יסכו נט,
אני קוראת את הדף ומתרשמת שהעצות שאת מקבלת לא מתאימות ללך ולילדיך.
אם כך, יתכן שתוכלי למצוא את התשובות בתוכך.
אבל לפעמים אנחנו סגורים באיזה מעגל של רעיונות ולא יכולים לצאת ממנו. איך בכל זאת אפשר לפרוץ את המעגל הזה?
שתי דרכים עולות כרגע בדעתי -
האחת: התבוננות. מה זה אומר?
זה אומר שבמשך כמה ימים את לוקחת על עצמך משימה - בנוסף לכך שאת נמצאת עם הילדים לסגל לעצמך ראיה חיצונית לסיטואציה. כמו התבוננות של חוקר, את יכולה להתבונן כך גם על עצמך בתוך הסיטואציה.
מה את רואה? נסי להגדיר לעצמך מה שאת רואה ללא שום שיפוט או ביקורת. ללא זה בסדר וזה לא בסדר, אלא רק מה יש ומה אין.
בדקי איך הילדים מתנהגים, מה הם עושים, איך את מרגישה, איך את מגיבה אליהם. אני בטוחה שתגלי דברים שלא ידעת. שיתכן שיובילו אותך לשנוי מבורך.
הדרך השניה - בחינה של המחשבות שלך על מה שצריך להיות ועל הפער בין אלו לבין המציאות.
למשל: את יודעת שבמשך שעתיים הילדים לא רגועים אחרי שהם חוזרים מהגן, אבל אחר כך הם נרגעים. המחשבה שלך היא שזה לא צריך להיות כך. שהם צריכים להיות רגועים מיד כשהם חוזרים מהגן. הפער הזה בין האמונה ובין המציאות מכניס הרבה מאד מתח להתנהגות שלך וזו משפיעה כמובן גם על הילדים. כי במשך השעתיים האלה לא רק שהם עצבניים, יש להם גם אמא עצבנית. לעומת זאת אם היית יודעת שזה המצב ולא היית מתרגשת מפרק הזמן הזה, את היית יכולה להשאר רגועה ונינוחה - לפחות את.
בדקי מהי התמונה שאת מציירת לעצמך בקשר לחזרה שלהם מהגן.
בדקי האם זאת באמת המציאות שאת פוגשת, ובהמשך תוכלי לשאול את עצמך האם את מוכנה לוותר על הרעיונות שיש לך בראש לטובת המציאות. לפעמים עצם הוויתור על הפנטזיה משפר את המציאות בצורה מפתיעה.