דף סיפור לידה
החלטתי לכתוב לעצמי בעיקר את מה שיושב לי בראש.
לפני 4 שנים נולד הבן הבכור שלי בצימר של אילנה שמש. היתה לידה מדהימה , אין לי מילים אחרות לתאר את החוויה היפה והחזקה הזו.
ידעתי שאני חזקה ושאוכל ללדת בלי בעיות אבל התכוננתי לכל תרחיש. אילנה ואני לא ממש הסתדרנו אבל לא היו לי אופציות נוספות כי גרתי רחוק מידי מבית חולים ולא רציתי לקחת את הסיכון , גם גרנו במעונות סטודנטים והיו מים חמים בקושי למקלחת אחת ולי אין בעיה להרגיש בבית בכל מקום כל עוד נקי ומסודר פחות או יותר.
שבועיים לפני התל"מ היו צירים , נסענו למרכז לחברים וחיכינו שתתחיל לידה. אילנה היתה עמוסה בלידות והבנתי שהיא ממש לא רוצה שאלד כרגע ולי בתגובה נפסקו הצירים והחשק ללדת איתה ירד לאפס.
העברתי את הזמן ללידה , כל כך רציתי שיתחיל כבר , היה לי כבד וכואב , היו זרמים ברגליים כל הזמן. קניתי מכונת תפירה ותפרתי כל היום מרוב יאוש.
הלכתי לזירוז בדיקור כמה ימים אחרי התל"מ ורק נהייתי חולה מזה. יום לפני הלידה הייתי חלשה מאוד , כאב לי הכול והיתה לי סחרחורת חזקה אז הלכתי למיון ושם נתנו אינפוזיה כי הייתי מיובשת ורצו להתחיל זירוז. אני הבנתי סופית שבית חולים זה פשוט לא בשבילי , חתמתי סירוב אשפוז וברחתי הביתה.
למחרת בערב נמנמתי מול הטלויזיה ופתאום מתוך שינה אני מרגישה פאק ומים מתחילים לזרום. הערתי את בעלי והוא , מתוך שינה , ניסה לשכנע אותי שהוא עייף מידי ללדת ושאעיר אותו בבוקר אז ניערתי אותו חזק יותר והתחלנו לנחש אם זה פיפי או מי שפיר , המים יורדים בטיפות.
מכיוון שזה המשיך לנזול הבנו סופית שזה מי שפיר , גם היה צריך חיתול NB לספוג את זה.
פתאום חברים התקשרו ושאלו מה קורה איתנו ואני הבנתי לראשונה שאני הולכת ללדת ובקרוב מאוד.
בעלי טילפן לאילנה והיא חשבה שזה יקח עוד זמן עד שהצירים יבואו וביקשה שנצא לדרך כשהם כל 5 דקות ואורכם לפחות חצי דקה.
תוך כמה דקות התחילו הצירים ומההתחלה הם היו כל 3 דקות ואורכם כמעט דקה וחזקים יחסית. לפנינו נסיעה ארוכה אז יצאנו לדרך , מתרגשים מאוד.
אני עם כרית מים חמים וטנס על הגב , בדרך הצירים מתרווחים להם לכל 5-6 דקות ואני מנמנמת בין הצירים ולא שמה לב שבעלי נוסע כמו משוגע.
בדרך עוצרים להקיא ולעשות פיפי ואני נדהמת לגלות ריר יוצא לי מהנרתיק.
מגיעים בשעה 2:00 , אילנה בודקת והפתיחה 2 , הצוואר מחוק לגמרי. המים מפסיקים לצאת ויצאו שוב רק עם יציאת הראש.
היא מסתכלת על הטנס ואומרת בזלזול שכנראה לא ממש כואב לי עדיין אם הטנס עוזר לי אך למעשה הטנס כבר לא עוזר לי בכלל בשלב הזה ואני נכנסת לבעסה מההערה שלה. אילנה הולכת והדולה מגיעה זמן קצר אח"כ ואני מחליטה שאני לא שמה על אף אחד , אני אלד בכיף ואוספת את עצמי מחדש.
הצירים מתחזקים ואני קשובה לגוף שלי שלא רוצה להיות בתנועה - אני רוצה רק להיות בישיבה על המיטה ולעשות נענועי אגן , ככה טוב לי.
מנסים לשכנע אותי לעמוד לקדם את הלידה ואני לא רוצה , בסוף חושבת לעצמי שאולי אני טועה אז מנסה אבל מייד מבינה שלגוף שלי זה לא טוב בכלל , קשה לי לעשות אפילו שני צעדים.
לילה , שקט וקסום , בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מזמן במקום אחר , מרחפת לי בעולמות מקבילים , מבינה דברים על היקום , מסוממת לגמרי והכול טבעי. כל כך טוב לי להרגיש ככה , מכונסת בעצמי ויודעת הכול. אני מבינה כמה לידה זה עסק רגיש , שהתינוק שלי עובר מסלול קשה ושזה לא תלוי רק בי.
למרות שכואב לי אני לא חושבת להתפנות אפילו לשניה , חושבת בציר כואב במיוחד שיש אפשרות של אפידורל אבל היא לא בשבילי , לי טוב כאן , בשקט האינסופי הזה.
מסתכלת על התמונות על הקיר ועל השעון והם נקודות העיגון שלי כשכואב. חושבת על כל הנשים שכבר ילדו כאן לפניי ואיזה כיף לי שגם אני אזכה ללדת ככה , מרגישה כמו בבית.
בעלי עובד קשה וגם הדולה , הם מתחלפים מידי פעם ואני שמחה שיש דולה שיכולה לעזור לו לעזור לי. הוא מותש והיא משכנעת אותו שילך לישון קצת וטוב שכך למרות שקשה לי להפרד ממנו , מקנאה שהוא יכול לנוח ואני לא.
עוברת למים , משפריצים לי על הגב וזה טוב כל כך.הבוקר עולה , החיים סביבינו מתעוררים וזה מקסים אותי. כך מעבירים שעות וב-6 בבוקר אני מבקשת בדיקת פתיחה , רוצה לדעת שמשהו התקדם אז קוראים לאילנה. הפתיחה 6 , התקדמות טובה ללידה ראשונה , אני מרוצה שלא 2 ומבועסת שלא 8
אילנה הולכת שוב ואני נכנסת למים בג'קוזי. מעבירה ציר אחרי ציר כמו גיבורה.
קצת לפני 9 פתיחה מלאה אך צירי לחץ חלשים עדיין ואני מעבירה אותם עדיין במים החמים.
הצירים מתחזקים , אני בכריעה , הדולה מאחורי , בעלי מקדימה ואילנה יושבת ליד השולחן וממלאה טפסים , טוב לי אבל כואב , אני עייפה כל כך , רוצה רק לנוח קצת , טיפה הפוגה ולבסוף נרדמת בין הצירים , ממש חולמת.
יש צירים חזקים של לחץ , לא ברור לי איך אפשר ללדת את הדבר הגדול הזה שתקוע לי בנרתיק , נראה לי בלתי אפשרי והצורך ללחוץ ענק.
עושה מאמץ אחרון ובשעה 9:58 נולד דגן בתוך המים ואני מאושרת שזה נגמר , לא מבינה שזה רק מתחיל , החיים החדשים שלי.
אילנה מבקשת שאתפוס אותו בזרועותיי ואני לא ממש רוצה , מפחדת מהיצור הקטן הזה , עייפה , רוצה להתרכז רק בי כרגע.
יקח לי כמה ימים עד שאפסיק לפחד ממנו.
יוצאת מהאמבטיה למיטה , יש לי דימום רציני שלא נגמר. עוד ועוד דם נשפך וכבר יש כמות רצינית,אילנה ובעלי דואגים מאוד , אני באופוריה בכלל לא שמה לב לכלום.
היא מזריקה לי פיטוצין , שמה עירוי עם כמה חומרים מכווצים , דגן יונק ואילנה עושה עיסוי בטן רציני. היא מודיעה שאם זה לא יפסיק ואם לא אצליח להשתין היא קוראת לאמבולנס ואני משתינה המון , הדימום מפסיק והיא מרוצה. זה השלב שאני סוף סוף מרוצה שילדתי איתה , דימום כזה בבית חולים לא היה עובר באותה קלות.
נשארים שם יום עד שאתחזק קצת ואני מרגישה גיבורה , אלופה , עשיתי את זה כמו גדולה.
אילנה מתוודה שהיתה בטוחה שאני לא אצליח ללדת ואבקש להתפנות לבית חולים וזה מכווץ לי את הלב אבל מחליטה שלא אכפת לי מספיק ממנה , היא הרי לא מכירה אותי בכלל , לא יודעת מה עברתי בחיי וכמה אני חזקה.
בדרך הביתה אני ובעלי מסכימים שלא נלד איתה בפעם הבאה ולידה צריכה להיות מחוץ לבית חולים. שמחים שאילנה בקושי נכחה בלידה ולא הספיקה להפריע במעט שהיתה.
הימים עוברים , קשה לנו מכל מיני סיבות בריאותיות וגם כל כך טוב לנו עם הקטנצ'יק בחיינו , מגלה כמה אפשר לאהוב יצור קטן - עד אינסוף. את הצורך העז שלי להגן עליו.
מאוהבים בו ואני מפנטזת על לידות בית נוספות , הפעם בבית שלי עם מיילדת אחרת.