אז אני חושבת שאת בחברה טובה
בהחלט בחברה טובה, אני יודעת. גם יונת שרון יודעת...

רוזמרין !

המון המון תודה ! חיממת את ליבי וגם אפשרת לי לחשוב "בקול רם" על מה שאני בעצם רוצה לעשות. זה עוזר לי קצת לנסח את המכתב להורים.
מספיק שישנם מספיק אנשים/הורים כמוך שמעריכים !
יפה
נ.ב. אני קוראת עכשיו ספר "המקום הנכון"- למה חשוב לעשות את מה שאוהבים מאת ד"ר קן רובינסון בהוצאת כתר. ספר שיצא בשנת 2011 וגם קיבל כותרות. הוא מספר על אנשים יצירתיים שהצליחו בעולם למרות שלא הצליחו בבית הספר (בינהם פול מקרתני, ג'ק קלוז, בוב דילן ועוד רבים וטובים) - אז אני חושבת שאת בחברה טובה - מומלץ .

אוקיי, נדמה לי שהבנתי. האמת שזה רעיון מצויין, על פניו, והלוואי שכך היו מתייחסים המורים לעניין.
יש רק ספק אחד בליבי בהקשר הזה. הוא קשור לכך שמורים נותנים ציונים גבוהים למבחן שבו התלמיד כתב את מה שהמורה רצה. תלמיד יצירתי ובעל חשיבה עצמאית הוא לא בהכרח תלמיד טוב
יותר בפרמטרים של בית הספר ושל ההורים הרוצים "שיצליח בלימודים".
אני זוכרת שהבת שלי הכינה עבודה, נפלאה בעיניי, על הספר "הדבר" והתיזה שלה לא היתה מקובלת על המורה ולכן נתנה לה ציון נמוך מאד.
אני גם זוכרת שבהיותי צעירה, בחרתי לסיים את לימודיי בבית הספר בכיתה י"א כדי לא לאבד את האהבה ללימודים. אני, בפרמטרים של רוב ההורים, לא הצלחתי בלימודים...

לעומת זאת, אני מכירה מורה פרטי למתמטיקה שמלמד דרך אוריגאמי. דרך מוחשית ללמידת הקשר בין נוסחאות של זווית ויחס למשהו שניתן לראות ולהחזיק ביד.
בכל אופן, אני מאחלת לך הצלחה גדולה. ילדים סקרנים ויצירתיים יהיו גם בוגרים כאלה. זה חשוב לאנושות גם אם המערכת הממוסדת לא מעריכה את זה.

רוזמרין היי,
מה שאני רוצה לעשות זה לחבר בין הלימוד לבין היצירתיות והיציאה מהחוזקות האישיות. לדוגמא: ילד לומד תנ"ך והוא די משתעמם מדרך הלימוד ובלי לשים לב, הוא לא ממש מקשיב בשיעורים... יתכן שיש לו קושי או לקות אבל לא בהכרח. אני אשתדל בסדנה שלי להחיות את חומר הלימוד ולהפוך אותו ליותר רלוונטי עבור הילד. אני יכולה לעשות זאת בכמה אופנים, אחד מהם קשור לצילום ווידאו למשל ואז: נדבר על הסיפור והמסר, נעשה משחק תפקידים, נראה קטעי סרטים שעוסקים בסיפור התנכי באופנים גלויים או סמויים. הילדים יקבלו כלים בסיסיים בשפת צילום ווידאו ונכין סירטון קטן.
ישנן עוד אפשריות ודוגמאות רבות ובמס' מקצועות. אבל אני מקווה שהעיקרון ברור. המקצועות הנלמדים עצמם אינם המטרה, ופיתוח הסקרנות לעצמה אינה המטרה. המטרה שיגלה את החוזקות שלו ויתחיל לבטא אותן. המטרה להפוך את הלמידה למשמעותית וקשורה לחיי הילד והדבר יכול לקרות רק כאשר הוא מבין, מתנסה וחווה את הדברים כחלק מעצמו ולא כחומר מת. בכדי להיות מעשית אני חושבת על הרלוונטיות עבור ההורים ואני משערת שלהורים רבים חשוב שהילדים יצליחו בלימודים. מאחר והמטרה הזאת היא לא מיידית בסדנה שאני מתכננת, אלא תוצר לוואי שאני מאמינה שעשוי להגיע באיזשהו שלב, צריכה להיות איזו התחייבות לטווח הארוך יותר + השיכנוע להורים שהמטרות כגון פיתוח היצירתיות וביטוי החוזקות וכד' בסדנה הן חשובות מספיק או עבודה מקבילה שלי עם מורה שתעשה איתם את שיעורי הבית בשלב הראשון בדרך הסטנדרטית, כאשר אני אעבוד על הצד היצירתי. כנראה אני אנסה להתחיל לממש את שתי האפשרויות ומה שיתפוס בסוף יתפוס.

רוזמרין, תודה על ההתייחסות הנרחבת והמאירה לעניין. אתייחס בהקדם לעניין.

אני מהצפון. שמחה שאת אוהבת את הכינוי...
לעצם העניין, לא הבנתי את המטרה שלך. מתוך ידיעת המטרה אפשר לקבוע את המסלולים האפשריים. אתן לך דוגמא מעולם המוזיקה (ולא שאני איזו מומחית בעניין,כן?):
אם המטרה היא שבסוף התהליך הם ידעו תווים או לנגן על איזה כלי, אז הדרך כרוכה בלימוד, תירגול, שינון וכד'. מה שרוב ההורים מכנים "להצליח בלימודים".

לעומת זאת, אם המטרה היא פיתוח החקרנות/סקרנות/יצירתיות אז הדרך תכלול, למשל, הקשבה ליצירה ונסיון לזהות צלילים,קולות,מקצבים ותדרים. או לתת להם להפיק צלילים מעצמם ומחפצים
בסביבתם. או לייצר כלים שמפיקים קולות. או להקשיב לצלילים בטבע. ואולי גם להכיר את מנגנון השמע של האדם ושל חיות אחרות.

אז את רוצה להגביר את העניין של הילד במקצועות הנלמדים בבי"ס ע"י סדנה חוויתית של המקצועות? או שאת רוצה להוציא מהילד את הסקרנות שיש בו (אולי בתחום אחר) לפועל ולקוות שהוא "ישתמש" בסקרנות גם במקצועות המשעממים של ביה"ס? או אולי משהו אחר ולא הבנתי.

מתוך הנסיון שיש לי בהוראה ובאמהות, ההגדרה שכתבת נכונה תיאורטית. באופן מעשי, העניין והסקרנות משתנה מרגע לרגע. העניין מאוד נזיל. אני אתן דוגמא- לגבי ילדי צהרון גן שאיתם אני עובדת כרגע. ברגע מסויים ילדים רעבים, עייפים, צריכים פורקן. באותו רגע כמעט בלתי אפשרי לרכזם, הם דוחפים לדחפים... ברגע אחר אני שמה לב שהם פנויים יותר ללמידה, ומסגרת קבועה יוצרת הרגלים שאיתם ניתן לאפשר את הלמידה. לעיתים המסגרת הזאת כרוכה בוויתורים שעושה הילד מאחר והוא נכנע ללחצים מסויימים של המסגרת ועל כן בלמידה הזאת יש אמביוולנטיות. ברגעים אחרים הם חוקרים בעצמם את הסביבה ולומדים תוך כדי משחק חברתי, כאן אולי מתרחשת הלמידה הטבעית, ותפקיד המבוגר כאן הוא לפעול יותר בסביבה ובגרויים ופחות בהוראה ישירה של מה על הילד לעשות. הכל טוב ויפה. ועד כאן זה מתנהל בתוך מסגרת שהילד קיבל מבלי יכולת של ממש לבחור אותה.
אני מדברת על מסגרת שבה ישנה בחירה של הילד והוריו - על סדנה קצרה של שעה וחצי, שעתיים. עצם הבחירה של הילד במסגרת הזאת עשויה לאפשר למידה שאינה מתרחשת במסגרת הרגילה. תחום העניין אמור לצאת מתוך הילד והוריו. כאשר חילקו ספרי קריאה חובה בכיתה שלך, התהליך קרה כאשר את מן הסתם הספקת לקשר את הלמידה לחובה. לא שאלו אותך וכל דבר שאדם נדרש לעשות לפני שהוא מברר האם הוא רוצה בו, יכול להפוך להיות מאוס. זה לא הופך את עצם הקריאה למשהו שנוא, אלא הדרך שבה זה נעשה לא היתה נכונה עבורך.
אז המטרה שלי היא לחבר את אותם קצוות שהתרחקו בתהליך הלמידה. יש לי את הכלים שאותם רכשתי במהלך השנים ואותם באופן טבעי אשאף להקנות לתלמידי. שמתי לב, שהילדים גם בגן, מושפעים מהחוזקות שלי וזה בלי שאצטרך לדבר על זה. אם זה בכיוון אמנות, משחק וכד'. להורים שבחרו במסגרות הלימוד הרגילות, יש מן הסתם רצון שילדיהם יצליחו בלימודים. אני מאמינה שחלק גדול מהתלמידים גם הם רוצים להצליח. הם רק צריכים שתהיה ללמידה משמעות עבורם, שזה יהיה מחובר לחייהם ולא עקר- את הקשר הזה אני שואפת לעשות. בנוסף אני כמובן ארצה שהמסגרת תהיה כיפית ויש לי את הכלים בעזרת האל, להפוך אותה לכזאת. מקווה שעניתי לשאלתך.

אני עדיין לא ממש מבינה מה המטרה.
אם המטרה היא ללמד משהו מוגדר (חומר לימודים) ברי שקשה ע"י זה לעורר עניין וסקרנות. אנ ילמשל אדם מאד סקרן שקורא המון ספרים, ובכל זאת כשחילקו ספרי קריאה חובה בכיתה שנאתי אותם עוד לפני שקראתי אותם.
אם המטרה היא עידוד הסקרנות, אז צריך לגלות במה הילדים מתעניינים, ואז לפעול בכיוון שאליו הם דוחפים.

היי פלונית...
אני לא מדברת ממש על מערכת החינוך הרגילה.
אני מדברת על סדנה לאחר שעות הלימודים.
ועל הניסיון לקשר בין חומר הלימוד לדרכים יצירתיות אחרות. למידה יצירתית חוויתית כזאת. אני רק לא בטוחה שאני יכולה להתחייב על הצלחה בלימודים.
לגבי דני לסרי. פגשתי אותו כאשר לימד בבית אורן. בהחלט מרתק ומעורר השראה.
יכול להיות שהקונספט צריך להיות העשרה של תחומי לימוד באופן יצירתי. ואז אם יש גם הצלחה בלימודים נהדר. אני חושבת שאלך על הקונספט הזה.
אם משהו שנכנס לאתר וגר במרכז הארץ, מעוניין להצטרף לפרוייקט, אשמח לעזרה.

בדיוק לקחתי ספר של דני לסרי מהספרייה, והוא מתייחס הרבה לנושאים האלו, אני ממליצה לך לקרוא. זה נקרא חינוך בביצת הפתעה.
בין היתר, הוא כתב שם דבר שאני אסכם בקצרה: כשמורים מעמידים יעדים ללימוד, הם לרוב אומרים: "הילד ידע ש..." , "הילדי יוכל ל..." וכיוצ"ב. זה מחפיץ את הילד, ומתיחס אליו בתור משהו שאמור לקבל ידע.
לכן, יותר נכון, שהמורה יסכם לעצמו: "אני אדבר על.. ואספר על...".
מצד שני, אם עושים את זה, נהיים כבולים למסגרת, ואין לנו אפשרות להתפתח וללמד את מה שהתלמיד באמת רוצה ללמוד.
לכן נותר למחנך פשוט להיות.

אני אישית חושבת שזה קונספט שמאד מאד קשה ליישם במערכת החינוך הרגילה....

רוזמרין (איזה שם מיוחד!)
תודה ! את צודקת כמובן - דרך חיובית לתאר את הדברים תמיד טובה יותר בעיני.
וזה שההורים מביאים את ילדיהם לאותם מסגרות אינו אומר שלא היו רוצים משהו נוסף, איזשהו חיזוק לסקרנות הטבעית או היעזרות ביצירתיות ובדמיון.
כתוב לי כאן מעל התיבה - "ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות.
אני לא יודעת על איזו תקשורת הכוונה - אולי לאמצעי התקשורת ? - ואם כך המשמעות שונה לגמרה.
בכל אופן אני רוצה לחשוב שככל שהתקשורת הפנימית משתפרת, כך התקשורת בין בני אדם משתפרת גם כן.
מהיכן בארץ את רוזמרין?

אני למשל רוצה לכתוב בברושור להורים משהו כמו - לאן הסקרנות הטבעית שהיתה בגיל הגן נעלמה? מה קרה ליצירתיות ולדמיון
את יכולה לכתוב באופן חיובי. במקום "לאן נעלמה" או "מה קרה", אפשר לכתוב "איך נשמר את הסקרנות הטבעית?" או "להמשיך להעזר ביצירתיות והדמיון".
אגב, הסקרנות הטבעית לא נעלמת, כדברייך, אחרי גיל הגן. אין גיל ספציפי להעלמות הסקרנות. גם ילדי גן יכולים, תחת משטר הולם, להכבות. גם ילדים גדולים יכולים להמשיך להסתקרן.
ויש גם כאלה שהסקרנות שלהם היא לא נורא גדולה מלכתחילה. כמו שיונת כתבה, כל אדם שונה מהאחר ושונה מרגע לרגע.

היי,
תודה על ההתייחסות. כתבתי והשארתי את זה כמה ימים והנה אני נכנסת שוב לדף ורואה שכתבו והתייחסו. כך שזה בכל מקרה כיף, זה אומר שהאתר חי ופעיל.
מסכימה עקרונית עם כל מה שכתבתם. יחד עם זאת אני מנסה לבנות סדנת לימוד חוויתית להצלחה בלימודים - מורה לאמנות במקצועי וגם גננת (ומנסה ליצור מידי פעם) - ואני צריכה
להגיע אל קהל ההורים וגם המנהלת בבית הספר שם אני אנסה להעביר את הסדנה אחר הצהריים - אני צריכה איכשהו שהם יחושו שזה מספיק טוב. אני מניחה שהאישור לכך הוא בתוכי
ומתוך השכנוע הפנימי ההורים יחושו את זה. ובכל זאת הנה אני מדסקסת איתכם, כי אני חשה שאתם באותו צד של המתרס כמוני, לעומת אנשים שהם כביכול בצד השני של המתרס, כלומר בעד המסגרת כפי שהיא - ואולי זה רק נדמה לי...
אני למשל רוצה לכתוב בברושור להורים משהו כמו - לאן הסקרנות הטבעית שהיתה בגיל הגן נעלמה? מה קרה ליצירתיות ולדמיון וכד' ולא בטוחה האם שאלות כאלו יעברו ללא התנגדות..

אני לא חושבת שיש מתכון אחד לאיך לעשות את זה, כי זה שונה לילדים שונים, גילים שונים, תחומים שונים, מצבים שונים, וסתם הבדלים במצב הרוח.

לכן נראה לי שמה שחשוב אינו המתכון, אלא הדרך לגלות אותו: איך אפשר לדעת אם מה שהמורה עושה באמת טוב לילדים?
מה שבטוח הוא שאם מחזיקים את הילדים כקהל שבוי ולא מאפשרים להם אפילו להתלונן ("להפריע") כשמשהו לא מתאים להם -- אי אפשר ללמוד מה עובד טוב ומה לא.

גון הולט כותב שברגע שהמורים הפסיקו ללמד ,אלא נתנו לתלמידים לעשות מה שהם רוצים בזמן הנתון פתאום קרו כל מני דברים.
כל הרעיון הזה שמישהו מחליט מה ילד צריך ללמוד ואיך בדיוק ותוך כמה זמן -זו הבעיה.אתה נחנק .
ככל שיש יותר איוורור בקונספט הזה יש יותר סיכוי: לתת לילד להתענין במה שמענין אותו, לבחור ספר מהסיפריה,ללמוד תוך כדי סיור בטבע/מהמחשב/טלויזיה.

והכי חשוב-אהבה וכבוד.וזה בדיוק מה שרוזמרין כותבת.

_אולי אפשר בכל זאת להציל משהו מהסקרנות הטבעית? אולי אפשר לתת לתלמידים משועממים איזו דרך גם להצליח בלימודים וגם למצוא את הגרעין האמיתי שלהם
אותו גרעין שרוצה ללמוד_
אני לא מורה אבל רציתי לספר לך על שני מקרים שאולי מדגימים איך.

הסיפור הראשון התרחש לפני שנים רבות. הדרכתי מסגרת לגרעין נח"ל בטיול בהרי הנגב במשך שבוע. הדרכתי כי הייתי מרכזת המסגרת (ולא כמדריכת טיולים מקצועית). קיבלתי הכנה
לאותו טיול, כמה שבועות לפני כן. לא הייתי מומחית אבל כל-כך נהניתי והסתקרנתי כך שבטיול עצמו העברתי לנערים את אותה התחושה. בסוף הטיול אמרה לי אחת הנערות ש"הלוואי והיית המורה שלי
לגיאוגרפיה. הכל היה נראה אחרת".

המקרה השני היה כשהתלוויתי כהורה לטיול של בני בנחל בכרמל. היתה קבוצת תלמידים (שהכרתי, כמו את כולם) שנחשבה למופרעת. עושים ברדק, לא מתעניינים בלימודים והמורות תמיד מצקצקות
כשהן מזכירות את שמם. אבל אני חיבבתי אותם ובתחילת הטיול הודעתי להם שהם הולכים איתי מאחור. בזמן שהמדריכה-חיילת נתנה את הסבריה לחבר'ה ה"רציניים" מקדימה, אני הראיתי להם מאובנים וביקשתי שיחפשו לי כאלה. וגם צמחי תבלין. עד סוף הטיול הם היו עם הראש באדמה, מחפשים ומלקטים ומאושרים עד אין קץ.

היו עוד מקרים, אבל המסקנה שלי היא שכדי לגרום לאדם לרצות ללמוד משהו חדש ולהתפתח, אתה כמורה/מדריך צריך:
א. לאהוב את מה שאתה מלמד.
ב.להיות סקרן ואוהב לימוד בעצמך.
ג.להיות אוהב אדם באופן כללי, ובעל יכולת אמפטית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם.
כיף לקרוא באתר על חוויות החינוך הטבעי, ועדיין אני חושבת כיצד ניתן ליישם רעינות דומים כדי ללמד ילדים שאינם שלך.
כיצד ניתן לקשר בין העולם הזה של החינוך הרגיל, ולנסות להחיות את החומר הלימודי, להפוך אותו לבר משמעות עבור התלמידים.
איך לבוא ממקום של קבלת כל הקיים ולא שלילתו. הרי אם ארצה או לא בתי ספר רגילים ימשיכו להתקיים. אולי אפשר בכל זאת להציל
משהו מהסקרנות הטבעית? אולי אפשר לתת לתלמידים משועממים איזו דרך גם להצליח בלימודים וגם למצוא את הגרעין האמיתי שלהם
אותו גרעין שרוצה ללמוד, לבטא את עצמו בכל מיני אופנים ובאופנים הייחודיים והחזקים שלו.
מה דעתכם האם זה אפשרי?