על ידי נור_ג'יהאן* » 19 מאי 2009, 12:38
מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות
האמת שאני מתקשה לחשוב איך הייתי משתעממת בבית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. אפשר לקרוא, להתחיל לעבוד על פרויקטים נוספים (או להריץ את הפרויקט שלי בפול-גז), ללכת לים, לכתוב, להיפגש עם חברים, ללמוד משהו (נניח שפה נוספת או אפילו קורס של האוניברסיטה הפתוחה, בתקווה שהשביתה תסתיים), להצטרף לחוג אמנויות לחימה, לעשות ספורט (אפילו סתם הליכה בטיילת), לשבת בבית קפה ולהרהר, לבשל, להקדיש זמן לתחביב חדש (נניח לתפור - משהו שרציתי ללמוד הרבה זמן ואף פעם לא יצא לי לעשות את זה כמו שצריך). איך אפשר להשתעמם בבית?!
באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה
מסכימה לחלוטין. אמהות במשרה מלאה + עבודה במשרה מלאה נשמע לי סיוט. ואחרי הכל למה אנחנו עושים ילדים? כדי שנהנה מהם ונגדל אותם, לא?
נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?
אני חושבת שעלית על הנקודה. לא כל כך מפריע לי מה אני עושה בעבודה שלי (סה"כ המשימות שלי באמת לא נוראיות), אלא כל הדברים מסביב. מפריע לי לקום בבוקר באותה שעה, לקחת את אותו האוטובוס, להגיע למשרד באותה שעה, לדעת איך היום שלי בנוי, להקשיב כל הזמן לבוסים שלי, לקבל משימות מונחתות מלמעלה שלא מעניינות אותי בשיט (כמו היום...), ללכת הביתה באותה שעה, להגיע הביתה מתה, לרפרש את האינטרנט, לדבר עם בעלי, לאכול משהו, ללכת לישון. ושוב פעם, יום חדש שנראה אותו דבר כמו הקודם.
אני מוכנה לעבוד, ולעבוד קשה. אני אוהבת לעבוד כשנושא העבודה מעניין אותי וכשאני מרגישה שהוא נעשה למען מטרה מסויימת. כאן קשה לי להתחבר. אני מרגישה כמו בורג קטן במכונה. שאם יחליפו אותי ויביאו מישהו אחר במקומי זה לא באמת ישנה למערכת. היא תשרוד. למרות האמירה הידועה - "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף" - אני באמת חושבת שאין לי תחליף. לפחות לגבי כל מה שקשור ברעיונות פרי מוחי וביצירתיות שלי. אני רוצה לעשות משהו שמשתמש בכשרונות שלי, ביכולת שלי. ולא לנסות להתאים את עצמי בכוח למערכת. אז הנה, יש את הפרויקט. אבל הסיכוי שאני אראה ממנו כסף נמוך מאוד (אך אפשרי, ובכל מקרה לא מדובר במשהו מידי).
אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי. בילדותי גדלתי בצילה של פשיטת רגל (העסק של אבא שלי קרס). אני יודעת שהפחד שלי הוא באיזשהו מקום לא רציונלי, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.
[u]מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות[/u]
האמת שאני מתקשה לחשוב איך הייתי משתעממת בבית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. אפשר לקרוא, להתחיל לעבוד על פרויקטים נוספים (או להריץ את הפרויקט שלי בפול-גז), ללכת לים, לכתוב, להיפגש עם חברים, ללמוד משהו (נניח שפה נוספת או אפילו קורס של האוניברסיטה הפתוחה, בתקווה שהשביתה תסתיים), להצטרף לחוג אמנויות לחימה, לעשות ספורט (אפילו סתם הליכה בטיילת), לשבת בבית קפה ולהרהר, לבשל, להקדיש זמן לתחביב חדש (נניח לתפור - משהו שרציתי ללמוד הרבה זמן ואף פעם לא יצא לי לעשות את זה כמו שצריך). איך אפשר להשתעמם בבית?!
[u]באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה[/u]
מסכימה לחלוטין. אמהות במשרה מלאה + עבודה במשרה מלאה נשמע לי סיוט. ואחרי הכל למה אנחנו עושים ילדים? כדי שנהנה מהם ונגדל אותם, לא?
[u]נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?[/u]
אני חושבת שעלית על הנקודה. לא כל כך מפריע לי מה אני עושה בעבודה שלי (סה"כ המשימות שלי באמת לא נוראיות), אלא כל הדברים מסביב. מפריע לי לקום בבוקר באותה שעה, לקחת את אותו האוטובוס, להגיע למשרד באותה שעה, לדעת איך היום שלי בנוי, להקשיב כל הזמן לבוסים שלי, לקבל משימות מונחתות מלמעלה שלא מעניינות אותי בשיט (כמו היום...), ללכת הביתה באותה שעה, להגיע הביתה מתה, לרפרש את האינטרנט, לדבר עם בעלי, לאכול משהו, ללכת לישון. ושוב פעם, יום חדש שנראה אותו דבר כמו הקודם.
אני מוכנה לעבוד, ולעבוד קשה. אני אוהבת לעבוד כשנושא העבודה מעניין אותי וכשאני מרגישה שהוא נעשה למען מטרה מסויימת. כאן קשה לי להתחבר. אני מרגישה כמו בורג קטן במכונה. שאם יחליפו אותי ויביאו מישהו אחר במקומי זה לא באמת ישנה למערכת. היא תשרוד. למרות האמירה הידועה - "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף" - אני באמת חושבת שאין לי תחליף. לפחות לגבי כל מה שקשור ברעיונות פרי מוחי וביצירתיות שלי. אני רוצה לעשות משהו שמשתמש בכשרונות שלי, ביכולת שלי. ולא לנסות להתאים את עצמי בכוח למערכת. אז הנה, יש את הפרויקט. אבל הסיכוי שאני אראה ממנו כסף נמוך מאוד (אך אפשרי, ובכל מקרה לא מדובר במשהו מידי).
אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי. בילדותי גדלתי בצילה של פשיטת רגל (העסק של אבא שלי קרס). אני יודעת שהפחד שלי הוא באיזשהו מקום לא רציונלי, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.