על ידי אמא_ללי* » 06 יולי 2010, 22:55
אי אפשר ללמוד לשחרר את הילד בקצב הנכון, במינון הנכון, באיזון העדין והמשתנה שמתאים לכל ילד, לכל אימא, כל פעם בהתאם לעונה, לגיל שלי, לגיל שלו, להרכב המשפחתי - לעשות את כל אלה כשהילד הולך לגן.
בלה, אני ממש לא מסכימה איתך.
התפקיד והמשקל שגן מקבל בתוך החיים שלנו תלוי הרבה מאד באיך אנחנו מתייחסים אליו, ואני חושבת שההתייחסות שאת מבטאת פה היא מכלילה. נכון, שכשהולכים לגן יש עוד אנשים ועוד מקום/סביבה שמעורבים בגידול הילד ומשפיעים עליו ומתוך כך גם על כל המשפחה. אבל לנו כהורים יש הרבה מאד בחירה - בבחירת הגן, ביצירת הקשר עם הדמויות המטפלות, במינון שבו הולכים לגן, במספר השעות שהילד נמצא שם. נכון שהגנים הטובים באמת הם כנראה מיעוט שבמיעוט, אבל הם קיימים. ואני מצאתי שמן הרגע הראשון הגננות והגננים שנמצאים עם הבנות שלי הבינו שיש להם עסק עם "אמא אחרת", והם מתייחסים בהתאם. הבנות שלי נמצאות בגן, אבל אני זמינה רוב הזמן למקרה שצריכים אותי, וזה מסר שעבר מההתחלה. הגננות יודעות שאם קשה אני מעדיפה שיתקשרו אליי, ושאם הבת שלי מבקשת להתקשר אני מצפה שיכבדו את זה, ואני לא אכעס או ארגיש שמציקים לי (אני חושבת שהרבה הורים מרגישים ככה ולכן בגן נמנעים מלהתקשר הרבה פעמים). לא שזה קורה הרבה, למעשה כמעט אף פעם, אבל עצם הידיעה הזאת אצל כל מי שמעורב משנה את התמונה.
וגם, למרות שאני לקראת התחלה חדשה מבחינת עבודה (פתיחת קליניקה), אני עדיין מתכננת להישאר זמינה וגמישה כדי להמשיך לאפשר את איך שזה קורה עכשיו.
אני מוצאת גם שיש תקופות שבהן בבית הדברים יותר רגישים וקשים, ואז דווקא הגן הוא מן עוגן של יציבות שמאזן את התמונה ומוסיף קצת שפיות. זה כל הזמן משתנה, בדיוק כמו שכתבת. מבחינתי וגם מבחינת הבנות שלי, ה 4-5 שעות שהן נמצאות בגן ברוב הימים הן עוד חלק מהפאזל שמרכיב את החיים שלנו, ולא מה שמכתיב אותם. אבל יכול גם להיות שמבין "ילדי הגן" אנחנו מאד יוצאי דופן בעניין הזה, זאת ההתרשמות שלי בכל אופן. רק חשוב היה לי להגיד שזה לא כורח המציאות, זה עניין של תפיסה, של סדר עדיפויות, של נוכחות.
זה הכל תלוי בכל כך הרבה גורמים.... היתה לנו תקופה בארה"ב של כמה חודשים בבית שבהם בגלל כל מיני נסיבות היינו בבידוד כמעט מוחלט, כל יום כל היום אני והבנות, ובערב גם עם אבא. הרבה מהימים האלה רק בבית או בסביבתו המיידית, בלי לפגוש אף אחד חוץ מהשכנה המבוגרת ממול, שמדברת בשפה שהן לא מבינות. גם בתנאים כאלה אי אפשר ממש לשחרר בהקשבה ובהדרגה מתוך הצרכים של הילד.....
[u]אי אפשר ללמוד לשחרר את הילד בקצב הנכון, במינון הנכון, באיזון העדין והמשתנה שמתאים לכל ילד, לכל אימא, כל פעם בהתאם לעונה, לגיל שלי, לגיל שלו, להרכב המשפחתי - לעשות את כל אלה כשהילד הולך לגן.[/u]
בלה, אני ממש לא מסכימה איתך.
התפקיד והמשקל שגן מקבל בתוך החיים שלנו תלוי הרבה מאד באיך אנחנו מתייחסים אליו, ואני חושבת שההתייחסות שאת מבטאת פה היא מכלילה. נכון, שכשהולכים לגן יש עוד אנשים ועוד מקום/סביבה שמעורבים בגידול הילד ומשפיעים עליו ומתוך כך גם על כל המשפחה. אבל לנו כהורים יש הרבה מאד בחירה - בבחירת הגן, ביצירת הקשר עם הדמויות המטפלות, במינון שבו הולכים לגן, במספר השעות שהילד נמצא שם. נכון שהגנים הטובים באמת הם כנראה מיעוט שבמיעוט, אבל הם קיימים. ואני מצאתי שמן הרגע הראשון הגננות והגננים שנמצאים עם הבנות שלי הבינו שיש להם עסק עם "אמא אחרת", והם מתייחסים בהתאם. הבנות שלי נמצאות בגן, אבל אני זמינה רוב הזמן למקרה שצריכים אותי, וזה מסר שעבר מההתחלה. הגננות יודעות שאם קשה אני מעדיפה שיתקשרו אליי, ושאם הבת שלי מבקשת להתקשר אני מצפה שיכבדו את זה, ואני לא אכעס או ארגיש שמציקים לי (אני חושבת שהרבה הורים מרגישים ככה ולכן בגן נמנעים מלהתקשר הרבה פעמים). לא שזה קורה הרבה, למעשה כמעט אף פעם, אבל עצם הידיעה הזאת אצל כל מי שמעורב משנה את התמונה.
וגם, למרות שאני לקראת התחלה חדשה מבחינת עבודה (פתיחת קליניקה), אני עדיין מתכננת להישאר זמינה וגמישה כדי להמשיך לאפשר את איך שזה קורה עכשיו.
אני מוצאת גם שיש תקופות שבהן בבית הדברים יותר רגישים וקשים, ואז דווקא הגן הוא מן עוגן של יציבות שמאזן את התמונה ומוסיף קצת שפיות. זה כל הזמן משתנה, בדיוק כמו שכתבת. מבחינתי וגם מבחינת הבנות שלי, ה 4-5 שעות שהן נמצאות בגן ברוב הימים הן עוד חלק מהפאזל שמרכיב את החיים שלנו, ולא מה שמכתיב אותם. אבל יכול גם להיות שמבין "ילדי הגן" אנחנו מאד יוצאי דופן בעניין הזה, זאת ההתרשמות שלי בכל אופן. רק חשוב היה לי להגיד שזה לא כורח המציאות, זה עניין של תפיסה, של סדר עדיפויות, של נוכחות.
זה הכל תלוי בכל כך הרבה גורמים.... היתה לנו תקופה בארה"ב של כמה חודשים בבית שבהם בגלל כל מיני נסיבות היינו בבידוד כמעט מוחלט, כל יום כל היום אני והבנות, ובערב גם עם אבא. הרבה מהימים האלה רק בבית או בסביבתו המיידית, בלי לפגוש אף אחד חוץ מהשכנה המבוגרת ממול, שמדברת בשפה שהן לא מבינות. גם בתנאים כאלה אי אפשר ממש לשחרר בהקשבה ובהדרגה מתוך הצרכים של הילד.....