות את מה שמלוכלך. כל אלה דוגמאות לדברים שאני עושה, אולי משהו מזה יכול להועיל גם לכם?

<בהצלחה, רוזמרין>

אני מצטרפת לדאגות שמעלה [po]עדי א[/po].
מה שאת מתארת נשמע מדאיג מאוד.
זה לא נשמע כמו בעיה של "האוכל אצלה לא טעים". זה נשמע על פניו כמו ביטוי לבעיה נפשית עמוקה או למחלה אחרת, דמנציה, אלצהיימר או משהו כזה (לא מתמצאת מספיק במחלות האלה כדי לדעת במדוייק).
לפני שיחה איתה הייתי מנסה להתייעץ בקופת חולים, יש פה משהו שהוא ספק מחלה גופנית ספק מחלה נפשית, צריך לדבר עם מישהו שיכול לזהות את הסימפטומים ולהציע כיוון (מחסור בויטמינים ומינרלים? יכול להיות שיש לה חוסרים קריטיים ושברגע שיתנו לה - נגיד, אבץ או מגנזיום - היא תתחיל להחלים וההתנהגויות האלה ייעלמו).

תודה חלוקית. תרמת לי.

אני הייתי באה מתוך רצון להקל עליה. מציעה להוציא ממנה את הארוח או אם היא מתעקשת להביא את האוכל אליה.
אם העיקר הוא המפגש החברתי, ואתם שמים לב שהיא נחלשה - אפשר להשיג את אותה מטרה מבלי לפגוע בכבודה.
זו דעתי.
אם אתם מאמינים שיש לה יכולת לתקן ולהשתפר ושזה עניין של מודעות אפשר אולי בעדינות להעיר.

אצל אמא שלי גם תאריכי התפוגה הם רק בגדר המלצה לא מחייבת. היא גם יכולה להגיש דברים מקולקלים. זה סוג של לקות, שריטה בכונן הקשיח.

ממה שכתבת לא עלה הרושם שיש פה כוונה כלשהי לפגוע בכם אלא יותר הדלדלות במשאבים. לכן מציעה לחשוב איך לתגבר ולשנות את המצב מבלי לפגוע בה.
לפגוע בה לא יועיל.
אפשר לשבת בחוץ אם לא נעים בפנים, במרפסת, בחצר, על קערת פירות וארוחות גדולות יותר לאכול אצלכם.

בכול אופן במהלך השיחה מומלץ להשתמש בעקרונות של תקשורת מקרבת. לדבר על עצמכם, על האתגרים והתחושות שלכם מבלי לבקר אותה.
בהצלחה @}

שלום,
כותבת קבועה כאן, אך משמיטה את הניק לצרכי ההתיעצות הטעונה שברצוני להעלות.
בשנים האחרונות יש לי בעיה מטרידה - אני לא מסוגלת לאכול אצל אמא שלי. כמעט. לא רק אני, אלא גם בן זוגי וגם אחי ובנות זוגן. וכל כך למה? מאחר ואמי מגישה אוכל לא טעים, לא טרי, ומתובל במני מעשיות וסיפורים בדויים אודות דרכי הכנתו, מידת טריותו, מקורו וכו'. בנוסף, האוכל מוגש בצורה לא מושכת (למשל - פשטידה או עוגה - חתוכות לחתיכות קטנות עד מתפרקות ומוגשות על מגש מצופה במפית נייר נדבקת שאליה ניגרים נוזלים), בכלים שאינם נקיים דיים, ובכמות שאינה מספקת (אפשר בקלות לצאת רעבים מארוחה אצלה). לפני מספר שנים, בתהליך, הפסקנו, כל אחד מילדיה, להגיע לארוחות שישי אצלה. אני ובן זוגי עוד האחרונים המגיעים מדי פעם, בזרזיף מועט. אנו גרים קרוב (מרחק 10 דקות ממנה) ומוזמנים תדיר, אך תמיד מוצאים סיבה שלא לבוא. בשנה האחרונה התחלנו להזמין אלינו, אל אחד מאחי או אל הורי זוגי. בעבר, כשעוד היינו באים אחת לשבוע שבועיים, הייתי מבשלת משהו, ומביאה איתי - תבשיל כלשהו וסלט. היינו אוכלים בעיקר אותם. לפעמים יוצאים לאנשהו, אם כי נהיה קשה ופחות נוח עם הילדים.
לפני מספר חודשים, בפיקניק משפחתי, הגישה אמי לבני בן השלוש בננה רקובה לגמרי - בשעה שקלפה אותה, הבננה השחורה מבחוץ פשוט קרסה. מבפנים, אם תהיתם, צבעה היה חום. בו ברגע, אמרתי: אמא, זו בננה רקובה! ואחי הגדול שאל: אמא, מה את מגישה ל-יויו? והיא מיד אמרה: זה לא רקוב, ודחפה את כל הבננה בשני ביסים לפה. ו... לא, זה לא היה דבש.
פעם היא בשלה טוב. היום נראה ש:
אין לה כח.
הסטנדרטים שלה השתנו - לגבי נקיון, מה טעים, מה ראוי להכניס לפה ומה מצב תאריכי התפוגה (מישהו אמר ספטמבר 1998 ולא קבל? מוזמנים למקרר של אמי!).
השריטות מעלות גרה. היא גדלה בעוני ובמחסור, אוגרת ושומרת, הוציאה פעם אוכל מהפח אצל אחי...

כבר שנים שאנו מתלבטים מה לעשות.
כעת נפל דבר: אחי וזוגתו עברו לגור בסמוך אליה, ולאחרונה התקשרה והאשימה את זוגתו שהיא אינה אוכלת אצלה. לי היא זורקת מדי פעם אמירות: אתם לא באים, אז אני לא קונה, וכאלה.
אחי החליטו לדבר איתה, מחר, ולאמר לה: האוכל אצלך לא טעים, נשמח לבוא, אך להביא עמנו מזון וכלים.
אני אמרתי להם שגם אם כך יהיה, הם לא יגיעו אליה... כי לא נעים אצלה, כי הכל מאובק, ואגור ומעיק, כי הדפוסים שמתחת עמוקים כל כך, שלא ישתנו.
ברצוני להתיעץ - [b]מה הייתן אתן עושות?[/b]
השיחה נקבעה למחר, וכרגע אני מרגישה בעיקר פיק ברכיים וחולשה. ממש לא רוצה לפגוע בה, לא רוצה להיות שם. וגם לא רוצה להשאיר את אחי לבד עם ההתמודדות הזו.
תודה!

נשמע קשה נורא, אלמונית. ושאפו על שעשית את מה שהרגשת שנכון לך. אגב, האם את בקשר עם אחותך הגדולה, זו שהציעה לך לא להיות בקשר עם אמכן?

ןלגבי החתונה, רק רציתי להציע שתתני לבתך לחלק את ההזמנות, גם לאמך וגם לשאר משפחתך, כפי רצונה. א) כיוון שזו מערכת היחסים [b]שלה[/b] איתם (שאיננה בהכרח נגזרת מזו שלך) ו-ב) משום שאולי יהיה בזה פתח ליצירת תקשורת מחודשת עם מי מהמשפחה שיש לך עניין בקשר איתם, כשאת באה ממקום חזק, חופשי, יציב ומאושר, ולכן יכולה להיות נדיבה במובן הזה שאת מציעה ראשונה את עלה הזית (בדמות הזמנה לחתונה ושמחה אמיתית בהגעתם, אם יגיעו).

והמרגיעון: גם בצד השני יושב בנאדם.

טוב לשמוע את ניסיונך אלמונית לא חרדתית יותר!! ההחלטה שעשית כואבת, אבל מחירה שווה זהב. כל הכבוד.
כל כך הרבה פעמים אנחנו מאמינים שבלי אימא החיים קשים ועצובים , אבל בהרבה מקרים האמת היא אחרת. לפעמים הש ח ר ו ר הוא חיים חדשים

גם לי יש אמא מאד תובענית תמיד ניסיתי לרצות רק שיהיה לה טוב הייתי מתקשרת אליה שלוש פעמים ביום והיא היתה מתקשרת רק לדעת איזה כדורים לקחת הייתי יושבת אצלה שעות למרות שיש לי משפחה , כל הזמן היו לה תלונות שלא מספיק אני עושה בשבילה יום אחד היא אמרה לי מה שאת עושה בשבילי לא נחשב לך , והמשפט שלה גרר עוד משפטים כמו: את כמו פרה שנותנת חלב ושופכת אותו , את כמו שור שלא מבין מה מבקשים ממנו .וכך מצבי הנפשי החל להידרדר נכנסתי לחרדות ממנה פחדתי מהטלפון שלה עד שיום אחד אחותי הגדולה הציעה לי לא ליצור קשר איתה , הרעיון היה מפחיד וגדול מידי , אזרתי אומץ וניתקתי קשריי איתה , טופלתי ע״י פסיכולוג קליני שנתן לי להבין שיש לי אמא אגוצנטרית שאוהבת את עצמה (היא הסיתה את האחים נגדי והם ניתקו את הקשר איתי) היום אני לא בקשר איתה שלוש שנים , ואני יותר יציבה היום יותר מאושרת וחופשיה יותר(בגלל שהייתי תלותית וצמודה אליה יש לי בת חרדתית מאד ובת הגדולה עם חוסר ביטחון וקושי בחיים ) דרך אגב בנותי ובעלי לא ידעו על הסבל שעברתי איתה הם גילו רק אחרי שברחתי ממנה והם מאד תומכים ומעודדים .ביתי עומדת לפני חתונה ואימי תיתן הוראה לכולם לא להגיע (ביתי רוצה לתת הזמנות למישפחתי וגם לאימי אישית ) לסיום אני אומרת שגם במחיר ההתנתקות אין בררה צריך להיתרומם ולהמשיך הלאה כי המישענת האמיתית שלנו היא המשפחה הבנות והבעל שתמיד יעמדו לצידנו בזמנים הקשים . תודה רבה לאתר שנתן הזדמנות לבטא את הקושי כאן ולהוציא דברים קשים בלי לפחד.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני בת 20.. במערכת יחסים עם החבר שלי כבר שנתיים.
אמא שלי נורא כבדה.. אני "ילדת סנדוויץ" אחות גדולה אח קטן. אני הייתי הראשונה שהכניסה את החבר הביתה.
אמא שלי שכל חיי ציפתה וקיוותה שאביא את האביר על הסוס הלבן פגשה בגבר שלדעתה אינו מספיק יפה בשבילי (שטחית משהו, עוד טוענת שאני שטחית).
עד היום בחלוף השנתיים היא לא מסוגלת לקבל אותו מטענה שאינו יפה מספיק.
אינני יודעת מה לעשות.. היא אפילו איננה מודעת לעניין ששכבנו וכל פגישה איתו נערכת בחשאי על מנת "לא לפתוח לה את הפה".
לא יכולה להמשיך במצב הזה יותר אך עדיין זקוקה לאמא ונורא אוהבת את בן זוגי וכן רואה אותי חייה איתו את שארית חיי.
יש לציין שמרוב שאמי מתביישת בו היא אפילו איננה סיפרה למשפחה המורחבת (סבא סבתא דודים וכו) על קיומו!
ואני שמתקבלת אצלו בבית בדלת פתוחה גם אצל משפחתו המורחבת לא יודעת איפה לקבור את הבושה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי
זו פעם ראשונה שלי ואני חסרת עצות אז חיפשתי בגוגל תשובה שאולי תעזור לי אבל לא מצאתי אז אני מנסה אתזה..
אני והמשפחה שלי לא משהו..
אני ואבא שלי כל יום רבים! הוא אפעם לא החמיא לך או דיבר איתי על החיים, אפעם לא ישבנו לדבר על החיים , על הבעיות שלי.. תמיד שקרוה משהו הוא צועק עליי.. לפעמים אני שותקת כי אומרים שזה פיתרון אבל לי זה עוזר.. בזמן האחרון הוא מעיר לי על הבגדים, מכריח אותי להתפלל (אני דתייה), פתאום אומר שמה שאני שומעת זה זבל. הוא כל הזמן צועק עליי, לפעמים מקלל וגם מרביץ.. הוא בקושי מסכים לי לצאת.. כל הזמן אומר שאני מבלה ולא חושבת על לימודים.. וזה לא נכון.. הוא חושב גם שלא אכפת לי מהדת והכי אכפת לי!
אני קורעת את התחת שלי בשביל שאני אצליח והוא יהיה גאה בי אבל זה לא מזיז לו..
ליומהולדת שלו כתבתי לו ברכה על הכול.. ובהתחלה הוא היה נחמד אבל זה גם לא עזר..
אני ואמא שלי גם לא הכי משהו.. כל הזמן שאני רבה עם אחיות שלי אני אשמה.. אני מקנאה באמהות שחברות שלי שהן יוצאת עם אמהות שלהן ומדברות איתה על הכול ורק אני לא.. אמא שלי לא יודעת עליי כלום!! מה עברתי, מה עשיתי, מה קרה שום דבר היא לא יודעת !
אחיות שלי חוץ מלעצבן אותי הן לא עושות כלום..\
בקיצור אני חסרת עצות ואני לא יודעת מה לעשות..
עזרה ?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום אז אני ילדה בת 13 ואמא שלי מחריכה אותי לבחור או ללכת אם אמא או עם אבא שלי ואמי לא יכולה לבחור אבלל ממש קשה לי הם אמא שלי היא לא מתחיחסת עלי בכלל כאילו אני אוייר תעזרו לי בבקה