עד כתה ד' הייתי ילדה חברותית מאוד, פעילה חברתית במועצת התלמידים, סקרנית, מתעניינת, בעלת בטחון עצמי. זוכרת שמאוד אהבתי ללמוד, מאוד אהבתי להביע דעה.
כשנתקבלה החלטה בעירייה לצמצם את מספר הכתות בשכבה, נבחרה הכיתה שלי, וככה אחרי ארבע שנות חברות עם אנשים ויצירת קשרים נאלצנו להגיע באקראי לקבוצת חברים חדשה לגמרי באמצע השנה.
יחסית מהר מצאתי לי חברות חדשות. אבל משהו מאוד גדול בי השתנה מהר מהר מאוד. הפכתי להיות ילדה הרבה יותר סגורה ורגישה.
קיבלתי מהמחנכת שלי ביקורות בלתי פוסקות מדי יום, כל דבר שעשיתי לא היה מספיק טוב עבורה, למרות שהייתי תלמידה וילדה מאוד מאוד טובה. היא הייתה מחפשת כל הזדמנות כדי לרדת עליי בנוכחות שאר הילדים, עד שהגעתי למצב שהתביישתי, העדפתי להוריד את הראש ולהפסיק להתבלט. הפסקתי להגיע למקהלה, התביישתי לפתוח את הפה בפניי כולם והעדפתי להישאר בפינה.
יש לי שתי חברות שמלוות אותי עד היום והן זוכרות כמה אותה מורה התנכלה לי.
היום אני באוניברסיטה, יש פעמים נדירות שאני מצליחה להתגבר על הבושה. משהו בי קצת "מת" ולצערי אני לא מרגישה שחזרתי להיות ה"אני" אמיתי. אני מרגישה קצת לא בסדר להאשים את אותה מורה, אבל לפעמים אני עושה השוואות בין מה שהייתי לבין מה שהפכתי להיות ואין לי ספק שנקודת השינוי התחילה עם המגע עם אותה מורה קשה.
אני לא יודעת אם אני אצליח יום אחד לחזור לעצמי. אותה מורה חלתה בסרטן. פעמים רבות מאוד רציתי לחזור ולדבר איתה, לשאול אותה למה היא התנהגה אליי ככה והאם היא בכלל יודעת לנזק שהיא גרמה לי. לבסוף התחרטתי, אבל יש ימים שאני עדיין רוצה לעשות את זה. אני לא יודעת למה אני כל כך מפחדת מה, עד היום. אני חוששת שהיא עדיין מסוגלת לגרום לי להרגיש "קטנה".

אני עובדת היום בבתי ספר ולא מאמינה למה שאני רואה.
כלומר, מה שאת אומרת לא מאמינה, אני שנאתי את בית הספר בכל רמ"ח אברי.
שומעת מורה צורחת על תלמיד: "באיזה סרט מצוייר אתה חושב שאתה נמצא?!"
זה כלום. דברים נוספים ששמעתי היו כל כך איומים שהדחקתי המזכרון.

מרגיעון שהופיע (ומיצג את מחשבותי הרבה יותר טוב ממה שכתבתי ומחקתי כרגע) הצדק, לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים

היא התקדמה עד הסוף בחוברת, במקום עד איפה שאמרו להם, מרוב התלהבות ונכונות ללמוד...
קרה גם לי. נתנו לי חוברת עבודה בחשבון, אמרו לי לפתור טור אחד, ועד שהמורה באה לבדוק - המשכתי הלאה להנאתי, לגמרי לא מודעת לכך שזה פשע נורא.
נענשתי על העניין הזה.
והדף הזה גרם לי לבכות.

אני לא צריכה להיכנס לדף הזה,
זה מוציא ממני מחשבות אלימות

קרובת משחה מתוקה עלתה לכיתה א', כולה התרגשות.
ביום הראשון המורה לקחה את חוברת העבודה שלה (שנתנו להם בחופש),
החזיקה אותה מול הכיתה ואמרה:
"אתם רואים את זה? אני מבקשת שאף אחד לא יעשה מה ש-X עשתה!"
(היא התקדמה עד הסוף בחוברת, במקום עד איפה שאמרו להם, מרוב התלהבות ונכונות ללמוד...)
וככה התחרבנה כל החוויה הטובה של היום הראשון בבית ספר. כמה מקומם

היא מטורפת. מה היא חשבה לעצמה? עולה לי הדם לראש מטיפשות כזאת

נזכרת במורהמחליפה, בכיתה ו', שכשחילקה מבחנים בתנ"ך מול שתי הכיתות המקבילות, אמרה:
יש נכשל אחד במבחן הזה (כיתה ו', אני מזכירה) שקיבל 34 (או משהו כזה).
כל הילדים התחילו להתחנן שתיתן בטובה עוד כמה רמזים, והיא נענתה ואמרה: זאת בת מכיתה ו'2.
כשקיבלנו את המבחנים גיליתי שאני הנכשלת, וכשכמה בנים עברו וביקשו מכל ילדה בכיתה להראות את המבחן כדי להוכיח שלא היא נכשלה,אני חושבת שהדמעות כבר נצצו בעיני.

ביסודי הייתי די גרועה בחשבון. זה התחיל כשהגיעה המורה יונתה המרשעת. אני זוכרת במיוחד שיעור הנדסה אחד שבו היא נתנה משימות שונות והיה צריך לבוא אליה כדי שתבדוק אותם. כשבאתי אני היא עצרה את השיעור ואמרה לכל הכיתה - "תראו איזה יופי, אפילו דנה הצליחה!".

אני למדתי בבי"ס עם אינטגרציה, ילדים מקטמון וילדים מ"רסקו". בחטיבת הביניים היו שם מורים מזעזעים, מפלים, עם אמירות מצמררות למדי. בשנה הראשונה בחטיבת הביניים ישבתי ליד ילד מ"קטמון", כשאני הפרעתי בשיעור (דיברתי או משהו) המחנכת שלנו היתה אומרת "כדאי שתתרכזי בשיעור..." ולילד שלידי היתה אומרת, באותן נסיבות: "אני יודעת שאבא שלך מרביץ לך, אני אגיד לו שאתה מפריע בשיעור והוא ירביץ לך". אני חייבת לציין שבהמשך קרה לשכבה שלי נס חד פעמי, ובשלוש שנות התיכון היה לנו מרכז שכבה, שהגיע מטעמים אידיאולוגיים אמיתיים, וסידר לכולם את הראש, דאג שאלה שהועברו ל"מקצועי" ישלימו בגרות בשנה 13, ובכלל, היה חוויה מתקנת למחזור שלנו מהבחינה הספציפית הזו. כשגמרנו את יב, הוא עזב לקיבוץ בגליל העליון.
יחד עם זאת, לא היה בכך להקטין את האיכסה של מוסד בית הספר.

בכיתה ח' היו לנו חזרות למסיבת הסיום. הביאו מישהי חיצונית שתלמד אותנו ריקוד מסוים לצלילי הרוקנרול.תמיד הייתי טובה בריקודים ומאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רקדתי. אז הלכתי להבחן אצלה. הבחינה היתה מול הרבה תלמידים, וכנראה בגלל העובדה הזו, לא הצלחתי לבצע צעד מסוים, והוא יצא לי נורא מצחיק. אותה מדריכה, שדרך אגב רק ישבה ונתנה הוראות אמרה לי באותו רגע : "מה זה צריך להיות? את לא יודעת לבצע צעד פשוט כל כך?" פגעה בי מאוד והורידה לי המון בטחון בריקוד למשך הרבה זמן.
היום, דרך אגב, אני רוקדת כמעט את כל סוגי הריקודים, בעבר הלא רחוק נבחנתי ללהקת מחול והתקבלתי, רקדתי תקופה גם טנגו ארגנטינאי, ובכלל אני נחשבת רקדנית לא רעה בכלל...

לאח שלי (היום בן 26), בגיל 13 בערך, הייתה מורה רשעית במיוחד. היא הייתה מתנהגת אליו מאוד לא יפה כל הזמן ופעם אחת באמצע שיעור היא קראה לו טיפש. אבל, אחי שלא אהב אותה ואת ההערות שלה במיוחד, ובעיקר הערה זו, קם והפך עליה שולחן. כשאבא שלי הגיע לבי"ס, למרות שהוא לא אהב את האקט האלים הוא גיבה אותו, התלוננו עליה והוציאו אותו באותו היום מבי"ס (והעבירו לאחר) - בלי שום קשר, אח שלי הוא אחד האנשים הכי חכמים שפגשתי... (וכבר אז "תויג" כמחונן)
היום אותה מורה מלמדת את אחותי הקטנה (בת 15) וגם אליה היא נטפלה כמה פעמים, אבל כבר דאגו להעמיד אותה במקום והיא לא נטפלת אליה יותר (ולצערנו אין אפשרות שהיא תעבור בי"ס או כיתה בגלל המגמה שבה היא נמצאת)

לדעתי צריך להפנות לכאן את לשכנע לטובת חינוך ביתי . בכל פעם שאנו רואים גילויי אלימות אצל ילדים אני מזכירה לו : "את זה הם לומדים בבית הספר" (אמנם יש כאלה שגם בבית).

גם לי יש מלאן זכרונות של מורים מגעילים, ועוד גדלתי בחינוך אנגלי ששם מכות זה היה דרך קבע כפתרון "בעיות". זכרונות "מקסימים" אחד אחד.
אבל אני כבר לא יכולה להתאפק, מצטערת להרוס את הדף. אבל מה עם הצד השני? המורה הנפגע? רק השבוע היה כתוב בעיתונים על מורה שתלמידיו חנקו אותו. גם בבית הספר שבו אני מלמדת לא חסר - אמנם לא אלימות פיסית. אבל "את חרא מורה" נשמע היום, או "תסתמי את הפה שלך". לא ברור מה היה קודם (ביצה או תרנגולת...) אבל אני לא יכולה לסבול את חוסר הנימוס הבסיסי הזה.

ציטוט ששמעתי ממורֶה בחטיבת הביניים, בה שירתתי בצבא: "עם הכובע הזה אתה נראה כמו מטומטם".
וכשהילד -- גיבור, בחיי -- עדיין לא הסכים להוריד את הכובע, המורה הוריד לו את הכובע, לקח מספריים וחתך אותו.
אחר כך המורים ישבו בחדר המורים, ועברו סדנה במניעת אלימות בקרב ילדים.

מורה בעפולה מחזיקה ביד עפרון, פונה לילד כתה א':
אתה רואה את העפרון הזה? אני אוציא לך את העינים.
גם כן, מותיקות בית הספר

ובל נשכח את המורות המהוללות מבי"הס היסודי באחת מעיירות הפיתוח, בו שירתתי בשירות הלאומי שלי;
מחנכת ו/1, בצרחה: "סתום ת'פה!!! אני לא בייביסיטר שלך!!!".
מחנכת ו/2, בשאגה: "אני אוריד לך את המכנסיים!!!" (במטרה להשפיל את התלמיד ולקול צחוקם של שאר התלמידים).
דוגמאות מקריות. ישנן עוד פנינים רבות. ויש לציין כי המורות הנ"ל היו מותיקות הצוות וזכו לכבוד רב ממורים ותלמידים כאחד.

עוגיה,
הסיפור האחרון שלך פשוט מביא אותי לדמעות... טוב, אני כבר כמה ימים בעניין בלתי ברור של דמעות (מחזור, יום הולדת 28 שאתמול, סרט עצוב, ביקור בצער בעלי חיים כדי למסור לשם כלב מתוק ומקסים), בעיקר בגלל אבא שלך, ונכונותו להתגייס ולהגן. פשוט, יוצא לי לשמוע סיפורים, וגם להיתקל ממש, בהורים שאפילו במקרים האלה עושים יד אחת עם המורים, מתוך חולשה, בורות והטיות תרבותיות ("המורה תמיד צודק"). חלקם אפילו לא מבינים מה לא בסדר בזה.

היום היתה לי שיחה עם אחותי על מורים.
למדנו באותו בית ספר יסודי בהפרש של 4 שנים וחלקנו את כל המורים המקצועיים.
אני לא זוכרת שאז, בזמן הלימודים, התרגשתי נורא מהמורים. אולי בגלל שהייתי כזאת ילדה טובה וידעתי שגם כשהם צורחים זה לא מכוון אלי.
התרגשתי רק קצת.
אבל היא... כנראה התרגשה קצת יותר.
היתה לנו מורה לציור שנהגה להתפרץ מדי פעם (נאמר, פעמים בשיעור) בצרחות שלא ברור מאיזה חלק בגוף הן בקעו אבל הן מילאו היטב את האולם הגדול בו למדנו וגרמו ל20-30 ילדים להתאבן על ספסליהם.
ואתמול למדתי איך פעם אחת, כשאחותי היתה ממש צעירה היא (אחותי) נכנסה להיסטריה של בכי וצרחות ואף אחד לא הצליח להרגיע אותה עד שהזעיקו את אבא שלי שיבוא.לקח לו המון זמן להרגיע את ילדתו הקטנה שלא הסכימה לדבר רק צרחה וצרחה, עד ש....
"התברר שהיום יש לך שיעור ציור ושכחת תיק ציור בבית?" שאלתי בחיוך
"לא" היא ענתה בשפלות רוח, ילדה בת 25, "התברר לי ששכחתי מפית אוכל והייתי לפני שיעור ציור".

ומה על המורה לחקלאות?
וואו, כמע שכחתי את האידיוט הזה.
אני זוכרת שתמיד הוא נראה לי כמו קוקו שלא ברור מתי תבוא ההתפרצות שלו.
"ממנו" היא מתוודה, "פחדתי בהתחלה אבל אחכ הוא לא הפחיד אותי יותר".
וואלה? ואיך זה עבר?
"אבא אמר לי שאם י' יעשה לי משהו אז אבא יוריד לו את הביצים. זה מאוד הרגיע אותי".

מי שומר על ילדי בית הספר היסודי?

פתאום נזכרתי שאני לא זוכרת את השם של המורה (זה לא באמת חשוב), אבל זה מראה לי כמה היא לא חשובה באמת. את המורים שהשפיעו באופן חיובי על חיי, אני זוכרת כמעט כל פרט שאפשר בהתחשב בזמן שעבר ובכך שהייתי התלמידה והם המורים. אני זוכרת אפילו מורה לטבע שהיה באמת מיוחד מכיתה ז'.
מדהים אותי הכח שהמורים מקבלים מעצם היותם מורים, או שמא זה מקצוע שהם מחפשים כדי להוציא לפועל את הכח, שאי אפשר להוציא במקצועות מסויימים אחרים (נגיד, סוכן ביטוח או פקיד).

וואו נאוה...אחרי שראיתי איך סידרת את העינינים עם דוד ורועי, אני מתחילה לחשוב שכדאי לנסוע איתך ביחד לשם פעם...

ענת,
לי יכול היה להיות מעניין דווקא להתעמת עם אותה לאה ולומר לה משהו כמו:

"לאן הידרדרה מערכת החינוך שלנו שמקדמת מורים שעולבים בתלמידים.
איך תימרנת את עצמך לניהול? מי היה המטומטם שנתן לזה יד?"

לנו היתה מחנכת בכתה גימל, לאה רבינוביץ'.היא היתה עומדת מול הכתה וצועקת "שקט , דבילים!!"
אני כותבת את המילים ומזדעזעת מחדש.לא מזמן ביקרתי בבית הספר, בתקווה כמוסה שהמנהלת החמודה דאז ,מרגלית ,עדיין שם.סיפרתי למי שהתעניין בחדר המורים שאני בת המחזור הראשון בבית הספר,והם ענו בשמחה: אז יש לך הפתעה נעימה! מרגלית כבר לא כאן אבל המנהלת היא לאה רבינוביץ',היא תבוא ממש עוד כמה דקות..תחכי."
ברחתי משם כמובן לפני שאאלץ להעמיד פנים שהפגישה באמת נעימה לי.. וזה היה כיף.לצאת כשרציתי.

רוב המורים שהיו לי לא היו מזיקים, אבל מי צריך יותר מאחד?
המחנכת שלי בכיתות ז'-ח' הייתה אישה מבוגרת שכולם חשבו שהיא צריכה כבר לצאת לפנסיה (היא המשיכה לעבוד יותר מ- 10 שנים אח"כ). גברת סובול. היא פגעה בי בשתי צורות:

אחת, (חד פעמית) - נהגתי לשים את ידי בכיסים האחוריים של המכנסיים. היא העירה לי המון, במיוחד במסדר הבוקר הבית ספרי. יום אחד היא פשוט סתרה לי על היד. רק לאחרונה בטיעוניי האינסופיים נגד שליחת יהונתן לביה"ס - במיוחד כתגובה לסערה שקמה עם ההחלטה על חינוך ביתי, אימא שלי שמעה על זה לראשונה והזדעזעה.

השניה פגעה בי קשות: תמיד הייתי מעורבת חברתית והסתדרתי עם כולם. כשעברנו לראשון ושולבתי בכיתה ז', לא ממש מצאתי חברה מתאימה. הייתה חבורה אחת רעשנית, חצופה, סלונית מצד אחד, וחבורה שקטה ומופנמת מצד שני. הייתי זקוקה לשילוב כלשהו בין השתיים. באין אפשרות כזאת, התחלתי להשתלב בראשונה. המורה הנ"ל גייסה את אימא שלי כדי להרחיק אותי מ"החברה הרעה". נפלטתי החוצה. בבדידותי, יצרתי קשר עם החבורה השקטה והפחתי בה חיים (כמה שאפשר היה). - זה גרם לי לסגת מהחיים ולהיבדל מהחברה

העברתי מהדף מורה משפיע לכאן, את ההערות שהתייחסו למורים שפגעו כי המילה "השפעה" יש בה בעיניי קונוטציה חיובית משהו

אני זוכרת מקרה אחד שמורה שממש הערצתי זה היה בכיתה ו' בערך, אמרה לכל הכיתה שהם יכולים לקרוא לי בשם... מסוים כלומר ממש נתנה לגיטמציה להתעללות, ואמרה שזה יחשל אותי, הייתי מאוד רגישה והדמעות באו בקלות ולא הבנתי למה היא עשתה לי את זה, חוץ מרשעות מסויימת. והילדים חגגו אחרי זה כי המורה הרשתה זאת.}

אני לא אשכח מורים שהשפילו ילדים. אני לא זוכרת אם הם השפילו אותי, אבל אני זוכרת בבירור השפלות של מורים את התלמידים האחרים. ירידות חופשי על שאינם תלמידים טובים בעיני כל הכיתה ועוד.

יש כמה מורים מבה"ס שאני לא אשכח להם את הנזק.
במיוחד ראשונה. היא לימדה אותי בכיתה ג. אני לא למדתי טוב. חבל שאין לי אפשרות לחזור אחורה ולגלות למה. כי אז עוד לא איבדתי ענין בלימודים. נראה לי שלא קלטתי חוקים. כל מה שאני זוכרת שבאותה תקופה היה לי דמיון פרוע וכל הזמן הייתי ממציאה סיפורים.
פעם בשבוע היינו צריכים לכתוב סיכום של הספר שמורה הרסה לנו אותו עם כל ההסברים שלה. אני תמיד קיבלתי ציונים מאוד נמוכים עד שהיא אמרה לי, שכדאי לי לבקש מאימא שלי שהיא תכתוב במקומי. (איזה שיעור חזק) אמא שלי התבאסה אבל אין ברירה...מאז כווולם היו מרוצים.
זוכרת עוד מקרה עם אותה מורה. היה יום האם ופעם ראשונה בחיים כתבתי שיר לכבוד אימא שלי. המורה קראה אותו מול כל הכיתה עם הערות עליזות. בסוף היא אמרה שאמא שלי היתה מעדיפה ציונים יותר טובים במקום השיר.
אפילו עכשיו שאני נזכרת אני בוכה. בכיתי לאמא שלי גם באותו יום. וכמה שהיא לא ניסתה לשכנע אותי שהשיר הוא יפה בעיניה לא השתכנעתי.

היום אני בת 32 .מאז לא כתבתי כלום.
מענין שכל ביה"ס קיבלתי ציונים נמוכים, אבל השתתפתי בתחרויות במתמתיקה ופיזיקה והייתי מקבלת אחד המקומות הגבוהים.
כשהייתי בגיל 15 עבדתי בהתנדבות בחברת מחשבים בפיתוח.
כשהלכתי לאוניברסיטה ברוסיה הייתי עוזרת לכול הקבוצה שלמדתי בה לפתור תרגילים ולהתכונן למבחנים. הם היו עוברים אותם ואני הייתי נכשלת.
בארץ המשכתי ללמוד כדי לקבל את התואר. פתאום הציונים שלי נעשו אחד הגבוהים בכיתה. ההסבר היחיד שאני רואה זה שברוסיה עושים מבחן מול המרצה וזה כנראה הקפיא לי את הלשון.