על אהבה ללא תנאי
_אהבה ללא תנאי מתקיימת באופן טבעי אך ורק בין הורה לילדו. כל מערכת יחסים אחרת מחייבת יחסי גומלין לטובת שני הצדדים. שכן אהבה ללא תנאי מאיימת על הצד המקבל.
הקושי אינו בנתינה, אין קל מלתת. עמדת הנתינה מעלה עונג ומאפשרת את התרוממות הנפש. אלא שלקבל ללא תנאי - לא פשוט.
כאן, עולה הצורך הזה להעניק משהו בתמורה. כשאין אפשרות להעניק משהו בתמורה לקבלה, למשל של אהבה ללא תנאי, מתהפכים על עצמם יחסי הגומלין והצד המקבל נותן בתמורה את מה שנותר לו לתת לצד הנותן - סטירה או כפיות טובה. שכן, משהו חייב לעבור חזרה._
צפריר שפרון בדף
אהבה ללא תנאי (18.05.2005)
על השוואה לאחרים
ההשואה לאחרים תמיד פוגמת בתחושת הרווחה שלנו
אורנה שפרון בדף
לשמור על רוח האתר (23.06.2004)
על היעלבות, ביקורת ושלמות עצמית
_אני חושב באמת שכל עניין ה"העלבויות" קשור לחלוטין לנעלב, ולא ל"עולבים"...
לא נעלבתי כי אני בטוח בדרכי, וכשאני לא בטוח בדרכי - אני בודק שוב את הטיעונים שלי... "הפוסל במומו פוסל"_
רני כשר בדף
לשמור על רוח האתר (22.06.2004)
_נסי לבדוק, האם דבריו, או הביקורת שהוא מעביר עלייך אינה מתיישבת אצלך על קרקע פוריה? האם את אכן שלמה עם מעשיך, האם אין בתוכך קול שאומר מבפנים בדיוק את מה שהוא אומר לך מבחוץ?
כאשר אנחנו שלמים לגמרי עם מעשינו, אף קול הבא מחוץ לנו לא יכול לפגוע בנו. אבל כאשר הקולות מבחוץ מעוררים את השיפוט והביקורת העצמית שלנו, הם מועצמים פי כמה, עד כי אנו מרגישים שאין ביכולתנו לעמוד "מול" הקולות הללו, שלמעשה הם נמצאים ממש בתוכנו.
כשאת תהי שלמה עם בחירותייך, גם לבן זוגך יהיה יותר קל לקבל אותן. תוכלי להסביר לו את מה שעומד מאחורי ההחלטות שלך ללא תחושת אשמה וחוסר אונים מצד אחד, אבל גם ללא האשמה וביקורת כלפיו, מצד שני._
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (30.05.2005)
על המפתחות לשפע
_מפתח אחד לשפע - ההסכמה להיות מושפע ולהשפיע.
שאם אין הסכמה להשפעה - לא יכול לבוא השפע, ואם אין הסכמה להשפיע - אין הסכמה להשפעה.
השפע בכל מקרה יורד עלינו ברוב חסדו_
צפריר שפרון בדף
מפתחות לשפע (08.06.2005)
_מחשבות יוצרות מציאות
אני חושבת שחסר כאן שלב:
מחשבות יוצרות מעשים, מעשים יוצרים מציאות_
תגובה:
_אני חושב שחסר כאן שלב:
מחשבות יוצרות מציאות, מציאות יוצרת מעשה.
על מנת ליצור מעשה חייבת להיות המציאות המתאימה למעשה הזה. זה בחינת דיבור או הגייה.
מחשבה, דיבור (בבחינת דבר או מציאות), מעשה._
צפריר שפרון באותו בדף ובאותו תאריך
על השקפה הוליסטית
_על פי תפיסתי הוליסטיקה היא הבנת האחדות בבריאה. הקשר ההדדי בין כל חלקי הבריאה הן האישית והן הקוסמית.
קשר בין הגוף לנפש לזולת ולייקום כולו._
נעמי בן שיטרית בדף
שעור גלגל המזלות (15.06.2005)
על הכעס
כעס הוא סוג של אופל. ראשית כמובן יש להבחין בו, כי לעיתים הוא נדבק כעדשה לעיננו ואז קשה להבחין בו, רק כל העולם נהיה די מכעיס. ובכל פעם שמבחינים בכעס, באופל הזה, יש לבקש את האור. רק האור יכול לגרש את האופל. לעיתים מספיק לבקש את האור, בלי לדעת מהו ומיהו, בלי לראות אותו או לחוות אותו. עצם הבקשה - ההתכוונות - כבר מסלקת חלק מן האופל. מתרחשת בו תנועה, והתנועה גם היא אויבת של האופל.
ענת שן לוי בדף
החרדה משתקת או משתיקה (17.05.2004 )
להיות אימא רכה ומכילה
_להיות אמא רכה ומכילה זה אומר לוותר על כל מיני דברים שנראים מאוד הכרחיים וגורמים למעגל ויכוחים אין סופי.
להיות אמא מכילה זה אומר להקשיב לבנך ולבדוק שוב את כל מה שנראה לך נכון וצודק, כדי להחליט האם זה שווה ויכוח.
להיות אמא מכילה משמע להניח לבנך להיות מי שהוא ולאפשר לו לבטא את זה גם במעשים שלא ממש עולים בקנה אחד עם מה שלך נראה מחוייב המציאות.
אולי אפשר לוותר לו על איסוף הצעצועים ולאסוף אותם בעצמך - חסכת ויכוח.
אולי לא תמיד חובה לרחוץ ידים לפני האוכל - חסכת עוד ויכוח.
ככלל,
כל פעם לפני שאת מבקשת מבנך משהו שנראה לך שהוא לא ישמח לבצע, או אומרת לו "לא" כדאי לך לברר עם עצמך עד כמה זה באמת חשוב
ואולי לוותר על כל העניין לפני שהוא בכלל עולה.
אין בכוונתי לומר כי כדאי לוותר על מה שחשוב לך כדי להמנע מויכוחים, אלא לברר האם זה באמת מאד חשוב, והאם בנך מבין באמת את המשמעות של העניין...
נסי להכנס לנעליו ולראות מה הוא מבין, מרגיש חושב.
ועוד עניין טכני אבל יכול להיות מאד יעיל,
בפעם הבאה שאת חושבת על בנך, חשבי איזה ילד מקסים הוא, איזה יחסים טובים יש לך איתו, איך הימים עוברים לכם בנחת....
נסי לצייר לך איך היית רוצה שיהיה הקשר בינכם ותארי אותו לעצמך בכל פעם שאת מרגישה שעולים בך כעסים, חוסר סבלנות ועצבנות.
זה יכול לעבוד כמו תרופת פלא. קודם כל עליך - את לא תכנסי למעגל פנימי של עצבנות וחוסר סבלנות - ובהמשך על בנך. לילדים יש נטיה לרצות את ההורים. אז אם אנחנו חושבים שיהיה לנו קשה אתם - אכן כך יהיה, לעומת זאת אם אנחנו חושבים שיהיה נפלא רוב הסיכויים שנרגיש נפלא בחברתם._
אורנה שפרון בדף
אני מתפטרת (30.07.2002 )
על יחסי אם-ילדים/ות
הסביבה המיידית, גם של תינוק בן שנה, זאת אמא שלו. בכל מקום אליו הוא הולך עם אמו הוא מוקף בסביבתו הטבעית. זה לא מוריד כלום מחשיבותה של המסגרת הרחבה יותר - האב והבית על כל יושביו, אבל אלו מהווים מעגל מקיף לנוכחותה של האם.
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (26.12.2004)
על פי אמונתי, אמא צריכה להיות עם ילדיה, לא פחות מאשר שילדיה צריכים להיות אתה. אני מאמינה שמתוך החיבור המשמעותי שבין אם לילדיה הם צומחים וגדלים והופכים להיות אנשים נפרדים, אבל באותה מדה האם גדלה וצומחת אל הפרדותה מילדיה. אני מאמינה כי רק מתוך החיבור הזה יכולה להתממש הפרידה שבעצם איננה מהות של ניתוק אלא מהות של פינוי מקום, מרחב צמיחה שאנחנו מעניקות לילדינו, והם מעניקים לנו.
אורנה שפרון בדף
בלוג אני בחינוך הביתי_ (24.11.2004)
אני לא חושבת שאושרי תלוי באושרם של ילדי (לפחות משתדלת - תחשבי איזה משא בלתי אפשרי זה לילד להיות "אחראי" על אושרה של האם.) אושרנו לא תלוי באושרם של ילדינו. אבל מרגע שאנו הופכות לאמהות, הילדים בכל מקרה נוכחים ומשפיעים על החיים שלנו, בעצם הם חלק בלתי נפרד מאתנו - במיוחד בגילאים הצעירים.. העניין הוא להגיע להכרה שכך הוא. שאת לא יכולה להיות שלמה מבלי לתת לילדייך את מה שאת חושבת שהם צריכים לקבל ממך.
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (16.6.2005)
על נוכחות אימהית
_ילד תובעני, בכיין, יללן, לא מרוצה מכלום תמיד רוצה עוד
המשפט הזה גורם לי לחשוב שאולי מה שחסר זה יותר נוכחות שלך.
אני לא מתכוונת לנוכחות פיזית אלא לנוכחות של ההוויה שלך, נוכחות של אמא.
אם בנך רוצה כל הזמן עוד ועוד - אולי הוא מרגיש שלא שמעת אותו, שלא קלטת אותו, שלא "ראית" אותו. שוב, לא ברמה הפיזית.
הוא מאותת לך שהוא צריך אותך.
את זוכרת את השיחה שהיתה לנו באחד הדפים על לנסות לא להגיב באופן אוטומטי?
מה שעומד מאחורי הרעיון הזה, הוא שכאשר את מגיבה באופן אוטומטי, או כי את עייפה וטרודה, או כי הילד לחץ לך על כפתור / נקודה רגישה - את לא נוכחת.
הגבת אליו באופן מכני והוא מרגיש את זה.
הוא קולט בחושים החדים שלו שבעצם הוא לא קיבל את מה שהיה צריך, כלומר אותך, ומבקש עוד ועוד עוד.
זה כמו מעגל קסמים.
ככל שהוא תובעני יותר, כך לך קשה יותר להיות נוכחת, הוא מרגיש שלא קיבל את אמא שלו באמת והופך תובעני עוד יותר.
דבר מזין דבר עד שקשה להבחין, להפריד ולהבין מה הוביל למה.
השתדלתי
לחנך בלי גבולות?
גם להגיד לילד "כן" אפשר לעשות באופן אוטומטי ולא מתוך בחירה.
זה יכול להיות למשל מתוך רצון לא מודע לרצות אותו או מתוך רגשות אשמה.
האם ה"כן" שלך נקי? האם את שלמה איתו?_
עירית לוי בדף
חינוך זה לא מתכון לעוגה (29.10.2005)
על החינוך
_השאלה היא איך לך מתאים ונכון לחיות עם ילדייך. זאת השאלה החשובה, והתשובה לה קיימת בתוכך.
נסי להרגיש, ממש להרגיש בגוף, מה מתאים לך ומה לא.
אל תחפשי את התשובות בספרים,
לא אצל משפחות אחרות - לא משנה כמה הן נראות נפלאות.
אל תחפשי את התשובה בעתיד - מה לעשות עכשיו כדי שהילדים יגדלו להיות כאלה או אחרים.
בדקי כל מקרה לגופו והרגישי מה מתאים לכם עכשיו.
אני יוצאת מתוך הנחה - כך אפשר היה ללמוד משאלתך - שאת קשובה לצרכי הילדים, אולם יש לי תחושה שחסר לילדייך משהו שיוכלו להקשיב לו.
את היא זו שלה הם רוצים להקשיב, ממך הם רוצים ללמוד, בדרך שאת מתווה הם רוצים כעת ללכת.
ככל שתהי ברורה יותר לעצמך, כך תהי ברורה להם. ככל שצרכייך יהיו ברורים לך, כך תוכלי להציג אותם בפני ילדייך, והם יקבלו את בקשותייך בשמחה. הם הרי אוהבים אותך ורוצים בשמחתך._
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (25.01.2005)
על הצורך בבילויים
_מפתיע לגלות כמה מעט אנחנו צריכים אם אנחנו חיים את חיינו על פי דרכנו. בילויים לרוב הם פיצוי על מה שחסר לנו ביומיום. ואם לא חסר לא נחוץ הפיצוי.
ישנם ימים רבים שמתנהלים בשלווה ובנחת. אחרי ימים כאלה אין שום רצון לצאת לבילוי כי זה בעצמו היה בילוי._
אורנה שפרון בדף
רמת חיים (18.03.2002)
על סטטיסטיקה לעומת בחירה אישית
_קבלת ההחלטות שלנו בחיים על פי נתונים סטטיסטיים שמה אותנו בסד של זרות וניכור מהחיים שלנו בעצמם. הרי שום מידע סטטיסטי אינו נוגע לאף אדם או מקרה פרטי, זהו תמיד שכלול תולדות ונסיבות חיים של קבוצת אנשים. מה זה נוגע למי באופן פרטי? אם זה משפיע על בחירת דרכנו בחיים, זה אומר שהבחירה היא לא אישית, פרטית, שלנו, אלא נובעת משיקולים סטטיסטיים שמתקבלים מחיים של אנשים אחרים שאיננו מכירים בכלל. איזה קשר יש לבחירות שלהם בחיים או לנסיבות חייהם ולחיים שלנו?
למעשה כופה עלינו הסטטיסטיקה את אמונות ההמון החיצוניות ושוב אנחנו נשארים ריקים מבפנים - שהרי יש על כך מידע סטטיסטי, וההחלטה שלנו התקבלה באופן רציונלי משכלול נתוני חיינו עם חייהם של עוד אלפים שאיננו מכירים בכלל. אבל מה עם הלב? זה שבסטטיסטיות לא מתיחסים אליו בכלל (אלא בתור אפשרות להתקף) זה לא אומר שהוא לא קיים.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאפר להיות שלמים מבפנים, בלי קשר למחקרים, נוהגים מקובלים או תפישות תרבותיות. יש בנו את המקום הזה, אבל אם נמשיך לחפש בחוץ לעולם לא נצליח לפגוש בו. והמקום הזה נמצא בקשר שלנו עם עצמנו, בכנות המבט שלנו על חיינו ועל חיי ילדינו, ובדיאלוג מתמיד עם הילדים החיים איתנו.
הסטטיסטיקות זורעות פחד וכפיה של גורל, (ראי את כל הדיון בלידות הבית, שם כופה הסטטיסטיקה והאמונה בה, גורלות של נשים ותינוקות אשר שבויים בתוך איזה עולם וירטואלי של אחוזים) וכבר אמרתי (בובר כמובן) שההיפך מכפיה הוא לא חירות אלא התקשרות - התקשרות עם גורלנו, התקשרות עם תולדות חיינו. ממקום כזה סטטיסטיקה נראית כזבוב טורדני שבתנועת ניפנוף אחת נעלם ועובר כנראה להטריד את השכן (חיוך)._
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (25.04.2005)
על ראיית תמונת החיים
_נסי לתאר שנית את חייך, בהווה. איך עבר היום. מה המינון של הקושי, מה המינון של רגעי האושר.
יש לנו נטיה - לכולנו, בני האדם, להעצים את מקום הקושי והסבל בחיינו, ולקבל את הרגעים הטובים כמובן מאיליו, שלא מקדישים לו אפילו רגע אחד של מחשבה. ומכיוון שאת רוב מחשבותינו אנחנו מקדישים לקושי, נדמה שהוא ממלא את כל התמונה של חיינו.
נסי לבדוק מחדש את התמונה של חייך._
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (29.05.2005)
על טכניקות
_דרך טובה ויעילה להתחבר לרגע היא בתרגילי נשימה.
נסי להתמקד בנשיפה - כווצי מעט את פיך כך ששפתייך יצרו התנגדות לאוויר היוצא - זה ישמע כמו פווווו ארוך, והוציאי את כל האויר. לאחר מכן תני לאויר חדש להכנס אל תוכך ושוב נשפי באותה צורה.
תרגלי כך שלוש או ארבע נשימות בכל פעם._
אורנה שפרון בדף
אורנה שפרון (29.05.2005)
את לא חייבת להקשיב למה/ למי שמוריד את האנרגיות שלך. את לא חייבת להיות עם אנשים שלא נעים לך במחיצתם (או לפחות "מותר לך" להמנע ולצמצם מפגשים)... זו לא חוצפה, זו לא גסות, זו לא בריחה מהתמודדות, זה לא פיספוס של שיעור. זו פשוט החלטה שלגיטימי וחכם לקבל לפעמים.
מיכל מ בדף
איך לקבל ביקורת (05.04.2003)
על מחיקות
_מה כל כך נורא באיזו התנצחות קטנה? מה פתאום למחוק דף?...
לי אין אפילו דף אחד שהייתי רוצה למחוק. מה שלא מענין אותי נשאר מיותם מבחינתי.
אתר חופשי מאפשר, על פי תפישתי, להביע כל דעה באופן מוחלט גם אם הדעה או דרך הבעתה אינה עולה בקנה אחד עם נמוסי או הליכות ואורחות חיי מישהו.
יש מקום לערוך או אפילו למחוק דברים שאיבדו מתוקפם (הודעות או בקשות אישיות). יש אפילו מקום למחוק כל מה שבגדר עבירה על החוק - על מנת לא לסבך אף אחד עם זכויות יוצרים או תביעה משפטית. אבל מחיקה של דפים שלמים מנוגדת למהות האתר החופשי...
לכולם יש מקום ואין צורך במנהל ראשי, גננת משנית, בלש פרטי, שב"כניק ציבורי, שוטר חרש או פקח עוור.
אתר חופשי משמעותו חופש הדיבור - לא החופש לסתום פיות._
צפריר בדף
זכותך לומר את דבריך (14.8.2001)
הבחירות האוטומטיות האלה שבהן הורגלנו, הן לא כורח המציאות. יש דרכים אחרות.
סיגל ב בדף
סייעת אלימה בגן (15.10.2005)
אני גם אשמח אם תראי לי בטקסט שלי מאילו מילים קיבלת את התחושה הזו, כדי שאלמד
סיגל ב שם, שם
אנחנו בוחרים להשאיר את האחריות על גידול ילדינו אצלנו, ולא להעביר אותה לאנשים אחרים
סיגל ב שם, שם
_האם חשוב לך מה אחרים חושבים?
אם כן, למה? <טון מתעניין>_
סיגל ב בדף
נשואה ללא ילדים ובכל זאת בבית (28.01.2006)
ברכי על הקיים ומכך הוא ישתפר
צפריר שפרון בדף
מה היא אנרכיה באמת 2 ( 22.11.2002)
_אני לא כותבת על מה שיש, ולא על איך "להסתדר עם מה שיש ולהוציא ממנו את המקסימום".
אני הרבה יותר רדיקלית.
אני מתעלמת מכל השלב הזה בדיון. הוא בעיני ברור מאליו. ברור מאליו במובן ש"זה מה שיש כרגע ואנחנו מסתדרות עם זה".
אני לא שואלת על התמודדות נשית פמיניסטית בעולם שערכיו בעצם סותרים רבות ממהויות האשה (שעון, חיי "עבודה בשכר" המנותקים מהילדים, אם נזכיר רק שתי דוגמאות).
אני פתחתי דיון שאומר משהו אחר.
בבסיס שלו (אני עכשיו מנסה לנסח ניסוח מאוד מקיף, וברמת המטא-דיון) הוא בעצם אומר:
אני מחפשת את "מהויות האשה" ואני מחפשת לעצב לנו עולם שמתאים ל"מהויות" האלה, במקביל לכך שאני מחפשת לאתר בעולם הקיים את מה שלא מתאים, כדי לחלץ אותנו ממה שלא מתאים לנו או לא משרת אותנו.
אני לא מדברת אל מי שהכל מתאים לה בעולם הקיים. דברי מיותרים לה, מפני ש
אין לה צורך בהם - כרגע, או בכלל.
אני מדברת אל כל מי שכשהיא קוראת את הדברים, משהו "מתחבר" לה והיא מוצאת בהם פתח להתקדמות עצמית.
הו! נפל לי אסימון ממש גדול, אז אני אחזור על התובנה שנדלקה אצלי לפתע:
אני לא מדברת אל מי שאין לה כל "צורך" בדברים שלי. אני מדברת אך ורק אל אלה שמקבלות מהם משהו .
מה שכתבתי הרגע, אגב, עומד בסתירה מאוד גדולה לצורת מחשבה שהאמנתי בה פעם. פעם חשבתי שיש "אמת" ו, איך נקרא לזה, אולי "טעות". וחשבתי שאם מגלים "אמת" אז מובן שמוכרחים תיכף ומייד לגלות לכולם את ה"אמת" הזאת, כי הרי היא "האמת" והיא תעזור להם!
היום אני פשוט רואה דברים אחרת.
כשמישהו מגלה משהו ש"מתחבר לו" (כמו עקרון הרצף למשל), אז יש לו משמעות רק בעיני אלה שזה מתאים להם ומתחבר להם לגלות את זה גם הם. זו לא "אמת" אובייקטיבית במובן זה ש"כולם" צריכים תיכף לגלות את זה או להבין את זה או להסכים על זה - זאת "אמת" רק למי שזה עוזר, וזה "לא כלום" (לא טעות, לא שקר) למי שזה לא עוזר לו.
ומי שזה לא "מתחבר לו" היום, יכול להתחבר מחר. או לא. בכל מקרה, זה לא שייך ל(מרכאות כפולות ומכופלות) "גילוי האמת"._
ובהודעה אחרת באותו דף - הסבר נוסף:
_אני אומרת, שאני לא מנסה לשכנע אף אחד,
ושאני לא כל כך יומרנית שאני חושבת שכל אחד ימצא עניין או תועלת בדברי,
ושאני מאמינה בכנות שיש הרבה שלא ימצאו בדברי שום דבר שמדבר אליהם,
ואני חושבת שזה לגמרי בסדר ולגיטימי ולכן מה שאני אומרת מיותר להם לחלוטין, לא עוזר להם, ולא רלבנטי לחייהם, והם לא חייבים לבזבז את זמנם היקר בהתעמקות במשהו שלא נראה להם סביר.
אני כן כותבת למען אלה שכן מבינות, וזה כן תורם להן לחיים._
בשמת א בדף
נשים לבושות באופן טבעי (09.05.2005)
שחרור האישה
_לכל הענין של תנועה, לבוש, התנהגות והויה נשית אפשר לגשת מהרבה כוונים הכוונה שלי בעבודה עם מטופלות הוא לאפשר להן לסרוג את הנשיות שלהן, את מה שנכון להן, להעיז לשאול שאלות גם על דברים שנראים מובנים מאליהם כמו תחתונים, חזיות, נעלי עקב, גזרה, אבל גם על הנקה , אמהות, זוגיות, חברות, משפחה ובקיצור להיות בבדיקה מתמדת של הצרכים שלהן והאמונות שלהן. מבחינתי זה שחרור האשה האמיתי. החופש לשאול, להטיל ספק, ולהיות מסוגלת לבחור בדרך שנכונה לך ביותר בכל שלב בחייך. כל תשובה שהיתקבלה אחרי חקירה עצמית כזו היא לגיטימית,גם אם היא לא יושבת טוב בשום פרמטר שיפוט חיצוני.
רוב האנשים ובמיחד הנשים חוששים מהתהליך כוון שהוא מחיב לקיחת אחריות מלאה על החיים ומכאן ויתור על המותרות של להאשים אחרים בדברים שלא מוצאים חן בחיינו.
לצערי חופש זה לא משהוא שניתן לתת או לקבל
חופש צריך לקחת. השיחרור נובע מתהליך אקטיבי ומי שרוצה להיות אשה משוחררת צריכה לשחרר את עצמה ולא לחכות שגורם חיצוני יעניק לה את הרשות לכך._
דינה דיאמנט בדף
נשים לבושות באופן טבעי (14.05.2005)
הכלה וקבלה
_להכיל זה את האדם.
לקבל זה את ההתנהגות.
כשאני
מכילה אותך בהיותך אלימה אני אומרת לך בעצם את הדבר הבא - זו מי שאת כרגע, זה מה שאת מביאה כרגע. זה לא מבהיל אותי ולא מאיים עלי. אני יודעת שאת גדולה מסך החלקים שבך שלא נוחים לי כרגע. אני יכולה לחלוק איתך את המרחב גם כאשר ההתנהגות שלך היא מה שאת עושה עכשיו.
כשאני
מקבלת את ההתנהגות האלימה שלך אני אומרת לך בעצם את הדבר הבא - מותר לך להיות אלימה. האלימות שלך היא בסדר בשבילי, אולי אפילו רצויה בעיניי (למשל, אם אנחנו שותפות לעמדה שבגללה את אלימה כרגע).
זה מובן?
אז אדם שמכילים אותו הוא אדם שמרגיש שלמרות שאולי בעיניי אחרים הוא טועה או מזיק עדיין אפשר לשמוע אותו ולדבר איתו. כי זה רק מעשה או מעשים או התנהגות. ויש מישהו שיכול לראות מעבר אליהם את האדם הזה כשלם שמכוון לטוב באופן כללי.
ואדם שלא מכילים אותו ירגיש שמה שהוא עשה כל כך חמור שזה צובע כבר את מי שהוא ואי אפשר להיות איתו יותר.
אדם שמקבלים את ההתנהגות שלו ירגיש שהיא רצויה או לפחות סבירה.
אדם שלא מקבלים את ההתנהגות שלו ירגיש שההתנהגות הזו צריכה להישקל מחדש.
לטעמי, הדרך שבה יש סיכוי גדול ביותר שהתנהגות תישקל מחדש, היא תחת ההנחה של הכלה. שרואים אותי למרות שאולי התנהגתי לא בסדר בעיניי מישהו. שאני אדם שלם גם אם פספסתי לגמרי. ושמאמינים בי שיש לי מה להציע גם אם כרגע עשיתי משהו שנחווה גרוע מאוד._
ציל צול בדף שלה (26.04.2014 18:10)