אמא בבית, יש כבר מישהי אחרת עם הכינוי הזה.

אתן לא יודעות כמה עזרתן לי, אני , הבנות שלי גם בבית לפחות עד גיל חינוך חובה (לא ידעתי שיש אפשרות שמשאירים גם אחרי )כי אין לי לב לשלוח אותן לגן.אני מפחדת ששם ידכאו את האישיות שלהן. אבל אצלינו זה כ"כ לא מקובל ואני מרגישה שמסתכלים עלי כ"כ בצורת למה?? גם אמא שלי ,גם חמותי גיסות וכולם יאלה תצאי לעבוד תביאי כסף זה יותר חשוב, והילדות צריכות חברות מסכנות כל הזמן בבית בלי גן, איך הם יתפתחו? (רק שהן יותר חכמות מהרבה בנות דודות בגילן שבגן מגיל שלוש חודשים....) הייתי בטוחה שיש לילדות שלי אמא באמת מוזרה וחששנית ופחדנית ופתאם לגלות שיש עוד כמוני, רק שחבל שאני לא מכירה אף אחת כמוני מקרוב ושמחתי לגלות שיש עוד כמוני עם נקיפות מצפון על זה שלפעמים אין סבלנות לילדים ושזה אולי באמת כן עדיף על גן תמשיכו לכתוב אתן עוזרות

מסכימה!

וואו, יש עוד שמרגישות כמוני?? דף כל כך ותיק ולא פגשתי אותו עוד קודם? כשהייתי בתקופה קשה באמת??

אני לא מבינה אם כל כך הרבה נשים באמת מרגישות ככה, למה לא יוצאים עם זה החוצה?? לא ראיתי אף אחת מדברת בתקשורת איפה שהוא ואומרת: "גברים, צאו החוצה! גברים אתם לא בפיקניק! הגיע הזמן למעורבות שלכם! הגיע הזמן שגם אתם תרוצו לאספית הורים בגן! גם גברים יכולים לקחת את הילדים לקופת חולים! גם גברים יכולים למצוא ביביסיטר כשצריך! גם גברים יכולים לנקות את הבית בעצמם ולא כשמבקשים מהם! גם גברים יכולים להתקשר לאמא של... ולהזמין את הילד שלה לשחק עם הילד שלנו!" אני לא שואפת לפמיניזם - אבל זה נקרא משפחה!

אני רוצה לפנות לכל האמהות באשר הן, שחררו! שחררו! תנו גם להם להתמודד לפעמים! למדו את המשפחה שלכן שגם לכן מגיע זמן לבד! פרגנו לעצמכן!
אם יש לכן בנות תלמדו אותן שהן לא חייבות להיות מושלמות! למדו אותן לאהוב את עצמן! ואם אתן מגדלות בנים - למדו אותם שמותר לבכות, מותר להיות רגישים! גם בנים אמורים לעזור בבית ולא רק בנות!

הדף הזה כ"כ בזמן.. תודה לכולן.

תודה לאל שהגעתי אל העמוד הזה, אחרי שיטוט של שעות באתר במדור חינוך ביתי, ותהיה אם כדאי שאמא כמוני תבחר בדרך הזו, לאור כל מה שקראתי כאן, שנכתב על ידי כל האמהות הנפלאות והמדהימות כאן, שמן הסתם מעולם לא... (וכאן אפשר להוסיף את כל מה שנכתב בדף הזה). בניגוד אלי

למישהי, תודה.
חיפשתי אותך שם בשם "מישהי" ולא מצאתי.
שוב,
תודה

תמר, תודה רבה רבה על מילותייך. כתבתי ב בעיות של ילדים בחינוך ביתי על תחושה דומה, ומה שכתבת עזר לי מאוד @}

תמר
אם את רוצה תמיכה / תגובה או כל התייחסות אחרת,
אני ממליצה לפתוח דף בית אישי או דף בלוג או כל דף מתאים אחר

אני פוחדת שאני גורמת לנזקים לטווח ארוך לבנות שלי, שאני מתרתחת בלי פרופורציות, שאני נכנסת למין מעגלים סגורים של התעצבנויות, לופים כאלה, שאני עושה עקרונות מדברים לא חשובים בכלל, שאני סוציומטית והן לא תלמדנה לעולם להיות בקשר עם אנשים, שאני מתימרת להיות אמא, אבל זה בעצם רק נדמה לי... ולא נועדתי לזה...
אני מגלה שאני מאד לא סובלנית לבעיות שלהן, תיכף בטוחה שאני אשמה ב-ה-כ-ל, פשוט בכל, וכל בעיה מצביעה על זה שהילדה לא מתפקדת בעצם, כמו ילדה נורמלית, והכל כמובן בגללי...
ובכלל, כשהגדולה זועפת לה, השמים לפתע קודרים, ברק ורעם, גשם וסופה, וכשהכל עובר, פתאם השמש זורחת לה, שלווה נעימה, והעולם הופך לאנושי יותר...
ולאט לאט אני מבינה שזה מחזורי כזה, יש תקופות כאלה ותקופות כאלה... ומתחילה להיות יותר פילוסופית לגבי התקופות האלה, וכנראה שהן חלק מהגדילה... ואולי לא הכל תלוי כל כך בי (מי אני בכלל....),
וגם.. יש משהו שמתחיל להבין את הגדילה שלי בתוך זה. איפה קשה לי לקבל את הזאבה הפראית הזועפת שלי, הפנימית, המופיעה לפעמים בדמות בתי... ואיפה אני יכולה ללמוד לקבל את שתיהן, הפנימית והחיצונית. ומודה לבנות שלי, שמהן אני לומדת למתוח את הגבולות של מי שאני ומי שאני מוכנה לקבל בי..ואת מי שאני לומדת את עצמי להיות...
ושוב המעגל חוזר, אני בטוחה מעבר לכל ספק שאיני אמא ראויה... ונשארה רק המחויבות הזו, ללמוד, להתרחב, לא להינעל, לא להיסגר, לא להסתגר, להיות חשופה, עם הקישקע בחוץ. וברגעים כאלה של חמלה, שכאני מרגישה שזה באמת באמת בסדר להרגיש טועה, תועה נבוכה, לא מושלמת, קורים ניסים...

הדף פשוט מרגש ונוגע ללב. אני עוד לא אמא , אלא קצת לפני ההחלטה הגורלית ומלאה בחששות. חיפשתי באינטרנט משהו שיעזור לי להגדיר ממה בדיוק אני פוחדת,והקלדתי סתם מילים ברקע לראות איפה אני נופלת. בכלל לא היה לי מושג על לא לשלוח ילדים לגן ומסתבר שיש עוד נושאים לדאוג מהם . אבל בכל אופן - רציתי להודות לכולכן, כי כתבתן בדיוק את מה שקיוויתי למצוא. הפחדים שלי הם לא לא נורמלים . ואם אתן עושות את זה , אז גם אני יכולה.

זה עמוד מדהים
נכתבו פה כל כך הרבה דברים חזקים
חלק מהדברים אני מרגישה בעצמי ומאוד פחדתי לבטא
... איך בכלל אני מרשה לעצמי לשקוע במחשבות על מה יקרה לאיילה אם אני אמות, או מה יקרה לשתינו אם אבא שלה ימות ...
והנה יש עוד אמהות עם מחשבות שכאלה

תודה לכל מי שכתב פה, התרגשתי עד דמעות ומאוד נגע בי בפנים

לפני יומיים, בעודי עסוקה בסידור הבית, בתי בת ה- 3.5 תפסה את המספרים של הציפורנים ופשוט ניסתה לגזור את החוט של השואב אבק שהיה מחובר לחשמל. כשהחשמל בבית קפץ בבום גדול, מיהרתי לחדר בעקבות בכיה המבוהל של בתי, והבנתי מהריח שעמד בחדר וממה שהיא אמרה, במה מדובר. לאחר שהרמתי את הפקקים וניגשתי לראות מה קרה, בעוד הילדה בוכה על הידיים שלי, נדהמתי לראות שהחוד של המספרים ממש נמס מהתאונה. התחלתי לצרוח על הילדה, שידעה שהיא עושה משהו לא בסדר, משהו שאסור לה, משהו מסוכן. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ומטורפת, ושהיא היתה יכולה להישרף. אחר כך חיבקתי אותה ממושכות תוך כדי שתיקה. הרגשתי שהאנרגיה זורמת מתוכי ונכנסנו למטה המשותפת וניסינו להירגע. כעבור כמה זמן הגיע האבא מהעבודה וסיפרנו לו מה קרה. כמובן שלא הייתי צריכה להשאיר את השואב מחובר לחשמל.
התאונות הן המפחידות ביותר. רגע אחד של ריחוף והכל יכול לההפך לגוש פחם. אם חשבתי שהילדה כבר גדולה ויודעת מה טוב ומה לא, הרי שהרצון שלה להמשיך ולבדוק את הדברים רק הולך ומתחזק.

קראתי עכשיו את כל הדף (אחרי הפניה של עדי יותם מדף שפתחתי אני בשם פתאום אני פוחדת) והתמלאתי בדמעות. ולא הייתי בשום מצב רוח, מספיק לקרוא את כל הרגשות שיוצאים כאן...
בשמת, מאוד נגע בי מה שסיפרת על הנפילה במדרגות. גם אני נפלתי איתו לפני חודשיים במדרגות, למזלי הוא היה במנשא, והדבר היחיד שחשבתי עליו בתוך הנפילה, בתוך הריק של הזמן שזה קורה, היה לשמור עליו, לא ליפול עליו. בסוף נקעתי קצת את הרגל, אבל הוא נשאר במנשא. התיישבתי על המדרגות רועדת כולי, הלב מחשב להתפקע מהדפיקות, ובכיתי.

ולגבי ענין הצוואה, אני בת יענה. אני לא מסוגלת לחשוב שזה יקרה או להתמודד עם המחשבה ההגיונית להסדיר את זה איכשהו באופן חוקי, שלא לדבר על זה שאין אף אחד שאני רוצה שיגדל אותו חוץ ממני ומבנזוגי.

טוב, אם זה לא המקום לכתוב את זה אז תערכו אותי החוצה

הפחד יכול לשתק את המחשבה וההגיון,הפחד מפני הלא ידוע,הפחד לאבד,הפחד לתת ולהיפגע,הפחד מעצמי מהמחשבות,הפחד להתמסר ,הפחד להיפתח ,הפחד מהפחד ,הפחד מונע\עוצר צמיחה,מונע\עוצר התקדמות.

הפחד הוא אחד הרגשות החזקים ביותר שלנו.
הוא - בהכרח - רגש השרדותי/קיומי.
כאשר הוא מופיע - יש לו מטרה ברורה - להפוך אותנו לעירניים !!!
במקום לפחד מהפחד - נסו את ההפך - לחוות את הפחד. אפילו להעצים אותו למכסימום - ואז לעזוב.
זה טוב לפחד - זה בריא ונכון לפחד. תנו לפחד להיות ונסו לברר, בהזדמנות זו - מה גרם לו להופיע - מה הוא מנסה לומר לנו?
כל עוד המסר שלו לא יופנם - הוא יחזור "להציק" ולהעיר אותנו - לפעולה...

גם אני שמחה להצטרף, ואני שמחה שנהניתם ממה שכתבתי.

קיסי תודה על המילים החמימות, וברוכה הבאה לקהילת באופן טבעי, ששמחה מאד לקבל למעגליה אנשים צעירים. איזה כיף.

אני אוהבת את הדף הזה.
הוא נותן לי פינה בטוחה לחוש ולדבר על הפחדים והחששות.
ולמרות זאת,
פעמים רבות אני חושבת עליו ורוצה לכתוב בו
ואיכשהו מחליטה לדלג.

תודה קיסי שהערת את הדף, ותודה על מילותייך החמות.

אני לא אמא, אני אפילו לא נשואה אלא רק בת 16, ושתדעו לכן שהדף שלכן לא רק תומך בכן, כי אני יודעת איזו אמא נפלאה יש לי המון זמן, אבל לא תארתי לי שהיו לה כל כך הרבה חששות עלי, למרות שאני רואה טיפה מזה עכשיו כשנולדה לי אחות. עזרתן לי לראות כמה אני לא מתחילה להבין מה שעבר עליה בגללי ובגלל אחי, ועוד מעט בגלל אחותי הקטנה, ואני מקווה להתחיל לגמול לה יותר ממה שאני עושה עכשיו. ואני בטוחה שיום יבוא וגם הילדים של אמהות נפלאות כמותכן ידעו להעריך ולהגיד: תודה. כי אני כן אומרת, אבל אני לא יודעת אם מספיק.
כל הכבוד וישר כוח.
קיסי.

שנה וחצי חלפו להם מאז כתבתי בדף לאחרונה.
הפחד מהמוות, מלהשאיר את הילדה שלי לבד, רק מתעצם לו מאז בכל יום שחולף.
זה כל כך מכביד על הראש והכתפיים שלפעמים אין לי כוח.
בשבוע שעבר נפטרה אמא של ילד מהגן.
זה השפיע עלי בצורה שממש בלתי אפשרי לתאר.
הידיעה שאסור בשום פנים ואופן שיקרה לי משהו. אפילו משהו לא ממש מסוכן כמו גבס על הרגל, על אחת כמה וכמה איזה אישפוז שלא נדע.
על יותר גרוע אני לא מסוגלת לחשוב.

אז פשוט החלטתי. גמלה החלטה בלבי: לי לא יקרה כלום. אי אפשר. זאת פרבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי!!.
אז, במכתבי האחרון פה בדף, הייתי בת 27 וכתבתי צוואה. ככה חד הוריות אמורות לעשות, להשאיר הוראות הפעלה למקרה שפשוט לא נהיה.
אבל אין מצב בכלל. אני לא רוצה שאלה תהיה בלעדיי כמו שאני לא מוכנה להיות בלעדיה.
אני תוהה איך הורים אחרים מתמודדים עם הפחד המשתק של מוות. אולי כשיש בני זוג זה לא פחד רציונלי. אני רק יודעת שאצלי זה הפך להיות פחד קיומי יומיומי.

שלום פלוני. אם את רוצה / צריכה לדבר או להיפגש, אנא צרי קשר [email protected]
הרבה אהבה

שלום פלונית אני רואה שכתבת אותם דברים גם בפורום הזה. אז אני עונה לך שוב.
קמתי בבוקר עם הסיפור שלך. חשבתי עליך המון בלילה. אני חושבת שגם אני הייתי בדיכאון סביב גיל 12 בעקבות סרט שראיתי על סמים (אני כריסטיאן אף). הייתי שוכבת שעות על הספה ובוהה. אף אחד לא ידע על זה, פשוט לא שמו לב. גם לא נעזרתי באף אחד (אז עוד לא היתה מודעות, היום כבר יש). נורא חבל כי זה גיל מקסים.
יש כמה טלפונים שאת בכל זאת יכולה לפנות אליהם באופן אננונימי (בלי לומר את השם). אני משוכנעת שהם יעזרו. חוץ מזה תמיד תוכלי שוב לכתוב כאן ואני אענה לך.
ת.ל.מ - תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה. ייעוץ טלפוני חינם 03-6990511
אלי - האגודה להגנת הילד 1-800-223966
דלת פתוחה - תחנת ייעוץ למתבגרים - ימים ד', ב' בין השעות 1600-1900
נ.ע.נ נוער עונה לנוער 1-800-203-011
על"מ העמותה לנוער במצבי מצוקה - 03-6470049

פלוני אלמוני יקרה!
תודה לך שכתבת בדף הזה, אחרת לא הייתי נתקלת בו הלילה.
והו, כמה שהייתי זקוקה לו!
אני רוצה לשלוח לך חיבוק חם ואוהב, חיבוק ממיס, חיבוק של רחם.
חוץ מזה אני רוצה להגיד לך שהחיים הם לפעמים כאלו לכולם.
תמיד נדמה לנו שרק אצלנו הכל דפוק, וכל האחרים חיים חיים שלמים, ללא בעיות וללא דאגות.
אז זה בכלל לא ככה. לכל אחד יש תקופות ורגעים קשים מאד מאד. גם לבנות הכי קוליות, והכי שופעות בטחון.
אני גם רוצה להגיד לך שהחיים מדהימים בעוצמות שלהם ובהפתעות שהם יכולים לזמן.
ושלפעמים מהמקומות הכי אפלים והכי קשים צומחים הדברים הכי נפלאים.
וגיל 11 זה מין גיל כזה, שגם ההורמונים כבר מתחילים להשתולל ומשגעים אותנו, וגם כבר בטח יש לך ציפיה מעצמך להיות משהו או מישהו חשוב ומעניין.
אם הגעת לדף הזה, והצלחת לבטא את עצמך בו, אז את מישהי חשובה ומעניינת!
ושתדעי שמאד חשוב להיות מסוגל לקבל עזרה.
בטח שכשאמא שלך אומרת את זה, זה נשמע כמו עוד התייחסות אטומה שלה אלייך.
אבל כדאי לקבל עזרה למרות שאמא שלך אומרת את זה.
והנה כאן מצאת לך כמה חברות... אולי קצת זקנות... אבל יפות מבפנים וחכמות.
ושוב, תודה לך!

פלוני אלמוני חמודה. במקרה הסתכלתי על הדף הזה ונתקלתי בהודעה שלך ולבי יצא אליך. למה את לא יכולה לספר לאמא שלך מה באמת עובר עלייך? לפעמים שמוציאים את זה החוצה השד הוא לא כ'כ נורא.
אני בטוחה שההורים שלך אוהבים אותך מאוד, הם כנראה (ואני לגמרי משערת) מאוד עסוקים , לפעמים זה התפקיד של הילדים להיות "הורים" ולומר להורים "אני כאן זקוקה ..."
את יודעת שלא כולם הם אנשים שיש להם הרבה חברים. יש אנשים (שאני בניהם) שיש להם מעט חברים אבל חברים טובים, טובים מאוד.
מה שאמא שלי תמיד אמרה לי שהייתי ילדה "תחייכי וכל העולם יחייך אלייך חזרה..." זה עובד

אני כותבת כאן כי אין לך _דף בית אישי וכי כלל לא הזדהית...
ככלל אני לא אוהבת להגיב בדף הזה. זהו דף השתפכות
אך את צעירה מאוד, מציגה בעיה כואבת וגם... שאלת: מה לעשות?

את כותבת שאת בדיכאון ממושך, את מתארת חיים בודדים
את צריכה עזרה - לא בגלל שאימא שלך אומרת כך,
אלא בגלל שמדבריך עולה שאת לא ממש אוהבת את חייך.

את בתחילת גיל ההתבגרות, ולדעתי האישית, יש קשר...
אולי כדאי לפנות ולקבל עזרה בעיבוד
כל אותם תהליכים קשים של גיל מורכב זה?

התהליכים שתעברי וההבנות שתגיעי אליהן לאורך גיל ההתבגרות
הם אלו שיקבעו את מהלך חייך בעתיד...
זה הגיל שבו אנחנו מגבשים את הזהות האישית שלנו:
מבחינה מינית, חברתית, מקומנו בעולם.

את יכולה להיעזר בפסיכולוגית טובה או במישהו מתחום הרפואה המשלימה
לפעמים זה איזון הורמונלי, איזון של סוכר, אנמיה או הפרעות עיכוליות כמו קנדידה
שגורמים לשיגוע הפסיכי שלנו.
לפעמים כל מה שדרוש זה ויטמין, מינרל, או חומצה אמינית נכונה
ו... הופ! את לא בדיכאון

אני בת 11...אני בדיכאון ממושך אמא שלי חושבת שאני צריכה עזרה וזה לא נכון כי לא היא יודעת מה עובר לי בראש ומה אני מרגישה באמת אלא אני ואם אני אומרת שאני לא צריכה אז אני לא צריכה. בלי כל קשר אמא שלי מעצבנת אותי גם אח שלי ואחותי ואבא שלי בכלל אין מה לדבר הוא סתם מגעיל.
אני חושבת שאין לי חברים.
אני מסתגרת בבית הולכת לבצפר בבוקר חוזרת בשתיים הביתה וזהו לא יוצאת יותר החוצה חוץ מלסופר לקנות משהו זהו.
ונגיד אני הולכת לסופר אני רואה ילדים ואני חוזרת הביתה כי אני מתביישת מהם. אין לי הרבה חברים בקיבוץ שלי.
אני לא סובלת את המשפחה שלי.


מה לעשות ??
נאבד לי החשק לחיות אני לא רוצה לגדול. רק במסיבות אני שמחה באמת ואז חוזרים הביתה..הופ לדיכאון.!

היום זו פעם הראשונה שאני קוראת כאן.
אתן נפלאות,
פשוט נפלא לקרא את מה שאני מרגישה מבלי להוציא מילה בפי.
תודה

כל פעם שיש לי נפילת מתח אני מתחברת לאתר וזה נותן לי כל כך הרבה, את הדלק שלי אני מקבלת ממכן, אמהות החינוך הביתי. האתר הזה הוא כמו חמצן עבורי. אני בן אדם שמאוד קשה לו להיפתח ואז לקרוא את אשר כתבתן בפתיחות לב שכזו, זה כמו לקבל זריקת מרץ לעוד מספר ימים.היום היה לי יום קשה.שום דבר לא הלך לי,רק רציתי להיות קצת לבד,שקצת יעזבו לי את הציצי,לא רוצה לשמע עוד פעם את "השפן הקטן",רוצה קצת לצאת החוצה אבל אז להלביש זה תהליך של שעה.לרוב אני מודעת שלילדים יש את הזמן שלהם אבל לא תמיד הסבלנות היא אין סופית. אני כותבת שלא תמיד הסבלנות היא אין סופית אך אני לא מסכימה עם זה. גם אנחנו לעת עתה הולכים על החינוך הביתי .ולפעמים יש נפילות
ואחד הדברים שמרימים אותי בחזרה זה אתן והאתר .
יש לי בן בן שנתיים ויונק. תודה ולילה טוב.

לא פותרים ליטל,
לוקחים החלטות שמבטאות את סדרי העדיפות הפנימיים שלנו

נמוש, אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. איך משלבים בין כל העולמות? איך נשארים אמא טובה, מוצאים עבודה שמכניסה מספיק כסף, נגמרת ב- 13:00 וגם נורא מעניינת? מתי מנקים את הבית? מתי אני אממש את התארים שרכשתי (ואני עדיין רוכשת)?
רון בת שנה וחודש, ונראה לי שבספטמבר הקרוב (כאשר היא תהיה בת שנה ושמונה חודשים) היא תכנס לגן, ואני אחפש עבודה. אבל...איזה גן? ואולי עדיף בבית? ומה יהיה איתי? - גם לי מתחשק קצת לראות אנשים בגובה מעל 70 ס"מ ושאינם נובחים (יש לנו גם שני כלבים). איך פותרים את כל הדילמות האלו?

צופית,
אולי את מעוניינת באוזן קשבת?
תשלחי לי דוא"ל ואתקשר אליך בשמחה.
[email protected]

לא רוצה קשר מיילולי או גופני?
זה נשמע מצב קיצוני.
הוא חוזר מהעבודה - הוא לא אומר שלום?
מה אתם עושים בסופ"ש?
אתם אוכלים ביחד לפעמים?
מה הביא למצב כל כך קיצוני? זה קרה פתאום או בהדרגה?

זה נשמע בנאלי, אבל אני הייתי מציעה לדבר קודם, אם לא שניכם לבד, אז לפחות לנסות את האופציה של טיפול זוגי,
שווה לתת את הצ'אנס

אולי הוא כועס? מקנא?

תתגרשי -- מהר.

לראשונה התוודעתי לאתר המקסים הזה, אני חייבת לציין שהתפעלתי מאוד, ישר כוח.
אני אמא לילדה בגיל כמעט שנתיים, בתי מקסימה אני מאוד אוהבת ומחוברת אליה בעמקי נשמתי, הקשר שלנו יוצא מן הכלל. הבעיה שלי היא עם בן זוגי ,אני נוראה, נוראה ושוב נוראה מאוכזבת מתוסכלת וכועסת מאוד עליו כי הוא לא ממלא את תפקידו כהורה וכבעל. בעלי לא רוצה להיות שותף ומעורב בגידול הילדה, הכל מטיל עלי, אדיש לצרכים של הילדה ושלי ומרוכז רק בצרכים שלו. ניסתי לדבר איתו הוא לא מוכן לשמוע אותי לא רוצה בכלל לדבר איתי,לא רוצה שום קשר לא מילולי ולא גופני.אני מרגישה בדידות תהומית, עצב ודיכדוך עמוק מאוד שלא עובר, מרגישה חוסר אונים ווחוסר רצון לחיות, ושום דבר לא משמח אותי מלבד הבת שלי. אני כל הזמן חרדה דואגת על כל מיני דברים. אני לא יודעת מה לעשות.
בנות אולי יש לכן עיצה בשבלי.
אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את גודל הכאב והרגשות הקשים שיש לי סביב הקשר הזוגי.
תודה צופית

אני לא יודעת, נמוש. איך חיים בלי לחוש אשמה? זה אחד מהדברים שהחלטתי להצליח ללמוד, בתקופה זו של חינוך ביתי. הרבה פעמים אני חושבת, "אני עושה את כל זה בשבילי". ולפעמים, כשכל היום עבר, ולא מצאתי 5 דקות פנאי לעצמי. אני עוצרת וחושבת, אולי במקום ללכת לישון עכשיו, כשאין לי כוח ליצור, פשוט אתחבר לאינטרנט, ואלמד עוד משהו חדש.
אני מרגישה שאני לומדת על ביטחון עצמי. על ללכת עם התחושה הזאת, שמרגישים בבטן. לבטוח בעצמך, לנסות ולהתחזק. אני מדברת על עצמי ("רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה"...).
צריך ללמוד לא לחוש רגשות אשמה. ולחיות ככה, בלי. כשאני מריצה במוחי סיטואציה מחיי היום יום, ולפעמים חולקת אותה עם בעלי, אני רואה, שאת רגשות האשם, לרוב, אני בחרתי לקחת. אף אחד לא הכריח אותי, והרבה פעמים הם אפילו לא הוצעו. גם את להניח לא לתת לרגשות האשם שלי לקבוע את התנהגותי.
וגם חשוב לא לפחד. לנסות לא לפחד. זו תחושה מאוד נעימה בבטן. ביטחון. היא מופיעה אצלי בבטן לפרקים. פרקים קצרצרים בהם אני שלוה ולא מהססת בדרכי וזה מאוד נעים לי.

הרבה ממה שעובר עלי, בעיקר במחשבות, קשור לחינוך הביתי.
הרבה למידה על עצמי. אני רואה מראות קטנות של עצמי ושל שותפי כל היום, 24 שעות ביממה, גם בעיניים עצומות.

לפעמים אני פוחדת שאני לא בן אדם מספיק טוב. שלא אהיה מורה ראויה בעיני לילדי, מודל טוב לחיקוי.
אני מסתכלת על מעשי, על התנהגותי (בעבר ובהווה) ומתוך ביקורתיות (תכונה שבזמן האחרון אני נעשת מודעת אליה יותר ויותר ורואה אילו התנהגויות לא נעימות שלי כלפי הזולת נבעו מתכונה זו שלי), לא בטוחה שאני מספיק טובה.
אני מתכוונת במובן של טוב. האם אני אישה טובה? אני רוצה שבנותי תהינה נשים טובות. לא כאלה שאומרים עלין שהן טובות כי אין משהו אחר לומר אלין. אלא, שיהיו טובות באמת, שיהיה להן נעים עם עצמן מבפנים ומבחוץ.

איזה דף מקסים! איזה דף מדהים! גם אני מצטרפת...
כל הכבוד לכן אמהות חינוך ביתי, על כל ההשקעה האינסופית בילדיכן. כ"כ לגיטימי להרגיש רגשות כה עזים כפי שתיארתן פה לאורך הדף. אין לי שמץ של ספק כי מקצוע האימהות דורש כוחות נפשיים ופיזיים פי כמה וכמה מכל קריירה אחרת.
גם לי הרבה יותר נוח לשקוע באיזשהו פרוייקט גרפי במחשב, ו"להשליך" את הילדים לטיפולו של בעלי,
הרבה יותר כיף לי לצייר עוד ציור דיגיטלי מאשר להפריד בין 2 הגדולים שרבים ומכסחים זה את זו.
וכמה שאני מאמינה שאין כמו בבית וששום גננת לא תחליף את אהבת האם, כולי מיטלטלת בהתלבטויות אינסופיות: האם לעשות את הצעד ה"מטורף" ולהשאיר את ילדי איתי בבית? האם זה באמת מתאים לכל אחד מהם? האם בכלל יש לי כוח לזה? (רק מלהיות איתם מ-13:00 עד הערב ביחד מתיש אותי כליל!)
האם אדחה את המימוש העצמי שלי לגמרי עד גיל הפנסיה? (גם ככה אני מרגישה לא מספיק ממומשת...)
ואיך יגיב בעלי, שלוחץ עלי לעבוד כדי לעזור בכיסוי המינוס ובעול הפרנסה? (והודה בפני שהוא פשוט מתבייש להגיד לאחרים שאשתו "בבית"!) והאם אני עצמי באמת שלמה עם זה? (הרי ילדים זקוקים גם לגבולות, עם כל הכבוד לדמוקרטיה!)

---

כרגע אני בבית עם תינוקת מתוקה בת 4 חודשים כמעט, מנסה להוציא תחת ידי יצירות שאולי יכניסו גם קצת כסף, ויוצאת לעבוד 4 שעות בחוץ פעם בשבוע. לילדה הגדולה (בת 5) קיצרתי את יום הלימודים בגן מ-15:30 ל-13:30 ואז אני גם לוקחת את בני האמצעי (3).
הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, שנולדתי בתקופה הלא-נכונה: היה עדיף לי להיות האשה בבית, שתפקידיה מוגדרים, ושאין טשטוש הבדלים מבלבל שכזה בינה ובין בעלה.
אז נכון שאני נהנית מכך שיש לי רשיון נהיגה, שאני מרויחה כסף בזכות עצמי, ושבעלי הוא זה שעושה את הספונג'ה, אבל זה פשוט מדי כבד בשבילי, כל העול הלא-טבעי הזה, שאני מרגישה שמרחיק אותי מילדי. גם החיים פה במדינה הזאת לא מאפשרים להתקיים מאהבה ומלחם צר ומים לחץ, כל דבר עולה כסף, והרבה! אז איך אפשר להתמודד עם הכל ביחד?
איך אפשר לגדל את כל הילדים ולתת להם את המקסימום - אוכל, בגדים, חינוך טוב, ספרים, יחד עם סבלנות ותשומת לב לכל אחד, בלי לעבוד? והאם זה אפשרי לעבוד כשכולם מתרוצצים לידי כל היום בבית (בלי לחוש רגשי אשמה)???????????

דניאלה, תתקשרי אולי אני יכולה לעזור
הטלפונים שלי ב נאוה פרנס

הילד שלי חולה!!!!!!!
כבר חודש שאנחנו לא ממש מצליחים לצאת מהמחלות ואני מרגישה שאיבדתי את הבטחון שלי.
ממשהי שלא מכירה רופאים הפכתי פתאום לאחת שהולכת לרופא כל שני וחמישי ובעיקר התחושה הקשה היא שאיבדתי את הבטחון שאני יכולה לדאוג לו.
בלילות הלבנים, כשהפחד ממלא אותי ואני קולטת שאני אני ה"אמא" שאמורה להיות העוגן הבלתי מעורער לבן שלי וכל מה שעובר בראשי זה - הצילו איפה אמא שלי, אני נבהלת.
מה, כך גם אמא שלי הרגישה? ואולי זה בכלל הזמן והנסיון שיוצק תוכן במושג הזה "אמא" (הוא בן חצי שנה) ומתי ואם בכלל מרגישים את הבטחון הזה ביכולת לספק לו את הבטחון שהוא כל כך זקוק לו???
מקוה שמחר יראה אופטימי יותר.

דניאלה ברוכה הבאה

אמהות אמיצות ונפלאות שכמותכן,
וואאוו....
אני מחפשת אתכן כבר חצי שנה מאז שאורי נולד ולא מוצאת, והנה אתן הייתן כאן כל הזמן הזה...
אני קוראת את הדף המופלא הזה ומרגישה שיש תקווה ושאולי בעצם אני קצת פחות לבד.
הדמעות זולגות להן וקצת קשה לי לכתוב כך,
שולחת לכולכן הרבה הרבה אהבה

כלפי חוץ אני עשוייה להצטייר כגיבורה.
אבל מרגישה מאוד פחדנית. לא מדברים מוחשיים (מהחושך, מגנבים) לא פוביות היסטריות (מג'וקים או כינים).
אלא פוחדת ממשהו מאוד מופשט בעיני, העתיד.
החלטות שלי כיום, ישפיעו על עתידי ועתיד משפחתי.
המסלול שלי בחיים היה די מתוכנן עד לא מכבר, לפני לידת בכורתי. הסטיה ממנו רק הלכה והתעצמה עם לידת בתי הקטנה.
אני מרגישה שעלי להחליט החלטות גורליות (בלי פטליזם). אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש בלי הורמון הפרולקטין בגוף, האם אני עדיין "קרייריסטית"?

ענת, אני גיליתי שזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להצליח בזה לבד.
לכן אני משתדלת ללכת כמעט כל שבוע לשיאצו, ומדי פעם גם לדברים אחרים: התעמלות בשיטת פאולה (תירגול השרירים הטבעתיים), הילינג. קניתי לי גם דיסק של מדיטציה וכמה דיסקים של מוסיקה עם דולפינים וכדומה. חותמ מרפא. שיטת אבי גרינברג. דיקור סיני.
זה לא רק עוזר לי לאזן את הפחדים והחרדות למשך כמה ימים, אלא שאני ממש מרגישה שאני "עובדת" על הפחדים שלי, שיש להם שורשים היסטוריים מאוד ארוכים, ולאט לאט מפוגגת אותם. אני לומדת יותר שלווה, יותר ביטחון, יותר אמונה בעצמי ובגופי, יותר הרחקה של פחדים של אחרים (במקום מייד להכניס אותם פנימה ולהיות מושפעת מהם מאוד לרעה - להרגיש ממש בבירור שזה פחד של מישהו אחר ולא שלי, ולהשאיר אותו בחוץ). אבל זה תהליך שלוקח לי שנים. נקווה שעד גיל 70 אני כבר אהיה מאוד מאוזנת
וכשאני מאבדת את עצמי - אני סולחת לעצמי. אני לוקחת פסק זמן מהחיים ועושה מה שבא לי (גם אם זה לראות חמש פעמים ברציפות את אותו פרק של איזו טלנובלה-לא-חשוב-איזה) (במידה שמתאפשר, כי היום כשיש לי ילדה קטנה אני לא יכולה "להיזרק" לגמרי, כמו שאפשר לנחש), כי אין לי כוח גם להיות במירוץ וגם לחרדות.

בנות יקרות,
תודה על העידוד והתמיכה, סוף סוף ישנן כאלו שמבינות, ולא אומרות שאלו שטויות.
איך מתמודדים עם הפחדים, החרדות וכל החששות? איך עושים שזה יהיה כיף ורגוע ככל האפשר?
קרה לכן שאיבדתן את עצמכן ו"נזרקתן"?? ופתאום קשה אפילו לעשות הרפייה פשוטה ונשימה אחת ארוכה ומרגיעה?
אשמח לשמוע מכן,
תודה וסופשבוע נעים

לאיילת השחר
תודה רבה. ההודעה שלך עודדה אותי. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מסתכלת סביבי ומשתדלת לראות, בדיוק כמו שכתבת, את הטוב שיש סביבי.
אני אוהבת את אמא שלי, אבל אני רוצה להיות שונה ממנה. אני מקוה להצליח.

לאילנה,אמנם לא כתבת לי אבל נגעת בליבי..
לד' היקרה,השיבולים בשדה עומדות זקופות ויפות וגאות ועם כל משב רוח הן מתכופפות,וחוזרות למצבן הקודם,הזקוף,הגאה.
אני חושבת שמי שמצליח לתת לדברים לפעמים לעבור מעליו ולא מתעקש לעמוד זקוף,עשוי
למצוא את עצמו מזדקף במהירות חזרה בלי כל פגע.
אינני יודעת אם לכך התכוונה אמך אבל להתכופף לא תמיד אומר להישבר לחתיכות,
אלא להיפך לפעמים זה להיות חכם.
וברגעי משבר כמו שאני מרגישה שאת נמצאת בו עכשו,תנסי לראות את הטוב שכן יש בחייך
ואני בטוחה שתמצאי רבים כאלה,ובעודי כותבת לך את המילים האלא אני חושבת לעצמי שזו עצה טובה שאני אתן גם לעצמי,מתוך תקווה ולא מתוך יאוש.
האמת שכבר קשה לי לחכות לבוקר שיבוא...

לפעמים אני פוחדת שאמא שלי צודקת.
שזה לא בסדר איך שאנחנו חיים - ככה עם הראש זקוף. שצריך להתכופף ותמיד להיות מוכנים למכה הגורלית שתבוא ותפיל אותנו ואת הילדים שלנו לקרשים, אחרת יהיה אוי ואבוי. ושאם לא נתכונן כבר עכשיו לגורל האיום שצפוי לנו - נסבול עוד יותר.
אין לנו עבודה קבועה.
אין לנו דירה.
אנחנו אתיאיסטים.
יש אנטישמיות, ובכלל יש הרבה אנשים רעים.

אולי היא צודקת. זה מה שמפחיד אותי.

Hi Anat,
Hope you read English. My computer still does not speak Hebrew. So - I also found my partner for life after 30. It was 32 actually. I got pregnant 3 month after we started to be together. It was great. So you should find the "right time" for yourself. My brother says that it is never the right time to bring kids... I want to try to say my point of view without "lecturing" about it becouse I really believe that it is a matter of listening to yourself and to your rithm with life. Fears are coming and it is OK that they come. Regarding love to the baby - it always took me about a couple of month to start loving my kids. It never came right with the birth. And then, as they grow you find yourself asking the questions of - Am I doing the right thing?But try not to bother with these questions now because they will have a different shape or taste or color as your kids will grow.
I also learned to devote myslef to be a mother and found with them the balance of being a mother and a mother who is also painting or likes to do sculpture or other things...There is a big change after they come into your life. At least in my life when I used to be individual and then took the responsibility of being a mother in the way I do it today. I assume that we will never be perfect parents more then we are. We are perfect with what we do or not do because this is who we are and accepting this allow you to be - if not a better parent then a better and clamer person for yourself. (which will make you of course a better parent too)
Also from our experiance - regarding income - kids bring MAZAL UVRACHA and the money just come to you.
And last thing is to look into yourself and see if you have the passion to be a parnet. If you do - then jump in. Cold water but highly recommended.

ענת היקרה,
מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת (גם אני מצאתי את האיש שלי אחרי גיל שלושים).
חברה שלי נתנה לי עצה מאוד טובה: להתחיל עם ילדים רק אחרי שנתיים של נישואין.
לא כתבת כמה את אחרי שלושים, אבל בתור אחת שנאלצה להתמודד עם הלחץ "נו כבר, להיכנס להריון, השעון הביולוגי מתקתק" (אני מדברת על הלחץ שלי), אני יכולה להגיד בזהירות, שלא קורה כלום אם מחכים כמה שנים... (שוב, אם ב"אחרי שלושים" הכוונה לשלושים ותשע, אז אולי באמת לא כדאי לחכות יותר משנה...).
אפשר גם לעשות בדיקות ממש פשוטות ולהתייעץ עם גינקולוג (בדיקות לך ולבעלך), ואם הכל נראה בסדר (כצפוי) - קודם כל לחיות. באמת לא טוב להביא ילד מהר מתוך לחץ, והאמת - שבמקרים רבים הגוף מתנגד להיכנס להריון אם את לא מוכנה עדיין, ואז נוספות לך סיבות להיות בלחץ ולא ליהנות מהזוגיות.

בנות יקרות,
מדהים ומרגש כאחד לקרוא את מה שכתוב כאן. אני אחרי שלושים, התחתנתי מאוחר - אבל היה שווה לחכות לאיש הטבע שלי.
אני חושבת על ילדים ומתה מפחד: שאמות פתאום, שלא אהיה ראוייה, שאוליי לא אחוש אהבה מייד, שלא אוכל תמיד להגן, שלא אוכל לשחרר ולתת להם לפרוח כשיהיה צריך..
ובכלל, האם זה לא אגואיסטי? ואיפה אני בכל הסיפור, ונוסיף על זה את המקצועות הלא שגרתיים שלי ובן זוגי - מה שלא מבטיח פרנסה קבועה.
ואני יודעת שצריך לחתוך ולהחליט, כי הזמן לא לטובתי.
ועוד לא הספקנו לעשות את כל מה שרצינו ביחד, כי הכרנו בגיל מבוגר.. ואני לא רוצה לחוש כעס על הילד כי בגללו אולי הפסדתי משהו.
זקוקה לעזרתכן, תודה

Sometimes i fear and today is one of these days... I fear that my older son who is 3 now is not having enough stimulations or especially social stimulations. I fear that I don't do enough with with him personally because I have another 2 little ones.
I fear that if we will have to go back to America soon, we will be even more alone there and the changes will make dammage to him.
I fear that I will never have the few minutes to look at our life and to find the right between Right and Wrong and what is Right and Wrong any way? aaaaaaaaaaaaa
When we are at ho,e I feel sometimes that it is wrong but when we are with other people or children and I see the "results" I feel that I what we do is Right and when I wake up in a different day everything looks just Right So
I hope that tomorrow i will appreciate what I do with my kids again and will be greatful again that this is the way we chose and know that they will be what they ment to be in this life and I can only LOVE them as they are and love myself for who am I.

אל תמחקי, מותר לך להרגיש ככה
אני אוהבת אותך ומחבקת אותך
זו תקופה קשה . אנחנו יודעות לומר את זה לעצמנו על הילדים
כשפתאום משעמם להם או שהם פתאום כועסים על העולם
גם לך מותר, וזה יעבור
מחר תזרח השמש (גם אם יהיה גשות מתחת לעננים)
ושבת כלה תאיר את אורה עליך ועל ביתך ואת תקומי טוב יותר אליה

עכשו אני מאוד פוחדת,
אנחנו בחינוך הביתי רק 4 חודשים,בהתחלה הכל היה נראה זוהר ,מבטיח כזה.
נשארה המציאות ואיתה צריך להתמודד ביום יום,אני ורועי,אחד על אחד.
ואני פוחדת שאני לא אעמוד בזה.
אני מנסה ללמוד יותר על למידה,מנסה להבין את עצמי.
מה אני מרגישה,מה בעצם קורה?האם מה שעובר עליי הוא חלק מהתהליך של ההתרגלות למצב החדש?
ואיך אני אעבור אותו בלי להתפרק?
אני לא חושבת על בית הספר כאופציה,אני מנסה למצוא דרך למרות הקושי להמשיך.
ואני כל כך זקוקה עכשו לסביבה תומכת.
אני פשוט עוד לא מוצאת את עצמי בתוך הסבך הזה.
אני מבולבלת,לחוצה,לא רגועה...
אני מסתכלת על הבן החכם הזה שלי,ועל איך הוא מצליח לפעמים לשגע אותי,עד שמחשבות קשות עולות במוחי.
איך עושים את זה לבד?אולי לקחתי יותר מדי על עצמי?
אחד הדברים שאני מבינה ככל שעובר הזמן הוא שלמרות הבחירה הזו שלי שבעצם מנתקת אותי פיזית מחברת מבוגרים,יש הרבה בדידות בבחירה הזו שלמרות שלקחתי אותה בחשבון
היא קשה לי נורא עכשו מכיוון שהמציאות עולה על כל דמיון.
החברים הכי קרובים מחינוך ביתי נמצאים 40 דקות נסיעה ,ורועי לא אוהב נסיעות ארוכות.
ילד אינו חברה מספיקה לאדם מבוגר,24\ 7 ומשיחות עם חברות מחינוך ביתי(לא כולן כמובן)
המרחק מחברות כמוך ,מישהי לשוחח איתה להיפגש לכוס קפה,להעזר בשעת הצורך,מקשה מאוד למרות שלכולן בן זוג ובכל זאת יש שעות מסויימות שיש עם מי לדבר.
ואני מרגישה על סף שבירה מהעניין ומחפשת פתרון אולי יותר לטווח הרחוק,עוד מספר חודשים.אולי לעבור דירה,אבל כרגע אין לי כוח אפילו לזה.
ומצטרפים לחגיגה רגשות האשמה שיש לי לגבי רועי,האם אני אמא טובה מספיק? ואולי אני עושה לו נזק ?ולפעמים אני מתעצבנת עליו אז מה התועלת בלהשאיר אותו בבית?האם זה רק אני ככה?
כשאני חושבת על זה אז עם הבחירה שלי הבאתי המון ציפיות מעצמי וכלפי התפקוד שלי כאמא.
לפעמים אני חושבת שהציפיות שלי מעצמי הן הגבוהות ביותר,ואז אני רואה אותו מצייר משהו ולא מרוצה מהתוצאה שלא יצאה בדיוק כמו בתמונה שהוא ניסה להעתיק,והוא מתייאש ומוותר,ואני שואלת את עצמי,האם גם אני כך?לא מוותרת לעצמי?רוצה הכל מושלם ומעבירה לו את זה?וממני הוא לומד את זה?
והרי אני רוצה שהוא יהיה הוא עצמו?
ולא תמיד יש לי כוח כל היום להעסיק אותו,
ולפעמים אין לי חשק לקום בבוקר,ואז אני מרגישה אשמה על כך,שאני מזניחה אותו.
למרות כל מה שכתבתי אני באמת מאמינה שדרך ההתלבטות,המחשבות,מגיעים למקומות טובים יותר(הנה אני מנחמת את עצמי).
טוב יצא לי כל מיני מישמש בטח מחר אני אמחק את הכל

לפעמים אני לא פוחדת. יש ימים בהם אני מצליחה להרגיש שאני אמא בסדר גמור. להביט אחורה בקצת גאווה על ההחלטות שלי, לחשוב על היום כעל יום נחמד עם קשיים סבירים, לפרגן לעצמי שפתרתי יפה כמה דברים קטנים, התמודדתי יפה עם כמה משימות יומיומיות ואני מרגישה סיפוק. להרגיש טוב עם החינוך הביתי, עם עצמי.

והיום...הכל לא עובד. לכן אני שואלת את עצמי למה זה לא יום "לא פוחדת". אני מניחה שבאחוז גבוה זה בגלל שאני לא מצליחה להרשות לעצמי שזה יהיה יום כזה. כי מהבוקר אני עסוקה במחשבות של "אני פוחדת שאני אמא לא מספיק טובה. כלומר, איומה". ואז, אין לשום סיטואציה צ'אנס. אין לי סיכוי לסלוח לעצמי על טעויות קטנות ולהמשיך הלאה. אני צוללת עם כל אחת. אין לי סיכוי להתגבר על קונפליקטים יומיומיים עם הגור שלי ולהמשיך הלאה בלי משקעים.

ואני שואלת את עצמי אם יש משהו עקרוני שמונע ממני להסכים ליום "מספיק טוב". ויש. הפחד שלי שאם לא אבקר את עצמי לא אראה טעויות. אחיה באשליה. לא אתקדם. אהיה שאננה. אבל הביקורת העצמית הבלתי פוסקת (כמו זו שמופיעה לכל אורך הדף הזה, וגם בדף "אמא שאוהבת יותר") מכשילה אותי, מונעת ממני להיות אמא טובה יותר, אוהבת יותר, שלווה יותר, בטוחה בעצמה, מקבלת החלטות טובות. הביקורת הזו, שאני לא מוכנה להפרד ממנה, פשוט מייצרת עוד ועוד טעויות.

אז מה הקצ'? עניין של מינון? עניין של יכולת לחשוב בבהירות גם בתוך סערת ביקורת עצמית? למה אני לא מרשה לעצמי לפרגן לעצמי? אני רואה שההתייסרות שלי בשאלות על גבי שאלות משתקפת בפנים של הבן שלי. במתח אצל שנינו.

נדמה לי שבפורום הזה משתתפים ספקנים, מתלבטים, חושבים, מתקדמים. זה איזשהו תנאי ללימוד- לשאול שאלות. אבל איך עושים את זה בבטחון, בלי להסתחרר מכל שאלה חדשה? ואני שואלת שאלות שמשנות לי את החיים. אין לי רשת בטחון של חברה תומכת, כי השאלות וההחלטות שלי כל כך שונות ולא מקובלות. אז איפה מוצאים את הבטחון היומיומי, הסביר? כן. יש ימים שאני יכולה לכתוב תשובה ארוכה ומפורטת לשאלה הזו. אבל למה אני לא מרשה לעצמי אותם?

הי, לקח לי חודש להגיע שוב
יעל-תודה. אני מבינה.

היי שלום לך.
כל היום חשבתי על איך לנסח את דברי.
רציתי לומר שרגשות אשם בעצם הם המגן שלנו, הם החומה בין הרצוי (והמוסרי) למצוי (המציאות).
רציתי לומר לך שיש משהו מאוד ריכוזי בלקיחת כל כך הרבה אשמה על עצמך. מי שמך למרכז? יש דברים שפשוט קורים.

אולי זה תמציתי מדי, אולי לא ברור.

אני מביטה על היצור הקטן הזה לפניו עוד דרך ארוכה
אני מביטה עליו הוא עסוק בלחקור את מה שכבר ראיתי
אני מביטה על עצמי במראה ועוצמת חצי עין
אולי כך אראה קצת שונה ,שמחה, יותר מפויסת...
אני מחליטה שהיום אשתדל קצת יותר להרגיש מיוחדת
ואולי את השיער אזיז לצד שני לשביל אחר
אולי זה השביל הנכון בשבילי...
אין ספק שבכוחי להביא לעולם כזה מן פלא
היש בי הכוח לעוד פלאים כאלה?.....

היי
כל כך קשה לאהוב כשכל כך מפחדים
כל כך קשה לפחד כשכל כך אוהבים
והחיים יש להם מין זרימה כזאת
אוויר נכנס
אוויר יוצא
זה כל מה שצריך
השאר פשוט קורה
אז...
קחי נשימה עמוקה
ושחררי את כל האוויר באנחה
ואז...
הפחד לא משתק
הבכי יכול לצאת
הרעד משחרר
ועולם כמנהגו נוהג

היי לך ולכולם.
אני שולחת לך חיבוק.

אז,שלום לכן נשים יפות.
עצובות ושמחות כמוני.
מלאות בתקווה ובפחד, כמוני.
אני אתוודה קצת גם. לילדה שלי יש אסטמה. אני משוכנעת שזה אני בכבודי ובעצמי מייצרת מתוך פחד
הפחד לא להיות איתה , הפחד איזה נזק קורה לה מלהיות עם הסבתא הזאת שצועקת באוזניים
הפחד ממה יקרה אם אני אמות או יותר גרוע אם אני אפצע כל כך אבל עוד אחיה
אני רועדת בכל הגוף , גם מקור אבל גם התרגשות על זה שאני אומרת את הדברים האלה כל כך ברור
יש לה אסטמה בגללי .
בגלל הפחד שלי לא להיות איתה או שהיא לא תיהיה איתי
למראית עין זה לא ניכר . היא יותר חופשיה ובטוחה ובוטחת ושמחה וחברותית ושופעת הברקות
מכל הילדים שאני מכירה . אבל עדיין-
יש לה אסטמה בגללי.
וכאילו כל זה לא מספיק לכי תשכנעי את עצמך בדבר שאין עליו עוררין שחינוך ביתי הוא האפשרות היחידה
עוד יותר להיות איתי?
ולא להיפרד
אז אני מתאמצת והולכת איתה לסבתא הדפוקה ומשתדלת לא לסבול
וככה עוד יום
שלא לדבר על היום יום שגם ככה קשה כל כך
אבל מוצאים דברים לעשות והולכים למקומות יפים ומענינים
ולוקחים הומאופט מצויין ויקרן יקרן...וזה עובד...
אני שמחה לספר שאחרי שנתיים של אינלציות לפעמים ארבע והמון פעמים שלוש פעמים ב י ו ם
יש שקט .
ואני יכולה היום לדמיין לעצמי שאולי , ורק אולי-
הלילה אני אתעורר רק בשביל להניק
וגילתי מחדש את הפרחי-באך ואני לוקחת משהו שעוזר לשחרר
והבנתי איזה טיפוס לחוץ אני
אני משחררת את עצמי.
ראיתי תמונה שלי מגיל שנתיים בערך , עם ההורים שלי כשהם עוד היו ביחד (גם כן יחד)
וכבר שם רואים שאני טיפוס קצת בודד... מתי אני אהיה אני כמו שאלוהים התכוון?..
בנתיים הלחץ מגן ירד והבנתי בזכותכן - שגם שהילד השני יבוא זה לא אומר שצריך לפנות לו מקום במיוחד
אלא דווקא זה יהיה התיקון הכי טוב .להמשיך ליהיות כולם ביחד בבית עם אופציה לשיטוטים אין סופיים ולא מסגרתיים.
אני אמשיך ביום אחר .
תודה מקרב לב רועד ומתרגש
על כל האהבה שיש פה .
אין לכן תחליף. (רציתי לכתוב-קו נטוי-לכם, אבל זה לא כל כך ברור לי עכשיו...)
לילה טוב..

אני לא מפסיקה להתרגש ודמוע ממה שאתן כותבות....תודה על הכנות , השיתוף, ועמק הדברים.
מישהי חכמה אמרה לי פעם שבלידה הראשונה יחד עם התינוק נולדת גברת אשמה.....
וזה לא משנה מה נעשה וכיצד ננהג תמיד היא תתגנב לה לתוכנו....אולם כשאנו מודעות לכך ושמות לב ששוב היא קפצה לבקר עוצמתה פוחתת ואז גם לראות את הטוב שבה - היא שומרת עלינו......

ברקת, תודה לך על הכנות.
איזה אומץ.
אני מרגישה את כל הקושי שלך ומשתתפת,
תמשיכי לכתוב עוד-את חזקה.
המון אהבה וחיבוקים ותמיכה.

ברקת, לא נותר לי אלא לחזק את ידייך ולתת לך חיבוק גדול.

ברקת
הרגשות הם חלק מתוכנו, לדעת שהם שם זה להבין את עצמינו.
זה שאת חושבת ומרגישה לא אומר שתממשי משהו, ומודעות זה חלק חשוב שלא צריך להצטער עליו.
מה שאת מתארת קשור לדעתי לדרך ההתמודדות שלך,
ובסופו של דבר את אוהבת ומתמודדת וזה מה שחשוב.

וואו, ברקת, תמיד ידעתי שאת חזקה, אבל רק עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה, איך שאת מסוגלת לשאת עליך דבר גדול כזה.
אני לא יכולה לעזור, אבל רק תדעי שאני יושבת כאן, במרחק אלפי קילומטרים, ומסתכלת בך בהערכה גדולה.

קראתי את כל מה שנכתב פה והייתי מוקסמת מהפתיחות והיושר. פתאום הרגשתי צורך להיות ישרה כזו, אמיתית.
יש לי כמה ילדים ואחד מהם פגוע. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת עליו מחשבות איומות, חולמת שמשהו קורה לו והוא מת פתאום, בחלומות האלה אני תמיד נורא עצובה אבל גם קלילה. כאילו משא כבד ומיאש הוסר ממני.
בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות אבל את החלומות האלה אני תמיד זוכרת, ואז בבוקר אני שונאת את עצמי, אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו, כמה הוא נפלא ומקסים בעיני, איך כולם אוהבים אותו. ואיך אני יכולה להיות איומה כל כך ולרצות שהוא ימות? בימים האלה אני מתבישת להסתכל לו בעינים, מפחדת מעצמי.
אני יודעת שהחלומות האלה עשויים להתגשם מתישהו ואז אני יודעת שאני ארגיש זוועה כי כאילו רק חיכיתי לרגע הזה.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, בחיים שלי לא סיפרתי את זה לאף אחד.
אולי אני אמחוק את הדף הזה ולא אשלח אותו, הוא נראה לי מוגזם. אני מתביישת שהעזתי בכלל. עכשיו זה בטח יקרה ואתן תהיינה עדות שזה בגללי.

---

תגובתי לברקת בדף ילדים מיוחדים - נאוה

אין לכן לפעמים את ההרגשה שגמדים השתלטו לכן על הבית? מילא על הבית, על החיים?
מסתובבים להם גמדים, גובה חצי מטר עד מטר (בינתיים) מתוקים עד להכעיס, שיש להם אנרגיות בלתי נידלות להוציא מאתנו את כל מה שעמלנו כל כך הרבה שנים להסתיר.
אנחנו דור ההורים ה"שפוטים" מבחירה, כי לנו אין דרך אחרת.
זה מתחיל בלהשכים אותנו בבוקר בבכי היסטרי, לקרוע אותנו מהסדינים הנעימים והחמים, ולהתחיל להפעיל אותנו. עלי מתרפקים בבוקר בכיף, וזה יכול לקחת ה ר ב ה זמן.
וההרגשה הזו שהשתלטו לי גם על הגוף, שאין לי כמעט רגע בלי "אמא ציצי".
ואז קמים מזדחלים למטבח. ושם כל מה שנציע לאכול\לשתות יסורב בתקיפות (גיל ההתבגרות הראשון - שנתיים, שנמשך עדיין - רבע לשלוש) . משכבר הוחלט מה נאכל, האוכל הרי לא ממש נאכל ואני מוצאת את עצמי אחרי כל ארוחה "מנשנשת" את מה שהשאירו הבנות, רק לא לזרוק!
הבית ניראה כמו אחרי פוגרום תמידי. לפעמים אני מסדרת קצת, מפנה קצת מעברים כדי שאפשר יהיה להגיע מחדר לחדר.
והויכוחים, ההתנצחויות האלו על להתלבש, להסתרק (כבר מזמן ויתרנו על זה), להתרחץ, לחפוף ראש, לצחצח שיניים - בדיקת הגבולות, העצמאות הגדולה הזו בתוך הגוף הקטן הזה. והרי אנחנו מחנכים אותן לזה.... וזה חוזר אלינו כמו בומרנג.
והמחסור הגדול בשעות שינה מצטבר ומצטבר ומאפיל על היום.
וכך עוברים להם הימים (האמת - טסים) ואני מתרוקנת.
והגמדים הקסומים האלה הולכים וגדלים מותירים אותי תמהה על פלא הבריאה, ונרגשת כל פעם מחדש מחיוך קטן, ממעשה או מילה, ואז - אני מתמלאה בכל כך הרבה אהבה. ואז יש לי הכח להתמודד עוד ועוד.
ולכל האמהות בדף הזה, תודה וחיוך

בדרך הביתה, יש בית עלמין. בכל פעם שאני רואה את השלט אני מתחילה לדמיין: איך בעלי יטפל בילדים בלעדי? איך אני אסתדר בלעדיו? מי עוד יהיה מעורב בחינוך? ואם... ומה... ו-אסור-לחשוב-מחשבות-כאלה. ויש פעמים, שאני היחידה שיכולה להרגיע את הילדה, עוד לא מדברת, וכבר כל כך יודעת מה היא רוצה. ויש פעמים שהילד רוצה לאבא, ואין תחליף. והשמחה כשאני חוזרת (מהפסקה במחשב, מהשרותים, מחצי יום לימודים), והבכי כשמישהו מפרש בטעות חיוך כ-"קח אותי על הידיים".

שלא נדע.

תודה בשמת. אני אפילו פוחדת לכתוב את הדברים האלה, שניסחת טוב כל כך.
לפני שנולדה הבכורה, נתקלתי במשפט "נחוץ להגביר הרציונליות." שכחתי מי אמר את זה, אבל חשבתי שזה כל כך נכון, וככה אגדל את ילדיי, בלי שום אמונות תפלות. אבל מרגע שנולדו - זה בדיוק להפך. אני אעשה הכול, כולל קמעות ולחשים, כדי להגן עליהם.

מאז שהילדה שלי נולדה אני מפחדת למות. אני מתכננת את הצוואה שלי. מפחיד לכתוב צוואה אז עוד לא כתבתי.
אני חושבת הרבה, אם שנינו נלך, מי הייתי רוצה שיגדל אותה?
פעם הייתי בטוחה שאני רוצה את הדודים האלה, אחר כך ראיתי שאני לא רוצה שהם יגדלו לי את הילדה. אולי הדודים ההם. אבל גם שם יש לי הסתייגויות. אף אחד, אף אחד בכל העולם, לא יגדל את הילדה שלי כמו שאני. אף אחד לא מבין אותה כמוני. אף אחד לא יודע להקשיב לה כמוני. אף אחד לא מכבד אותה כמוני. פשוט אסור לי למות. והרי אני בת תמותה.

מאז שהיא נולדה אני מפחדת שיקרה לה משהו. הייתי יורדת איתה במדרגות, המון מדרגות, והיא על הידיים שלי, חרדה שתיכף אמעד ואפול איתה יחד. אחר כך גיליתי שגם בעלי מרגיש בדיוק אותו דבר במדרגות. התסריט הזה שתיכף אני נופלת איתה, והיא נפגעת. בכל מקום אורב אסון.

באמת פעם אחת החלקתי במדרגות על הגג אצל חמי וחמותי, כשהיא עלי במנשא. זה היה בעיקול, מעקה נמוך, נפלתי קדימה, או שאני אנחת עליה ואמחץ אותה, או שנעוף שתינו מעבר למעקה שתי קומות למטה למרצפות החנייה. לפני שזה קרה שמעתי סיפורים על הורים שבזמן אסון קודם כל הצילו את הילד. לא האמנתי. חשבתי שאדם תמיד חושב להציל את עצמו. איזו קטנת אמונה הייתי. מול הסכנה לבת שלי לא היה איכפת לי ממני בכלל. השלכתי בכל הכוח את הידיים שלי על מעקה הבטון משני הצדדים, להיאחז במשהו, לשבור את הנפילה קדימה, לא היה איכפת לי מה יקרה לידיים שלי, מצדי שיישברו, וזה באמת הפך את הנפילה. נפלתי אחורה, הספקתי להחזיר את הידיים ולחבק אותה, לא קרה לה שום דבר, היא היתה מחובקת על אמא. הידיים שלי התמלאו כתמים שחורים ענקיים תוך שניות, אולי העצם נסדקה, למי איכפת.

אם היא תהיה רחוקה ממני יקרה לה משהו. כשבעלי לקח אותה כמה פעמים באוטו לסבא ולסבתא חרדתי כל הזמן מתאונה. כל פעם שקורה משהו לילד שמכירים, לילד בחדשות, לילד באיזה סרט או סדרת טלביזיה (אנחנו חיים בארץ, זה יותר מפעם ביום) הלב שלי נשבר. איך, איך אפשר לאבד ילד?? איך אפשר לדמיין כזה דבר בכלל? גם לילדה שלי עלול לקרות משהו... אני לא יודעת איך לשמור עליה. כל יום שעבר הוא מתנה.

כל פעם שאני חושבת על העתיד, נגיד, איך היא תהיה כשתהיה בת 15, וואו, מעניין עם מי היא תתחתן, כאלה דברים, מייד עולה יחד עם זה הפחד המשתק שלא נגיע ליום הזה. יש כל כך הרבה אמהות בארץ הזאת שאיבדו את הילד שלהן. תאונה בגן. תאונת דרכים. פיגוע. אסון מטוס. אנס רוצח. ירי על מכונית נוסעת. שריפה. התפוצצות בלון גז.

למה אני כל כך מיוחדת שלי זה לא יקרה? מי מבטיח לי שלילדה שלי יהיו נכדים ונינים? איפה תעודת הביטוח? איפה הערבון? אני מוכנה למכור את נשמתי בשביל ההבטחה הזאת, אבל אין למי למכור.

זה יכול לקרות כל רגע. בכל גיל. כמו לאלי, שאיבד את בנו הקטן, הרביעי, בן 18, בתאונה בדרך הביתה לשבת מהצבא. כמו לרפי, שאיבד בן מדום לב בגיל 37. הוא היה חולה בסתם שפעת והם קפצו לדירתו לבקר אותו. נכנסו ומצאו אותו. כמו לרות, שבנה הטייס המוצלח המקסים התאבד בן 22. כולם אנשים קרובים לנו.

לפעמים אני פוחדת שלי זה יקרה.

אמהות ונשים יקרות,
כמה מרגש לשבת פה ולקרוא את כל ההודעות אחת אחרי השניה (רק עכשיו גיליתי את הדף הזה) ולגלות שזה ממש בסדר לפחד מדברים ואפילו יותר בסדר לדבר על זה, כי גם אצלי המצב הוא שדברים מצטברים בפנים עד שממש כואב לי הלב (פיזית, לא מטאפורית) מרוב שיש עליו דברים. לפעמים אני ממש מרחמת על הלב שלי.
ןלפעמים אני פוחדת- אולי ההחלטה שעשיתי היתה לא נכונה?.
אני יושבת עם אלה בגן הציבורי. אנחנו מתנדנדות יחד ואז היא מטפסת לבד על המגלשה ומבקשת שאחכה לה למטה, לתפוס אותה. מגיעה ילדה אחרת עם אבא שלה. גם הם מתנדנדים, גם הילדה השניה מתגלשת ואבא שלה מחכה לה למטה, ואז הוא תופס אותה ומניף גבוה באויר, זורק ותופס והבת שלו צווחת מאושר וצועקת "עוד פעם, אבא". ופתאום אני קולטת את הילדה שלי, כולו בת שנה וארבעה חודשים, מביטה בהם בעינים כלות (או שזה רק נדמה לי?!), מושיטה אליו יד והוא מחייך אליה בסבלנות, בטח חושב לו "שאבא שלה ירים אותה באויר", לא יודע שלבת שלי אין אבא. וזה החלק הקשה. כלומר, ביום יום לא קשה לי לגדל אותה לבד, להחליט את ההחלטות לבד, ולאהוב אותה לבד. אבל העתיד ממש משתק אותי מפחד. מה אגיד לה כשתשאל? איך עוברים את השלב הזה בלי לעשות לילד נזק? איך אומרים לילדה כל כך טהורה ומושלמת שלי שאבא לא רצה אותה?
למה תמיד נדמה לי שהיא מסתכלת על האבות עם הילדים בכל מקום? היא תמיד מחייכת, כמעט מפלרטטת. האם זה חסר לה? האם היא מבינה את זה בכלל?
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי יושבת על המדרגות מחוץ למבנה של נעמ"ת, מחכה בתור לכתוב צוואה. אני בת 27 ואני כותבת צוואה. "כדי שאם יקרה לך משהו יהיה ברור מה קורה עם הילדה" לדברי העו"ד. אם מחר אלך, הבת שלי תהיה חפץ שצריך לתעד בכתב ולשלם 700 ש"ח כדי שיהיה ברור מה עושים איתה. מי לוקח אותה. נחנקתי מדמעות, כמעט קמתי והלכתי. רק בגללה אני כל כך פוחדת למות.
קשה לי להמשיך את ההודעה הזאת. מבטיחה לנסות להמשיך כשהלב יכאב פחות.

נאווהלה
אני מצטרפת להסברייך לגבי אופי הפינה הזו,
אני שמחה שהוא קיים עבורינו ואני עוד שמחה שאין לגביו כללים.
אני נרגשת עם כל סיפור חדש שנכתב ובוכה עם כל פרט שמזכיר לי משהו מחיי.
מודה לכולכן על הזכות שאתן חולקות לי ןלך יפעת פיירמן על כנותך,
אוהבת אתכן, אמא

קראתי מה שכתבתן בסיפורי לידה ובכיתי ובכיתי ובכיתי,הכאב כמעט בלתי נסבל.
הצורך הטבעי שלנו לאמהות ,ללידה הוא פיזי,אני מרגישה אותו בכאב הנוראי של אי המימוש.
האם אהיה שוב בהריון אלד?אזכה לאושר הזה?
יש חודשים שהכאב בלתי נסבל,לא יכולה לראות או לגעת בתינוקות של אחרים,מנסה לחייך
מאולץ ולהיות נחמדה,כי הלו אני אוהבת תינוקות רק הכאב הזה כשאני בקרבת תינוקות בלתי נסבל עבורי.
בשכל אני יודעת שעוד הכל יכול לקרות והכל יכול להשתנות לטובה אבל הקריאה מהכתוב העירה רגשות רדומים,מודחקים.
האם אהיה אמא שוב ועוד קול קטן יקרא לי אמא?
אני יודעת שזה נשמע די נורא אבל זה מה שאני מרגישה כרגע.ואני שמחה שיש לי מקום כזה להוציא את מה שיש גם אם ללא זהות .

היי דליה,
הנה, את לא נשארת ללא מענה
היופי של הדף הזה הוא ביכולת שלנו לומר הכל ולדעת שאנחנו לא לבד.
יש באתר דפי דיונים
יש באתר דפי זיונים (מוח)
יש באתר דפי מידע
יש באתר דפי תמיכה
וזהו דף שפיכה (רגשות)
דף כזה, של שפיכת רגשות, עדין עוד יותר מדף תמיכה.
כל אישה שמדברת כאן, מוציאה דברים כמוסים מהלב
שבדרך כלל לא מדוברים במקומות אחרים
כל תגובה יכולה להיות לא מתאימה, אפילו לפעמים תגובה תומכת.
מה תגידי?

• יוווו, זה נוראאאא! . - . - . - כמו החיים, יש רגעים קשים יותר ויש רגעים קשים פחות (ולפעמים אפילו קלים?)
• איזו מסכנה? . - . - . - בכלל לא, אני חיה את בחירותיי
• אולי לא כדאי להביא ילדים לעולם? - . - . - לא הייתי מוותרת על המתנה המופלאה, בכל מחיר!!!

או שמא ביתר עדינות:

• זה כך אצל כולנו . - . - . - אז מה? זה לא מנחם ולא עוזר ברגעים הקשים
• נורמלי, כל הילדים ככה - . - . - למי איכפת? קשה לי לראות אותו נפגע בגלל שלי אין סבלנות, בגלל שאיזה אידיוט החליט שהוא מוסמך להתערב בחיי

ואם את לא בקטע של תמיכה, זה כמובן הרבה יותר גרוע.
זה המקום הכי בטוח במדינה, ברשת, בעולם - לשפוך את הרגשות

אם ממש ממש תשימי לב, תמצאי המון תגובות ותמיכה.
שימי לב שלמרות שכל אחת כותבת מעומק ליבה את שעובר עליה,
היא מספרת למעשה, שהיא חשה אותו דבר, בדרכה היא
עצם כתיבתה של יפעת תמכה בי מאוד, עם החוויה הקשה שסיפרתי עליה
אבל יותר מזה, יפעת במילותיה אמרה לי:
זה בסדר, נאוה, גם אני עוברת כאלו דברים
את בסדר, את לא משתגעת, ובטח לא מתעללת
את אימא הכי טובה שאת יודעת להיות

אילו הייתה אומרת לי את הדברים,
ייתכן שהייתי חושבת שהיא מתנשאת, פטרונית, חושבת את עצמה אימא טובה יותר
בעצם השיתוף במקום תגובה, האמירה שלה עברה הרבה יותר חזק

}{ לך, לכל הכותבות האמיצות ולכל הקוראים

שמתי לב שהרבה פעמים דברים הנכתבים בדף זה נשארים ללא מענה.לא ממש ברורים לי הכללים כאן(אם יש כאלה).האם אנשים אומרים דברים בתקווה למענה או התיחסות כלשהי?או פשוט כדי להוריד מהלב?

לפעמים אני פוחדת שאין לי מספיק סבלנות. במיוחד בסוף היום כשאני עייפה וכל מה שאני רוצה זה שיניחו לי בשקט להשתרע על המיטה, אבל בסוף היום גם הילדים עייפים ודווקא אז הם צריכים אותי יותר סבלנית, מבינה וקשובה.

לפעמים אני לא מצליחה למצוא בי את הכוח להתעלות על הצרכים שלי כדי להיות קשובה לצרכים שלהם. ואז כמו כדור שלג הסיטואציה גדלה ומתגלגלת עד להתנפצות. אני צועקת היא נעלבת ובוכה אני מתמלאת רגשי אשמה מרגישה הכי רע בעולם מתנצלת (לא תמיד, אבל אני משתדלת) מנסה לפייס ולפעמים לא פשוט מחכה עד יעבור זעם. אני יודעת שאם אני רק אתן 5 דקות של 100% הקשבה היא תרגע ותמצא לה עיסוק מעניין ואני אוכל להתפנות לעיסוקי. אבל לפעמים קשה לי להפוך את הידיעה למעשה.

לפעמים אני כועסת על בן-זוגי. אני מרגישה שהוא לא קשוב לצורכי הילדים כמוני.הוא לא נותן לצרכים שלהם את אותו משקל וקדימות כמוני.הכל מתנקז אלי והעומס מכריע אותי.

אני שמחה שהדף הזה קיים ואפשר לחלוק בו את הקשיים ולא להרגיש לבד. לפרוק את המטענים השליליים ולהזדקף לקראת יום חדש. כי בדרך-כלל החיים זורמים יש לי כוח, סבלנות, הקשבה, נתינה ואהבה.

שיהיה יום טוב לכולנו.

ביום הראשון לתקיפת ארה"ב על אפגניסטן, נדחה שוב, טכס האמי וערוץ 3 הקרין מיני סידרה בשם: "עצמת הרציחות". זה סרט מלא אלימות והתעללות בילדות וכבר שנים שאני נמנעת מסרטים שכאלו. בכל זאת מצאתי עצמי רתוקה למסך, מנהלת עם עצמי מין דיאלוג בנוסח:
"בשביל מה את מסתכלת על זה? זה תורם לך משהו? את לומדת משהו? זה אפילו לא נעים. לכי לישון!! זה ממש לא לעניין" וכך הלאה
ואז...
מתוך הקיפאון של הצפיה בסרט, צפה ועלתה המחשבה: "אני לא מתעללת ביהונתן"
זה תפס אותי במפתיע.
אני יודעת שכל פעם שאני קצת מתרגזת, חסרת סבלנות או לא קשובה,
אני מרגישה וכואבת את הפגיעה שהוא נפגע.
המודעות שלי לחוסר קשב לילדים כואבת כמו בשר שהעור קולף ממנו.
התאור שלי לאמירה בנאלית בדרך כלל נשמע קשהההה
ואני מקבלת מאחרים תגובות כמו: "כמו כולם", או "רצית להיות אימא?"
"מה את מתרגשת? - נורמלי לחלוטין, כמו בכל בית"

אז... מאיפה בא המשפט הקשה הזה?
אחרי כמה זמן, "נפל לי האסימון":
מאז הכרזתי: "יהונתן בבית, אנחנו בחינוך ביתי"
אני מותקפת על ידי כולם ובמילים חריפות - אני בטוחה שכולכם מכירים אותן
זו הייתה ההזדמנות שלי לראות איך המילים הללו משפיעות עלי עמוק בפנים.

באות להן המילים וחוברות להן לפחדים הכי עמוקים שיש לכל אימא בכלל ולי בפרט.
הן מחלחלות להן בלי משים עמוק עמוק אל המקום שבו שוכנת האהבה
ספק ורגשות אשמה מחלחלים בלי משים אל חיי היום יום
בדיקות חוזרות ונשנות של נכונות ההחלטה מגדילות את הקונפליקט
המתח גדל, ואיתו חוסר הסבלנות ואי השקט
וכל ארוע של תגובה מוגזמת, כעוסה, חסרת סבלנות, לא קשובה
מגדילה שוב את החרדה, את תחושת התהום שנפערת

ההבנה שלי: אסור לי להחשף לאמירות של אנשים
ושוב אנשים יגידו שאני יהירה, וחושבת שיודעת הכל
ולא מוכנה להקשיב, ולא יודעת לקבל ביקורת
והם צודקים.
אני לא רוצה לשמוע
אני לא מוכנה לתת לדברים לחלחל שוב

יהונתן הוא נסיך, נשמה מדהימה
ניתנה לי זכות גדולה להיות אימא שלו
אולי כי אני יכולה לחוש אותו יותר מאחרים
אולי כי אני בכל זאת, מקשיבה לו
אולי כי יש לי את הכלים והיכולת
לתת לנשמה כל כך נפלאה
צ'אנס למצוא אושר בעולם

לפלונית אלמונית 2,רק כדי לחזק את האופטימיות שלך: זה הולך ונעשה יותר קל.

קשה לי תאר את ההרגשה שלי עכשיו.
כתבתי קצת על רגשות בדף אחר ופתאום אני מגלה את הדף הזה הכל-כך נפלא.
הכל אצלי היה כל-כך מבולבל. בן-זוגי, כמה שהוא מבין ותומך ונהדר, לא הצליח להתחבר לתינוקת שלנו.
הכל היה עליי. בגלל ההנקה זה די היה לו "נוח" להישאר בצד. הרגשתי כבר בלי אוויר. הייתי מתרחצת ושומעת אותה צורחת ואותו חסר אונים.
צעקתי, כמה צעקתי. שיחררתי את הכל עליו (וגם היה על מה....) הוא אמר לי שזה לא טוב שהתינוקת שלנו שומעת אותנו רבים ואני חשבתי שעוד שנייה ו....
הרגשתי שאני הולכת ונעלמת, שאני מאבדת את החיים שלי, את החופש שלי.
היו לי מחשבות מוזרות שלא האמנתי שהן קיימות בתוכי. שנאתי את עצמי בגללן. היה לי כל-כך קשה ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. כל החברות שלי יצרו איזה אידיליאה משפחתית מתקתקה וכל-כך לא אמיתית.
בסוף מצאתי חברה שהבינה והעיזה להוציא את כל הדברים האלה החוצה. אני לא לבד ! אני לא משתגעת !
היינו יושבות ומדברות, מדברות ובוכות, מוציאות את כל הכעסים והתיסכולים שהיו לנו על בני-הזוג שלנו, ופתאום היא עזבה את הארץ והרגשתי שוב לבד....
היו לי טונה של יסורי מצפון. האימא "הטובה" והאימא "הרעה" היו מופיעות אצלי בתדירות גבוהה.
...."זה בסדר שהיא רואה קצת וידיאו, גם לך מגיע לנוח" ...."וידיאו, מה? קצת שקט מסחרי את מחפשת לעצמך,את מודעת לנזק שיש בזה?"
וזאת רק ההתחלה. הייתי כל-כך לבד בהחלטות שלי לגבייה שלא הייתי מסוגלת מה להחליט !
הכי שנאתי - הוא קם להיות איתה קצת בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה, היא בוכה (רבע שעה אחרי ההנקה) ואז הוא היה בא איתה למיטה ואומר - "אני חושב שהיא קצת רעבה". - פשוט חוסר אונים.
ולסיום (כמעט) אופטימי:
היום הדברים שונים. הוא מתחבר אליה הרבה יותר טוב, משחק איתה ומביע רגשות אליה בצורה אמיתית ולא מלאכותית כמו שהיה בהתחלה.
אני עדיין מרגישה סחוטה אנרגטית ופיזית. לזכותו יאמר שהוא יותר מבין אותי ואנחנו מדברים ומנסים להבין כל אחד את נקודת המבט של השני.
אני חושבת שגם גדלנו ועברנו את ההלם הראשוני אך הדרך עוד ארוכה.
אני אופטימית....

לנטע
הדאיג אותי המשפט שלך ביחס לאמהות שעצב ניבט מעיניהן.אבל אם את סבורה שאין בעייה באיזון אז הכל בסדר.

היי נטע,
אני דווקא לא התרשמתי שאת לוקחת את הדברים "כבד מדי".
הדברים באמת מרגשים ,אז מה אם הם טיפה קשים. הם מרעננים בכנות שלהם .

'אני' אהלן
לא, בכלל לא כבד. זה פשוט מכניס קצת דברים לפרופורציות.
גידול ילדים מושך אותי מאד, ואני באמת חושבת שאני אהנה מזה, ואזרום עם זה נכון.
ככלל יש לי ראיה חיובית מאד על החיים, לפעמים אפילו נאיבית, ולכן טוב לי לראות עוד נקודות מבט השונות כל כך מאלו שלי, לפחות היום.

שקיפות שאלה מאיפה בא הצורך הזה להיות מושלמת.

הצורך להיות מושלמת.
אני לא מאמינה כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה שנים אני מתאמצת למחוק את התיכנות הזה. בכמה תחומים כבר הצלחתי "לא לנסות להיות מושלמת", אבל כמה שאני לא "מצליחה" עדיין זה מופיע בעוד שיכבה, עמוקה יותר. כל קליפה שמתקלפת מגלה עוד שיכבה שבעצם, אם בודקים אותה, אז היא מנסה להיות מושלמת והיא שופטת אותי בגלל שאני לא מושלמת. אמא לא מושלמת. רעיה לא מושלמת. בת לא מושלמת. נכדה לא מושלמת. וזה עוד ניסוח עדין.

בדרך כלל השופט הקטן בראש שלי מדבר במונחים כמו "איומה", "איך אפשר לסבול אותך בכלל", או "היית צריכה לחיות לבד על אי בודד ואז העולם היה מרגיש הרבה יותר טוב".

ואולי "להצליח להיות לא מושלמת" פירושו פשוט: לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לאהוב את עצמנו.

אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" נפל לי האסימון: איך מישהו שגדל כמונו יכול אי פעם להרגיש אהוב כמו תינוק רצף?

לנטע
רק לצורך האיזון מאד מקווה בשבילך שאינך לוקחת את הדברים כבד מדי.

יושבת לפנות בוקר מול מסך המחשב הדומם והמרצד, ומזילה דמעות, ככה, רק ממילים. מילים גולמיות קשות. מילים ממיסות.
זה אחד הדפים והמרגשים והכנים שקראתי מזה זמן רב. אני שמחה לגלות שיש עוד מקומות בהם מסירים את מעטי הציניות והצביעות (ועוד באתר אינטרנט), ופורסים אמת, גם כשהיא קשה וכואבת, ואולי דווקא אז, היא כל כך נוגעת ללב וגם חשובה בעיני.

כל כך חשוב בעיני לראות ולשמוע גם את הדברים הקשים שמתחבאים מאחורי ההורות בעלת הדימוי הרומנטי והפסטורלי (ובכלל מאחורי הרבה דברים), בעיקר כשאני רואה אמהות סביבי, שרק אתמול היו מלאות שמחת חיים ואושר, והיום עצב ניבע מתוך העיניים, ולא מבינה למה.
גילוי הלב שלכן תורם לא רק לכן, אלא מעודד ועוזר לרבות ורבים אחרים.

לפעמים אני מפחדת שלא באמת מצאתי את עצמי עד היום
מפחדת שהכל מין בדיחה אכזרית
מפחדת שיום אחד אתעורר ואגלה שהכל התאדה באוויר
לפעמים אני מפחדת שבעצם, אין כלום
שהכל יתפוגג כשאסתכל
שהכל מין חלום
שאין משמעות לכלום,
שכסף ומעמד הם כן הכל
שלא חשוב היכן אני, אין לאן ללכת
שהדברים אף פעם לא יסתדרו באמת
שהמאבק לחיות הוא כל מה שיש
בלי מטרה ממשית, בלי טעם ובלי תכלית

לפעמים אני פוחדת שכל מה ש אני יודעת הוא אשליה
לפעמים אני פוחדת שאני תמיד טועה
לפעמים אני פוחדת שהקושי לעולם לא ייגמר
לפעמים אני פוחדת שהכל הוא מעבר ליכולתי

ואז...
אז אני נזכרת שמחר זורחת השמש
ושיום חדש נושא בתוכו אפשרויות חדשות
ותקוה להתחלה חדשה, לאהבה, להצלחה