על ידי אבודה_ומחפשת* » 11 יוני 2011, 23:09
מתחיל להיות עמוס יותר בעבודה, אני נהנית מהמשמרות הקשות האלו, קל יותר לבוא לעבודה כשהיום הוא סוג של רצף פעולות, בלי הרבה זמן ריק, בלי הרבה סימני שאלה, פשוט שרשרת של מטלות ואנשים עם כמה הפסקות באמצע. יש בי חלק שממש צריך להרגיש שאני עובדת קשה, שאני ראוייה למשכורת שאני מקבלת, ל"מקום" שאני תופסת בעולם.
יצא לי שבוע מנותק מחברים אבל, לא בכוונה, ככה יצאו המשמרות שלי השבוע, שלא מאפשרות לי לפגוש אף אחד מעבודה ומהחברים שלא קשורים לעבודה. אתמול החלטתי לנצל את זה כמעט לנוח קצת מהחברויות מהעבודה, שמתי לב שאני יותר מדי שקועה בה, זה שיש לי חברים בעבודה, חברים חדשים, שאני עוד קצת לומדת אותם ואיך להיות איתם וביחס אליהם, גורם לכך שחלק ממני חושב על העבודה גם כשאני לא שם, חלק ממני תמיד במקומות אחרים, תמיד קצת עסוק במה שאני מפסידה או לא עושה, גם כשאני נהנית איפה שאני.
כבר כמה ימים שאני מנסה להבין למה קשה לי ולא טוב לי מבפנים, דווקא כשהכל בסדר ונראה טוב ונחמד כ"כ- נוח לי עם חברים בעבודה, אני עובדת בסדר, יש לי מקום לימודים לשנה הבאה, ואני עסוקה בחיי, במשפחה, בעבודה, יוצאת לפעמים עם חברים, גיליתי לאחרונה שאני יכולה ונהנית מאוד סתם לשבת ולדבר עם אחרים בלי אלכהול, בלי קפה אפילו, סתם על המדרגות שמחוץ לעבודה בחוץ, הכי פשוט ונקי וישיר.
ועדיין משהו בפנים מציק לי ומכאיב לי, מסמן לי משהו כל הזמן ואני נורא מנסה להבין.
עברתי הרבה בשנה האחרונה, קרה תהליך ארוך ומתמשך שאני מקווה שימשיך איתי כל החיים, השתנתי מאוד מאז שחזרתי לארץ, מאז היום הזה לפני שנה וכמה ימים שיצאתי מהמבחן האחרון שעשיתי בלימודים בחו"ל וידעתי בודאות שהורדתי את עצמי מהמסלול לימודים הזה, ועכשיו אני חייבת למצוא לעצמי מסלול אחר.
קשה לי לפעמים להסביר לחברים החדשים שלי כמה הייתי רגילה לראות את עצמי אחרת, כמה חברים ותיקים שלי מכירים אותי כאחרת, כרצינית יותר, צוחקת הרבה פחות, אפילו קשה יותר, רגישה מאוד, אבל אחרת מאיך שאני עכשיו. כשאני מנסה להסביר אני מרגישה שהם לגמרי לא מבינים ולא מאמינים, שזה סתם. יש לכמה מהחברות החדשות שלי הרבה מאוד סבלנות אליי, הן מקבלות אותי מאוד ואומרות לי כל הזמן שהן מבינות שקשה לי וזה הגיוני. זה רק מבלבל אותי יותר, נוח לי ליידן אבל יש בי חלק שאומר שאולי נוח לי מדי- אני רוצה יותר את החברות הזאת יותר מהן, אני צריכה מהן סבלנות וקבלה וזמן בכמויות גדולות, והקול הזה בראש שלי לוחש לי כל הזמן שעוד מעט המשאבים האלו יגמרו להן, שאתכונן לזה כל הזמן. קשה לי מאוד להיות מודעת לזה, קשה לסמוך על אנשים חדשים, קשה לי לא לצפות והפחד מאוד משתלט עליי ברגע שאני מבינה כמה שנבנות בי ציפיות גבוהות וצורך באנשים אחרים.
דווקא כשנותנים לי הרבה מאוד סבלנות ומקבלים אותי כמו שאני, החלק ה"פולני" שבי נזעק ומזעזע מכמה שאני נהיית נזקקת, מכמה שאני צריכה חברה, תמיכה, אחרים, כמה שאני מסכנה בעיני אחרים. קשה לי עם כמה שאני צריכה אנשים פתאום בחיים שלי.
קודם חשבתי שזה שיש לחברים שלי מעבודה חברים ותיקים וטובים יותר בעבודה מקשה עליי, כי אני רואה וחווה את ההעדפה שלהם על פניי מתי שזה מתאפשר, היום אני חושבת שקשה לי שזה מפריע לי, קשה לי שאני בכלל מרגישה קול פנימי שכועס ונעלב כי הוא צריך נורא את החברויות האלו להעביר את היום ולהיות בכלל.
התחושה שלי שזה שלב עייף בתהליך, הרבה פחות "זוהר" או מעניין, זה השלב שעולים דברים קשים, עכורים, כואבים מבפנים, כל הדברים שהוסתרו, שהחובאו ושדברים אחרים וקולניים יותר שכבר עברתי מתחילים לצוף, וזה בכלל לא יפה או מעניין במיוחד...
המשימה שלי לעצמי השבוע זה להתנתק קצת מעבודה, בעיקר מהחברים מהעבודה, כמעט ולא נתראה השבוע בגלל משמרות לא חופפות, ואני החלטתי לא ליצור קשר מחוץ לשעות העבודה, סתם לתרגל ניתוק, גבולות וחזרה לעצמי קצת.
מתחיל להיות עמוס יותר בעבודה, אני נהנית מהמשמרות הקשות האלו, קל יותר לבוא לעבודה כשהיום הוא סוג של רצף פעולות, בלי הרבה זמן ריק, בלי הרבה סימני שאלה, פשוט שרשרת של מטלות ואנשים עם כמה הפסקות באמצע. יש בי חלק שממש צריך להרגיש שאני עובדת קשה, שאני ראוייה למשכורת שאני מקבלת, ל"מקום" שאני תופסת בעולם.
יצא לי שבוע מנותק מחברים אבל, לא בכוונה, ככה יצאו המשמרות שלי השבוע, שלא מאפשרות לי לפגוש אף אחד מעבודה ומהחברים שלא קשורים לעבודה. אתמול החלטתי לנצל את זה כמעט לנוח קצת מהחברויות מהעבודה, שמתי לב שאני יותר מדי שקועה בה, זה שיש לי חברים בעבודה, חברים חדשים, שאני עוד קצת לומדת אותם ואיך להיות איתם וביחס אליהם, גורם לכך שחלק ממני חושב על העבודה גם כשאני לא שם, חלק ממני תמיד במקומות אחרים, תמיד קצת עסוק במה שאני מפסידה או לא עושה, גם כשאני נהנית איפה שאני.
כבר כמה ימים שאני מנסה להבין למה קשה לי ולא טוב לי מבפנים, דווקא כשהכל בסדר ונראה טוב ונחמד כ"כ- נוח לי עם חברים בעבודה, אני עובדת בסדר, יש לי מקום לימודים לשנה הבאה, ואני עסוקה בחיי, במשפחה, בעבודה, יוצאת לפעמים עם חברים, גיליתי לאחרונה שאני יכולה ונהנית מאוד סתם לשבת ולדבר עם אחרים בלי אלכהול, בלי קפה אפילו, סתם על המדרגות שמחוץ לעבודה בחוץ, הכי פשוט ונקי וישיר.
ועדיין משהו בפנים מציק לי ומכאיב לי, מסמן לי משהו כל הזמן ואני נורא מנסה להבין.
עברתי הרבה בשנה האחרונה, קרה תהליך ארוך ומתמשך שאני מקווה שימשיך איתי כל החיים, השתנתי מאוד מאז שחזרתי לארץ, מאז היום הזה לפני שנה וכמה ימים שיצאתי מהמבחן האחרון שעשיתי בלימודים בחו"ל וידעתי בודאות שהורדתי את עצמי מהמסלול לימודים הזה, ועכשיו אני חייבת למצוא לעצמי מסלול אחר.
קשה לי לפעמים להסביר לחברים החדשים שלי כמה הייתי רגילה לראות את עצמי אחרת, כמה חברים ותיקים שלי מכירים אותי כאחרת, כרצינית יותר, צוחקת הרבה פחות, אפילו קשה יותר, רגישה מאוד, אבל אחרת מאיך שאני עכשיו. כשאני מנסה להסביר אני מרגישה שהם לגמרי לא מבינים ולא מאמינים, שזה סתם. יש לכמה מהחברות החדשות שלי הרבה מאוד סבלנות אליי, הן מקבלות אותי מאוד ואומרות לי כל הזמן שהן מבינות שקשה לי וזה הגיוני. זה רק מבלבל אותי יותר, נוח לי ליידן אבל יש בי חלק שאומר שאולי נוח לי מדי- אני רוצה יותר את החברות הזאת יותר מהן, אני צריכה מהן סבלנות וקבלה וזמן בכמויות גדולות, והקול הזה בראש שלי לוחש לי כל הזמן שעוד מעט המשאבים האלו יגמרו להן, שאתכונן לזה כל הזמן. קשה לי מאוד להיות מודעת לזה, קשה לסמוך על אנשים חדשים, קשה לי לא לצפות והפחד מאוד משתלט עליי ברגע שאני מבינה כמה שנבנות בי ציפיות גבוהות וצורך באנשים אחרים.
דווקא כשנותנים לי הרבה מאוד סבלנות ומקבלים אותי כמו שאני, החלק ה"פולני" שבי נזעק ומזעזע מכמה שאני נהיית נזקקת, מכמה שאני צריכה חברה, תמיכה, אחרים, כמה שאני מסכנה בעיני אחרים. קשה לי עם כמה שאני צריכה אנשים פתאום בחיים שלי.
קודם חשבתי שזה שיש לחברים שלי מעבודה חברים ותיקים וטובים יותר בעבודה מקשה עליי, כי אני רואה וחווה את ההעדפה שלהם על פניי מתי שזה מתאפשר, היום אני חושבת שקשה לי שזה מפריע לי, קשה לי שאני בכלל מרגישה קול פנימי שכועס ונעלב כי הוא צריך נורא את החברויות האלו להעביר את היום ולהיות בכלל.
התחושה שלי שזה שלב עייף בתהליך, הרבה פחות "זוהר" או מעניין, זה השלב שעולים דברים קשים, עכורים, כואבים מבפנים, כל הדברים שהוסתרו, שהחובאו ושדברים אחרים וקולניים יותר שכבר עברתי מתחילים לצוף, וזה בכלל לא יפה או מעניין במיוחד...
המשימה שלי לעצמי השבוע זה להתנתק קצת מעבודה, בעיקר מהחברים מהעבודה, כמעט ולא נתראה השבוע בגלל משמרות לא חופפות, ואני החלטתי לא ליצור קשר מחוץ לשעות העבודה, סתם לתרגל ניתוק, גבולות וחזרה לעצמי קצת.