אמא יקרה,
אני מנסחת כל היום בראש דברים שאני רוצה לכתוב לך, אני לא בטוחה שאזכור כעת את כל מה שעבר לי בראש במהלך היום... אבל אנסה...
(ואני שוב תמציתית ממה שהייתי רוצה עקב קוצר זמן ומשאבים).
הציפיה היחידה שלי היא שבכל יחסים צריך למצוא כבוד הדדי בין שני השותפים.
זה נכון שצריך להיות כבוד לכל הכיוונים. אבל בל נשכח שמערכת יחסים עם ילדים קטנים היא מערכת שאינה שיוויונית. היא לא דומה למערכת יחסים בין שני מבוגרים. מבוגרים יכולים לדחות ביתר הצלחה צרכים וסיפוקים - אצל ילדים זה אחרת - זה משהו שמתפתח בהדרגה, ולכן בשלב הזה
אנחנו אחראים למצוא את הפתרונות שמכבדים את שני הצדדים. אחריות כזו על ילד קטן היא עדיין מוקדמת לדעתי ומקדימה את זמנה.
היא נוגעת ברמה שפשוט פיזית לא נעימה לי , ובניגוד לילדי האחרים שיכולתי לבקש מהם להפסיק ואכן הפסיקו, כאן יש מאבק של ממש.
יש כאן ציפייה.
את מצפה ממנה לנהוג כמו ילדייך האחרים. הציפייה - אגב - היא מאוד מובנת. קודם כל, כי ממש ממש ממש לא נוח לך פיזית. ומעבר לזה, היה לך ניסיון טוב עם ההנקה של הילדים שגדלו. כך שהציפייה שלך היא טבעית בהתאם לחייך עד כה. יחד עם זאת, יכול להיות מאוד שהציפייה הזו שלך מקשה
עלייך, לא פחות מאשר על בתך.
כי ילדים הם אחרים. ואין ילד אחד שדומה בדיוק לילד אחר. ובתך - היא בתך. עם הצרכים הייחודיים שלה, עם הדרך היחודית שלה.
אולי כדאי - בשלב ראשון - לשחרר את הציפייה הזו ממנה.
זה לא אומר שאת מבטלת את צרכייך או מתעלמת מהם - תיכף נגיע גם לזה בפירוט. אבל בלי קשר לצרכים הבסיסיים שלך (המובנים והחשובים), בואי נכיר שככה זו הבת שלך. שככה היא.
היא לא לוקחת בקלות את גמילת הלילה - כרגע. היא חווה אותה באופן קשה. לה קשה. קשה מאוד.
ככה היא.
ואולי בכל מעשיה היא מנסה לשדר את הצורך שלה: להמשיך לינוק בלילה
כרגע (לא לתמיד, לא לשנה, אנחנו מדברות רק על כאן ועכשיו).
זה עוד לא אומר כלום מבחינתך, אנחנו רק משרטטות מה הצרכים של כל אחד מהצדדים.
בואי נחזור לעניין הפיזי.
ראשית, נזכרתי בהנקה של בתי סביב גיל שנתיים. אני זוכרת שמשהו מאוד השתנה אז. אני זוכרת שהיניקה עצמה, המציצה, הפכה להיות תובענית יותר, קשה יותר דורשנית יותר. אני זוכרת בפירוש שינוי כזה.
אולי משהו דומה את עוברת בחודשים האחרונים.
אני אגב ממשיכה להניק והיא כבר בת שלוש ורבע, וההנקה היום לא תובענית כמו בגיל שנתיים. ואני לא מדברת על תדירות (כי יש ימים של הנקה אחת אולי במשך כל היום ועוד אחת בלילה, ויש ימים שהיא יונקת כמו בת שנה). אני מרגישה שהאחיזה של השד השתנתה, שההתייחסות אלי ואל היניקה השתנתה. יכולת הדיאלוג התרחבה, אני מסוגלת לומר לה שאין בעיה לינוק אבל רק לזמן קצר כי... והיא מקבלת את זה בשלווה גמורה (כל עוד אני כן מאפשרת משהו, וזה אכן הפיתרון הכי פשוט מבחינתי).
יחד עם זה, יש בינינו מיני-ויכוח שלמתבונן מהצד יכול להיראות מצחיק, על מי מחזיק את הציצי איפה. (מבחינתה רק היא מחזיקה והידיים שלי מתבקשות לעזוב את הציץ; מבחינתי דיר באלכ היא מורידה לי את היד שלי - מה שהיא מנסה לא פעם...
). אבל אנחנו מוצאות הסדר בכל פעם שזה עולה.
כלומר - הדיאלוג נמשך.
למה אני מספרת את כל זה?
אני לא בטוחה. אולי כדי להראות שגם כשרוצים להניק, בהחלט יש מקום לשמירה על גבולות של נוחות ונועם של שני הצדדים. שהנקה היא דיאלוג. כך שהצורך שלך שיהיה לך נוח ונעים מבחינה פיזית, הוא צורך אמיתי וחיוני.
השאלה היא - למה לא נוח לך פיזית
כעת. מה השתנה.
נסי אולי לדמיין איך היתה ההנקה בקיץ, כשחם, לפני שנתיים למשל, כשהיא היתה תינוקת קטנה, ואז התלות התזונתית שלה בהנקה היתה גדולה יותר.
איך הרגשת פיזית אז? האם יש הבדל בין אז להיום? מהו?
לא כל כך הבנתי את נושא הדד לייין.
הדד-ליין הוא בעצם סוג הגדרת פסק זמן לגמילה.
זה סתם רעיון שחשבתי עליו - כרגע - כפיתרון חירום, עד שנמצא יחד איתך ועם בתך את הגמילה שתתאים לשתיכן. הרעיון שתהיתי לגביו הוא, איך תרגישי אם לצד כל הבירור שאת עושה כאן, אם בינתיים תרפי לרגע מהמאבק, ובאופן זמני לגמרי - שכדי להדגיש עד כמה הוא זמני נתחום אותו אפילו בדד-ליין ספציפי נניח של חודש או חודשיים (לא יודעת כמה, אני לא מבינה בזה) - אם בינתיים תוכלי להניח לרגע לכל נושא הגמילה, ולחזור לתקופה קצרה להניק לפי דרישה גם בלילה.
תהיתי, האם העובדה שיהיה דד ליין ברור ומוגדר שעד אליו הנושא כבר יתקדם, האם זה יאפשר לך כן לקחת צעד אחד לאחור, ולהוציא מבלון המאבק את האוויר.
תהיתי אם העובדה שיהיה לך דד-ליין ברור, תקל עליך כן לחזור להניק בלילה - שוב, כפיתרון חירום בלבד, עד שתוכלו לעשות restart על כל נושא הגמילה.
מה דעתך?
אני מציעה את האפשרות לקחת צעד לאחור, בעקבות זכרון של תקופה שבה הגעתי עם בתי לרגעים של מאבקי כוח על כל מיני עניינים יומיומיים. פתאום, כל מיני דברים שהיינו קובעות מראש ("את יכולה להחזיק את הדבר החשוב של אמא אבל רק לרגע ואז נחזיר למקום") היו מתאדים (ילדה מסרבת להחזיר בניגוד לסיכום). ולא כל כך הבנתי מה אני עושה לא נכון, מה אני צריכה לעשות אחרת. היה לי ברור שאני לא בעניין של לכפות, אבל לא הבנתי איך אני מחזירה את הצרכים שלי לתמונה.
אז הדבר הראשון שעשיתי היה להרפות. פשוט הנחתי למאבקים, הנחתי לסיכומים, הפסקתי לקבוע איתה דברים ובעיקר הפסקתי לצפות ממנה שתעמוד בסיכומים כאלה או אחרים. שחררתי עוד יותר ממה שאני משחררת בדרך כלל, פשוט כי זה היה לי שווה. ב- Long Run היה לי שווה להניח להכל (גם אם אני מסכנת לרגע משהו חשוב שעולה קצת כסף), כדי לעשות restart בינינו.
ותאמיני לי שאני ממש לא זוכרת מה עשיתי אחר כך אחרת. רק את נושא ההרפייה אני זוכרת. כי הכל הסתדר אחר כך מאליו, והיא כבר לא מתרוצצת בבית מחזיקה דברים שחשובים לי, אלא היא חזרה לשתף פעולה ולקחת חלק בדיאלוג בינינו ובהתחשבות ההדדית.
לכן אני מציעה פסק זמן במאבקים ביניכן, פסק זמן בגמילה.
וכאמור, זה רק רעיון.
אנחנו כאן במין סיעור מוחות אז כל רעיון יכול לתת לך השראה לכיוון המתאים לך.
אבל אולי ברעיון הזה קצת הקדמתי את המאוחר - אני מתנצלת שהכתיבה שלי כאן לא מאוד מסודרת.
אני אסביר למה.
כי מדברייך עולה תמונה לא פשוטה של הצרכים
שלך:
- מצד אחד, את מדברת על הקושי הפיזי להמשיך בהנקה כפי שהיא כעת.
- מצד שני, את מדברת על הצורך לשמר את הקשר (הנפלא) בין שתיכן. את דואגת שמא הוא ייפגע.
בעצם, מדובר בשני צרכים שלך שאולי אולי קצת מתנגשים,
כרגע. אני מדגישה את
כרגע כי זה סביר לגמרי שיגיע הרגע, והוא אפילו לא רחוק, שלא תהיה יותר התנגשות בין שני הצרכים. כי הגמילה שאת רוצה בה, תתאים לבתך, והקשר
(הנפלא) ביניכן לא ייפגע.
אבל כרגע, בגלל הצרכים הספיציפיים של בתך - יש התנגשות.
וכאן עולה מאליה השאלה - והיא שאלה אמיתית שמבקשת תשובה כנה (לצד ההבהרה שלי: אין כאן תשובות נכונות, הכל הולך וכל מה שאת מרגישה זה לגיטימי ופשוט תכתבי את מה שעובר אצלך בלב) -
איזה צורך חשוב
לך יותר?
הצורך הפיזי של גופך או הצורך בשימור אופי הקשר שלך עם בתך?
זו שאלה אולי ישירה מדי, ואני מתנצלת אם את מרגישה איתה לא בנוח. אני מרשה לעצמי כי כתבת שאת לא נבהלת בקלות...
את לא חייבת לענות כאן, כמובן, אבל אולי כרגע, זו השאלה הכי בסיסית שאיתה את מתמודדת.
הגענו לרגע קצת מעניין בדיון שלנו, כי אני מחסידי
חינוך ללא כפייה ואני בדרך כלל מחפשת פתרון שלישי שהוא אינו שתי האופציות הקטגוריות הראשונות: או להניק (כפייה עלייך) - או להפסיק (כפייה על בתך).
ואני תוהה איזו יצירתיות ניתן לייצר כאן כדי ששתיכן תוכלו לחוש טוב עם מה שנוצר.
נזכרתי ברגעים בהורות שלי שבהם הרגשתי שקשה לי לתת. שבהם הרגשתי שאני עייפה, קורסת, לא מרוכזת, עצבנית - יו ניים איט.
ניסיתי להיזכר מה עזר לי בכל זאת, לתת את הפוש הנוסף, כדי שהקטסטרופה הרגעית לא תהיה גדולה יותר.
ושמתי לב, שמה שהכי חיזק אותי, שמה שנתן לי אנרגיה יש מאין, זו עובדה פשוטה מבחינתי:
לספק את הצרכים של הבת שלי זה צורך עמוק שלי. קודם כל.
ואז שמתי לב, ששני צרכים
שלי מתנגשים, די בדומה למה שעלה מסיפורך. ההבנה הזו שאלה שני צרכים
שלי שמתנגשים - ולא צורך שלה מול צורך שלי, עזרה לי למצוא פיתרון שלוקח בחשבון את סיפוק הצורך שלי, שהוא לספק את הצורך שלה. לצד הצורך האחר.
אני לא יודעת אם אני ברורה מספיק, אבל נקודת המבט הזו לבדה, עזרה לי לעשות סדר בראש, גם באותם רגעים כאוטיים ומשבריים.
אני לא יודעת אם מתחברת לזה, אבל אם כן, אולי יש בכך כדי לתת לך נקודת מבט נוספת על הדברים.
אולי אעצור כאן ונראה אם משהו מכל מה שכתבתי מדבר אליך...
@}