על ידי הנני* » 27 ספטמבר 2012, 10:48
עבר יום כיפור. עבדתי עד שכמעט שהתחיל, וברגע האחרון עוד הספקתי להדפיס לעצמי את המאמר בקישור שיש בו אהבה שלח לי. שעה או ככה אחרי שהתחיל, הילד נתן לי מתנה. הוא הצליח לעשות משהו גדול שקודם הוא לא. בדיוק באה חברה לאסוף אותי לסיבוב הליכה, ואני כולי דמעות, מנסה להתגבר ולדבר הא ודא אבל הלב גואה והעיניים זולגות. אחר כך, למחרת, חשבתי על כמה שמה שהוא הצליח לעשות הוא עדין לא 'שם', כמה שהוא חריג, כמה שהדרך ארוכה. על אותו מעשה בדיוק, הלב התרגש בזמן אמת, המחשבה הקטינה ממרחק.
הקישור של יש בו חשוב. כתוב בצורה פשוטה, עממית, מצחיק כמעט. תיק תק תעשו השלמה תעשו סליחה והנה אתם נישאים על כנפי חזונו של אלברט איינשטיין למקום חדש, נקי ומזומן לדברים טובים. אבל אני ראיתי בו דבר, הבנתי בו אולי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי, כי בכלל עוד לא הגעתי לשלב של להאשים את עצמי. כן, אני מודעת לזה שאני הבאתי על עצמי את מה שאני עכשיו, אבל המודעות הזו קרה, טכנית, רחוקה. אני זוכרת מקומות אחרים בהם השלמתי וסלחתי. למשל משהו עם אמא שלי, שחשבתי שהיתה צריכה לעשות אתי מעשה בילדותי, והיא לא עשתה. שנים אחר כך הדבר עלה, אולי בעקבות עבודה שעשיתי, ופתאום הרגשתי כלפיה רגשות חזקים מאד של כעס והאשמה. כמה ימים הסתובבתי עם הרגשות האלו, הם הציפו אותי מכל עבר, הרעילו והבהילו והכניעו אותי כמעט, אני לא הצלחתי לדבר אתה בימים האלו, חפשתי כל דרך לשחרר - כתבתי, פרקתי, טופלתי - ואז הצלחתי. אחרי שבוע או יותר, ימים ארוכים, הייתי פנויה לסליחה. ולחמלה, ולהבנה. והיה שחרור כזה, הקלה. כן, אני עדין חושבת שטעתה מאד. אבל זה כבר לא יושב עלי. זה במקום אחר, בעבר הרחוק, משוחרר, נקי ומאפשר. זו היתה חויה מטלטלת.
ואני חושבת, איפה הדבר התמים שאמי עשתה, שעליו הגבתי בכאלו עוצמות - ואיפה הפגיעה המכוונת ומקיפת החיים שלי בעצמי. אם הייתי מצליחה לכעוס, הרי הייתי כועסת על עצמי אימים. כשמישהו נותן לילדים משהו לא בריא, או שוכח להוסיף להם ירק לצלחת, כולי נדרכת. כשיש משהו לא בריא על השולחן, אני מבקשת מהם שלא. ואחר כך, אינספור פעמים אחר כך, זה הגיע אלי. אכלתי זבל שעליהם אסרתי. בידיעה ברורה, צלולה, מחוברת - שזה פוגע בי. ואני לא יודעת אם אני צריכה לחפש את הכעס על עצמי, את ההאשמה, מה יקרה אם אכעס כל כך על עצמי? מה יקרה לי? ובכל אופן, אני מרגישה את זה עומד בגרון, אני מודה בזה, אני מכירה בזה, אני רק רוצה להרגיש את זה כבר, כדי שאוכל לשחרר החוצה. אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי, אולי מנסה להגן על עצמי. מעצמי. אני לא בטוחה מה קורה לי.
באינטרנט רץ סרטון של אישה שמנה מאד, שחורה, שמשתתפת בתוכנית "X-פקטור" ושרה שיר לסיימון, המנחה. זה נראה מצחיק כזה, משעשע, האישה הפכה את עצמה לליצן ויותר ממיליון וחצי כבר צפו בזה, ודאי צחקו כמו שאני צחקתי בהתחלה. הסתקרנתי וחפשתי את הסרטון המלא, לראות מה קרה אחר כך. ובכן, רגעים ספורים אחרי שירדה מהבמה, היא התחילה לאבד את הנשימה. הסרטון מסתיים בתמונות שלה מובהלת באלונקה לתוך אמבולנס, קשורה ומחוברת לחמצן, עלובה ומסכנה. אני לא מפסיקה לחשוב עליה.
עבר יום כיפור. עבדתי עד שכמעט שהתחיל, וברגע האחרון עוד הספקתי להדפיס לעצמי את המאמר בקישור שיש בו אהבה שלח לי. שעה או ככה אחרי שהתחיל, הילד נתן לי מתנה. הוא הצליח לעשות משהו גדול שקודם הוא לא. בדיוק באה חברה לאסוף אותי לסיבוב הליכה, ואני כולי דמעות, מנסה להתגבר ולדבר הא ודא אבל הלב גואה והעיניים זולגות. אחר כך, למחרת, חשבתי על כמה שמה שהוא הצליח לעשות הוא עדין לא 'שם', כמה שהוא חריג, כמה שהדרך ארוכה. על אותו מעשה בדיוק, הלב התרגש בזמן אמת, המחשבה הקטינה ממרחק.
הקישור של יש בו חשוב. כתוב בצורה פשוטה, עממית, מצחיק כמעט. תיק תק תעשו השלמה תעשו סליחה והנה אתם נישאים על כנפי חזונו של אלברט איינשטיין למקום חדש, נקי ומזומן לדברים טובים. אבל אני ראיתי בו דבר, הבנתי בו אולי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי, כי בכלל עוד לא הגעתי לשלב של להאשים את עצמי. כן, אני מודעת לזה שאני הבאתי על עצמי את מה שאני עכשיו, אבל המודעות הזו קרה, טכנית, רחוקה. אני זוכרת מקומות אחרים בהם השלמתי וסלחתי. למשל משהו עם אמא שלי, שחשבתי שהיתה צריכה לעשות אתי מעשה בילדותי, והיא לא עשתה. שנים אחר כך הדבר עלה, אולי בעקבות עבודה שעשיתי, ופתאום הרגשתי כלפיה רגשות חזקים מאד של כעס והאשמה. כמה ימים הסתובבתי עם הרגשות האלו, הם הציפו אותי מכל עבר, הרעילו והבהילו והכניעו אותי כמעט, אני לא הצלחתי לדבר אתה בימים האלו, חפשתי כל דרך לשחרר - כתבתי, פרקתי, טופלתי - ואז הצלחתי. אחרי שבוע או יותר, ימים ארוכים, הייתי פנויה לסליחה. ולחמלה, ולהבנה. והיה שחרור כזה, הקלה. כן, אני עדין חושבת שטעתה מאד. אבל זה כבר לא יושב עלי. זה במקום אחר, בעבר הרחוק, משוחרר, נקי ומאפשר. זו היתה חויה מטלטלת.
ואני חושבת, איפה הדבר התמים שאמי עשתה, שעליו הגבתי בכאלו עוצמות - ואיפה הפגיעה המכוונת ומקיפת החיים שלי בעצמי. אם הייתי מצליחה לכעוס, הרי הייתי כועסת על עצמי אימים. כשמישהו נותן לילדים משהו לא בריא, או שוכח להוסיף להם ירק לצלחת, כולי נדרכת. כשיש משהו לא בריא על השולחן, אני מבקשת מהם שלא. ואחר כך, אינספור פעמים אחר כך, זה הגיע אלי. אכלתי זבל שעליהם אסרתי. בידיעה ברורה, צלולה, מחוברת - שזה פוגע בי. ואני לא יודעת אם אני צריכה לחפש את הכעס על עצמי, את ההאשמה, מה יקרה אם אכעס כל כך על עצמי? מה יקרה לי? ובכל אופן, אני מרגישה את זה עומד בגרון, אני מודה בזה, אני מכירה בזה, אני רק רוצה להרגיש את זה כבר, כדי שאוכל לשחרר החוצה. אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי, אולי מנסה להגן על עצמי. מעצמי. אני לא בטוחה מה קורה לי.
באינטרנט רץ סרטון של אישה שמנה מאד, שחורה, שמשתתפת בתוכנית "X-פקטור" ושרה שיר לסיימון, המנחה. זה נראה מצחיק כזה, משעשע, האישה הפכה את עצמה לליצן ויותר ממיליון וחצי כבר צפו בזה, ודאי צחקו כמו שאני צחקתי בהתחלה. הסתקרנתי וחפשתי את הסרטון המלא, לראות מה קרה אחר כך. ובכן, רגעים ספורים אחרי שירדה מהבמה, היא התחילה לאבד את הנשימה. הסרטון מסתיים בתמונות שלה מובהלת באלונקה לתוך אמבולנס, קשורה ומחוברת לחמצן, עלובה ומסכנה. אני לא מפסיקה לחשוב עליה.