על ידי אחת* » 30 אוגוסט 2012, 16:04
העלית דמעות בעיניי.
כל הכבוד לך.
זה היה החלום שלי לגבי סבתי ז"ל. לא הספקתי.
אבל טיפלתי בה מקרוב כמה שנים (לא מספיק נכון לצערי, טיפלתי בפול ווליום בהתחלה ואח"כ התפרקתי, רגשות האשם לא מרפים לכן כדאי לקחת כמה שיורת עזרה ולספק סביבה תומכת גם בתשלום על מנת שזה יתאפשר).
אני אכתוב בסוף הדף על מה שהמעשה שלך המדהים מעורר בי אבל קודם חשוב לי להעלות את העצות שאני יכולה לתת מנסיוני, דווקא מעזרה להוריי שיהיו בריאים. כל נושא הגריאטריה לא פשוט בגלל שהוא לא טבעי בחברה שלנו, לכן אני כותבת מה שנראה לי חשוב ותקחי מה שנראה לך, אני מיישמת בערך שליש כי זה מה שמתאים אצלנו ואל הכל מתאים לכולם, אבל כל עיצה כאן היא פנינה שליקטתתי מקירב הלנושא והלוואי ותקל לתעזור לך במסע הלא קל הזה.
- יצירת שיגרה. שיגרה נוחה עבורה. היא קשישה, יפה ששמת לב הלבדל בין 70 ל-80 ל-90. השיגרה צריכה להתחיל כך שבכל בוקר היא קמה עבור מישהו. שכל יום תהיה שעה קבועה לארוחת בוקר, צהריים וערב (בערך). לא צריך להעיר אותה בכח, אבל אם היא רגילה בדרכ להתעורר בעשר שהמטפלת תבוא בעשר וחצי. היא צריכה לקום בשביל משהו .
- המטפלת ההיא שהזמינה חברה ממש לא במקום. קשישה צריכה מטפלת לא רק בשביל השגחה, בשביל חברה, אהבה, חום.
מטפלת שמגיעה מגיעה לטיל יחד, לבשל יחד אם אפשרי), לדבר על העבר, לקרוא לה עיתון. חפשי משהו שהיא אוהבת. לקפל כביסה. למה לא? אבל מטפלת צריכה להיות שם עבורה.תראי כמה נותנים לכם מהביטוח לאומי והדבר הכי מועיל לכולכם יהיה לקחת מטפלת מקסימה. גם אם צריך לשלם לה מעט יותר מהרגיל. השמפחה חשובה אבל זו שרוחצת ונמא\צאת איתה בשעות הבוקר חשובה לא פחות.
- כדאי להציע לכתוב את סיפור חייה. זכרונו העבר, התרפקות על העבר, על הילדות, על החוויות עם האחים, על גידול אביך - חצי שעה פעם ביום או יומיים, זמן רק שלך ושלה בלי הילדה ברקע (כשהיא ישנה אולי או עם האבא), הזמן הזה יהיה היי לייט של היום שלה. ואת תנצרי את הזמן הזה לנצח. זה גם משהו מספק לחיות עבורו.
- לשאול אותה ולערב אותה בכל המש קשור אליה. לא כתבת איך היא מרגישה עם הסידור. אולי זה מספק אותך אבל לא אותה? את מתארת קשיים שלך, אויל היא הרוסה מהמעבר בגל הציפיות או הייאוש שאפילו עם המשפחה הכאבים והעייפות הואכזבות הכל קשה. זה גיל נוראי. אין יל מילים מעודנות לתאר. התלות באנשים, הכאבים בכל הזזת יד. אי אפשר לאכול הרבה מהמזונות, חוסר התוחלת, הפחד מהמוות. השינויים שצריך להסתגל אליהם - היא עבר ההמוןב שניםה אחרונות, טלטלות שאנשים צעירים היו מתקשים לעמדו בהם, שני מוסדות, טיפול פסיכיאטרי ומגורים בקיבוץ. וגם- שכלה את בנה האהוב
- נוטים לחשוב שבגילה זה בגלל האופי הנרגן הקושי, הם חזקים. הם לא. תשאלי אותה על המוות של הבן, נסי לגשש אם היא רוצה לדבר על זה. אולי באותו בית אבו מנוכר לא היה לה עם מי והיא עדיין מתאבלת (לכן נסיון ההתאבדות?)
- לקחת המון חופש לעצמך. הטיפול הזה שוחק מנטלית ופיזית. כשהמטפלת איתה - את לא שם. ואם צריך בתוספת תשלום קחי מטפלת לערבים שעתיים גם שיהיה לך זמן לעצמך.
- אל תפלי למלכודת הרומנטית שסוברת שאם יש לה משפחה לידה יש לה הכל! העובדה שפנית לקבלת גמלת סיעוד הרבה זמן אחרי שהגיעה אליכם מעידה שחשבת שתסתדרו ולא מיהרת. מטפלת ועזרים וכמה שיותר תמיכה מכל גורם או מכשיר או איש מקצוע- הם מאסט.
היא קשישה מאוד ואם יש לה כסף בצד (אני מניחה שבמילא כסף שהיה אמור ללכת לבית אבות) - תראי מה את יכולה להקל עליה שעולה כסף, מיטה נוחה יותר, עזרים - יש עזרים לא יקרים ויש גם יקרים שעושים פלאים! החל מהגבה למיטה הלקל עם קימה בברכיים כואבות , מעקות, מקל הליכה, כיסא ממונע, נעליים מיוחדות, זכוכית מגדלת איכותית לקריאה,
וגם מטפלת שתבוא בלילה בגלל השירותים וכל מה שכתבת. פיזיוטרפיה לחיזוק או שחרור שרירים. החלפת משקפיים. מה שיכול לעזור ואולי לא שמים לב - כי בבתי האבות די מזניחים את כל אלה. אפשר שלבת ולהכין רשימה לבדוק קצת באינטרנט ולשואל אותה. אפילו להתחיל הפוך מלשאול אותה (לא תמיד יודעים מה יש שם בחוץ שיכול לעזור לכן כדאי גם לחפש באינטרנט או להתיעץ עם חנות אורטופדית, גריאטר, וגם לשאול אותה)
אם יש כסף - להוציא להוציא להוציא, היא קשישה, הסוף לצערינו מעבר לפינה. כל הוצאה צריכה להיחשב ככמה היא עושה לה טוב ולא ככמה היא גדולה או קטנה. אלו הוצאות שעושים לאנשיםש צריכים לתכנן חיים שלמים. ואצלה זה הפוך. כולל להביא מטפלת ללילות אם זהמקל, כולל לקנות ציוד יקר. כל הקלה על הגוף והנפש הדואבים עוזרת. גם אם היא נראית "בסדר" וכאילו נדמה שהמשפחה זה הכל זה לא. זו רק ההתחלה (לכן זה יכול לתסכל - כי מה? הבאת שיפצת חצי מהזמן את איתה ועדיין האומללות היא אומללות. אז צריך להבין שבגיל הזה כל יום הוא מאבק לא רק לחיות אלא לחייך. מאחר והיא גם איבדה את בנה, ומצבה הנפשי במילא רעוע אז תמיד יש מקום לעזרים, מטפלות, ועוד).
- אם זה מתאים לה ובשיתוף איתה לבדוק אפשרות לשיחה שבועית עם איש מקצוע כלשהו, מישהו שיעזו ר לפרוק (במידה והיא סגורה בפנייך). את אומרתש היא סובלת ממחלת נפש ואחרי ניסיון התאבדות, לכן כדאי שאיש מקצוע יהיה מעורב ברמת ההקשבה והווכונה.
- יש מועדון קשישים בקיבוץ? יש קשיש אחר שניתן יהיה להזמין אליכם או לצאת להיפגש איתו/ה על ספסל קבוע בקיבוץ כל יום בחמש למשל? או לפחות חוג אחד או אפילו מישהי שבאופן פרטי תבוא (בקביוצים יש מלא יוצרות שישמחו תמורת 40 שח לשעה לעבוד עם מישהי על יצירה,). לצייר בפחם, ריפוי בעיסוק, לבשל - אם קשה להרים ולהעביר סירים, אז ביחד - עם המטפלת. משהו חווייתי שיקצור תשבוחות.
- תבדקי את הכדורים שלה יחד עם רופא שאת סומכת עליו. הרבה פעמים דוחפים לקשישים כדורים שעושים להם רע, הרבה מדי כדורים מיותרים, הרבה תופעות לוואי שעושות יותר רע מטוב, לפעמים כדורים סותרים. שבי עם רופאת משפחה, קצת גוגל או יעוץ גריאטרי מרופא באמת טוב ובדקי מה באמת היא צריכה לקחת. וגם תוספי מזון - חומצה פולית, ברזל, בי 12, ועוד (לא על דעת עצמך! אומגה 3 אסור לתת אם היא מקבלת כדור או זריקה לדילול דם למשל).
- חשיבות התדירות והזמנים הקבועים והשיגרה הבטוחה - אם רק חלק מההצעות כאן אם ייושמו, ימלאו לה את היום והנשמה, אחרים - יקלו את החיים, היא תהיה מסופקת יותר תהיה לה מטרה ולכם יהיה קל יותר. הכי חשוב לערב אותה בכל, לא להנחית עליה, זה לא מוסד. לשאול, ולהציע ואם כן, להכניס כל שינוי בהדרגה. יש קשישים שעצם האשפוז בבית חולים על שום דבר, חולש ה- מדרדר אותם פיזית ונפשית בגלל השינוי. כל שינוי צריך להיכנס בהדרגה, ואגב הבהלה שלה מהחברה של המטםלת זה דוגמא שלינוי אח דיותר מדי שיושב על המקום החרד של מה יקרה איתי. תחשבי שתי בנות מקשקשות לה מעל לראש והיא תלויה בהן והן זרות. עם אחת קל יותר ליצור קשר ולסמוך אבל שתים. כשהן עזורות בעצמן (מעבר לחוצפה!). הכל קשור להכל, יקל עליה סדר יום קל, רגוע נעים, עם הרבה הפסקות, להיות בקרבת הבית בחצר הסמוכה או בפעילות עדינה, לשבת על ספסל או עם מעט אנשים. לקפל כביסה, לברור אורז, למיין דברים. מה שאפשר לעשות בישיבה ומפעיל את הידיים. ושיהיו לפחות כמה פעילויותק בועות בשעות קבועות (ארוחות, פחות או יותר, פגישה איתך לכתיבת סיפור החיים נגיד 3 פעמים בשבוע בשעה 9 בערב, פגישה עם איש מקצוע פעם בשבוע, ומטפלת בשעות קבועות).
- פרגון - לא תאמיני כמה חשוב כמו לכולנו בכל גיל אבל בגיל הזה בפרט - בגידת הגוף, הכאב, תחשבי שיותר מחצי עושר היא חווה הידרדרות פיזית, ומקומה כחיונית ומועילה לא קיים כבר הרבה שנים בכל הבתי אבות האלה. לשבח, להודות, לפרגן, לדבר במילים על כמה היא תורמת לכם בבית. זה יותר חשוב מהכל. להגיד לה, סבתא אני מאושרת שאת כאן, הפכת את החיים שלנו ליותר טובים אבל לא רק להסתפק באמירות כלליות. סבתא בזכותך הילד היודעת איקס מיקס דריקס. להחמיא על קיפול הכביסה, שרק היא מקפלת כל כך מדויק או מהיר או יפה או עדין, להחמיא על בגד שתפרה בעבר, לספר לה על דברים טוביםש אבא שלך סיפר עליה לכם, להגיד לה שלא צירפת אותה אליכם רק בשבילה שקודם כל רצית להיות קרובה אליה כי את אוהבת אותה ואת יודעת שאת יכולה ללמוד ממנה (תגידי לה שאת אוהבת אותה בכל הזדמנות, בלילה ובבוקר כשנפרדים, זה הזמן.. לא נשאר הרבה). אם היא מבשלת משהו טעים - זה הכי טעים בעולם. ואם דיברת על בעיות פוריות - תתייעצי איתה, חוכמת זקנת השבט לא תסולא בפז. ואם לילדה יש חום - תתייעצי איתה. ואם יצא פצע - תשאלי, מה היא מציעה לעשות. ומתכונים - היא בטח יודעת לספר על כמה מתכונים שתוכלי להוציא אל הפועל וכמובן לצאת בהצהרות מעל השולחן שזה בזכות סבתא. ההתמוגגות שלך מהשיחות על דהעברשלכן מוכרת לי, אלו המקומות שכל המסביב נזנח, אפשר גם להתמוגג מהיום יום אם היא הופכת לזו שמתייעצים איתה ונותנים לה קרדיט (בלי לחץ, רק במקומות שכיף לה לתת מעצמה ושנראה שזה יעשה לה טוב). וגם מתנות נשיות קטנות, קרם ידיים, מטפחת ראש או כובע חמוד, צמיד צבעוני. לא רק ההישרדות גם היופי וההתחדות טובים. ואני גם הייתי אומרת - לבשל /לקנות מזונות שהיא אוהבת אויל גם מהילדות וגם כאלה שלא הכי מותר, בגיל הזה, יש רופאים שיגידו - לעזאזל מה מותר ואסור, אפילו בגילאים צעירים יותר - אז אם היא נמנעה מסוכר - אפשר לאכול שוקולד, או מטוגנים וכו' - כל מה שבא ועושה לה טעים ו (ושלא עושה רע אח"כ בבטן)
המעשה שלך מדהים, לא מובן מאליו, את הגשמת פנטזיה שלי, ואת גיבורה ענקית. כל מי שחושב שהוא מבין מה את עוברת, בי שעבר זאת, צריך לחשוב שוב. זה מאוד מאוד לא פשוט. זה קשה, תובעני, לא תמיד מתגמל והרבה פעמים מאכזב, מעלה הרבה שאלות נוקבות, מייאש. לא סתם אומרים שבשביל טיפול בילד מספיקה אמא אחת אבל טיפול באמא כל הילדים לא מספיקים. וסבתא... גם הזיקנה לכשעצמה מאמללת. זה לא תינוק שצומח ומצחיק ומשובב נפש. ולגבי המוות, לכולם עוברת בראש המחשבה, שיקרה או לא יקרה, ובדרכ אנחנו רוצים בריאות אבל יש רגעים שקשה לה לך וברור שזה עולה. זה טבעי. את בחברה טובה.
אבל לצד הקושי, את סועדת אותה בערוב ימיה, מספקת לה משענת ומקור לנחמה וסעד יחידים וחמים ובאמת קשובים אחרי שנים במוסדות (וכמה שנראה לך שלפעמים את מפשלת כי לפעמים זה נראה כך במוסדות הטובים ביותר מפשלים כאג'נדה, לא רואים את הבן אדם, הוא בורג במערכת סופג יחס בין קורקטי ועד משפיל ומקטין, גם במוסודת הטובים, אנשים לא באמת יודיעם מה קורה שם לקשישים מאוד מבוגרים ונסיון ההתאבדות שלה לא הגיע כי היה לה כל כך טוב או שמשיהו אחד היה קשוב אליה), את עכשיו העוגן לאישה הזו שהיא חזקה מהכל, וכי עובדה שהיא כאן, למרות מה שעברה, אז מה זה הופך אותך?
בא לי לבכות. הזיקנה הזאת והכאב הזה, ואת שאת נהדרת.
העלית דמעות בעיניי.
כל הכבוד לך.
זה היה החלום שלי לגבי סבתי ז"ל. לא הספקתי.
אבל טיפלתי בה מקרוב כמה שנים (לא מספיק נכון לצערי, טיפלתי בפול ווליום בהתחלה ואח"כ התפרקתי, רגשות האשם לא מרפים לכן כדאי לקחת כמה שיורת עזרה ולספק סביבה תומכת גם בתשלום על מנת שזה יתאפשר).
אני אכתוב בסוף הדף על מה שהמעשה שלך המדהים מעורר בי אבל קודם חשוב לי להעלות את העצות שאני יכולה לתת מנסיוני, דווקא מעזרה להוריי שיהיו בריאים. כל נושא הגריאטריה לא פשוט בגלל שהוא לא טבעי בחברה שלנו, לכן אני כותבת מה שנראה לי חשוב ותקחי מה שנראה לך, אני מיישמת בערך שליש כי זה מה שמתאים אצלנו ואל הכל מתאים לכולם, אבל כל עיצה כאן היא פנינה שליקטתתי מקירב הלנושא והלוואי ותקל לתעזור לך במסע הלא קל הזה.
[list=1]
[*] יצירת שיגרה. שיגרה נוחה עבורה. היא קשישה, יפה ששמת לב הלבדל בין 70 ל-80 ל-90. השיגרה צריכה להתחיל כך שבכל בוקר היא קמה עבור מישהו. שכל יום תהיה שעה קבועה לארוחת בוקר, צהריים וערב (בערך). לא צריך להעיר אותה בכח, אבל אם היא רגילה בדרכ להתעורר בעשר שהמטפלת תבוא בעשר וחצי. היא צריכה לקום בשביל משהו .
[*] המטפלת ההיא שהזמינה חברה ממש לא במקום. קשישה צריכה מטפלת לא רק בשביל השגחה, בשביל חברה, אהבה, חום.
[/list]
מטפלת שמגיעה מגיעה לטיל יחד, לבשל יחד אם אפשרי), לדבר על העבר, לקרוא לה עיתון. חפשי משהו שהיא אוהבת. לקפל כביסה. למה לא? אבל מטפלת צריכה להיות שם עבורה.תראי כמה נותנים לכם מהביטוח לאומי והדבר הכי מועיל לכולכם יהיה לקחת מטפלת מקסימה. גם אם צריך לשלם לה מעט יותר מהרגיל. השמפחה חשובה אבל זו שרוחצת ונמא\צאת איתה בשעות הבוקר חשובה לא פחות.
[list=1]
[*] כדאי להציע לכתוב את סיפור חייה. זכרונו העבר, התרפקות על העבר, על הילדות, על החוויות עם האחים, על גידול אביך - חצי שעה פעם ביום או יומיים, זמן רק שלך ושלה בלי הילדה ברקע (כשהיא ישנה אולי או עם האבא), הזמן הזה יהיה היי לייט של היום שלה. ואת תנצרי את הזמן הזה לנצח. זה גם משהו מספק לחיות עבורו.
[*] לשאול אותה ולערב אותה בכל המש קשור אליה. לא כתבת איך היא מרגישה עם הסידור. אולי זה מספק אותך אבל לא אותה? את מתארת קשיים שלך, אויל היא הרוסה מהמעבר בגל הציפיות או הייאוש שאפילו עם המשפחה הכאבים והעייפות הואכזבות הכל קשה. זה גיל נוראי. אין יל מילים מעודנות לתאר. התלות באנשים, הכאבים בכל הזזת יד. אי אפשר לאכול הרבה מהמזונות, חוסר התוחלת, הפחד מהמוות. השינויים שצריך להסתגל אליהם - היא עבר ההמוןב שניםה אחרונות, טלטלות שאנשים צעירים היו מתקשים לעמדו בהם, שני מוסדות, טיפול פסיכיאטרי ומגורים בקיבוץ. וגם- שכלה את בנה האהוב :-(
[*] נוטים לחשוב שבגילה זה בגלל האופי הנרגן הקושי, הם חזקים. הם לא. תשאלי אותה על המוות של הבן, נסי לגשש אם היא רוצה לדבר על זה. אולי באותו בית אבו מנוכר לא היה לה עם מי והיא עדיין מתאבלת (לכן נסיון ההתאבדות?)
[*] לקחת המון חופש לעצמך. הטיפול הזה שוחק מנטלית ופיזית. כשהמטפלת איתה - את לא שם. ואם צריך בתוספת תשלום קחי מטפלת לערבים שעתיים גם שיהיה לך זמן לעצמך.
[*] אל תפלי למלכודת הרומנטית שסוברת שאם יש לה משפחה לידה יש לה הכל! העובדה שפנית לקבלת גמלת סיעוד הרבה זמן אחרי שהגיעה אליכם מעידה שחשבת שתסתדרו ולא מיהרת. מטפלת ועזרים וכמה שיותר תמיכה מכל גורם או מכשיר או איש מקצוע- הם מאסט.
[/list]
היא קשישה מאוד ואם יש לה כסף בצד (אני מניחה שבמילא כסף שהיה אמור ללכת לבית אבות) - תראי מה את יכולה להקל עליה שעולה כסף, מיטה נוחה יותר, עזרים - יש עזרים לא יקרים ויש גם יקרים שעושים פלאים! החל מהגבה למיטה הלקל עם קימה בברכיים כואבות , מעקות, מקל הליכה, כיסא ממונע, נעליים מיוחדות, זכוכית מגדלת איכותית לקריאה,
וגם מטפלת שתבוא בלילה בגלל השירותים וכל מה שכתבת. פיזיוטרפיה לחיזוק או שחרור שרירים. החלפת משקפיים. מה שיכול לעזור ואולי לא שמים לב - כי בבתי האבות די מזניחים את כל אלה. אפשר שלבת ולהכין רשימה לבדוק קצת באינטרנט ולשואל אותה. אפילו להתחיל הפוך מלשאול אותה (לא תמיד יודעים מה יש שם בחוץ שיכול לעזור לכן כדאי גם לחפש באינטרנט או להתיעץ עם חנות אורטופדית, גריאטר, וגם לשאול אותה)
אם יש כסף - להוציא להוציא להוציא, היא קשישה, הסוף לצערינו מעבר לפינה. כל הוצאה צריכה להיחשב ככמה היא עושה לה טוב ולא ככמה היא גדולה או קטנה. אלו הוצאות שעושים לאנשיםש צריכים לתכנן חיים שלמים. ואצלה זה הפוך. כולל להביא מטפלת ללילות אם זהמקל, כולל לקנות ציוד יקר. כל הקלה על הגוף והנפש הדואבים עוזרת. גם אם היא נראית "בסדר" וכאילו נדמה שהמשפחה זה הכל זה לא. זו רק ההתחלה (לכן זה יכול לתסכל - כי מה? הבאת שיפצת חצי מהזמן את איתה ועדיין האומללות היא אומללות. אז צריך להבין שבגיל הזה כל יום הוא מאבק לא רק לחיות אלא לחייך. מאחר והיא גם איבדה את בנה, ומצבה הנפשי במילא רעוע אז תמיד יש מקום לעזרים, מטפלות, ועוד).
[list=1]
[*] אם זה מתאים לה ובשיתוף איתה לבדוק אפשרות לשיחה שבועית עם איש מקצוע כלשהו, מישהו שיעזו ר לפרוק (במידה והיא סגורה בפנייך). את אומרתש היא סובלת ממחלת נפש ואחרי ניסיון התאבדות, לכן כדאי שאיש מקצוע יהיה מעורב ברמת ההקשבה והווכונה.
[*] יש מועדון קשישים בקיבוץ? יש קשיש אחר שניתן יהיה להזמין אליכם או לצאת להיפגש איתו/ה על ספסל קבוע בקיבוץ כל יום בחמש למשל? או לפחות חוג אחד או אפילו מישהי שבאופן פרטי תבוא (בקביוצים יש מלא יוצרות שישמחו תמורת 40 שח לשעה לעבוד עם מישהי על יצירה,). לצייר בפחם, ריפוי בעיסוק, לבשל - אם קשה להרים ולהעביר סירים, אז ביחד - עם המטפלת. משהו חווייתי שיקצור תשבוחות.
[/list]
[list=1]
[*] תבדקי את הכדורים שלה יחד עם רופא שאת סומכת עליו. הרבה פעמים דוחפים לקשישים כדורים שעושים להם רע, הרבה מדי כדורים מיותרים, הרבה תופעות לוואי שעושות יותר רע מטוב, לפעמים כדורים סותרים. שבי עם רופאת משפחה, קצת גוגל או יעוץ גריאטרי מרופא באמת טוב ובדקי מה באמת היא צריכה לקחת. וגם תוספי מזון - חומצה פולית, ברזל, בי 12, ועוד (לא על דעת עצמך! אומגה 3 אסור לתת אם היא מקבלת כדור או זריקה לדילול דם למשל).
[/list]
[list=1]
[*] חשיבות התדירות והזמנים הקבועים והשיגרה הבטוחה - אם רק חלק מההצעות כאן אם ייושמו, ימלאו לה את היום והנשמה, אחרים - יקלו את החיים, היא תהיה מסופקת יותר תהיה לה מטרה ולכם יהיה קל יותר. הכי חשוב לערב אותה בכל, לא להנחית עליה, זה לא מוסד. לשאול, ולהציע ואם כן, להכניס כל שינוי בהדרגה. יש קשישים שעצם האשפוז בבית חולים על שום דבר, חולש ה- מדרדר אותם פיזית ונפשית בגלל השינוי. כל שינוי צריך להיכנס בהדרגה, ואגב הבהלה שלה מהחברה של המטםלת זה דוגמא שלינוי אח דיותר מדי שיושב על המקום החרד של מה יקרה איתי. תחשבי שתי בנות מקשקשות לה מעל לראש והיא תלויה בהן והן זרות. עם אחת קל יותר ליצור קשר ולסמוך אבל שתים. כשהן עזורות בעצמן (מעבר לחוצפה!). הכל קשור להכל, יקל עליה סדר יום קל, רגוע נעים, עם הרבה הפסקות, להיות בקרבת הבית בחצר הסמוכה או בפעילות עדינה, לשבת על ספסל או עם מעט אנשים. לקפל כביסה, לברור אורז, למיין דברים. מה שאפשר לעשות בישיבה ומפעיל את הידיים. ושיהיו לפחות כמה פעילויותק בועות בשעות קבועות (ארוחות, פחות או יותר, פגישה איתך לכתיבת סיפור החיים נגיד 3 פעמים בשבוע בשעה 9 בערב, פגישה עם איש מקצוע פעם בשבוע, ומטפלת בשעות קבועות).
[/list]
[list=1]
[*] פרגון - לא תאמיני כמה חשוב כמו לכולנו בכל גיל אבל בגיל הזה בפרט - בגידת הגוף, הכאב, תחשבי שיותר מחצי עושר היא חווה הידרדרות פיזית, ומקומה כחיונית ומועילה לא קיים כבר הרבה שנים בכל הבתי אבות האלה. לשבח, להודות, לפרגן, לדבר במילים על כמה היא תורמת לכם בבית. זה יותר חשוב מהכל. להגיד לה, סבתא אני מאושרת שאת כאן, הפכת את החיים שלנו ליותר טובים אבל לא רק להסתפק באמירות כלליות. סבתא בזכותך הילד היודעת איקס מיקס דריקס. להחמיא על קיפול הכביסה, שרק היא מקפלת כל כך מדויק או מהיר או יפה או עדין, להחמיא על בגד שתפרה בעבר, לספר לה על דברים טוביםש אבא שלך סיפר עליה לכם, להגיד לה שלא צירפת אותה אליכם רק בשבילה שקודם כל רצית להיות קרובה אליה כי את אוהבת אותה ואת יודעת שאת יכולה ללמוד ממנה (תגידי לה שאת אוהבת אותה בכל הזדמנות, בלילה ובבוקר כשנפרדים, זה הזמן.. לא נשאר הרבה). אם היא מבשלת משהו טעים - זה הכי טעים בעולם. ואם דיברת על בעיות פוריות - תתייעצי איתה, חוכמת זקנת השבט לא תסולא בפז. ואם לילדה יש חום - תתייעצי איתה. ואם יצא פצע - תשאלי, מה היא מציעה לעשות. ומתכונים - היא בטח יודעת לספר על כמה מתכונים שתוכלי להוציא אל הפועל וכמובן לצאת בהצהרות מעל השולחן שזה בזכות סבתא. ההתמוגגות שלך מהשיחות על דהעברשלכן מוכרת לי, אלו המקומות שכל המסביב נזנח, אפשר גם להתמוגג מהיום יום אם היא הופכת לזו שמתייעצים איתה ונותנים לה קרדיט (בלי לחץ, רק במקומות שכיף לה לתת מעצמה ושנראה שזה יעשה לה טוב). וגם מתנות נשיות קטנות, קרם ידיים, מטפחת ראש או כובע חמוד, צמיד צבעוני. לא רק ההישרדות גם היופי וההתחדות טובים. ואני גם הייתי אומרת - לבשל /לקנות מזונות שהיא אוהבת אויל גם מהילדות וגם כאלה שלא הכי מותר, בגיל הזה, יש רופאים שיגידו - לעזאזל מה מותר ואסור, אפילו בגילאים צעירים יותר - אז אם היא נמנעה מסוכר - אפשר לאכול שוקולד, או מטוגנים וכו' - כל מה שבא ועושה לה טעים ו (ושלא עושה רע אח"כ בבטן)
[/list]
[b]המעשה שלך מדהים[/b], לא מובן מאליו, את הגשמת פנטזיה שלי, ואת גיבורה ענקית. כל מי שחושב שהוא מבין מה את עוברת, בי שעבר זאת, צריך לחשוב שוב. זה מאוד מאוד לא פשוט. זה קשה, תובעני, לא תמיד מתגמל והרבה פעמים מאכזב, מעלה הרבה שאלות נוקבות, מייאש. לא סתם אומרים שבשביל טיפול בילד מספיקה אמא אחת אבל טיפול באמא כל הילדים לא מספיקים. וסבתא... גם הזיקנה לכשעצמה מאמללת. זה לא תינוק שצומח ומצחיק ומשובב נפש. ולגבי המוות, לכולם עוברת בראש המחשבה, שיקרה או לא יקרה, ובדרכ אנחנו רוצים בריאות אבל יש רגעים שקשה לה לך וברור שזה עולה. זה טבעי. את בחברה טובה.
אבל לצד הקושי, את סועדת אותה בערוב ימיה, מספקת לה משענת ומקור לנחמה וסעד יחידים וחמים ובאמת קשובים אחרי שנים במוסדות (וכמה שנראה לך שלפעמים את מפשלת כי לפעמים זה נראה כך במוסדות הטובים ביותר מפשלים כאג'נדה, לא רואים את הבן אדם, הוא בורג במערכת סופג יחס בין קורקטי ועד משפיל ומקטין, גם במוסודת הטובים, אנשים לא באמת יודיעם מה קורה שם לקשישים מאוד מבוגרים ונסיון ההתאבדות שלה לא הגיע כי היה לה כל כך טוב או שמשיהו אחד היה קשוב אליה), את עכשיו העוגן לאישה הזו שהיא חזקה מהכל, וכי עובדה שהיא כאן, למרות מה שעברה, אז מה זה הופך אותך? (())
בא לי לבכות. הזיקנה הזאת והכאב הזה, ואת שאת נהדרת.