the cure

שליחת תגובה

מה את רוצה?
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: the cure

the cure

על ידי פלונית_אלמונית* » 13 אוקטובר 2014, 22:31

לבקשת עזרה בשיחזור הדף פני בבקשה ליונת שרון בדף שלה

the cure

על ידי המרפא* » 13 אוקטובר 2014, 21:51

למה נמחק מה שכתבתי בזמן האחרון? מישהו יודע?

the cure

על ידי עורכת* » 28 ספטמבר 2014, 17:42

אהלן, כותבי האתר ביקשו לבחור להם ניק בעברית (משום ענייני חיפוש ועריכה). האם תוכלי בבקשה לעשות זאת?
תודה

the cure

על ידי אנונימי » 14 ספטמבר 2014, 15:29

עבר כבר שבוע מאז הפגישה. מרגיש כאילו עברה תקופת חיים. מאז הנשיקה ההיא אני מלאה בהרגשה מאד מיוחדת של ידיעה. וודאות שהאהבה והיחסים שחסמתי במשך כל השנים האלה מחכים לי ממש מעבר לפינה. אולי היום, אולי מחר. אין יותר שום דבר שעוצר את זה מלקרות ולכן זה חייב לקרות.
אף פעם לא הרגשתי ככה. אני כל-כך שמחה ורגועה. יודעת שבקרוב אקבל מתנה, וצריכה להיות עירנית כדי לא לפספס, כי אני יודעת שהמתנה הזו יכולה לבוא בכל מיני דרכים. יכולה להיות עטופה כדי שבהתחלה לא אזהה שזה-זה. לא מצפה להתגלות ולדעת ישר שזה "האחד". אולי זה יהיה מאד עדין, מאד חרישי. אולי לא אדע על ההתחלה. לכן חשוב לי להגיד כן לכל הזדמנות.
מצד שני אני מגלה את הגבולות האמיתיים שלי. אני אומרת כן, אני רוצה להתמסר, בשמחה, אבל חשוב לי לדעת שרוצים אותי. שנמשכים אליי. שרוצים להיות איתי. עכשיו, ברגע ההצעה, לא חייב להיות לכל החיים, זה לא חייב להיות כן מלא ומוחלט עם הצעת נישואין, אבל אני לא מוכנה יותר לרדוף אחרי בחורים, ולהכריח את המציאות להתגמש לפי הצרכים שלי.
אני הולכת רק למי שמצפה לי בזרועות פתוחות.
כל-כך נמאס לי להיות זו ש"כמעט". זה משאיר בפה כזו מרירות, שעדיף ביושר, להגיד לא. לוותר על הרגע המתוק הזה שכאילו קיבלתי את מי שאני רוצה. כי זו רק אשלייה. להתעורר בבוקר במיטה ליד מישהו שמרוחק ממני מליון קילומטרים.

הלב שלי שלם ואני מרגישה שיצאתי ממנהרה חשוכה וארוכה שאני הולכת בה כבר שנתיים ולא יודעת מתי היא תיגמר. אני מרגישה אור גדול שעומד להגיע ומתרגשת. מפחיד אותי אפילו לכתוב את זה כאן, שלא אקלקל. כי מה יש לי בסך הכל? רק התחושה הזו, שמשהו טוב עומד לקרות, ושהלב שלי פתוח. לא יודעת מה גורם לי לבטוח בזה כל-כך, אבל אין לי מה להפסיד.

אתמול טיילתי במרינה בתל-אביב, היה ערב, ורוח נעימה. היה לי טוב להיות לבד עם עצמי. חשבתי על זה שטיב היחסים שלי עם עצמי השתנה כל-כך. שפעם פחדתי שיכנס מישהו ויקלקל את הברית המיוחדת שלי עם עצמי, את השפה הפרטית שלי. שיהרוס את הסדר הפנימי שלי. עכשיו כל זה נעלם. הקשר שלי עם עצמי פחות אישי ופחות מיוחד. ודווקא זה מה שמאפשר לאחרים להיכנס.
כבר לא מעניין אותי להיות לבד עם עצמי, ולחקור את הממלכה הפרטית שלי.
מעניין אם מתישהו זה יחזור...

the cure

על ידי בשמת_א* » 11 ספטמבר 2014, 19:47

{@

the cure

על ידי עירית_לוי » 11 ספטמבר 2014, 12:24

נשמעת מבורכת הגדילה שלך. ומדוייקת ונכונה לך.
כל הכבוד על הדרך האמיצה {@

the cure

על ידי אנונימי » 08 ספטמבר 2014, 13:51

נפגשתי עם X.
היה כל-כך אחר. כאילו בשלושת החודשים שלא התראינו גדלתי בכמה וכמה מספרים. פתאום מסתכלת עליו בגובה העיניים, ומבינה שהוא לא מחליט בשבילי מי אני ומה אני. רק אני מחליטה. זה נותן לי חופש.
עדיין הרגשתי את האהבה והמשיכה אליו. אבל כבר לא כאב לי כל-כך. החיים פתוחים בפניי והוא לא הפתרון להכל.
רואה את החיים שלו ומבינה שמה שחשבתי אז, שאני לא מספיק טובה עבורו, זה קשור אליו, שהלב שלו סגור וככה הוא מתנהג עם כל הבחורות.
נפל לי האסימון בקשר להיתכנות של יחסים אמיתיים בינינו. זה לא היה אפשרי. זה עדיין לא אפשרי. ולא רק בגללי.

לפני שנפגשנו, דיברנו בטלפון ובין היתר סיפרתי בקצרה שיש לי עכשיו כל מיני מפגשים ויחסים, וכמה זה מרגש אותי וטוב לי. ככה באמת הרגשתי, שאני נהנית מהחופש הזה, מההתנסות.
אתמול נפרדנו בחיבוק ונשיקה. הסתכלנו בעיניים. הנשיקה הזו היתה יותר עוצמתית מכל הסקס שהיה לי בחודשים האחרונים, וזה עורר בי געגוע. אולי הספיק לי לשוטט ולחפש ולטעום. מרגישה שהגיע הזמן שיהיה גבר שישאר איתי ושאני אשאר איתו.

the cure

על ידי עירית_לוי » 27 אוגוסט 2014, 20:46

ואוו.
כמה מקסים ומעורר השראה.
מדהים איך בזכות שינוי פנימי בראת מציאות חדשה וכל כך שונה.
תודה ששיתפת.
{@

the cure

על ידי אנונימי » 26 אוגוסט 2014, 13:40

מחשבות על מיניות ועל תהליך...

ביום שעזבתי את הבית ואת הבחור נסעתי לאיזשהו פסטיבל. השתתפתי שם בסווטלודג' (עוד חוויה חדשה) ושם, בחושך הצפוף והמחניק, אנשים סיפרו כל מיני דברים שעוברים עליהם. אז אני סיפרתי שעזבתי מקום שלא היה לי טוב, ושנפרדתי מגבר שהיה הפעם הראשונה שלי, ואני מרגישה שנתתי לו משהו יקר מעצמי שהוא לא ידע להעריך, וזה כואב. כשיצאנו מהסווט מישהי ניגשה אליי ואמרה לי בעדינות, שמיניות של אישה היא כמו פרח, ועם כל חוויה מינית היא הולכת ונפתחת ומתעצמת.

כבר עברו חודשיים וחצי שאני "בחוץ", מסתובבת, חווה, נפגשת. אני מרגישה יותר ויותר חופשייה להיות מי שאני. מרגישה סליחה ואהבה כלפיו וכלפי מי שהייתי אז, צעירה וירוקה. ומרגישה סקרנות והתלהבות לגבי הדברים שאני חווה כעת, שבכל פעם מפתיעים אותי מחדש.
אני לומדת איך להיפתח. בראשית הדף הזה, שהתחיל מהקיץ שעבר, כתבתי על האנרגיה והאש שבוערים בי ואני לא יודעת איך להוציא אותם לחופשי. ככה הרגשתי כל החיים. אני מבינה שהרבה מהאנרגיה הזו היא מיניות שנעצרה. מיניות מפוחדת.
תמיד פחדתי ממין, ופחדתי מגברים. פחדתי להיות "מופקרת" או "נותנת" או זולה, לתת בזול משהו שכל-כך יקר לי, הגוף שלי, הנשמה שלי. פחדתי שגברים הם אלימים, שאין בהם רגש, שהם משתמשים וזורקים, שהם רוצים רק לכבוש, ועוד ועוד. את כל העולם ראיתי דרך הפרספקטיבה הזו, אפילו בלי שתהיה לי התנסות קרובה עם גבר שהוא באמת כזה. הפחידו אותי בגדול. וככה ניגשתי לפעם הראשונה שלי. והפחדים האלה (בין היתר) השפיעו על כל היחסים שלנו.

איזו הקלה זה פתאום לראות! איזו הקלה זה לגלות שזה בכלל לא ככה!
כי מאז פגשתי רק גברים נעימים, ומכבדים, גברים שהקשיבו והעריצו את הגוף שלי (בדיוק כפי שהוא), שהיה חשוב להם איך אני מרגישה, והאם נעים לי, או כואב לי. גברים שסיפרו לי איך הם מרגישים. וכל זה בסטוצים של לילה אחד או של כמה מפגשים - ובכל זאת נוצרה אווירה של כבוד, של קרבה ושל תענוג וגילוי של הגוף. אווירה של חופש בלי ציפיות וביקורת.
והחופש הזה... לבטא את המיניות שלי. לחייך, להתלבש יפה, להסתכל בעיניים, לענטז אפילו, להגיד ישירות: כן, אני רוצה מגע, אני רוצה קרבה, חיבור, אני אוהבת סקס! זו אני!
(בעצם זה היה הדבר שהכי הערצתי אצל X)
הידיעה שאפשר כל-כך בקלות להתחבר ולגעת, לקטוף כל אחד שמוצא חן בעיני. הכוח הזה.

ככל שאני מתקדמת במסע הזה, אני מרגישה שהאנרגיה הזו שמשתחררת אצלי היא אנרגיה מרפאת, גם לי וגם למי שאיתי, ואפילו לזרים גמורים. זו פשוט אנרגיה של חיים ושל שמחה, וקבלה והכרה בצרכים שלי, בגוף שלי, במי שאני. לילה אחד אחרי שהייתי עם גבר והוא כבר נרדם, יצאתי החוצה וחשבתי על המילה הזו, "נותנת", שאומרים על בחורה שהיא "נותנת", ואיזה יופי זה בעצם, שאישה - נותנת. כי אני באמת מרגישה שיש לי מתנה כזו, ושאני רוצה בנדיבות רבה לחלק אותה לעולם, וככל שאחלק היא תגדל ותיפתח כמו פרח - ממש כמו שהבחורה ההיא אמרה לי.
זה לא אומר שמתחשק לי לשכב עם כל אחד, או שמתחשק לי סקס כל הזמן, אבל אותה אנרגיה שמשמשת לסקס משמשת בכלל לחיות, לרקוד, לשמוח.

כל-כך מרפא להבין פתאום שיש המון גברים טובים! ושמותר לאשה להיות "נותנת"! וזה אפילו לא מתקבל בביקורת, אלא בהבנה ואהבה והפתעה ושמחה.
אולי בעצם כולנו פשוט רוצים להתקרב???

the cure

על ידי עירית_לוי » 01 יולי 2014, 08:28

יופי.
וכן, הגמילה אכן מאפשרת לך לחזור אליך, לעצמך.
בהצלחה.
לאט לאט. או כמו שאומרים בתכניות גמילה - כל יום ביומו.

the cure

על ידי אנונימי » 30 יוני 2014, 20:31

טוב...
בינתיים אני באמת רואה שאני מתרגלת את השריר של להרפות פעם אחר פעם. בכל פעם הזכרונות עולים ואיתם הבדידות והדחף להתקשר. בינתיים אני לא מתקשרת ומזכירה לעצמי שזה נגמר, שאין לי מה לחפש אצלו, שאני לא מתגעגעת אליו אלא שאני בודדה ורוצה מישהו לאהוב.
מנסה לסלוח לעצמי שאני ככה כי אני רואה שזה לא כל-כך פשוט לי לוותר. מרגישה כבר פחות פגועה (אם כי זה בא בגלים...), אבל כרגע כשאני תלויה ככה בין לבין רואה שמאד קשה לי לוותר על חוויה שנותנת לי איזשהו הקשר. בעצם אני פשוט לא מסוגלת. כשמרגישה לבד אני "קוראת" לו והנוכחות שלו גם ממלאת וגם מדגישה את החוסר.

איך שאני רואה את זה כרגע זו תקופה של גמילה מאיזושהי התמכרות ואני צריכה לעבור את התקפי ה"קריז" והגעגוע והרגעים שאני בטוחה שאני חייבת לשמוע את הקול שלו כדי לקבל אנרגיה ולהמשיך הלאה, וגם כדי לראות את "עצמי" כמו שהתרגלתי לראות אותי.
זה נראה אינסופי וסיזיפי אבל אני מאד מקווה שכל יום שעובר מרחיק אותי ממנו ומהסם הזה. ואיכשהו מנקה אותי.

רק לא להישבר.
יודעת שאם אצליח לעבור את התקופה הזו בכוחות עצמי ולצאת מהצד השני אהיה מאד גאה בעצמי.

the cure

על ידי עירית_לוי » 29 יוני 2014, 12:39

אני רואה שקשה לי להגיד בלב שלם שאני מסכימה לוותר על החוויה. משהו בי באמת כרוך אחרי הזכרונות האלה.

בואי נתחיל מזה שזה טבעי וזה בסדר שזה קורה לך. מותר לך :-).
אל תתנגדי לזה.
עשית עבודה ממש ממש נהדרת עם השאלות!
אני מניחה שהן החלו להניע בתוכך את ההסכמה, גם ברובד המודע ובעיקר ברבדים הפנימיים יותר.

_מפחיד אותי לאבד חלק מעצמי. מפחיד אותי להישאר לגמרי לבד. כל עוד יש לי ה"דרמה" - זה כאילו X עדיין פה איתי. זה סוג של יחסים.
מפחידה אותי הריקנות, הואקום שיהיה לי בראש, שפתאום לא יהיה לי במה להתעסק. שיעמום. חוסר עניין_.

כן, וזו נקודה חשובה.
את יכולה לראות (ללא שיפוטיות עצמית :-)) שזה לא שהדרמה מסרבת ללכת, אלא שאת היא זו שאוחזת בה ומבקשת ממנה להישאר.
זו נקודת מבט שמאפשרת לך לראות שבמובן מסויים את היא "בעלת הבית" של החוויה, ולא דווקא קורבן חסר אונים שאין לו ברירה אלא לחוות אותה. ואם את "בעלת הבית" יש לך אפשרות בחירה: כרגע את בוחרת כך ואולי מחר תוכלי לבחור אחרת.

זוהי הזדמנות נהדרת לעבור מעמדת הקורבן שכועס ומאשים וממתין, לעמדה של מישהי שבוחרת לקחת את חייה בידיה, בודקת עם עצמה מה היא רוצה שיהיה בהם, מי היא רוצה להיות – ומכוונת את עצמה לשם. עמדה שיש בה יותר שמחה והנאה, ובעיקר, עמדה שבה את תוכלי להיות הרבה יותר מחוברת לעצמך.

אולי... לדעת שיהיה משהו שימלא את החלל הזה. לסמוך על עצמי שזה בסדר. שאפשר להרפות. שלא ארגיש לבד ואולי דווקא כן והלבד הזה יהיה לשם שינוי מבורך. להבין שגם ככה אני לבד ושהקשר הזה כבר נגמר. לתת לו להיגמר בידיעה שדברים חדשים יבואו.

יופי.
  • האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתהיי בסדר?
  • האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתוכלי להכיל את הלבד?
  • האם את מסכימה להכיר בכך שזה אולי אפילו יחזק אותך?
להרפות שוב פעם אחר פעם
  • האם את מסכימה לעשות זאת?
  • מה דרוש לך לשם כך?
_על מה אצטרך לוותר?
על התקווה שהוא יתקשר. על התקווה שהוא ייתן לי את האישור שאני כ"כ רוצה. על התקווה לתיקון מלא ומושלם_

אני מבינה.
  • האם את מסכימה לוותר על התקווה שהוא יתקשר?
  • האם את מסכימה לתת לעצמך בעצמך את האישור?
  • האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאולי יהיה לך קל יותר לתת לעצמך בעצמך את האישור דווקא לאחר שתיפרדי מהדרמה?
  • האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאולי התיקון המדוייק לך יתרחש דווקא בלעדי האיש הזה?
(לא חייב לעלות "כן". תני למה שעולה לעלות).

לגבי שאר הדברים שכתבת, אני מבינה לגמרי שכך את חשה ותופסת את הדברים. יחד עם זאת, אני רוצה להציע לך לשקול לנסות להפריך את התפיסות הללו, כלומר – לשקול שאולי הן אינן בהכרח נכונות? :-) להניח אחריהן לרגע סימן שאלה ולראות מה קורה לך מולן.
למשל: לתחושתי את כן תוכלי לזכור את העוצמות שיש בחיים וביחסים גם לאחר שתיפרדי מהדרמה, אני מאמינה שאת לא מוותרת על שום חלק ממך כאשר את נפרדת מהדרמה, ושהפתח שנפתח בך לגבי מיניות ונשיות לא ייסגר לאחר שתיפרדי מהדרמה.
מה דעתך?

ועכשיו אני פתאום חושבת שכנראה גם קשה לי לוותר על המקום הפגוע, של הילדה התמימה, ולקחת אחריות שלמה על המעשים שלי ועל הבחירות שלי.

זו נקודה חשובה, שמתקשרת לנושא של להיות "בעלת הבית" של עצמך. את יכולה לבדוק מה דרוש לך כדי להתחיל ללכת לשם: מה דרוש לך כדי לקחת אחריות (לא אשמה) על הבחירות שלך.

the cure

על ידי אנונימי » 29 יוני 2014, 01:43

וואו, שאלות קשות.
מנסה באמת בלי שיפוטיות אבל אני רואה שקשה לי להגיד בלב שלם שאני מסכימה לוותר על החוויה. משהו בי באמת כרוך אחרי הזכרונות האלה.

מה מפחיד אותי בלהיפרד ממנה?
מפחיד אותי לאבד חלק מעצמי. מפחיד אותי להישאר לגמרי לבד. כל עוד יש לי ה"דרמה" - זה כאילו X עדיין פה איתי. זה סוג של יחסים.
מפחידה אותי הריקנות, הואקום שיהיה לי בראש, שפתאום לא יהיה לי במה להתעסק. שיעמום. חוסר עניין.

מה דרוש לי לשם כך?
אולי... לדעת שיהיה משהו שימלא את החלל הזה. לסמוך על עצמי שזה בסדר. שאפשר להרפות. שלא ארגיש לבד ואולי דווקא כן והלבד הזה יהיה לשם שינוי מבורך. להבין שגם ככה אני לבד ושהקשר הזה כבר נגמר. לתת לו להיגמר בידיעה שדברים חדשים יבואו.

מה יידרש ממני לשם כך?
להרפות שוב פעם אחר פעם

על מה אצטרך לוותר?
על התקווה שהוא יתקשר. על התקווה שהוא ייתן לי את האישור שאני כ"כ רוצה. על התקווה לתיקון מלא ומושלם.
וגם - מרגישה שהחוויה הזו, שמלווה אותי, מזכירה לי יחד עם הכאב עוד דברים. את העוצמות שיש בחיים, וביחסים. את הגבולות והמרחקים שאפשר להגיע אליהם. את המופלא והמוזר והבלתי אפשרי. את החלקים החשוכים שבי שאני רוצה לחקור, לגלות. את האפשרות להתפתח ולהשתנות.
אם אני מוותרת זה כאילו להגיד שזה לא באמת קיים, או שאני רוצה לשכוח את זה, להשאיר את זה מאחוריי. ובעצם מאד מאד חשוב לי לזכור יום-יום שזה קיים וזה אפשרי. הקשר ההוא היה באמת מאד דרמטי ולכן, בד בבד, מאד כואב ומאד חיוני. באמת היה לי חשוב ללכת שם עד הקצה. קשה לי לוותר על התכונה הזו בי.
קשה לי לוותר על הפתח שנפתח בפני, על השאלות שהוא מעלה בי על מיניות ונשיות.
ועכשיו אני פתאום חושבת שכנראה גם קשה לי לוותר על המקום הפגוע, של הילדה התמימה, ולקחת אחריות שלמה על המעשים שלי ועל הבחירות שלי.

מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאפרד מחוויית הדרמה?
להתגעגע. לפנטז. לכעוס. לכאוב. לרצות עוד. להתרפק על מה שהיה. להרגיש שכל-כולי תלויה שם.
להאשים.

מי לא אוכל יותר להיות לאחר מכן?
אני לא אוכל יותר להיות תלויה בו. אצטרך לעמוד על הרגליים שלי ולחיות את החיים שלי. בצורה בוגרת.

מה יתאפשר לי לאחר שאפרד ממנה?
שלוות נפש. השלמה. להמשיך הלאה. אולי אפילו לצחוק על כל העניין.
לנסות עוד דברים. לגלות את הדעות האמיתיות שלי, להתרווח בעצמי בלי רגשות אשם, בלי ביקורת.

האם אני מסכימה לוותר על חווית הדרמה? האם אני מסכימה להיפרד ממנה כעת?
נראה לי שכן. בעצם אני חושבת שאין לי ברירה. חבל לי להישאר תקועה.

the cure

על ידי עירית_לוי » 28 יוני 2014, 13:54

בשמחה :-).

אם כך, הגיע הזמן לבדוק האם יש בך הסכמה לשחרר את הכאב, להיפרד ממנו,
והאם יש בתוכך משהו שאולי אוחז בו מסיבה כלשהי, אוחז בכאב ואוחז בדרמה.
מה דעתך ללכת לשם?

אני יודעת שאמרתי את זה כבר הרבה פעמים, ובנקודה הזאת, כאשר המילה "דרמה" נכנסת לשיחה, חשוב לי מאוד לומר את זה שוב:
בואי נעשה את הבירור הזה ללא שיפוטיות ובהרבה חמלה. אם את אוחזת בחוויה שמספקת לך דרמה, זה לא כי את לא בסדר או כי את "תינוקת" כפי שציינת. זה קורה כי החוויה נותנת לך מענה לצורך רגשי כלשהו. צורך לגיטימי. ואם זה אכן כך, אפשר לבדוק איך ניתן לתת מענה לצורך הזה בצורה שתגרום לך פחות סבל.

בואי תבדקי מה עולה לך מהבטן מול אלה:
  • האם אני מסכימה לוותר על חווית הדרמה? האם אני מסכימה להיפרד ממנה כעת?
  • מה מפחיד אותי בלהיפרד ממנה?
  • מה דרוש לי לשם כך?
  • מה יידרש ממני לשם כך?
  • על מה אצטרך לוותר?
  • מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאפרד מחוויית הדרמה?
  • מי לא אוכל יותר להיות לאחר מכן?
  • מה יתאפשר לי לאחר שאפרד ממנה?
  • האם אני מסכימה לוותר על חווית הדרמה? האם אני מסכימה להיפרד ממנה כעת?
אם זה כיוון שנכון לך ללכת בו, תבדקי מה עולה מול השאלות, ונמשיך.

the cure

על ידי אנונימי » 28 יוני 2014, 00:02

היי עירית. שוב תודה רבה על התמיכה.
אני לא יודעת בדיוק אם מתחת לכל זה יש כאב, יותר נכון אני מרגישה שיש שם כאב ישן, שאני סוחבת כבר שנתיים, שאני לא מסוגלת לשחרר לא משנה כמה בכיות ותהפוכות ושיחות היו. הכאב הזה כבר קהה, הקשר כבר עבר, מבחינה רציונלית אני משחררת ומבינה הכל, אבל הכאב עדיין שם - קטן וחלש - אבל מונוטוני. כמו זמזום בלתי פוסק.

קשה לי שאני עדיין מרגישה אותו אפילו ש(לדעת החברים) הייתי אמורה לשחרר כבר מזמן. קשה לי עם הלופ הזה של המחשבות, הרגשות והזכרונות של דברים שקרו מזמן וכבר אין לי שליטה עליהם, על המחשבות שהייתי צריכה להתנהג אחרת, להגיד אחרת, לשים אז גבול, להגיד אז לא. כשברור לי שלא הייתי מסוגלת אז מה שאני מסוגלת עכשיו. ואולי גם עכשיו אני לא מסוגלת.
קשה לי להרפות ממה שהיה, קשה לי להרפות מהכעס ומהעלבון ולשחרר. במיוחד כשאני יודעת שכל מה שקרה אולי היה לא נעים אבל ממש לא נורא, לא קיבלתי יחס אלים או לא מכבד (אולי קצת מזלזל), ואני לא יכולה להצדיק את הדרמה הגדולה שאני עושה מזה כל-כך הרבה זמן (אומרת לעצמי בעוקצנות שזה בגלל שלא קרה לי כלום בחיים עד אז, כ"כ פחדתי להתקרב לאנשים).

כשהכל היה טרי ושורף, וגם לאורך השנה הזו יכולתי הרבה פעמים לחבק את עצמי ולתת לגיטימציה לכל הרגשות והכאבים אבל עכשיו אני מרגישה שהתינוקת הזו בתוכי אף פעם לא תפסיק לבכות וקצת נמאס לי...

the cure

על ידי עירית_לוי » 24 יוני 2014, 22:01

יקרה,
נשמע שיש בך המון כאב שמבקש לצאת, אבל מולו יש תנועה של בלימה ופחד לחוות אותו במלוא עוצמתו.
זה טבעי. גם הכאב שעומד ומבקש לצאת וגם העצירה וההחזקה שלו.
זו הסיבה שאת חווה אי שקט וזו הסיבה שאת חווה חסימה. כאב שרוחש וגועש בפנים ולא מוצא לו פתח ניקוז הופך לאיש שקט ולאנרגיה שלא מוצאת לה נתיב. ומול זה, פחד לחוות דבר כה מכאיב יוצר צמצום, כיווץ וחסימה: שרק לא ארגיש, שרק לא אכאב.

לכן, נראה לי כרגע לעזוב את השאלות הקודמות. יש כרגע אנרגיה אחרת שמבקשת התייחסות: כאב שמבקש לצאת ופחד לחוות אותו.
  • מה את מרגישה שדרוש לך על מנת שתוכלי לתת לכאב הזה לצאת?
  • מה יעזור לך? מה יתמוך בך?
  • האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתהיי בסדר כאשר יכאב? (מותר להגיד "לא")
  • על מה את חושבת שאת יכולה להישען כאשר יכאב?
חיבוק גדול (())

the cure

על ידי אנונימי » 24 יוני 2014, 13:33

לוקח לי זמן לענות, אני לא יודעת כ"כ איך להתמודד עם השאלות האלה.
מרגישה שאין לי הרבה סבלנות, הרבה אמפתיה לעצמי כרגע. אני לא רוצה לטפל בעצמי ברכות אלא להיפך, להרוס משהו, למוטט הכל ולבנות מחדש.
מרגישה תקועה. הקהות, האיזון, הרוגע שהרגשתי בבדידות התפוגגו. מרגישה מלאה אנרגיה שאין לה לאן ללכת. עושה הרבה ספורט, כל יום, וזה מקל אבל לא מרפא. חשבתי שאקדיש את הזמן הזה ליצירה, דבר שמאד התגעגעתי אליו ולא היה לי פנאי לעשות אותו בקיבוץ. עכשיו יש לי שפע של פנאי אבל אני לא מסוגלת לצייר, לא לכתוב. הכל חסום ואני לא מוכנה לראות את מה שיוצא ממני.
אני מבשלת וזה נותן לי קצת פורקן. מכינה מאכלים פשוטים למשפחה כשבעצם אני רוצה להמשיך לבשל לגדודים שלמים.

רואה שאני מאד ביקורתית כלפי עצמי. עוקצת. אובססיבית לגבי פרטים קטנים, לגבי המראה שלי - מה אני לובשת, איך נראה הגוף שלי, השיער שלי. פגמים קטנים שבתקופות טובות אני שלמה איתם עכשיו נראים כמו בורות שאם לא אתקן אהיה חסרה לנצח.
חושבת בלי הפסקה על X, משכנעת את עצמי שוב ושוב לא להתקשר, לא ליפול שוב לאותו הבור.

אני יודעת שאני מפחדת. משהו בי לא רוצה להרגיש שמחה, רכות, אהבה. משהו בי מסרב להתרכך ומפחד שזה יגרום לי להתנפץ לרסיסים.
פוחדת להרגיש תשוקה לחיים שתטלטל אותי, שתחזיר אותי לסערה שיש בי כשאני מרגישה.
קשה לי להיות כ"כ אטומה וכבויה אבל זו ההגנה היחידה שאני מכירה. משתמשת בה אוטומאטית.
משהו במוחזקות הזו, בביקורתיות גורמת לי להרגיש חזקה יותר, להרגיש שאני שולטת בעצמי, לא נכנעת לרגשות שלי, לחולשות שלי. מסתכלת על הדברים במעשיות. בפרקטיות. זו תקופה קצת קשה וידעתי שהיא תהיה. זה קשור גם לזה שאני בבית של ההורים.
בשבוע הבא אסע למקום אחר ואנסה להתחיל משהו חדש.

עכשיו כשאני כותבת עולות לי דמעות ואני נוכחת שמאז שעזבתי לא בכיתי. וגם עכשיו לא מצליחה לבכות. לא רוצה.
אני פוחדת להיות ילדה קטנה, פוחדת להזדהות עם הייאוש, עם הפחד, עם התלות, עם הכאב. יש בי קול שאומר כל הזמן שהחיים שלי ממש דבש ואני ברת מזל ואין לי מה לבכות ולהתלונן. בעצם אני אפילו לא מרגישה את המשמעות של המילים האלה - ייאוש, פחד, כאב...
רק מרגישה חסומה. שאני חסומה בפניי והחיים חסומים בפניי. ואני לא מוכנה לוותר על החסימה הזו.

the cure

על ידי עירית_לוי » 19 יוני 2014, 21:27

מתוך כל הדברים שכתבת עכשיו - נראה לי שאולי המפתח להתמקמות בעמדת ה"אישה" יהיה דווקא לעשות אינטגרציה בין הילדה שבתוכך לבין האישה שבתוכך.
זה כאילו שיש בתוכך שתיים: ילדה ואישה, שלא חיות ביניהן בשלום, ושאת לא חיה עם כל אחת מהן בנפרד לגמרי בשלום. ואת מרגישה כבר לא שם ועוד לא פה.

אני מציעה להתחיל מלעשות שלום עם הילדה שהיית ושעדיין שוכנת בך (שתמיד תמשיך ללוות אותך :-)), כלומר, לקבל ולאהוב אותה על כל חלקיה.
מה דעתך על הכיוון הזה?
  • האם את מסכימה לקבל ולאהוב את הילדה שבך?
  • מה דרוש לך לשם כך?
(תראי מה עולה מהבטן, בלי לסנן).

the cure

על ידי אנונימי » 17 יוני 2014, 12:59

-האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אישה? שאני כבר אישה?
כרגע עולה בי... פחד, והתנגדות, כאילו מישהו רוצה לקחת ממני משהו שהוא מאד שלי, לפתוח אותי בכוח, לבגר אותי בכוח
אני לא מרגישה שאני "כבר" אישה (זוכרת פעמים שכן הרגשתי ככה. וזה תמיד היה חדש ומפתיע)
מרגישה שכאילו "התפלחתי" לגיל הזה, לגוף הזה, בלי ממש לרצות וגם בלי לקבל אישור מאף אחד ואיכשהו נשארתי פה ואם אני כבר כאן אז אני צריכה ללמוד איך לשחות במצב הזה.

-האם אני מסכימה להכיר בכך שאין דבר שאני צריכה להוכיח על מנת להיות אישה?
הקלה... וגם חוסר אמון... ואולי גם קצת הסכמה

-האם אני מסכימה להכיר בכך שאני לא צריכה "לזייף" הוויה של אישה?
לא יודעת
לא מרגישה שיש לי ברירה, כשאני מתנהגת הפוך לאינסטינקטים שלי זה מרגיש כמו זיוף

-אם אני אישה אז אני...?
בוגרת, מושכת, מסודרת, עצמאית, יודעת לדאוג לעצמי, מרגישה בנוח בחברה ועם גברים, חברותית, כריזמטית, מודעת לגוף שלי, לאיך שאני נראית, שולטת בעצמי, מסתכנת, מתנסה, הולכת לקצה, חזקה
וגם: לא מחוברת לעצמי, מעמידה פנים, לא נינוחה, לב סגור

-אם אני ילדה אז אני...?
"אני", כנה, פשוטה, לב פתוח, אימפולסיבית, רגישה מאד, נשברת בקלות, צריכה להיות לבד, מחוברת לטבע, צריכה שקט
מגושמת, מכוערת, "חנונית", מפחדת, חיה יותר בהווה, נמצאת במקום מוכר (לפעמים טוב ולפעמים חונק)

עכשיו כשכתבתי את זה אני רואה שבאמת זה מרגיש שיש לי מין פיצול אישיות בין מי שהייתי בילדות לבין מי שאני עכשיו או איזשהי הבחנה בין אני "האמיתית" לאני שכאילו נכפתה עלי עם ההתבגרות ולא היתה לי ברירה אלא להתחזק ולגדול לתוכה. אבל זה לא מרגיש לגמרי "שלי" ויש בי פחד וגם כמיהה שיראו מי אני "באמת" (על הטוב והרע שבזה).

the cure

על ידי עירית_לוי » 16 יוני 2014, 13:03

מצד אחד יש את הגוף ואת המעשה הפיזי שבהם כבר אין לי בעיה - הכל "בסדר", הכל "חופשי" אבל זה יכול לקרות רק אם אני מתנתקת ומזייפת "אישה". מתנתקת מה"ילדה".

זה, וכל מה שכתבת מוביל אותי למחשבה שאחד האתגרים שכדאי לכוון אליו הוא להיפרד מעמדת ה"ילדה" ולהתמקם בעמדת ה"אישה". זה טבעי בגיל הזה להיות בין לבין, זה טבעי להתנדנד בין זהות אחת לשנייה, וזה טבעי שלוקח זמן להתמקם בתוך הזהות הנשית. העניין הוא שאצלך, אם אני מבינה נכון בין השורות, יש חיבור בין נושא הנשיות לבין הערך העצמי שלך. את חלילה לא לא-בסדר בגלל החיבור הזה. הוא נוצר אי שם בעבר, ואני מניחה שמתחתיו יש מטען של כאב. הוא עלה על פני השטח כדי שתוכלי לשחרר ולרפא אותו.

אם מתאים לך, את מוזמנת לבדוק מה עולה בך מול המשפטים הללו:
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אישה? שאני כבר אישה?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאין דבר שאני צריכה להוכיח על מנת להיות אישה?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני לא צריכה "לזייף" הוויה של אישה?
  • אם אני אישה אז אני...?
  • אם אני ילדה אז אני...?
מה עולה לך מהבטן מול אלה?.
.

כמובן שכל מה שכתבתי הוא מהמקום הרגשי העמוק ולא מהמקום הרציונאלי.

בהחלט. אני מבינה.
אני מזמינה אותך לסיבוב נוסף עם השאלות הללו. מאז הפעם הקודמת האנרגיה שלהן כבר חלחלה אלייך ויש סיכוי שיעלו דברים חדשים.
לצד כל שאלה הוספתי עוד אחת חדשה:
  • האם את מסכימה לראות שהעוגן שלך נמצא למעשה בתוכך?
  • מה דרוש לך על מנת להכיר בכך שהעוגן שלך נמצא למעשה בתוכך?
  • האם את מסכימה לראות שהוא לא באמת היה העוגן שלך אלא רק הרגיש ככזה?
  • מה דרוש לך על מנת להכיר בכך שהוא לא באמת היה העוגן שלך אלא רק הרגיש ככזה?
  • האם את מסכימה להחזיר לעצמך את ה"מנדט" לכוח שלך שהעברת אליו?
  • מה דרוש לך על מנת להחזיר לעצמך את ה"מנדט" לכוח שלך שהעברת אליו?
{@

the cure

על ידי אנונימי » 14 יוני 2014, 19:20

  • מתוך הדברים שכתבת אני חושבת שאולי אין צורך לטפח את ההסכמה לחוות. יש בך דחף פנימי טבעי לחוות את החוויה במלואה, ויש לך יכולת מופלאה (ולא מובנת מאליה, אגב) לחוש את ההווה, ואני מאמינה שאת תחזרי לחוש אותו ברגע שתחושי בטוחה מספיק.
מה דעתך על זה?*

יש בי מקום שמאמין שזה נכון, ומקום שמקווה שזה נכון.
אתמול שכבתי שוב עם גבר זר. מההתחלה ועד הסוף לא הרגשתי כלום. ראיתי איך אני מסכימה ומתרככת בהרבה מקומות שאילו הייתי מרגישה - כנראה הייתי שמה גבול. לא כי מה שקרה היה כואב או חריג אלא כי הנטייה הטבעית שלי היא להתכווץ, לשמור על עצמי, לא לתת אמון. וכדי לעבור את הגבול הזה של חוסר האמון והפחד אני חייבת להפסיק להרגיש.
זה משהו חדש עבורי כי פעם הייתי נאמנה מעל הכל לרגש ובשנים האחרונות נאמנה יותר ויותר לחציית הגבולות מתוך הכרה עמוקה שזה מה שטוב עבורי באמת, שהמעצורים והמחסומים הרגשיים תוקעים אותי בנקודה שקטנה מדי עבורי.
כבר יש לי איזשהו מושג מה לעשות במיטה ואני מבינה שההבנה והצורך שלי לגבי סקס ולגבי הגוף עומדת בסתירה למוכנות הרגשית שלי להתקרב. מצד אחד יש את הגוף ואת המעשה הפיזי שבהם כבר אין לי בעיה - הכל "בסדר", הכל "חופשי" אבל זה יכול לקרות רק אם אני מתנתקת ומזייפת "אישה". מתנתקת מה"ילדה".
מצד אחד שואלת את עצמי מה הטעם להמשיך בנסיונות כאלה אם המעשה לא נוגע בי ולא מרגש אותי, מצד שני מבינה שיש כאן איזושהי בדיקה של עצמי ושאני טועמת מהכוח החדש הזה שהיה חסום כ"כ הרבה זמן, צריכה להוכיח לעצמי שזה אפשרי ושאני באמת יכולה.
מרגישה שאני עוד לא יודעת מה זה סקס באמת ושבעצם אף פעם לא נתתי לעצמי להירגע ולהרפות במיטה.

עונה מהבטן:
-האם את מסכימה לראות שהעוגן שלך נמצא למעשה בתוכך?
עולה בי כיווץ, אי אמון. עולה בי חשש שהעוגן שלי לא חזק מספיק. שתמיד אהיה חסרה, שתמיד אזדקק למישהו אחר.

-האם את מסכימה לראות שהוא לא באמת היה העוגן שלך אלא רק הרגיש ככזה?
מרגישה שהוא כל-כך שלי. שבגלל שהוא "העביר" אותי (המילים שלו: "ליוויתי אותך") חוויה כ"כ מוזרה וקשה הוא אחראי עלי, וכאילו יש לו עניין בכל דבר שאני עוברת, בכל המסע שלי. סוג של דמות אב.
בשכל מבינה שהוא לא כזה ולא רוצה להיות כזה. אבל אין ספק שביחסים בינינו זה היה במידה רבה התפקיד שלו וזה התקבע ע"י שנינו.

האם את מסכימה להחזיר לעצמך את ה"מנדט" לכוח שלך שהעברת אליו?
אני מאד מסכימה ומאד רוצה אבל חסרת ביטחון. רואה שגם שם יש מקום שרוצה להוכיח לו: שהשתניתי, שאני חזקה יותר, שאני יכולה בלעדיו, שאני בוגרת יותר, מושכת יותר, אישה יותר. שניפגש בעוד X זמן ודברים יראו אחרת, הוא יראה אותי כשווה לו, הוא ירצה אותי ואני אדחה אותו ורק אז יהיה לי כוח...

כמובן שכל מה שכתבתי הוא מהמקום הרגשי העמוק ולא מהמקום הרציונאלי.

the cure

על ידי עירית_לוי » 14 יוני 2014, 11:12

מפחיד אותי הרגש הזה. מפחידה אותי ההתקרבות הזו, לדברים הכי פשוטים, להווה. זה מרגיש כל-כך חי וכל-כך שברירי. זה גורם לי להבין איך רוב הזמן אני שקועה בעצמי, וזה גורם לי להרגיש אשמה. כאילו אני בוגדת במשהו מאד חיוני ופנימי. אבל אין לי דרך אחרת, אני לא יודעת איך לגרש מחיי את ההפרדה הזו ביני לבין שאר הדברים, היא שומרת עלי, מגנה עלי בקהות החושים שלה.

אם כך - אני מציעה לתת לזה את הזמן. לתת בכל פעם למה שיש – פשוט להיות: אם יש הפרדה, תני לה לקרות, ואם יש התקרבות, תני לעצמך להיות בה. תסמכי על הנפש שלך שהיא יודעת מה היא צריכה. אם היא זקוקה להפרדה בינך לבין שאר הדברים – כמנגנון הגנה: כדי לא להרגיש, כדי שלא יכאב – זה בסדר. את לא אשמה בזה ואת בטח שלא בוגדת בשום דבר.

מתוך הדברים שכתבת אני חושבת שאולי אין צורך לטפח את ההסכמה לחוות. יש בך דחף פנימי טבעי לחוות את החוויה במלואה, ויש לך יכולת מופלאה (ולא מובנת מאליה, אגב) לחוש את ההווה, ואני מאמינה שאת תחזרי לחוש אותו ברגע שתחושי בטוחה מספיק.
מה דעתך על זה?

מדי פעם גולשת למחשבות על X, זה לא כואב כל-כך, רק קצת, אפילו כאב נעים. טוב לי שהוא רחוק. עדיין רואה שאני חושבת עליו ומחשיבה אותו, נותנת לו המון מקום. אני פוחדת להיפרד. פוחדת לחיות ללא עוגן.

ככל שיחלוף הזמן והנפש שלך תסכים יותר ויותר להיות בהווה – את תתחזקי ותגלי שהעוגן האמיתי שלך הוא בתוכך. כלומר, את תתחזקי מעצם השהות שלך בהווה.

מה שקרה לך במהלך ההיקשרות אליו זה שבתפיסה שלך הכוח שלך עבר אליו. שכחת שהעוגן שלך בתוכך, והתחלת להתייחס אליו כאל העוגן האמיתי שלך.
לכן, מה שאפשר עכשיו לעשות זה להיזכר היכן העוגן שלך בעצם. להחזיר אלייך את הכוח הזה שלך, שלמעשה תמיד היה שלך.
  • האם את מסכימה לראות שהעוגן שלך נמצא למעשה בתוכך?
  • האם את מסכימה לראות שהוא לא באמת היה העוגן שלך אלא רק הרגיש ככזה?
  • האם את מסכימה להחזיר לעצמך את ה"מנדט" לכוח שלך שהעברת אליו?
תראי מה עולה (מהבטן, לא מהראש) ונוכל להמשיך.

_אני שואלת את עצמי מה כ"כ מפחיד אותי, או מטריד אותי, למה אני לא יכולה להיות רגועה, כי בעצם הכל בסדר. אבל אני לא מצליחה להירגע באמת ולא לבטוח במקום שאני נמצאת בו כרגע.
יחסית לאנשים סביבי, שעסוקים בלי סוף, אני מרגישה מאד שפויה, מחוברת לעצמי. שואלת אם ככה אז מה יש להתלונן. ומה כבר יש לבקש. ולמה אי אפשר להסתפק במה שיש, ביופי שיש, יחד עם כל השאר, שהוא בהחלט לא נורא._

מציעה לרכך את הגישה שלך אליך :-).
מותר לך להיות לא רגועה, מותר לך לפחד, מותר לך לא לבטוח. את אחרי פרידה, זה מצב רגיש ועדין. וגם מותר לך לרצות עוד. מותר לך שיהיה בך כמיהה לממש עוד דברים כמו אהבה אבל לא רק זה.

הכל בסדר. את תמיד בסדר. במסגרת עלייך המדרגה בערך העצמי שאת מבקשת לעצמך, הרשות הזאת והמבט החומל לעצמך הם חשובים עד מאוד, והם מלמדים אותך לעשות את זה הלכה למעשה. הם הביטוי הישיר של אהבה והערכה עצמית. הטון המגנה והמקטין עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. לכן, חשוב לשים לב לנקודה הזאת.
  • האם את מסכימה לאפשר לעצמך להיות בדיוק היכן שאת נמצאת?
  • האם את מסכימה לא להיבהל מזה?
  • האם את מסכימה לא לגנות אותך על התחושות שעולות בתוכך?
תציעי :)

מציעה להתחיל מכמה שאלות, ועם מה שהן יציפו נוכל לעבוד:
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אישה ראויה לאהבה שיש לה הרבה מה להציע?
  • מה יידרש ממני על מנת להתמקד העמדה הזאת ולהכיר בכך?
  • מה דרוש לי על מנת להתמקד העמדה הזאת ולהכיר בכך?
  • על מה אצטרך לוותר על מנת להכיר בכך?
  • מה לא אוכל יותר לעשות או להיות על מנת להכיר בכך?
  • מה יתאפשר לי לאחר שאכיר בכך?
.
.
עלו הרבה תכנים. אם זה מעמיס מדי, תתייחסי רק למה שמרגיש לך נכון לכרגע.
{@

the cure

על ידי אנונימי » 12 יוני 2014, 16:10

האם יש בך הסכמה להרגיש את מה שאת מרגישה כעת? ומה דרוש לך על מנת להסכים להרגיש? מה יתמוך בך לעשות את זה? אי אפשר להסכים להרגיש בכוח וזה גם לא יהיה מועיל אלא להיפך. לכן, כדאי לטפח את ההסכמה הזאת ולהמתין לה.

אני מתחילה להרגיש דברים וזה מאד מוזר. כאילו העולם מגשש בחזרה את דרכו אליי.
נצנוצים של שמחה פשוטה, כשההווה תופס אותי. רגע של רוח, לשבת בשמש, הטבע כשאני רצה, המערבל כשאני אופה עוגה.
רואה איך הנצנוצים האלה של חיים חודרים אליי מבעד לשכבה של בלבול ומחשבות וחרדה. איך כל פעולה הכי פשוטה נראית לי גורלית.
רואה שגם מרגש אותי וגם מפחיד אותי "להתקרב לעצמי", להרגיש שאני כולי שלי. יש בי פחד שההתקרבות הזו תסגור אותי שוב בעולם שלי, בפחד שמישהו יקח ממני את החופש.
כשאני מרגישה פחות קרובה אל עצמי קל לי יותר לוותר, להיכנע לחיים, להתמסר לאחרים, לסיטואציה. אין לי מה להפסיד.
בעצם אני פוחדת שיהיה לי מחדש מה להפסיד. שאצטרך לשמור על "עצמי". על משהו שיקר לי. קל לי יותר להסתדר עם עצמי כשאני לא יקרה לי. קל לי יותר להמר, להסתכן, לנסות.
במובן הזה היה לי פשוט בתקופה הזו, שלא הרגשתי כלום.
מפחיד אותי הרגש הזה. מפחידה אותי ההתקרבות הזו, לדברים הכי פשוטים, להווה. זה מרגיש כל-כך חי וכל-כך שברירי. זה גורם לי להבין איך רוב הזמן אני שקועה בעצמי, וזה גורם לי להרגיש אשמה. כאילו אני בוגדת במשהו מאד חיוני ופנימי. אבל אין לי דרך אחרת, אני לא יודעת איך לגרש מחיי את ההפרדה הזו ביני לבין שאר הדברים, היא שומרת עלי, מגנה עלי בקהות החושים שלה.

מדי פעם גולשת למחשבות על X, זה לא כואב כל-כך, רק קצת, אפילו כאב נעים. טוב לי שהוא רחוק. עדיין רואה שאני חושבת עליו ומחשיבה אותו, נותנת לו המון מקום. אני פוחדת להיפרד. פוחדת לחיות ללא עוגן.

טוב לי להיות כרגע בבית. טוב לי להיות לבד, ולעשות דברים שאני אוהבת. אני רואה שיש בי הרבה כוחות והרבה שלווה. בינתיים לא נופלת לבורות, הכל מאוזן.
אני שואלת את עצמי מה כ"כ מפחיד אותי, או מטריד אותי, למה אני לא יכולה להיות רגועה, כי בעצם הכל בסדר. אבל אני לא מצליחה להירגע באמת ולא לבטוח במקום שאני נמצאת בו כרגע.
יחסית לאנשים סביבי, שעסוקים בלי סוף, אני מרגישה מאד שפויה, מחוברת לעצמי. שואלת אם ככה אז מה יש להתלונן. ומה כבר יש לבקש. ולמה אי אפשר להסתפק במה שיש, ביופי שיש, יחד עם כל השאר, שהוא בהחלט לא נורא.

....

the cure

על ידי אנונימי » 12 יוני 2014, 15:56

תציעי :)

the cure

על ידי עירית_לוי » 10 יוני 2014, 18:39

הי, טוב לראות אותך פה :-)

בחודש האחרון הייתי מאד חסומה רגשית. גם הפרידה עברה בלי רגש. קהות. הרבה נפילות והרגשה שאין טעם לחיות. הסתכלתי על הכל מרחוק, גם על הנפילות, כי ידעתי ואני עדיין יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. ומה שיקרה בדרך - שיקרה.
נראה לי שמדובר במנגנון הגנה שאימצת לעצמך על מנת לעבור את הפרידה בשלום: על מנת שהנפש שלך תשרוד אותה והכאב לא יכַלֶה אותה.
יש לך יכולת גדולה להרגיש. הנפש שלך יודעת את זה ואני מנחשת שהיא החלה להתארגן לקראת הפרידה מראש כדי לשמור על עצמה. היא יצרה מסך ערפל בינה לבין החוויה.

מנגנוני הגנה שכאלה הם חשובים כדי לשמור עלינו שלא נתפרק, והם פועלים באופן אוטומטי לגמרי, וברובד שאיננו מודע. יחד עם זאת, להימנעות מלחוות כאב יש מחיר. הרגש שאת לא מרגישה כעת - נשאר בתוכך. הכאב לא באמת הולך לשום מקום. הוא נדחק כלפי מטה והופך למשקע, הופך לזיכרון צרוב של החוויה, או למעשה – דפוס חדש. דפוס אותו את עלולה לקחת איתך אל מערכות היחסים הבאות, והוא יכול גם להשפיע באופן כללי על אופן התנהלות שלך בעולם.

מה שאני מציעה, לא מיד, אבל בקרוב, זה לשאול את עצמך - האם יש בך הסכמה להרגיש את מה שאת מרגישה כעת? ומה דרוש לך על מנת להסכים להרגיש? מה יתמוך בך לעשות את זה? אי אפשר להסכים להרגיש בכוח וזה גם לא יהיה מועיל אלא להיפך. לכן, כדאי לטפח את ההסכמה הזאת ולהמתין לה.

זו נקודה ששווה להתעכב עליה ולתת עליה את הדעת.
מה דעתך? את מוזמנת לכתוב כל מחשבה או רגש שעולים בך מול הדברים הללו ונראה מה עושים עם זה וכיצד.

עכשיו בחוץ מוזר לי לפגוש את עצמי לבד. מבינה שאחרי כל מה שעברתי יש לי הרבה שאלות ובעיקר תחושה של ריק, שאני לא יודעת מי אני, מה יש בי. משאירה מאחוריי (או מנסה להשאיר) את הישן ועדיין אין חדש.
זו אכן חוויה מוזרה, לא תמיד קלה או נעימה, היא יכולה לעורר תחושת אי נוחות - אבל היא מאוד חשובה.
היא חשובה משום שזוהי הזדמנות פז. הזדמנות לברר לעצמך מי את - במנותק מדעות של אנשים אחרים, ובמנותק מביצועים והצלחות או אי הצלחות. הזדמנות ליצור ערוץ של קירבה שלך לעצמך, ערוץ נקי מרעשי רקע שקיימים כאשר החיים מלאים ועמוסים בהתרחשויות ובאינטראקציות חברתיות.
או במילים אחרות – הזדמנות לבסס את העוגן הפנימי שכל אחד מאיתנו צריך על מנת להישען עליו ולחוש ביטחון עצמי ואהבה עצמית.

רשימה של שאלות שלקחתי לעצמי מהקשר הזה.
אני חושבת שהתשובה לרוב השאלות שלך מובילה להביט על האתגר של חיזוק הערך העצמי, כלומר עליה למדרגה הבאה שלו.
ישנם רגעים שבהם את חווה את הביטחון הזה וחווה חיבור שלך לעצמך - וישנם רגעים שבהם הוא נעלם. זה לא אומר שהוא לא קיים, זה אומר שצריך לחזק אותו עוד קצת.

במדרגה הבאה יש סיכוי שתחושי יותר ביטחון בנשיות שלך, בהיותך מושכת, בהיותך אישה. את תחושי פחות הקטנה עצמית והתנצלות על כך ש"זה כל מה שיש", תחושי יותר ראויה למשוך אל חייך אדם שפנוי לך, ושרואה אותך. את תחושי שאת יכולה לסמוך על מה שאת יודעת לגבי עצמך ותהיי פחות מושפעת מדעות של אחרים. פחות תחושי שאת צריכה להתאמץ כדי להוכיח שאת שווה וראויה, ובאופן כללי, תחושי הרבה פחות אשמה ולא-בסדר.

האם את יכולה לראות איך כל השאלות שלך מתקשרות לנושא של ערך עצמי?
וכאמור, תקופת "הריק" הזאת היא יופי של הזדמנות כדי לבסס עליית מדרגה.
אם זה כיוון שמדבר אליך, אוכל להציע כיצד להתחיל.

the cure

על ידי אנונימי » 10 יוני 2014, 15:31

רשימה של שאלות שלקחתי לעצמי מהקשר הזה.

למה יש לי חוסר ביטחון בסיסי במשיכה שלי? בעובדה שיש לי מה להציע? (חוסר ביטחון שבד"כ לא נראה כלפי חוץ, אבל קיים עמוק בפנים)
למה אני מציעה את עצמי לX במין הצטנעות כזו, שכאילו "מצטערת שזה כל מה שיש, ואתה לא חייב לקחת"?
ואיך זה שהמקום הזה לפעמים נעלם, ויש לי ביטחון שלם בעצמי, אהבה לעצמי, הרגשה שמה שיש לי לתת הוא טוב? מה פותח אותי?
מה יש בי שכל-כך נהנה ומתמכר למבט השיפוטי הזה על עצמי, מבט שמוסווה כאילו הוא לא שלי אלא של X, ופוסל בשיטתיות כל דבר שיש בי, ובמיוחד את הטוב שבי, או את הרגעים שבהם נעים לי עם עצמי, במחשבה שאני ילדותית מדי או לא מושכת?
למה אני מבקשת לעצמי אדם שכל-כך הורס אותי? למה אני מחפשת לעצמי מצב שבו אני לא מספיק טובה או לא מספיק נראית עבור הגבר שאני אוהבת?
למה אני לא מצליחה להאמין בלב שלם שמגיע לי משהו טוב באמת? שX לא שווה את האנרגיות שאני משקיעה בו?
למה אני חושבת עמוק בפנים שהיחס הזה מגיע לי, שהפירורים האלה הם כל מה שאני ראויה לו, ואם הוא לא נותן לי יותר כנראה שאני לא שווה את זה, שמשהו בי לא שווה מספיק?
למה סומכת על הדעה שלו יותר מאשר על ההיכרות שלי עם עצמי?
למה מרגישה שאני צריכה להתאמץ כדי להיות ראויה, להוכיח משהו, וזה אף פעם לא טוב מספיק, ואף פעם לא יהיה בי את הדבר הזה?

ואולי זו הסיבה שאני מרגישה את הכיווץ הזה סביב ה"ילדה", כי נדמה לי שהדבר הזה שאין בי הוא "נשיות", נשיות אמיתית (לא יודעת אפילו למה הכוונה כשאני אומרת את זה), וכל מה שאני עושה - לא אדע באמת ולא ארגיש באמת אישה, רק אהיה ילדה בתחפושת אישה, בגוף של אישה.
מרגישה אשמה כי מרגישה שX רואה את זה ואני לא יכולה להסתיר את זה ממנו וגם לא יכולה לעמוד על שלי, על חלק אחר שבי שאומר, אני כן אישה, אני כן יכולה.

the cure

על ידי אנונימי » 10 יוני 2014, 15:15

שלום.
הרבה זמן לא כתבתי פה, ומרגישה שעברתי הרבה בשלושת החודשים האלה.
רואה שהיחס שלי לסקס ולאמון ולגברים השתנה מאד. אני יותר פתוחה, יותר סומכת. שכבתי עם גבר אחר (מיוזמתי), גם הוא מבוגר ממני. זו היתה חוויה טובה וסוג של תיקון.
גם עם האקס פתחנו דברים יחד. דיברנו על מה שהיה ועל מה שיש. באיזשהו שלב הבנתי שלא משנה כמה נדבר, וכמה בשכל אבין, אני לא יכולה להפסיק להיות פגועה מזה שהוא לא מספיק מעוניין בי, ולא יכולה להמשיך הלאה למישהו אחר.
לכן עזבתי. הפרידה טרייה- טרייה. כמה ימים. הסתובבתי קצת ועכשיו אני בבית של ההורים. ממששת את הקרקע מתחת לרגליים. יש רשימה של מקומות ואנשים שאני מתכננת לבקר, להסתובב, לראות. רוצה שזו תהיה תקופה של שינוי והרפתקה. בינתיים רק מתחילה להרגיש את עצמי.
בחודש האחרון הייתי מאד חסומה רגשית. גם הפרידה עברה בלי רגש. קהות. הרבה נפילות והרגשה שאין טעם לחיות. הסתכלתי על הכל מרחוק, גם על הנפילות, כי ידעתי ואני עדיין יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. ומה שיקרה בדרך - שיקרה.

עכשיו בחוץ מוזר לי לפגוש את עצמי לבד. מבינה שאחרי כל מה שעברתי יש לי הרבה שאלות ובעיקר תחושה של ריק, שאני לא יודעת מי אני, מה יש בי. משאירה מאחוריי (או מנסה להשאיר) את הישן ועדיין אין חדש. מוזר לי לא להרגיש כלום, אני שרגילה כל-כך להרגיש הכל, שכל דבר קטן נוגע בי.
מסדרת את החדר, זורקת הרבה בגדים, ספרים, ניירות.
יוצאת לרוץ, אופה לחם, יושבת בגינה.
נפגשת עם העולם בחוץ - סופרמרקט, חוף הים, נסיעה במכונית, פלאפונים, מחשבים - העולם שהייתי מנותקת ממנו במשך 9 חודשים - בפחד, בזהירות ובהיסוס.
ההורים עסוקים מאד ואני בעיקר עם עצמי.

(אמשיך אח"כ)

the cure

על ידי עירית_לוי » 17 מרץ 2014, 18:54

טיפול בפרחי באך זה באמת דבר שיחד עם הניקוי שהוא מאפשר – הוא יכול גם לטלטל. ולכן, מה שחווית ושעודך חווה נראה לי טבעי בהתחשב בזה (ההשפעה של פרחי הבאך), ובכלל בהתחשב בכוונה הפנימית לשינוי שיצרת.

מרגישה שאם אעזוב זו פשוט תהיה בריחה מהקושי הזה ומכל מה שקורה לי כאן.

אולי כן אבל לא בהכרח. לפעמים עזיבה של מרחב מאתגר ומציף - שיש בו הרבה טריגרים שמפעילים אותך ושלוחץ על הרבה נקודות רגישות - לפעמים עזיבה כזאת יכולה להיות גם ממקום טוב של להתחשב בך, של ללכת איתך ולא נגדך. מתוך הבנה ששינוי פנימי לא חייב בהכרח לכלול הרבה קושי. הוא יכול גם ללכת בטוב. בקיצור, אני לא מציעה לעזוב ולא לא-לעזוב. רק מציינת שבעיני לא תמיד עזיבה היא בריחה מהתמודדות.

_אין לי מושג מי אני, מה טוב בשבילי, מה רע בשבילי, מה אני רוצה וצריכה. רק ברור לי שאין טעם לעשות מזה דרמה גדולה, להתפרק, להרים ידיים. באיזשהו מקום אני יודעת שאמשיך ודברים ככל הנראה יתבהרו. ואז יתפרקו שוב. וחוזר חלילה.
אומרת לעצמי שמין הסתם החופש והשמחה יחזרו וגם הביטחון שלי בעצמי. ושאין מה לעשות חוץ מלהמשיך לחיות._

נשמע שאת במקום של בלבול וחוסר וודאות – ובו בזמן מכילה לגמרי את המצב.
את לא "מתווכחת" עם המציאות הנוכחית. את חיה אותה, וזה נראה לי מקום נהדר להיות בו ולהתקדם באמצעותו.

the cure

על ידי עירית_לוי » 24 פברואר 2014, 12:17

מרגישה שהכוח בי שרוצה לצמוח ולהשתנות ולטרוף את העולם והכוח בי שרוצה להיות בטוח, שמור, מוגן, מובן - מתנגשים ולא יכולים להפסיק להתנגש.

את אומרת שיש בך שני כוחות, ולמעשה שתי כמיהות - כמיהה אחת לחיות את החיים במלואם וכמיהה שניה לשמור עליך במקום בטוח על מנת שלא תלכי לאיבוד לעצמך.

מציעה להעצים את הסבלנות שאמרת שיש בך לעיתים כלפיי עצמך, לחזק אותה אל מול הביקורת שעולה בך. זה חשוב.
לראות שבכל פעם שאת נעצרת, את נעצרת כי את מפחדת, ושזה לגיטימי לפחד: לגיטימי לפחד שתלכי לעצמך לאיבוד. המעצור הוא מנגנון הגנה שנותן לך תחושה של ביטחון. ואם את עדיין זקוקה לביטחון הזה - אז טוב שאת נעצרת. כשתחושי בטוחה לעוף, את תעופי :-).
האם את מסכימה להביט על זה כך?

ואז, לאחר מכן - להכיר בשני הכוחות שיש בך, להסכים להכיר בכך ששניהם הם חלק ממי שאת כרגע, להסכים ששניהם יהיו בך זה לצד זה.
האם את מסכימה לתת לרגע לשניהם להיות בך? פשוט להיות?

ואז, לבסוף, לבדוק מה דרוש לך כדי להעז "לטרוף את העולם" כמו שקראת לזה?
מה דרוש לך כדי לדעת שלא תלכי לאיבוד לעצמך?
האם ברגעים בהם עולה פחד את יכולה להיזכר בכוחות ועל החוסן הרב שיש בתוכך?
האם ברגעים בהם עולה פחד את יכולה להישען עליהם?
מה דרוש לך כדי שזה יקרה?

the cure

על ידי אנונימי » 23 פברואר 2014, 13:40

היי עירית.
התחלתי עם הבחור מהעבודה. הוא אמר שבדיוק סיים מערכת יחסים ולא מתאים לו. קיבלתי את זה בהבנה וגם הוא. המהלך שעשיתי במציאות עזר לי קצת להרפות מעצמי.
  • מה יאפשר את השינוי שאת רוצה?
מה דרוש לך לשם כך?*

מנסה לחשוב למה אני מתכוונת כשאני אומרת שינוי. מרגישה שבעצם הכל כל הזמן משתנה ואין בחיים שלי שום דבר יציב. מנסה להיאחז בידיעות ישנות שלי לגבי מי אני ומה זה העולם הזה ומה אני רוצה. רואה שאני מתגעגעת הרבה - יש לי כל מיני הבזקי זכרונות שעולים פתאום, מתקופות הילדות וההתבגרות, של רגשות יפים וצלולים. והרבה פעמים אני מספרת לעצמי ששם היו החיים ועכשיו זה בלגן.
רואה שהרבה מההחזקה שלי את הגבר ההוא זה פחד להיפרד מהנערה שהייתי. שיש לי הרבה חמלה והזדהות עם המקום הזה, שמאוהב בלי לקבל חזרה. שהוא חסר ניסיון. שהוא בודד ורוצה.
רואה שיש לי את כל הכלים לא להיות במצב הזה. אני יודעת שאני יפה, חזקה, נשית. יודעת שיש לי אומץ ושאני מסוגלת לפתות ולתקשר. יודעת וגם רואה את זה לפעמים. אבל כוח חזק מאד עוצר בעדי. הפחד מלהיות אחרת, "לאבד את עצמי" וגם הפחד שעמוק בפנים אני אותה ילדה בודדה וביישנית שהייתי.

רואה איך בכל שינוי של עצמי, אני רואה עוד אפשרויות לחיות את החיים, עוד דרכים וזה פותח וגם מאד מבלבל ומציף.

יודעת שאני רוצה לאהוב ושהאהבה נמצאת בי בשפע. אבל קשה לי להגיע אליה. אני מלאה פחדים ומאד מבולבלת. לפעמים השינוי מרגיש כמו דלת פתוחה שרוח פרצים נכנסת אליה ומעיפה הכל. ואני שואלת את עצמי מה נכון לי - לעוף עם הרוח לאן שתיקח אותי או לשמור על הדברים החשובים לי שלא יעופו.
הכל נראה לי דרמטי, שחור ולבן.
יש בי הרבה ביקורת כלפי עצמי וגם הרבה סבלנות. לפעמים זו גוברת ולפעמים זו.

היום היה לי רגע אחד של אהבה טהורה והבנתי כמה זה יכול להיות פשוט. עכשיו שוב התענן ונעשה מסובך.
הדבר היחידי שעולה בי שוב ושוב הוא שאני לא מרגישה בנוח בעולם הזה, בחיים האלה. אני מרגישה שאני כל הזמן הולכת בערפל. וכלפי חוץ אני רוב הזמן אישה עצמאית, חזקה, חברותית, מתפקדת. זה מקרקע אותי. אבל משהו עמוק יותר, עתיק יותר בתוכי לא מוצא את עצמו. מחפשת את הילדות, את הבטחון, את המוכר. מרגישה שהכוח בי שרוצה לצמוח ולהשתנות ולטרוף את העולם והכוח בי שרוצה להיות בטוח, שמור, מוגן, מובן - מתנגשים ולא יכולים להפסיק להתנגש.
ואני בתוך כל זה קופאת במקום.

the cure

על ידי עירית_לוי » 28 ינואר 2014, 20:51

משהו חייב להשתנות.

מה יאפשר את השינוי שאת רוצה?
מה דרוש לך לשם כך?

(())

the cure

על ידי Dodgson* » 27 ינואר 2014, 22:06

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

יש כאלה שהולכות למסיבות ברים וכו ושם פוגשות אנשים מתאימים לזה.

the cure

על ידי The_Cure* » 27 ינואר 2014, 17:52

הרבה זמן לא כתבתי.
לפעמים מרגישה שמשהו משתנה ואז מוצאת את עצמי באותה הנקודה.
הגוף כל-כך רוצה. ברור לי שאני כבר לא יכולה להמשיך עם ההתנזרות הזו. ואני לא יכולה להמשיך בהתאהבות הזו, שגם היא נפסקת ואז נפתחת שוב, כל פעם שיש איזה קליק מחודש בינינו. הוא אמר לי שמבחינתו זה לא מתאים שזה ימשיך, ואני ניסיתי להרפות. הרפיתי. נגמר. ואז פתאום התחיל מחדש.

ברור לי שאני חייבת לעשות את הצעד ולשכב עם מישהו אחר. לא רואה פתרון אחר למצב הזה. שואלת את עצמי איך מתחילים.
נפגשתי עם שני בחורים, שהיה לי ברור, בסופו של דבר, שזה לא יתאפשר איתם. אחד דיבר על מישהי שהוא בקשר איתה ועם השני פשוט לא היתה כימיה בכלל.
כרגע אני רק מחפשת סקס. מרגישה שאני חייבת לעשות איזשהו סקס, אפילו גרוע, אפילו סתמי, כדי להוציא את עצמי מהמצב שנקלעתי אליו, שאני שוב מרגישה שזה בלתי אפשרי עבורי, או אפשרי רק עם הגבר הזה, שהפך להיות פסגת כל חלומותי והפנטזיות שלי.
מרגישה שאני מוכנה להיענות לכל הצעה, אבל ההצעות לא מגיעות (או שהן מרומזות מכדי שאבין שהן הצעות), ואני לא יודעת להציע בעצמי. לא מתחשק לי לשחק, לפלרטט. לא יודעת לזייף עניין ומשיכה.
"רוצה לשכב איתי?" זה הדבר הכי כנה ופשוט שאני מצליחה לחשוב עליו.

יש בחור אחד שעובד איתי שדי מוצא חן בעיני, אני חושבת שגם אני מוצאת חן בעיניו. הוא אפשרות טובה חוץ מהעובדה שאצטרך לפגוש אותו כל בוקר בעבודה ולשהות איתו כל היום. מלחיץ אותי להיכנס למצב הזה.
חושבת גם לבחור סתם אחד, שעוד מעט עוזב, מישהו אקראי שאין שום סיכוי ליחסים איתו.
במחשבות הכל מרגיש פשוט ובמציאות - אני פשוט תקועה. חושבת ומפליגה בדמיונות ותוכניות אבל מתעייפת וחוזרת לדפוסים הרגילים ביתר שאת.

משהו חייב להשתנות.

the cure

על ידי עירית_לוי » 29 דצמבר 2013, 21:23

האם זה יכול להירפא? האם אני יכולה להיות יותר יציבה, בלי להפוך להיות אדישה?
_אני חושבת שבעיקר מייאש אותי שאני מרגישה שיש בחירה בלתי פוסקת בין להיות מחוברת לעצמי (או לפחות יותר מחוברת), שלווה וחופשייה אבל בודדה, לבין המאמצים הבלתי פוסקים ליצור קשרים ולשמור עליהם, מין נדנדה רגשית מתישה שלעתים מתגמלת מאד אבל סוחטת ממני את כל האנרגיה, מרחיקה אותי מעצמי.
בטח יש איזשהו אמצע אבל עוד לא גיליתי אותו._

אני מבינה את תחושת הייאוש, שזה או-או . או מחוברת אלייך או מחוברת לאחרים.
מציעה לנסות לראות את זה כמו מסע של גילוי ולמידה של קו האמצע הפרטי שלך.
ברור לי מאוד הדחף להיות כבר עם תוצאות ומסקנות, אבל נראה לי שיש לך פה דרך לעשות. זו דרך שיכולה להיות גם מסקרנת, מעיניינת, מאירת עיניים, ואף משמחת בחלקים מסויימים שלה.

מהו הדבר הזה שנדרש ממך לעבור על מנת להצליח להיות בקשר טוב ועמוק עם אנשםי אחרים ובו בזמן בקשר טוב עם עצמך?
.

כן, אני מסכימה. וגם מאד מנסה. בעיקר מנסה לתפוס את עצמי בזמן. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

יופי, תמשיכי.
זה מאוד טבעי שזה לא יצליח כל הזמן, ההתנגדות העצמית הזאת היא מנגנון אוטומטי חזק מאוד.
אז לאט לאט.

the cure

על ידי אנונימי » 28 דצמבר 2013, 17:48

  • מה יכול לסייע לך לחזור לחוש שאת בקשר עם עצמך?
מה יכול לסייע לך להרגיש שוב מחוברת אלייך?*

הדבר שהכי עוזר לי להתחבר לעצמי בימים אלו הוא לישון. כשאני נרדמת, ורגע לפני שאני ממש מתעוררת, אני מרגישה כל-כך אני.
עוזר לי גם להיות בטבע, לזוז, לרקוד. רוב הזמן אני מרגישה את הצל של האיש הולך איתי, מלווה אותי, אבל יש רגעים שהוא נעלם ואני יכולה לנשום. להרגיש שהעולם הזה, החיים האלה הם בעלי ערך, בלי קשר להאם אני נאהבת או לא, בלי קשר למי שאני או למה שיש לי או אין לי.
אני גרה בקהילה צפופה וההתמודדות עם מפגש אינטנסיבי ובלתי פוסק עם אנשים (טובים ואהובים) הוא בשבילי גם ברכה וגם קללה. ברכה כי קשה לי ליזום מפגשים בעצמי, ומקל עלי שהם כל-כך זמינים פה. קללה כי ההרגשה היא שהכל פה שייך לכולם, ושאין לי מספיק מרחב פרטי, ומספיק מרחב לעשות מה שטוב בשבילי, מה שמרפא אותי. בעיקר מקשה עלי שאין לי אפשרות לקחת הפסקה מהאיש (מלבד בימים האלה שהוא נעדר, ואז באמת הרגשתי יותר מוגנת ורגועה). אני רואה אותו כל הזמן וזה גורם לי להרגיש מותקפת.

אני מרגישה שאני צריכה עזרה, שאני לא מצליחה לשמור מספיק על עצמי, שכל שמירה כזו הופכת מיד להתגוננות. לא מוצאת את הגבול בין שלי לשל כולם, בין שלי לשלו. צריכה שיהיה משהו שלי. בלי להפריד את עצמי מהשאר.
בכל פעם שאני מתכנסת בעצמי ונוגעת שוב בטוב הזה, במקום שיש בו שקט וסדר, אני יוצאת חזרה אל העולם ומכה בי כמה שהוא כאוטי, בלתי צפוי והומה. זה ישר מזיז אותי. וכל המילים שאני אומרת לעצמי כמו כדורי הרגעה לא משנות את זה.
האם זה יכול להירפא? האם אני יכולה להיות יותר יציבה, בלי להפוך להיות אדישה?

כל המילים שכתבת לי, עירית, הן מילים שגם אני אומרת לעצמי. אני אומרת לעצמי שזה בסדר שככה אני מרגישה, ושזה בסדר שאני נאחזת בו כרגע.
אני חושבת שבעיקר מייאש אותי שאני מרגישה שיש בחירה בלתי פוסקת בין להיות מחוברת לעצמי (או לפחות יותר מחוברת), שלווה וחופשייה אבל בודדה, לבין המאמצים הבלתי פוסקים ליצור קשרים ולשמור עליהם, מין נדנדה רגשית מתישה שלעתים מתגמלת מאד אבל סוחטת ממני את כל האנרגיה, מרחיקה אותי מעצמי.
בטח יש איזשהו אמצע אבל עוד לא גיליתי אותו.


אפשר לשנות את זה. אפשר. כדאי מאוד מאוד להתחיל מלהפסיק להתנגד לעצמך ולמנגנונים האוטומטיים שלך. מסכימה?
כן, אני מסכימה. וגם מאד מנסה. בעיקר מנסה לתפוס את עצמי בזמן. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

the cure

על ידי עירית_לוי » 27 דצמבר 2013, 17:28

אבל מבחינתי שום דבר לא נשכח ולא נפתר. כל-כך כואב לי, וזה כואב בלי הפסקה ובלי פתרון. אני מרגישה פשוט מיואשת. מיואשת מזה שלאיש הזה יש כל-כך הרבה כוח עליי. שהוא גורם לי לאבד קשר עם מי שאני. להרגיש, כל פעם שאני רואה את האור בעצמי, שאין לו חשיבות אם הוא לא רואה אותו. להרגיש מפוחדת, שאין סיכוי שמישהו ירצה אותי אי-פעם.

יקרה, אני מבינה היטב את הכאב שלך.

הקשר שלך איתך עדיין קיים, גם אם בתחושה שלך הוא נחלש. אף אדם לא יכול באמת לקחת את הקשר שיש לך עם עצמך ועם הקול הפנימי שלך.

בתוך תוכך את הרי יודעת שכל המחשבות המחלישות הללו אינן נכונות. זה לא נכון שלאור שלך אין חשיבות אם הוא לא רואה אותו, וזה לא נכון שאין סיכוי שמישהו אי פעם ירצה אותך. זה פשוט לא נכון. זוהי לא האמת.
ברור לך שאת נפלאה ובעלת ערך גם אם הוא לא רואה, וברור לך שהאדם שכן יראה זאת, ירצה בך.
את ראויה לכך שרק אדם שרוצה בך ורואה כמה את נפלאה - יהיה איתך, ולא שום דבר פחות מזה.

האם את מסכימה להכיר בכל מה שתיארתי כאן? :-)

מה יכול לסייע לך לחזור לחוש שאת בקשר עם עצמך?
מה יכול לסייע לך להרגיש שוב מחוברת אלייך?

.

אני נגעלת מעצמי שהוא ממלא את המחשבות שלי כל-כך, שאני טוחנת מים. לא מסוגלת להרפות. כל-כך רוצה שזה יעלם כבר מהחיים שלי. וכל-כך מכירה את המצב הזה, של אהבה בלתי אפשרית, שאני כבר נעשית חולה ממנו. לרגע חשבתי שקיבלתי כרטיס יציאה. לרגע חשבתי שהכל נפתר על הצד הטוב ביותר. ודווקא אז הכל התפוצץ לי בפרצוף.

הצעד הראשון שיקל עלייך להרפות מהאיש הזה יהיה להפסיק מיד להיגעל מעצמך.
ההלקאה העצמית הזאת, הרגשות השליליים שעולים בך כלפי עצמך הם אבן נגף בדרך לשחרור שלך ממנו.
ככל שההתנגדות שלך לעצמך תתעצם, כך יִקשה עלייך להניח לאיש.

לכן, אני מציעה להתחיל מזה שתביני לליבך.
את כרגע נאחזת בו, את לא מצליחה להרפות ממנו, וזה בסדר. זה בסדר מהבחינה הזאת שאת בסדר. את לא ראויה לגינוי בגלל שזה מה שקורה לך עכשיו.
מותר לך להרגיש, לחשוב ולעשות את כל הדברים שאת מרגישה, חושבת ועושה עכשיו.
מותר לך שיהיה לך קשה להניח לאיש הזה.

הדפוסים שלך עוצבו כך שתיאחזי באיש שאת אוהבת כדי לחוש בטוחה. את לא אשמה בדפוסים שלך.
אני יכולה לשער שבתוך תוכך - ברובד פנימי ולא מודע של הנפש - יש בך משהו שמאמין שאם תרפי ממנו את תפסיקי להתקיים. ולכן האחיזה היא מנגנון הגנה. את לא אשמה במנגנוני ההגנה שלך! את לא אשמה בהם. את יכולה לבחור בעתיד להפנות תשומת לב לשנות את הדפוסים והמנגנונים הללו ולשנות את אותה אמונה פנימית, אבל את בטח לא לא-בסדר בגללם.

האם את מסכימה להביט על זה כך?
האם את מסכימה להביט עלייך כך?
האם את מסכימה לוותר על התיעוב העצמי הזה?
האם את מסכימה להתחיל להפנות חמלה כלפי עצמך?

אפשר לשנות את זה. אפשר. כדאי מאוד מאוד להתחיל מלהפסיק להתנגד לעצמך ולמנגנונים האוטומטיים שלך. מסכימה? :-)

the cure

על ידי עירית_לוי » 14 דצמבר 2013, 22:30

הי,
מצטערת שאני מגיבה לדברים שלך באיחור.
יכול להיות שחלק ממה שאכתוב כבר לא רלוונטי לך להיום. אני כאן אם תרצי לעדכן או לחדד.


_ודמיינתי אותו הולך בשביל עד שהוא נעלם. ואמרתי "זהו, הוא הלך ומעכשיו יהיו לך רק גברים שאוהבים אותך".
מאז השיחה הזו אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי._

ואוו. איזה חלום ואילו תובנות. זה נשמע כמו רגע חשוב מאוד בחיים שלך.


בכל זאת רוב הזמן קשה לי ואני רואה שאני לא סולחת לעצמי על זה שכ"כ קשה לי.

הכי חשוב, כדי שכל השאר יצליח, שאת תהיי בעדך. שאת תהיי נחמדה לעצמך. שתביני את הקשיים שלך ואת נקודות התורפה שלך ולא תכעסי על עצמך ביחס אליהם.
למי אין כאלה? את בנאדם. מותר לך. ומותר לך שיהיה לך קשה וכואב ועצוב. מותר לך. את בנאדם. כל מה שאת מתארת אלה הן תופעות טבעיות וחלק מהחיים. לכל אחד כואב וקשה בנקודות אחרות אבל אף אדם לא חף מחולשות ומתקופות מורכבות וקשות.
הרכות האת שלך כלפיי עצמך היא קריטית להמשך הדרך.


לא הכאב מפחיד אותי כל-כך כמו העובדה שיש גם כאב וגם אושר, וששניהם יכולים להתקיים בו בזמן.

מה דרוש לך על מנת להיות מסוגלת להכיל את שני אלה בו זמנית?
מה נראה לך שהיה יכול לתמוך בך כדי ללמוד לעשות זאת?

אני פשוט לא יודעת להתמודד עם העובדה שאני לא מבינה. לא מבינה מה אמיתי, לא מבינה מי היא אני האמיתית, לא מבינה איך רגע אחד החיים נראים כל-כך פשוטים ורגע אחר-כך, בלי שקרה כלום, כל-כך מסובכים.

האם יכול להיות שהם גם וגם? פעם כאלה ופעם כאלה?
נראה לי שהכלה של הרעיון הזה תוכל להקל עלייך.


החוויה הזו, של הסקס הראשון, ההתקרבות המפחידה של כל השנה הזו, אני מרגישה שזה טלטל אותי. שזה נגע בדיוק שם, איפה שתמיד אמרתי שאסור, שאין סיכוי שמישהו יתקרב אליי ככה. והחוויה היא שמישהו באמת התקרב, ובאמת נגע, אבל בכלל לא היה מודע כמה זה קשה לי להתיר לו לגעת שם, ועכשיו משהו ממנו נשאר שם, כמו כוויה, ולא יכול להשתחרר.

אני מבינה את כל הפחדים שאת מתארת.
למה ההתקרבות והנגיעה הזאת מרגישים כמו כוויה?
מה יכול להקל עלייך כרגע?
מה יכול לאפשר לך לחוש בטוחה יותר?

the cure

על ידי מיה_גל* » 03 דצמבר 2013, 19:08

עירית מבקשת למסור שאין לה אפשרות לכתוב כאן כרגע, ושהיא תחזור בקרוב.

the cure

על ידי אנונימי » 01 דצמבר 2013, 12:16

בימים האחרונים מתעוררת עם הרגשה של חופש. הרגשה שפעם ליוותה אותי כמעט כל הזמן, ורק עכשיו כשהיא חזרה אני מבינה כמה זמן לא הרגשתי אותה. הרגשה שאני אדון לעצמי, שאני חופשייה לדרכי, פחות נתונה למבט חיצוני.
בתוך ההרגשה הזו יש הרבה יופי והרבה בדידות.
רוב החיים לא הפריע לי להיות לבד, חיפשתי את זה, או אולי פשוט התרגלתי. עכשיו לראשונה אני מתחילה לראות את האפשרות הממשית שיהיה מישהו, או מישהי, או מישהם, שיחלקו איתי את החיים שלי. שיהיו שותפים לחיים שלי. שלא אצטרך לעבור הכל תמיד לבדי. שאפשר לראות אנשים כשותפים במקום כעוד בעיות, עוד עומס רגשי להתמודד איתו.
מתחילה להציץ על האפשרות הזו.

והפחדים גואים. הפחד שאני לא שומרת על עצמי מספיק, מפני הגבר הזה (שהאהבה שלי אליו הולכת וגדלה, למרות שברור שהוא לא יכול לאהוב אותי מספיק, פשוט לא יכול), שאני לא שומרת על החופש שלי, על הנפרדות שלי.
הפחד שאני שומרת על עצמי יותר מדי, לא נותנת צ'אנס, לא לו, לא לעצמי, לא לעוד מישהו שרוצה אולי להתקרב (איפה הם הבחורים האלה שרוצים להתקרב אליי?)
הפחד שלא יהיה אף אחד, שאין בי את החלק של הלגו בנפש שיכול להתחבר לאדם אחר
הפחד לאבד את עצמי, את החופש שלי
הפחד שאתקשר למישהו ואכרוך את חיי בחייו ואז הוא יעזוב
הידיעה שאנשים תמיד יעזבו ואני לא יכולה להישען על אדם אחר כדי לפתור את הבעיות שלי
מעל הכל: הפחד שאי אפשר לפתור את הבדידות הזו. שאף אחד לא יכול לגעת במקום הזה, עמוק בתוכי, שכל-כך רוצה להתקרב.

החוויה הזו, של הסקס הראשון, ההתקרבות המפחידה של כל השנה הזו, אני מרגישה שזה טלטל אותי. שזה נגע בדיוק שם, איפה שתמיד אמרתי שאסור, שאין סיכוי שמישהו יתקרב אליי ככה. והחוויה היא שמישהו באמת התקרב, ובאמת נגע, אבל בכלל לא היה מודע כמה זה קשה לי להתיר לו לגעת שם, ועכשיו משהו ממנו נשאר שם, כמו כוויה, ולא יכול להשתחרר.

the cure

על ידי אנונימי » 17 נובמבר 2013, 16:54

עוד משהו, מכיוון קצת אחר.
לפעמים אני מרגישה את העולם "כמו שהוא" - כלומר את העולם בלעדי. זה יכול להיות לרגע אחד או ליום שלם, אבל אלה הימים הכי טובים שלי, כשאני נבלעת במה שיש בחוץ, בשמיים, בציפורים, הכל רך ופשוט. בחודשים האחרונים אני בקושי מרגישה ככה לימים שלמים או אפילו שעות שלמות, אבל התחושה הזו מגיעה לרגעים, כאילו מוסט איזה מסך של הבעיות שלי ואני קולטת - אוי איזה יופי עכשיו. זה יכול להיות היופי שבטבע, או הרגשה פנימית של פיוס ונעימות, זה יכול לקרות תוך כדי ריקוד או הקשבה לגוף שלי, או למשל עכשיו כששכבתי עם אמא שלי במיטה ופטפטנו וזה היה כמו להיות ילדה שוב. לא קרה שום דבר מדהים, רק רוגע נעים כזה, סתמי.

הרגעים האלה מפחידים אותי כי הם רגעי שקט שמראים לי בבירור את הרעש, הבלגן והטירוף שאני נמצאת בהם בדרך כלל. בסצנה הזו במיטה, יחד עם הנעימות והרוגע שהרגשתי לא יכולתי להתנתק מזרם תת קרקעי של כאב ושל עצב, שכאילו פעם בו בזמן, והניגוד הזה, בין המוכר והנעים והמרגיע והאהוב, לבין הלא ידוע, הכואב והמוזר, שאני נמצאת בו לבד, בלי שאמא יכולה להבין אותו ולעזור לי, מוציא אותי מדעתי.
אני לא יודעת איך להכיל אותו, אני לא יודעת איך להתחיל להתמודד איתו, לא משנה כמה אני אומרת לעצמי רבבות פעמים שככה זה החיים, ויש בהם את שני הדברים, את הפשוט והמסובך, את האהוב והלא אהוב - לא משנה כמה מילים אני מוציאה על זה כדי להרגיע את עצמי, אני לא נרגעת. החוויה הזו של ניגודים חזקים במרווחי זמן קצרים מאד, ולפעמים בו בזמן, זו חווית החיים שלי.
לא הכאב מפחיד אותי כל-כך כמו העובדה שיש גם כאב וגם אושר, וששניהם יכולים להתקיים בו בזמן.
אני פשוט לא יודעת להתמודד עם העובדה שאני לא מבינה. לא מבינה מה אמיתי, לא מבינה מי היא אני האמיתית, לא מבינה איך רגע אחד החיים נראים כל-כך פשוטים ורגע אחר-כך, בלי שקרה כלום, כל-כך מסובכים. יודעת שיש בי תמימות ואור גדולים, והמפגש איתם, מדי כמה רגעים כל יום, מתסכל אותי כי אני לא במגע איתם בשאר הזמן. לא מצליחה ליצור קשר עם הכוחות האלה בתוכי. ואז העולם נראה לי כמו מקום מפחיד ואפל, ואני שולחת ידיים אל הייאוש הזה כי הוא יציב - שתי רגליים על הקרקע בתוך הייאוש, זה טוטאלי וזה כל מה שיש, ועדיף כבר לא לראות את האור ולדעת שהוא שם, קורץ לי, במרחק נגיעה אבל בלתי מושג.

וכל הזמן רגשות האשמה האלה. למה את כל-כך מסובכת? למה את לא מצליחה לצאת מזה? זה בטח משהו שאת עושה. את בטח יכולה לשנות משהו כדי להגיע לשם.

the cure

על ידי אנונימי » 16 נובמבר 2013, 12:23

עכשיו אני בבית של ההורים, למנוחה קצרה. עכשיו כשאני פה, ויש לי שפע של זמן ומרחב לעצמי, אני מבינה כמה קשה לי בחיים שלי בקיבוץ, להיות ללא הפוגה בהתמודדות הזאת, בהתחככות הבלתי פוסקת עם הגבולות שלי, במתח בין הרצון לקרבה לבין הרצון לעצמאות ואוטונומיה. ואיך במיוחד כשחיים בקהילה הדברים האלה אף פעם לא פשוטים, וכמה קשה להרגיש שיש משהו שהוא שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
לפעמים אני מתעוררת מוקדם בבוקר, עירומה במיטה, ומסתכלת על הגוף שלי ואומרת לעצמי "הגוף שלי הוא שלי, הוא לא שלו, הוא לא יכול לקחת אותו ממני". כי איכשהו מבפנים מרגיש לי שמי ששוכב איתי, יש לו איזו בעלות על הגוף שלי. ואני צריכה להגיד את זה לעצמי על הרבה דברים. ההבנה הזו, שאני שלי, שאף אחד לא יכול לקחת ממני אותי, אפילו שככה זה מרגיש, שכש"לוקחים" לי את הזמן, את תשומת הלב, את הרגש והמחשבה, לוקחים אותי, ובעצם מה זה הלוקחים האלה, מי אלה?
צפוף לי, צפוף לי, אבל כשאני לבד אז ריק לי, לא מצליחה למצוא את האיזון.

הולכת עם האמירה שלך הרבה במהלך השבועות האלה (מול הבחור, לא מול ההורים שלי, כי ההורים שלי באמת אוהבים אותי כמו שאני וללא תנאי, תודה לאל). כשקראתי את ההצעה לראשונה הרגשתי הקלה. כאילו יש לי איזה נשק סודי. ויחד עם זה.. מין חמיצות, או סתירה, או אמירה "זה לא נכון!" כשאני מדמיינת את עצמי אומרת את זה לבחור, אני מחכה שהוא יצחק לי בפרצוף, אפילו שאני יודעת שהוא בעצם לא כזה.
כמה פעמים תפסתי את עצמי אומרת לי בראש משפטים כמו "כשאהיה כזו" "כשאשתפר, כשאצא מזה" במצבים של קושי, "כשאהיה שמחה יותר, כשאהיה באני הטוב שלי" ואז עניתי לעצמי "אני לא צריכה להיות מושלמת, אני מספיק טובה כמו שאני כרגע". מצד אחד זו הקלה, ומצד שני יש בי כיווץ, מקום שלא מאמין לזה. אני רוצה להיות במיטבי, כל הזמן. הידיעה שיש בי את המיטב הזה גורמת לי להתאכזב מכך שרוב הזמן אני לא במיטבי. רוב הזמן אני לא פוגשת את מי שאני מסוגלת להיות. אני שואלת את עצמי איפה זה מתחבא, ומה אני עושה לא בסדר, שאני לא נמצאת שם. יש בי את זה! אז איך זה שהדרך חסומה? אני חוסמת אותה? ואז מתחילים רגשות האשמה, והתסכול, והפחד שכל החיים זה יהיה ככה, שאתבוסס ברפש של עצמי.

לפני כמה ימים הייתי כל היום במבט השופט והמחליש הזה, עם המון רעש בראש. בצהריים הלכתי לישון וחלמתי חלום, על הבחור - זה היה בדיוק הוא, אותו מראה, אותו מבט, אותה צורת הליכה. ראיתי לו בעיקר את הגב, ובחלום הוא לא אמר לי כלום אבל הנוכחות שלו היתה מאד חזקה. ובכל זאת ברגע שהתעוררתי היה ברור לי שהאיש בחלום - זה לא הגבר האמיתי שאני מכירה. שזה גבר אחר, גבר-מפלצת, שמפחיד אותי ומלווה אותי לכל מקום.
יצאתי החוצה למקום שקט והסתכלתי בירח וחשבתי - בחלום הוא לא דיבר אבל מה הוא רצה להגיד לי? ועניתי לעצמי, בקול רם, "את לא מספיק אישה, את רק ילדה קטנה," וחזרתי על זה כמה פעמים, והתחלתי לבכות, ממש לבכות, והמשכתי "את לא מספיק טובה בשבילי," ועוד כל מיני דברים כאלה, שכאילו באו מהבטן, לא מהמחשבה. ואז אחרי שבכיתי המון עניתי לו, ואמרתי לו, "אני כן מספיק טובה, אני יותר ממספיק טובה, אני מדהימה" ושהוא לא היה מספיק גבר, הוא היה ילד, כי הוא לא ראה מטר מעבר לזין שלו, אם הוא היה גבר אמיתי הוא היה גורם לי להרגיש יפהפיה ונהדרת, ובמקום זה הוא גרם לי להרגיש כל-כך חסרת ביטחון. אמרתי לו "הייתי כל-כך עירומה מולך, לא ראית כמה אני צריכה את האישור שלך, את זה שתגיד שאתה אוהב את הגוף שלי, שנעים לך איתי?" ואמרתי לו כמה הוא הכאיב לי, ואיך כבר שנה אני מסתובבת עם הכאב הזה.
ובסוף אמרתי לו שאני דורשת ממנו שילך, שאני לא מוכנה שיהיה פה יותר, והרגשתי את האלימות שיש בדמות הזאת, ואמרתי לו, אני לא מוכנה שתרביץ לי יותר, תלך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. ודמיינתי אותו הולך בשביל עד שהוא נעלם. ואמרתי "זהו, הוא הלך ומעכשיו יהיו לך רק גברים שאוהבים אותך".

מאז השיחה הזו אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי. אני מרגישה שהנוכחות הזו באמת נחלשה. עם הבחור האמיתי קורית התקרבות נעימה ומרגשת (וגם מפחידה).
אולי גם שאני פחות תלויה בו, ובמחשבות שלו עלי.
בכל זאת רוב הזמן קשה לי ואני רואה שאני לא סולחת לעצמי על זה שכ"כ קשה לי. "כמה יכול להיות קשה? מתי כבר תהיי שמחה? למה את לא לוקחת דברים בקלות?"
עונה: "אולי לא קל לי אבל אני לומדת משהו חשוב, וזה טוב שאני לא בורחת ממנו."
אבל: "כל הזמן את לומדת, ואף פעם לא מגיעה. יש לך כל-כך הרבה ללמוד, שזה אף פעם לא יגמר. מתי תוכלי פשוט לחיות? זה תמיד יהיה ככה? תמיד יהיה כל-כך כל-כך קשה?"

והמרגיעון אומר: "קירבה ללא קרב".

the cure

על ידי עירית_לוי » 27 אוקטובר 2013, 17:27

_ההסכמה שלך וההעזה שלך להראות את עצמך המשפט הזה מרגיש לי קצת מוזר, כי אני לא אדם ביישן או לא בולט, ואין לי בעיה "להעז" להראות את עצמי, בדיבור או במחול. ובכל זאת בד"כ אני מרגישה שמי שיוצאת היא לא באמת אני, לא כפי שהייתי מתנהגת אילו הייתי מרגישה באמת בנוח. בד"כ אני מבינה את זה בדיעבד, כשאני נרגעת וקולטת כמה לחוצה הייתי. הרבה פעמים מחוסר הנוחות הזה יוצא שאני מדברת מאד בפתיחות וקלילות, עם הרבה הומור ועקיצות, סחבקיות כזו, כשבעצם מבפנים אני נמצאת במצוקה ורע לי.
רק רציתי לדייק את זה._

טוב מאוד שאת מחדדת את זה. זה חשוב.

אם הבנתי נכון את מדברת על:
  • להסכים להראות את עצמך בדיוק כפי שאת.
  • להסכים להראות את עצמך בדיוק כפי שאת באותו הרגע (מה שאומר להסכים לחשוף את עצמך גם ברגעי מצוקה וקושי).
  • להרגיש נינוחה עם להראות את עצמך בכל מצב ובדיוק כפי שאת.
תבדקי אם זה נכון, ואם לא דייקי שוב.
.

ההסכמה שלך להכיר בכך שאת מספיק טובה, להכיר בכך גם ברובד הרגשי. לשכנע את הרובד הרגשי במה שהראש כבר יודע.

נתחיל מפה.
דמייני לרגע שאת עומדת מול ההורים שלך והבחור ההוא, ואומרת להם: "אני מספיק טובה, אני טובה מאוד, אני מספיק טובה בדיוק כפי שאני כרגע".
ואז תבדקי מה עולה: מה את מרגישה? מה את חשה בגוף? מה קורה לך כאשר את עומדת מולם ומעידה על עצמך שאת נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת?
עם מה שיעלה נמשיך.

the cure

על ידי אנונימי » 26 אוקטובר 2013, 18:48

  1. ההסכמה שלך וההעזה שלך להראות את עצמך המשפט הזה מרגיש לי קצת מוזר, כי אני לא אדם ביישן או לא בולט, ואין לי בעיה "להעז" להראות את עצמי, בדיבור או במחול. ובכל זאת בד"כ אני מרגישה שמי שיוצאת היא לא באמת אני, לא כפי שהייתי מתנהגת אילו הייתי מרגישה באמת בנוח. בד"כ אני מבינה את זה בדיעבד, כשאני נרגעת וקולטת כמה לחוצה הייתי. הרבה פעמים מחוסר הנוחות הזה יוצא שאני מדברת מאד בפתיחות וקלילות, עם הרבה הומור ועקיצות, סחבקיות כזו, כשבעצם מבפנים אני נמצאת במצוקה ורע לי.
רק רציתי לדייק את זה.

חוץ מזה זה נשמע לי מאד נכון ואשמח לצאת לדרך.

the cure

על ידי עירית_לוי » 23 אוקטובר 2013, 22:46

_לשאלתך, מה מפחיד בלתת לאנשים להתקרב, אני מרגישה שלעניין הזה יש תפקיד גדול. ההרגשה שלא רואים אותי כפי שאני, אלא דרך איזשהו דימוי או רעיון. שלא רואים מי אני באמת. שאם היו רואים אותי באמת לא היתה בעיה לאהוב ולקבל אותי כפי שאני, אבל בעצם הפחד שלי מיחסים מייצר התנהגות שהיא לא מי שאני באמת.
זה נשמע מובן?_

כן, זה בהחלט נשמע מובן.

כך אני מבינה את זה: יש לך קושי ופחד להראות את עצמך; להראות אותך כפי שאת באמת, מבפנים, על כל הגוונים והדקויות שלך. וכמו שאת אומרת - הפחד הזה מייצר התנהגות שאינה אותנטית ואינה מייצגת אותך, וכך הפחד שבך מייצר עבורם דימוי שהוא רחוק ממי שאת באמת.

אני משערת שמה שקורה לך כאן זה שאת מקרינה עליהם, כמו על גבי מסך, את הקושי שלך.
כלומר: ההרגשה שלך היא שהם לא רואים אותך. שהם לא מצליחים לראות את מי שאת באמת.
ומה שאני מציעה לך לבחון ולשקול זה שהמקור לכך הוא בך: הם לא מצליחים לראות משום שאת לא מראה את מי שאת, משום ששלך יש קושי להראות את מי שאת באמת.

שימי לב לקרוא את זה בלי אף טיפה של שיפוטיות כלפי עצמך :-). אני מחדדת שאני מדברת על מקור ועל אחריות ולא על אשמה. יותר מזה, לא רק שאין כאן מקום לשיפוטיות, יש כאן מקום לחמלה מול הפחד הזה. יש לך כפי הנראה "סיבות היסטוריות" טובות מאוד לפחד ולהיזהר.

אני לוקחת את זה עוד צעד קדימה:

אני משערת שהפחד שלך להראות את עצמך כפי שאת נובע מהתפיסה שלך את עצמך; מכך שאת, בתוך תוכך, לא מאמינה שאת מספיק טובה. אם היית יודעת שאת נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת - על יתרונותייך ועל חולשותייך – יש סיכוי שהיית מרגישה נוח לאפשר לכל העולם להציץ פנימה ולראות אותך.

עכשיו, אני יודעת שכתבת שאת כן מאמינה שאת מספיק טובה, אני חלילה לא מתעלמת ממה שכתבת ולא מבטלת את זה :-). מה שכן, אני חושבת שלאמונה הזאת שלך יש כמה רבדים.
ברובד אחד את אכן מאמינה בכך אך ברובד אחר, רובד משמעותי, את מאמינה בהיפך.

אצל רובנו קיים פער בתפיסת הערך העצמי בין המערך המחשבתי לבין המערך הרגשי. המערך המחשבתי רץ הרבה יותר מהר קדימה ומתפתח, ואילו המערך הרגשי מתפתח בקצב איטי יותר.
ברובד הרציונלי את כבר יודעת שאת מספיק טובה: את מביטה על עצמך ואת רואה ויודעת מי את (או כמו שאמרת: "באופן כללי אני באמת מאמינה שאני טובה מספיק, ואפילו טובה מאד").
מתוך כל מה שתיארת לאורך שיחתנו כאן אני משערת שהרובד הרגשי שלך (כאמור, כמו הרובד הרגשי של רובנו) נמצא כמה צעדים אחריו.

ועכשיו תורו של הרובד הרגשי "להשתכנע" בזה. חשוב שגם הוא ישתכנע כי הוא זה שנותן את הטון בכל מה שקשור לתפיסות פנימיות.

אוקיי, לאן אפשר לקחת את זה:

יש לנו פה שני עניינים לעסוק בהם -
  1. ההסכמה שלך להכיר בכך שאת מספיק טובה, להכיר בכך גם ברובד הרגשי. לשכנע את הרבוד הרגשי במה שהראש כבר יודע.
  2. ההסכמה שלך וההעזה שלך להראות את עצמך. ככל שהערך העצמי שלך יעלה (סעיף 1) כך ההסכמה הזאת תבשיל וההעזה תגיע ביתר קלות.
תגידי מה דעתך על שני אלה. אם זה נשמע לך נכון ורלוונטי אפשר לצאת לדרך וליצור את ההסכמות הללו. אם לא, נדייק, ואז נצא.
אמרי לי.

the cure

על ידי אנונימי » 21 אוקטובר 2013, 18:32

תודה על התגובה. שמחה שאת עוד כאן.
אני מאד מרגישה את הלופ הרגשי שתיארת. אני חושבת שאחד הדברים שבולטים אצלי בקשר עם הבחור הזה, הוא שהוא באמת לא מוכן לתת הרבה מעצמו וזה גורם לדימוי העצמי שלי לצנוח. אף על פי שאני באמת מעריכה את עצמי וחושבת שיש בי המון דברים נפלאים וראויים, יש בי מקום פגוע עמוק ומושרש מאד, שקשור לחוויות מהילדות ומגיל ההתבגרות (אולי גם קודם?) שרואה את עצמו כדחוי, כלא טוב מספיק בעיני אחרים, נחות. והקשר איתו מעלה ומוריד את הדימוי הזה. כשיש תשומת לב - אני ראויה, אישה, יפה והכל יופי טופי. כשלא - אני לא טובה מספיק...
כאמור, אני רואה את הבעייתיות במצב הזה, ורוב האישיות העכשווית שלי מתנגדת אליו. אבל הרציונליות והחוויות האחרונות לא מצליחות לפתור את החוויות והתפיסות המאד עוצמתיות האלו, לא משנה כמה עכשיו אוהבים אותי, מקבלים אותי ורואים אותי הפגיעות האלה תמיד תחזורנה על עצמן.
זה השינוי שאני רוצה לחולל ובהחלט מוכנה לקראתו (וגם מרגישה שהוא מתחולל ברגע זה ממש)

פגשתי את הבחור ביום שישי בערב, דיברנו, והיה לי די ברור שזה נגמר מבחינתי, וכנראה שגם מבחינתו. מאד כואב לי ואני מרגישה ריקנות ובדידות. מבינה כמה מקום הדמות שלו תפסה בחיים שלי עד עכשיו, וכמה הדימוי העצמי שלי היה מושפע ממה שנדמה לי שהוא חושב או מרגיש.
יחד עם הריקנות והכאב שבלראות אותו כל הזמן אני מתחילה להינות מהחופש הזה של להיות אני שוב, בלי מבט חיצוני (שהוא כמעט תמיד שופט ומחליש). אני מבינה שהמבט החיצוני שאני מייחסת אליו, הוא בעצם מבט שלי על עצמי, מבט שאומר "את לא טובה מספיק".
אני לא כל-כך יודעת מאין מגיע הקול הזה, כי באופן כללי אני באמת מאמינה שאני טובה מספיק, ואפילו טובה מאד. אבל יש בי פחד שבעיני אחרים אני נתפסת בצורה מעוותת, שלא רואים אותי באמת, או לא מבינים אותי.

לשאלתך, מה מפחיד בלתת לאנשים להתקרב, אני מרגישה שלעניין הזה יש תפקיד גדול. ההרגשה שלא רואים אותי כפי שאני, אלא דרך איזשהו דימוי או רעיון. שלא רואים מי אני באמת. שאם היו רואים אותי באמת לא היתה בעיה לאהוב ולקבל אותי כפי שאני, אבל בעצם הפחד שלי מיחסים מייצר התנהגות שהיא לא מי שאני באמת.
זה נשמע מובן?
גם עם הבחור הזה, הרבה פעמים אני מרגישה שהוא לא רואה אותי, שאם הוא היה רואה אותי הוא היה מתאהב בי (מה שכנראה לא נכון, כי הוא פשוט לא במצב להתאהב במישהי)
אני מרגישה שיחסים עם אנשים דורשים המון העמדות פנים, המון "משחקים". קשה לי מאד לחיות בצורה כזאת. אני מרגישה הכי בטוב כשאני אמיתית, כנה, עם עצמי ועם אחרים. אבל אני יודעת שיחד עם הצדדים היפים שבי, יש בי גם פגיעות ועצב וחוסר ביטחון שאנשים עלולים להתרחק ממני בגללם או לנצל אותם לרעתי. אני בונה הרבה מסכות כדי להסתיר את הצד הזה בי, ועצם ההסתרה גורמת לי להרגיש רע, לצאת מעצמי.

אם לחדד את זה: הכי מפחיד זה להיחשף ולהיפגע בגלל זה, או להצטרך להעמיד פנים כל הזמן כדי שזה לא יקרה...

the cure

על ידי עירית_לוי » 18 אוקטובר 2013, 10:06

אני כבר מבינה לגמרי שאי אפשר להמשיך ככה כמו שחייתי עד עכשיו. אבל איך אני מגייסת את הכוחות להאמין באמת שאפשר אחרת? לא מצליחה לדמיין את עצמי עם קשרי חברות אמינים ויציבים ומתמשכים, לא מצליחה לדמיין את עצמי עם בן-זוג במערכת יחסים אוהבת ולא הרסנית, לא מצליחה לדמיין את עצמי אפילו נענית לפלרטוט עם בחור ברחוב בלי להרגיש את האיילה הנמלטת שבתוכי רוצה לרוץ משם, הכי מהר שאפשר.

כן, זהו שלב ביניים לא קל. את נמצאת עכשיו בשלב-אמצע בדרך לשינוי.
את כבר יודעת ש'האני הישן' שלך לא משרת אותך, אבל עדיין לא פגשת את 'האני החדש' שלך. את בין לבין, וזה לא קל להיות בין לבין.

את שואלת איך לגייס את הכוחות כדי ליצור את השינוי. מה שנדרש עכשיו זה בראש ובראשונה לבסס בתוכך את המוכנות ליצור את אותו שינוי. כשתהיה מוכנות הכל יראה לך קל ופשוט יותר.
איך ליצור את המוכנות? השינוי הזה, כאשר יקרה, ידרוש ממך לפגוש ולהרגיש הרבה דברים שמאוד מפחידים אותך. גם אם את תחליטי שאת רוצה לעשות את השינוי, ומוכנה לפגוש את אותם פחדים, מנגנוני ההגנה שלך יחשבו אחרת וישמרו עלייך מפניהם. ההימנעות מכל מה שמפחיד אותנו היא פרי עבודתם הנאמנה של מנגנוני ההגנה שלנו :-).

לכן, עכשיו, נדרש לשכנע שני רבדים לעשות את השינוי. זוהי המוכנות. היא צריכה להתרחש גם ברובד הרציונלי, וגם ברובד הרגשי. כשהמוכנות תתחיל להתבסס את לאט לאט גם תוכלי להאמין שזה אפשרי וגם לדמיין את זה קורה.

אם את רוצה לנסות ללכת לשם, הייתי מתחילה ממה מפחיד בלתת לאנשים להתקרב אליך? מה הכי מפחיד בזה?

.

_אני מרגישה שאני מאד נמשכת אליו ורוצה אותו (וגם בכלל שיש בי המון אהבה שאני פשוט רוצה לתת למישהו) ומצד שני די ברור שלא יכולה להיות איתו מערכת יחסים זוגית אמיתית.
בכל זאת מרגישה שזו ההזדמנות שלי ושאם לא הוא אז לא יהיה אף אחד... וקול ההגיון לא מצליח ממש להגיע למקום הזה._

השאלה היא מה את רוצה וצריכה כעת, בנקודה זו בחייך.
אם ברור לך שאיתו לא תתאפשר מערכת יחסים אמיתית, ואם מה שאת רוצה וצריכה זו מערכת יחסים כזאת (אני מניחה כך. את תגידי אם זה אכן כך) - אז סביר להניח שבשלב מסויים של הקשר את תיפגעי. כלומר, מה שצפוי לקרות זה אחד הדברים שאת הכי מפחדת שיקרה. התסריט הצפוי הוא שאם תיכנסי איתו לקשר את צפויה לפגוש את ה"שדים" שלך. כמובן שהכל בגדר השערה. אני לא באמת יודעת. תבדקי את מה הידיעה הפנימית העמוקה שלך אומרת לגבי זה.

ואז את משאירה את עצמך בלופ: את כמהה לקשר ובו זמנית מפחדת ממנו; את נכנסת לקשר מסויים שדווקא בו צפוי שמה שאת חוששת מפניו יקרה (פגיעה רגשית); את נפגעת; את משמרת או אולי אפילו מעצימה את הכמיהה ואת הפחד. נשארת בתוך לופ שלא מביא אותך למקום שטוב לך בו.

ברקע יושבות כל מיני תפיסות עצמיות שלך, למשל, שהוא האופציה היחידה שלך כבן זוג (שזו כמובן תפיסה לא נכונה של המציאות). זו תפיסה שיושבת כפי הנראה על תפיסות עמוקות יותר שלך לגבי עצמך. של מי את ולמה את ראויה. מזה הייתי מתחילה. משום שאם את תדעי שיש לך עוד אופציות, את תדעי שהכמיהה שלך יכולה לקבל מענה גם בדרכים אחרות.

זה לא או שאת מתכחשת לכמיהה שלך ומחניקה אותה או שאת נענית לה ואז נכנסת איתו לקשר ונפגעת.
יש אופציה שלישית: את מקבלת מענה לכמיהה שלך עם בחור אחר, מתאים יותר, כזה שיכול לתת לך מענה לצרכים הרגשיים שלך מקשר זוגי. זה לא אומר שעם בחור שכן מוכן את לא תיפגעי אף פעם. אבל זה מקטין את הסיכויים ללופ המחליש שתיארתי.

מה דעתך?
האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לקבל מענה לצרכים הרגשיים שלך מבן הזוג שלך?
האם את מסכימה לסמוך על כך שאם לא הוא, אז יגיעו אחרים?

:-)

the cure

על ידי אנונימי » 11 אוקטובר 2013, 12:23

וואו איזה חודש שזה היה...

נסעתי ליישוב שגרתי בו לפני שנה, אז הרגשתי שם המון ביטחון ואהבה. עכשיו - פרק ב' - אני מרגישה קצת חשדנות, שלא ברור לאנשים מה אני עושה שם, וגם לי לא ברור מה אני עושה שם, ומי אני בשבילם ומה הם בשבילי.
רק ברור לי מאד שבאתי לפתוח את התדר הזה שבי: של יחסים, קבלה ונתינה. של מיניות ופלרטוטים. של צחוק ופתיחות. של ח ו פ ש...
רואה איך הדברים נפתחים, כי אני בהמון תשומת לב, בעיקר רואה כמה המקום הזה כ"כ חסום אצלי, איך יש בי כ"כ הרבה שרוצה להתרחק, רוצה מרחב, שקט, להיות לבד.
רואה איך דווקא כשאני הכי נזקקת אין אף אחד. איך הנזקקות לאהבה ולקרבה לוקחת אותי לבור עמוק עמוק בתוך עצמי. איך אני כ"כ נואשת לאהבה, וכ"כ סוגרת את עצמי שלא יראו כמה אני נואשת, כי אם יראו - פשוט ינטשו אותי בחלל הריק הזה.
לפעמים מרגישה אופטימית ולפעמים מרגישה מיואשת. אתמול היתה לי שיחה עם אבא שלי, והוא אמר "כשאני מסתכל על זה אני חושב שזו הקראמה של המשפחה שלנו. כי הנה, גם אני וגם את וגם האחים שלך - לאף אחד מאיתנו אין חברים קרובים. אף אחד מאיתנו לא מצליח להחזיק יחסים". ומה שהוא אמר הפחיד אותי, המילה הזו, "קארמה". כי לי ברור שאני לא מוכנה לקארמה הזו! לא מוכנה לחיות את החיים שלי ככה!
ובגלל זה אני עובדת קשה, כי אין ברירה אחרת, פשוט אין ברירה אחרת, אני חייבת להיחלץ מהמעגל הזה...
מה עושים כשברור שכל האינסטינקטים שגויים. שכל הקולות שאמרו לי תתפסי מרחק, תמחקי אותו, תסתדרי בכוחות עצמך לא מובילים אותי למקום שאני רוצה להיות בו. שכל האותות שמזהים סכנה, פגיעה, עלבון, פחד, רק סוגרים אותי יותר בתוך סיפור עתיק על עצמי ועל העולם, שאני כבר מסתכלת בו בחשדנות כלשהי, לא מאמינה בו לחלוטין.
אני כבר מבינה לגמרי שאי אפשר להמשיך ככה כמו שחייתי עד עכשיו. אבל איך אני מגייסת את הכוחות להאמין באמת שאפשר אחרת? לא מצליחה לדמיין את עצמי עם קשרי חברות אמינים ויציבים ומתמשכים, לא מצליחה לדמיין את עצמי עם בן-זוג במערכת יחסים אוהבת ולא הרסנית, לא מצליחה לדמיין את עצמי אפילו נענית לפלרטוט עם בחור ברחוב בלי להרגיש את האיילה הנמלטת שבתוכי רוצה לרוץ משם, הכי מהר שאפשר.

יש כזה פער בין הפנים לחוץ אצלי... הרבה אנשים אומרים שאני משדרת מיניות, ישירות, העזה. וזה נכון, יש בי את הדבר הזה והוא גורר תגובה... אבל כשמגיעה התגובה אני לא יודעת להתמודד איתה. נכנסת למקום מתגונן או מתקיף. כמו גוזל קטן.

בנסיעה הזו פגשתי את האקס, הבחור ששכבתי איתו פעם ראשונה. הוא הביע הרבה צער על הפגיעה שאמרתי ואמר שמעכשיו נעשה עבודה לתקן את המקום הפגוע. מאד התרגשתי (וגם חשדתי...) ובאמת משהו בינינו השתנה, היחסים הפשירו ונעשו יותר חמימים ובטוחים, מגוננים. השאלה מה יהיה איתנו מרחפת באוויר. אני מרגישה שאני מאד נמשכת אליו ורוצה אותו (וגם בכלל שיש בי המון אהבה שאני פשוט רוצה לתת למישהו) ומצד שני די ברור שלא יכולה להיות איתו מערכת יחסים זוגית אמיתית.
בכל זאת מרגישה שזו ההזדמנות שלי ושאם לא הוא אז לא יהיה אף אחד... וקול ההגיון לא מצליח ממש להגיע למקום הזה.

לא ממש יודעת איך להמשיך מכאן.
הצילו!

the cure

על ידי עירית_לוי » 08 ספטמבר 2013, 12:30

כשאת כותבת לי בכזו רכות והבנה, זה גורם גם לי להתייחס לעצמי ברכות והבנה. רגע, באמת עשיתי התקדמות גדולה. באמת הקשבתי לעצמי. איזה מזל שיש לי את הקול הפנימי הזה שאומר לי מה נכון לעשות, אפילו שהוא קצת פחדן וחששן...

אני שמחה :-).
זה בדיוק האפקט ששיחה פנימית חיובית שלך עם עצמך יכולה לעשות לאט לאט. יש לזה עוצמה רבה. תארי לך שזה הקול שהיית שומעת מעצמך לאורך זמן. זה לא רק מחזק אלא גם סולל את הדרך לשינוי ביתר קלות. וזה יכול להמחיש לך מהו האפקט שיש לסביבה שמתייחסת אלייך בפירגון וחמלה. גם סביבה חיצונית (האנשים שסביבך) וגם סביבה פנימית (את לעצמך).
בקיצור, שווה לך להשקיע מאמץ בללמד את עצמך שפה פנימית כזאת. אני יודעת שזה לא קל ומיידי. השפה המחלישה מושרשת היטב. אני מכירה את זה :-).

.
רק חשוב לי לחדד שזה לא רק גברים, אלא גם נשים, ובכלל אנשים.

אוקיי. תודה על הדיוק.
.

יחד עם המילים שלך, אני מבינה שאת המסע הזה (שכבר יצאתי אליו, מזמן, אבל עוד ארוכה הדרך) אצטרך לעשות בצעדי צב. שאין טעם לנסות להגיע מהר-מהר למטרה, כי שם אני צריכה להיות, שם אני רוצה להיות, שם אנשים "נורמלים" נמצאים.

נכון, צריך סבלנות. אי אפשר להאיץ בהבשלה של תהליכים רגשיים עדינים כל כך.
עד אז, מציעה לך לא לתייג את עצמך בקבוצת "האנשים הלא נורמליים" :-). אני יודעת שזו רק צורת ביטוי אך יש לה משמעות והשפעה עלייך.
את לגמרי נורמלית. יותר מזה: זיהית נקודת תורפה ואת מגייסת משאבים פנימיים מעוררי התפעלות על מנת לרפא אותה.
לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יש את נקודות התורפה שלו, את הרגישויות שלו, את הפחדים והכאבים שלו. לכולנו. מבטיחה לך :-).

.
ואולי באמת להיות קצת אמא של עצמי, שאומרת "כל הכבוד חמודה, גדלת, ניסית שוב" או "זה בסדר שאת בוכה, זה בסדר שקשה לך. בואי אני אתן לך חיבוק".

בדיוק! זה רעיון מעולה. את יכולה גם לדמיין לך מישהי כזאת, דמות שמלווה אותך באופן קבוע, אמיתית או דמיונית (אם קל לך להתחבר מהר יותר לתמונה חזותית). זו חוויה מרפאה מאין כמותה.

the cure

על ידי אנונימי » 07 ספטמבר 2013, 23:19

(במאמר מוסגר - אני נוסעת לכמה זמן, וכנראה לא תהיה לי הרבה גישה למחשב.
אז כנראה שאיעלם פה קצת...)

כשאת כותבת לי בכזו רכות והבנה, זה גורם גם לי להתייחס לעצמי ברכות והבנה. רגע, באמת עשיתי התקדמות גדולה. באמת הקשבתי לעצמי. איזה מזל שיש לי את הקול הפנימי הזה שאומר לי מה נכון לעשות, אפילו שהוא קצת פחדן וחששן...

כן להעז לצאת מתוך הקונכייה שלך ולהצליח להתקרב לגברים.
רק חשוב לי לחדד שזה לא רק גברים, אלא גם נשים, ובכלל אנשים.
יש משהו באינטימיות אמיתית שפשוט מפחיד אותי, כמו דלת שנטרקת בפרצוף.
בקבוצה אני נינוחה, אבל מפחדת להיות באחד על אחד... לא משנה עם מי. גם עם אנשים שאני מכירה הרבה שנים, שאני מחבבת והם מחבבים אותי. מציף אותי ישר במליון שאלות ומחשבות ופחדים.
כן יוצא לי להיות במצבים כאלה, אבל אני משתדלת להימנע (או מכריחה את עצמי (-:)
דווקא עם גברים זה איכשהו יותר קל כי אפשר לגעת במקום לדבר... ודרך הגוף יותר קל לי להתקרב מאשר דרך מילים.
וגם, המון תסכול דווקא כשיש קרבה - לראות כמה ריחוק עדיין נשאר. כמה כל אחד סגור עדיין בעולמו.
מנסה פחות לחשוב על זה כי אני רואה שזה לא עוזר לי. אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה.

יחד עם המילים שלך, אני מבינה שאת המסע הזה (שכבר יצאתי אליו, מזמן, אבל עוד ארוכה הדרך) אצטרך לעשות בצעדי צב. שאין טעם לנסות להגיע מהר-מהר למטרה, כי שם אני צריכה להיות, שם אני רוצה להיות, שם אנשים "נורמלים" נמצאים.
שכרגע אני צריכה לאסוף לי רגעים קטנים של אמון, ושל לסמוך, ושל התקרבות, אפילו אם ביניהם יהיו רגעים גדולים של חוסר אמון ופחד והתרחקות.
ואולי באמת להיות קצת אמא של עצמי, שאומרת "כל הכבוד חמודה, גדלת, ניסית שוב" או "זה בסדר שאת בוכה, זה בסדר שקשה לך. בואי אני אתן לך חיבוק".

the cure

על ידי עשב_השדה* » 07 ספטמבר 2013, 22:06

קוראת אותך ומהנהנת במרץ על כל מילה של עירית

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 07 ספטמבר 2013, 17:31

אני חושבת שמה שמגיע לך לקבל מעצמך כאן - זה קודם כל באמת את הפרגון הזה על ההקשבה שלך לעצמך. לא התאים לך לנסוע אליו. לא רצית. נהדר שעשית את מה שהרגיש לך הדבר הנכון. נהדר שהצלחת להקשיב לקול הזה ולא לדכא אותו. זה משהו שמן הראוי לפרגן לך עליו מאוד מאוד. ההקשבה הזאת אינה מובנת מאליה בתרבות המין החופשי ומול הלחצים החברתיים. אני חושבת שאת והגוף שלך יכולים להיות אסירי תודה לך על היכולת הזאת.

קוראת אותך ומהנהנת במרץ על כל מילה של עירית @}

the cure

על ידי עירית_לוי » 07 ספטמבר 2013, 17:01

_מצד אחד אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון, כי אני לא באמת נמשכת אליו, ולא רוצה לשכב איתו, וזה שהוא זמין ובסביבה לא אומר שאני צריכה לקפוץ על ההזדמנות.
מצד שני... אני פוחדת להיות תמיד סגורה בשבלול שלי._

אני חושבת שמה שמגיע לך לקבל מעצמך כאן - זה קודם כל באמת את הפרגון הזה על ההקשבה שלך לעצמך. לא התאים לך לנסוע אליו. לא רצית. נהדר שעשית את מה שהרגיש לך הדבר הנכון. נהדר שהצלחת להקשיב לקול הזה ולא לדכא אותו. זה משהו שמן הראוי לפרגן לך עליו מאוד מאוד. ההקשבה הזאת אינה מובנת מאליה בתרבות המין החופשי ומול הלחצים החברתיים. אני חושבת שאת והגוף שלך יכולים להיות אסירי תודה לך על היכולת הזאת :-).

והדבר הנוסף שמגיע לך לקבל מעצמך זה חמלה ביחס לפחד שלך. את פוחדת. זה המצב. זה שתכעסי על עצמך ותגַני את עצמך לא יוציא אותך מהקונכייה. יש סיכוי שרק להיפך, שזה יגרום לך להתחפר בה עוד ועוד. יש משהו במיניות פתוחה וכל כך חופשית שמרתיע אותך. כנראה שיש לך סיבה טובה לכך. מנגנוני ההגנה שלך יודעים מה הם עושים.

.
_רואה כמה זה חשוב לשמור על הגבולות של הגוף שלי, אבל עד איזה גבול?
מפחדת שאני יותר מדי שומרת על עצמי. יותר מדי 'מרשה' לעצמי. יותר מדי מפנקת את עצמי, שמותר לי ומותר לי ומותר לי. טוב ויפה שמותר לי, אבל אני לא רוצה להישאר פה!_

עכשיו, ברור לי שאת רוצה למצוא את קו האמצע. מצד אחד את לא רוצה לאטום אוזניים לקול הפנימי שלך ולהיאלץ לעשות דברים שכל כך לא נכונים לך. מצד שני היית רוצה להרגיש יותר בטוחה וכן להעז ולהתנסות, כן להעז לצאת מתוך הקונכייה שלך ולהצליח להתקרב לגברים. נמאס לך להישאר בבידוד המגביל הזה. בכלא הזה. זה האיזון שאת כמהה לו, ואני מבינה אותך לחלוטין.

העניין הוא שאל קו האמצע שאת שואפת אליו אי אפשר להגיע בכוח. זה לא יועיל שתגררי את עצמך בכוח אל עבר הקיצוניות ההפוכה. כבר ראית שזה לא עובד. לכן, בעיני, השלב הראשון וההכרחי הוא לשנות את הגישה הבסיסית שלך לעצמך. לשנות את השפה שבה את מדברת לעצמך ביחס לנושא הזה.

איך?

את יכולה להתחיל מלהכיר בזה שבמקום שבו את נמצאת לא טוב לך ולא מספק עבורך. מבלי לכעוס על עצמך. רק להכיר בזה שכבר צפוף לך מדי בתוך הקונכייה, ומחניק - ואת כמהה לפלס את דרכך החוצה בבטחה. את כמהה ליצור לעצמך תחושה של ביטחון גם ללא המגננות שהתרגלת לעטוף את עצמך בהן.

זו הצהרת כוונות שיש בה הרבה עוצמה, בייחוד כאשר היא נקייה מכעס עצמי. את יודעת שלשם את מכוונת את עצמך.
  • האם את מסכימה להכיר בכך שהמצב הנוכחי כבר לא מספק? שהוא כבר לא במתאם למי שאת?
  • האם את מסכימה להצהיר בינך לבינך שאת מכוונת את עצמך מעתה ואליך למצוא את האיזון שלך?
ועכשיו, כדי שזה באמת יצליח אין מנוס מללמוד שפה שיש בה חמלה ורכות ואין בה האשמה וגינוי עצמי. אני יודעת שזה קשה וזה מנוגד למה שעולה מתוכך באופן אוטומטי, אבל אין מנוס מכך :-). כדי למצוא את האיזון הזה שאת שואפת אליו - זה השינוי הראשון שכדאי לעשות.
  • האם את מסכימה לוותר על הכעס העצמי, על הגינוי ועל ההלקאה העצמית?
  • האם את מסכימה להתייחס אל עצמך ברוך ובחמלה?
  • מה מפחיד בלעשות את השינוי הזה מיד קשה ליד רכה?
כתבי כל מה שעולה לך מהבטן בלי לחשוב יותר מדי. כל מה שעולה בתגובה הוא בסדר.
:-)

the cure

על ידי בשמת_א* » 07 ספטמבר 2013, 14:09

קוראתותך

the cure

על ידי עשב_השדה* » 07 ספטמבר 2013, 10:40

קוראתותך

the cure

על ידי אנונימי » 06 ספטמבר 2013, 22:17

משהו שקרה לי היום, ומתחבר לי למה שכתבת.
הלכתי לרקוד. הגעתי במצב רוח די רגזני ונפול וכשהתחלתי לרקוד דברים קצת נפתחו אצלי. אבל אז שמתי לב שכולם מסתכלים עלי (הרחבה היתה ריקה לגמרי ורק אני הייתי שם) ועלו בי שני קולות מנוגדים:
א (לב): תמשיכי לרקוד איך שבא לך, ואל תשימי לב למבטים, אפילו אם את סתם זזה בצורה בנאלית ומשעממת, העיקר שיהיה לך טוב
ב (אגו): נו, תנו להם שואו כמו שאת יודעת, איפה היצירתיות שלך, איפה המרץ והתשוקה שלך?

וכמה שרציתי לשמוע בקולו של הלב, ופשוט לזוז, כל הזמן דקר בי הקול הזה, שאני לא עושה את זה כמו שצריך. שאני לא רוקדת מספיק טוב. אני יכולה הרבה יותר.
וכן, יש לי ימים יותר מוצלחים. אז מה??

אח"כ ניגש אליי בחור אחד, שאנחנו נפגשים שם כבר כמה זמן. הוא די חמוד ונעים לי לשוחח איתו וגם לפעמים כשהוא נוגע בי (למרות שבד"כ לא ממש מתחשק לי להתקדם לנגיעות, זה קורה ביוזמתו ואני זורמת ונהנית, כמובן עוצרת אותו כשזה לא מתאים לי, אבל עדיין מרגישה לא לגמרי בטוחה שם). הוא הציע לי לבוא איתו לטייל, ואפילו לנסוע אליו לדירה, ואמרתי לא, שאני רוצה לחזור הביתה. אפילו שבאותו הרגע, שהוא הציע לי את זה, ממש התחשק לי סקס ואמרתי לעצמי - למה שאני לא אלך ואשכב איתו אם כל-כך בא לי? ממה אני כל-כך מפחדת?
אבל נסעתי הביתה (בסיטואציה דומה בעבר הייתי כנראה נוסעת אליו). מרגישה אשמה. למה אני לא מעיזה להיפתח, להתנסות, מה כבר יכול לקרות? (אני באמת סומכת עליו שהוא לא יפגע בי או משהו כזה)
למה לחזור הביתה, למה לא לצאת מהשגרה, לגדול?
מצד אחד אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון, כי אני לא באמת נמשכת אליו, ולא רוצה לשכב איתו, וזה שהוא זמין ובסביבה לא אומר שאני צריכה לקפוץ על ההזדמנות.
מצד שני... אני פוחדת להיות תמיד סגורה בשבלול שלי.
רואה איך אנשים מסביבי מתנהלים בנוגע למיניות בצורה כל-כך פתוחה וחופשית, אני לא מסוגלת, זה מרתיע אותי.
רואה כמה זה חשוב לשמור על הגבולות של הגוף שלי, אבל עד איזה גבול?
מפחדת שאני יותר מדי שומרת על עצמי. יותר מדי 'מרשה' לעצמי. יותר מדי מפנקת את עצמי, שמותר לי ומותר לי ומותר לי. טוב ויפה שמותר לי, אבל אני לא רוצה להישאר פה!

the cure

על ידי עירית_לוי » 06 ספטמבר 2013, 17:22

בשמחה :-).

_האם אני מסכימה להביט על הפחד שלי בחמלה ובהבנה?
האם אני מסכימה על עצמי בחמלה ובהבנה?
יש בי חלק שרוצה ומסכים מאד, ויש בי עדיין חלק שחושב שאני צריכה ללמוד להיות קשוחה עם עצמי ולא לוותר בקלות... אפילו שמנסיון אני יודעת שביקורתיות עצמית מסוג כזה בד"כ לא עוזרת, אלא רק מתסכלת אותי יותר_

נכון, ביקורת מסוג כזה אינה עוזרת: היא לא מסייעת למוסס את הפחדים אלא מעצימה אותם. ונראה לי שזו הסיבה שגם התסכול שלך גובר.

דמייני לעצמך ילד בן שלוש שמפחד מהחושך, ואמא שלו, בתגובה - מדברת אליו בקשיחות ובביקורת. דמייני לעצמך מה עלול לקרות באותו הרגע לפחד שלו.
כאשר למעשה מה שאותו ילד צריך מאמא שלו זה שתחבק אותו, תקשיב לו, תבין לליבו ותנסה להרגיע אותו.

וזה בדיוק מה שאת והפחדים שלך צריכים ממך: שתביני לליבך. שלא תקטיני ותמחצי את הפחד. שתתני לו מקום. כי הוא שם. ושקודם כל תתייחסי אליו אל עצמך ברוך ובחמלה.
את מפחדת. מותר לך. כל אדם שמפחד - "נזרק" באותו הרגע למצב ראשוני למדיי: לעיתים למצב ילדי, לעיתים למצב קדמוני הישרדותי. הפחד עלה באופן אוטומטי ואין מה לשפוט את עצמנו ביחס אליו. את לא אשמה בפחדים שלך.

בואי תבדקי - מה מפחיד בלהתייחס לפחד ברוך ובחמלה?

.

_האם אני מסכימה לחזק את המרכז שלי?
כן, ויותר ויותר מרגישה אותו_

נהדר. זה משהו שאת יכולה לשאול את עצמך, אם תזכרי, מדי פעם בתוך החיים, בזמן אמת.
.

_האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה בלי קשר לכלום?
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה גם כשאני טועה או נכשלת?
האם אני מסכימה לאהוב את עצמי בלי קשר לשום דבר שקורה בחוץ?
שוב אותו קול קטן שמסתנן ולוחש "אבל לפעמים אני לא נפלאה..." או "אולי האהבה הזו לא תמיד מגיעה לי..."_

זו טעות אנוש רווחת :-).
את תמיד נפלאה ותמיד ראויה לאהבה. גם כאשר את טועה או נכשלת או כועסת או צועקת, או כאשר אנשים אחרים, בכוונה או לא בכוונה, מכוונים כלפייך פרץ של רגשות שליליים או דעה כזו או אחרת.

מי שאת במהות שלך אינו תלוי בשום דבר כזה. אמנם "הבאג" האנושי שלנו הוא כן לקשור את הערך ואת האהבה לה אנו ראויים לכל מיני פרמטרים חיצוניים - אבל זו טעות שכולנו טועים בה והיא לא מעידה על האמת העמוקה של ערכנו כבני אדם.

האתגר בתוך תהליך ההתפתחות הוא להבחין בקול הקטן שתיארת אותו מסתנן פנימה, ובהדרגה לתת לו פחות ופחות מקום. לאפשר לעצמנו להיזכר בקולות אחרים, חיוביים, כאלה שמזכירים לך שאת אהובה וראויה ונפלאה בלי קשר לכלום - ולחזק אותם שוב ושוב. לזכור שמותר לך לטעות, ושמותר לך להיכשל, ומותר לך לחשוב ולהרגיש מה שאת מה את חושבת ומרגישה, גם אם זה לא תמיד זוהר ויפה.

לכן כדאי לחזור אל השאלות מהסוג הזה, ולתת למקום לכל אחת מהן בנפרד. יש להן את היכולת לחזק את הקולות החיוביים ולחבר אותך למשאבים הפנימיים שלך.

.
_האם אני מסכימה לזכור שתמיד תמיד יש לי אותי?
אבל לא תמיד טוב לי להיות איתי._

זו בדיוק הסיבה שחשוב, לדעתי, לעבוד בראש ובראשונה על מערכת היחסים שלך עם עצמך. על הרכות והחמלה וההבנה שלך כלפיי עצמך, אפרופו שתי השאלות הראשונות ושתי האחרונות בסידרה.
זו הסיבה שכל כך חשוב שאת תמיד תהיי נחמדה לעצמך וחומלת ביחס לחולשות שלך. שאת תהיי החברה הכי טובה שלך. זו שתמיד מבינה לליבך, שמבינה את הפחדים והכאבים הכי עמוקים שלך ולא שופטת אותך בגללם. כדי שתמיד יהיה לך טוב להיות איתך בלי קשר למה שקרה :-).

זו אחת המשמעויות בעיני של לחזק את המרכז שלך: ליצור שם בפנים עוגן בטוח של חמלה ואהבה. משום שאם תמיד יש לך אותך - אז אחרים יכולים לחשוב להם כל מיני מחשבות, להגיד מה שהם רוצים - אבל יש לך את העוגן שלך שזוכר ומזכיר לך מי את באמת. שלא מאמין לפרשנויות המוטעות שלך ביחס לעצמך, ולא נותן משמעות להישגים ולכישלונות. שזוכר שהם אף פעם לא מעידים על מי שאת באמת.
.

_האם אני מסכימה להביט על עצמי בעיניים מלאות באהבה ובחמלה?
האם אני מסכימה להיפרד מנקודת המבט הביקורתית שיש לי כלפיי עצמי?
שוב הפחד הזה: אם אביט על עצמי בעיניים כאלה, האם אראה את התמונה השלמה? האם אראה את מה שדורש תיקון ועבודה?
ושוב, עונה לעצמי, כן, אפשר ללמוד להפריד_

אני מבינה לגמרי את הפחד שלך. זה הפחד של כולנו, שנוטה לעלות באופן אוטומטי: הפחד שאם נהיה נחמדים מדי לעצמנו אז נשקע באופוריה ונאבד את המוטיבציה להתפתח. זה פחד נורמלי ומוכר, אבל הוא לא מחובר למציאות. הנחמדות לא תקבע אותנו אלא דווקא להיפך.
ואת צודקת - אפשר להפריד. אפשר להביט באהבה ובחמלה ועדיין לראות את מה שדורש שינוי.
ויותר מזה - אני לא מאמינה שאפשר לשנות את מה שדורש שינוי ללא מבט של אהבה וחמלה. זו הרכות והאהבה שמרככות את הקרקע, שמרגיעות את מנגנוני ההגנה ושמאפשרות את השינוי. רק הן :-).

.
את מוזמנת לכתוב כל מה שעולה לך מול הדברים הללו.
.

ובנוסף, אני מציעה לך לחזור שוב אל אותה סדרה של שאלות בעיניים חדשות (לא היום. תני לעצמך מרווח של לפחות יום אחד מאז הפעם האחרונה שענית עליהן). אני מעתיקה לך אותן לכאן פעם אחת, אבל אם את רוצה את מוזמנת לחזור אליהן כמה פעמים (לא באותו היום). כאמור, לחזרה עליהן כאן יש עוצמה גדולה ביצירת שינוי.
  • האם אני מסכימה להביט על הפחד שלי בחמלה ובהבנה?
  • האם אני מסכימה על עצמי בחמלה ובהבנה?
  • האם אני מסכימה לחזק את המרכז שלי?
  • האם אני מסכימה לחזק את הדימוי של בעיני עצמי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה בלי קשר לכלום?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה גם כשאני טועה או נכשלת?
  • האם אני מסכימה לאהוב את עצמי בלי קשר לשום דבר שקורה בחוץ?
  • האם אני מסכימה לזכור שתמיד תמיד יש לי אותי?
  • האם אני מסכימה להביט על עצמי בעיניים מלאות באהבה ובחמלה?
  • האם אני מסכימה להיפרד מנקודת המבט הביקורתית שיש לי כלפיי עצמי?

the cure

על ידי אנונימי » 06 ספטמבר 2013, 12:17

עירית, תודה על העזרה.

האם אני מסכימה להביט על הפחד שלי בחמלה ובהבנה?
האם אני מסכימה על עצמי בחמלה ובהבנה?
יש בי חלק שרוצה ומסכים מאד, ויש בי עדיין חלק שחושב שאני צריכה ללמוד להיות קשוחה עם עצמי ולא לוותר בקלות... אפילו שמנסיון אני יודעת שביקורתיות עצמית מסוג כזה בד"כ לא עוזרת, אלא רק מתסכלת אותי יותר

האם אני מסכימה לחזק את המרכז שלי?
כן, ויותר ויותר מרגישה אותו

האם אני מסכימה לחזק את הדימוי של בעיני עצמי?
כן! הלוואי!

האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה בלי קשר לכלום?
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה גם כשאני טועה או נכשלת?
האם אני מסכימה לאהוב את עצמי בלי קשר לשום דבר שקורה בחוץ?
שוב אותו קול קטן שמסתנן ולוחש "אבל לפעמים אני לא נפלאה..." או "אולי האהבה הזו לא תמיד מגיעה לי..."

האם אני מסכימה לזכור שתמיד תמיד יש לי אותי?
אבל לא תמיד טוב לי להיות איתי.

האם אני מסכימה להביט על עצמי בעיניים מלאות באהבה ובחמלה?
האם אני מסכימה להיפרד מנקודת המבט הביקורתית שיש לי כלפיי עצמי?
שוב הפחד הזה: אם אביט על עצמי בעיניים כאלה, האם אראה את התמונה השלמה? האם אראה את מה שדורש תיקון ועבודה?
ושוב, עונה לעצמי, כן, אפשר ללמוד להפריד

the cure

על ידי עירית_לוי » 03 ספטמבר 2013, 20:55

מעולה. עלו יופי של דברים שאפשר להמשיך לעבוד איתם.

מוזמנת לענות עכשיו על השאלות הללו, גם, הכי "מהבטן" שאת יכולה.
את לא אמורה לענות 'כן' אלא לתת לתשובה האותנטית שעולה לעלות. חכי לתשובה, אל תדחקי בה. כל מה שעולה הוא בסדר, פשוט תכתבי אותו.
  • האם אני מסכימה להביט על הפחד שלי בחמלה ובהבנה?
  • האם אני מסכימה על עצמי בחמלה ובהבנה?
  • האם אני מסכימה לחזק את המרכז שלי?
  • האם אני מסכימה לחזק את הדימוי של בעיני עצמי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה בלי קשר לכלום?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני נפלאה גם כשאני טועה או נכשלת?
  • האם אני מסכימה לאהוב את עצמי בלי קשר לשום דבר שקורה בחוץ?
  • האם אני מסכימה לזכור שתמיד תמיד יש לי אותי?
  • האם אני מסכימה להביט על עצמי בעיניים מלאות באהבה ובחמלה?
  • האם אני מסכימה להיפרד מנקודת המבט הביקורתית שיש לי כלפיי עצמי?
שתהיה לך שנה מבורכת {@

the cure

על ידי אנונימי » 01 ספטמבר 2013, 13:34

מנסה לענות "מהבטן".

מה מפחיד בלחוש את הרגשות שלי בעוצמה רבה?
לאבד שליטה. שהרגש ישתלט עלי. להיסחף. לא לראות את כל התמונה

מה מפחיד בלבטא אותם כלפיי חוץ?
לא לקבל בחזרה. שיצחקו עלי. שינצלו אותי. שידחו אותי. להיות חלשה

אם אחוש אותם אז...?
אצא מהמרכז שלי, אהיה תלויה במה ומי שבחוץ

אם אבטא אותם אז...?
הדימוי שלי בעיני עצמי יהיה תלוי במה שאנשים חושבים עלי

מה זה ידרוש ממני?
אומץ. להישאר אסופה. לאהוב את עצמי מאד מאד לא משנה מה קורה ואיך אחרים מגיבים

מה עלול לקרות לי?
לאבד את האמון בעצמי, ללכת לאיבוד, לב שבור, תלות באדם אחר

מה אני לא מוכנה שיקרה?
להסתכל על עצמי בעיניים ביקורתיות מבחוץ. להיות מושפעת כולי ממה שאנשים חושבים או מרגישים אליי, או מאדם ספציפי שחשוב לי מאד
(אם הוא אוהב אותי - אני ראויה, ואם לא - אני לא שווה כלום)

מה אני כן מוכנה שיקרה?
להתמסר. להיפתח. לתת מעצמי. להיות פתוחה לאפשרות של פגיעה ודחייה, כל עוד היא בפרופורציה ולא מזעזעת את עולמי ואת הבטחון העצמי שלי.

מה זה יאפשר לי אם אסכים לחוש ולבטא?
שחרור עצום, קלות, ביחד, אפשרות לתיקון, התקדמות הלאה, להיות "אדם נורמלי".

the cure

על ידי עירית_לוי » 31 אוגוסט 2013, 20:31

אולי אני אומרת כן אבל הגוף והלב עדיין אומרים לא, ואני לא באמת משתחררת, רק להיפך, מתהדקת סביב הלא הזה.

הרבה פעמים יש פער בין ההסכמה של הראש לחוות משהו - לבין ההסכמה של המערך הרגשי הפנימי לחוות אותו.
כמו שתיארת באופן כל כך מדוייק, עבור המערך הרגשי שלך זה נתפס כמסוכן להרגיש, ונתפס כמסוכן לבטא את הרגשות שלך.

במקביל לפחד ולזהירות האלה - יש בך כמיהה טבעית ובריאה להרגיש, כמיהה לבטא, ולשחרר החוצה לעולם את כל המטען הרגשי והיצירתי שיש בך. לבטא את אנרגיית החיים שבך.

ואת ביניהם. בין הפחד הגדול לכמיהה הגדולה.

כאשר הראש מנסה לדחוק ברגש כאשר הרגש עדיין לא מוכן ולא בשל ולא באמת הסכים לחוות את החוויה, ההתנגדות רק מתעצמת. ממש כפי שתיארת: את מתהדקת סביב ה'לא'. אלו הם מנגנוני ההגנה שלך שנכנסים לפעולה וההתנגדות שלהם היא מובנת וטבעית.
ולכן, חשוב ליצור הסכמה בשני הרבדים הללו: הרציונלי והרגשי. לאט ובעדינות. כדי שהרובד הרגשי לא ישגר מיד את שומרי הראש שלו :-).

אפשר לעבוד על יצירת הסכמה ועל יצירת ביטחון: הסכמה של המערך הרגשי שלך לחוות את החוויה, וביטחון בך ובמשאבים הפנימיים שלך שיאפשרו לך להכיל מפגש עם רגשות מכל מיני סוגים, וגם מפגש עם כאב.

אם את מרגישה שאת רוצה ומוכנה להיכנס לזה, את מוזמנת לענות על השאלות הבאות. הן מאפשרות את הצעד הראשון לשם. עם מה שיעלה נוכל להמשיך.
  • מה מפחיד בלחוש את הרגשות שלי בעוצמה רבה?
  • מה מפחיד בלבטא אותם כלפיי חוץ?
  • אם אחוש אותם אז...?
  • אם אבטא אותם אז...?
  • מה זה ידרוש ממני?
  • מה עלול לקרות לי?
  • מה אני לא מוכנה שיקרה?
  • מה אני כן מוכנה שיקרה?
  • מה זה יאפשר לי אם אסכים לחוש ולבטא?
{@

the cure

על ידי אנונימי » 28 אוגוסט 2013, 12:24

מישהו אמר לי שהאזור של הבטן ובית החזה הוא אזור היצר והיצירה. הוא דיבר על איך היצר עולה מאיברי המין דרך הבטן ובאזור מקלעת השמש מתחיל להפוך ליצירה. ואצלי כל האזור הזה - ממקלעת השמש ועד הגרון - חסום לגמרי. ממש קשה לי לנשום. כשהוא אמר את זה היה ברור לי שהוא צודק למרות שלא ממש הצלחתי לשים על זה את האצבע, מה זו היצירה הזו שכ"כ חסומה אצלי. ואז אחר-כך עלתה לי פתאום המילה "אימפוטנציה" והרגשתי שזה כ"כ נכון ומדויק, האימפוטנציה שלי, יש לי כזה דחף ענקי ואני לא מצליחה לעשות איתו כלום, לא מצליחה לשחרר אותו.
גם במימד המיני - אני לא מצליחה להגיע לאורגזמה, לא עם פרטנר (האחד שהיה לי) ולא לבד, וגם במימד הרגשי, שבעצם אני לא מצליחה באמת לבנות יחסים אינטימיים, וקרובים וסומכים, תמיד לוקחת את הצעד אחורה חזרה למרחב שלי, או מתאהבת מראש במי שאין סיכוי שאשיג; ובאמנות, שיש לי כ"כ הרבה דימויים ורעיונות שלא מתממשים, שנתקלים במחסומים של פחד והצפה וביקורת, ובריקוד- שנדמה שהגוף והחלל חונקים וצרים מלהכיל את כל מה שיש לי להביע.
ופתאום הרגשתי חזק מאד כמה אהבה יש בי, אהבה שפשוט אין לה לאן ללכת, וכל הגוש הזה שחוסם לי את החזה הוא גוש של רגש ללא מוצא, לא כי אני שומרת דברים בבטן אלא כי אני לא מעבירה את הרגש הלאה לאף אחד, ואני מרגישה שאין לי אף אחד בחיים שאפשר לסמוך עליו מספיק כדי לאפשר לרגש ולאש הזו להשתחרר.

והבנתי שאני כ"כ שומרת על עצמי, כי אם אני אעשה אפילו צעד קטן לכיוון האור (אחד השכנים שלי שבכלל לא מכיר אותי, אבל רואה אותי כל הזמן יושבת לבד במרפסת אמר לי - 'צאי קצת, תראי קצת אור') אני אלך לאיבוד שם, אתמכר, יודעת כמה האש הזו מסוכנת, איזו עוצמה אדירה ובלתי נשלטת יש לה, ואיך אפשר בקלות למעוד ולהתפתות לה, לצאת משליטה, להיכוות כהוגן. מכירה את זה ממקומות של התאהבות הרסנית, חושבת על רגעים שבהם הרגשתי לרגע את פוטינציאל ההתאהבות שלי בגבר שהיה הראשון שלי. כל הזמן הזה חשבתי שהגוש הזה קשור איכשהו למערכת היחסים שהיתה איתו ועכשיו אני מבינה קצת יותר: אולי זה כל מה שרציתי לתת לעצמי להרגיש ולא יכולתי להרשות לעצמי.

אני לא סומכת על שיקול הדעת שלי, במי אפשר לבטוח ובמי לא, ונמאס לי מגישת ה"אז נסתכן ונתמודד עם ההשלכות, אלו החיים" שאני נוקטת הרבה פעמים, ורואה שזה לא עובד, לא באמת, אולי אני אומרת כן אבל הגוף והלב עדיין אומרים לא, ואני לא באמת משתחררת, רק להיפך, מתהדקת סביב הלא הזה.

זה מרגיש כמו גבול דק ומסוכן מאד שכל החיים אני נעה אליו וממנו, נכוות קצת ושוב נסוגה, נכווית הרבה ונסוגה הרבה, אף פעם לא פותרת את זה, לא מגלה מה יש מעבר.

the cure

על ידי עירית_לוי » 20 אוגוסט 2013, 14:51

אכן מופלאה הגבירה בחום :-)

.
_לפני כמה זמן ישבתי במדיטציה () וחשבתי שיש לי מקום בגוף, במקלעת השמש, שכשאני חושבת "אין סיבה לפחד" אני מרגישה את זה שם. כמו מין נקודה אחת בגוף שלי שהיא פשוט חסינה, אי אפשר לפגוע בה. ובאמת אני מדמיינת את זה כאילו יש לי שם שמש קטנה.
זה עונה לך על השאלה?_

כן! זה נהדר!
יש לך בעצם גישה אל העוגן הפנימי שלך.

התחושה הזו שאת מתארת ש"אין סיבה לפחד" זו תחושה שלא קל ולא מובן מאליו להגיע אליה. אז זה נפלא.
את יכולה לנסות (בעת מדיטציה או לא) להעצים ולחזק את הגישה שלך לשם. לחזור מדי פעם אל השמש הקטנה הזאת, להרחיב אותה, לאפשר לה לחמם אותך, לגדול ולמלא אותך. להפוך את ערוץ הגישה שלך אליה זמין ונגיש על בסיס יומיומי.

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 05 אוגוסט 2013, 09:23

(קראתי וחשבתי לעצמי, מי זאת המופלאה הזאת שכותבת בכל כך הרבה ידע וחוכמה אבל היא "משתתפת חדשה" פלוני אלמונית??? ואז הגעתי לחתימה והבנתי )
D-:

אני עושה מדיטציה, אבל לרוב פשוט יושבת ונושמת רגיל, מקשיבה לגוף ולכל מה שעולה.
עוד דבר שחשבתי עליו בהקשר של המשפט הזה:
זוהי טכניקה מצוינת ומאוד נפוצה בעולם המדיטציה, לשבת ולהתבונן בכל מה שעולה אם כי נחשבת מורכבת יותר וקשה בהתחלה ליישום מכיוון שהיא דורשת מהמתרגל להיות נטוע ומבוסס היטב במצב ההתבוננות שלו בדברים על פני היסחפות בזרם שלהם והזדהות עם התנודות המחשבתיות והרגשיות.
דווקא במצבים של הצפה מחשבתית או רגשית או עודף רגישות לגירויים, מומלץ להשתמש באחת הטכניקות ש"קושרות את התודעה" ומתמקדות בדבר אחד בכל פעם.
האפשרויות לכך הן רבות ומגוונות: התמקדות בנשימה, באיבר מסוים בגוף, בצ'אקרה מסוימת, באלמנט מסוים כמו התארכות, התרחבות, יציבות, אווריריות ועוד, ונראה לי שאלה מסוג התרגולים שיכולים להיות לך מאוד חיוניים.
את יכולה להמשיך לעשות את מה שאת עושה בד"כ ופשוט לנסות לשמור את תשומת הלב שלך ממוקדת בדבר אחד, בכל פעם שהיא בורחת משם ונודדת למקום אחר, להחזיר אותה בעדינות למוקד תשומת הלב הנבחר.
כשתרגישי שהתודעה שלך שקטה ולא ממהרת להתרוצץ, אפשר תמיד לחזור להתבוננות החופשית בכל מה שעולה.
@}

the cure

על ידי בשמת_א* » 04 אוגוסט 2013, 11:48

ושכחתי להוסיף: ועדינות, ורגישות, ואמפתיה ותמיכה ואיכפתיות.

the cure

על ידי בשמת_א* » 04 אוגוסט 2013, 11:47

מסכימה עם הגבירה בחום בכל מלה.
(קראתי וחשבתי לעצמי, מי זאת המופלאה הזאת שכותבת בכל כך הרבה ידע וחוכמה אבל היא "משתתפת חדשה" פלוני אלמונית??? ואז הגעתי לחתימה והבנתי (-: ).

the cure

על ידי פלוני_אלמונית* » 04 אוגוסט 2013, 09:51

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הי יקרה,
נשמע שאת עוסקת בשני תחומים נפלאים שיכולים לתת ביטוי ולטפל בנפש כשטובת הנפש וה- well being שלך כאדם נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם.
ממה שאת מספרת הנישות המסוימות בהן את עוסקת כרגע לא שמות את בריאות הגוף והנפש כמטרתן העליונה.
הן הריקוד הקלאסי והמקצועי (שממנו גם אני הגעתי בצעירותי) והן רכיבה תחרותית כמו כל תחום תחרותי, הישגי עוסקים ביכולת להביא את הגוף ואת רמת הביצועים אל המקסימום ולסחוט ממנה את כל המשאבים כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר שאפשר - עם המחיר שהמערכת שלנו צריכה לשלם על זה בכל הרמות, נתמודד כבר אחר כך.
לכן אני מאוד מבינה את הדימוי היפה שנתת: אני פשוט מרגישה כמו חיית פרא בתוך כלוב יפה ומרווח מאד. מכיוון שהטיפול והעבודה הפנימית שהנפש שלך מחפשת לא באים כרגע לידי ביטוי בתוך שלל הטכניקות המוקפדות שאת לומדת. זה כמובן לא חייב להיות כך, וגם מגיע רגע שהשליטה בטכניקה מאפשרת לך חופש פנימי גדול לבטא את עצמך בתוכה, אבל כרגע נשמע מדברייך שהעיסוק הטכני אינו מספיק כדי לטפל בסוגיות הפנימיות והמעודנות יותר ואולי באמת נכון לך לשלב בתוך סדר היום שלך גם תנועה חופשית יותר (בין אם ריקוד חופשי, או תנועה אחרת), שבאה מתוך החיפוש וההקשבה הפנימיים שלך לגוף, לכיווני התנועה והעוצמות שהוא זקוק להם.
מה שמביא אותי להתייחס למשפט הבא:

_קראתי את כל מה שכתבתן ואני מודה לכולכן, אין לי ממש זמן ומשאבים כספיים להיכנס לטיפול מקצועי כרגע (בכל שיטה שלא תהיה), הייתי מעדיפה באמת לטפל בעצמי אם זה אפשרי.
אנסה את השיטות של הנשימה... אני עושה מדיטציה, אבל לרוב פשוט יושבת ונושמת רגיל, מקשיבה לגוף ולכל מה שעולה. נראה לכן שהספירות\צבעים\מנטרות הן יעילות יותר?_
אני חושבת שבהחלט אפשרי לך לטפל בעצמך אבל מאמינה בכל לב שכשרוצים להביא אל החיים שינוי עמוק ועקבי, מוכרחים לפנות את הזמן והמשאבים (זמן, סבלנות, מרחב הקשבה ופינוי מקום בתוכנו למשהו חדש, ולפעמים גם כסף. זה לא חייב להיות בהכרח הרבה זמן או כסף, לפעמים שעה בשבוע היא התלה מצויינת) וללמוד אותם מאנשים מנוסים. אחרת מאוד קשה (לא בלתי אפשרי בהכרח אבל קשה) להתחיל דרך חדשה ללא מסגרת או מישהו שכבר הלך בה קודם ויודע לאן היא מובילה, גם להיות בתוכה ולחוות את הטלטלות שלה וגם להתבונן בעצמך מבחוץ ולהוליך את עצמך בדרך.
כאמור, יש בודדים שאולי עשו את זה אבל לרוב, נוכחות של מורה או מדריך או מטפל (לא חשוב מה התחום שבחרת ללכת בו) היא חשובה כדי ליצור שינוי עמוק ולהתמיד בו על כל השינויים והמצבים שהוא יוצר. על הבסיס הזה כמובן שהתרגול העצמי והמוטיבציה שלך לטפל בעצמך היא זו שתעשה בשבילך את העבודה.

דוגמה טובה לעניין הזה לדעתי היא תחום המחול: תארי לך שהיית מחליטה שאת רוצה ללמד את עצמך בלט קלאסי לבד מספר או מעצות שקבלת באינטרנט ללא הנחייתם של מורים/ רקדנים מנוסים בתחום. האם יכולת באמת להיכנס לעומקו של העניין ולהתפתח בתוכו כמו שאת מתפתחת כיום? וגם היום כשיש מישהו שמנחה אותך יש כל כ הרבה שעות תרגול שאת מחוייבת אליהן כדי ללמוד בעצמך.

אנסה את השיטות של הנשימה... אני עושה מדיטציה, אבל לרוב פשוט יושבת ונושמת רגיל, מקשיבה לגוף ולכל מה שעולה. נראה לכן שהספירות\צבעים\מנטרות הן יעילות יותר?
כל סוגי הנשימה השונים ודרכי המדיטציה היא טכניקות שונות (לא טובת יותר או טובות פחות) שנועדו להפנות תשומת הלב שלנו פנימה, לכנס את החושים שלנו מהחוץ אל הפנים, להגביר את הפעילות של מערכת העצבים הפרא סימפטטית שאחראית על מצב הרגיעה הפנימי שלנו (ברמה הפיזי, הנפשית והמנטלית) ומתוך כך לאפשר לנו שליטה והתמודדות טובה יותר עם מצבי החיים השונים כמו מן פילטר אם תרצי, שמאפשר לנו לעשות סלקציה טובה יותר של מה אנחנו מכניסים פנימה, מה מטלטל אותנו ומה פחות.
כל הטכניקות האלה יעילות ודורשות התבוננות ובדיקה: כמה, איך בדיוק, האם זה מתאים לך כרגע, ואת כל זה בעיני, קשה מאוד לעשות בתוך מערבולת רגשית ללא הנחיה של מישהו מנוסה שרואה אותך הלכה למעשה והולך איתך בדרך.

אז אחרי שחפרתי רבות (מצטערת אם הגזמתי (-:)
מה שאני בעצם אומרת זה שהעצות שניתנו לך הן נפלאות וכדאי לך מאוד לנסות אותן ולבדוק אותן על עצמך.
מעבר לזה, נסיוני האישי מראה שיש נקודות מפתח כאלה בחיים שבהם מורה/ מטפל/ מדריך/ איש מקצוע (מחקי את המיותר) נחוץ לנו כדי להבין על זה דרך נכון לנו לעלות וכדי לעזור לנו לבסס את צעדנו הראשונים בתוכה. לפעמים אפילו פגישה או שתיים עם אדם כזה יכולה לשלוח אותך לדרך ממוקדת יותר עם כמה כלים ברורים ונכונים עבורך.

(()) בינתיים
הגבירה בחום ממחשב אחר. @}

the cure

על ידי אנונימי » 03 אוגוסט 2013, 11:41

תודה רבה לכולכן.
מאד מרגש אותי להיכנס לכאן ולראות כל-כך הרבה תגובות, הצעות לעזרה, תמיכה והשתתפות.
באמת התחלתי במסע לחקר הנשימה, הרבה התעסקות סביב העניין הזה, היה לי שבוע קשה שבמשך 5 ימים בערך לא היה לי אוויר, די נכנסתי לפאניקה, ניסיתי כל מיני תרגילים ונשימות וכלום לא עזר... בסוף הלכתי למדקרת וזה שחרר קצת, עכשיו אני בסדר, כל-כך כיף לנשום!
כשדיברתי עם המדקרת על הנשימות היא אמרה שאין שום בעיה פיזית, שהריאות שלי חזקות, ושההרגשה שאין לי אוויר באמת נגרמת מחסימה באזור הלב, באזור הרגשי, משהו שרוצה להשתחרר. היא אמרה שזה מעולה שאני רוקדת ועובדת עם סוסים (אני עובדת בחווה) ושאלו בדיוק שני הדברים שממליצים עליהם במצב כזה. כשהיא אמרה את זה הרגשתי מין קווץ' בלב, כי אלו שתי נקודות רגישות אצלי... אני, שבאתי מריקוד חופשי, לומדת עכשיו בצורה אינטנסיבית מאד המון טכניקה, בלט קלאסי, רפרטואר, המון משמעת ודיוק. טוב לי בלימודים ואני מתפתחת המון, אבל תמיד מרגישה שאני לא מגיעה לאן שאני רוצה להגיע, לריקוד. כמו מין משחק מקדים שאף פעם לא מגיע לאורגזמה... יש לי המון שאלות לגבי הריקוד, כי ברור לי שאני רוצה לעסוק בזה ושהחיים שלי יהיו סביב זה, אבל אני פשוט לא יודעת איך זה יכול לקרות בצורה כזו, שנדמה שעולם הריקוד המקצועי הוא כל-כך כל-כך טכני. וגם, אני די בטוחה שהבלט הקלאסי הוא מה שהתחיל לי את כל בעיות הנשימה מלכתחילה...
וגם בחווה, זו חוות אינגליש ספורטיבית מקצועית כזו, ואין שום סיכוי פשוט לקחת סוס וללכת לדהור ביערות.
אני פשוט מרגישה כמו חיית פרא בתוך כלוב יפה ומרווח מאד.


קראתי את כל מה שכתבתן ואני מודה לכולכן, אין לי ממש זמן ומשאבים כספיים להיכנס לטיפול מקצועי כרגע (בכל שיטה שלא תהיה), הייתי מעדיפה באמת לטפל בעצמי אם זה אפשרי.
אנסה את השיטות של הנשימה... אני עושה מדיטציה, אבל לרוב פשוט יושבת ונושמת רגיל, מקשיבה לגוף ולכל מה שעולה. נראה לכן שהספירות\צבעים\מנטרות הן יעילות יותר?

עירית: אם את מנסה לדמיין עוגן פנימי שמאפשר לך לעמוד חסונה מול הפחד מעודף גירויים - מה היה העוגן הזה? מה את רואה בעיני רוחך?

לפני כמה זמן ישבתי במדיטציה ((-:) וחשבתי שיש לי מקום בגוף, במקלעת השמש, שכשאני חושבת "אין סיבה לפחד" אני מרגישה את זה שם. כמו מין נקודה אחת בגוף שלי שהיא פשוט חסינה, אי אפשר לפגוע בה. ובאמת אני מדמיינת את זה כאילו יש לי שם שמש קטנה.
זה עונה לך על השאלה?

תודה תודה תודה לכולכן. אני לא יכולה להסביר כמה טוב לי לקבל את התמיכה הזו.

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 27 יולי 2013, 17:52

אני מצטרפת בחום להמלצות של תמרוש רוש לגבי ספירת הנשימה, זה מאוד מרכז וממקד ומאוד פשוט ואכן אפשר להוסיף לזה אלמנטים שונים שיכולים לעזור. (-:

הנה עוד כמה וריאציות שאני אוהבת:
  • לספור את הנשימה בסדר יורד נגיד מעשרים ועד אחת - יש משהו בעצם הספירה היורדת שמוליך את תשומת הלב מהריבוי אל האחד ומקדם את מיקוד המחשבה.
  • לדמיין תוך כדי הספירה שאת יורדת בגרם של עשרים מדרגות (במידה והחלטת לנשום עשרים נשימות), בכל נשימה את יורדת בדמיונך מדרגה במן פסאג' דמיוני וסופרת בלב את המספר שלה, כשבסוף המדרגות מחכה שדה פורח, או יער, או מעיין או כל דבר שמרגיע ועושה לך נעים להרגיש שאת מתקדמת לקראתו. עם כל מדרגה שאת יורדת לדמיין את עצמך רגועה ונינוחה יותר.
  • להוסיף לנשימה יחס שווה בין השאיפה (הכנסת האוויר), החזקה קטנה של האוויר בפנים והנשיפה (הוצאת האוויר): הדרך הקלה והטובה להתחיל בה היא לספור ביחס של 4: שאיפה מאחת עד ארבע, החזקת האוויר בפנים בספירה של 4 ונשיפה בספירה של 4. כך להמשיך עשרים פעמים או כמה פעמים רצופות שתחליטי.
  • גם אני אוהבת לעבוד עם צבעים וכמו שתמר תיארה יש דרכים נפלאות ומגוונות לעבוד איתם ולהרגיש אותם מרככים ומכנסים אותך מבפנים: כמו שתמר המליצה אפשר לבחור גוון שמעורר בך השראה /מרגיע אותך ולדבוק בהם: אפשר לתת ממש לנשימה צבע ולדמיין את האוויר נכנס ויוצא בצבע שבחרת או כאמור להרגיש את הגוף מתמלא בצבע בשאיפה ומתרוקן בנשיפה.
  • באותו האופן דרך מאוד חזקה ואפקטיבית היא לעבוד עם אור בהיר ונעים: את יכולה לדמיין את עצמך מתחת למקלחת של אור ואת עצמך שואפת את האור פנימה. האור ממלא ומרחיב אותך עם כל שאיפה ומתרוקן ומרחיב סביבך את בועת האור בנשיפה
  • ווריאציה אחרונה כדי באמת לא להכביד עליך: גם אני מאוד אוהבת לעבוד עם מנטרות ומתה על אום נמה שיווה, ואם זה יותר מידי בשביל ההתחלה, לשנן רק את הצליל אום (עם כל נשיפה) עושה נפלא בפני עצמו.
אני חושבת שאין באמת מנוס מלחפש ולבדוק על עצמך עם מה מתאים לך להתחיל. איך תדעי? תתחילי אם אחת האופציות שנכתבו לך כאן: מה שיתפוס ותרגישי בעקבותיו תחושה טובה של צלילות, קלות בראש ובלב ובהירות, איתו תמשיכי איזה פרק זמן ומשם תתקדמי. אני אישית לא בטוחה שיש טכניקות יעילות יותר או פחות באופן אבסולוטי. טכניקה אחת יכולה להיות אפקטיבית מאוד על אחד ואדם אחר בכלל לא (אני רואה את זה כל שבוע בשיעורי המדיטציה) וכמו כן, טכניקה אחת יכולה להתאים לך בתקופה מסויימת ואחרי זמן מסוים כבר פחות ותצטרכי למצוא דרך אחרת לגייס בעזרתה את השקט. כך שכרגע נכון בעיקר להתחיל עם משהו וללכת איתו לכמה זמן ולבחון מה הוא עושה.

הרבה הצלחה וספרי איך הולך לך @}

the cure

על ידי תמרוש_רוש » 27 יולי 2013, 15:10

קראו לי אז באתי ;-)

כן, נשמע שיש לך עודף גירויים, אבל מבפנים יותר מאשר מבחוץ. נשמע שהוויסות שקשה לך להגיע אליו הוא וויסות של כל הפעילות הפנימית שלך, יותר מאשר קושי להתמודד עם גירויים חיצוניים.

המון המון מחשבות ומילים שחוצות וסותרות אחת את השניה ולא מגיעות לשום מקום. אני לא יודעת איך להשקיט אותן, איך לא להאמין להן, איך פשוט להיות.
בפי שאמר נזיר יוגי אחד: כמה חבל שאת האדם היחיד בעולם שנתקל בבעיה הזאת :-D.
יש שלל תיאורים לתאר את התודעה האופיינית לבני אנוש. ביניהם: "מוח של קוף" (מחשבות שמדלגות ללא הפסק מענף לענף, ועוצרות רק כדי להתגרד, לירוק וליילל), "נחיל דבורים וצרעות" (מוח שלא מפסיק לזמזם) ו"אמבה" (איור של המוח שלי מלפני כמה שנים: מין משהו חסר צורה, ענק ומפחיד עם שלוחות א-סימטריות שמתפשטות לכל הכיוונים).

לפעמים זה קורה מעצמו ונראה כל-כך פשוט. ואז הן חוזרות וזה שוב כל-כך מסובך
כן, זה נורא נכון. אחרי שאת סוף סוף מגיעה למצב שקט יותר, זה נראה הכי קל בעולם...
אז בתור התחלה, איזה נפלא שאת מכירה את המצב השקט! את יודעת איזה ערך יש לזה? עכשיו את יודעת שיש אופציה אחרת, את יודעת איך זה מרגיש, למה את שואפת, ומה הגמול שתקבלי על העבודה והמאמץ להשקיט את התודעה. זה מעולה! תארי לך איך זה לנסות להשקיט את המוח בלי שיש לך אפילו את היכולת לדמיין איך השקט הזה מרגיש.

לרקוד, לרוץ, לעבוד עבודה פיזית, לעבוד עם הגוף, משקיט קצת את המחשבות, נותן למוח להתעסק במשהו אחר.
זו גם המטרה של מדיטציה, בייחוד מדיטציה שמתמקדת בדימוי אחד או במנטרה: לתת למוח להתעסק במשהו אחר, ולהתעסק במשהו אחד כל פעם, ולבנות את היכולת למשמעת עצמית: להישאר על מה שאת רוצה להישאר עליו, ולהפסיק לקפוץ בין חמשמאותמיליון דברים אחרים.

חבר טוב שלי, שהוא מאסטר בקראטה, אמר לי שיש לי הרבה כוח (צ'י) אבל הוא מתפזר, מתבזבז. שאני צריכה ללמוד איך לאסוף את האנרגיות שלי. אני עכשיו חוקרת את זה, הייתי שמחה לדעת עוד דרכים איך.
מדהים איך התשובה (אחת מהן, בכל אופן) כבר נמצאת בגוף השאלה:
קראטה.
בזמן שעוד לא זיהיתי שהתודעה שלי נראית כמו עדת זבובים מעל ערימת ח#%, התחלתי להתאמן בקראטה. זה היה בדיוק זה: לא סתם פעילות גופנית (שזה מבורך בפני עצמו), אלא פעילות גופנית שדורשת המון המון המון המון דיוק. מיקוד. גם מנטלי וגם פיזי.
כל הקטע בקראטה זה לאסוף את האנרגיות שלך, גם ברמה הפיזית וגם המנטלית, ולתעל אותן לזמן אחד, מקום אחד, בתנועה אחת מדויקת. זה היופי שבכל העניין. מניסיוני, לקרטאה יש השפעה ממקדת ומבורכת, שאחרי תקופת אימונים מסוימת מתחילה לזלוג אל מעבר לשעת האימון עצמו, ומשפיעה, בטווח הולך וגדל, על החיים שמחוץ לאולם האימונים.

הגבירה בחום המליצה על תרגילי מדיטציה ונשימה ברשת, אבל אני לא מסוגלת להתחיל לחפש אותם. זה מפזר אותי
מובן לחלוטין (())

הנה שני תרגילים ששימשו אותי בתקופות שונות:
  1. ספירת נשימות. הכי פשוט בעולם. את נושמת פנימה וסופרת "אחת", שואפת וסופרת "אחת", נושמת "שתיים", נושפת "שתיים" וכן הלאה.
כדאי להחליט על סט מסוים, למשל לספור עד חמישים פעם אחת, או עד שלושים שלוש פעמים רצופות. אם הנשימה והספירה לא מספיקות בשביל לכבוש את תשומת הלב, והמחשבות בורחות הצידה, אפשר להוסיף לזה רובד חושי פשוט שעוזר למשוך את מהחשבות בחזרה אלייך. אני השתמשתי בדימוי חזותי של כד, שעם כל נשימה היה מתמלא באור כחלחל-ירקרק, ועם כל נשיפה היה מתרוקן. עוד אופציה זה לדמיין את הספרות שאת חושבת עליהן מופיעות בגדול על המסך הפנימי שלך. תבחרי פונט אחד וגוון שמעורר בך השראה, ותדבקי בהם.
אפשר גם לשמוע בראשך את המילים "אחת" "שתיים" וכו' בקול פנימי מוטעם, בצליל יפה ומהדהד, גונגי כזה, שימלא לך את הראש.
  1. מנטרה. אני אוהבת את "אום נמה שיווה" הקלאסית (ששימשה כבר כמה מיליוני אנשים מאז היווצרה), שהכרתי בביצוע הזה של שילה צ'אנדרה : פשוט, יפה וקליט. אם כי כשאני שרה את זה אני מעדיפה בקצב קצת יותר איטי. בצקופה מסוימת הייתי עוצרת למדיטציה פעם ביום, באמצע היום (זה מה שהתאים ללו"ז ולצרכים שלי), לעשר דקות או רבע שעה. לפעמים עשרים דקות. מדהים איך זה עזר לי בתקופה מאוד מאוד עמוסה, מבולגנת, ורוויית שינויים.
  1. קראטה :-)
אהם. למעלה כתבתי "אם המחשבות בורחות הצידה, אז..." אז רק כדי שלא יהיו אי הבנות: המחשבות תמיד בורחות הצידה בהתחלה, מנסות להתחמק, להשתולל, להסיח את דעתך, לעשות מה שבראש שלהן.
כל הקטע במדיטציה זה לא להיכנע להן ולא להיבהל מהדפוס הזה של המחשבות, אלא להתמיד ולהחזיר אותן בחזרה פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהן מתחילות להתמשמע. זה לוקח זמן, וזה דורש סבלנות. אממה, יש טכניקות מדיטציה יעילות יותר ויעילות פחות. מדיטציה יעילה היא זו שמצליחה להחזיר את המחשבה קצת יותר בקלות כשהיא בורחת, או למגנט אותה לעוד כמה שניות בכל פעם, לפני הבריחה הבאה.
זה עניין די אישי - נסי ותראי.

the cure

על ידי אהבת_עולם* » 27 יולי 2013, 01:21

שלום לך,
קראתי והזדהיתי עם המון ממה שרשמת - תחושת ההצפה - גם מדברים חיוביים, המון כישרונות אנרגיה ויצירתיות שלא מוצאים דרך לבוא לידי ביטוי, המועקה, הגוש בגרון.
הפחד לחפש דברים באינטרנט מרוב שזה מרגיש אינסופי.

כשאני למשל צריכה לחפש באינטרנט איזה אוטובוס לקחת ממקום למקום - זה הרבה פעמים מלחיץ ומשתק אותי, ואני כמעט תמיד דוחה את זה לרגע האחרון.
מאבחן אמר לי שיש לי הפרעות קשב וריכוז, וזו גם הסיבה שאני פוחדת לחפש דברים באינטרנט.
כי עם הפרעות קשב וריכוז קשה להתמודד עם כזה ריבוי של מידע, וזה יוצר לחץ פנימי.
(עד האבחון הזה בכלל חשבתי שאין שום קשר ביני לבין הפרעות קשב וריכוז.)

אני ממש לא בטוחה אם זו הסיבה, או אם זו הסיבה היחידה.
אבל יכול להיות שכן, ושזה באמת משפיע הרבה יותר ממה שאני חושבת.

האם יש איזשהו מצב שיש לך איזו הפרעת קשב וריכוז?

the cure

על ידי עשב_השדה* » 27 יולי 2013, 00:33

שלום
קראתי בעניין ואני מהססת אם להכנס לדיון ולהציע ....
חוששת להציף.... אבל
אם את עדיין מעוניינת בתמיכה וזה מרגיש לך נכון לשמוע קול נוסף ,
אשמח להאיר על אפשרויות נוספות שעולות בדעתי
אני מטפלת בשיטת פאולה ורואה כיוון מתוך הכלים האלה
בינתיים אחכה לתגובה ואקשיב

the cure

על ידי בשמת_א* » 26 יולי 2013, 23:15

המממ. הפחד מעודף גירויים.

שני דברים שונים עולים בדעתי: תחפשי "גישת רמי כץ". ועוצמת הרכות.
בגישת רמי כץ מאבחנים את התחומים בגוף שלך שסובלים מעודף גירויים, ואז נותנים לך תרגילים שמטרתם לחזק את המקומות הרגישים.
בעוצמת הרכות, מחזקים מכיוון אחר.
יתרונן של שתי השיטות בכך שעובדים דרך הגוף ולא בדיבורים. זה עוקף את המקומות הבעייתיים והולך ישר לריפוי וחיזוק עמוק.

the cure

על ידי עירית_לוי » 26 יולי 2013, 17:46

הפחד שלי הוא לאו דווקא מדברים חדשים, אלא ממצב של עודף גירויים, את מבינה?

כן, בהחלט.
האתגר הוא לחפש משהו שיעגן ויקרקע אותך מול עודף גירויים. משהו שיאפשר לך לחוש יותר חסונה ופחות פגיעה מול מצב כזה.
טוב שהצלחת למקד לעצמך את העניין!

אני הייתי מנסה עבודה כלשהי עם הגוף, כמו זו שהציעה הגבירה בחום או עבודה אחרת עם הגוף. יש הרבה מאוד אפשרויות, לבד או בליווי של מטפל. יש לי הרגשה שהעוגן שאת מחפשת יוכל להתבסס באמצעות המשאבים והכוחות שטמונים בך דרך עבודה עם הגוף. מה דעתך?

שאלה אחרת, שאת יכולה לנסות לענות עליה "מהבטן": - אם את מנסה לדמיין עוגן פנימי שמאפשר לך לעמוד חסונה מול הפחד מעודף גירויים - מה היה העוגן הזה? מה את רואה בעיני רוחך?

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 20 יולי 2013, 20:47

הי יקרה,
אני מבינה מאוד את מה שאת מתארת.
השפע לפעמים בתקופות מסוימות יכול לגרות גם לי להתקפל ולברוח ממנו.
אם לדבר עם בחורה אחת (אני (-:) בטלפון לא נשמע לך מאיים מידי, את מוזמנת לדבר איתי ואנסה לעזור עד כמה שאוכל.
ימים יפים בינתיים @}

the cure

על ידי אנונימי » 20 יולי 2013, 20:31

היי. הרבה זמן לא היה לי אינטרנט, לא הייתי בבית של ההורים. אני נכנסת לאינטרנט רק בשביל הדף הזה, ולפעמים כשצריך לברר משהו כמו אוטובוסים וכדומה. האינטרנט מייצג עבורי בדיוק את התופעה הזו. רק להסתכל בדף בית עם מליון חלונות מלחיץ אותי. בד"כ אני מסתדרת מצויין בלי אינטרנט אבל לפעמים זה מקשה. כמו עכשיו, הגבירה בחום המליצה על תרגילי מדיטציה ונשימה ברשת, אבל אני לא מסוגלת להתחיל לחפש אותם. זה מפזר אותי, ממש גורם לי בחילה. היום חיפשתי איזה מתכון באינטרנט ופשוט התייאשתי. מהשפע הזה. הפחיד אותי השפע הזה.
לפני כמה ימים הלכתי לספרייה וקרה לי אותו הדבר. לא יכולתי לבחור ספר. ממש נכנסתי ללחץ. הכל נראה לי מעניין ובסוף הלכתי בלי לקחת שום דבר.
מעניין שהזכרת תרגילי נשימה, כי הנשימה זה דבר שמאד מעסיק אותי. המון פעמים אני מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון, מקשה עלי לנשום, לפעמים אני מתעוררת עם התחושה הזו, ואני מקשרת אותה ללחץ. אני יכולה להיות יחד עם זאת מאד שמחה, עליזה, בהודיה, להרגיש שטוב לי ובכל זאת לא להצליח לנשום בחופשיות. אני כן עושה מדיטציה, וכשזה קורה לי אני מנסה לנשום עמוק ולהירגע, אבל זה לא עוזר. שום דבר לא משחרר את המועקה הזו, מועקה פיזית ממש.

אני בתקופה טובה מאד עכשיו, אני שמחה ומאוזנת, אבל אני יודעת שזה בגלל שאני כל-כך שומרת על עצמי. עירית, אני לא מלקה את עצמי בגלל מנגנון ההגנה הזה, רק מתוסכלת, מכך שהרוח החופשייה שלי לא יכולה לצאת החוצה. מזה שכל-כך הרבה דברים מסקרנים אותי ואני לא יכולה להרשות לעצמי, ברגע שאני הולכת אחריהם אני מאבדת את עצמי.

האם אני מסכימה להתנסות בדברים חדשים?
כן

האם אני מסכימה להפסיק להתנגד לדברים חדשים?
אני לא יודעת

מה מפחיד אותי בלהתנסות בדברים חדשים?
מפחיד אותי לצאת מהמרכז שלי, לאבד אותי, לא לדעת מי אני, מפחידה אותי ההרגשה הפיזית של עודף מחשבות, של התחממות של המוח, של טרטור בלתי פוסק

מה עוד מפחיד אותי שם?
מפחיד אותי להשתנות, לאבד דברים שאני אוהבת בעצמי, לאבד אנשים שאני אוהבת, מפחיד אותי להיפרד

מה יידרש ממני אם אתנסה בדברים חדשים?
להיות אסופה, להיות אמיצה, להתייחס לדברים בהומור

על מה אצטרך לוותר אם אתנסה בדברים חדשים?
לא יודעת, תלוי במה, אולי על השליטה בעצמי, אצטרך לאבד שליטה, לתת לדברים לזרום

מה לא אוכל יותר לעשות אם אסכים להתנסות בדברים חדשים?
לא יודעת

מי לא אוכל יותר להיות אם אסכים להתנסות בדברים חדשים?
אולי להיות ילדה, אצטרך להתבגר, כל הזמן להתרחק מהילדה שהייתי, מהמקום התמים הזה

מה יתאפשר לי כאשר אסכים להתנסות בדברים חדשים?
חופש, שמחה, הרפתקאות, התרחבות

האם אני מסכימה להתנסות בדברים חדשים?
כן, כן הלוואי...


עכשיו כשאני קוראת את השאלות אני מבינה שהן קצת לא ממוקדות, כי הפחד שלי הוא לאו דווקא מדברים חדשים, אלא ממצב של עודף גירויים, את מבינה? ויותר ויותר אני מבינה שזה קשור לדמיון.

תודה רבה על העזרה והליווי בתהליך. אני מצטערת שלא יוצא לי להכנס לפה יותר.

the cure

על ידי עירית_לוי » 07 יולי 2013, 20:42

ומה ש הגבירה בחום מציעה נשמע לי מתאים ומדוייק :-).

the cure

על ידי עירית_לוי » 07 יולי 2013, 20:41

אני מרגישה שאני צריכה לברר איפה הגבולות שלי, איפה הם אמיתיים והחצייה שלהם מסוכנת עבורי, ואיפה הם דמיוניים ונובעים מפחדים מיותרים.

זו נקודה חשובה מאוד לבירור.
אם תרצי, את מוזמנת להרחיב ונוכל לעשות כאן את הבירור. את יכולה לתת דוגמאות לסיטואציות בהן חצית את הגבול ולסיטואציות בהן נמנעת מלחצות אותו. אילו מחשבות ליוו את הסיטואציה ואילו רגשות.

מהדוגמא שנתת על חציית הגבול אל עבר יחסי מין עולה לי שאת יכולה ללמוד לחדד את ההקשבה שלך אל עצמך. כלומר - ללמוד לבודד את הקול הפנימי שלך מכל מיני רעשי רקע שמלווים אותו ומקשים עליך לשמוע אותו. זה נכון לתחום של יחסי מין וכמובן לשאר התחומים בחיים.
אני באופן אישי לא מאמינה בדריסה או דיכוי של עצמך על מנת לממש דברים שאת רוצה לממש (את השתמשת במילה 'אונס'. יש בה תנועה חזקה של דריסה). אני מאוד מאמינה בשילוב של נחישות למימוש עם גישה רכה ומאפשרת. הרכות היא קריטית בעיני. השילוב הזה דורש הקשבה פנימה, גם אל הדבר שאת כמהה לו ובו בזמן גם אל הקצב והמידה שנכונים ומדוייקים לאדם שאת.
.

זה מאד מדבר אליי, וזה בעצם מה שאני מנסה לברר עם עצמי. מי אני? מה אני? מה טוב בשבילי? מה קשה ורע, ומה קשה וטוב? עם מה כדאי לאזור כוחות להתמודד ומה פשוט בזבוז אנרגיה, ועדיף לוותר עליו?

אוקיי. הנה משהו להתחיל איתו את הבירור. תנסי לענות על זה כמה שיותר אינסטינקטיבי ו"מהבטן":
  • מי אני אם אני לא הבת של ההורים שלי?
  • מי אני אם אני לא האחות של האחים שלי?
  • מי אני אם אני לא בת הישוב X ?
  • מי אני אם אני כבר לא גרה בבית של ההורים שלי?
דבר נוסף:
הביטי על התלבטויות יומיומיות, וכאשר את רואה שהראש והמחשבות מתחילות לבלבל אותך - עצרי, הניחי יד על מרכז הלב (מרכז בית החזה) ושאלי: "מה הקול הפנימי שלי אומר לי כעת ביחס לזה?"
הכוונה הכללית היא להסיט לאט את המוקד מהרעש של הראש - אל השקט של הלב ושל הידיעה הפנימית.
תראי אם זה תרגול שאת יכולה לנסות להתחבר אליו. אם לא, נחשוב על עוד דברים.
.

יותר ויותר מתברר לי שההצפה המחשבתית הזו היא בזבוז אנרגיה גדול מאד. אני מרגישה כל הזמן צורך להתגונן בפני מה שחדש. וזה מה שהכי חבל לי - שההרגשה הזו, של לגלות דבר חדש, שמפתיע ומשנה אותך, יכולה להיות כל כך נעימה, וכל-כך טוב וטבעי לחפש אותה, ואני כל הזמן עושה את התנועה ההפוכה...

זה מאוד טבעי שמתרחשת בתוכך תנועה הפוכה. הנה הזדמנות להתחיל לתרגל התייחסות רכה אל עצמך :-) :
תראי, יש לך סיבה טובה לעשות תנועה הפוכה. כתבת על צורך להתגונן. אני מאמינה שמדובר במנגנון הגנה אינסטינקטיבי. מנגנון שמופעל באופן אוטומטי כאשר את מתכוונת לחקור איזור חדש.
עבור המערך הרגשי שלך הרצון הזה שלך לחקור משהו חדש - נראה מאוד מפחיד ונדמה לו כמסוכן. אני משערת שההצפה המחשבתית, מעבר לדברים אחרים, היא גם סוג של מנגנון הגנה שעוצר אותך ושומר עלייך מלעשות צעדים "מסוכנים". ההצפה ממסכת אותך ובולמת אותך.

באופן כללי, מנגנוני הגנה הם דבר טוב. הם שומרים עלינו מפני מה שנדמה להם שיהיה יותר מדי בשבילנו. ויש הרבה מצבים בהם הנוכחות של אותם מנגנונים היא חשובה וחיונית. כל עוד הנפש שלנו זקוקה להם - הם יהיו שם. וטוב שכך.

יחד עם זאת, בתהליך של התפתחות אפשר להתחיל לברר, בעדינות ומתוך קשב רב, האם מנגנון ספציפי שעולה הוא באמת חיוני, או אולי המערך הרגשי שלך כבר מספיק חסון ויכול להתמודד עם מה שהוא מנסה להימנע ממנו. לברר איתו, עם המערך הרגשי, האם הוא מסכים לנסות להסתדר פעם אחת בלעדיו. אבל צריך לעשות את זה מאוד בעדינות ומתוך גישה שמותר לו לסרב :-).

אוקיי? אז את –
  1. לא מלקה את עצמך על התנועה ההפוכה. את מבינה שכפי הנראה יש לה סיבה עמוקה, ושהיא לגיטימית.
  2. את לא מנסה להתנגד לה או להפוך אותה בכוח. כל עוד היא עולה באופן אינסטינקטיבי, את נותנת לה להיות.
  3. ואת מבררת עם המערך הרגשי שלך אם הוא מסכים שלא להתנגד לחדש. אם הוא מסכים להתנסות בחדש. ותסמכי עליו שכאשר זה יהיה נכון לך הוא יסכים.
אם את רוצה לתרגם את זה לתרגול פרקטי, אני מציעה שני דברים מול מנגנון ההגנה הזה:

אחד - את מוזמנת לעבוד עם חמשת השאלות הבאות באופן מתמשך (כלומר לא רק פעם אחת. את יכולה אחת ליום וגם פחות או יותר, כמה שאת מרגישה שמתאים לך).
מותר לענות 'כן' או 'לא'. כל תשובה לגיטימית. אל תלחצי על עצמך לתת את התשובה "הנכונה". מה שחשוב בעבודה עם השאלות הללו זה עצם המפגש איתן ולאו דווקא התשובה בכל רגע נתון. הם יוצרים את הדיאלוג המבוקש עם המערך הרגשי (לעומת דיאלוג חסר תוחלת עם מחשבות. מה שנקרא "טחינת מוח" :-) ).

הנה:
  1. האם אני מסכימה להפסיק להלקות את עצמי בגלל ההצפה המחשבתית?
  2. האם אני מסכימה להכיר בכך שכפי הנראה יש לה סיבה עמוקה ולגיטימית?
  3. האם אני מסכימה להפסיק להתנגד להצפה המחשבתית?
  4. האם אני מסכימה להפסיק להתנגד לפחד שלי מכל מה שחדש?
  5. האם אני מסכימה להביט על הפחד שלי מדברים חדשים בחמלה?
והתרגול השני - אלה הן שאלות שאני מציעה לנסות לענות עליהן "מהבטן". זה חשוב. עד כמה שאת מצליחה כמובן. השאלות הללו יכולות להתחיל לחשוף בפניך את מנגנון ההגנה ואת הסיבות העמוקות לו. ובשלב מאוחר יותר גם לסייע לך להתחיל ולמוסס אותו. לאט לאט. מה שיעלה זה בסדר, וכשזה יותר מדי תאטי.
  1. האם אני מסכימה להתנסות בדברים חדשים?
  2. האם אני מסכימה להפסיק להתנגד לדברים חדשים?
  3. מה מפחיד אותי בלהתנסות בדברים חדשים?
  4. מה עוד מפחיד אותי שם?
  5. מה יידרש ממני אם אתנסה בדברים חדשים?
  6. על מה אצטרך לוותר אם אתנסה בדברים חדשים?
  7. מה לא אוכל יותר לעשות אם אסכים להתנסות בדברים חדשים?
  8. מי לא אוכל יותר להיות אם אסכים להתנסות בדברים חדשים?
  9. מה יתאפשר לי כאשר אסכים להתנסות בדברים חדשים?
  10. האם אני מסכימה להתנסות בדברים חדשים?
עם מה שיעלה, נוכל להמשיך.

.
יש כאן הרבה מידע והרבה כיוונים לעסוק בהם. אם זה יותר מדי, תתחילי עם מה שמרגיש לך נכון.
{@

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 07 יולי 2013, 15:08

תודה לגבירה בחום. על אילו תרגילים את ממליצה למשל?
יש המון המון, ממש אינספור טכניקות ודרכים לתרגול: עבודה עם הנשימה, עם צבעים, עם דימויים, עם מילים ומשפטים מסוימים, מנטרות, מוזיקה בישיבה, שכיבה עמידה, בים באויר וביבשה (-:
הדבר שמשותף לרוב הגדול של הטכניקות הוא היכולת הנרכשת למקד את התודעה כל פעם בדבר אחד, מה שלדעתי מאוד מאוד יכול לעזור לך.
זה יעזור גם להאט את הקצב, הכמות והתכיפות של המחשבות והדימויים שנוצרים אצלך בראש וגם למקד את המחשבה שלך בדימוי אחד ולהעמיק בו.
באופן הזה, לומדים לטפל ולהרגיע מצבים של הצפה מחשבתית, חושית או רגשית ובהדרגה עם התרגול לומדים אפילו למנוע אותם.

יש ברשת כמות עצומה של תרגילי של מדיטציות ותרגילי דמיון מודרך הן ביוטיוב להאזנה וגם מדיטציות כתובות וכמובן שיש ספרים ודיסקים לרכישה.
והדרך המומלצת ביותר היא כמובן ללמוד ממורה.
אז קודם כל, הייתי ממליצה לך קצת להתחיל לחפש חומרים בעניין, לנסות להקשיב למדיטציה או שתיים ברשת ולראות איך זה משפיע עליך, אולי לחפש שיעור מדיטציה קרוב לבית.

בכל מקרה, באופן מאוד כללי, הפניית תשומת הלב אל הנשימה ממרכזת ומרגיעה את התהליך המחשבתי באופן די מיידי.
כך שללא קשר לצעדים שתבחרי לנקוט בעניין, התעסקות הנשימה שלך היא תמיד רעיון טוב.
אפשרות פשוטה אחת היא להניח את כפות הידיים על הבטן ולנשום 20 נשימות עמוקות אל תוך הבטן, להרגיש אותה מתנפחת אל תוך כפות הידיים בשאיפה ומתרוקנת בנשיפה.
באותו האופן אפשר להניח את כפות הידיים זו על גבי זו על בית החזה ולהרגיש את הנשימה ממלאת אותו בשאיפה ומרככת אותו בנשיפה.
אלה רק שתי דוגמאות פשוטות וקטנות שכל אחד יכול לתרגל ואם תרצי עזרה בזה, את מוזמנת לדבר איתי טלפונית (כתבי לי כאן או בדף הבית שלי).

מקווה שעזרתי קצת @}

the cure

על ידי אנונימי » 06 יולי 2013, 22:00

(נתקעתי באמצע, המקלדת התחרפנה)
תודה לגבירה בחום. על אילו תרגילים את ממליצה למשל?

עירית, אני לומדת מחול ועובדת בחוות סוסים, רוב הזמן הגוף שלי עסוק וזה מבורך, אבל אולי לא מספיק.
ב"רגישות חושית" היתה עצה, להתאים את הסביבה אליך, לעשות רק מה שנעים לך. אני מרגישה שזה נכון אבל קשה לי לשים גבול. במשך רוב שנות הילדות וההתבגרות שלי הסתגרתי בעצמי בכל פעם שהעולם הציף אותי. בספרים שלי, בציורים שלי, בטבע מסביב לבית שלי. פחדתי לפגוש אנשים, פחדתי ממין, ועד היום יש לי עניינים סביב הנושאים האלה. הרבה פעמים במהלך הגדילה משם הייתי צריכה להכריח אותי לעבור את הגבול של עצמי, לפעמים בצורה חדה מאד, קשה ומסוכנת. אני מרגישה שאני צריכה לברר איפה הגבולות שלי, איפה הם אמיתיים והחצייה שלהם מסוכנת עבורי, ואיפה הם דמיוניים ונובעים מפחדים מיותרים.
כשהחלטתי שאני מוכנה לסקס, בתחילת השנה, זה היה מסע של חציית גבול גדול מאד. בהתחלה בכל פעם שהוא נגע בי זה הרגיש כמו אונס, שאני אונסת את עצמי להישאר שם. גם החדירה מאד כאבה לי. עברנו הרבה מאז, אבל עד עכשיו לא היתה לי חוויה טובה מסקס, אני חושבת שזה קשור מאד לפרטנר ולכל הסיטואציה, אבל זה עוד משהו שאני רוצה להגיע אליו.

מה שכל זה בא לומר, בעצם, זה שאת מוזמנת לאמץ את נקודת המבט הזאת, של הזדמנות. לנסות לראות את כל האפשרויות שגלומות בוויתור ושחרור של זהות אחת - ובבירור פנימי מעמיק וכנה לגבי זהות עצמית אולי אותנטית יותר. זה מדבר אליך?

זה מאד מדבר אליי, וזה בעצם מה שאני מנסה לברר עם עצמי. מי אני? מה אני? מה טוב בשבילי? מה קשה ורע, ומה קשה וטוב? עם מה כדאי לאזור כוחות להתמודד ומה פשוט בזבוז אנרגיה, ועדיף לוותר עליו?

יותר ויותר מתברר לי שההצפה המחשבתית הזו היא בזבוז אנרגיה גדול מאד. אני מרגישה כל הזמן צורך להתגונן בפני מה שחדש. וזה מה שהכי חבל לי - שההרגשה הזו, של לגלות דבר חדש, שמפתיע ומשנה אותך, יכולה להיות כל כך נעימה, וכל-כך טוב וטבעי לחפש אותה, ואני כל הזמן עושה את התנועה ההפוכה...

the cure

על ידי הגבירה_בחום* » 06 יולי 2013, 18:49

הרהרתי בזה הרבה בשבוע האחרון ואני חושבת שהמצב הזה קשור ליצירתיות ולדמיון. יש לי מוח מאד יצירתי וכל דבר קטן ושונה מדליק אותו, מגרה אותו, גורם לו לפתח סיפור, רעיון, ציור...
יכול להיות שדווקא בגלל התכונה הזאת יהיה לך קל מאוד להתחבר לדמיון מודרך או טכניקות שונות של מדיטציה, מה שמאוד מאוד יעזור לך להתמודד עם ההצפה והרגישות החושית,
וגם יעזור לך לתעל את כל פרץ היצירתיות שלך למקום שבו תוכלי לבטא אותו באופן שלא ישתלט עליך.
יש אנשים שמאוד קשה להם לדמיין או לראות דימויים ויזואליים בראש והם מאוד מתאמצים ונאבקים בעצמם. ולאנשים כמוך היכולת לגייס את כוח המחשבה והדמיון למקום אחד עוזר למקד ולהשקיט את התודעה.
(בתור מי שבאה מעולם האמנות/ תערוכות/ תחרות וכ' וכיום מלמדת יוגה ומדיטציה, אני מאוד מאוד מבינה את המקום שממנו את באה. לי אישית זה מאוד עזר)
@}

the cure

על ידי אנונימי » 06 יולי 2013, 18:23

קראתי בדף של "רגישות חושית". הזדהיתי עם הרבה ממה שכתוב שם: ריחות חזקים, רעש, אנשים, אורות ניאון וכו'. אבל זה לא לגמרי זה. הבעיה היא לא רק תחושה גופנית לא נעימה אלא בעיקר שטף המחשבות שכל דבר מעורר אצלי.
הרהרתי בזה הרבה בשבוע האחרון ואני חושבת שהמצב הזה קשור ליצירתיות ולדמיון. יש לי מוח מאד יצירתי וכל דבר קטן ושונה מדליק אותו, מגרה אותו, גורם לו לפתח סיפור, רעיון, ציור...
במצב כזה של עודף גירויים אני משותקת. ההרגשה היא שיש כל כך הרבה דימויים ואפשרויות יצירתיות שבעצם אי אפשר לעשות כלום. ובאמת, כבר המון זמן שלא כתבתי או ציירתי. עשיתי את זה מאז שאני קטנה, תמיד התעסקתי באמנות. בכתיבה נחשבתי כשרון פנומנלי. בגיל 14 פרסמתי ספר, בגיל 17 היה קהל די גדול של אנשים שהיו מנויים על הסיפורים שלי באינטרנט. באיזשהו שלב הרגשתי שזה מפריע לי לחיות. שזה יוצר מסך ביני לבין העולם, ביני לבין האנשים שסביבי, שזה מפריע להתפתחות שלי. הפסקתי לכתוב סיפורים. הפסקתי להתעסק בקולנוע. הפסקתי לצייר. התחלתי לצאת, לחיות, להיפגש, לטייל, לחוות המון בצורה אינטנסיבית מאד. גדלתי. התפתחתי.
פעם חשבתי על עצמי בתור אמנית, היצירה הייתה המרכז, כל דבר שעשיתי או ראיתי היווה השראה ליצירה, במקום חוויה בפני עצמו. אני שמחה שזה לא ככה עכשיו. אבל אני מרגישה שהכוח היצירתי הזה שבי זועק להתבטא ואני חוסמת אותו בגלל כל הדברים האלה. זה יותר מדי בשבילי. גם הקישור של אמנות עם מדיה, עם אינטרנט, עם פרסום, עם תחרות. יש כל-כך הרבה היצע,

the cure

על ידי עירית_לוי » 04 יולי 2013, 23:15

_עכשיו אני מרגישה מוצפת. זו תחושה שמאד מוכרת לי, כבר הרבה שנים. אני מרגישה שכל דבר שקיים נוגע בי יותר מדי חזק. שאני צריכה להיכנס למקום חשוך ושקט בלי שום גירויים.
כל דבר מזיז אותי. רוח, צלילים, מגע, אנשים. אני לא יכולה להכיל שום דבר._

מציעה לך לקרוא שני דפים שנוגעים במה שאת מתארת כאן. אני מניחה שתוכלי למצוא שם תשובות ורעיונות:
רגישות חושית העולם הוא יותר מדי.
אדם רגיש מאד (שעוסק בספר בשם הזה).

בנוסף, את יכולה להזמין לדף הזה את תמרוש רוש (דרך דף הבית שלה). אני מאמינה שיהיה לה הרבה מה לתרום לך.

.
_לא קורה לי שום מאורע גדול ובעצם כל מה שקורה הוא גדול. אני מתבגרת, עוברת ממקום למקום, גרה לראשונה בדירה משלי, במקום חדש, לימודים חדשים, פרידה מההורים. נסיעות מאד מזיזות אותי, גורמות לי לשאול מחדש מי אני. לאן אני שייכת?
כשאני פה בבית של ההורים אני תוהה על הילדות שלי, מה נשאר מהילדה שהייתי, ומה הקשר שלי עכשיו להורים שלי, ולבית הזה, לחדר שלי, ליישוב שגדלתי בו, לאחים שלי... אני מרגישה שהכל זז ומשתנה יותר מדי מהר, ואני לא מצליחה לתפוס את זה._

התחושה זאת מפחידה ולא נעימה, אבל היא מעוררות שאלות חשובות. שאלות שבעיני הן חשובות לחיזוק המרכז הפנימי.
הסיבה לכך היא כזו: כאשר אנו חשים חוסר ביטחון אנו נוטים להיאחז בזהות שלנו, בדימוי, בתדמית שיצרנו לעצמנו בעינינו ובעיני החברה. זה מאוד טבעי וכולם עושים את זה. וזה באמת מעניק תחושה של ביטחון לדעת שאני אדם כזה וכזה, עם שייכות כזאת וכזאת, ותארים כאלה ואחרים (בת של, אחות של, גרה ב, למדתי ב, וכו').

יחד עם זה, זה גורם לנו להיתלות על הזהות הזאת, להיאחז בה, להתרגל אליה, ולהיקשר אליה – ומשום כך, להתייחס אליה כאל מקור העוצמה שלנו. וכל זה - במקום שהמרכז הפנימי, והידיעה הפנימית של הערך העצמי יהוו את מקור העוצמה וההזנה שלנו.

לכן, כל הישמטות של ה"שטיח", מתחת לרגלינו היא מפחידה מאוד ומעוררת תחושה של חוסר ביטחון. ובו בזמן אותה הישמטות היא הזדמנות גדולה מאוד לחיזוק עמוד השדרה הפנימי. הזדמנות להישען על יסודות פנימיים במקום על משענות חיצוניות.

כמובן שתמיד, ולא משנה כמה נתחזק מבפנים, עדיין נישא את הנטייה להיקשר לזהות ולתדמית של עצמנו, לזהות ולתדמית שמבוססות על כל אותם פרמטרים חיצוניים. ככה אנחנו בנויים. זה הטבע שלנו, וזה בסדר :-). עם הזמן, ועם ההתחזקות הפנימית אפשר להיות פחות ופחות תלויים באותה זהות ולחוש חופשיים ובטוחים יותר בעולם. זה תהליך שמתרחש עם ההתבגרות, אבל גם באמצעות עבודה פנימית מודעת שמכוונת לכך.

מה שכל זה בא לומר, בעצם, זה שאת מוזמנת לאמץ את נקודת המבט הזאת, של הזדמנות. לנסות לראות את כל האפשרויות שגלומות בוויתור ושחרור של זהות אחת - ובבירור פנימי מעמיק וכנה לגבי זהות עצמית אולי אותנטית יותר. זה מדבר אליך?

.
השינויים מפחידים אותי. מצד שני אני מחפשת אותם. הולכת תמיד למה ששונה, שמאתגר, שלא ידוע.

זה נשמע לי מצויין.
והנה אינדיקציה שמעידה בעיני על משאבי נפש טובים וחזקים. אני משערת שלא היית מעזה לאתגר את עצמך כך אם לא היית יודעת שיש לך עוגן פנימי חזק להישען עליו.

.
היא אמרה שכנראה בגלל זה אני כל-כך צריכה לרקוד, לרוץ, לעבוד עבודה פיזית, לעבוד עם הגוף, שזה משקיט קצת את המחשבות, נותן למוח להתעסק במשהו אחר.

נשמע הגיוני. את עושה כרגע את הדברים האלה?
ובכלל, זה מעלה לי את המחשבה שאולי עבודת מודעות כלשהי באמצעות הגוף יכולה להיות מועילה עבורך.

{@

the cure

על ידי אנונימי » 29 יוני 2013, 21:53

עכשיו אני מרגישה מוצפת. זו תחושה שמאד מוכרת לי, כבר הרבה שנים. אני מרגישה שכל דבר שקיים נוגע בי יותר מדי חזק. שאני צריכה להיכנס למקום חשוך ושקט בלי שום גירויים.
כל דבר מזיז אותי. רוח, צלילים, מגע, אנשים. אני לא יכולה להכיל שום דבר.
לא קורה לי שום מאורע גדול ובעצם כל מה שקורה הוא גדול. אני מתבגרת, עוברת ממקום למקום, גרה לראשונה בדירה משלי, במקום חדש, לימודים חדשים, פרידה מההורים. נסיעות מאד מזיזות אותי, גורמות לי לשאול מחדש מי אני. לאן אני שייכת?
כשאני פה בבית של ההורים אני תוהה על הילדות שלי, מה נשאר מהילדה שהייתי, ומה הקשר שלי עכשיו להורים שלי, ולבית הזה, לחדר שלי, ליישוב שגדלתי בו, לאחים שלי... אני מרגישה שהכל זז ומשתנה יותר מדי מהר, ואני לא מצליחה לתפוס את זה. השינויים מפחידים אותי. מצד שני אני מחפשת אותם. הולכת תמיד למה ששונה, שמאתגר, שלא ידוע.
קשה לי לכתוב, אני מרגישה שיש כל-כך הרבה מילים, כל-כך הרבה מחשבות, לא יודעת מאיפה להתחיל, לא יודעת איך להסביר את עצמי.
ההרגשה הזו, של הצפה - לפעמים היא ממלאת אותי בדברים רעים, לפעמים אני מרגישה שהעולם שורט אותי, ממלא אותי ייאוש, פחד, חוסר אמון. אבל לעתים קרובות זה קורה עם דברים טובים. שיש יותר מדי טוב, יותר מדי יופי, יותר מדי אפשרויות, ואני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את זה, וגם פוחדת שזה יעלם.
אתמול דיברתי עם אמא שלי, סיפרתי לה על המחשבות שלי והיא אמרה שזה נשמע שאני חושבת המון, שזה כמו התקף חרדה. אחרי שהיא אמרה את זה הבנתי שזה באמת כמו התקף חרדה של מילים, ניסיון לשלוט בעולם, לכוון אותו במוח שלי, אבל זה רק מבלבל אותי וגוזל ממני אנרגיה. המון המון מחשבות ומילים שחוצות וסותרות אחת את השניה ולא מגיעות לשום מקום. אני לא יודעת איך להשקיט אותן, איך לא להאמין להן, איך פשוט להיות. לפעמים זה קורה מעצמו ונראה כל-כך פשוט. ואז הן חוזרות וזה שוב כל-כך מסובך. זה גם משפיע לי על הגוף, על הנשימה. חונק אותי.
היא אמרה שכנראה בגלל זה אני כל-כך צריכה לרקוד, לרוץ, לעבוד עבודה פיזית, לעבוד עם הגוף, שזה משקיט קצת את המחשבות, נותן למוח להתעסק במשהו אחר.

אני לא יודעת מה להגיד יותר מזה שהעולם פשוט משונה לי. אני לא יכולה להפסיק לשים לב לכל הסתירות שבו, לכל הפינות החדות שבו, לכך שכל דבר קטן הוא עולם בפני עצמו. זו התעסקות אובססיבית שאף פעם לא נגמרת.
אני לא יודעת איך להסתדר עם כל הסתירות שבי, עם זה שכל פעם אני מרגישה כמו מישהי אחרת.
חסרה לי כל-כך יציבות, רוגע. הרגשה שאני עם הרגליים על הקרקע, לא לרגע אחד, לא לשנייה ואז הכל יתהפך שוב - לימים, חודשים, שנים. שלא כל דבר קטן יכול לאיים על שלוות הנפש שלי. אדם שעובר. מזג-אוויר שמתחלף. שיר ברדיו.

מצד אחד יש בי כל-כך הרבה כוח, אני יודעת, גם ברע וגם בטוב, ואני יכולה לרתום אותו לדברים מדהימים. יש בי הרבה כוח והרבה שמחת חיים, וגם הרגישות הזו, שכל-כך מכאיבה וקשה לי, היא גם החוזק הכי גדול שלי, המקום שמחבר אותי להכל.
חבר טוב שלי, שהוא מאסטר בקראטה, אמר לי שיש לי הרבה כוח (צ'י) אבל הוא מתפזר, מתבזבז. שאני צריכה ללמוד איך לאסוף את האנרגיות שלי. אני עכשיו חוקרת את זה, הייתי שמחה לדעת עוד דרכים איך.

מחר אני נוסעת שוב לדירה שלי. לימודים, עבודה, תהפוכות בלתי פוסקות.

חזרה למעלה