על ידי אנד_לוסיה* » 17 ספטמבר 2010, 00:25
הספר.
קוראים לו "בראשית היה חינוך" – שם גרוע לגמרי, בייחוד בהתחשב בעובדה שבאנגלית קוראים לו For Your Own Good, אבל הוא בכלל נכתב בגרמנית בידי אליס מילר, פסיכואנליטיקאית מפורסמת שנולדה בפולין וחיה בשוויץ. הוא נכתב אי שם בשנות השמונים, ומתברר שהזכויות לתרגום העברי נקנו כבר לפני כמעט עשרים שנה אבל הספר לא ראה אור בעברית.
הספר עוסק בשיטות החינוך במאה ה-18 וה-19. לכאורה. בהתחלה היא מביאה המון ציטוטים מספרי חינוך, קטעים שדי קשה לקרוא. היא מראה איך הנורמה הרווחת בגידול ילדים היתה אילוף, הכנעה, ענישה, הכאה, ובעיקר השפלה על כל צורותיה, כדי לעקור מן הילד עקשנות, גחמנות ושאר סממנים של האישיות. לזה היא קוראת "הפדגוגיה השחורה", והיא מראה איך הדברים האלה עובדים.
אז קודם כל, אם באמת עושים את זה מספיק מוקדם, זה באמת מצליח. והילד אמנם חי באימה מתמדת, אבל הוא מעריץ את הוריו ואוהב אותם, אבל אין לו מושג שהם עושים לו משהו, שהם מתנהגים באופן לא צודק או שגוי או לא מוסרי או פגום. ואחר כך הוא תמיד מצדיק אותם.
הבעיה היא, שזה לא נגמר שם. כי הילד הזה תמיד יעשה את אותו הדבר לילדיו. והם לילדיהם. כלומר, אולי מצליחים לעקור את הגחמנות הזאת מן הילד ולחנך אותו להתכחש לצרכיו עד שהוא בכלל לא מכיר אותם, אבל כל אלה שבים ומופיעים אחר כך. היא מקדישה הרבה מקום למה שהיא מכנה "רצח החיוניות", כלומר השמדת האישיות והתניה מוקדמת מאוד להתכחש לגמרי לכל דבר טבעי שאפילו הגוף שלנו צריך או רוצה או לכל צורך להתבטא וכן הלאה.
עוד היא מסבירה, שלא המעשים הנוראים שעושים לילדים הם שיוצרים את הטראומה, אלא האיסור להביע כל רגש: לא לבכות, לא להתמרמר, לא לספר על זה לאף אחד, אלא לקבל את זה, אלה הם הדברים שבאמת גורמים למות האישיות ולטראומה. היא מביאה כמה דוגמאות לילדים מוכים שבשלב מסוים גמרו אומר בלבם לספוג את המלקות (הרבה פעמים היומיות) בלי לבכות ובלי להראות שכואב להם (הרבה פעמים צרחות ובכי היו רק עילה לעוד מכות).
כך היא מסבירה איך יוצרים אזרחים של דיקטטורות טוטאליטריות מטורפות, שבהם המנהיג הפסיכי שדורש מן האזרחים דברים לא הגיוניים בסך הכל מזכיר להם את אבא שלהם, והם אינם יכולים אלא לציית ציות עיוור ואף להעריץ אותו. חלק ניכר בספר עוסק בנאצים, באישיות הנאצית, בשאלה איך הדברים האלה התאפשרו. וחלק אחר מסביר ושב וחוזר ומסביר שאנחנו מוכרחים להביט באומץ אל הילדות שלנו ואל הילדות של הורינו אם אנחנו רוצים לצאת מזה, להבין את זה, לראות את זה, כדי לא לשכפל את הדפוסים הללו.
החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ', של אדולף היטלר ושל עוד איזה רוצח ילדים מטורף. לא כדי להביא את הדברים אד אבסורדום, ולא כדי להפחיד, אלא כדי להמחיש שאף ילד לא נולד מפלצת מטורפת, ושכל פשע מספר סיפור ואפשר להתחקות בעזרתו אחרי הילדות המוקדמת (ולפעמים גם המאוחרת) של הפושע. וגם כדי להראות שבעצם המקרים האלה רק מייצגים באופן קיצוני את החינוך שקיבלו מיליונים ומיליונים של ילדים באירופה.
גם את זה לא קל בכלל לקרוא, אבל זה כל כך מדהים, וכל כך מאלף, וכל כך מרתק, שזה נקרא כמו רומן ולא כמו ספר פסיכולוגיה. ומה שמדהים עוד יותר, היא מראה איך הדברים האלה שקופים לנו, איך עד היום לא עשו מזה עניין גדול, כי
גם הפסיכולוגים הם חלק מהשיטה. היא מראה למשל איך כל הביוגרפים של היטלר אמנם ציינו שהוא "חטף מכות" מאבא שלו, אבל כולם גם אמרו ש"הוא בוודאי הרוויח את המכות האלה ביושר". כי התפיסה שילד זה דבר שצריך לחנך, והרבה פעמים באלימות, מוטמעת גם בהם.
לכל מי שחושב שאלה שיטות שרווחו רק בעבר היא מביאה עוד ועוד דוגמאות מזעזעות, ניתוחים והוכחות שהדברים האלה, אולי בצורה מרוככת יותר, ואולי סמויה יותר, חיים וקיימים גם היום. ועם כל הזעזוע, נאלצתי להודות שאני אמנם רחוקה מאוד מן התפיסות האלו, ובוודאי מן המעשים האלה, אבל כן, הדחף הזה לחנך ילדים מוטבע בנו באופן עמוק מאוד (כל המושג של "חוצפה", למשל, שמעלה לנו את הדם לראש, קשור לשם). שאם לא כן, מי היה בכלל צריך את כל דפי
החינוך ללא כפייה ו{{}}
חינוך ללא גבולות ודומיהם, והם בוודאי לא היו מעוררים את כל ההתנגדויות והמגננות שהם מעוררים, אלמלא אי שם בפנים רובנו עדיין מותנים ככה.
זהו בערך. אני מקווה שלא הרסתי, שלא שמתי יותר מדי ספוילרים ושלא הוצאתי את החשק. לפי דעתי זה ספר חובה לכל אחד, לכל הורה, לכל מורה, לכל באופנית. הוא אפילו מתחבר מהצד השני לגמרי לרעיונות של עקרון הרצף. ואף על פי שזה נשמע כבד, אני נשבעת לכן שקראתי אותו כמו שקוראים ספר מתח, ושהאישה מלאת לב וחום אנושי נדיר. רציתי לכתוב לה, אבל התברר שהיא מתה באפריל האחרון. מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך.
[הפסקת טורבו]
ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו. בתור מי ששולחת לגן אני בהחלט מבחינה בין זה ובין הרצון
של ההורה בקצת זמן פנוי, הצורך
של ההורה לעבוד או הקושי
של ההורה להיות כל היום עם הילדים – כולם לגיטימיים בעיני, קצת בדומה לדיון על ההנקה שמתנהל פה במקביל. אבל מעבר לזה יש איזה צורך עמוק, אולי להעביר את הילד את מה שאנחנו עברנו, או איזו חדוות אאוטסורסינג של החינוך, או יצר המציצנות לראות את הלד שלנו כשהוא לא איתנו, או כל הדברים האלה ביחד ומן הסתם עוד כמה דברים שעדיין לא פענחתי.
יאללה, מספיק ברברתי.
מי שצמה, אל תצומו חזק מדי ובכל מקרה אל תשכחו לשתות, אחרת הכל מאבד את המשמעות שלו וממילא רק חושבים על אוכל במקום לעצור את הגרגרנות.
חתימה טובה.
הספר.
קוראים לו "בראשית היה חינוך" – שם גרוע לגמרי, בייחוד בהתחשב בעובדה שבאנגלית קוראים לו For Your Own Good, אבל הוא בכלל נכתב בגרמנית בידי אליס מילר, פסיכואנליטיקאית מפורסמת שנולדה בפולין וחיה בשוויץ. הוא נכתב אי שם בשנות השמונים, ומתברר שהזכויות לתרגום העברי נקנו כבר לפני כמעט עשרים שנה אבל הספר לא ראה אור בעברית.
הספר עוסק בשיטות החינוך במאה ה-18 וה-19. לכאורה. בהתחלה היא מביאה המון ציטוטים מספרי חינוך, קטעים שדי קשה לקרוא. היא מראה איך הנורמה הרווחת בגידול ילדים היתה אילוף, הכנעה, ענישה, הכאה, ובעיקר השפלה על כל צורותיה, כדי לעקור מן הילד עקשנות, גחמנות ושאר סממנים של האישיות. לזה היא קוראת "הפדגוגיה השחורה", והיא מראה איך הדברים האלה עובדים.
אז קודם כל, אם באמת עושים את זה מספיק מוקדם, זה באמת מצליח. והילד אמנם חי באימה מתמדת, אבל הוא מעריץ את הוריו ואוהב אותם, אבל אין לו מושג שהם עושים לו משהו, שהם מתנהגים באופן לא צודק או שגוי או לא מוסרי או פגום. ואחר כך הוא תמיד מצדיק אותם.
הבעיה היא, שזה לא נגמר שם. כי הילד הזה תמיד יעשה את אותו הדבר לילדיו. והם לילדיהם. כלומר, אולי מצליחים לעקור את הגחמנות הזאת מן הילד ולחנך אותו להתכחש לצרכיו עד שהוא בכלל לא מכיר אותם, אבל כל אלה שבים ומופיעים אחר כך. היא מקדישה הרבה מקום למה שהיא מכנה "רצח החיוניות", כלומר השמדת האישיות והתניה מוקדמת מאוד להתכחש לגמרי לכל דבר טבעי שאפילו הגוף שלנו צריך או רוצה או לכל צורך להתבטא וכן הלאה.
עוד היא מסבירה, שלא המעשים הנוראים שעושים לילדים הם שיוצרים את הטראומה, אלא האיסור להביע כל רגש: לא לבכות, לא להתמרמר, לא לספר על זה לאף אחד, אלא לקבל את זה, אלה הם הדברים שבאמת גורמים למות האישיות ולטראומה. היא מביאה כמה דוגמאות לילדים מוכים שבשלב מסוים גמרו אומר בלבם לספוג את המלקות (הרבה פעמים היומיות) בלי לבכות ובלי להראות שכואב להם (הרבה פעמים צרחות ובכי היו רק עילה לעוד מכות).
כך היא מסבירה איך יוצרים אזרחים של דיקטטורות טוטאליטריות מטורפות, שבהם המנהיג הפסיכי שדורש מן האזרחים דברים לא הגיוניים בסך הכל מזכיר להם את אבא שלהם, והם אינם יכולים אלא לציית ציות עיוור ואף להעריץ אותו. חלק ניכר בספר עוסק בנאצים, באישיות הנאצית, בשאלה איך הדברים האלה התאפשרו. וחלק אחר מסביר ושב וחוזר ומסביר שאנחנו מוכרחים להביט באומץ אל הילדות שלנו ואל הילדות של הורינו אם אנחנו רוצים לצאת מזה, להבין את זה, לראות את זה, כדי לא לשכפל את הדפוסים הללו.
החלק השני של הספר מנתח שלושה מקרים: את ילדותם של של הנרקומנית הגרמנייה המפורסמת בימי נערותנו כריסטיאנה פ', של אדולף היטלר ושל עוד איזה רוצח ילדים מטורף. לא כדי להביא את הדברים אד אבסורדום, ולא כדי להפחיד, אלא כדי להמחיש שאף ילד לא נולד מפלצת מטורפת, ושכל פשע מספר סיפור ואפשר להתחקות בעזרתו אחרי הילדות המוקדמת (ולפעמים גם המאוחרת) של הפושע. וגם כדי להראות שבעצם המקרים האלה רק מייצגים באופן קיצוני את החינוך שקיבלו מיליונים ומיליונים של ילדים באירופה.
גם את זה לא קל בכלל לקרוא, אבל זה כל כך מדהים, וכל כך מאלף, וכל כך מרתק, שזה נקרא כמו רומן ולא כמו ספר פסיכולוגיה. ומה שמדהים עוד יותר, היא מראה איך הדברים האלה שקופים לנו, איך עד היום לא עשו מזה עניין גדול, כי [b]גם הפסיכולוגים[/b] הם חלק מהשיטה. היא מראה למשל איך כל הביוגרפים של היטלר אמנם ציינו שהוא "חטף מכות" מאבא שלו, אבל כולם גם אמרו ש"הוא בוודאי הרוויח את המכות האלה ביושר". כי התפיסה שילד זה דבר שצריך לחנך, והרבה פעמים באלימות, מוטמעת גם בהם.
לכל מי שחושב שאלה שיטות שרווחו רק בעבר היא מביאה עוד ועוד דוגמאות מזעזעות, ניתוחים והוכחות שהדברים האלה, אולי בצורה מרוככת יותר, ואולי סמויה יותר, חיים וקיימים גם היום. ועם כל הזעזוע, נאלצתי להודות שאני אמנם רחוקה מאוד מן התפיסות האלו, ובוודאי מן המעשים האלה, אבל כן, הדחף הזה לחנך ילדים מוטבע בנו באופן עמוק מאוד (כל המושג של "חוצפה", למשל, שמעלה לנו את הדם לראש, קשור לשם). שאם לא כן, מי היה בכלל צריך את כל דפי [po]החינוך ללא כפייה[/po] ו{{}}[po]חינוך ללא גבולות[/po] ודומיהם, והם בוודאי לא היו מעוררים את כל ההתנגדויות והמגננות שהם מעוררים, אלמלא אי שם בפנים רובנו עדיין מותנים ככה.
זהו בערך. אני מקווה שלא הרסתי, שלא שמתי יותר מדי ספוילרים ושלא הוצאתי את החשק. לפי דעתי זה ספר חובה לכל אחד, לכל הורה, לכל מורה, לכל באופנית. הוא אפילו מתחבר מהצד השני לגמרי לרעיונות של עקרון הרצף. ואף על פי שזה נשמע כבד, אני נשבעת לכן שקראתי אותו כמו שקוראים ספר מתח, ושהאישה מלאת לב וחום אנושי נדיר. רציתי לכתוב לה, אבל התברר שהיא מתה באפריל האחרון. מקווה שעודדתי לקרוא ולא להפך.
[הפסקת טורבו]
ובנימה זו, התבוננתי גם על הגן. על התשוקה המשונה הזאת לאשפז ילד במוסד "עם כולם", שגם היא מנת חלקם של הרבה הורים טובים ונאורים. העונג החולני הזה לראות ילד יושב עם כולם ולומד בכיתה, או אוכל עם כל הילדים, משול בעיני לחדווה של האם השולחת את בנה לצבא. בחיי שזה אותו הדבר עצמו. בתור מי ששולחת לגן אני בהחלט מבחינה בין זה ובין הרצון [b]של ההורה[/b] בקצת זמן פנוי, הצורך [b]של ההורה[/b] לעבוד או הקושי [b]של ההורה[/b] להיות כל היום עם הילדים – כולם לגיטימיים בעיני, קצת בדומה לדיון על ההנקה שמתנהל פה במקביל. אבל מעבר לזה יש איזה צורך עמוק, אולי להעביר את הילד את מה שאנחנו עברנו, או איזו חדוות אאוטסורסינג של החינוך, או יצר המציצנות לראות את הלד שלנו כשהוא לא איתנו, או כל הדברים האלה ביחד ומן הסתם עוד כמה דברים שעדיין לא פענחתי.
יאללה, מספיק ברברתי.
מי שצמה, אל תצומו חזק מדי ובכל מקרה אל תשכחו לשתות, אחרת הכל מאבד את המשמעות שלו וממילא רק חושבים על אוכל במקום לעצור את הגרגרנות.
חתימה טובה.