על ידי לולה* » 26 אוקטובר 2014, 23:58
עדינה יקרה, אני קוראת את הדף הזה מתחילתו, ורק עכשיו מתנסחים לי הדברים שרציתי להציג.
המשבר בזוגיות הוא לא האישו. האישו הוא שאני מרגישה "מלוכלכת", טעונה, כעוסה, לא מצליחה להתקדם... אני רוצה לנקות את זה. לקחת צינור ולשטוף מבפנים את כל ההאשמות והאומללות והשליליות והבדידות, לשחרר את האכזבה ואת הביקורתיות ... להניח לחויה הזו לעבור אותי.
היה לי מוזר הטרמינולוגיה "מלוכלכת". למה בעצם? וזה מוביל אותי לחשוב על שני כיוונים אפשריים. אחד, שאולי כדאי לך להפריד יותר בין מה שנאמר לך, אפילו על-ידי אדם אהוב וקרוב כל כך, לבין מה שאת חושבת על עצמך ומרגישה לגבי הסיטואציה. לא יודעת אם ניסחתי היטב, אבל האמירה הזו שלך אולי מראה שיש לך קושי לעשות את מה שבשמת כתבה:
כדאי ללמוד לשמור על עצמך, להיות מחוברת לעצמך ולהיות בתשומת לב רבה לעצמך, כך שכל פעם שאת מקבלת ממנו מסר שמפיל את האחריות לאישיותו ולהתנהגותו עלייך, יהיה לך ברור לחלוטין איפה מונחת האחריות באמת. את לא תקחי את זה על עצמך, את לא תשאפי לריאות, את לא תקחי ללב.
כיוון שני שעלה לי הוא צורך מאוד חזק שלך שהכל יהיה "בסדר", על מי מנוחות. ההתמודדות עם קונפליקט, עם שליליות, עם האשמות כל כך קשה, שאת רק רוצה "להתנקות", להעלים את כל האלמנטים האלהה. עד כדי כך שהמשבר בזוגיות הופך להיות "לא העניין". כאילו את מוכנה להשלים עם עניינים קשים בזוגיות, העיקר לא להתעסק עם הרגשות הקשים האלה.
ברור לי שאני זורקת פה ניחושים פרועים, אז בבקשה אל תחשבי שאני מתיימרת לומר לך משהו על עצמך על בסיס רעוע כל כך. אני באמת לא. סתם כותבת כדי שאם משהו מדבר אלייך, תוכלי להיעזר בו, ואם לא - תוכלי להשליך הצידה.
רציתי גם להגיב לכמה דברים שכתבה לך "ואולי".
_בינתיים אני מציעה לך, לא לחפש אשמים (לא את לא הוא ולא....) ולהוקיע אותם על חומת העיר.
עליך להתחבר לעצמך, להודות על מזלך הטוב שנשארת בחיים. שילדיך יזכו להמשיך לחיות איתך, את איתם ושלא נפגעת בגופך.
יש לך זכות גדולה להמשיך את החיים בדיוק מאיפה שכמעט הפסקת אותם._
יש עוד אופציות. זה לא או לחפש אשמים ולהוקיע אותם על חומת העיר או להמשיך הלאה שמחה ומאושרת ומלאת הודיה. אפשר, גם בלי לחפש אשמים, לבדוק אם המצב הנוכחי מתאים לך ואם לא, איך אפשר להתאים אותו אלייך יותר. אפשר להגיד, רגע, פוס, קרה פה משהו שלא מאפשר לי להמשיך הלאה כל כך מהר. את עושה את זה בפועל בצורה נהדרת - רציתי רק לחזק את המודעות לזה.
_את למשל מוזמנת לראות בסירובו לא להגיד את מה שאת רוצה לשמוע עקשנות גרידא.
מנגד את יכולה לשמוח שהוא מרגיש מספיק חופשי להגיד לך את האמת שלו.
האם תעדיפי שהוא יגיד את מה שאת רוצה לשמוע מן השפה ולחוץ כדי לרצות אותך?_
מותר גם להעדיף שהוא יגיד מרצון חופשי את מה שאת רוצה לשמוע. באמת מותר. כשיש רצון לא כדאי למהר להשתיק אותו, גם אם הוא לא מוביל לאף מעשה.
לגבי הגיון ולוגיקה, האם המשפט "אני רוצה שאתה, מרצונך החופשי, תעשה את מה שאני רוצה" נשמע לך הגיוני?
הגיוני לגמרי. לנסות להכריח מישהו לעשות משהו "מרצונו החופשי" - זה לא הגיוני. אבל לרצות שהוא ירצה משהו? למה לא?
_רצון חופשי הוא דבר חמקמק. הרי כאשר אנחנו מעניקים בתודעה שלנו למישהו אחר בחירה חופשית
לא יכול להיות שנשמח שהוא משתמש בה רק כמו שאנחנו רצינו שכן בחירה זו אינה חופשית באמת.
אנחנו משלים את עצמנו שנתנו בחירה חופשית...
לדוגמה, נניח שנתנו לילד סכום כסף והוא קנה בו משהו שאנחנו לא היינו רוצים שיקנה.
האם עלינו להיות שמחים מכך שהוא ניצל את הזכות שלו לבחירה חופשית שלו או להיות עצובים מכך שהוא לא בחר באופן חופשי לחלוטין את מה שאנחנו רצינו שיבחר..._
גם כאן לא ברור לי למה אנחנו חייבים "לשמוח" דווקא בבחירה של מישהו, כדי לאפשר אותה. אולי זה נדמה כך למי שרגיל לחשוב שאם אנחנו לא מרוצים ממישהו, זה גורר אוטומטית כל מיני פעולות של כפייה. אבל זה לא באמת.
ואפשר גם להיות שחים שמישהו פעל מתוך רצון חופשי וגם להיות עצובים כתוצאה מבחירתו. גם וגם.
והאמת, שאם אנחנו מאוכזבים מהבחירה של מישהו אחר, אין טעם לנסות להעלים את האכזבה הזו בטיעונים של לוגיקה. אפשר פשוט להניח לה להיות.
ועוד משהו קטן על זה:
_מה אני מצפה עוד מבן הזוג שלי עכשיו? הוא הסביר, הוא התחרט, הוא הכה על חטא, הוא מנסה לנער ממני את המחשבה האיומה בכל דרך שהוא מבין. ועדין, אני מרגישה שהוא לא לוקח אחריות, ושההסברים שלו כוללים יותר מדי את האשמה שלי בתוכם (שנהגתי בחוסר זהירות, שרבתי אתו באותו הבוקר וכו'). אני מרגישה שמה שיעזור לי זה שהוא יקום על הרגליים ויודה שכן, היה כאן כשל. שלו, עם עצמו, משהו שקשור רק אליו. שיתבונן בעצמו, בסיטואציה הזו, בסיטואציות אחרות, שיבין מי הוא ומה יש לו, מה גרם לו לנהוג ככה, שיסביר לי.
ואני שואלת, ותוך כדי כבר יודעת, שהציפיה הזו לא תוביל לשום מקום. מעולם לא הובילה, ואולי גם לא הוגנת. הלואי שהייתי מצליחה להשתחרר ממנה, ולא הייתי תלויה כל כך בהסכמה שלו לראות את עצמו._
היה לי קצת עצוב לראות כמה מהר את מוותרת על מה שנחוץ לך, כמה מהר את חוששת שרצונותייך לא הוגנים, אחרי שהצלחת לדייק אותם בצורה יפה כל כך.
טוב לא להיות תלויה במעשים שלו. אבל מותר לגמרי להגיד (גם לו) בדיוק מה הדבר שיעזור לך להרגיש טוב יותר ביחס לזוגיות הזו ואיך את באמת מרגישה (למשל שהוא לא באמת לקח אחריות).
אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.
הרי ברור שאי אפשר לחיות כך לאורך זמן. אם מדובר בקביים זמניות - ניחא. רק צריך לוודא שבזמן שאת מתאמצת לספק את הקביים מתרחש איזשהו תהליך ריפוי אמיתי. אבל זה לא דרך חיים. מגיע לך להרגיש בטוחה ומוגנת גם אם קרה שבאת בביקורת. אפילו אם את מאמינה שלא היית צריכה לבוא בביקורת, זה אנושי וזה קורה וטוב אם מערכת היחסים היא כזו שבה לכל אחד מותר לאבד את זה קצת לפעמים, והשני יהיה שפוי למען שניהם. וצריך גם לזכור שמה שהוא מכנה "ביקורת" זה בעצם כל אי שביעות רצון שהיא (אם הבנתי נכון). מגיע לך גם להרגיש שיש לך מקום וזכות להגיד מה את רוצה וצריכה וגם מה מפריע לך. מן הסתם לא תמיד תקבלי כל מה שאת רוצה, אבל מגיע לך להביע את זה בלי שתיחשבי מפלצת.
עדינה יקרה, אני קוראת את הדף הזה מתחילתו, ורק עכשיו מתנסחים לי הדברים שרציתי להציג.
[u]המשבר בזוגיות הוא לא האישו. האישו הוא שאני מרגישה "מלוכלכת", טעונה, כעוסה, לא מצליחה להתקדם... אני רוצה לנקות את זה. לקחת צינור ולשטוף מבפנים את כל ההאשמות והאומללות והשליליות והבדידות, לשחרר את האכזבה ואת הביקורתיות ... להניח לחויה הזו לעבור אותי.[/u]
היה לי מוזר הטרמינולוגיה "מלוכלכת". למה בעצם? וזה מוביל אותי לחשוב על שני כיוונים אפשריים. אחד, שאולי כדאי לך להפריד יותר בין מה שנאמר לך, אפילו על-ידי אדם אהוב וקרוב כל כך, לבין מה [b]שאת[/b] חושבת על עצמך ומרגישה לגבי הסיטואציה. לא יודעת אם ניסחתי היטב, אבל האמירה הזו שלך [b]אולי[/b] מראה שיש לך קושי לעשות את מה שבשמת כתבה:
[u]כדאי ללמוד לשמור על עצמך, להיות מחוברת לעצמך ולהיות בתשומת לב רבה לעצמך, כך שכל פעם שאת מקבלת ממנו מסר שמפיל את האחריות לאישיותו ולהתנהגותו עלייך, יהיה לך ברור לחלוטין איפה מונחת האחריות באמת. את לא תקחי את זה על עצמך, את לא תשאפי לריאות, את לא תקחי ללב.[/u]
כיוון שני שעלה לי הוא צורך מאוד חזק שלך שהכל יהיה "בסדר", על מי מנוחות. ההתמודדות עם קונפליקט, עם שליליות, עם האשמות כל כך קשה, שאת רק רוצה "להתנקות", להעלים את כל האלמנטים האלהה. עד כדי כך שהמשבר בזוגיות הופך להיות "לא העניין". כאילו את מוכנה להשלים עם עניינים קשים בזוגיות, העיקר לא להתעסק עם הרגשות הקשים האלה.
ברור לי שאני זורקת פה ניחושים פרועים, אז בבקשה אל תחשבי שאני מתיימרת לומר לך משהו על עצמך על בסיס רעוע כל כך. אני באמת לא. סתם כותבת כדי שאם משהו מדבר אלייך, תוכלי להיעזר בו, ואם לא - תוכלי להשליך הצידה.
רציתי גם להגיב לכמה דברים שכתבה לך "ואולי".
_בינתיים אני מציעה לך, לא לחפש אשמים (לא את לא הוא ולא....) ולהוקיע אותם על חומת העיר.
עליך להתחבר לעצמך, להודות על מזלך הטוב שנשארת בחיים. שילדיך יזכו להמשיך לחיות איתך, את איתם ושלא נפגעת בגופך.
יש לך זכות גדולה להמשיך את החיים בדיוק מאיפה שכמעט הפסקת אותם._
יש עוד אופציות. זה לא או לחפש אשמים ולהוקיע אותם על חומת העיר או להמשיך הלאה שמחה ומאושרת ומלאת הודיה. אפשר, גם בלי לחפש אשמים, לבדוק אם המצב הנוכחי מתאים לך ואם לא, איך אפשר להתאים אותו אלייך יותר. אפשר להגיד, רגע, פוס, קרה פה משהו שלא מאפשר לי להמשיך הלאה כל כך מהר. את עושה את זה בפועל בצורה נהדרת - רציתי רק לחזק את המודעות לזה.
_את למשל מוזמנת לראות בסירובו לא להגיד את מה שאת רוצה לשמוע עקשנות גרידא.
מנגד את יכולה לשמוח שהוא מרגיש מספיק חופשי להגיד לך את האמת שלו.
האם תעדיפי שהוא יגיד את מה שאת רוצה לשמוע מן השפה ולחוץ כדי לרצות אותך?_
מותר גם להעדיף שהוא יגיד מרצון חופשי את מה שאת רוצה לשמוע. באמת מותר. כשיש רצון לא כדאי למהר להשתיק אותו, גם אם הוא לא מוביל לאף מעשה.
[u]לגבי הגיון ולוגיקה, האם המשפט "אני רוצה שאתה, מרצונך החופשי, תעשה את מה שאני רוצה" נשמע לך הגיוני?[/u]
הגיוני לגמרי. לנסות להכריח מישהו לעשות משהו "מרצונו החופשי" - זה לא הגיוני. אבל לרצות שהוא ירצה משהו? למה לא?
_רצון חופשי הוא דבר חמקמק. הרי כאשר אנחנו מעניקים בתודעה שלנו למישהו אחר בחירה חופשית
לא יכול להיות שנשמח שהוא משתמש בה רק כמו שאנחנו רצינו שכן בחירה זו אינה חופשית באמת.
אנחנו משלים את עצמנו שנתנו בחירה חופשית...
לדוגמה, נניח שנתנו לילד סכום כסף והוא קנה בו משהו שאנחנו לא היינו רוצים שיקנה.
האם עלינו להיות שמחים מכך שהוא ניצל את הזכות שלו לבחירה חופשית שלו או להיות עצובים מכך שהוא לא בחר באופן חופשי לחלוטין את מה שאנחנו רצינו שיבחר..._
גם כאן לא ברור לי למה אנחנו חייבים "לשמוח" דווקא בבחירה של מישהו, כדי לאפשר אותה. אולי זה נדמה כך למי שרגיל לחשוב שאם אנחנו לא מרוצים ממישהו, זה גורר אוטומטית כל מיני פעולות של כפייה. אבל זה לא באמת.
ואפשר גם להיות שחים שמישהו פעל מתוך רצון חופשי וגם להיות עצובים כתוצאה מבחירתו. גם וגם.
והאמת, שאם אנחנו מאוכזבים מהבחירה של מישהו אחר, אין טעם לנסות להעלים את האכזבה הזו בטיעונים של לוגיקה. אפשר פשוט להניח לה להיות.
ועוד משהו קטן על זה:
_מה אני מצפה עוד מבן הזוג שלי עכשיו? הוא הסביר, הוא התחרט, הוא הכה על חטא, הוא מנסה לנער ממני את המחשבה האיומה בכל דרך שהוא מבין. ועדין, אני מרגישה שהוא לא לוקח אחריות, ושההסברים שלו כוללים יותר מדי את האשמה שלי בתוכם (שנהגתי בחוסר זהירות, שרבתי אתו באותו הבוקר וכו'). אני מרגישה שמה שיעזור לי זה שהוא יקום על הרגליים ויודה שכן, היה כאן כשל. שלו, עם עצמו, משהו שקשור רק אליו. שיתבונן בעצמו, בסיטואציה הזו, בסיטואציות אחרות, שיבין מי הוא ומה יש לו, מה גרם לו לנהוג ככה, שיסביר לי.
ואני שואלת, ותוך כדי כבר יודעת, שהציפיה הזו לא תוביל לשום מקום. מעולם לא הובילה, ואולי גם לא הוגנת. הלואי שהייתי מצליחה להשתחרר ממנה, ולא הייתי תלויה כל כך בהסכמה שלו לראות את עצמו._
היה לי קצת עצוב לראות כמה מהר את מוותרת על מה שנחוץ לך, כמה מהר את חוששת שרצונותייך לא הוגנים, אחרי שהצלחת לדייק אותם בצורה יפה כל כך.
טוב לא להיות תלויה במעשים שלו. אבל מותר לגמרי להגיד (גם לו) בדיוק מה הדבר שיעזור לך להרגיש טוב יותר ביחס לזוגיות הזו ואיך את באמת מרגישה (למשל שהוא לא באמת לקח אחריות).
[u]אז ככה זה עומד נכון ממש לעכשיו. ואם אני לא אבקר אותו מעתה ועד עולם, איזה יופי יהיה לשנינו. גבר החלומות שלי בשיא התגלמותו, כפי שבחרתי בנעורי, כפי שרציתי כל חיי. אבל אם אבוא בביקורת - יקום מולי אדם פוחד ומפחיד, ויפגע בי, ויגיד מילים איומות, ויחשוב שאני מפלצת וגם אם תיפול באותו הרגע פצצה על הראש שלי ואני אמות ואתפגר הוא לא יראה את זה.[/u]
הרי ברור שאי אפשר לחיות כך לאורך זמן. אם מדובר בקביים זמניות - ניחא. רק צריך לוודא שבזמן שאת מתאמצת לספק את הקביים מתרחש איזשהו תהליך ריפוי אמיתי. אבל זה לא דרך חיים. מגיע לך להרגיש בטוחה ומוגנת גם אם קרה שבאת בביקורת. אפילו אם את מאמינה שלא היית צריכה לבוא בביקורת, זה אנושי וזה קורה וטוב אם מערכת היחסים היא כזו שבה לכל אחד מותר לאבד את זה קצת לפעמים, והשני יהיה שפוי למען שניהם. וצריך גם לזכור שמה שהוא מכנה "ביקורת" זה בעצם כל אי שביעות רצון שהיא (אם הבנתי נכון). מגיע לך גם להרגיש שיש לך מקום וזכות להגיד מה את רוצה וצריכה וגם מה מפריע לך. מן הסתם לא תמיד תקבלי כל מה שאת רוצה, אבל מגיע לך להביע את זה בלי שתיחשבי מפלצת.