על ידי אלודאה_בלבן* » 27 אוקטובר 2007, 01:02
כבר שלושה ימים שהקובץ הזה פתוח מולי, ואני לא מצליחה להחליט מאיפה להתחיל לספר על הלידה. מההתעברות? מהציר הראשון? מהפגישה הראשונה עם המיילדת? מההחלטה ללדת בבית?
ואולי, מהשקט של אחרי. כאשר שכבתי על המזרן, התינוקת החדשה בימיני, הגיבור שלי מתכרבל לשמאלי, בנזוגי מחבק אותי, דולתי והמיילדת מגישות לי תה ומדברות, וכל הבית אוהב וחשוך.
החלטנו על לידת בית במכונית, בדרך חזרה מהפגישה עם ענת תל אורן. הייתי בשלהי השליש השני, ורציתי לשמוע על לידת בית. למעשה, הייתי בטוחה שהבנזוג יפסול את הרעיון. קיויתי שהוא לא יסכים כי אז אני אוכל להשאר עם הפנטזיה של לידת בית מבלי להסתכן במציאות של צירים ללא אפידורל.
"מצא חן בעיני שהיא דיברה על הסיכונים בלידת בית." אמרתי בחשש מסוים.
"את לא צריכה לשכנע אותי," הוא ענה, עיניו על הכביש, "ברור לי שלידת בית היא האפשרות הבטוחה, בייחוד לאור הלידה הקודמת שלנו."
וכך זה הוחלט. יולדים בבית.
במהלך כל השליש האחרון היו לי צירים מדומים שהלכו והתחזקו, אבל ביום ראשון הם כבר הכריחו אותי לעצור ולנשום בכל ציר. כמובן שנסעתי לעבודה, וכל מי שצעד ביום ראשון לאורך רחוב בגין בתל אביב יכול היה לראות אשה בהריון נעצרת אחת למספר צעדים ורוכנת קדימה. בשיחה עם ענת היא הציעה לי לנוח, אבל לא אמרה שאני חייבת להשאר בבית, אז נשארתי בתל אביב ועבדתי.
ביום ראשון בערב הצירים כבר היו מספיק חזקים בשביל להודיע בעבודה שאני לא אגיע למחרת. בשקט קיויתי שאני עומדת ללדת, אבל לא אמרתי כלום לאף אחד. יום שני עבר בעבודה מהבית, שתיית הרבה מים ומנוחה יחסית – קנינו ממתקים ליום ההולדת למחרת ואפיתי את העוגה.
עם צירים, בלי לידה.
יום שלישי – יום הולדת ארבע לגיבור שלי. בבוקר נסעתי שוב לתל אביב, מסבירה לבוסים שאני לא מתכננת ללדת בחודש הקרוב. הגיבור הרי נולד בשבוע 42+2, ואני רק בשבוע 39. הבנזוג אסף אותי מהעבודה וחזרנו מוקדם. אני – כדי לצפות את עוגת יום ההולדת בשוקולד, והוא כדי לאסוף את הגיבור מהגן. אפילו לא סגרתי את המחשב במשרד, כל כך היה לי ברור שאני אחזור לעבודה למחרת.
ובינתיים – צירים, צירים, צירים.
התאספנו בגן השעשועים, פרשנו את השמיכה הצהובה עם הפרחים, סידרנו את קעריות החטיפים, פרסנו את העוגה, שרנו, חגגנו, חייכנו, התחבקנו.
חזרנו הביתה.
לילה שלישי עם צירים, אני כבר רגילה לישון עם הכאבים בשיפולי הבטן, מדמיינת שהם מתחזקים ומאשימה את הג'אנק שאכלתי.
בארבע בבוקר שני צירים חזקים העירו אותי. הסתובבתי אבל לא הצלחתי להרדם, והחלטתי פשוט ללכת לשירותים. הפתעה – הפקק הרירי יצא.
אני זוכרת את המחשבה הצינית, "איזה יופי, תוך שבועיים גג אני יולדת".
חזרתי למיטה, וניסיתי להרדם מחדש, אבל הכאבים (מהג'אנק, כאמור, מי חושבת על לידה בכלל?) הפריעו לי. כמו כל מכורה קשה התיישבתי ליד המחשב לגלוש באינטרנט.
בחמש וחצי הבנתי שזהו – לעבודה אני כבר לא אלך. ניערתי את הבנזוג, "זוכר שביקשת שאני אעיר אותך אם הצירים יפריעו לי לישון?"
הוא הנהן מתוך שינה.
"אז הם מפריעים לי לישון."
חיוך.
"תשאר במיטה, אני מסתדרת בינתיים."
הוא נשאר במיטה, ואני הסתדרתי בינתיים – בכל ציר נעמדת ליד המחשב, מהמהמת לעצמי, מתחילה להתרגש. זהו – יולדים.
הגיבור התעורר בשש וחצי והלך לראות טלויזיה. הבנוזג קם בסביבות שבע, ואני התקשרתי לענת לספר לה שאנחנו בכיוון של לידה. ביקשתי שהיא לא תצא עדיין, כי היה לי ברור שאנחנו אולי בכוון אבל ממש לא ממהרים להגיע לשם.
דיברנו עם הגיבור על הלידה במהלך החודש האחרון להריון. ראינו סרט על לידת בית, וקראנו ביחד את הספר "לידה פעילה" (או, כמו שהוא קרא לו – "הספר עם התינוקות ההפוכים", כי השרטוטים מראים תינוקות ברחם...). בבוקר יום רביעי נתנו לו את האפשרות לבחור להשאר עם אמא ואבא בבית כי התינוקת מתחילה לצאת, או ללכת לגן. הוא, באופן לא מפתיע בכלל, בחר להשאר איתנו ועם ערוץ "הופ".
בתשע סגרתי את הטלויזיה והתחלתי לקפל כביסה. הגיבור שיחק בחדר שלו עם מסלול מכוניות שהוא קיבל ליום ההולדת שלו יום קודם לכן, ופעם אחת צץ בסלון עם מגפיים ומטריה, "החלטתי לשחק שהגיע החורף!" הוא הודיע.
בעשר ענת הגיעה לביקורת ראשונה – דופלר תקין, פתיחה של שתי אצבעות. היא התחמקה באלגנטיות מהשאלה של "עוד כמה זמן זה יקח", וענתה שהיא תשאר בסביבה. היא תידרכה אותי לגבי קבלת צירים (עדיף בעמידה ולא בכריעה כדי שהראש של התינוקת לא יתברג מוקדם מדי באגן), הראתה לי עוד כמה תנוחות שלא חשבתי עליהן, והותירה אותנו בשקט חגיגי.
באחת עשרה בישלתי מרק בטטה, תפוחי אדמה וגזר.
בשתיים עשרה אכלנו ארוחת צהריים. הגיבור כבר היה מתורגל, בכל ציר הוא לחץ לי בתחתית הגב, או נתן לי להיתלות עליו. קצת מצחיק לחבק ילד בן ארבע כדי להפיג כאבים של צירים, אבל מאד יעיל אם אבא שלו בדיוק בשירותים.
בצהריים נשכבתי על המזרון המוכן בסלון, הבנזוג ראה את "חתונת רפאים", והגיבור בא להתכרבל עלי. נרדמנו לשעתיים, והצירים נעלמו. אחרי שקמתי מהשינה סידרתי את המדיח, והצירים חזרו לאט.
כל היום הם נשארו במרווחים של עשר דקות בין ציר לציר, אם כי חלה התחזקות מסוימת בכאב. אבל עדיין – ממש לא לידה פעילה.
בערב ענת הגיעה לבדוק אותי שוב, ופסקה – המחיקה גדלה, הפתיחה קטנה. "מה שאתם צריכים הוא לצאת מהבית," היא אמרה, "לכו לסרט, לבית קפה, לטייל על החוף – מה שמתאים לכם, רק תצאו מהבית." היא נתנה לי תרופה הומאופטית לזירוז לידה ולהרגעה, ונסעה.
בית קפה, אם כך.
בחניה חכתה לנו הפתעה – ריח הגשם שליווה אותנו כל היום התפתח ליורה. הגיבור הסתובב חבוי מתחת למטריה הגדולה הכחולה, והשאיר אותי ואת אבא שלו חשופים לטיפות הקרירות של תחילת הסתיו. חשבתי שאם התינוקת תוולד באותו יום זה יהיה נהדר, כי אני אוכל לכתוב בסיפור הלידה שהתינוקת נולדה ביחד עם הסתיו, או משהו רגשני כזה.
שלושה אנשים הולכים לבית קפה בהוד השרון (אנג'לינה, למי שמתענינת – אחלה מקום לקבל בו צירים בישיבה. אף אחת מהמלצריות לא העירה דבר לאשה שנוהמת באמצע המסעדה ולא עונה כאשר שואלים אותה לגבי התפריט). אוכלים ארוחת ערב גדולה, מדברים על הצירים, מגיעים להחלטה – אם המרווחים לא יתקצרו, נקרא למירי לעזרה בזירוז.
מירי היא חברה טובה, מטפלת בשיאצו ובנשמה. הצענו לה להצטרף ללידה שלנו אי שם בשלהי השליש השני, כאשר החלטנו על לידת בית. אני רציתי מישהו נוסף כדי שלא כל העומס יפול על הבנזוג, ומירי היתה בחירה נהדרת – גם גרה קרוב אלינו, גם בעלת נוכחות מחבקת, וגם אשת מקצוע שיודעת איך להקל על כאבים.
בתשע הגיבור הלך למיטה ולישון, מותש מיום שלם של תמיכה באמא שלא יולדת.
בעשר וחצי בלילה מירי הגיעה אלינו. אחרי כוס התה התיישבנו לזירוז לידה. היא לחצה לי בכף הרגל, בכף היד ובכתפיים, הסבירה לי שאלו נקודות שגורמות לתנועת אנרגיה חזקה בגוף, ואני חשבתי שעם הוודו הזה אין שום סיכוי שהלידה תגיע בעשור הקרוב.
מה שמראה מה אני מבינה בשיאצו, או בלידות.
אחרי רצף טיפולי אחד הפסקנו לראות מה קורה, ואני נכנסתי למקלחת. מים חמים על הגב ועל הבטן התחתונה, נהימות, סיבובי אגן, ומחשבה טורדת – מתי הלידה תתחיל כבר?
כאשר נגמרו המים החמים יצאתי לסלון והתחילה התייעצות – הצירים עדיין במרווחים של עשר עד שמונה דקות. מירי הציעה שאני אנסה לישון, אני תהיתי האם לנסות עוד סבב טיפולי, והבנזוג שיחק בלהיות שוויץ – "מה שתחליטי מקובל עלי".
ואז – ציר.
נתליתי על הבנזוג, מירי חפרה בגב התחתון.
איה. כואב.
נגמר הציר.
ממשיכים לדבר, ופתאום עוד ציר מגיע.
ועוד אחד, ועוד אחד, ואני זוכרת שמירי העירה, "הם ממש לא במרווחים של עשר דקות."
הם גם התחזקו בבת אחת.
הגיבור שלי התעורר באמצע ציר, הגיע לסלון והתלונן ,"אמא, את עושה יותר מדי רעש, את מפריעה לי לישון." בסוף הציר התנצלתי, הסברתי לו שלאמא כואב, כמו שדיברנו בבוקר, חיבקתי אותו, הצעתי לו לשחק בחדר, וסוף המשפט האימהי שלי טבע בכאב של ציר נוסף.
קיבלתי עוד שניים או שלושה צירים במסדרון, בנסיון להגיע לסלון, והרגשתי מים נוזלים למכנסיים שלי. "אני רוצה שתגלגל את השטיח." אמרתי לבנזוג, "אני מרגישה שבורח לי פיפי."
כן, הרופאה איבדה את ההגיון שלה – מי חשב שיורדים לי המים, ככה סתם, באמצע המסדרון?
הגיבור חיבק את הרגל שלי באחד הצירים, המגע שלו מרגיע אותי יותר מכל דבר אחר.
הבנזוג גלגל את השטיח ואני חזרתי למקלחת. ציר, ועוד ציר, ועוד אחד. היו לנו מים חמים, כך שעברה לפחות חצי שעה מהמקלחת הקודמת. אני זוכרת שנשענתי על הקיר וייבבתי, כי ההקלה הזכורה מהמקלחת הקודמת נעלמה.
צעקתי לבנזוג להתקשר לענת (בדיעבד גיליתי שהוא כבר סיים את השיחה בזמן שאני צעקתי לו). אני יודעת שזה היה בעשרה לחצות כי השיחה שמורה בזכרון של הפלאפון. כלומר – בסך הכל שעה אחרי הזירוז בשיאצו. הזמן האישי שלי טבע בין הצירים, ולא יכולתי לדעת האם יש בכלל הפסקה בינהם.
תמונה אחת זכורה לי מהשלב הזה – הבנזוג שוטף את הגיבור שלי בכיור, ואני נשענת על מירי בין צירים ובוכה. לא ידעתי שזה כל כך כואב.
בחצות ורבע ענת הגיעה ובדקה אותי בעמידה. "פתיחה של 4-5, את כבר ממש בלידה."
אני הייתי מיואשת – בכל סיפורי הלידה מהפתיחה של 4 אצבעות עברו שעות עד ללידה.
חזרה למקלחת. ענת עיסתה את הגב שלי, הנחתה אותי איך לנשום, והשמיעה איתי קולות. "את רוצה שנמלא את האמבטיה? המים יכולים להקל עליך."
אני חושבת שבכיתי את זה, אבל איכשהו היא הבינה מה אמרתי, "אני רוצה החוצה." הפעם לא כי המים החמים נגמרו, אלא כי הרגשתי את הלחץ לדחוף שכולן מדברות עליו, ופחדתי ללדת באמבטיה.
הבנזוג צץ משום מקום כאשר הייתי באמצע ציר, ויכולתי להשען עליו ולעצום את העיניים.
חזרה לסלון. ענת הוציאה את כסא הלידה המפורסם והציעה שאני אנסה לשבת עליו. היא בדקה אותי בישיבה, והכריזה – "פתיחה של שמונה."
שמונה? כבר?
"כמה זמן עבר?"
"אולי עשר דקות," מירי אמרה, ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות – הרי הייתי במקלחת נצח של כאב.
"אם את לא רוצה להקרע, את צריכה לשכב."
וכך, עוברת למזרון הפרוש, שוכבת על צד שמאל, אוחזת בשולי הספה, לא מבינה את זה אבל – יולדת.
בנזוגי ליד הראש, מירי בגב, ענת ברגליים.
"אני צריכה לדרוך על משהו," וענת מנדבת את הכתף שלה. רגל ימין באוויר, לוחצת על הכתף של ענת, ועוד ציר מגיע.
ועוד אחד, ועוד אחד, והכאב נוראי. אני צועקת וצווחת, מניחה לכל הכאב להשתחרר מהגרון.
אני מרגישה את ענת משמנת אותי, "אל תלחצי," היא אומרת. שביב זיכרון מקורס ההכנה ללידה ניצת בי, ואני עוברת לנשיפות כלביות.
"עכשיו תלחצי לכאן," היא מנחה אותי, ואני לוחצת אליה, הצירים מתארכים ונבלעים אחד בשני. הגיבור שלי על הספה, ואחר כך ליד ענת, והיא אומרת "אתה רואה את הראש שלה?"
ולי היא אומרת , "היא עושה crowning", ואני חושבת, "אני יודעת שאני יודעת מה זה crowning, אבל מה זה לעזאזל crowning?"
ואז – "יש לה שערות שחורות." הבנזוג אומר.
וגם, "אני רואה את התינוקת!" – הגיבור שלי קורא.
ומירי, "את רוצה להרגיש את הראש שלה?"
ואני, בצווחה ארוכה, "לא! אני רק רוצה שהיא תצא כבר!"
והכאב משסע את כולי, ואין לי ברירה אלא ללחוץ, ולנשום, וללחוץ עוד, כי אי אפשר להתנגד לזה, והיא מחליקה ממני, ואני מרגישה את כולה יוצאת מתוכי, וענת מניחה אותה עלי, והכאב נעלם.
שקט.
יש לה שער שחור, ועיניים עצומות, והיא חלקלקה, והיא עלי.
הגיבור מופיע לידי, והבנזוג מלטף אותה. אני מחכה לדמעות, אבל הן לא באות. רק השתוממות ושקט.
אני מקפידה שהיא תשאר מכוסה, לוחצת את השליה החוצה, וענת מלבישה לתינוקת החדשה שלנו כובע סגלגל עם הכתובת born @ home.
מאוחר יותר מירי תפרד מאיתנו, וענת תלווה אותי למקלחת ותתדרך את כולנו לגבי מתן ויטמין K, ומה לעשות עם השליה, ואיך לוודא ששתינו מחלימות מהלידה. ואחר כך יתחילו הטלפונים והודעות הטקסט להורים שלי בטיול בקנדה, להורים של הבנזוג, לאחים, לאחיות, לחברים.
אבל באותו רגע אחזתי בימיני את התינוקת שלנו, והגיבור שלי התכרבל עלי בשמאלי, והבנזוג שלי ליטף אותנו, וענת ומירי דיברו בשקט בינהן והגישו לי תה.
קשת נולדה באחת לפנות בוקר ביום חמישי, יום אחרי היורה, יומיים וארבע שנים אחרי אחיה הבכור, בשקט, בבית, וזו היתה בדיוק התמונה שדמיינתי לעצמי כאשר ביקשתי לידת בית.
כבר שלושה ימים שהקובץ הזה פתוח מולי, ואני לא מצליחה להחליט מאיפה להתחיל לספר על הלידה. מההתעברות? מהציר הראשון? מהפגישה הראשונה עם המיילדת? מההחלטה ללדת בבית?
ואולי, מהשקט של אחרי. כאשר שכבתי על המזרן, התינוקת החדשה בימיני, הגיבור שלי מתכרבל לשמאלי, בנזוגי מחבק אותי, דולתי והמיילדת מגישות לי תה ומדברות, וכל הבית אוהב וחשוך.
החלטנו על לידת בית במכונית, בדרך חזרה מהפגישה עם ענת תל אורן. הייתי בשלהי השליש השני, ורציתי לשמוע על לידת בית. למעשה, הייתי בטוחה שהבנזוג יפסול את הרעיון. קיויתי שהוא לא יסכים כי אז אני אוכל להשאר עם הפנטזיה של לידת בית מבלי להסתכן במציאות של צירים ללא אפידורל.
"מצא חן בעיני שהיא דיברה על הסיכונים בלידת בית." אמרתי בחשש מסוים.
"את לא צריכה לשכנע אותי," הוא ענה, עיניו על הכביש, "ברור לי שלידת בית היא האפשרות הבטוחה, בייחוד לאור הלידה הקודמת שלנו."
וכך זה הוחלט. יולדים בבית.
במהלך כל השליש האחרון היו לי צירים מדומים שהלכו והתחזקו, אבל ביום ראשון הם כבר הכריחו אותי לעצור ולנשום בכל ציר. כמובן שנסעתי לעבודה, וכל מי שצעד ביום ראשון לאורך רחוב בגין בתל אביב יכול היה לראות אשה בהריון נעצרת אחת למספר צעדים ורוכנת קדימה. בשיחה עם ענת היא הציעה לי לנוח, אבל לא אמרה שאני חייבת להשאר בבית, אז נשארתי בתל אביב ועבדתי.
ביום ראשון בערב הצירים כבר היו מספיק חזקים בשביל להודיע בעבודה שאני לא אגיע למחרת. בשקט קיויתי שאני עומדת ללדת, אבל לא אמרתי כלום לאף אחד. יום שני עבר בעבודה מהבית, שתיית הרבה מים ומנוחה יחסית – קנינו ממתקים ליום ההולדת למחרת ואפיתי את העוגה.
עם צירים, בלי לידה.
יום שלישי – יום הולדת ארבע לגיבור שלי. בבוקר נסעתי שוב לתל אביב, מסבירה לבוסים שאני לא מתכננת ללדת בחודש הקרוב. הגיבור הרי נולד בשבוע 42+2, ואני רק בשבוע 39. הבנזוג אסף אותי מהעבודה וחזרנו מוקדם. אני – כדי לצפות את עוגת יום ההולדת בשוקולד, והוא כדי לאסוף את הגיבור מהגן. אפילו לא סגרתי את המחשב במשרד, כל כך היה לי ברור שאני אחזור לעבודה למחרת.
ובינתיים – צירים, צירים, צירים.
התאספנו בגן השעשועים, פרשנו את השמיכה הצהובה עם הפרחים, סידרנו את קעריות החטיפים, פרסנו את העוגה, שרנו, חגגנו, חייכנו, התחבקנו.
חזרנו הביתה.
לילה שלישי עם צירים, אני כבר רגילה לישון עם הכאבים בשיפולי הבטן, מדמיינת שהם מתחזקים ומאשימה את הג'אנק שאכלתי.
בארבע בבוקר שני צירים חזקים העירו אותי. הסתובבתי אבל לא הצלחתי להרדם, והחלטתי פשוט ללכת לשירותים. הפתעה – הפקק הרירי יצא.
אני זוכרת את המחשבה הצינית, "איזה יופי, תוך שבועיים גג אני יולדת".
חזרתי למיטה, וניסיתי להרדם מחדש, אבל הכאבים (מהג'אנק, כאמור, מי חושבת על לידה בכלל?) הפריעו לי. כמו כל מכורה קשה התיישבתי ליד המחשב לגלוש באינטרנט.
בחמש וחצי הבנתי שזהו – לעבודה אני כבר לא אלך. ניערתי את הבנזוג, "זוכר שביקשת שאני אעיר אותך אם הצירים יפריעו לי לישון?"
הוא הנהן מתוך שינה.
"אז הם מפריעים לי לישון."
חיוך.
"תשאר במיטה, אני מסתדרת בינתיים."
הוא נשאר במיטה, ואני הסתדרתי בינתיים – בכל ציר נעמדת ליד המחשב, מהמהמת לעצמי, מתחילה להתרגש. זהו – יולדים.
הגיבור התעורר בשש וחצי והלך לראות טלויזיה. הבנוזג קם בסביבות שבע, ואני התקשרתי לענת לספר לה שאנחנו בכיוון של לידה. ביקשתי שהיא לא תצא עדיין, כי היה לי ברור שאנחנו אולי בכוון אבל ממש לא ממהרים להגיע לשם.
דיברנו עם הגיבור על הלידה במהלך החודש האחרון להריון. ראינו סרט על לידת בית, וקראנו ביחד את הספר "לידה פעילה" (או, כמו שהוא קרא לו – "הספר עם התינוקות ההפוכים", כי השרטוטים מראים תינוקות ברחם...). בבוקר יום רביעי נתנו לו את האפשרות לבחור להשאר עם אמא ואבא בבית כי התינוקת מתחילה לצאת, או ללכת לגן. הוא, באופן לא מפתיע בכלל, בחר להשאר איתנו ועם ערוץ "הופ".
בתשע סגרתי את הטלויזיה והתחלתי לקפל כביסה. הגיבור שיחק בחדר שלו עם מסלול מכוניות שהוא קיבל ליום ההולדת שלו יום קודם לכן, ופעם אחת צץ בסלון עם מגפיים ומטריה, "החלטתי לשחק שהגיע החורף!" הוא הודיע.
בעשר ענת הגיעה לביקורת ראשונה – דופלר תקין, פתיחה של שתי אצבעות. היא התחמקה באלגנטיות מהשאלה של "עוד כמה זמן זה יקח", וענתה שהיא תשאר בסביבה. היא תידרכה אותי לגבי קבלת צירים (עדיף בעמידה ולא בכריעה כדי שהראש של התינוקת לא יתברג מוקדם מדי באגן), הראתה לי עוד כמה תנוחות שלא חשבתי עליהן, והותירה אותנו בשקט חגיגי.
באחת עשרה בישלתי מרק בטטה, תפוחי אדמה וגזר.
בשתיים עשרה אכלנו ארוחת צהריים. הגיבור כבר היה מתורגל, בכל ציר הוא לחץ לי בתחתית הגב, או נתן לי להיתלות עליו. קצת מצחיק לחבק ילד בן ארבע כדי להפיג כאבים של צירים, אבל מאד יעיל אם אבא שלו בדיוק בשירותים.
בצהריים נשכבתי על המזרון המוכן בסלון, הבנזוג ראה את "חתונת רפאים", והגיבור בא להתכרבל עלי. נרדמנו לשעתיים, והצירים נעלמו. אחרי שקמתי מהשינה סידרתי את המדיח, והצירים חזרו לאט.
כל היום הם נשארו במרווחים של עשר דקות בין ציר לציר, אם כי חלה התחזקות מסוימת בכאב. אבל עדיין – ממש לא לידה פעילה.
בערב ענת הגיעה לבדוק אותי שוב, ופסקה – המחיקה גדלה, הפתיחה קטנה. "מה שאתם צריכים הוא לצאת מהבית," היא אמרה, "לכו לסרט, לבית קפה, לטייל על החוף – מה שמתאים לכם, רק תצאו מהבית." היא נתנה לי תרופה הומאופטית לזירוז לידה ולהרגעה, ונסעה.
בית קפה, אם כך.
בחניה חכתה לנו הפתעה – ריח הגשם שליווה אותנו כל היום התפתח ליורה. הגיבור הסתובב חבוי מתחת למטריה הגדולה הכחולה, והשאיר אותי ואת אבא שלו חשופים לטיפות הקרירות של תחילת הסתיו. חשבתי שאם התינוקת תוולד באותו יום זה יהיה נהדר, כי אני אוכל לכתוב בסיפור הלידה שהתינוקת נולדה ביחד עם הסתיו, או משהו רגשני כזה.
שלושה אנשים הולכים לבית קפה בהוד השרון (אנג'לינה, למי שמתענינת – אחלה מקום לקבל בו צירים בישיבה. אף אחת מהמלצריות לא העירה דבר לאשה שנוהמת באמצע המסעדה ולא עונה כאשר שואלים אותה לגבי התפריט). אוכלים ארוחת ערב גדולה, מדברים על הצירים, מגיעים להחלטה – אם המרווחים לא יתקצרו, נקרא למירי לעזרה בזירוז.
מירי היא חברה טובה, מטפלת בשיאצו ובנשמה. הצענו לה להצטרף ללידה שלנו אי שם בשלהי השליש השני, כאשר החלטנו על לידת בית. אני רציתי מישהו נוסף כדי שלא כל העומס יפול על הבנזוג, ומירי היתה בחירה נהדרת – גם גרה קרוב אלינו, גם בעלת נוכחות מחבקת, וגם אשת מקצוע שיודעת איך להקל על כאבים.
בתשע הגיבור הלך למיטה ולישון, מותש מיום שלם של תמיכה באמא שלא יולדת.
בעשר וחצי בלילה מירי הגיעה אלינו. אחרי כוס התה התיישבנו לזירוז לידה. היא לחצה לי בכף הרגל, בכף היד ובכתפיים, הסבירה לי שאלו נקודות שגורמות לתנועת אנרגיה חזקה בגוף, ואני חשבתי שעם הוודו הזה אין שום סיכוי שהלידה תגיע בעשור הקרוב.
מה שמראה מה אני מבינה בשיאצו, או בלידות.
אחרי רצף טיפולי אחד הפסקנו לראות מה קורה, ואני נכנסתי למקלחת. מים חמים על הגב ועל הבטן התחתונה, נהימות, סיבובי אגן, ומחשבה טורדת – מתי הלידה תתחיל כבר?
כאשר נגמרו המים החמים יצאתי לסלון והתחילה התייעצות – הצירים עדיין במרווחים של עשר עד שמונה דקות. מירי הציעה שאני אנסה לישון, אני תהיתי האם לנסות עוד סבב טיפולי, והבנזוג שיחק בלהיות שוויץ – "מה שתחליטי מקובל עלי".
ואז – ציר.
נתליתי על הבנזוג, מירי חפרה בגב התחתון.
איה. כואב.
נגמר הציר.
ממשיכים לדבר, ופתאום עוד ציר מגיע.
ועוד אחד, ועוד אחד, ואני זוכרת שמירי העירה, "הם ממש לא במרווחים של עשר דקות."
הם גם התחזקו בבת אחת.
הגיבור שלי התעורר באמצע ציר, הגיע לסלון והתלונן ,"אמא, את עושה יותר מדי רעש, את מפריעה לי לישון." בסוף הציר התנצלתי, הסברתי לו שלאמא כואב, כמו שדיברנו בבוקר, חיבקתי אותו, הצעתי לו לשחק בחדר, וסוף המשפט האימהי שלי טבע בכאב של ציר נוסף.
קיבלתי עוד שניים או שלושה צירים במסדרון, בנסיון להגיע לסלון, והרגשתי מים נוזלים למכנסיים שלי. "אני רוצה שתגלגל את השטיח." אמרתי לבנזוג, "אני מרגישה שבורח לי פיפי."
כן, הרופאה איבדה את ההגיון שלה – מי חשב שיורדים לי המים, ככה סתם, באמצע המסדרון?
הגיבור חיבק את הרגל שלי באחד הצירים, המגע שלו מרגיע אותי יותר מכל דבר אחר.
הבנזוג גלגל את השטיח ואני חזרתי למקלחת. ציר, ועוד ציר, ועוד אחד. היו לנו מים חמים, כך שעברה לפחות חצי שעה מהמקלחת הקודמת. אני זוכרת שנשענתי על הקיר וייבבתי, כי ההקלה הזכורה מהמקלחת הקודמת נעלמה.
צעקתי לבנזוג להתקשר לענת (בדיעבד גיליתי שהוא כבר סיים את השיחה בזמן שאני צעקתי לו). אני יודעת שזה היה בעשרה לחצות כי השיחה שמורה בזכרון של הפלאפון. כלומר – בסך הכל שעה אחרי הזירוז בשיאצו. הזמן האישי שלי טבע בין הצירים, ולא יכולתי לדעת האם יש בכלל הפסקה בינהם.
תמונה אחת זכורה לי מהשלב הזה – הבנזוג שוטף את הגיבור שלי בכיור, ואני נשענת על מירי בין צירים ובוכה. לא ידעתי שזה כל כך כואב.
בחצות ורבע ענת הגיעה ובדקה אותי בעמידה. "פתיחה של 4-5, את כבר ממש בלידה."
אני הייתי מיואשת – בכל סיפורי הלידה מהפתיחה של 4 אצבעות עברו שעות עד ללידה.
חזרה למקלחת. ענת עיסתה את הגב שלי, הנחתה אותי איך לנשום, והשמיעה איתי קולות. "את רוצה שנמלא את האמבטיה? המים יכולים להקל עליך."
אני חושבת שבכיתי את זה, אבל איכשהו היא הבינה מה אמרתי, "אני רוצה החוצה." הפעם לא כי המים החמים נגמרו, אלא כי הרגשתי את הלחץ לדחוף שכולן מדברות עליו, ופחדתי ללדת באמבטיה.
הבנזוג צץ משום מקום כאשר הייתי באמצע ציר, ויכולתי להשען עליו ולעצום את העיניים.
חזרה לסלון. ענת הוציאה את כסא הלידה המפורסם והציעה שאני אנסה לשבת עליו. היא בדקה אותי בישיבה, והכריזה – "פתיחה של שמונה."
שמונה? כבר?
"כמה זמן עבר?"
"אולי עשר דקות," מירי אמרה, ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות – הרי הייתי במקלחת נצח של כאב.
"אם את לא רוצה להקרע, את צריכה לשכב."
וכך, עוברת למזרון הפרוש, שוכבת על צד שמאל, אוחזת בשולי הספה, לא מבינה את זה אבל – יולדת.
בנזוגי ליד הראש, מירי בגב, ענת ברגליים.
"אני צריכה לדרוך על משהו," וענת מנדבת את הכתף שלה. רגל ימין באוויר, לוחצת על הכתף של ענת, ועוד ציר מגיע.
ועוד אחד, ועוד אחד, והכאב נוראי. אני צועקת וצווחת, מניחה לכל הכאב להשתחרר מהגרון.
אני מרגישה את ענת משמנת אותי, "אל תלחצי," היא אומרת. שביב זיכרון מקורס ההכנה ללידה ניצת בי, ואני עוברת לנשיפות כלביות.
"עכשיו תלחצי לכאן," היא מנחה אותי, ואני לוחצת אליה, הצירים מתארכים ונבלעים אחד בשני. הגיבור שלי על הספה, ואחר כך ליד ענת, והיא אומרת "אתה רואה את הראש שלה?"
ולי היא אומרת , "היא עושה crowning", ואני חושבת, "אני יודעת שאני יודעת מה זה crowning, אבל מה זה לעזאזל crowning?"
ואז – "יש לה שערות שחורות." הבנזוג אומר.
וגם, "אני רואה את התינוקת!" – הגיבור שלי קורא.
ומירי, "את רוצה להרגיש את הראש שלה?"
ואני, בצווחה ארוכה, "לא! אני רק רוצה שהיא תצא כבר!"
והכאב משסע את כולי, ואין לי ברירה אלא ללחוץ, ולנשום, וללחוץ עוד, כי אי אפשר להתנגד לזה, והיא מחליקה ממני, ואני מרגישה את כולה יוצאת מתוכי, וענת מניחה אותה עלי, והכאב נעלם.
שקט.
יש לה שער שחור, ועיניים עצומות, והיא חלקלקה, והיא עלי.
הגיבור מופיע לידי, והבנזוג מלטף אותה. אני מחכה לדמעות, אבל הן לא באות. רק השתוממות ושקט.
אני מקפידה שהיא תשאר מכוסה, לוחצת את השליה החוצה, וענת מלבישה לתינוקת החדשה שלנו כובע סגלגל עם הכתובת born @ home.
מאוחר יותר מירי תפרד מאיתנו, וענת תלווה אותי למקלחת ותתדרך את כולנו לגבי מתן ויטמין K, ומה לעשות עם השליה, ואיך לוודא ששתינו מחלימות מהלידה. ואחר כך יתחילו הטלפונים והודעות הטקסט להורים שלי בטיול בקנדה, להורים של הבנזוג, לאחים, לאחיות, לחברים.
אבל באותו רגע אחזתי בימיני את התינוקת שלנו, והגיבור שלי התכרבל עלי בשמאלי, והבנזוג שלי ליטף אותנו, וענת ומירי דיברו בשקט בינהן והגישו לי תה.
קשת נולדה באחת לפנות בוקר ביום חמישי, יום אחרי היורה, יומיים וארבע שנים אחרי אחיה הבכור, בשקט, בבית, וזו היתה בדיוק התמונה שדמיינתי לעצמי כאשר ביקשתי לידת בית.