על ידי רועי_שרון* » 04 ספטמבר 2001, 02:23
מכירים את התופעה הזו שחמש דקות אחרי הלידה שואלים ההורים של זוג ההורים הצעיר "נו, אז איך זה להיות אמא? איך זה להיות אבא?". איך בדיוק הם אמורים לדעת? הלידה בקושי נגמרה והם כבר צריכים לדעת איך הם מרגישים בתור הורה. ומצד שני, תשאלו אמא לילד בן שלוש איך זה להיות אמא, היא תוכל להרצות לכם על זה יומיים ברצף. מתישהו בין גיל 0 של הילד לגיל 3, האמא פיתחה את ההבנה ואת המערך הרגשי של האמהות. (וזה בטח לא נגמר בגיל 3, אבל כנראה שהרוב כבר התעצב אצל האמא עד שם.)
אין שום דבר פשוט במעבר הזה. זה לא קורה בין לילה, וזה לא משהו שאפשר בהכרח להצביע בו על שלבים או לתת ספר הוראות איך לעבור אותו. אני מניח שזה גם תלוי הרבה במטענים שהאמא מגיעה איתם לתהליך, ולנקודה בחיים שהלידה תופסת אותה בה. בנוסף, בשלב שהילד עוד תינוק, ההורות נוטה להיות all-encompassing. היא יכולה לשאוב פנימה כל חלקיק אנרגיה ותשומת לב שיש לאמא. זה מאד מקשה על התבוננות שקולה ומפוכחת במציאוּת. קשה, לדוגמא, להתנתק מהצרכים והדרישות החד משמעיות של הילד בשביל לעסוק בזוגיות. ובסך הכל, בפרופורציות של החיים, הזוגיות יכולה להחזיק הרבה אחרי שהילד כבר יעזוב את הבית ויקים משפחה משל עצמו. אז נכון שהוא תמיד יהיה הילד של האמא שלו, אבל היא בשבילו תפסיק להיות 100% מהעולם ותשאר רק 1% ממנו. אבל כשהילד צורח והאמא מנסה להרגיע אותו, אין שם בינהם מקום לזוגיות או לאחוזים או למפוכחוּת או למה שיקרה או לא בעתיד.
עכשיו, מבחינת האמא אין הרבה ברירה מתי לעבור את התהליך הזה. היא כבר היתה עם חצי בטן בתהליך הזה עוד במהלך ההריון, ואחרי הלידה היא 100% שם. אז זה יכול לקחת חודש, וזה יכול לקחת שלוש שנים, אבל היא תעבור את התהליך הזה ויהי מה. כי ככה הטבע תכנן אותנו ואת ילדינו. והילד הוא זה שמוביל את התהליך הזה -- לא האמא. אולי אפילו בניגוד לאמא (לפחות בחלקו).
ומה עם האבא? הוא בכלל לא שם, לפחות מבחינת הילד. אז נכון שהילד מזהה אותו, ונכון שהוא גם מתחיל לחייך אליו, ונכון שנעים לו שהאבא הולך איתו, מנדנד אותו, שר לו שירים. אבל הוא גם מחייך אל שקעים (באמת! אולי הם נראים לו כמו פרצופים?), והוא נרגע מייד מהנדנודים של נסיעת המכונית והמהומו של המנוע. ואין ספק שלאבא יכולה להיות השפעה עקיפה דרך האמא -- הוא עשוי להרגיע אותה, או להרגיז אותה, או ליצור הפרעות סביבתיות, וכו'. אבל מבחינת הילד, ברמה האמוציונלית, פשוט אין לו מקום. אז באופן טבעי, האבא נשאר מחוץ לתהליך הזה של להפוך להורה.
לדעתי הוא נמצא מחוץ לתהליך הזה עד לגיל 6~3 של הילד הראשון, ואולי אף יותר. סביר שהתהליך אצלו ארוך יותר, וגם מתון יותר, אבל הוא קשה לא פחות. ויותר מכך, בינתיים האמא כבר עברה את התהליך הזה, ומסתכלת עליו באי-הבנה או תמיהה "איך הוא לא מתנהג כמו אבא? איך הוא מתנהג כמו ילד מתבגר? מה הוא לא קולט שהוא אבא? שאנחנו כבר לא זוג רווקים?" בעצם את הדבר האחרון הוא כבר כנראה הבין -- כי במקום שבו הוא נמצא נעלמה לו בת הזוג.
מכירים את התופעה הזו שחמש דקות אחרי הלידה שואלים ההורים של זוג ההורים הצעיר "נו, אז איך זה להיות אמא? איך זה להיות אבא?". איך בדיוק הם אמורים לדעת? הלידה בקושי נגמרה והם כבר צריכים לדעת איך הם מרגישים בתור הורה. ומצד שני, תשאלו אמא לילד בן שלוש איך זה להיות אמא, היא תוכל להרצות לכם על זה יומיים ברצף. מתישהו בין גיל 0 של הילד לגיל 3, האמא פיתחה את ההבנה ואת המערך הרגשי של האמהות. (וזה בטח לא נגמר בגיל 3, אבל כנראה שהרוב כבר התעצב אצל האמא עד שם.)
אין שום דבר פשוט במעבר הזה. זה לא קורה בין לילה, וזה לא משהו שאפשר בהכרח להצביע בו על שלבים או לתת ספר הוראות איך לעבור אותו. אני מניח שזה גם תלוי הרבה במטענים שהאמא מגיעה איתם לתהליך, ולנקודה בחיים שהלידה תופסת אותה בה. בנוסף, בשלב שהילד עוד תינוק, ההורות נוטה להיות all-encompassing. היא יכולה לשאוב פנימה כל חלקיק אנרגיה ותשומת לב שיש לאמא. זה מאד מקשה על התבוננות שקולה ומפוכחת במציאוּת. קשה, לדוגמא, להתנתק מהצרכים והדרישות החד משמעיות של הילד בשביל לעסוק בזוגיות. ובסך הכל, בפרופורציות של החיים, הזוגיות יכולה להחזיק הרבה אחרי שהילד כבר יעזוב את הבית ויקים משפחה משל עצמו. אז נכון שהוא תמיד יהיה הילד של האמא שלו, אבל היא בשבילו תפסיק להיות 100% מהעולם ותשאר רק 1% ממנו. אבל כשהילד צורח והאמא מנסה להרגיע אותו, אין שם בינהם מקום לזוגיות או לאחוזים או למפוכחוּת או למה שיקרה או לא בעתיד.
עכשיו, מבחינת האמא אין הרבה ברירה מתי לעבור את התהליך הזה. היא כבר היתה עם חצי בטן בתהליך הזה עוד במהלך ההריון, ואחרי הלידה היא 100% שם. אז זה יכול לקחת חודש, וזה יכול לקחת שלוש שנים, אבל היא תעבור את התהליך הזה ויהי מה. כי ככה הטבע תכנן אותנו ואת ילדינו. והילד הוא זה שמוביל את התהליך הזה -- לא האמא. אולי אפילו בניגוד לאמא (לפחות בחלקו).
ומה עם האבא? הוא בכלל לא שם, לפחות מבחינת הילד. אז נכון שהילד מזהה אותו, ונכון שהוא גם מתחיל לחייך אליו, ונכון שנעים לו שהאבא הולך איתו, מנדנד אותו, שר לו שירים. אבל הוא גם מחייך אל שקעים (באמת! אולי הם נראים לו כמו פרצופים?), והוא נרגע מייד מהנדנודים של נסיעת המכונית והמהומו של המנוע. ואין ספק שלאבא יכולה להיות השפעה עקיפה דרך האמא -- הוא עשוי להרגיע אותה, או להרגיז אותה, או ליצור הפרעות סביבתיות, וכו'. אבל מבחינת הילד, ברמה האמוציונלית, פשוט אין לו מקום. אז באופן טבעי, האבא נשאר מחוץ לתהליך הזה של להפוך להורה.
לדעתי הוא נמצא מחוץ לתהליך הזה עד לגיל 6~3 של הילד הראשון, ואולי אף יותר. סביר שהתהליך אצלו ארוך יותר, וגם מתון יותר, אבל הוא קשה לא פחות. ויותר מכך, בינתיים האמא כבר עברה את התהליך הזה, ומסתכלת עליו באי-הבנה או תמיהה "איך הוא לא מתנהג כמו אבא? איך הוא מתנהג כמו ילד מתבגר? מה הוא לא קולט שהוא אבא? שאנחנו כבר לא זוג רווקים?" בעצם את הדבר האחרון הוא כבר כנראה הבין -- כי במקום שבו הוא נמצא נעלמה לו בת הזוג.