על ידי אסנת_אמא* » 07 אוקטובר 2004, 23:13
פתאום מצאתי את הדף הרלוונטי הזה.
אני ובתי (שמחר היא בת שלוש), וגם בעלי, עוברים תקופה מאוד לא קלה עם עניין ההנקה.
אני בהריון, עוד מעט חודש שביעי, ומצבי הרוח שלי משתנים להם בתדירות. החלב כבר הפסיק מזה כמה חודשים, אך הקטנה-גדולה למדה להסתדר עם זה. היא יונקת על ריק. בתחילה הציצי כאב מאוד. הייתי עצבנית מאוד, צעקתי, כעסתי, הגבלתי אותה במספר ההנקות ובמשכן. מצבי הרוח של שירה השתנה בהתאם - גם לה היו התקפי כעס, בכי תכוף.
עשיתי החלטה עם עצמי שאני ממשיכה להניק. שאני מוכרחה להיות סבלנית יותר. אם אני לא מסוגלת לגמול אותה לגמרי - אני צריכה להיות סבלנית.
אבל זה לא עובד. עברו כמה שבועות רגועים יחסית. והנה מגיע לו ערב כואב ומתסכל כמו היום. איך שאני מתחילה להכין ארוחת ערב היא מוציאה מילקי שמצאה במקרר ופותחת אותו. אני מבקשת שלא תאכל ותשמור לאחרי הארוחה אבל לה ממש לא מתאים לוותר. היא רוצה כפית ואני מסרבת לתת לה. אני מתחילה בהלקאה עצמית - אני אמא שלא יודעת לשים גבולות, גם בדברים שחשובים לי. הכעס מתחיל לעלות בי. "תקחי לבד כפית!", "אבל אני לא יכולה לבד" היא מייבבת. "אם את יכולה לקחת לבד מילקי מהמקרר אז את יכולה גם לקחת כפית" אני צועקת, עושה לה ברוגז. למה אני לא יודעת להגיד "לא" בנחישות ובשקט. למה הדרך שלי להתמודד איתה הוא בברוגז הילדותי הזה. אמא ילדה. אני זורקת לה כפית על השולחן. היא אוכלת קצת, ואחר כך אומרת הנה אכלתי קצת, וסוגרת את המכסה ושמה בחזרה במקרר. מלאך קטן. לא בציניות. אני רוצה רק לבכות ולבכות.
והערב ממשיך לו באותו הילוך. מצב הרוח של שירה בכייני. אני מבינה אותה. אמא כועסת, אבא כועס, אניחנו משדרים לה שאנחנו לא אוהבים את מה שהיא עשתה, וגם לא מסוגלים לשלוט במצב. ואני גם לא בכעס שלי. וברגשות האשמה שבאים אחריו, בני הלוויה הנצחיים.
ואז בהמשך, הבכי הזה על כל דבר, ו"לינוקי" ללא הפסקה. ולבסוף, אני לוקחת אותה לישון, והיא יונקת בערך עשרים דקות ולא נרדמת, ואני כבר לא יכולה יותר. לא יכולה יותר. אני קמה לסלון, היא אחרי, בוכה. "לינוקי, לינוקי, לינוקי". אני יושבת על הספה, היא מטפסת עלי. בעלי לידנו. "לינוקי" היא בוכה. ואני כבר אין לי מה להגיד. אני מלטפת אותה, מנסה לחבק אותה והיא מתרחקת. רק לינוקי. אני יודעת שיגיע הנאום הרגיל מבעלי. ואמנם הוא מגיע. "אני לא אתן לזה לקרות בילד הבא. זה מטורף. כל הבאופן טבעי הזה הורס לי את החיים" והלאה והלאה הוא מפליג לו בהאשמות הבלתי נגמרות.
שוב למיטה, דקה ציצי ואני כבר קמה, לא יכולה לסבול את היניקה. לא יכולה לסבול שום מגע על הציצי שלי. בכי. אני אומרת לבעלי שזהו, שאני רוצה להפסיק להניק. אחרי שהוא אומר לי שזה לא ילך, שהיא צריכה גן, ולראות שילדים אחרים לא יונקים, ולהפרד ממני קצת ואני אומרת לו שקט, וחושבת איך השיחות האלה משפיעות בוודאי על הקטנה, בעלי נכנס לחדר שינה והולך לישון. אני מתיישבת איתה על כסא מסתובב, זזה לאט מצד לצד. שירה מבקשת עוד לינוקי, אני שותקת וממשיכה להסתובב. מחבקת אותה חזק חזק. לאט לאט היא נרדמת.
מה אני עושה? התמונה האידיאלית שציירתי לעצמי על הנקת צמד כנראה לא שלי. כנראה שאין בי את הסבלנות לכך. ועוד ללא תמיכה ממשפחתי. אני ממש חסרת אונים. איך להפסיק את ההנקה בלי לגרום משבר לשירה? אני רוצה להפסיק ולא רוצה להפסיק, אבל אני מבלבלת אותה. נראה שעדיף כבר בלי לגמרי.
פתאום מצאתי את הדף הרלוונטי הזה.
אני ובתי (שמחר היא בת שלוש), וגם בעלי, עוברים תקופה מאוד לא קלה עם עניין ההנקה.
אני בהריון, עוד מעט חודש שביעי, ומצבי הרוח שלי משתנים להם בתדירות. החלב כבר הפסיק מזה כמה חודשים, אך הקטנה-גדולה למדה להסתדר עם זה. היא יונקת על ריק. בתחילה הציצי כאב מאוד. הייתי עצבנית מאוד, צעקתי, כעסתי, הגבלתי אותה במספר ההנקות ובמשכן. מצבי הרוח של שירה השתנה בהתאם - גם לה היו התקפי כעס, בכי תכוף.
עשיתי החלטה עם עצמי שאני ממשיכה להניק. שאני מוכרחה להיות סבלנית יותר. אם אני לא מסוגלת לגמול אותה לגמרי - אני צריכה להיות סבלנית.
אבל זה לא עובד. עברו כמה שבועות רגועים יחסית. והנה מגיע לו ערב כואב ומתסכל כמו היום. איך שאני מתחילה להכין ארוחת ערב היא מוציאה מילקי שמצאה במקרר ופותחת אותו. אני מבקשת שלא תאכל ותשמור לאחרי הארוחה אבל לה ממש לא מתאים לוותר. היא רוצה כפית ואני מסרבת לתת לה. אני מתחילה בהלקאה עצמית - אני אמא שלא יודעת לשים גבולות, גם בדברים שחשובים לי. הכעס מתחיל לעלות בי. "תקחי לבד כפית!", "אבל אני לא יכולה לבד" היא מייבבת. "אם את יכולה לקחת לבד מילקי מהמקרר אז את יכולה גם לקחת כפית" אני צועקת, עושה לה ברוגז. למה אני לא יודעת להגיד "לא" בנחישות ובשקט. למה הדרך שלי להתמודד איתה הוא בברוגז הילדותי הזה. אמא ילדה. אני זורקת לה כפית על השולחן. היא אוכלת קצת, ואחר כך אומרת הנה אכלתי קצת, וסוגרת את המכסה ושמה בחזרה במקרר. מלאך קטן. לא בציניות. אני רוצה רק לבכות ולבכות.
והערב ממשיך לו באותו הילוך. מצב הרוח של שירה בכייני. אני מבינה אותה. אמא כועסת, אבא כועס, אניחנו משדרים לה שאנחנו לא אוהבים את מה שהיא עשתה, וגם לא מסוגלים לשלוט במצב. ואני גם לא בכעס שלי. וברגשות האשמה שבאים אחריו, בני הלוויה הנצחיים.
ואז בהמשך, הבכי הזה על כל דבר, ו"לינוקי" ללא הפסקה. ולבסוף, אני לוקחת אותה לישון, והיא יונקת בערך עשרים דקות ולא נרדמת, ואני כבר לא יכולה יותר. לא יכולה יותר. אני קמה לסלון, היא אחרי, בוכה. "לינוקי, לינוקי, לינוקי". אני יושבת על הספה, היא מטפסת עלי. בעלי לידנו. "לינוקי" היא בוכה. ואני כבר אין לי מה להגיד. אני מלטפת אותה, מנסה לחבק אותה והיא מתרחקת. רק לינוקי. אני יודעת שיגיע הנאום הרגיל מבעלי. ואמנם הוא מגיע. "אני לא אתן לזה לקרות בילד הבא. זה מטורף. כל הבאופן טבעי הזה הורס לי את החיים" והלאה והלאה הוא מפליג לו בהאשמות הבלתי נגמרות.
שוב למיטה, דקה ציצי ואני כבר קמה, לא יכולה לסבול את היניקה. לא יכולה לסבול שום מגע על הציצי שלי. בכי. אני אומרת לבעלי שזהו, שאני רוצה להפסיק להניק. אחרי שהוא אומר לי שזה לא ילך, שהיא צריכה גן, ולראות שילדים אחרים לא יונקים, ולהפרד ממני קצת ואני אומרת לו שקט, וחושבת איך השיחות האלה משפיעות בוודאי על הקטנה, בעלי נכנס לחדר שינה והולך לישון. אני מתיישבת איתה על כסא מסתובב, זזה לאט מצד לצד. שירה מבקשת עוד לינוקי, אני שותקת וממשיכה להסתובב. מחבקת אותה חזק חזק. לאט לאט היא נרדמת.
מה אני עושה? התמונה האידיאלית שציירתי לעצמי על הנקת צמד כנראה לא שלי. כנראה שאין בי את הסבלנות לכך. ועוד ללא תמיכה ממשפחתי. אני ממש חסרת אונים. איך להפסיק את ההנקה בלי לגרום משבר לשירה? אני רוצה להפסיק ולא רוצה להפסיק, אבל אני מבלבלת אותה. נראה שעדיף כבר בלי לגמרי.