על ידי אלמונית_על_מונית* » 04 מרץ 2008, 16:32
הגישה שכל אחד בורא את כל המציאות סביבו ע"י התפיסה והפרשנות האישית שלה/שלו היא גישה פילוסופית פוסטמודרנית שאכן באה לידי ביטוי גם בפילוסופיה היהודית, כמו שהפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס מציין, למשל.
העיקרון אכן פשוט- להבין שאנחנו, בדרך התפיסה והפרשנות שלנו למציאות האינסופית שסביבנו, (וייתכן אפילו- הבלתי קיימת, כפי שמרחיק לכת וטוען דרידה, עוד פילוסוף צרפתי-יהודי, שאני אעז ואומר שחשב על הרעיון המהפכני של ג'ו ויטלה די הרבה לפניו ודי הרבה יותר בהרחבה) אנחנו אלה שיוצרים ומפעילים את המציאות הזאת.
עם כל היתרונות הברורים של הגישה הזאת בהתמודדות מעשית עם קשיים ומשברים, יש לי עדיין ביקורת נוקבת עליה מבחינה מעשית ויומיומית. אחת הביקורות היא, שגישה כזאת עלולה להביא לפסיביות רבה (ואפילו מוחלטת), בגלל המאמצים לשנות את המציאות מבפנים, שבאים על חשבון המאמצים לשנות אותה מבחוץ- מאמצים שהינם מהותיים לקידום האישי ולקידום האנושות בכלל.
עוד בעייתיות שקיימת עם הגישה הזו היא שהגישה כדרך מעשית ולא רק פילוסופית שוללת, למעשה, את הלגיטימציה לחוש ברגשות שליליים כמו כעס, קנאה, אלימות ונקמנות. זה שלילי לבטל את הלגיטימציה של הרגשות האלה ולהחליט להחליף אותם ברגשות אחרים, מפני שרגשות שליליים כאלה, עם כל הכאב שבהם, הם רגשות מפעילים, רגשות שגורמים לנו לחתור לשיפור, וגם מפני שמחיקה של רגשות זה לא בריא לנפש- ופרויד כבר הוכיח את זה.
אם אנחנו תמיד שבעי רצון אנחנו לא נעשה כלום כדי לשפר את הסביבה, להשפיע במה שאנחנו יכולים על המציאות החיצונית. לא נמציא המצאות ופטנטים, לא נמציא דרכים להגיע אל אחרים, לשכנע אותם, לשנות את התפיסות שלהם- וכפועל יוצא לא נהיה מסוגלים להיות מושפעים מהרעיונות שלהם. לא נרצה ללמוד ולדעת. כולנו נהיה שקועים בתוך עצמנו במדיטציה עמוקה על מרבדי דשא אינסופיים עם ריחות מתוקים של גן עדן סביבנו, ולא נעשה כלום, לא נמציא כלום ולא נלמד כלום. זאת גם הטענה המרכזית שלי נגד הגישה הפילוסופית הלקוחה מהמזרח הרחוק ונקראת אי-השתוקקות. להשתוקק זה כוח אנושי. התשוקה יכולה להרוס, אבל גם לבנות. ללא תשוקה אין הרס, אבל אין גם בנייה, אין צמיחה ואין חידוש. תראו איפה המזרח הרחוק ואיפה המערב- גם מהבחינות השליליות וגם מהבחינות החיוביות. זה לא בכדי.
לכן, עם כל הכבוד שלי לגישה הדקונסטרוקטיבית של דרידה, לרעיון שהכתב קדם לקריאה והפרשנות קודמת למציאות, אני חושבת שיש לעשות הבדל משמעותי בין הרמה הפילוסופית לרמה המעשית בעיקרון הזה. אולי אפשר לחזור קצת לאפלטון, ולחלק את זה לאידאה ועולם המציאות- לשאוף תמיד "לקחת אחריות שלמה", אבל בפועל לא לחסום רגשות, לפעול במציאות על פי התחושה הנכונה, ולנסות לשנות את המציאות דווקא מבחוץ, איפה שרק אפשר.
אני אחדד רגע את הדברים שלי בדוגמא מאוד אכזרית:
אשה שעברה אונס אנאלי אלים באמצעות חפץ. האם עליה לקחת אחריות על האונס הזה ולהבין שהיא למעשה יצרה אותו (ועדיין יוצרת אותו)?
כמובן שכן. כמובן שהאונס עצמו קיים בתודעה שלה כי היא משמרת אותו, כמובן שעצם הפרשנות של המקרה שקרה לה כאירוע טראומטי ומכונן, כשלילה של הזהות האנושית שלה, כאלימות, כחדירה וחבלה פיזית ונפשית- כמובן שעצם הפרשנות הזו היא היא שיוצרת את חווית האונס, כי הרי פעולה פיזית מאוד דומה נעשתה לה עשרות פעמים בילדותה, על ידי האדם שאהב אותה יותר מכל, ולמטרה הטובה ביותר, ואין לו שום השפעות הרסניות על חייה ועל נפשה- אמא שלה, מדדה לה חום בטוסיק (אגב לקחתי את הדוגמא הזאת מהדף באתר הזה שמדבר על מדידת חום לפעוטות בפי הטבעת). אז מה ההבדל בין שני המקרים בעצם? בפרשנות, לא?
אז זהו, שלא. כי אם נראה את זה ככה לא נתנדב במרכזים לסיוע לנפגעות אונס, לא נפעיל את מערכת החינוך ומערכת החוק ומערכת המשפט כדי למנוע ולהעניש על אלימות מהסוג הזה, לא נחנך את הילדים שלנו שגופם שייך להם ואסור לאף אחד לפלוש אליו כנגד רצונם. הזעם, האימה, החרדה, השנאה- כל הרגשות האיומים האלה הם אלה שדוחפים אותנו לשפר את המציאות שסביבנו. לכן אני בעד לשמור את הרעיון שהפרשנות קודמת למציאות למקרים מתאימים בחיי היום-יום, ובמקרים אחרים לאפשר לעצמנו להגיב באופן ספונטאני לסיטואציות שנקרות בדרכנו: להגיב בזעם, בקנאה, בתסכול, בחרדה, בנקמנות, ברשעות- כי כל זה הוא חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו, כבני אדם.
הגישה שכל אחד בורא את כל המציאות סביבו ע"י התפיסה והפרשנות האישית שלה/שלו היא גישה פילוסופית פוסטמודרנית שאכן באה לידי ביטוי גם בפילוסופיה היהודית, כמו שהפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס מציין, למשל.
העיקרון אכן פשוט- להבין שאנחנו, בדרך התפיסה והפרשנות שלנו למציאות האינסופית שסביבנו, (וייתכן אפילו- הבלתי קיימת, כפי שמרחיק לכת וטוען דרידה, עוד פילוסוף צרפתי-יהודי, שאני אעז ואומר שחשב על הרעיון המהפכני של ג'ו ויטלה די הרבה לפניו ודי הרבה יותר בהרחבה) אנחנו אלה שיוצרים ומפעילים את המציאות הזאת.
עם כל היתרונות הברורים של הגישה הזאת בהתמודדות מעשית עם קשיים ומשברים, יש לי עדיין ביקורת נוקבת עליה מבחינה מעשית ויומיומית. אחת הביקורות היא, שגישה כזאת עלולה להביא לפסיביות רבה (ואפילו מוחלטת), בגלל המאמצים לשנות את המציאות מבפנים, שבאים על חשבון המאמצים לשנות אותה מבחוץ- מאמצים שהינם מהותיים לקידום האישי ולקידום האנושות בכלל.
עוד בעייתיות שקיימת עם הגישה הזו היא שהגישה כדרך מעשית ולא רק פילוסופית שוללת, למעשה, את הלגיטימציה לחוש ברגשות שליליים כמו כעס, קנאה, אלימות ונקמנות. זה שלילי לבטל את הלגיטימציה של הרגשות האלה ולהחליט להחליף אותם ברגשות אחרים, מפני שרגשות שליליים כאלה, עם כל הכאב שבהם, הם רגשות מפעילים, רגשות שגורמים לנו לחתור לשיפור, וגם מפני שמחיקה של רגשות זה לא בריא לנפש- ופרויד כבר הוכיח את זה.
אם אנחנו תמיד שבעי רצון אנחנו לא נעשה כלום כדי לשפר את הסביבה, להשפיע במה שאנחנו יכולים על המציאות החיצונית. לא נמציא המצאות ופטנטים, לא נמציא דרכים להגיע אל אחרים, לשכנע אותם, לשנות את התפיסות שלהם- וכפועל יוצא לא נהיה מסוגלים להיות מושפעים מהרעיונות שלהם. לא נרצה ללמוד ולדעת. כולנו נהיה שקועים בתוך עצמנו במדיטציה עמוקה על מרבדי דשא אינסופיים עם ריחות מתוקים של גן עדן סביבנו, ולא נעשה כלום, לא נמציא כלום ולא נלמד כלום. זאת גם הטענה המרכזית שלי נגד הגישה הפילוסופית הלקוחה מהמזרח הרחוק ונקראת אי-השתוקקות. להשתוקק זה כוח אנושי. התשוקה יכולה להרוס, אבל גם לבנות. ללא תשוקה אין הרס, אבל אין גם בנייה, אין צמיחה ואין חידוש. תראו איפה המזרח הרחוק ואיפה המערב- גם מהבחינות השליליות וגם מהבחינות החיוביות. זה לא בכדי.
לכן, עם כל הכבוד שלי לגישה הדקונסטרוקטיבית של דרידה, לרעיון שהכתב קדם לקריאה והפרשנות קודמת למציאות, אני חושבת שיש לעשות הבדל משמעותי בין הרמה הפילוסופית לרמה המעשית בעיקרון הזה. אולי אפשר לחזור קצת לאפלטון, ולחלק את זה לאידאה ועולם המציאות- לשאוף תמיד "לקחת אחריות שלמה", אבל בפועל לא לחסום רגשות, לפעול במציאות על פי התחושה הנכונה, ולנסות לשנות את המציאות דווקא מבחוץ, איפה שרק אפשר.
אני אחדד רגע את הדברים שלי בדוגמא מאוד אכזרית:
אשה שעברה אונס אנאלי אלים באמצעות חפץ. האם עליה לקחת אחריות על האונס הזה ולהבין שהיא למעשה יצרה אותו (ועדיין יוצרת אותו)?
כמובן שכן. כמובן שהאונס עצמו קיים בתודעה שלה כי היא משמרת אותו, כמובן שעצם הפרשנות של המקרה שקרה לה כאירוע טראומטי ומכונן, כשלילה של הזהות האנושית שלה, כאלימות, כחדירה וחבלה פיזית ונפשית- כמובן שעצם הפרשנות הזו היא היא שיוצרת את חווית האונס, כי הרי פעולה פיזית מאוד דומה נעשתה לה עשרות פעמים בילדותה, על ידי האדם שאהב אותה יותר מכל, ולמטרה הטובה ביותר, ואין לו שום השפעות הרסניות על חייה ועל נפשה- אמא שלה, מדדה לה חום בטוסיק (אגב לקחתי את הדוגמא הזאת מהדף באתר הזה שמדבר על מדידת חום לפעוטות בפי הטבעת). אז מה ההבדל בין שני המקרים בעצם? בפרשנות, לא?
אז זהו, שלא. כי אם נראה את זה ככה לא נתנדב במרכזים לסיוע לנפגעות אונס, לא נפעיל את מערכת החינוך ומערכת החוק ומערכת המשפט כדי למנוע ולהעניש על אלימות מהסוג הזה, לא נחנך את הילדים שלנו שגופם שייך להם ואסור לאף אחד לפלוש אליו כנגד רצונם. הזעם, האימה, החרדה, השנאה- כל הרגשות האיומים האלה הם אלה שדוחפים אותנו לשפר את המציאות שסביבנו. לכן אני בעד לשמור את הרעיון שהפרשנות קודמת למציאות למקרים מתאימים בחיי היום-יום, ובמקרים אחרים לאפשר לעצמנו להגיב באופן ספונטאני לסיטואציות שנקרות בדרכנו: להגיב בזעם, בקנאה, בתסכול, בחרדה, בנקמנות, ברשעות- כי כל זה הוא חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו, כבני אדם.