הכתבה של ענת תל-אורן בגליון האחרון (מס' 52) היתה עבורי אישזהי סגירת מעגל.
אני הגעתי לראשונה ל"באופן טבעי" לפני פחות משנה כאשר שוטטתי באינטרנט כדי ללמוד על
לידה במצג עכוז.
גם אני, כמו האישה שעליה ספרה ענת, ניסיתי וניסיתי להפוך את העובר- ללא הצלחה.
והגיע הרגע שבו הייתי צריכה להכריע כיצד ללדת.
התייעצתי והתייעצתי (ולא הפסקתי להתייעץ) עם כולם- משפחה מצומצמת, מורחבת, רופאים, מיילדת ועוד.רציתי ללדת לידה 'רגילה' ולא בניתוח, אולם, כיוון שזה היה ההריון השני שלי וגם בראשון הלידה היתה דבר מסובך (שהסתיים בטוב) חששתי מאוד. העובדה שיש בתי חולים בירושלים שכמדיניות לא מילדים עכוז - הלחיצה אותי עוד יותר.
באופן פרדוכסלי אולי, ביחס לחוויה של ענת לפחות, מי שחיזק אותי בהחלטתי ללד 'רגיל' היה הרופא ה'רגיל' שלי. הוא השרה בי את הבטחון עד הרגע האחרון, שבו אמרה לי המיילדת בחדר הלידה, שנראה לה שהתינוק גדול מידי ללידת עכוז, ואני ישר טלפנתי אליו והוא הרגיע שהוא בדרך והכל יהיה בסדר גמור. וכך היה.
אינני רוצה שזה ישמע שאני ממליצה ללדת בלידה ולא בניתוח במצג עכוז.
זו הכרעה סבוכה ואישית ולא בטוח שאני אחליט אותו דבר אם זה יקרה שוב.
כל מה שאני רוצה לומר הוא, וזה קשור מאוד לכתבה של חדוה כשר בגליון האחרון, שזה מפחיד לקחת אחריות אבל אין ברירה ואני שמחה שבמקרה שלי גם אני וגם הרופא שלי לקחנו אחריות ביחד ללדת עכוז- ואני מקווה שגם אם היו הסתבכויות גדולות (והיו קטנות)- היה לי הכוח לקבל עליי את האחריות ולא להטיח את האחריות כולה עליו בכעס.
לסיום אומר, שיש גם רופאים מילדים אחרים מאלו שענת פגשה, אם כי לא הרבה (גם בגלל מה שחדוה דברה עליו- תרבות התביעות), שתומכים ביולדת שרוצה ללדת לידת עכוז.
תודה לענת שסגרה עבורי מעגל, וחשפה לבטים שהיו לי כל כך קשים (מקווה שיהיו לך גם התנסויות חיוביות בעתיד בליילד ווגינלית "תינוקות עכוז"ואני מקווה שלאם ולתינוקת בסיפור שלומות- כי זה הכי חשוב.)
מאז שמעגל זה נפתח (ועתה נסגר, לפחות באופן זמני) פתחתי עוד מעגלי חשיבה רבים בזכות "באופן טבעי" ותודה לכולכם, באינטרנט ובעלון המודפס, על כך.
הכתבה של ענת תל-אורן בגליון האחרון (מס' 52) היתה עבורי אישזהי סגירת מעגל.
אני הגעתי לראשונה ל"באופן טבעי" לפני פחות משנה כאשר שוטטתי באינטרנט כדי ללמוד על [po]לידה במצג עכוז[/po].
גם אני, כמו האישה שעליה ספרה ענת, ניסיתי וניסיתי להפוך את העובר- ללא הצלחה.
והגיע הרגע שבו הייתי צריכה להכריע כיצד ללדת.
התייעצתי והתייעצתי (ולא הפסקתי להתייעץ) עם כולם- משפחה מצומצמת, מורחבת, רופאים, מיילדת ועוד.רציתי ללדת לידה 'רגילה' ולא בניתוח, אולם, כיוון שזה היה ההריון השני שלי וגם בראשון הלידה היתה דבר מסובך (שהסתיים בטוב) חששתי מאוד. העובדה שיש בתי חולים בירושלים שכמדיניות לא מילדים עכוז - הלחיצה אותי עוד יותר.
באופן פרדוכסלי אולי, ביחס לחוויה של ענת לפחות, מי שחיזק אותי בהחלטתי ללד 'רגיל' היה הרופא ה'רגיל' שלי. הוא השרה בי את הבטחון עד הרגע האחרון, שבו אמרה לי המיילדת בחדר הלידה, שנראה לה שהתינוק גדול מידי ללידת עכוז, ואני ישר טלפנתי אליו והוא הרגיע שהוא בדרך והכל יהיה בסדר גמור. וכך היה.
אינני רוצה שזה ישמע שאני ממליצה ללדת בלידה ולא בניתוח במצג עכוז.
זו הכרעה סבוכה ואישית ולא בטוח שאני אחליט אותו דבר אם זה יקרה שוב.
כל מה שאני רוצה לומר הוא, וזה קשור מאוד לכתבה של חדוה כשר בגליון האחרון, שזה מפחיד לקחת אחריות אבל אין ברירה ואני שמחה שבמקרה שלי גם אני וגם הרופא שלי לקחנו אחריות ביחד ללדת עכוז- ואני מקווה שגם אם היו הסתבכויות גדולות (והיו קטנות)- היה לי הכוח לקבל עליי את האחריות ולא להטיח את האחריות כולה עליו בכעס.
לסיום אומר, שיש גם רופאים מילדים אחרים מאלו שענת פגשה, אם כי לא הרבה (גם בגלל מה שחדוה דברה עליו- תרבות התביעות), שתומכים ביולדת שרוצה ללדת לידת עכוז.
תודה לענת שסגרה עבורי מעגל, וחשפה לבטים שהיו לי כל כך קשים (מקווה שיהיו לך גם התנסויות חיוביות בעתיד בליילד ווגינלית "תינוקות עכוז"ואני מקווה שלאם ולתינוקת בסיפור שלומות- כי זה הכי חשוב.)
מאז שמעגל זה נפתח (ועתה נסגר, לפחות באופן זמני) פתחתי עוד מעגלי חשיבה רבים בזכות "באופן טבעי" ותודה לכולכם, באינטרנט ובעלון המודפס, על כך.