אני לא ממש צריכה את פליי ליידי בשביל להפטר מרגשות האשמה.
לא בשביל להיפטר מרגשות האשמה! בשביל להיפטר מהקדושה המעונה!
מזה, למשל:
הכאב שלי שהוא מקבל מחמאות.
לא מקבלת אפילו מילה קטנה.
"עזרה" לא תמיד מספיקה.
בעלי הנחמד.
כנראה שיש לו משרתת אישית.
שאני לא מסוגלת לעשות ה-כ-ל בבית ל-ב-ד.
האם את רואה כמה את כועסת? כמה את מרגישה לא מוערכת? כמה את מרגישה שאת הקורבן, שהכל נופל עלייך, שאף אחד לא עוזר לך בבית הזה, שבעלך עושה רק מה שבא לו, חושב רק על עצמו, לא מבין מה מוטל עלייך, לא עושה מספיק ובגלל זה את סובלת ועושה הרבה מעבר למה שאת אמורה לעשות?
זאת גישה.
אני טוענת שאפשר לבחור גישה אחרת, לעשות שינוי, וכל הבית ישתנה. בלי שתצטרכי לבקש.
אני מציעה ללמוד את הגישה הזאת מפליי ליידי, כי אני ראיתי שהיא ממש מדריכה טובה בעניין.
את לא חייבת לעשות שום שינוי, כמובן.
את יכולה להמשיך כמו עד עכשיו, ואנחנו בהחלט נמשיך להבין אותך, להזדהות איתך, ולכעוס על בעלך. ראי
אימפוטנציה ביתית ... תאמיני לי שאני מבינה בדיוק על מה את מדברת.
אני רק אומרת בשקט, בקול קטן: את יודעת, זה לא מוכרח להיות ככה, ולא מוכרחים לחכות עד שיתהפך העולם והוא ישתנה פתאום מעצמו ויהפוך לבעל שאת רוצה. את יכולה להיות הראשונה שתעשה שינוי קטן, ותזכה בתמורה בשינוי גדול.
השיטה של לא לעשות כלום עד שהבעל ירגיש שמפריע לו ויעשה בעצמו לא מקובלת עלי. מצטערת אני לא מסוגלת לזה, זה נראה לי כמו נקמנות.
הא??? לא יודעת איך הצלחת להבין אותי בצורה הכי הפוכה שיכולה להיות. מה פתאום נקמנות? להיפך! להיפך!
אז אני אנסה להסביר:
נגיד שהבעל עשה משהו בבית.
ונגיד שהוא עשה את זה בצורה די, איך לומר, עקומה לדעתנו.
האפשרות הרגילה המוכרת לנו, היא שננזוף בו. "יוצמך, מה זה מועיל שהבאת שתיה אם השארת הכל בחוץ? תכניס לארון! כמה פעמים צריך להגיד לך! אני לא יכולה לעשות הכל בעצמי בבית הזה!"
במקרה הזה אנחנו גם הקדושה המעונה וגם קלאפטע...
האפשרות השנייה הרגילה המוכרת לנו היא שלא נגיד אף מלה, אבל נאכל את עצמנו ואת הכל נחשוב לעצמנו בפנים (או נכתוב את זה לחברים שמבינים אותנו בבאופן).
במקרה הזה אנחנו בעיקר קדושה מעונה...
האפשרות שאפשר ללמוד בעזרת פליי ליידי היא שלא ננזוף בו, וגם לא נרגיש רע.
(לא ייאמן, נכון?)
אז הוא הביא שתיה. איזה יופי.
אז הוא השאיר אותה מחוץ לארון (לא כל כך הבנתי את הדוגמא). אז מה?
"הקדושה המעונה" מייד חושבת: הוא חושב שיש פה משרתים! הוא עושה חצי עבודה ומצפה שאני אסדר אחריו! למה אני צריכה לעשות הכל? למה הוא לא יכול לחשוב קצת? למה הוא מוכרח תמיד לעשות חצי עבודה? אני תמיד הקורבן. הכל נופל עלי. לא מעריכים אותי, ולא מתחשבים בי.
זאת גישה שמוליכה לרגשות מאוד לא נעימים, לסבל ומצוקה פנימיים, ולכעס שמשודר ועוד איך לבן הזוג, גם אם את חושבת שלא אמרת מלה. בלבו הוא יודע שאת כועסת עליו. הוא לא בדיוק יודע למה, אבל הוא יודע ומרגיש אשם וזה מסלים את המצב שלא נעים לך.
לפי פלייליידי יש לך כמה אפשרויות פה לתגובה
טובה יותר.
למען ההגינות אני חייבת לציין קודם כל, שקשה עד בלתי אפשרי לעבור מהמצב שלך היום ככה סתם לאחת האפשרויות שאני אשרטט פה.
יש קודם עבודה שצריך לעשות, ואני טוענת שפליי ליידי מלמדת אותה די בקלות ודי במהירות, אם כי צריך לקרוא אנגלית בשביל זה.
אז אני רק מתארת את האפשרויות כדי שיהיה ברור איזה מין חיים אני מציעה:
א. לשמוח על מה שהוא עשה, להודות לו על מה שהוא עשה, ולבחור להכניס את הבקבוקים לארון אם את רוצה שהם יהיו בארון ואת תרגישי טוב יותר אם הם יהיו בארון. במקרה הזה, את בכלל לא כועסת (אני ציינתי שצריך לעשות קודם איזו עבודה בשביל זה?). את באמת שמחה על המשימות שהוא בוחר לקחת על עצמו, ובאותה מידה את מרגישה שזכותך לבחור את המשימות שחשובות לך.
ב. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבחור לא להזיז את הבקבוקים מאיפה שהוא השאיר אותם. זאת הדוגמא שמקבילה לחלון שהבאתי. את לא מנקה אחריו, את לא נוזפת בו, ואת לא כועסת בכלל. את מרוצה מהעבודה החלקית שהוא עשה, כי גם חצי עבודה עדיין מברכת את משפחתך. כמו עבודה שלא נעשתה כמו שצריך.
אם הנהוג בביתכם הוא להכניס אותם לארון, ויש לזה סיבה טובה, אז גם בעלך יודע את זה, ובמוקדם או במאוחר הוא יגלה שהבקבוקים מחוץ לארון, ואולי הוא יחשוב שאופס, הוא בעצמו שכח לעשות את זה, ואולי הוא פשוט יילך ויכניס אותם לארון בעצמו - מפני שזה הוא בעצמו שגילה שהוא עשה "חצי עבודה" והוא עושה מקצה שיפורים לעצמו. זה מצב שבו הוא חינך את עצמו, ולכן הוא ירגיש טוב עם עצמו (אה, שכחתי, אבל גיליתי את זה וסידרתי את זה! לפני שהספיקו לכעוס עלי ולעשות לי רע...).
זה נקרא שהבעל הרגיש שזה מפריע לו, ועשה בעצמו. נקמנות פירושה שאת משאירה את הבקבוקים כי את
כועסת ומחכה לו בפינה שהוא יעשה את זה בעצמו, המניאק, ואילו אני אומרת לך לעזוב את הבקבוקים כי את
משחררת, כי את שבעת רצון ממה שהוא עשה אפילו שהוא עשה חצי עבודה, כי זה בסדר מצדך, וכי לך אין כרגע דחיפות להכניס אותם לארון, אז את לא מכריחה לא את עצמך ולא אף אחד אחר לעשות את זה .
ג. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבקש ממנו להכניס אותם לארון כי זה קצת כבד לך ואת מאוד תעריכי את זה. ואת מבקשת מתוך הבנה, שהוא עשה כמיטב יכולתו מתוך מיטב הכוונות והאהבה אלייך, ושאת פשוט זקוקה כרגע לעזרה ולכן את מבקשת אותה בפשטות, בלי כעס או נזיפה, ואת מבקשת מתוך הבנה, שכשמבקשים (להבדיל ממצב שבו נותנים פקודה), את עשויה גם לקבל סירוב בתגובה, וזה לגמרי בסדר. במקרה כזה, את שוב תצטרכי לבחור, אם זה חשוב לך שזה יבוצע (ואז תבצעי את זה, כי
לך זה חשוב) או לא חשוב לך (ואז תשחררי את זה, תחליטי שזה לא מספיק חשוב בשבילך כרגע, וזה בסדר).
מקווה שיותר ברור.