אוי, יולי ומירב, חייכתן אותי. תודה!!

הי לי,
אפשר לחבק אותך?

ואפילו-
לא בורחת. בוחרת ! כי אני חברה של עצמי (אוהבת את עצמי ומטפחת את עצמי לטובתי ולטובת כל הנסמכים עלי, ולטובת העולם כולו).

שמחה שאהבת את המשחק שלי.

נהדרת, יולי, תודה!!

בורחת? אולי… ואולי - בוחרת!

חזר.
המצהיבון צוהב בתוקף ש"אין לך לאן לברוח".
כזה.

אני בורחת לכאן... ולניירת... והחוצה.
תודה, אלמונית, שזכרת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזר?
ואיך את?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזר?
ואיך את?

תודה, לב.
ומכיוון שאני מאמינה (מהניסיון שלי לפחות) שאנחנו מברכות בדברים שאנחנו הכי צריכות בעצמינו (בבחינת הפוסל במקומו פוסל, אבל הפוך), אני שולחת לך את אותו החיבוק בחזרה!
מסכימה עם יולי.

לב שומע,
כינוייך יפה לך.

אני שולחת לך חיבוק רך רך.
טוב שאת כאן

מאמינה שמותר לך.
מותר לך לראות ולא לקחת את זה למקום שאת לא רוצה בו. כי. או למרות.
מותר להתבונן, להבין ולהישאר, למרות. כי.

מותר לך ליצור לעצמך דרך מלים התחלה של מרחב.

ואת אישה שלמה. ואני חווה ושומעת אותך דרך המלים.

הי לב, אני מכירה את הספר, ואת הדף שפתחה בשמת עקבתי אחריו שנים, והוא הציק לי, אני רואה מה את עושה שם, וכמו יוליקו, לפעמים אני רוצה להיות חברה שלך קצת מעבר .. :+)
אני מסכימה, שאין סיבה, אבל קצת כמו כן הילדים שלי, כל בוקר אני מתעוררת עם תקווה חדשה, שדברים ישתנו, והיום יהיה יפה... ופשוט... ואז, לאט לאט, במהלך היום, התקווה הזו מתפוגגת שוב...
אולי זו הסיבה שפתחתי את הדף?

• לנתח טקסטים

זה משפט שמקפל כל כך הרבה חוסר הוגנות ותפיסות אנטי מכבדות, בתוך שלוש מלים.

(-:

ו.. מאוד עצוב לי לשמוע.
בחוויה שלי, אלה מלים שלא משאירות לך מקום. מרחב. מלים מוחקות.
תוהה האם תרצי לשמוע שבעיני זה גם אלימות מילולית, כשזה פלט קבוע.
את מכירה את הספר מלים הורגות?
זה ספר שלימד אותי לנצח טקסטים, לשים לב למסר שמאחורי המלים. תוהה האם היית רוצה ניתוח שלי את הטקסט שלו.
(ברוח - שוב פעם זה - כן, זה משהו שמפריע לך הרבה זמן, המון, והתאפקת המון זמן ולא אמרת, ואז הוא בא עם "שוב פעם זה" שזה משפט בלתי נסבל של אדם שרואה את עצמו כמבוגר היחיד שקובע מה ראוי לתשומת לב ומה סתם חזרתיות רפיטטיבית נודניקית של ילד. כמה המון יש מאחורי שלוש מלים).

ולא - אם זה ככה, בטח שלא תגידי לו. אין סיבה

זו שאלה טובה. אפילו טובה מאוד.
שאלתי את עצמי כבר מזמן על מי אני מגוננת באמת, אם בכלל, כשאני לא מעמתת אותו עם התחושות שלי.
האם עליו? כי הוא ייעלב? האם עליי? כי אני לא רוצה לריב? אולי על הקשר שלנו, שהוא שביר מידי?
אני לא יודעת לומר.
בעבר, כשניסיתי הוא היה הופך לקצר רוח, אומר דברים כמו "שוב פעם זה.." או "כולם יגידו לך שאת מגזימה..." או איזה משהו
דומה לזה, שאף אחד לא אמר לי מעולם...
כשניסיתי לספר שאני רואה שאצל אחרים זה קצת אחרת, הוא התעצבן על עצם ההשוואה, והודיע שככה הוא, ואי אפשר לשנות אדם מבוגר.
כשניסיתי להסביר מה אני צריכה, הוא ענה לי "זה לא עושה לי את זה", וזה היה מרתיע, ומעליב, אז הפסקתי לנסות.
כשהפסקתי לדבר, נהיה די שקט, וככה הדברים המשיכו להם.
אבל את צודקת, מעולם לא אמרתי לו בכנות שאני נשארת בשביל הילדים.
אני לא חושבת שזה ישפיע לטובה אם אומר.
תודה!!
> מזדקפת לי לאיטה... ומחייכת<

אגב, מה יקרה, לדעתך, אם תשתפי אותו בכנות שאת נשארת איתו בשביל הילדים?
אם את מרגישה מוגנת מספיק כדי לספר לו על זה, אני חושבת שזה יכול להשפיע על כמה וקטורים בו זמנית.

אני חושבת גם, שאם כבר להישאר בנישואים כאלה, את עושה את זה ממש טוב.

אני רואה אותך. מסתכלת עליך. זקופה. יפה. הולכת בדרכך.

אוי, רוזמרין, זה מקסים.
ניסיתי אצלי, זה לא עבד.
כשלרגע חשבתי שלכדתי את תשומת ליבו, והצלחתי למצוא נושא שיכול לעניין, ונראה היה שאכן עניין אותו, ולא קשור לפוליטיקה או לעבודה שלו, הוא בשלב מסויים זרק לי ש אני מתעניינת רק בדבר האחד הזה, ושאני אובססיבית ממש...
אז הפסקתי...
וארוחת ערב משותפת זה מקסים ממש, וקורה אצלינו רק כשהוא לא נמצא.
תודה על ששחתפת! ואני באמת שמחה שזה הצליח אצלך!

תוכלי בבקשה לשתף בטריקים?
רק בדיעבד הבנתי שזה טריק, בהתחלה זה היה בתמימות.
אני אחת שקוראת הרבה, גם ספרים וגם בלוגים, מאמרים ומחקרים באינטרנט.
כשקראתי משהו שריתק אותי וידעתי שיעניין גם אותו, שלחתי לו במייל (מדובר בתקופה טרום פייסבוק וטלפון חכם). ואז שאלתי אם קרא ושוחחנו על זה. ראיתי שזה מלהיב אותו אז הפכתי את זה להרגל, וכשהילדים נכנסו לגיל ההתבגרות התחלתי לשלוח גם להם. תמיד תחומי עניין משותפים -מחקרים חדשים על טבע ומדעי המוח, מאמרים שקשורים לבחירות בחיינו, פוסטים פילוסופים (בשבילו - פוסטים על DIY, הוא מת על זה). בגלל שנהגנו לאכול ארוחה משותפת כל ערב, זה היה הזמן לשוחח על המיילים האלה וכך נוצר הרגל של שיחה. ההרגל הזה איפשר לי להרחיב את הנושאים גם לתחומים של רגשות ופסיכולוגיה (בלי להגזים, כן? זה לא אזור הנוחות שלו). לקח לו הרבה זמן להיות היוזם של השיחה אבל גם זה הגיע, תודה לאל. לגבי הצאצאים - הם כבר פרחו מהקן והיום אנחנו שולחים אחד לשני לינקים דרך המסנג'ר או קב' הווטסאפ המשפחתית. זה באמת משאיר את כולנו ברמת שיח גבוהה מאד אחד עם השני גם כשנמצאים רחוק ולא מתראים כל יום/שבוע.

נינה ופלונית, תודה
רוזמרין, אני שמחה לראות אותך פה, תודה שענית. תמיד מעניין לי לשמוע את דעתך.
תוכלי בבקשה לשתף בטריקים?
אם לא יועיל... את יודעת...
בעלבוסטע, אני לא באמת יודעת איך להגיב לדברייך, אז, תודה שכתבת?
תמרוש, ממתינה לתשובות. תודה רבה ששמת לב, וששאלת.
ויולי, כמו הקוראת האלמונית, כל מילה... להרגשתי השיקוף הוא בהחלט מדוייק.
החיבוק חשוב! תודה רבה!!

המצהיבון, שרק עכשיו שמתי לב אליו, מיידע אותי ש"ההבדל ביןמעבדות לחירות, הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשיך בעבר,בהווה ובעתיד"
כל כך מסכימה. אני לחלוטין עומדת מאחורי מעשיי, נושאת בתוצאות בעצמי, ובהנתן אותם תנאים, ברור לי שהייתי פועלת באותה הדרך (הנה, מצאתי תשובה לבעלבוסטע ולאגם, ואולי גם לנינה).
אולי הדרך לא קלה, אבל זה מה יש, ועם זה ננצח ;-+
תודה על ההקשבה.
לי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שיולי אמרה, כולל החיבוק

תמרוש, תודה ששאלת את לי. איך הפרט החשוב הזה התפספס לי? מה שלומך ומה מצב הנקודה, יקרה?

קראתי שוב חלק מתחילת הדף הזה.
אני חושבת שמה שאת מבקשת לעצמך ולמשפחה שלך אלו חיי משפחה שמכילים בן-זוג אוהב ופעיל ואבא פעיל אוהב ומעורב. קלטתי נכון?

ואת עושה מה שאת יכולה ומבינה לנכון בשביל לנווט למצב הזה, אבל הצד השני לא משתף פעולה. לכן את עושה מה שאת יכולה בשביל לתפקד את הצד שלך, וכמה שאת יכולה גם את הצד שלו בשביל הילדים, כדי לספק להם כמה שיותר מהמינימום ההכרחי לטעמך, ואף למעלה מזה. נכון?
לפי מה שאני מבינה מדבריך, מכיוון שאפילו אם תיפרדו עכשיו לא יגיע בהזמנה אבא חדש כזה, את מעדיפה ׳לא לזעזע את הסירה׳, ולבלוע כמה וכמה צפרדעים (למרות שאת לא חסידה) עד שתסתיים תקופת הדגירה שלך על גוזלייך. הבנתי נכון?

אבל הציפייה והאכזבה נמשכות ונמשכות, וזה מתיש, שוחק, מייבש.

חייבת ללכת. שולחת חיבוק.

_שנים אחר כך, הוא עדיין מסביר לי שאין צורך שאגיד שהיתה לי מלנומה, כי זה היה בעצם שום דבר, ובכלל לא היה בטוח שהיה משהו...
(אולי עקב חמש שנים של בדיקות רבעוניות אצל רופא, וצילומי חזה שהוא לא היה מודע כלל לקיומם...).
בהוצאה של הנקודות הבאות, כבר לא הייתי זקוקה לעזרתו, ועל הנקודה שנבדקת כרגע, הוא כלל לא יודע._

מה שלום הנקודה הזאת?

הזוגיות האמנית - הזוגיות האנמית*

הכתיבה שלך טובטס בהחלט יצרה התקוממות אצל כמה כותבות לצד תגובות אחרות. אין לי מושג מה זה, אולי היוהרה שדיברה עליה אגם וכן קיימת כזו או ההתנגדות מצידך לכל מה שהוא לא בדיוק בדיוק מה שאת חושבת ותיוג שלא ככזה שלא באמת מבין או רואה אותך או אותו.
אולי את באמת מחפשת לפרוק ורק לפרוק ולקבל אוזן קשבת כי אין שום עיצה או יעוץ שאת שוקלת אפילו לרגע - הכל מכיוונך חתום ברור ידוע סגור. אולי אגב זה מה שמרחיק את האיש. אולי לא, סתם זורקת. אני לא יודעת אבל זה באמת מוזר שכל פעם שאני קוראת תגובות שלך לפחות אחת מתוך שלוש דוחה מכל וכל את מה שנאמר לך.
אני בטוחה שלא טוב לך ושאת מתארת תחושות לא טובות ומצד דני כן הפער הזה שציינו קודם למעלה - בין האישה החזקה כביכול כך את מתארת את עצמך לבין זו שנרמסת ברצון ובהצדקות רבות תחת גלגלי הזוגיות האמנית והאמהות התובענית.

הענין עם עצות הוא שהמייעץ לעולם איננו אחראי למה שקורה עם חייו של המיועץ. זו גם הבעיה שלי עם פסיכולוגים.
מזדהה עם זה
קראתי את כל השיחה כאן מאז שנפתחה, אני מכירה על בשרי את התחושה שתיארת, ורציתי רק להגיד שיש גם סיכוי שתחזרו להיות חברים טובים שוב.
היו לי כמה טריקים שיצרתי כדי לגרום לו (וגם לילדים המתבגרים והמסתגרים) לחזור ולשוחח על נושאים מעניינים משותפים, ואז נוצר הרגל לשוחח וכבר היה אפשר להרחיב את זה לנושאים חדשים לשיחה (כולל רגשות ומחשבות אישיות, לא להאמין).

זה לא נכון שאני "חושבת שאינני ראויה להקשבה", אני פשוט ריאלית מספיק כדי להבין שצרות של אחרים זה לא ממש מעניין, ושלי בפרט, כי אלו לא באמת 'צרות',
לי יש חברות (ואפילו חברים) קרובות, תמיד היו, ואני אוהבת אותן אותן אהבת נפש, ולכן תמיד מעניין וחשוב לי לשמוע אותן (כמו שחשוב לי לשמוע את הצאצאים גם אם זה צרות של עשירים). מאותה סיבה, גם הן מתעניינות בי ובלבטים שלי (כולל בלבטים הזוגיים והמשפחתיים, זה אף פעם לא גרם להן להפסיק לחבב את בעלי). אני מוצאת שיותר טוב לי עם קהילת חברים שלא כוללת רק את בעלי - גם יותר מעניין ומגוון וגם פחות הסתמכות על אדם אחד.

מזכירה שיש גם אפשרות לפתוח דף תמיכה אם את מעוניינת.

להקשיב לא אומר בהכרח לפעול, אלא להסתכל באמת מהזווית של מי שאומר משהו שונה.
זו כוונתי, כמובן שאני לא מצפה לרגע שתקומי ותעשי משהו שמישהי כתבה לך לעשות כי ככה אמרה הסמכות העליונה של כותבת בבאופן (:

אגם, תוכלי לפרט מה נשמע לך יהיר?
פלונית, גם בעיניי לא. אבל אני תמיד יכולה לטעות...
נינה, את צודקת. אכן כתבתי מספר פעמים למה אני כותבת. וזה לא היה כדי להתייעץ.
אין לי ספק שלא אשנה מדריכי, כי דרכי נכונה לי.
אולי בודדה, אולי לא קלה, אבל לא אקום ואשנה, וודאי לא אשנה מפני שמישהי כתבה לי את דעתה בבאופן...
הענין עם עצות הוא שהמייעץ לעולם איננו אחראי למה שקורה עם חייו של המיועץ. זו גם הבעיה שלי עם פסיכולוגים.
זה נחמד מאוד לומר למישהי שאת לא מכירה, איך את חושבת שהיא צריכה לנהל את חייה (לפי איך ש את מנהלת את חייך, או הפוך לכך, או לפי איך שקראת פעם במגאזין או ראית בסדרת טלויזיה, או סתם נראה לך נכון) אבל כשהיא תיפול, לא תהיי שם כדי להרים אותה. כשהילדים שלה לא ילכו לאוניברסיטה כי לא יהיה לכם כסף לממן, לא תקחי מהילדים שלך כדי לתת לה. נכון?
אז, לא. לא באתי לכאן כדי לקבל עצות, או להתגאות בדרך החיים שלי.
ב"בעיה" בה אני נמצאת, אני מכירה מזמן... (תודה, א.).
אני לא בטוחה אפילו שבאתי לשתף. כפי שכתבתי בהתחלה:
_נוח לי יותר כאשר אני כותבת.
וקשה לי לריב.
קשה לי לחשוב תוך כדי מריבה, על כל הסיבות שבגינן אני כועסת.
אז אני לא רבה.
ולא מדברת.
זו סיבה מצויינת לכתוב_
ואז הצטרפתן, ונהייתה שיחה, וזה הוביל לתובנות והיה מעניין.
אז תודה לכולכן על כך.

אגם לאט לאט, להכיר בבעיה לא פשוטה במה שהיה עד עכשיו דרך חיים שלי טובטס התגאתה בה זה לא פשוט (התגאתה לא בכיוון של יוהרה אלא ידעה שהיא עושה את הטוב ביותר).
וזו לא יוהרה, רחוק מזה. צריך לעבד את זה, לבחון מזוית זו ומזוית אחרת, וברור שיש התנגדות לזוז מהרעיון זה רק טבעי

גם אני לא מסכימה עם המילה יוהרה, וזה נשמע לי פוגעני לכתוב כך למישהי שאת לא מכירה, אגם.

אני כן מזדהה עם התחושה שיש משהו מתנגד בתגובות שלך, לי, משהו שלא נותן לאף אחד להזיז אותו מהרעיון שלו, לא באמת מתייעץ ולא באמת מקשיב. אולי עצות ורעיונות הם פשוט לא מה שאת צריכה, אלא רק מקום לפרוק ולהרהר עם עצמך. אני יכולה להזדהות עם זה. מקווה שתמשיכי לעשות מה שאת צריכה כדי להיטיב עם עצמך.

לי, הדברים שכתבת ממש לא יהירים בעיניי.

התלבטתי ארוכות אם להגיב לתגובה היהירה שלך. הן בתגובה ליוהרה יש מן היוהרה.

יוהרה בעיני היא התמכרות. כמו כל התמכרות (של אלכוהוליסט, מעשן כבד התמכרות לעבודה ועוד) היא בעצם תרופה לבעיה שהיא עצמה יוצרת. ההתמודדות עם תוצאות היוהרה היא לרוב עוד מנה ממנה.

הגמילה מההתמכרות מתחילה בהבנה שאת מכורה. קראי את הטקסטים שכתבת.
האם את מזהה שם יוהרה?
האם היא משרתת אותך?

ייתכן, אבל זו רק חצי מהתשובה שלי... .החצי השני מדבר על חוסר הרצון שלי לשתף, והסיבות לו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צרות של אחרים זה לא ממש מעניין, לפעמים מסיח דעת.
צרות של חברים זה מעניין, ואם לא מעניין, זה לא חברים.

וגם צרות של עשירים, זה צרות.

יוליקו תודה.
אלמונית, אני לא רואה את הדברים ככה.
אני לא "מאפסת את עצמי", ואני בודאי לא "במקום האחרון בעולם".
אני חלק מהעולם, וחלק מהבית. החלק שמניע, ומסייע, ודוחף לפעמים.
לפעמים גם החלק שכועס, ומאוכזב, ולא מתפקד. אבל חלק משלם שנע לכל מיני כיוונים כל הזמן, וזקוק לאיזון.
אני לא "מגוננת עליו", אני מכבדת את פרטיותו, וחושבת שזה לא בסדר שאנשים ירגישו חובה לשפוט אותו, או ללגלג עליו רק כי אמרתי משהו, והם צריכים לצדד בי, או מפני שהם רואים את העולם אחרת.
אני מזכירה לך שכולנו מדברים בעצם מתוך הצרכים של עצמינו. גם כאשר אני מקשיבה למישהו, אני בעצם שומעת את הסיפור שלו דרך הפילטרים של עצמי. של מי שאני. וכשאני עונה, אני לרוב נותנת דוגמא של משהו דומה שקרה לי, ודרך ההתמודדות שבה בחרתי.
אז ממילא הם לא "רואים" אותי, אלא השתקפות של עצמם בי.
נכון שכשרואים את העולם כל, כבר פחות חשים צורך לשתף?

הילדים "לפניי", זה מובן מאליו. הלא בעצם הולדתי אותם התחייבתי בפני עצמי לאפשר להם את החיים הכי טובים שאני יכולה לתת, ואין שום סיבה שאסוג מהבטחתי זו.
לא?
אני לא יודעת מה זה אומר ש"מצבי אינו מלמד אותם דברים טובים על העולם"...
הם לומדים ממני שבעולם יש כל מיני מצבים, וכל מיני דרכי התמודדות, ושזו דרך ההתמודדות של אמא שלהם, מסיבותיה. כשהם יגדלו, הם ישפטו בעצמם, ואני מקווה שהם לעולם לא יצטרכו לשפוט מתוך הבנה מלאה של המצב, מפני שזה אומר שהם יצטרכו לעבור את הדרך שאני עברתי, ואשר ניסיתי לחסוך מהם, ככל יכולתי.
זה לא נכון שאני "חושבת שאינני ראויה להקשבה", אני פשוט ריאלית מספיק כדי להבין שצרות של אחרים זה לא ממש מעניין, ושלי בפרט, כי אלו לא באמת 'צרות',
ושיחד עם עולם התובנות האישי שלי, והרצון שלי שלא לחשוף חלקים פרטיים מידי מהזוגיות שלי עם אחרים, הופך את ההקשבה למי שלא מעוניינת לספר - לבעייתי במיוחד.
דווקא לגבי הצבת היעד של חמש שנים, אני כן מסכימה. היעד הזה הוצב כבר לפני עשור, ואולי אפילו יותר. אולי כדי לאפשר לי תקווה לאפשרות אחרת, אולי כדי להזכיר לי שאף פעם לא מאוחר מידי, ואולי סתם... כדי שתהיה סיבה להמשיך ולמשוך. אם כי אני לא לגמרי סגורה לגבי ה"החלטת". אני לא בעמדה להחליט, כי אין לי מושג מה יקרה בעוד חמש שנים... לכי תדעי, אולי יהיה איזה וירוס שישתלט על העולם, ויגרום לכולם לוותר על החירויות שלהם....
אמממממ...
אני לא "נותנת את עצמי". אני חיה את חיי, ויוצקת לתוכם גם את החיים של ילדיי, אחרי הכל, החיים הם מארג אחד גדול, שממשיך ומתפתח, ומשתנה כל הזמן.
כחלק מהדרך בה אני בוחרת לחיות, משתלבים חייהם של ילדיי, ושל הרבה אנשים אחרים. משתלבים בהם רעיונות ורצונות, וצרכים ועקרונות שלי ושל כל מי שסביבי.
אני לא מוותרת על דברים שעקרוניים לי מאוד. אני דוחה את מה שניתן לדחות.
עוד חמש שנים.

בעוד שבוע הוא חוזר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני די מתקשה לגשר על הפער.
את מתארת עצמך כאישה חזקה, עם המון דברים ומעשים בחיים, ומצד שני מאפסת עצמך ומתייצבת במקום האחרון בעולם.
מגוננת עליו, הגם שהוא פוגע בך, בכוונה או שלא. שמה את הילדים לפנייך, אף על פי שאין אני בטוחה שמצבך מלמד אותם דברים טובים על העולם. את שמקשיבה לכולם, אבל לא חושבת שאת ראויה כלל להקשבה.
את מציבה לך יעד, חמש שנים, אף על פי שנמשמע כי כבר החלטת. כמו אותו זוג שמתגרש בגיל 100, כי לא רצה לפגוע בילדים.
את נותנת עצמך לכולם, אבל צריכה לזכור שיש לתת מעצמך, ויש לתת את עצמך.
מה קורה בעוד שבוע!?

|אוזן|

אלמונית, ללא ספק, יש עזרה ענקית בהקשבה. באמת שאין לי ספק בכך.
העניין הוא שהקשבה מלאכותית בתשלום תמיד נראית לי, אפעס, לא משהו, ובימים העמוסים של כולם, אני לא יכולה לצפות להקשבה אמיתית ומלאה מצד חברות. לכולנו יש את השק האישי שלנו, וזמן הוא משאב מאוד מאוד יקר. חוץ מזה, הצרות שלי משעממות אפילו אותי, אז מה פתאום שאצפה מאחרים להקשיב לי?
ואם אני מוסיפה לזה את צנעת הפרט, ותחושת חוסר הנעימות שמלווה אותי כשאני מדברת בו סרה, או משהו שעלול להתפס ככזה, עם מישהו שמכיר אותו, ובכך עלולה לשפוך אור (או צבע, או מים מלוכלכים) על מערכת היחסים שלו עם אחרים, ברור לי למה אני לא מדברת.
גם כשאני מדברת על עצמי - הוא כל כך מהול במי שאני, שבשלב מסויים אני מפסיקה לדבר, ויותר עסוקה באיך לא לפגוע בתדמית שלו (ושלי, ברור :-\ )...
בעוד חמש שנים, אחרון ילדיי יצא מהקן, וייאלץ לבחור את דרכו בעולם. ואז אוכל לבחור מחדש. ילדיי יוכלו להשתמש בכל מה שהטענתי בהם בכל השנים בהן התחייבתי להם, לפרוש את הכנפיים שהשתדלתי ככל יכלתי לטפח, ולפרוח לדרכם. אם יבחרו להשאר קרובים אליי, התנאים ישתנו, והם ייאלצו להתאים את עצמם למציאוות אחרת.
אני חושבת שפשוט ארגיש מחוייבת פחות.
וזה, כמובן, בתנאי שהתנאים ישארו פחות או יותר כפי שהם עכשיו.

לב, אני נוטה להסכים איתך. את הבחלט צודקת.
אני שמה לב לתחושות שלי ששוב נעות ומתערבבות, והן שונות מאשר היו לפני 20 יום, כשפתחתי את הדף.
דברים השתנו, העולם זז, ואני שוב רגועה.
בינתיים.
בעוד שבוע אני מניחה שהכל יתערבל מחדש....

המצחיקון הצהוב מסביר לי שעוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותי.

תודה רבה לכולכן על ההקשבה, ועל ההשתתפות.

איתך

אם זה מתאים לך, מציעה אולי לקחת בזהירות את כל מה שנפתח כאן ולקפל לתוך מעטפה או מגירה. בעדינות. שלא יתפוצץ.
ועוד כמה ימים, או שבועות, או כמה שטוב לך, לגשש בעדינות האם לפתוח בזהירות ממקום אחר. מזווית אחרת

תודה לי.
אני איתך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חלוקה בדעותי לגבי טיפול פסיכולוגי, ניסיתי במספר מצבים בהם הייתי זקוקה. לא בטוחה כמה הטיפול עזר, אלא השיח, השחרור.
אני יכולה להבין את תחושת החשיפה, וזה היתרון שאני מוצאת בטיפול, שכן הכל נשאר בחדר, ולא מלווה אותך בחברות אח"כ.
בתור אחת שמעידה על עצמה שהיא האוזן הקשבת, את אמורה לראות שיש בשיחה משהוא שעוזר.
לשמור הכל בפנים, יוביל לפיצוץ אטומי.
נב, מה קורה עוד 5 שנים?

בעלבוסטע, תודה
אני גם עובדת מחוץ לבית, ובהחלט ממלאה את ימי באינספור פעילויות שלא תמיד קשורות ישירות לילדים...
ההכנסות לגמרי מספיקות לנו, בעיקר כי מירב הכספים שאנחנו מוציאים - הם על חינוך... חוגים, קורסים ועניינים שכאלה.
לא מאוד בלחץ, אבל לא מאוד ברווחה.
אם בן הזוג יבחר לעזוב, זו תהיה בחירה שלו, ועם זה נתמודד.
כרגע אני מנסה להתמקד בבחירות שלי
תודה
אלמונית, אני, כרגיל, מסכימה איתך, וזה בסדר גמור אם את מרגישה את לא מכילה אותי הופתעתי מעצם הרצון לנסות, ואני אסירת תודה על כך.
כשפתחתי את הדף הייתי די בסערת רגשות, שלאט לאט נרגעה... לא הפכתי למאושרת, אבל אני חושבת שלחץ הדם שעלה מאוד, התמתן.
כשאספתי את הפצועה מבית הספר, דברנו על מה שהיה בבוקר, היא הסבירה בעצמה שהפצע היה רק טריגר, שהיא בכתה כי היתה מתוסכלת ממשהו אחר, ושבתור מתבגרת, אני צריכה להבין שבכי שכזה הוא צפוי...
אני לא מאמינה בפסיכולוגים, ובשיחות של אחת על אחת, לרוב אני זו שמקשיבה... אז אם את מדברת על תמיכה ומתכוונת לזה שאספר על הזוגיות שלי ועל העניינים הפרטיים שלי ושל בן הזוג למישהי, אז לא. תמיכה שכזאת אין לי, ואני גם לא בטוחה שארגיש נתמכת... אולי חשופה תהיה מילת התיאור הנכונה...
פעם הייתי מוכנה להחשף הרבה יותר. היום, פחות. לא מסתירה, אבל גם לא מפילה את הפצעים שלי על אחרים.
תודה על שאת מקשיבה.

יש עוד נקודה שלא נוטים לדבר עליה מספיק בטח אצל נשים שהקדישו את חייהן לילדים - וזה דאגה כלכלית עתידית לעצמך. הבהרת שבעלך מפרנס יחיד ושמדובר בפרנסה צנועה.

מה יקרה אם יעזוב, מה יקרה אם הצרכים שלכם יהיו רבים מדי בעשורים האחרונים, מבחינת חלילה טיפול סיעודי או מחלה מורכבת, מה על יציאה מוקדמת שלו מהעבודה.
פנסיה של מפרנס יחיד ממשכורת צנועה זה לא הרבה (והילדים לעיתים זקוקים לעזרה גם אחרי שיצאו מהבית).

המחשבה על מטרה מהותית כל כך של טיפול בעצמך, דאגה כלכלית לעצמך גם צריכה לעמוד לנגד עינייך בשלב שבו הילדים כבר בגירים

אני לא שופטת אותך, היתה לי תחושה שאת מנקודת את התגובות אלייך מי גורמת לך מה ואיך מי ראתה אותך ומי לא. זה יושב על מה שכבר לאורה תיארה - שאת מרגישה שבעלך לא רואה אותך. אני אומרת - תראי את עצמך נכוחה קודם. תדאגי לעצמך עכשיו ובעתיד ואז יהיה קשה לא לראות אותך.

הילדים שלך גדולים מאוד.
שקלת לעבוד מחוץ לבית?
חייבת לציין שקראתי את המשימות שתיארת כאן בנוגע לילדים וזה נשמע שיעמומון אחד ענק. וככה את שנים.
עבודה מקנה גם הכנסה שמאפשרת יותר עצמאות ויותר רווחה.
עבודה מאפשרת למקד את תשומת הלב החוצה מהבית והחוצה מטיפול בכולם.
לטפל הרבה שנים באחרים אהובים ככל שיהיו זה לא משאיר הרבה לעצמך.
עבודה גם מצהירה סדרי עדיפויות.

לפעמים צריך להזיז את הגבינה. כשיוצאים לעבוד בחוץ מכניסים לבית אנרגיה חדשה. ואם מוצאים עבודה שהיא גם מספקת במשרה נוחה אז בכלל.

אגב גם אני הייתי מגלה חוסר סבלנות לבבי על פצע ממתבגרת. גם אם הוא יושב על משהו אחר. אחרי שאת מטפלת בתאונה ובתביעה מול הצבא ובתחוזקת הבית למי יש סבלנות להתעסק בפצע...
אולי הטיפול בילדים מאפשר לך שריון הגנה מהתמודדות אמיתית ואולי מפחידה עם עצמך, עם הזוגיות, ועם השאיפות שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נשמע שאת במקום מאוד רגיש בחייך.
לא בטוחה שאנחנו נוכל להכיל הכל. בטוח שלא במדיה הזו.
יש לך תמיכה גם בעולם האמיתי? חברה? פסיכולוג?
את כבר לא מצליחה להחיל את הילדים, שאת כה מגוננת עליהם. ומה זה אומר?
יציבות חומרית חשובה, ומרגישה חשובה ביותר. יציבות נפשית חשובה לא פחות, גם אם מרגישה כך.
כבר כתבת שהכל ישתנה עוד שנים, או חמש שנים.
מה יקרה אז?
מה יקרה עד אז?

לב, יולי ואלמונית, תודה לכן!
אני מודה לכן על שאתן ממשיכות להכנס, לחשוב איתי, להעמיק בתשובות.
מכל לבי.
אתן בהחלט מהדהדות לי חזרה את התחושות שמלוות אותי כבר המון שנים.
לפעמים זה מעניין לראות את זה מבחוץ.
זה גם חשוב. גורם לי להנהן במרץ, להרגיש מובנת.
תודה.
כל מה שכתבתן נכון, אך לא שלם.
אלמונית צודקת מאוד כשהיא שבה ומזכירה שנשמע כאן רק צד אחד של הסיפור.
אין לי ספק שהראיה שלו את הנרטיב שלי תהיה מאוד אחרת. ומן הסתם, גם לא כל כך אוהדת.
אני חושבת שאני חיה במינימום ההכרחי שלי כבר המון שנים.
המון.
יולי צודקת כשהיא מדברת על הדגש שלו, שהשתנה. אבל גם הדגש שלי השתנה.
מאוד.
כשהתחתנתי, אמא שלי איחלה לי את מה שאבא שלה איחל לה, שלנצח אשאר עיוורת.
אבל זה לא עבד, האיחול. לא לה, ולא לי.
אלמונית צודקת כשהיא אומרת שהילדים סופגים הכל. את זה אני מנסה למסך עד כמה שאפשר, תמורת האפשרות שאני פותחת בפניהם, ליציבות חומרית (מינימאלית), פחות או יותר.
ותמורת האפשרות שלי להיות זמינה להם תמיד.
טוב,כמעט תמיד.
לב, תודה על מילותייך.
על כולן.
אני אכן מנסה לבחור, הכח נכון שאפשר לסיטואציה הקיימת...
אבל לפעמים...
היום הקטנה, שהיא כבר בת עשרה ענקית, נפצעה ובכתה.
היא בכתה. בגללל פצע. באצבע. ואני לא הצלחתי להכיל אותה יותר.
לא הצלחתי להבין.
היא בכתה. עם דמעות.
ואני, שלא בוכה כמעט בכלל, פשוט לא הצלחתי להבין, בראש, איך בוכים בגלל פצע. ולמרות שהבנתי שזה לא בדיוק בגלל הפצע, ושזה בטח יושב על בכי לא בכוי אחר, לא הצלחתי לחבק...
לב, אני מניחה שאני חוששת עד מאוד מכל הדלקת ניצוץ.
זה עלול לפוצץ מיידית את כל מה שבניתי לי, שגם כך די רעוע. הכאב של אחרי הוא בלתי נסבל.
עוד כמה שנים.

אני בעדך.

אגב משום מה למצבים כאלה יש איזו נטייה להסלים לפעמים, עם הגיל והשנים. אולי עם המודעות שמתפתחת, אולי עם הנורמות התרבותיות שמשתנות.

גם אם יקרה אי פעם דבר כזה, זה לא יגיד רטרואקטיבית שלא בחרת נכון. לטעמי. את פשוט בוחרת עכשיו את ההכי טוב לטעמך שעומד לרשותך מבין כל האפשרויות הקיימות. וזה לא מעט. גם אם זה רחוק מאופטימלי. את בוחרת.

)-:
אני מרגישה שאני בעיקר מבינה )-:
כיוון אולי לחשוב עליו - את חושבת שבתוך כל המורכבות שבסיטואציה יש בו כנות רגשית כלפייך? איזו הוגנות בסיסית?
נניח, אם תוכלי לומר לו ישירות, שקל לך יותר כשהוא לא נמצא - מה הסיכוי שהוא יהיה קשוב אליך? יתזמן איתך את הזמנים שלו?
כי אם לא, אם זה לא אפשרי, מה שנשאר הוא רק לנסות לתמרן אותו לאפשרויות שמועדפות עליך.

כשהוא נמצא - מה קשה? זה פנימי או חיצוני? או מעורבב? (פנימי - הוא כאילו נמצא אבל בעצם רק מדגיש את הבדידות, חיצוני - הנוכחות שלו משפיעה על זרימת הדינמיקה עם הילדים ועם הכל)

מה הסיכוי לפתח מרחב של אינטימיות עם חברה קרובה?
עם מטפלת, ולו אך בשביל לחוות אינטימיות עם מישהו, להדליק איזה ניצוץ, לא בשביל לעשות שינוי בחייך?

מרגישה כבוד כלפי הבחירות שלך.
ושאת מאוד בוחרת. בתוך הסיטואציה.
מאחלת לך בחירות טובות וסביבות חיים טובות.

האם אפשר לדבר איתו על כך שהקשר ביניכם מתמסמס ומתאדה ככה, ושבשביל שניכם (בשביל מי שהייתם, בשביל מי שתהיו, ובעיקר בשביל מי שאתם עכשיו) זה הזמן להציל את האהבה שלכם?
אם אני קוראת נכון בין השורות היתה שם אהבה גדולה בהתחלה וגם בהמשך, אבל מאיזשהו שלב הדגש שלו עבר פנימה, (או הצידה) מהיחסים ביניכם ומהמשפחה.
השאלה היא האם לך נשאר רצון להחיות את זה, או שמתוך עצמך את כבר אחרי, כבר איבדת תקווה, ואת רק שורדת ביחסים האלה (מהבחינה הזאת, כי הבהרת יפה שיש לך חיים עשירים ומלאים) בשביל מה שאת תופסת כטובת ילדייך היקרים לך מאוד מאוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, שאלה קשה.
קודם כל הייתי עושה לעצמי סדר בראש, איך אני מרגישה, מה מפריע לי.
אחר כך בוחנת אם זה מצב רגעי או מתממשך
ואז עושה רשימה של מה שאני צריכה, מסמנת מה אני מקבלת, ומה אני לא יכולה בלי.
הייתי בוחנת מה האפשרויות שלי תאורטית, ומה מעשית.
ואז מדברת איתו, אם זה ניתן, מסבירה לו איפה אני עומדת.
אם לא ניתן לדבר, זה קו אדום בשבילי.
את כתבת שאת השתנת, את זו ששינתה את החוקים, וזה בסדר. אנשים משתנים, מתפתחים, ומותר לך לרצות היום מה שלא רצית אמש.
את כל הזמן מתחשבת בילדים. אבל הילדים רואים וסופגים הכל. אם את מתפתלת ומנסה להכנס לקופסה שלך, הם רואים. אם אבא נותן יחס רק במה שמתאים לו, ולו את היחס שהילד מבקש, הם רואים. אם אמא מתייסרת, הם רואים. כל זה משפיע לא פחות מגרושין על ילדים.
את חייבת להבין מה המינימום ההכרחי שלך, ולדאוג לקבל לפחות אותו. אם זה לא ניתן ביחסים, וכן לאחר פרידה, הרי לך תשובה. אם זה ניתן למימוש במערכת הזו, זה כבר חשיבה מחודשת
וכל זה, מבלי לשמוע את הצד שלו

תודה.
מה את היית עושה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הביקורת שלי היא מרומזת, אני מניחה.
זה לא תפקידי לבקר, בעיקר כי אנו שומעות רק צד אחד.
אני חושבת שהתפקיד שלנו פה זה יותר להאיר, פחות להעיר.
אני מנסה לשקף אותך-לך, כפי שאת נקראת פה. ולהיות עין קשבת.
מה תקחי מזה,זה שלך.
מה תעשי עם זה, אשמח לשמוע, לכן עוקבת.

אוי אגם, לרוב, לחברה אין תפקיד במערכת השיקולים שלי...
ודאי לא לחברה המיינסטרימית...
אני מניחה שאם זה היה שיקול, הייתי מפרסמת פוסט במאמאצחיק, ולא בבאופן...
פלונית, אני לא חושבת שיש שקר. יש שינוי בדרישות, והוא מגיע מהצד שלי. אז בעצם אפשר לומר שכרגע השקר הוא בצד שלי, כנראה. אם אני לא מצליחה להביע את מה שאני רוצה להביע, ולא מצליחה להכיל את מה שהכלתי עד כה, אני זו שמשנה את התנאים. לא?
אני אומרת שאני בוחרת כל יום מחדש, אבל אני לא בוחרת בנו. אלא בילדים.
והתחושות שלי מסתכלות עליי מהמראה, ומזכירות לי שזו הבחירה שלי...
וקוראת אלמונית, את מכירה אותי? כבר בתחילת הדף הרגשתי שכן, והתחושה הזו מתעצמת מפוסט לפוסט שלך. בהצלחה כתבת שאת מעדיפה את האלמוניות, מפני שיש לך הרבה ביקורת. אני עוד מחפשת אותה....
תודה לך!

_כשהוא כאן, הכל כבד וקשה יותר. אבל כשהוא נעדר פיזית - הכל כל כך הרבה יותר שליו לי, ורגוע... הבית יותר מסודר, החיים יותר רגועים. הכל נעשה בנחת. אפילו הריבים וההתקטננויות... הכל עובר מהר יותר.
בהרמוניה יחסית.
כשהוא כאן, הכל קשה כל כך._

הי, התחושה שאת מתארת היא נורה אדומה בוהקת. בן זוג, חבר, אהוב הוא מישהו שהנוכחות שלו מקלה, משמחת, משענת, בסיס לצמיחה. משהו בבן הזוג או בדינמיקה לא טוב לך.

אני מכירה זוג שככה האשה הרגישה, ואז תקופה מאד ארוכה התברר שהיה ביניהם שקר גדול מאד (הם נשארו ביחד, אחרי שעברו תהליך של טיפול ובחירה מחדש). תקשיבי לתחושות שלך, הן מספרות לך משהו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פחות רואה פה נוחות. נישואי נוחות הם כששני הצדדים מבינים שזה רק מנוחות, מקבלים מה שצריכים ויש נינוחות. ממה שאני קוראת, את חיה בחסר, ולבטח לא נינוחה.
הוא בהחלט נשמע נינוח, מקבל את שרוצה, והכל לפי התנאים שלו (רק עבודה ופוליטיקה)
אולי זה רק עניין של סמנטיקה, אבל כשנשאלת אם אינכם עושים הרבה אהבה, ענית שיחסי המין הם אחלה.
לי ברור למה את מצוברחת, ונשמע שגם לך. על כל פנים, נקרא שיש לך סיבה, ולא רק כי כך מקובל. מקובל גם להתלונן, אבל לא בעיקר.

אולי את מצוברחת כי זה מקובל? כי אם אישה או איש אומרים שטוב להם בזוגיות הלא מושלמת שלהם החברה טוענת שהם לא אמיתיים?

בהחלט נוח, ונעים.

אז למה אני מצוברחת?

דווקא יחסי המין הם אחלה, מספקים ומשמחים בהחלט. (תמיד אפשר יותר, כמובן, אבל דווקא בכוון הזה אין לי תלונות).

בדיוק נזכרתי באחד הפרקים הבלתי נשכחים מהסדרה "דארמה וגרג", כשההורים ההיפים של דארמה כועסים ורבים על איזו שטות, אבל מקיימים יחסי מין כי: "למה להעניש את עצמינו? הגוף מקבל את מה שהגוף צריך, זה לא קשור למריבה..."

אולי ההגדרה המתאימה למצב שלכם הוא שאתם בנישואי נוחות. בניתם קן שבו הגוזלים גדלים. יצרתם מבצר שמגן עליכם מאתגרי העולם שבחוץ. נוח בפנים והקשים נראים קלים יותר מאלו שבחוץ. אין רע בנישואי נוחות. מה גם שנשמע שיש בינכם כבוד הדדי והערכה.

נשמע גם שאתם לא עושים הרבה אהבה. נכון?

לב, תודה.
אני חושבת שנגעת בעצם העניין.
אני אכן חיה את מה שמעניין אותי, אני שבה אומרת, אני במקום שתמיד רציתי להיות בו. תמיד אפשר לבקש יותר, אבל אני הרבה מעבר למינימום שרציתי.
אבל, אני מרגישה לבד.
לא רק לבד. בודדה.
חסרת חיים. מיואשת.
לא מתלהבת.
ואני אוהבת את עצמי סקרנית ומתלהבת.
חבר ותיק מאוד אמר לי כבר לפני שנים שאבדתי את הניצוץ בעיניים.
אני מרגישה, לפעמים, שאיבדתי את הניצוץ בנשמה.
זה נכון שהוא נעדר. הרבה.
כשהוא כאן, הכל כבד וקשה יותר. אבל כשהוא נעדר פיזית - הכל כל כך הרבה יותר שליו לי, ורגוע... הבית יותר מסודר, החיים יותר רגועים. הכל נעשה בנחת. אפילו הריבים וההתקטננויות... הכל עובר מהר יותר.
בהרמוניה יחסית.
כשהוא כאן, הכל קשה כל כך.
אני לא יודעת להחליט אם זה חסר עמוק, שאין לי ספק שיש (אוי, אני אוהבת את המשפט הזה... מתוסבך כראוי...), או שפשוט יאוש.
לא יודעת לקבוע מה היא רעילות רגשית.
הוא מנסה. ככל יכולתו (עכשיו, כשהוא רחוק, אני יכולה להגיד את זה בלב שלם), אבל רק בתנאי שזה מתכנס לתוך מה שמעניין אותו.
לשבת עם הילדים? כן. אבל רק בשביל לעשות משהו שקשור לאחד התחומים בהם הוא מתעניין...
כך גם איתי. הנושא היחידי שהוא מסוגל לדבר עליו, זו העבודה שלו.
או פוליטיקה.
שני הדברים מעניינים במידה, אבל לא במידה כזו שארצה לשמוע רק עליהם.
עכשיו, כשהוא איננו, והחיים שלי מסודרים שוב, פחות או יותר, אני נשמעת לעצמי קטנונית. עוד שבועיים הוא שוב כאן, ואני שוב אצלול לתהומות הבדידות והמרמור.
לא יפה לי מרמור.

האמת, תמונת ההווה והעתיד של החיים שלך מצלצלת לי מלהיבה.
שואלת את עצמי האם זה טיימינג טוב להציע כשאלה - ואיפה בן זוגך משתלב בתמונה הזו. ממבט של מה קורה במרחב שביניכם. האם הוא רק נוכח נעדר, כלומר במרחב שביניכם הוא בעיקר לא, ומה שעובר אליך זה חסר עמוק. או שיש משהו במרחב שביניכם שיוצר רעילות רגשית. תחושה של לא טוב לי.
כדי לראות אם אפשר לדייק את מה שקורה שם.

מתמקדת.
תודה.
אגב, קל יותר בימים שהוא עמוק בעבודה, ולא בסביבה כלל. איננו.
כרגע, קל יותר.

תהיי עסוקה במה שיש. את בעצמך אמרת שיש הרבה טוב. תתמקדי בו.

כבר אמרו ש׳חופשי זה לגמרי לבד׳. באמת אמא במשרה מלאה כפול כמה וכמה זה מממלא את הזמן.

אז מחר את מתכננת לחיות! יופי!

אמממממ.... מחר זה קרוב מידי..
בטח מתעסקת בניירת בגלל תאונה של הבת (הכל בסדר איתה הרכב מת), קניית בגדים להופעה של השתיים האחרות, מחפשת עו"ד לתאונה מבצעית של הבן בצבא, חיסון כלבת לכלבלב, קניות לבית... ואולי אפילו אספיק לסדר קצת...
וזה ביום חופש...
חיים.

יופי. דוגמה נפלאה. אפילו הטון שלכאורה לא שומעים בטקסט הכתוב, כי הוא רק כתוב נשמע עליז יותר וחי יותר.
זה נועז נפלא ומרוחק.
מה את עושה למענך מחר?

יוליקו, לקחתי...
יש לי חבר שמכר את ביתו, חילק את כל מה שהיה שם, הכניס מה שאפשר לרכב, והתחיל לטייל ברחבי ארה"ב. מידי ערב הוא שולח לי תמונות ממקומות מדהימים שהוא ראה, שפשוט נמצאים בסביבה שהוא בה כרגע. אנשים מעניינים שהוא פוגש...
הוא אפילו פתח דף פייסבוק, שגם אליו הוא מעלה חלק מהתמונות.
העניין הוא, שהאיש אמריקאי, בן 69, גרוש פעמיים, שני הילדים שלו בוגרים ומסודרים, והוא לגמרי חופשי.
הוא אמר לי (כשהציע לי בחצי צחוק להצטרף אליו), שהבדידות היא החלק הקשה.... החוויה איננה שלמה, כשחווים אותה לבד.
אני מסכימה איתו, מאוד. לכן הצעתי שיישלח אליי את התמונות, ושנתכתב, והוא התרגש מאוד, ובהחלט עומד בהתכתבות היומיומית.

ומה לחמש השנים הקרובות?

ומה עוד?

יש לנו זמן לתכנן בנחת

וואוו, מגניב! אשמח להשתרבב לשם גם אני!

נשמע נפלא. האמת

אגם, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
יש דוגמאות?
כרגע, כמו בכל כך הרבה השנים האחרונות, הכל סובב סביב הילדים.
וזה ישאר כך לפחות לחצי העשור הבא.
זה כולל מגורים, תחום העיסוק שלי ודרך החיים בכלל...
אחר כך?
אחר כך אולי אקח קרוואן, או אפילו אוטו פרטי ואסתובב לי בעולם, בכל כמה ימים - לראות מקום מדהים אחר...
ואין לי ספק שגם לשם ישתרבב לי איזה ילד אחד לפחות.

בתור התחלה, כתבי פסקה על מה שאת רוצה שיקרה בחייך.
פסקה יפה, כמו שאת יודעת לכתוב, בדקי שהוא לא יופיע בה בכלל. אם אפשר, גם שהילדים לא. רק את מופיעה שם. המחשבות שלך, השאיפות, החלומות. הדף הזה הוא שלך

אגם, בדיוק.
יוליקו, תודה.
מקווה גם למצוא.

אני מאוד מעריכה מה שאת מעניקה לילדיך ולעולם.
אני מאוד מעריכה את מה שאת פורשת בדף הזה: את התובנות, את התהיות, את החיפוש.

אני רוצה שהוא ירצה לקחת חלק בחיים משותפים.
ואם הוא לא ירצה (זו זכותו), אז…

קוראת, אני מסכימה שזו לא תכנית טובה.
אני לא מוצאת בי את העוז או את היכולת למצוא תכנית אחרת.
כשאחרון ילדיי יעזוב, ולא יזדקק לתמיכתי כדי לפרוש כנפיים, מנקודת הזינוק הכי טובה שאני יכולה לתת לו, מה שנראה כחלום רחוק כרגע, אצטרך למצוא שוב את מקומי בעולם.
איכשהו.
עד אז, אמשיך להרגיש כמו שור אחד
שקשור למחרשה של שניים.

מה חסר לך? בן זוג. כזה שרוצה להיות שם איתי, ולשאת איתי בנטל. כזה שרוצה להיות עוד מבוגר אחראי בבית. כזה שאפשר להתמך בו. כשצריך.
מה ייטיב איתך? מה ישמח אותך?
אני לא יודעת. לכן אני כאן.

תודה על ששאלת.

אגב אני יודעת שמהצד שלו הוא מרגיש שהוא מקריב לא מעט.
שהוא מנסה, אך לא מעריכים את הניסיונות שלו.
מאוד יכול להיות שזה נכון, ואני לא מעריכה מספיק, אבל זה כי הדברים שהוא עושה, מהם אני מנסה לדלות פירורים של עשיה ומנסה לגרום לעצמי להאמין שהוא "עושה לטובתי" על מנת להעריך... ברם, אני ולא מצליחה למסך את הידיעה שהדברים שהוא אכן עושה, בעצם, נעשים בשביל עצמו. אנחנו פשוט "על הדרך"...
כיוון שאין תקשורת, אין גם ניסיון להבין צרכים, אז הוא מניח שמה שהוא צריך כרגע - גם האחרים צריכים.
למשל - אני זקוק כרגע להפסקה מבדרת מהעבודה ? אשלוף את אשתי או אחד הילדים מלא משנה מה שהם עושים כרגע, או כמה זה חשוב להם ונצפה יחד בתכנית מצחיקה בטלויזיה.
ואשתו, או אחד הילדים עוזבים הכל ובאים... כי סוף סוף יש זמן אבא. ולא רק... הן כבר יודעים שאם הם לא יבואו, אבא יסתובב עם פרצוף זעוף ונעלב, כי, "הנה הוא הציע, ואתם. לא רציתם, אז מה אתם רוצים ממנו בעצם?!"
את זה, למשל, לא הצלחתי לשנות.

אפשר אחרת אבל זה לא יקרה איתו
אני יודעת.
על זה הדף.
האחרת הזה שאנו רואים אצל אחרים הוא לעיתים פרי הדמיון שלנו. אי אפשר לדעתי ששני אנשים שונים שמקימים משפחה יגיעו לעמק השווה בכל נושא
אני לא רוצה להגיע לעמק השווה בכל נושא. אני רוצה שהוא ירצה לקחת חלק בחיים משותפים. זה האחרת שאני רואה. רצון להיות חלק. שזה אומר, לאפשר תקשורת, לשאול מה צריך לעשות, אולי אפילו לעשות לבד... לא לצפות שערימות הכביסה יפנו את עצמם לארונות, שהבית יתנקה מעצמו, שהאסלה השבורה בשירותים תוחלף, ודלת הארון שנפלה תתוקן, שהחשבונות שהגיעו ונזרקו לפית החדר כלאחר יד, ישולמו (אם מצאתי אותם...), ושהסירים עם הביס האחרון שהושאר בהם ישטפו באורח פלא, ויושבו למקומם בארון. שכשיושבים לארוחת ערב, אז כולם יושבים ומשתתפים בשיחה, וכשאפשר יוצרים לטיולים קצרים כדי לפחות לחזק קשרים, ושאפשר יהיה לדבר בלי לשמוע רדיו מדבר על פוליטיקה הקולי גולות ברקע.
שהילדים שלי לא ייאלצו להתעמק בדברים שלא מעניינים אותם, רק כדי לזכות לכמה דקות עם אבא שלהם.
שירצה לצאת מגדרו, כדי שיהיה נעים לאחרים. במה שהם צריכים.
שיתעניין.

אגם, אני חושבת שאת הנקודה הראשונה שהעליתי,יש לי. אני רוצה לפתוח את מלא האפשרויות של ילדיי, לא לסגור להם אף שער. לתת להם את היכולת לפתח את חייהם כראות עיניהם, ולהתחיל מנקודת התחלה גבוהה וזוהרת, עד כמה שניתן.
כמובן שהיכולות שלהם גם באות בחשבון, אבל על זה אני לא באמת יכולה לשלוט. יכולה לעודד ולדחוף, אך לא לשלוט...
בשביל נקודת פתיחה כזו, הם זקוקים ליציבות שבאה עם כסף יציב יחסית, ועם הורים (לפחות אחת), שיהיו פנויים לתת כל עזרה אפשרית, על מנת שזה יקרה.
עידוד, הסעות, שיחות מוטיבציה להם ולסביבה, חיבוק שתמיד צריך, מסאז'ים לפצועים, חיזוקים שונים ומשונים עוד הסעות, שיחות עם המורים המקצועיים, עם המאמנים, עם סייעות, עם רופאים, נראות קבועה בבתי הספר, שתמיד ידעו, גם האנשים שמסביב שאפשר לפנות אליי, על מנת לטייב את האפשרויות של ילדיי (ועל הדרך, גם של ילדים אחרים), זמינות ופניות מיידית לכל גחמה, לכל רעיון שעולה, עידוד, סיוע.... ואת כל זה לעשות ברוח טובה, בחיוך, בנחת, עד כמה שאפשר, ולכסות על רוח סוערת או על דכדוך, כי הם צריכים, והם קודמים.
כיוון שכסף תמיד היה עניין, המעט שיש מתחזק את הדברים הכרחיים לחיים, וכל היתר נועד על מנת לייצב את החינוך של הילדים, ואת צורכיהם.
פרידה - תפיל מיידית את הבית הזה. את היכולת הזו שלי לעזור ולו במעט, ותשלח את שני ההורים להתמודדות כלכלית שתשאב אותם רחוק מאוד המצרכים של הילדים, במקרה הטוב.
כן, אני יודעת שמסתדרים.
לא, אני לא רוצה "מסתדרים", גם ככה אני מהלכת בין הטיפות, ללא הגב הכלכלי (לא משנה עד כמה לא מספק הוא), אצלול למקום של השרדות כלכלית, ואולי איאלץ להפקיר את ילדיי.
כפי שהופקרתי אני.