על ידי דניאלה_י* » 31 דצמבר 2011, 14:41
אתמול הפלתי. הדופק של העובר פסק בשבוע שישי, אני גיליתי בשבוע שמיני שהיה לפני שלושה שבועות ומאז אני מסתובבת איתו בתוכי, מת, ומחכה שיצא ויסיים את גילגולו הקצר בעולם שלנו.
מהרגע שגיליתי החיים פסקו מלכת. הגוף שלי הפך להיות עולמי, המיכל היחידי שלי והמקום היחידי אליו אני מצליחה להתחבר בבירור, העולם החיצוני הפך למעורפל ומלא ברעשים. היה לי ברור שאני לא רצה לגרדה למרות המלצת הרופאה ומעדיפה לתת לטבע לעשות את שלו. לא היה לי מושג שבהחלטה הזו אוריד את עצמי למחתרת, לא תיארתי לעצמי שהבחירה שלי כל כך יוצאת דופן, כמה קשה להשיג מידע, לשמוע סיפורים של נשים אחרות ולקבל תמיכה מקצועית בתהליך שכזה.
ע', בן זוגי, הודיע מלכתחילה שזה הגוף שלי ולכן אני זו שמחליטה מה לעשות והוא איתי בכל מה שאבחר. לא היה סיכוי שאצליח לעבור את זה בלי האמונה והאהבה שלו. הזדקקתי גם לתמיכה מקצועית אז פניתי למיילדת הבית מיכל בונשטיין שהפנתה אותי לדבר גם עם שרהלה, מיילדת בית נוספת עם יותר נסיון בליווי תהליך שכזה. שתייהן היו מדהימות, סיפרו לי כל מה שהן יודעות, ביקשו שאמשיך לדווח להן כי הן אוספות מידע על מקרים כאלו ואמרו שהן זמינות בשבילי בכל רגע אם אני רוצה לדבר או לשאול. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייהן. מה נשים אחרות שלא מכירות מיילדות בית או דולות עושות?? הרי הברירה הראשונה והכמעט יחידה היא ללכת לגניקולוג שלהן שסביר מאד להניח יפחיד אותן בצ'יסבטים על זיהומים ודלקות שיכולות להביא למצב של כריתת רחם ועד מוות. בשלושת השבועות האלה פגשתי ארבעה רופאים שונים וכל אחד מהם מצא דרך יצירתית אחרת לאיים על חיי. אז מה הפלא שתעשיית הגרדות כל כך פופולארית? ומה הפלא שהיה כל כך נדיר למצוא אישה שעברה את אותו הדבר? אבל גם ההיכרות שלי עם הנשים המדהימות האלה שהאמינו בי וחיזקו את ההחלטה שלי היתה מבלבלת כי למי בכלל אני אמורה להאמין? לשרהלה מיילדת הבית שאומרת שהדיבורים על זיהומים הם שטויות או לרופא שמספר לי על חלקי עובר שעלולים לחדור למחזור הדם שלי ולהרוג אותי? לרופא שמודה שההתבססות היא על מקרי זיהום שקרו בעולם שלישי או לרופא אחר שאומר שהוא ראה כבר הכל בחדר מיון של תל השומר? כל אחד בקיצוניות שלו ואני באמצע מנסה להבין מה קורה ומה עושים הלאה. מרגישה קצת כמו שפן נסיונות...
התעקשתי לסתום את אזני ולהמשיך בשלי. נראה לי הגיוני שאם הוא הצליח להיכנס הוא גם יצליח לצאת, אבל זה לא היה קל.. אני לא יודעת אם אני מאמינה בחיים קודמים אבל ברגעי העפיצות, שניה לפני שנרדמתי, ראיתי תמונות של נשים שוכבות בתוך שלוליות דם והן היו כל כך ברורות וחזקות שלא יכלתי שלא לתהות אם זה משהו מגלגולי הקודם או אולי ידיעה קולקטיבית שנמצאת בעצמותי הנשיות. הפחדים מגיעים ממקומות מאד עמוקים וקדומים ומאד קשה להישאר אדישה אלייהם. היו בתוכי ויכוחים על מי אשם על המחדל- העובר הוא זה שלא רוצה לצאת או שהגוף שלי שלא משחרר? ולמה? כי לא נפרדתי כמו שצריך? כי לא באמת שחררתי כמו שאני אומרת לעצמי? כי אני מתקשה בפרידות? או שאולי אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת בכלל, ביני לבינו?! האם אני מסכנת את עצמי כמו שהרופאים אומרים? האם המטרה שווה את זה? או שהסכנה הגדולה באמת היא לא להקשיב לעצמי? מיליון שאלות, אפס תשובות, טריליון התמודדויות שכולן מול עצמי, אני ואנכי עד שכבר לא יכלתי לסבול ולשמוע את עצמי יותר!
חלק מהאנשים סביבי מצפים שאהיה עצובה ואתאבל אבל אני כבר לא שם. התאבלתי כבר וברור לי שיהיה גל אבל נוסף כשההפלה תקרה אבל עכשיו אני רק רוצה שיצא ממני! כבד לי להסתובב עם משהו מת בתוכי, מבלבל אותי לא להבין את תהליכי גופי ואני רק רוצה שזה יגמר.
אני מוקפת נשים טובות וחכמות ורק במקרה יצא לי לפגוש מישהי אחת בלבד שבחרה כמוני. הפגישה איתה היתה מתנה משמים שנתנה לי כמה רגעים בהם הרגשתי שוב שייכת לכדור הארץ, היא הכירה את הכבדות והבדידות וידעה בדיוק על מה אני מדברת. היא גם נתנה לי מראה ענקית לצרכים ודרכי ההתנהלות שלי. היא חיכתה חודש ולא ראתה רופא אחד, לא היה לה שום צורך באישור החיצוני הזה שאני השתוקקתי אליו כל כך. אולי זה כי היא חוזרת בתשובה ויש לה את אלוהים איתה ואולי זה לא קשור בכלל. בכל מקרה, עם או בלי אלוהים, היא בסוף הלכה לגרדה. המפגש איתה גם קרקע אותי למציאות שלא תמיד מתנהלת כאוות נפשנו...
ואז, אז הגיעה ההבנה החשובה מכולן- אני לא באמת יכולה לשלוט בזה. האחריות שאני יכולה לקחת על זה היא עד גבול מסויים והשאר על אללה, אלוהים, היקום הטבע או מי שזה לא יהיה אבל העיקר שלא עלי. וזה לא מנסיון להתחמק מאחריות, להיפך- הנסיון לשלוט במשהו שאני לא יכולה לשלוט בו הכניס אותי למצוקה ושחרור מהשליטה הזו דווקא היה מתוך הכרה טובה ובריאה באחריות שלי ובגבולותיה. לקיחת האחריות הזאת על גופי הרגיעה אותי אבל אין ברירה אלא להכיר בכוחות גדולים משלי שגם גרמו לעובר הזה להגיע מלכתחילה.
התהליך שעברתי בשלושת השבועות האלו כלל אבל, בכי, עצב, בכי, פרידה, בכי ועוד בכי, שיחרור, בירורים, רופאים, בדיקות, הפחדות, פחדים, שולם עם הגרדה שאולי אצטרך לעשות, מחשבות על החיים ועל המוות, מחשבות על פרידות, ויכוחים עם רופאים (בעיקר בתוך הראש שלי כי מולם השתתקתי), לזכור להיות נאמנה לעצמי, תחושות של ניתוק ותלישות, תהיות על שליטה והחזקה, נסיון לשמוע את עצמי בתוך כל הרעש מבחוץ, קול פנימי ברור שלא ברור מהיכן מגיע, מה אני צריכה לעשות? או שאולי אני לא צריכה לעשות כלום? מציאת מחסום דמיוני בין הרחם לנרתיק, נסיון להבין מה תפקידו שנגמר בכישלון מוחץ, רגעים של שלמות ושלווה, מדידות חום, ויטמין סי, משקה ג'ינג'ר דוחה, המון תה פטל, לבקש תמיכה או שקיבלתי כבר יותר מדי? גוף מכווץ, נסיונות לנוע, לנשום, כניעה מול בחירה, התמסרות, סבלנות, רצון לפנות מקום לחיים חדשים, חוסר וודאות, חוסר יכולת להתנהל בחיים, זה באמת קורה או שאני סתם דרמתית? הומאופתיה, דיקור, צמחים, שיאצו, דמיון מודרך, ביקור במיון, תור לגרדה- כל הטירוף הזה ועוד, לאו דווקא ע"פ הסדר הכתוב.
את התור לגרדה קבעתי ל20/11, יום ראשון. אחרי סופ"ש מלא במחוייבויות כגון ארוחות משפחתיות, יום ראשון זה יום בו אני אמורה ללמוד עם קבוצה שמחזק אותי רק לדעת שהם נמצאים ביחד, לומדים ומשמרים את האנרגיה הקבועה של היום הזה שבדר"כ מאד חשוב לי, ואז יש לי את כל השבוע לפני כדי לנוח. התאריך היה מספיק רחוק כדי שאוכל לנסות לעבור תהליך ולהשלים עם המצב והידיעה שאני אחראית עליו ויכולה לבטל או להזיז את התור כפי שיתחשק לי, נתנה לי תחושה טובה. ובמקביל, הידיעה שיש לי אפשרות לשים גבול לטירוף הזה לפני שאמצע את עצמי בבית משוגעים, היתה מרגיעה. מאז קביעת התור נכנסתי למצב מאד מוזר של אבוד אמונה שמשהו כבר יקרה מעצמו לצד ידיעה פנימית שאני לגרדה, לא אגיע.
ביום שלישי שלפני כבר התחיל דימום. במשך יומיים לא הייתי בטוחה אם אני הוזה או שזה אמיתי. ביום חמישי הלכתי לאולטרסאונד כדי לראות אם משהו זז שם- טעות ענקית! מה חשבתי לעצמי? שהרופא ימשיך להיות סולידי וחביב כפי שהיה בפגישה הראשונה שלנו? מקסימום שוב יאיים על חיי ואני אהנהן ואחכה שיסתום? לא ולא, הוא רק התעצבן לראות שזו שוב אני באותו מצב, לא מקשיבה לו והוא בכלל לא מבין מה "נשים כמוני" רוצות הרי זה עניין של שלוש דקות וזה הכל! אפשר לוותר על כל הלחץ וכאב הראש הזה ממש בקלות! רק חבל שהוא לא שם לב שבשלב הזה מי שסבל מלחץ וכאב ראש מבניינו היה הוא בלבד...
כל כך לא היה לו כח אלי (או שאולי אפילו כעס?) שברגע שהתיישבתי פסוקת רגליים הוא פשוט תקע בתוכי את מכשיר האולטרסאונד כאילו היה מזלג משונן וגופי סטייק עסיסי, תוך כדי שהוא ממשיך לנאום לי על "נשים כמוני" ומדגים לי בתנועות ידים גסות את תנועת שאיבת העובר מתוך הרחם שביצע בדיוק השבוע לאישה שבאה עם רעיון כמו שלי אבל ויתרה אחרי שיחה קצרה איתו. אין מילים, פשוט מקסים.
אחרי שיצאתי ממנו בוכה ומקללת כבר לא היה מקום לספק- זה לא סתם גוון חדש של נייר טואלט, זה באמת דם!!!
כבר היה ברור שלגדרה אני לא הולכת כי הנה משהו קורה אבל עדין לא רציתי לבטל כי מי יודע אולי לא הכל יצא? אולי זה בכלל יפסק לפני שמשהו יצא? כבר לא יודעת כלום ולמרות הדימום האמונה מתקשה לחזור אלי, מסרבת לפתח תקוות ולהאמין שזה אכן קורה...אבל בכל זאת מחכה בסבלנות. האמת שלא ממש בסבלנות אלא יותר בפאניקה שאולי לא כדאי לצאת מהבית כי זה יכול לקרות כל רגע וירד מלא דם ואז מה אעשה??! ביטלתי הכל ונשארתי קרובה למקום מבטחים. עד שגם מזה נמאס לי ובשבת כבר הרשיתי לעצמי להתרחק לארוחת צהריים אצל אמא. בדיעבד חברה הזכירה לי את המשפט "our sphincter are shy", כך שזה כנראה לא היה קורה במקום בו לא הייתי מרגישה בטוחה...
בראשון לפנות בוקר, ביום בו הייתי אמורה לעבור את הגרדה, התחילו כאבי בטן כמו של מחזור. הכאב לא היה חזק והמשכתי לישון תוך כדי שאני חולמת את אחד החלומות המשמעותיים שחלמתי בחיי. כשהתעוררתי, זה המשיך והתעצם אבל עדין נסבל לחלוטין. ע' הלך לעבודה אחרי שהבטיח שאם ארצה הוא יחזור ואני בשלווה שיחררתי אותו לשלום. הכאבים המשיכו להתגבר ולקבל צורה ברורה יותר של התכווצויות בקדמת הבטן (צירים??), חברה עושה לי דמיון מודרך בטלפון ומחברת אותי לרחם שנראה לי כמו כד מלא בטיפות דם אבל לאט לאט אני מאבדת את הסבלנות, מתקשה להקשיב, מתקשה להתרכז ומתקשה לדבר. נכנסת למקלחת שחמה לי מדי ועושה לי בחילה, יוצאת אל הקור, מרגישה את העור שלי קפוא אבל חם לי כל כך שאני לא יכולה להתלבש, הכאב חד ואינו פוסק ואני לא מוצאת שום תנוחה שנוח לי בה, מסתובבת בסלון כמו חיה בבכלוב ורק חושבת שאין מצב שאני יולדת בלי אפידורל ומה לעזאזל חשבתי לעצמי כשבחרתי מקצוע שמתעסק עם הסיוט הזה?? (אני דולה...) ואז קולטת את עצמי ותוהה אם אולי אני בשלב המעבר? כי יש את כל הסימנים... אני אמורה בכלל להגיע לשלב כזה בהפלה? ואיפה כל הדם שאמור לצאת ממני בגלונים? כמה זמן זה עוד יקח???? מודדת חום והוא מאד נמוך, 34.7, נבהלת מתקשרת למיכל המיילדת שטוענת שהמדחום מקולקל, נשמע שאני באמת בשלב המעבר אבל אולי כדאי שאגש בכל זאת למיון כי היא לא באמת יכולה לדעת מה קורה דרך הטלפון וזה לא אחראי. מיכל אמרה ואני לא מתווכחת. היא מדברת אלי בקלילות כזו ובלי שום טיפה של לחץ, אם אני לא טועה היא אפילו ציחקקה, גם ע' בטלפון נשמע קול לחלוטין ושסק החתול יושב לידי כמו בודהה קטן ומגרגר לעצמו. מה קורה פה? הם לא רואים מה קורה לי?! ע' כבר בדרך ואני מבקשת שיתקשר לאמבולנס כי המחשבה על ללכת עד לכספומט ולהוציא כסף למונית בלתי נסבלת (איך בכלל חשבתי על כל המהלך המתוחכם הזה באותם רגעים אני לא יודעת). ע' מגיע ומרגיע אותי, זז איתי ומזכיר לי לנשום. הוא דולה נהדרת! סוף סוף יכולה לשחרר כי יש מי ששומר עלי. מצליחה להתמסר, נתלית עליו ומצליחה לנשום שוב, לשלוח את האויר פנימה ולמטה מה שמכאיב לי עוד יותר אבל מרגיש כאילו פותח תעלה וזה עושה לי טוב. מתחילה רק עכשיו להפנים שאולי זה באמת זה, אולי אני באמת בדרך להפיל וכנראה שזה קורה כמו לידה רגילה. השמחה והכאב מתערבבים ביחד לתחושה שאי אפשר לתאר במילים. האמבולנס מגיע ואני כבר ממש לא בטוחה שאני צריכה אותם אבל הייתי צריכה תנועה, לזוז מהמקום שהייתי בו עד עכשיו לבד כואבת ומיואשת, אוירה שונה שתעזור לי לנוע ולהתקדם. התחלתי לרדת במדרגות לבד והם רצים אחרי. זו היתה הנסיעה הכי טובה בחיים שלי! בשניה שקלטתי את מוט הברזל על תקרת האמבולנס שלפתי בטבעיות את כישורי האורנג גוטן הקדמוניים שלי ונתלתי עליו. תנוחת התלייה מאד עזרה לכאב וכך גם הנהיגה המשוגעת של הפרמדיק שהקפיצה את כל הרכב ואותי בתוכו מה שהכאיב גם כן והסיח את הדעת מכאב הצירים. התחושה האינטנסיבית של מה שקורה לי בגוף השתלבה היטב עם אוירת האמבולנס שנסע במהירות עצומה. הרגשתי כמו בתוך חלום, כמו בתוך סופת הוריקן. ואז פתאום היתה מן רגיעה והרגשתי משהו כמו בלון יוצא מתוכי. בלופ. וזהו. שקט. כבר לא כואב בכלל. יש לי גוש מגעיל בתחתונים וברור לי שזה קרה, הפלתי!!
פתחתי עיניים כנראה אחרי הרבה זמן שהיו סגורות כי זו הפעם הראשונה שראיתי איפה אני. לעולם לא אשכח את המבט של ע' שהסתכל הישר לתוכי בעיניים ענקיות ומחייכות
הגענו לאיכילוב כשאני לגמרי בהיי! הרגשתי כמו מלכה על מיטת אפיריון (שהיתה בעצם מיטת האמבולנס), מפוצצת בהורמונים שסיחררו אותי לגמרי והעולם נראה לי מושלם! שם בדקו אותי מיילדת מתוקה ורופא חביב מאד שאמר שכנראה שיש עוד משהו קטן ברחם אבל הוא רואה שאני עושה את העבודה היטב והוא משחרר אותי הביתה. הוא גם גיבה אותי וסיפר לי שבקנדה וארה"ב נדיר מאד לשלוח מישהי במצבי לגרדה ושזו מנטליות ישראלית. המיילדת הופתעה מהבקשה אבל שיתפה פעולה בשמחה ונתנה לי לקחת את העובר שנפל הביתה לקבורה.
לסיכום אומר שמאד בגדול, בשלושת השבועות האלו שהיו האינטנסיבים בחיי, שתי התחושות הכי חזקות שליוו אותי היו האמונה בתהליך הטבעי שאמור לקרות ולצד זה חוסר וודאות ובדידות מאד גדולה למרות כל התמיכה הרבה שקבלתי. חוסר האונים שמביאה הסיטואציה הזאת גורם להתכנסות מאד גדולה פנימה ובנוסף, החוויה של לעמוד מול הממסד והחברה מסביב, מוסיפה עוד רובד לתחושת הבדידות.
זו הסיבה שאני כותבת ומפרסמת את הסיפור, החשיפה לא מאד קלה לי אבל נשבעתי לעצמי תוך כדי שאעשה זאת. בשביל שנשים אחרות יוכלו לשמוע ולדעת שלמרות שהבחירה לא קלה והדרך שעשויה להיות מסורבלת וכבדה, יכול להיות סוף טוב ויש סיבה לאמונה בתהליכים טבעיים ובעיקר באינטואציות שלנו. האינטואיציות הנשיות שהממסד מבטל בלי למצמץ ובכך מקטין נשים וגורם להן לפקפק בעצמן, להתרחק מגופן ואלו דברים שממשיכים איתנו הלאה ומשליכים על מקומות נוספים בחיים, בלידות שלנו למשל ואולי גם באמהות.
אני לא מנסה להטיף לדרך מסויימת אלא רק רוצה לאפשר לנשים שבוחרות בדרך הזאת לא להיות לבד ולתת מקום ולגיטימציה לבחירה הזאת.
זה לינק למאמר של מיילדת הבית, שרהלה, שכתבה על התהליך. מאמר חובה למי שעוברת את זה ובכל מקרה מומלץ לקרוא כדי לדעת:
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/11/[po]mis carriage[/po]/
לא הייתי עוברת את זה בלי התמיכה שקיבלתי מבן זוגי, מחברותי ומנשות המקצוע שליוו אותי ועל זה אני מודה להם מאד. גם היכולת לא לקחת כמובן מאליו כל מה שאומרים לי והאמונה באינטואיציות שלי תרמו רבות ואני לגמרי מרגישה שהענקתי לעצמי מתנה גדולה מאד שהיא בעצם אני בגדול יותר
לי אישית לא הספיק לקרוא סיפורים של נשים אחרות באינטרנט והייתי צריכה קול אנושי ומגע אדם שמבין באמת מה אני עוברת. אני גם חושבת שאין סיבה שנשים יקבלו תמיכה וליווי רק בלידות השמחות שלהן והייתי רוצה לומר לנשים שידעו לבקש תמיכה גם במקומות האלו, שאין להם הרבה מקום בחברה שלנו. לכן אני מזמינה נשים שעוברות חוויה דומה ליצור איתי קשר אם ירצו.
דניאלה
[email protected]
http://www.dulot.co.il/Danielay/אתמול הפלתי. הדופק של העובר פסק בשבוע שישי, אני גיליתי בשבוע שמיני שהיה לפני שלושה שבועות ומאז אני מסתובבת איתו בתוכי, מת, ומחכה שיצא ויסיים את גילגולו הקצר בעולם שלנו.
מהרגע שגיליתי החיים פסקו מלכת. הגוף שלי הפך להיות עולמי, המיכל היחידי שלי והמקום היחידי אליו אני מצליחה להתחבר בבירור, העולם החיצוני הפך למעורפל ומלא ברעשים. היה לי ברור שאני לא רצה לגרדה למרות המלצת הרופאה ומעדיפה לתת לטבע לעשות את שלו. לא היה לי מושג שבהחלטה הזו אוריד את עצמי למחתרת, לא תיארתי לעצמי שהבחירה שלי כל כך יוצאת דופן, כמה קשה להשיג מידע, לשמוע סיפורים של נשים אחרות ולקבל תמיכה מקצועית בתהליך שכזה.
ע', בן זוגי, הודיע מלכתחילה שזה הגוף שלי ולכן אני זו שמחליטה מה לעשות והוא איתי בכל מה שאבחר. לא היה סיכוי שאצליח לעבור את זה בלי האמונה והאהבה שלו. הזדקקתי גם לתמיכה מקצועית אז פניתי למיילדת הבית מיכל בונשטיין שהפנתה אותי לדבר גם עם שרהלה, מיילדת בית נוספת עם יותר נסיון בליווי תהליך שכזה. שתייהן היו מדהימות, סיפרו לי כל מה שהן יודעות, ביקשו שאמשיך לדווח להן כי הן אוספות מידע על מקרים כאלו ואמרו שהן זמינות בשבילי בכל רגע אם אני רוצה לדבר או לשאול. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייהן. מה נשים אחרות שלא מכירות מיילדות בית או דולות עושות?? הרי הברירה הראשונה והכמעט יחידה היא ללכת לגניקולוג שלהן שסביר מאד להניח יפחיד אותן בצ'יסבטים על זיהומים ודלקות שיכולות להביא למצב של כריתת רחם ועד מוות. בשלושת השבועות האלה פגשתי ארבעה רופאים שונים וכל אחד מהם מצא דרך יצירתית אחרת לאיים על חיי. אז מה הפלא שתעשיית הגרדות כל כך פופולארית? ומה הפלא שהיה כל כך נדיר למצוא אישה שעברה את אותו הדבר? אבל גם ההיכרות שלי עם הנשים המדהימות האלה שהאמינו בי וחיזקו את ההחלטה שלי היתה מבלבלת כי למי בכלל אני אמורה להאמין? לשרהלה מיילדת הבית שאומרת שהדיבורים על זיהומים הם שטויות או לרופא שמספר לי על חלקי עובר שעלולים לחדור למחזור הדם שלי ולהרוג אותי? לרופא שמודה שההתבססות היא על מקרי זיהום שקרו בעולם שלישי או לרופא אחר שאומר שהוא ראה כבר הכל בחדר מיון של תל השומר? כל אחד בקיצוניות שלו ואני באמצע מנסה להבין מה קורה ומה עושים הלאה. מרגישה קצת כמו שפן נסיונות...
התעקשתי לסתום את אזני ולהמשיך בשלי. נראה לי הגיוני שאם הוא הצליח להיכנס הוא גם יצליח לצאת, אבל זה לא היה קל.. אני לא יודעת אם אני מאמינה בחיים קודמים אבל ברגעי העפיצות, שניה לפני שנרדמתי, ראיתי תמונות של נשים שוכבות בתוך שלוליות דם והן היו כל כך ברורות וחזקות שלא יכלתי שלא לתהות אם זה משהו מגלגולי הקודם או אולי ידיעה קולקטיבית שנמצאת בעצמותי הנשיות. הפחדים מגיעים ממקומות מאד עמוקים וקדומים ומאד קשה להישאר אדישה אלייהם. היו בתוכי ויכוחים על מי אשם על המחדל- העובר הוא זה שלא רוצה לצאת או שהגוף שלי שלא משחרר? ולמה? כי לא נפרדתי כמו שצריך? כי לא באמת שחררתי כמו שאני אומרת לעצמי? כי אני מתקשה בפרידות? או שאולי אי אפשר לעשות את ההפרדה הזאת בכלל, ביני לבינו?! האם אני מסכנת את עצמי כמו שהרופאים אומרים? האם המטרה שווה את זה? או שהסכנה הגדולה באמת היא לא להקשיב לעצמי? מיליון שאלות, אפס תשובות, טריליון התמודדויות שכולן מול עצמי, אני ואנכי עד שכבר לא יכלתי לסבול ולשמוע את עצמי יותר!
חלק מהאנשים סביבי מצפים שאהיה עצובה ואתאבל אבל אני כבר לא שם. התאבלתי כבר וברור לי שיהיה גל אבל נוסף כשההפלה תקרה אבל עכשיו אני רק רוצה שיצא ממני! כבד לי להסתובב עם משהו מת בתוכי, מבלבל אותי לא להבין את תהליכי גופי ואני רק רוצה שזה יגמר.
אני מוקפת נשים טובות וחכמות ורק במקרה יצא לי לפגוש מישהי אחת בלבד שבחרה כמוני. הפגישה איתה היתה מתנה משמים שנתנה לי כמה רגעים בהם הרגשתי שוב שייכת לכדור הארץ, היא הכירה את הכבדות והבדידות וידעה בדיוק על מה אני מדברת. היא גם נתנה לי מראה ענקית לצרכים ודרכי ההתנהלות שלי. היא חיכתה חודש ולא ראתה רופא אחד, לא היה לה שום צורך באישור החיצוני הזה שאני השתוקקתי אליו כל כך. אולי זה כי היא חוזרת בתשובה ויש לה את אלוהים איתה ואולי זה לא קשור בכלל. בכל מקרה, עם או בלי אלוהים, היא בסוף הלכה לגרדה. המפגש איתה גם קרקע אותי למציאות שלא תמיד מתנהלת כאוות נפשנו...
ואז, אז הגיעה ההבנה החשובה מכולן- אני לא באמת יכולה לשלוט בזה. האחריות שאני יכולה לקחת על זה היא עד גבול מסויים והשאר על אללה, אלוהים, היקום הטבע או מי שזה לא יהיה אבל העיקר שלא עלי. וזה לא מנסיון להתחמק מאחריות, להיפך- הנסיון לשלוט במשהו שאני לא יכולה לשלוט בו הכניס אותי למצוקה ושחרור מהשליטה הזו דווקא היה מתוך הכרה טובה ובריאה באחריות שלי ובגבולותיה. לקיחת האחריות הזאת על גופי הרגיעה אותי אבל אין ברירה אלא להכיר בכוחות גדולים משלי שגם גרמו לעובר הזה להגיע מלכתחילה.
התהליך שעברתי בשלושת השבועות האלו כלל אבל, בכי, עצב, בכי, פרידה, בכי ועוד בכי, שיחרור, בירורים, רופאים, בדיקות, הפחדות, פחדים, שולם עם הגרדה שאולי אצטרך לעשות, מחשבות על החיים ועל המוות, מחשבות על פרידות, ויכוחים עם רופאים (בעיקר בתוך הראש שלי כי מולם השתתקתי), לזכור להיות נאמנה לעצמי, תחושות של ניתוק ותלישות, תהיות על שליטה והחזקה, נסיון לשמוע את עצמי בתוך כל הרעש מבחוץ, קול פנימי ברור שלא ברור מהיכן מגיע, מה אני צריכה לעשות? או שאולי אני לא צריכה לעשות כלום? מציאת מחסום דמיוני בין הרחם לנרתיק, נסיון להבין מה תפקידו שנגמר בכישלון מוחץ, רגעים של שלמות ושלווה, מדידות חום, ויטמין סי, משקה ג'ינג'ר דוחה, המון תה פטל, לבקש תמיכה או שקיבלתי כבר יותר מדי? גוף מכווץ, נסיונות לנוע, לנשום, כניעה מול בחירה, התמסרות, סבלנות, רצון לפנות מקום לחיים חדשים, חוסר וודאות, חוסר יכולת להתנהל בחיים, זה באמת קורה או שאני סתם דרמתית? הומאופתיה, דיקור, צמחים, שיאצו, דמיון מודרך, ביקור במיון, תור לגרדה- כל הטירוף הזה ועוד, לאו דווקא ע"פ הסדר הכתוב.
את התור לגרדה קבעתי ל20/11, יום ראשון. אחרי סופ"ש מלא במחוייבויות כגון ארוחות משפחתיות, יום ראשון זה יום בו אני אמורה ללמוד עם קבוצה שמחזק אותי רק לדעת שהם נמצאים ביחד, לומדים ומשמרים את האנרגיה הקבועה של היום הזה שבדר"כ מאד חשוב לי, ואז יש לי את כל השבוע לפני כדי לנוח. התאריך היה מספיק רחוק כדי שאוכל לנסות לעבור תהליך ולהשלים עם המצב והידיעה שאני אחראית עליו ויכולה לבטל או להזיז את התור כפי שיתחשק לי, נתנה לי תחושה טובה. ובמקביל, הידיעה שיש לי אפשרות לשים גבול לטירוף הזה לפני שאמצע את עצמי בבית משוגעים, היתה מרגיעה. מאז קביעת התור נכנסתי למצב מאד מוזר של אבוד אמונה שמשהו כבר יקרה מעצמו לצד ידיעה פנימית שאני לגרדה, לא אגיע.
ביום שלישי שלפני כבר התחיל דימום. במשך יומיים לא הייתי בטוחה אם אני הוזה או שזה אמיתי. ביום חמישי הלכתי לאולטרסאונד כדי לראות אם משהו זז שם- טעות ענקית! מה חשבתי לעצמי? שהרופא ימשיך להיות סולידי וחביב כפי שהיה בפגישה הראשונה שלנו? מקסימום שוב יאיים על חיי ואני אהנהן ואחכה שיסתום? לא ולא, הוא רק התעצבן לראות שזו שוב אני באותו מצב, לא מקשיבה לו והוא בכלל לא מבין מה "נשים כמוני" רוצות הרי זה עניין של שלוש דקות וזה הכל! אפשר לוותר על כל הלחץ וכאב הראש הזה ממש בקלות! רק חבל שהוא לא שם לב שבשלב הזה מי שסבל מלחץ וכאב ראש מבניינו היה הוא בלבד...
כל כך לא היה לו כח אלי (או שאולי אפילו כעס?) שברגע שהתיישבתי פסוקת רגליים הוא פשוט תקע בתוכי את מכשיר האולטרסאונד כאילו היה מזלג משונן וגופי סטייק עסיסי, תוך כדי שהוא ממשיך לנאום לי על "נשים כמוני" ומדגים לי בתנועות ידים גסות את תנועת שאיבת העובר מתוך הרחם שביצע בדיוק השבוע לאישה שבאה עם רעיון כמו שלי אבל ויתרה אחרי שיחה קצרה איתו. אין מילים, פשוט מקסים.
אחרי שיצאתי ממנו בוכה ומקללת כבר לא היה מקום לספק- זה לא סתם גוון חדש של נייר טואלט, זה באמת דם!!!
כבר היה ברור שלגדרה אני לא הולכת כי הנה משהו קורה אבל עדין לא רציתי לבטל כי מי יודע אולי לא הכל יצא? אולי זה בכלל יפסק לפני שמשהו יצא? כבר לא יודעת כלום ולמרות הדימום האמונה מתקשה לחזור אלי, מסרבת לפתח תקוות ולהאמין שזה אכן קורה...אבל בכל זאת מחכה בסבלנות. האמת שלא ממש בסבלנות אלא יותר בפאניקה שאולי לא כדאי לצאת מהבית כי זה יכול לקרות כל רגע וירד מלא דם ואז מה אעשה??! ביטלתי הכל ונשארתי קרובה למקום מבטחים. עד שגם מזה נמאס לי ובשבת כבר הרשיתי לעצמי להתרחק לארוחת צהריים אצל אמא. בדיעבד חברה הזכירה לי את המשפט "our sphincter are shy", כך שזה כנראה לא היה קורה במקום בו לא הייתי מרגישה בטוחה...
בראשון לפנות בוקר, ביום בו הייתי אמורה לעבור את הגרדה, התחילו כאבי בטן כמו של מחזור. הכאב לא היה חזק והמשכתי לישון תוך כדי שאני חולמת את אחד החלומות המשמעותיים שחלמתי בחיי. כשהתעוררתי, זה המשיך והתעצם אבל עדין נסבל לחלוטין. ע' הלך לעבודה אחרי שהבטיח שאם ארצה הוא יחזור ואני בשלווה שיחררתי אותו לשלום. הכאבים המשיכו להתגבר ולקבל צורה ברורה יותר של התכווצויות בקדמת הבטן (צירים??), חברה עושה לי דמיון מודרך בטלפון ומחברת אותי לרחם שנראה לי כמו כד מלא בטיפות דם אבל לאט לאט אני מאבדת את הסבלנות, מתקשה להקשיב, מתקשה להתרכז ומתקשה לדבר. נכנסת למקלחת שחמה לי מדי ועושה לי בחילה, יוצאת אל הקור, מרגישה את העור שלי קפוא אבל חם לי כל כך שאני לא יכולה להתלבש, הכאב חד ואינו פוסק ואני לא מוצאת שום תנוחה שנוח לי בה, מסתובבת בסלון כמו חיה בבכלוב ורק חושבת שאין מצב שאני יולדת בלי אפידורל ומה לעזאזל חשבתי לעצמי כשבחרתי מקצוע שמתעסק עם הסיוט הזה?? (אני דולה...) ואז קולטת את עצמי ותוהה אם אולי אני בשלב המעבר? כי יש את כל הסימנים... אני אמורה בכלל להגיע לשלב כזה בהפלה? ואיפה כל הדם שאמור לצאת ממני בגלונים? כמה זמן זה עוד יקח???? מודדת חום והוא מאד נמוך, 34.7, נבהלת מתקשרת למיכל המיילדת שטוענת שהמדחום מקולקל, נשמע שאני באמת בשלב המעבר אבל אולי כדאי שאגש בכל זאת למיון כי היא לא באמת יכולה לדעת מה קורה דרך הטלפון וזה לא אחראי. מיכל אמרה ואני לא מתווכחת. היא מדברת אלי בקלילות כזו ובלי שום טיפה של לחץ, אם אני לא טועה היא אפילו ציחקקה, גם ע' בטלפון נשמע קול לחלוטין ושסק החתול יושב לידי כמו בודהה קטן ומגרגר לעצמו. מה קורה פה? הם לא רואים מה קורה לי?! ע' כבר בדרך ואני מבקשת שיתקשר לאמבולנס כי המחשבה על ללכת עד לכספומט ולהוציא כסף למונית בלתי נסבלת (איך בכלל חשבתי על כל המהלך המתוחכם הזה באותם רגעים אני לא יודעת). ע' מגיע ומרגיע אותי, זז איתי ומזכיר לי לנשום. הוא דולה נהדרת! סוף סוף יכולה לשחרר כי יש מי ששומר עלי. מצליחה להתמסר, נתלית עליו ומצליחה לנשום שוב, לשלוח את האויר פנימה ולמטה מה שמכאיב לי עוד יותר אבל מרגיש כאילו פותח תעלה וזה עושה לי טוב. מתחילה רק עכשיו להפנים שאולי זה באמת זה, אולי אני באמת בדרך להפיל וכנראה שזה קורה כמו לידה רגילה. השמחה והכאב מתערבבים ביחד לתחושה שאי אפשר לתאר במילים. האמבולנס מגיע ואני כבר ממש לא בטוחה שאני צריכה אותם אבל הייתי צריכה תנועה, לזוז מהמקום שהייתי בו עד עכשיו לבד כואבת ומיואשת, אוירה שונה שתעזור לי לנוע ולהתקדם. התחלתי לרדת במדרגות לבד והם רצים אחרי. זו היתה הנסיעה הכי טובה בחיים שלי! בשניה שקלטתי את מוט הברזל על תקרת האמבולנס שלפתי בטבעיות את כישורי האורנג גוטן הקדמוניים שלי ונתלתי עליו. תנוחת התלייה מאד עזרה לכאב וכך גם הנהיגה המשוגעת של הפרמדיק שהקפיצה את כל הרכב ואותי בתוכו מה שהכאיב גם כן והסיח את הדעת מכאב הצירים. התחושה האינטנסיבית של מה שקורה לי בגוף השתלבה היטב עם אוירת האמבולנס שנסע במהירות עצומה. הרגשתי כמו בתוך חלום, כמו בתוך סופת הוריקן. ואז פתאום היתה מן רגיעה והרגשתי משהו כמו בלון יוצא מתוכי. בלופ. וזהו. שקט. כבר לא כואב בכלל. יש לי גוש מגעיל בתחתונים וברור לי שזה קרה, הפלתי!!
פתחתי עיניים כנראה אחרי הרבה זמן שהיו סגורות כי זו הפעם הראשונה שראיתי איפה אני. לעולם לא אשכח את המבט של ע' שהסתכל הישר לתוכי בעיניים ענקיות ומחייכות
הגענו לאיכילוב כשאני לגמרי בהיי! הרגשתי כמו מלכה על מיטת אפיריון (שהיתה בעצם מיטת האמבולנס), מפוצצת בהורמונים שסיחררו אותי לגמרי והעולם נראה לי מושלם! שם בדקו אותי מיילדת מתוקה ורופא חביב מאד שאמר שכנראה שיש עוד משהו קטן ברחם אבל הוא רואה שאני עושה את העבודה היטב והוא משחרר אותי הביתה. הוא גם גיבה אותי וסיפר לי שבקנדה וארה"ב נדיר מאד לשלוח מישהי במצבי לגרדה ושזו מנטליות ישראלית. המיילדת הופתעה מהבקשה אבל שיתפה פעולה בשמחה ונתנה לי לקחת את העובר שנפל הביתה לקבורה.
לסיכום אומר שמאד בגדול, בשלושת השבועות האלו שהיו האינטנסיבים בחיי, שתי התחושות הכי חזקות שליוו אותי היו האמונה בתהליך הטבעי שאמור לקרות ולצד זה חוסר וודאות ובדידות מאד גדולה למרות כל התמיכה הרבה שקבלתי. חוסר האונים שמביאה הסיטואציה הזאת גורם להתכנסות מאד גדולה פנימה ובנוסף, החוויה של לעמוד מול הממסד והחברה מסביב, מוסיפה עוד רובד לתחושת הבדידות.
זו הסיבה שאני כותבת ומפרסמת את הסיפור, החשיפה לא מאד קלה לי אבל נשבעתי לעצמי תוך כדי שאעשה זאת. בשביל שנשים אחרות יוכלו לשמוע ולדעת שלמרות שהבחירה לא קלה והדרך שעשויה להיות מסורבלת וכבדה, יכול להיות סוף טוב ויש סיבה לאמונה בתהליכים טבעיים ובעיקר באינטואציות שלנו. האינטואיציות הנשיות שהממסד מבטל בלי למצמץ ובכך מקטין נשים וגורם להן לפקפק בעצמן, להתרחק מגופן ואלו דברים שממשיכים איתנו הלאה ומשליכים על מקומות נוספים בחיים, בלידות שלנו למשל ואולי גם באמהות.
אני לא מנסה להטיף לדרך מסויימת אלא רק רוצה לאפשר לנשים שבוחרות בדרך הזאת לא להיות לבד ולתת מקום ולגיטימציה לבחירה הזאת.
זה לינק למאמר של מיילדת הבית, שרהלה, שכתבה על התהליך. מאמר חובה למי שעוברת את זה ובכל מקרה מומלץ לקרוא כדי לדעת:
http://www.beofen-tv.co.il/alon/2010/11/[po]mis carriage[/po]/
לא הייתי עוברת את זה בלי התמיכה שקיבלתי מבן זוגי, מחברותי ומנשות המקצוע שליוו אותי ועל זה אני מודה להם מאד. גם היכולת לא לקחת כמובן מאליו כל מה שאומרים לי והאמונה באינטואיציות שלי תרמו רבות ואני לגמרי מרגישה שהענקתי לעצמי מתנה גדולה מאד שהיא בעצם אני בגדול יותר
לי אישית לא הספיק לקרוא סיפורים של נשים אחרות באינטרנט והייתי צריכה קול אנושי ומגע אדם שמבין באמת מה אני עוברת. אני גם חושבת שאין סיבה שנשים יקבלו תמיכה וליווי רק בלידות השמחות שלהן והייתי רוצה לומר לנשים שידעו לבקש תמיכה גם במקומות האלו, שאין להם הרבה מקום בחברה שלנו. לכן אני מזמינה נשים שעוברות חוויה דומה ליצור איתי קשר אם ירצו.
דניאלה
[email protected]http://www.dulot.co.il/Danielay/