איזה יופי!!

הגעתי שוב, די במקרה, ורציתי לעדכן:
המצב השתנה באופן פלאי! אם זה לא היה פורום אינטרנטי, הייתי שמה מיד תמונה מהשנת צהריים המשותפת שלהם אתמול...
יש המון נשיקות (מצידה, כמובן) וחיבוקים, היא מביעה רצון לשחק ולהיות איתו, קוראת לו שיעזור לה פה ושישחק איתה שם. תענוג.
יוצאת איתו מהבית בדילוגים ולא מסתכלת לאחור.
שפה 2 כבר מתחילה להתגלגל מפיה, זה גם מאוד עוזר לה בתיקשורת עם ילדים ואנשים מסביבנו, ומשהו בה ניפתח.

לא יודעת בדיוק מה שינה את המצב. בטח מספר דברים שקרו ביחד. היא גדלה עוד קצת, הוא הבין את חשיבות התיקשורת איתה דרך דיבור פשוט וברור, אני שיחררתי...
בקיצור, נחמד!

זה בדיוק זה!
אבא של בנותי לא דיבר איתן כשהיו קטנות, כי חשב שאם הן לא מדברות אז אין טעם לדבר איתן
למרות שעכשיו שומע אותה מדברת עברית, ומבין שאולי היה כן משתלם לדבר איתה.
יש כאילו איזה משהו בסיסי שהוא לא מבין... הוא ממש מנסה ללמד אותה לדבר, במקום פשוט לדבר.
בכל מקרה, נרשמת השתפרות. דיברנו על זה שוב, מכיוונים שונים, והוא באמת עושה מאמצים, זה חשוב לו, וזה אכן עובד.
היום כבר כמה פעמים קראה לו שישחק איתה (וואו!), היא התחילה להגיד יותר מילים בשפה 2, והרבה פעמים אומרת כפול, כדי שכולם יבינו...
פתאום ספרה היום עד 7 (בשפה 2 כמובן)!

כמה שזה עוזר לכתוב בבאופן...

אצלינו, אנחנו מדברים ביננו באנגלית מעורבבת בשפה 2, מה שכמובן מסבך את העניינים קצת יותר... איתה לא מדברים אנגלית כלל, לפחות משתדלים (יש מילים שבוחרת להגיד רק באנגלית).
אני אף פעם לא מקריאה לה ספר בשפה 2, אני מתרגמת אותו לעברית. לפעמים ממציאה לפי התמונות, ולפעמים לפי הטקסט (אם הוא לא אידיוטי...).

ברור לי שיהיה בסדר, וגם שיגיע היום בו אחטוף התקף קנאה... רק קצת תסכל אותי ההווה.

אצלנו המצב היה דומה.
אבא של בנותי לא דיבר איתן כשהיו קטנות, כי חשב שאם הן לא מדברות אז אין טעם לדבר איתן....
התחננתי שידבר, ביקשתי בכל צורה שאפשר, וזה לא עזר.
אבל הזמן עשה את שלו.
וגם לידת האחות.
והקפיצה הכי משמעותית בשפה היתה, כשהבת הלכה שנה אחת לגן באנגלית. תוך שבועיים התחילה לדבר. ועם הדיבור באה גם ההתקרבות לאבא.
מאז הם החברים הכי טובים ומתקשרים מצויין.
בנוסף, למרות שאני מדברת רק עברית עם הבנות, אני מקריאה להן המון ספרים באנגלית.
ויש גם סיטואציות משפחתיות, כשכולם ביחד, השפה המשותפת לכולם היא אנגלית. וזה מקרב.
ויש חברים המדברים באנגלית.

עד כאן בעניין השפה.
ובעניין הקשר עם הבת: זה גיל כזה. וזה עובר. בעוד שנה תתגעגעי לתקופה הזו ותתענגי מלראות את האהבה ביניהם פורחת.
זה לא רק קשור לשפה. השפה רק מעצימה את התופעה הרגילה של הגיל הזה.

תודה. עניין השפות ידוע לי, ואני אכן מדברת איתה רק בעברית (ולו בגלל שלדבר איתה בכל שפה אחרת מרגיש לי מאוד מוזר...).
כשאנחנו בחברה, כמו שכתבתי, אני מתרגמת. לדוגמה, ״כשהילד יסיים להתנדנד, תוכלי את להתנדנד״ ואז בשפה 2, כדי שגם הוא יבין.
סתם מן דוגמה, כבר לא כל כך קשור לדיון.

קור את, זה ברור לי, וכך גם אמרתי לו, כמובן. משום מה זה לא כל כך פשוט בשבילו.

_נשמע שבעיית התקשורת היא בינך לבינו, נראה לי שאת צריכה להתחיל מלכבד את דרכו, ורק מתוך זה יוכל להווצר בינכם דיון .
לפעמים אדם לא ממהר לעזור בפניית העזרה הראשונה , האם זה רע בהכרח?_
אכן, זה גם חלק מהעניין. קשה לי עם חלק מהתגובות שלו, ובעיקר מהחוסר תגובות שלו. היא מן הסתם חשה בקושי שלי - גורם נוסף לרתיעה שלה ממנו.
לא יודעת אם זה רע או טוב, אבל אני כן ממהרת להציע עזרה ראשונה, לה, או לכל אדם שזקוק לה.

קצת מציק לי שאני מוציאה לו שם רע... אז רק רציתי להוסיף, שאני אוהבת אותו מאוד, וכן חושבת שיש ביננו תקשורת טובה והרבה דיעות משותפות בענייני חינוך.
ואני גם חושבת שהוא אבא טוב מאוד ואוהב עד אין קץ. מעריכה אותו מאוד על הסבלנות וההבנה שיש לו לסיטואציה (מאמינה שלא קל להרגיש כל כך בלתי נאהב על ידי הבת שלך).

_ממש לא. במשפחה עם שתי שפות על כל הורה לדבר עם הילד בשפה שלו בלבד. אחרת זה יוצר בלבול קשה. זה דבר ידוע ומגובה במחקרים על שפת אם.
שפשוט ידבר איתה! היא תקלוט הכול._

מסכימה. מניסיון אישי, ומניסיונם של חברים עם שתיים ושלוש שפות במשפחה. כל מבוגר מדבר שפה אחת עם הילדים (ברור שאפשר מדי פעם לתרגם, אבל לדבר איתה רק בשפת האם שלך).

_הוא מודע לזה. הוא מנסה לדבר איתה, אבל הנסיונות המלאכותיים האלה, הם, איך לומר... די כושלים.
או שהוא מדבר איתה ברמה של מהנדס למהנדסת, או שבקולות ונהמות כמו אל תינוק קטן, בעיקר כשהם משתוללים (וזה בערך מה שהם עושים אחד עם השניה)._

למה אי אפשר פשוט לומר לו לדבר איתה? פשוט לדבר איתה רגיל.

אפשר להתחיל להנחיל לה מילים בסיסיות גם בשפה השניה?

ממש לא. במשפחה עם שתי שפות על כל הורה לדבר עם הילד בשפה שלו בלבד. אחרת זה יוצר בלבול קשה. זה דבר ידוע ומגובה במחקרים על שפת אם.
שפשוט ידבר איתה! היא תקלוט הכול.

נשמע שבעיית התקשורת היא בינך לבינו, נראה לי שאת צריכה להתחיל מלכבד את דרכו, ורק מתוך זה יוכל להווצר בינכם דיון .
לפעמים אדם לא ממהר לעזור בפניית העזרה הראשונה , האם זה רע בהכרח?

אני חושבת שהיא פשוט מרגישה לא ממש בטוחה ומוגנת
הנה, לגבי המשפט הזה, דוגמא מעכשיו: היא אמרה שיש לה קוץ ברגל, והוא עשה את עצמו מסתכל רגע, ואמר לה שהכל בסדר.
עכשיו, למה למה למה לא לבדוק רגע, באמת, האם יש לה קוץ ברגל? הילדה לא מטומטמת. אולי יש לה קוץ ברגל והיא צריכה עזרה!

זה נורמאלי לחלוטין גם במשפחות חד שפתיות

קצת סבלנות וזה יסתדר תודה פלונית, את בוודאי צודקת.

איך את יודעת שהיא לא רוצה להיות איתו? אולי זו רק הפרשנות שלך?
טוב, כל מחשבה שלי היא פרשנות שלי בלבד. אבל במקרה הזה, זוהי גם הפרשנות שלו ושל כל אדם שרואה אותנו בסיטואציות מסוימות. ממש ברגע זה, לדוגמא, הוא לקח אותה לאמבטיה והיא בצווחותיה הרגילות ״לא אבא! אמא! אמא״! ומנסה לקפוץ לו מהידיים.
אתמול יצאתי בערב, מצב נדיר מאוד מאוד מאוד, והיא כמעט תלשה את עורי כאשר לא הסכימה להפרד.
היא חיכתה לי ערה כי לא רצתה שישכיב אותה לישון.
סתם מן דוגמאות כאלה, הן לא מאוד נוראיות או יוצאות דופן בעיני, ופרשנויות בטח יש אין סוף, אבל, נו, ככה זה נראה, כאילו היא לא רוצה להיות איתו.
ברור לי שהם מסתדרים כשאני לא נמצאת, אבל זה לא אומר שהיא רוצה להיות איתו.

אפשר להתחיל להנחיל לה מילים בסיסיות גם בשפה השניה?
כן, באמת התחלתי לעשות את זה, אבל זה קצת מבאס אותי. מציינת, שהיא מבינה את השפה השניה טוב, אבל עוד לא מצליחה לבטא את עצמה כמו שבעברית. כשאנחנו בחברת מקומיים אני לרוב מדברת איתה בשתי השפות, מתרגמת לה או לנוכחים את הנאמר.

תודה לכן על התגובות. הייתי צריכה לתאר למישהו את המצב... עכשיו אני חושבת שאין באמת מה לעשות, חוץ מלעודד אותם לבלות ביחד.

אפשר להתחיל להנחיל לה מילים בסיסיות גם בשפה השניה? למשל עשית פיפי, xxx (המילה לעשיית צרכים), אם את מתנהלת איתה יותר ביומיום באופן וורבלי...

_והיא מצידה - לא רוצה להיות איתו. היא לא מצליחה להסביר את עצמה, כשהיא אומרת לו משהו הוא לא מבין (וגם לא עושה מאמצי-על להבין. לדעתי! כמובן). אני חושבת שהיא פשוט מרגישה לא ממש בטוחה ומוגנת (יש מצב שאפילו היתה מעדיפה להישאר עם אחד מקרובי המשפחה הישראלים שלה, שמכירה טוב, אבל כמובן שלא על בסיס יומיומי/שבועי/חודשי... מאשר איתו).
למשל, אתמול יצא איתה לגינה, ושם עשתה פיפי במכנסיים. קורה לעיתים נדירות. זה שבר לי את הלב... חשבתי לעצמי שבטח ניסתה להגיד לו שצריכה להשתין והוא לא הבין אותה, או שאולי מלכתכילה ויתרה והחליטה לעשות במכנסיים. ברור שאולי סתם יצא לה (ואז מתאחה לי הלב חזרה)._


איך את יודעת שהיא לא רוצה להיות איתו? אולי זו רק הפרשנות שלך? אני מבינה שהמצב לא קרוב למה שהיית רוצה, אבל אולי הם בעצם מסתדרים ורק נדמה לך שהיא במצוקה כשהיא איתו?

קצת סבלנות וזה יסתדר

טוב, מקפיצה את הדף הזה לאחר שש שנים... לא בטוחה שהנושא באמת קשור, אבל זה הדף שבחרתי מכל דפי האבות שמצאתי.

יש לנו ילדה בת שנתיים. היא בתנופת דיבור מהממת, וכל יום אומרת מילים חדשות ומאריכה את המשפטים וכל כך נהנית מעצמה ומהיכולות החדשות שלה, וכך גם אנחנו, כמובן.
העניין הוא שבעלי לא דובר עברית, והיא רק. היא נמצאת איתי בבית, וכמובן שמדברת פה ושם את שפה מס׳ 2, אבל הרמה לא מתקרבת אפילו לקצה הרמה שלה בעברית.
זה, כשלעצמו, לא מטריד אותי. ברור לי שיום אחד שפה 2 תהפוך ל 1, אבל התקשורת בינה לבין אביה כרגע היא בעייתית.
זה כמובן לא עניין של שפה, אלא של תקשורת בסיסית, אבל אני חושבת שאם היה דובר עברית ומבין באמת באיזה רמה היא מדברת, אז אולי היתה לו איזשהי נקודת פתיחה יותר קלה.

הוא מודע לזה. הוא מנסה לדבר איתה, אבל הנסיונות המלאכותיים האלה, הם, איך לומר... די כושלים.
או שהוא מדבר איתה ברמה של מהנדס למהנדסת, או שבקולות ונהמות כמו אל תינוק קטן, בעיקר כשהם משתוללים (וזה בערך מה שהם עושים אחד עם השניה).
הוא עושה לה אמבטיה בערבים וגם אוכל איתה ארוחת בוקר ליד השולחן (בזמן שאני עסוקה בענייני הבוקר שלי), אבל אז הוא בעיקר שותק (או נוהם ומשתולל איתה, גם כשזה ממש לא מתאים, כי זו הדרך היחידה שבה הם מתקשרים).
הוא לא ממשיך מילים בודדות שלה לכדי משפט, לא חוזר על המילים, לא מדבר איתה ברהיטות... בקיצור, לא מקל עליה את התקשורת איתו.
והיא מצידה - לא רוצה להיות איתו. היא לא מצליחה להסביר את עצמה, כשהיא אומרת לו משהו הוא לא מבין (וגם לא עושה מאמצי-על להבין. לדעתי! כמובן). אני חושבת שהיא פשוט מרגישה לא ממש בטוחה ומוגנת (יש מצב שאפילו היתה מעדיפה להישאר עם אחד מקרובי המשפחה הישראלים שלה, שמכירה טוב, אבל כמובן שלא על בסיס יומיומי/שבועי/חודשי... מאשר איתו).
למשל, אתמול יצא איתה לגינה, ושם עשתה פיפי במכנסיים. קורה לעיתים נדירות. זה שבר לי את הלב... חשבתי לעצמי שבטח ניסתה להגיד לו שצריכה להשתין והוא לא הבין אותה, או שאולי מלכתכילה ויתרה והחליטה לעשות במכנסיים. ברור שאולי סתם יצא לה (ואז מתאחה לי הלב חזרה).

בקיצור, לא כיף. עיצות? הנושא נמצא בדיבור ביננו, ואני לא רוצה ללחוץ ולהלחיץ.
<אם יש דף יותר מתאים, אפשר בכיף להעביר>

אבא פיל - ראשית מאד מעריכה אותך על הרצון לשותפות ועל פתיחת הדף כאן. שנית, מהנסיון שלי עם אבות - אחד הדברים החשובים כדי ליצור את הקשר הזה עם הבת שלך - טמון בזוגיות. לא ציינת בכלל אם דיברת עם זוגתך. אתה בחרת לקרוא לה כאן האמא, ועדיין גם כשאנחנו הופכות לאמהות אנחנו עדיין בנות זוג. לפעמים כשהזאטוטים קטנים, קשה לזכור את זה. גם כשאתה הופך לאבא - אתה עדיין בן זוג. שאולי שעות אבא לבד נותנות לי את האפשרות ללמוד את הבת, אבל יוצאות איזה הפרדה מלאכותית, שלא ברור לי איך היא מקרינה על תחושת משפחתיות. במשפחה יש הרבה סוגים של קשרים - בין אמא לאבא (זוגיות) בין אמא לבת (הורות) בין אבא לבת (הורות) ובין אבא ואמא והבת ביחד (משפחתיות). (אחר כך כשיש עוד ילדים זה יותר מורכב - מצטרף גם הקשר עם הילד הנוסף לכל אחד מההורים וגם הקשר בין הילדים, אבל דיה לצרה בשעתה (-; ). אף אחד מהקשרים הללו לא סותר את השני. חשוב מאד לזכור את זה. התפתחות של קשר אחד לא באה על חשבון השני, אלא רק מחזקת אותו.
בהורות לילדה שלך יש שני שותפים. אתה וזוגתך. כמו בכל שותפות - צריך להגיע להסכמה לגבי הדברים שמנהלים ואחד הדברים הוא הקשר עם הילדה. כדי להגיע להסכמה הזו צריך לנהל משא ומתן ואפשר לעשות אותו בכל מיני דרכים. הדרך הטובה ביותר שאני מכירה היא לעשות את המשא ומתן מתוך מקום אוהב ובתקשורת פתוחה.
התחושה שאתה מדבר עליה היא תחושה שאבות רבים חולקים (תגידו, אבות שמתוסכלים מזה שהם לא יכולים לחבק, לשחק, לטפל בילד- לא משתייכים לזן שכבר ניכחד? איזה כייף לדעת שיש עוד כמה כאילה על הכוכב שלנו.. בן עמי תתפלא, אבל כמו שאני חווה את זה זה עם שהולך ומתרחב). וראיתי אבות שמהמקום הזה הגיעו אל הקשר והתחושה של היותך חלק מהמשפחה - גם בקשר עם זוגתך, גם בקשר עם בתך וגם בקשר המשפחתי המשותף שלכם.
הרבה פעמים לאמהות קשה לשחרר. זה לא פשוט. יהיה יותר קל לזוגתך לשחרר מתוך מקום שלך שמכיל ומאפשר מקום גם לצורך שלה לטפל ולהרגיש קרובה לבתה ובטוחה בהענקה הטובה ביותר שאפשר לספק לה וגם מקום שמכיל אותה כאדם וכבת זוג מעבר להיותה אם.

כשהייתי אמא טריה וצעירה (ולפעמים גם היום) ההפרדה "המלאכותית"ש אתה מדבר אליה השיבה אלי
את שפיותי.
ואני בהחלט לא מדברת על משהו שהוא מעל חצי שעה שעה מקסימום בגיל הזה של הבת שלך.
חוצמזה שגם תמיד תמיד ביקשתי לחזור בשניה שנראה שהיא באי שביעות רצון או מצוקה. לא יכולה לדמיין מצב שהתינוקת שלי צריכה אותי ואני לא שם בשבילה. אפילו אם היא עם אבא מדהים ככל שיהיה.
(קוסמת ממחשב אחר).

אצלנו היה ככה עם הילד הראשון, אני מניחה. עם הילד השני הייתי חייבת להתפנות אליו, אז הבכור הפך לבייבי של האבא וזה כבר מקובע בשמים, לעולם ועד. עכשיו יש לנו תינוק שלישי קטן וכמה שאני רוצה ומנסה, אין מצב שאצליח להקיף בעצמי את כל צרכיו אל מול דרישותיהם האין סופיות של אחיו שיחיו. אז הוא מאוזן, אני חושבת, נרגע אצל שנינו אותו דבר. אה, אבל אצלו הוא נרגע ישר, ואצלי ישר חופר מתחת לחולצה. חוץ מזה אותו דבר.

אולי שעות אבא לבד נותנות לי את האפשרות ללמוד את הבת, אבל יוצאות איזה הפרדה מלאכותית, שלא ברור לי איך היא מקרינה על תחושת משפחתיות
מהניסיון שלי זה בסדר גמור, לא פוגע בתחושת המשפחתיות בכלל (אלא אם אין תחושת משפחתיות מלכתחילה, אבל אם זה ככה צריך ליצור אותה וזה משהו שרק אתה יודע אם ואיך הוא אפשרי).
אצלנו - מיוזמתי - הבת הבכורה בילתה עם אבא מגיל חודשיים כמה שעות ביום: בהתחלה שעה קרוב מאוד לבית, ולאט לאט זה התרחב. אני הייתי צריכה מאוד את האיוורור הזה, ואחר כך גם את הזמן הזה לעבודה (הוא מתחיל לעבוד בצהריים וככה זה מסתדר). כך זה היה גם עם הילד השני, ועכשיו אנחנו מצליחים להיות בחינוך ביתי בזכות החלוקה בינינו. נכון שאנחנו מתראים פחות כל המשפחה יחד, אבל זה עדיין הרבה יותר יחד מהרבה משפחות שאני מכירה. ובעיקר, לילדים יש קשר מורכב ועמוק עם כל אחד מההורים.

לא ברור לי אם דיברת עם זוגתך על הדבר ועד כמה היא מבינה את מצבך המתסכל.

נגיד, למשל, שכשאתה הולך עם הקטנה לטיול, אתם משחקים באיזה משחק משלכם (למשל - לוקח אותה על הכתפיים, הופך אותה מהרגליים).
נגיד, למשל, שכשאתם יחד, אתה מציע לה אותו משחק.
יש סיכוי שהיא תרצה. נכון?

כלומר, אפשר שמה שאתם עושים בנפרד יקרין על המשפחתיות השלמה.

ראשית, תודה על כל התגובות. כמובן, חלק מהעצות הן כאלה שכבר ניסיתי ולא עבד או עבד רק בצורה מוגבלת, ועדיין אולי כדאי לנסות שוב. חלק אחר מהתגובות מעורר מחשבה ונותן רעיונות. אז תודה לכולם. אבל יש כמובן התלבטויות המשך....בעיקר סביב העניין שאולי שעות אבא לבד נותנות לי את האפשרות ללמוד את הבת, אבל יוצאות איזה הפרדה מלאכותית, שלא ברור לי איך היא מקרינה על תחושת משפחתיות.
ועוד כהנה וכהנה התלבטויות... אולי בקרוב אעלה עוד. אשמח עדיין לקרוא עוד תגובות אם יש. שוב תודה לכולם

קשר עם הילדה לא חייב להיות דרך זה שהיא בוכה ואתה זה שמרגיע אותה
נכון נכון נכון.
לכן הצעתי לוותר על הלילה.
וגם לוותר במצבים של הילדה בוכה והאמא מושיטה ידיים "תביא לי".

אגב, עוד חלון הזדמנויות קלאסי של אבות -
אם תקום ב 6 בבוקר, מיד עם תום הנקת ה"לפנות בוקר למה לעזאזל היא לא חוזרת לישון", תקח את הילדה השבעה [נניח שלטיול], ותניח לאמא להמשיך לישון,
גם יהיה לך זמן עם הילדה, וגם תזכה התודה והערכה מאישתך.
(יש מנשא טוב שאתה משתמש בו? תבקש מאישתך שתעזור לך בזה.)

רק מהצד של האמא - כשהילדה שלה בוכה היא מרגישה את זה בכל הגוף, כל האינסטינקטים שלה קופצים ורוצים את הילדה,להרגיע אותה לחבק להניק.
יש פה בלוג שאמא מתארת איך היא חושבת שהיא שומעת את הילדה שלה בוכה ומזנקת אליה מתוך שינה ונתקלת בדלת. היא מתארת איך זה האינסטינקט הקדום שלה שקפץ, בכלל לא היא..

קשר עם הילדה לא חייב להיות דרך זה שהיא בוכה ואתה זה שמרגיע אותה (לי בתור אמא מאוד קשה ללשמוע את הילדה שלי בוכה 10 דקות כשאני יודעת שמה שהיא רוצה זה לינוק ואני לא יכולה לגשת אליה כי מישהו אחר רוצה להרגיע אותה).
אבא זה לא אמא. תמצא את הדרך שלך לקשר עם הילדה בלי לחשוב על מה שאשתך עושה. תמצא את הנישה שלך שם..

יכולה להגיד שאצלי בילדה הראשונה כל פעם שמישהו ניסה להפריד אותה ממני הרגשתי שמנסים לקחת חלק ממני.
ועכשיו אני לא מצטערת בכלל על איך שהייתי כי זה משהו שהייתי צריכה לעבור ולתת לעצמי להרגיש אותו.
עם הילד השני אני מרגישה את זה קצת פחות, אבל עדיין חושבת שאמא זה אמא ואבא זה אבא. הם לא צריכים להוות את אותה פונקציה עבור הילד.

כתבו פה שאשתך בטח לא יודעת לקבל עזרה בשום דבר. לדעתי זה בכלל לא בהכרח קשור. אפשר לעזור במליון דברים אחרים שלא קשורים להרגעת בכי.
אתה מרגיש שהילדה לא קשורה אליך? היא לא שמחה כשהיא רואה אותך?

מסכימה עם מה שאמרו המלומדות פה לפני...רוצה רק לפרגן לך על הרצון והצורך בקשר עם בתך...הרבה אבות לא חשים את הצורך הזה באופן טבעי "ומחכים" לדרישה מהאמא (אולי אני מקטרת על המצב אצלנו)..אז קבל חיזוק וחיבוק...הרצון שם ,הלב שם ,הביטוי של זה במציאות היומיום שלכם תגיע גם תגיע - אל תדאג - אתה מקסים

אחר כך, כבר הקטנה לא רוצה. אם אני ניגש אליה ומרים אותה כשהיא בוכה או זקוקה למשהו, היא יש מחפשת את האמא, כי היי, משהו לא בסדר. והבכי גדל, ואמא מגיעה, ואז הכל נרגע.
תן לי לנחש היא בוכה ואז אתה מוותר נכון?
אז למה לחכות עד שתבכה? תנסה להאכיל אותה או לקרוא לה סיפור, או לשחק איתה ולאט לאט תיצור איתה קשר. וגם אם היא בוכה תרגיע אותה ותהיה חזק וברור בדעתך שגם לאבא יש מקום. תרגיע באותו זמן או אולי לפני כן "אני אבא שלה ואני גם יכול להרגיע אותה". אני יכולה להרגיע אותך שהרבה אימהות עושות את הטעות הזאת ואחר כך מצטערות.
המרגיעון שלי: קירבה ללא קרב ! ! !

בס"ד
זה באמת גם התינוק של האבא, והוא לא רוצה לחכות כמה שנים כדי לקבל רשות להתחיל לקיים איתו יחסים של הורה.
נכון, ועצוב.
אולי באמת לא צריך לבקש רשות, אלא פשוט לגשת ולטפל. השאלה איך עושים את זה בלי לגרום לפגיעה באמא.
איך להעביר את העניין שאם אני אקום ואלך אליה בלילה, אז היא אולי תבכה 10 דקות יותר ואולי גם חצי שעה, וזה קשה לשמוע, אבל אולי מזה תצמח היכולת להורות שווה יותר, תומכת יותר, אוהבת. איך להסביר שזה יאפשר לי להיות שם גם כשלאמא קשה. שזו אולי הקרבה, ואולי מנוגד לאינטואיציה, אבל שיהיו לכך פירות מתוקים?
אולי בדיוק במילים האלה.
אבל אים יש כאן קושי חזק של האם- לא תמיד הסבר הגיון או רצון טוב בלבד, יכול לעזור.
ביני לבין הבת שלי יחסים טובים - אבל תמיד תחת עינה הפקוחה של האמא יודעת הכל.
היא יודעת, כי היתה לה את ההזדמנות לטעות..

_אצלנו למשל אבא היה אחראי על מקלחת.
משלב די מוקדם._
גם אצלנו.

נראה לי שטיולים זו הדרך הטובה ביותר להיות ביחד בלי אמא ליד.
גם.

נראה לי שטיולים זו הדרך הטובה ביותר להיות ביחד בלי אמא ליד.
אתה תראה שככל שהיא תגדל הקשר בינכם יקבל יותר נפח וחוצמזה שאני חושבת שלא כדאי שהיא
תבכה בלילה יותר על מנת שיהיה בינכם קשר. למה היא צריכה לשלם מחיר?
כשהקטנה שלי היתה בת חודשיים ועד תחילת החורף הזה שזה אומר יותר משנה אבא שלה כל בוקר
לקח אותה לטיול של שעה.
היה להם מדהים וגם לי יש לציין.
והמרגיעון המופלא: "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה".
אני אבקש מאישי להכנס לכאן בערב ולתת לך טיפ או שניים.

בתור מי שמזדהה עם התואר " הסמכות העליונה" ככה בעלי מטיח בי, אני יכולה לספר שזה מגיע מתוךמסירות עמוקה לילדי וחסר באמון שיש לי באבא שלי או של ילדי.
אישה יכולה לסרס ולהפריע אבל גבר יכול לתבוע את המקום שלו מעצמו מהעולם מול ולטובת אישתו ולמען ילדיו.
אתה לא מבקש ממנה, אתה מודיע לה שהיא יכולה לנוח ב40 דקות הקרובות כשהילדה שבעה כי אתם " הולכים לגינה ואם יהי מצב חירום אתה מיד בא"
וככה בהדרגתיות אתה ובתך יוצרים קשר.
וגם ברגעים של קרבה אתה מספר לאישתך על התהליך מבלי לשפוט אותה או לבקר.
זה שהיא במצוקת אמון בעולם זה לא אומר שאתה חייב להגיב בהתנמכות.

איך למצוא וליצור לי את המקום שלי כאבא?
אולי להתחיל בקטן?
אצלנו למשל אבא היה אחראי על מקלחת.
משלב די מוקדם.
אני קיבלתי חצי שעה לעצמי והוא רחץ כולל להפשיט לפני ולהלביש אחרי.
זה היה נהדר.
אני קיבלתי זמן חופשי קצר והוא זכה כל יום בזמן לבד עם הגדולה.
היום אבא אחראי על כל שגרת הערב של שלושתם - ארוחת ערב [שאותה אנחנו משתדלים לאכול כולם יחד] מקלחות וסיפור לילה טוב.

אולי למצוא מקומות קטנים אחרים שהאמא תצליח לשחרר?
נניח ארוחת בוקר? ערב?
טיול יומי קצר של שניכם?
נראה לי שלהתחיל שבפעילות קבועה קצרה אולי תקל על האמא לשחרר ותאפשר לך זמן עם הילדה.

בהצלחה..

מסכימה עם מה שכתבה תבשיל קדרה .

הייתי ככה, כמו אשתך, בילד הראשון. ולקראת לידת הילדה השניה הבנתי את הבעיתיות באיך שארגנתי את הדברים וכשנולדה הבת כבר ניסיתי לתת לאבא יותר מקום. או יותר מדוייק, להרפות קצת את הצורך שלי להיות "100% אמא 100% מהזמן".
ועדיין, בלילה למשל, זה רק אמא והם אפילו כבר לא יונקים..

בס"ד
יש לי בת בגיל 14 חודשים. נפלאה. יש לה אמא - נפלאה. הן מסתדרות - מצויין. ואיפה אני?
איפה אתה?
אתה בשתח. אתה מאפשר לאמא לאגור כוח כדי להתמודד עים התינוקת.
גם גורילה קטנה דבוקה כל הזמן לאמא, תהנה מהשקט שיש לך בנתיים.
חכה חכה שהיא תגדל.
היא בת 14 חודש - הזמן רץ ויגיע גיל שנתיים פלוס מינוס עים מרץ בלתי נדלה שישאיר גם את אמא עים הלשון בחוץ.
כמה פעמים בגן המשחקים, וקמצוץ יחס, והיא תיצמד אלך, שחבל על הזמן. גם בבית גם בחוץ.
אין מצב. בגיל הזה הם מתים לתשומת לב של אבא.
אין לי הזדמנויות לאמן את האינטואיציה שלי. לנסות את מה שאני חושב. היא תמיד (טוב, כמעט) שם, והיא תמיד (באמת) יודעת יותר טוב. נו טוב, היא יצרה את היתרון הזה, והיא משמרת אותו, ואני נקרע.
בגיל שנתיים גם אים האמא "תסמוך על האינטואיציה" או לא, הילדה לא תוותר על לישון עים סיפור מאבא,
או על ללכת איתו לטיול, או כל דבר אחר. האמת?
בגיל גדול יותר הילדים ינסו בכל דרך לזכות בתשומת לב של האבא. גם כשהיחס שלו אליהם לגמרי מחורבן,
וגם אים להתיחס אליהם זה הדבר האחרון שיש לו בראש. וילדים הם עם עקשן.

תגידו, אבות שמתוסכלים מזה שהם לא יכולים לחבק, לשחק, לטפל בילד- לא משתייכים לזן שכבר ניכחד?
איזה כייף לדעת שיש עוד כמה כאילה על הכוכב שלנו..

מבאס.
אבל תזכור שהיא עוד תינוקת, גם אם נדמה לך שהיא כבר ילדה...


קח אותה לטיול. לגן שעשועים. לזרוק זבל. לשלוח מכתב. לחברים. למשחק כדורגל.
ככה זה לא ליד אמא, ותהיה לך הזדמנות לפתח את ארגז הכלים שלך.
אם זה נותן לאמא שנת צהריים, זה יופי של בונוס.
אתה כן יכול להתיחס לזמנים האלה, גם בקול רם כ"זמן אבא" או "הזדמנות להכיר את הילדה ולהתקרב אליה".

על הלילות הייתי מוותר(ת).
אצלינו הילדים, באופן חד משמעי לגמרי, בוודאי כל עוד הם יונקים, מבקשים אותי.
אבא כן מעורב בלילה - אני מיניקה, והוא מפשפש. אבל זה מתחיל ממני. אני רוצה את העזרה הזאת.

תן לי לנחש -
אישתך לא יודעת לקבל עזרה. לא רק ממך. מעדיפה לעשות בעצמה כדי שדברים יעשו בדרכה. לא רק מולך.
אתה לא תתקן אותה. זה תיק שלה.

הכי מאוחר - ברגע שיוולד הילד הבא, יהיה לך פתאום זמן וקשר ומקום עם הגדולה. יש למה לצפות.

קורא סמוי כאן די הרבה זמן, וחייב לשתף קצת בתחושות.
יש לי בת בגיל 14 חודשים. נפלאה. יש לה אמא - נפלאה. הן מסתדרות - מצויין. ואיפה אני?
בהתחלה, נראה לי הגיוני שהתינוקת תהיה כל הזמן עם האמא. לא קיטרתי. עזרתי, תמכתי, עשיתי, ניקיתי, הבאתי. אחר כך זה נראה לי מוזר. בכל פעם שהתינוקת בכתה האמא רצתה אותה מיד אליה. אף פעם לא נתנה לי להרגיע אותה. אף פעם לא נתנה לי אפילו לנסות. ושלא יהיו אי הבנות. היא עושה את זה מצויין, היא מרגישה את הילדה תוך שניה. יודעת מה היא צריכה. מעורר התפעלות. אפילו קנאה. גם אני רציתי. רציתי לנסות. אבל האמא לא נתנה.
זה התחיל בקטן. בכלל לא שמתי לב.
אחר כך, כבר הקטנה לא רוצה. אם אני ניגש אליה ומרים אותה כשהיא בוכה או זקוקה למשהו, היא יש מחפשת את האמא, כי היי, משהו לא בסדר. והבכי גדל, ואמא מגיעה, ואז הכל נרגע. וה"קרע" - מעצים.
זה לא ממש קרע. יש ביני לבין הבת שלי יחסים טובים - אבל תמיד תחת עינה הפקוחה של האמא יודעת הכל. כמעט אף פעם אין לי הזדמנויות לאמן את האינטואיציה שלי. לנסות את מה שאני חושב. היא תמיד (טוב, כמעט) שם, והיא תמיד (באמת) יודעת יותר טוב. נו טוב, היא יצרה את היתרון הזה, והיא משמרת אותו, ואני נקרע. ככל שעובר הזמן כך היכולת שלי לעזור, באופן בלתי אמצעי, לבת שלי, הולכת וקטנה. ואני עדיין שם, עוזר, תומך, מנקה, מסיע, מבשל, עושה, מביא. באהבה רבה. ובחוסר גדול.

ואני לא יודע איך לשנות. איך להסביר. איך להעביר את העניין שאם אני אקום ואלך אליה בלילה, אז היא אולי תבכה 10 דקות יותר ואולי גם חצי שעה, וזה קשה לשמוע, אבל אולי מזה תצמח היכולת להורות שווה יותר, תומכת יותר, אוהבת. איך להסביר שזה יאפשר לי להיות שם גם כשלאמא קשה. שזו אולי הקרבה, ואולי מנוגד לאינטואיציה, אבל שיהיו לכך פירות מתוקים?
איך למצוא וליצור לי את המקום שלי כאבא?