וואו אחלה דף:)
למה הפעם האחרונה שכתבו פה זה לפני כזה מלא זמן???
כנסו יותר לאתר!!!

הממ, אני חושבת שאת פשוט יותר מודעת למה שעשית בימים שלא הקפדת ולכן דווקא עכשיו את מרגישה שמנה.
לי אין את התחושות של בושה או מצוברחות. אם כי יש תחושות אחרות. אין ספק שבתהליך ההרזייה את מקבלת זץ לפרצוף כשאת יורדת לדקויות ומבינה כמה הקולה, צ'יפס, שמן "תמים" בכל מיני מאכלים, וכמויות שונות ורבות של ג'אנק שכשהכנסת אותם לגוף הדחקת את האימפקט שלהם - כמה את עובדת קשה בשביל להוריד לאט.. לאט... זה כאילו שאת עוברת לעולם אחר לגמרי ולא מבינה מה קרה לך שהיית עמוק בתוך ההרגלי האכילה המושחתים של פעם, ובעיקר איך לא ראית את כל זה?

אני בכלל טענתי פעם, שככל שאת יורת משמינה הביקורת העצמית שלך מתכהה. מעגלים פינות ממש למשל כשאנחנו רזות, אז חשוב לנו לבחור בגדים מחמיאים ושיחדדו את הרזון, ויבליטו את הפיגורה וחשוב שהכל יהיה מושלם.
כשאנחנו מלאות החשיבות מתחדדת - למצוא בגדים שקודם כל יוכיחו אנחנו פחות מלאות ממה שנדמה. שיטשטשו את מה שלא צריך לראות.
וכשאנחנו משמינות אפילו קצת מעבר.. יש סוג של ויתור. של במילא קשה להסתיר את ה*** (בטן, תחת, ירך) הזו.

לכן כשמגיעה תקופה ארוכה של הרזייה, לדעתי, נוצר גם תהליך של התעוררות מעיוורון...

אני אגב, לא מתה על רזון באשר הוא. אני חושבת שאישה מלאה, באופן פרופורציונלי ומחוטב זה ההאידיאל הכי יפה שקיים, וגם פה כל אחת ומה שמתאים לה, יש נשים רזות יפהפיות וכשהן משמינות מעט משהו נראה לא פרופרציונלי או "דודתי". יש כאלו שכשהן מרזות הן נראות חולות, לא נשיות, חדוות מדי. יש שמנות שנראות מדהים, הכל עסיסי ומדושן. זה מאוד אינדיבידואלי.
מה שכן, כשאישה לא מרגישה טוב עם עצמה, זה משפיע על כל כך הרבה תחומים שפשוט.. חבל..


אגב, יש לי בת דודה שירדה 11 קילו והיא מסתכלת על תמונות מלפני חצי שנה ולא מסוגלת לקבל שזו היא. אפילו בערב החתונה, היתה 15 קילו יותר מהיום - היא לא מסוגלת להתבונן בתמונות (אני לא מבינה את זה, לרוב נשים שמנות יותר יפות בפנים מנשים רזות, פנים עגלגלות של נעורים, ועם כל הכבוד לא כל השמנה היא לא יפה או בהכרח מסוכנת. תלוי). זה רק מוכיח כמה המודעות נוחתת עלייך פתאום.

אולי הבולמוסים חוזרים לך כי את מצוברחת כמו שאת טוענת או פחות מאמינה לעצמך? את ירדת יפה מאוד, ואני לא חושבת שהתאמצת יותר ממני (אני גם לא יודעת בת כמה את אבל זה מאוד אינדבידואלי קצב חילוף החומרים ועוד יורת מכך גם לגיל יש משמעות).

את גם אומרת שירדת 4 קילו רק מהליכות וכנראה שינוי תזונתי קטן (??) כי לא תארת שמירה על תפריט, אז אני שמרתי על מסגרת של לא יותר מ1200 קלוריות ביום כל התקופה, להוציא כיומיים לערך כל שבוע שחרגתי בכמה מאות אבל לא יותר מ1800 גם באותם ימים חריגים.

לא ממש הקפדתי בהתחלה לא לאכול דברים שומניים (אני אוהבת מאוד מאוד בשרים), אבל זה לא היווה תפריט יומיומי. ביום יום אכלתי "רזה" והחריג היה מאכלים "שמנים".

אני מציעה לך ולכולן לצפות בתוכניות של סיפורי הצלחה. מאלו שלא היינו רואות מעולם בהתנדבות.. אבל כרגע הן תורמות לדרייב, למשל "הולכים ויורדים" תוכנית אמריקקית, 6 פרקים משודרת באינטרנט באתר של YES דוקו. אחלה תוכנית. והדברים האלה נותנים דרייב ותחושת שייכות, אותה תחושה שכל השומרי משקל וכאלה עושים עליה כסף.

החלפתי את הכנוי כי אני מתחילה פה לדבר על בנות דודות וכנראה על עוד כמה בהמשך... שגם מסתובבות באתר>

שוקלת מחדש תודה על השיתוף, וגם שהערת את הדף הזה, מאד רלוונטי לחיים שלי כרגע

אני התחלתי תהליך מאד דומה לשלך, עם הליכות בשכונה ירדתי עד עכשיו ארבע קילו בשלושה חודשים , אני רוצה לרדת עוד 7 קילו למשקל היעד שלי.ודווקא עכשיו חזרו לי הבולמוסים והתנפלויות על אוכל.
לכן מאד שמחתי לקרוא את מה שכתבת, ועל המהירות בה ירדת, כי נראה שאת מתאמצת פחות ומשיגה יותר תוצאות!
אולי יש לכן גם תובנות פסיכולוגיות לחלוק על ירידה של שש קילו, אני שאף פעם לא הרגשתי שמנה, ואף פעם לא הפריע לי פתאום אחרי ארבע קילו פחות אני מרגישה שמנה, שהשומן התקשה ודבוק אלי ואני אף פעם לא אצליח להיפתר ממנו, פתאום אני מלאת בושה על כל הק"ג המיותרים [שהיו כאן כל השנים]
בכל מקרה אשמח לשמוע עוד על התהליך שלך @}

אני כבר עברתי את חבלי ההתחלה. חודשיים וחצי בתוך תהליך שהתחיל בהדרגה.
בלי תוכנית מראש.
בלי קבוצת תמיכה.
בלי חדר כושר.
בלי הצהרות לעולם.
עם עבודה מהבית וחיבור למקרר 24/7.

והצלחתי.

הייתי שם, עם החשקים המטורפים והאכילה אול אובר, והמשחבה שרבאק, איך יוצאים מזה, ואיך בכלל מדברים איתי על הרזייה כשאני מחוברת לשקולד באינפוזיה?
החדשות הטובות הן שהחשק האדיר נרגע. מאוד. מאוד. מאוד אחרי כמה ימים בלי. בלי בשר כבד בלי שומנים, בלי מתוק מתוק. פשוט נרגע ויודעת את זה טוב מאוד כל אחת שהתנסתה בהרזייה. פשוט שכחה או הדחיקה.

החדשות הפחות טובות הן שצריך להתחיל. והתחלה תמיד נדמה שצריכה להתחיל עם הרבה מוטיבציה וכוח רצון וכל מיני קלישאות.

אצלי ממש לא. התחלתי בכח, בעצבים, בלי שום רצון, לא ברור למה התחלתי כשהתחלתי, אבל התחלתי.
והחלטתי בהתחלה להיפטר רק מהרגל אחד בכל פעם. זה היה העוגן שלי. הרגל אחד בכל פעם. וכך קרה.

אז ממש בהתחלה, הורדתי את כל הג'אנק, שומנים ומתוקים. אבל אכלתי בלי הפסקה את כל השאר. כלומר ירקות כל היום פרוסות לחם קל או פריכיות עם גבינה או דבש, לפחות פעם ביום חלבון טוב כזה שמשביע, כמו חתיכת עוף בתנור או ביצה, מרק ירקות וכדומה. לא הגבלתי בכמויות, ופשוט ידעתי שביחס לעובדה שגם קודם טחנתי בלי הפסקה אבל בעיקר ג'אנק הרי שלא ייתכן שאם אוכל כרגע ללא הפסקה מאכלים בריאים יותר, ולכל הפחות רוויים בפחות שומן - משהו לא יקרה.

והדבר הראשון שקרה זו תחושת ויטליות. אמונה. חשקים נרגעו. זה ארך כשבועיים שלושה. ומכאן המשכתי הלאה ונפטרתי מעוד הרגל, שוב לא משהו שהחלטתי עליו רציונלית אלא שעלה מתוך רצון שלי ושל הגוף.. ואחרי עוד שבועיים שלושה נפטרתי מעוד הרגל.....

היום, כחודשיים וחצי אחרי, אני פחות 6 קילו. בלי שהזזתי עפעף במכון כושר, בלי שמנעתי מעצמי דברים טובים וטעימים (בערבי החג שחלפו , בחגיגות "על האש" שהוזמנתי, וכהנה - אכלתי המון אבל השמטתי מה שממש לא חייב, למשל חצי פרה זה חובה לאכול על מנגל לא? אבל לא חייבים פיתה ולא חייבים קולה או מטוגנים) כשאני עומדת מול פיתויים אדירים (למשל לעבוד מהבית זה אחרת מלעבוד בחוץ ולא להיות בקירבת מקרר או הפסקות נגישות כל הזמן).

עכשיו, בשבוע האחרון, התחיל לחלחל מנהג חדש, מוזר משהו. הליכות, מה שנקרא, בשכונה. לבד זה צמח, התחלתי לקבל מחמאות, הגוף נראה טוב יותר, יש לי עוד כמה קילוגרמים אחדים להוריד, אז הנה התחלתי ללכת.

וזה מרגיש אחרת מתהליכי דיאטה קודמים בהם ירדתי 6 קילו בחודש, (לא כסאח, עניין של מטבוליזם וגם גיל) אבל העליתי אותם בשלושה העוקבים.

ממליצה על זה לכל אחת שרוצה.

מעבר להמלצה הכללית, לגבי "האיך" בדיוק, כל אחת לדעתי צריכה לראות המ מתאים לה. אני גיליתי שבתיאוריה אני מאוד גיבורה מול ג'אנק. במציאות כדאי אמוד שג'אנק לא יהיה לידי, לפחות אל בחודש הראשון. שוב, לא החלטתי מראש את זה, אלא שראיתי כשאחזתי בחבילת עוגיותש רציתי לקנות לאורחים בסופר ואמרתי לעצמי, שלא, אין סיכוי שאני לא אגע באחת במקרה לפני שבכלל אזמין אורחים, אז למה בכלל להתעסק עם זה... כשהחודש ההוא חלף שוב עמדתי בסופר מול אותה דילמה, וזה כבר לא קרה. הגמילה הוכתרה בהצלחה, וברגע זה יש בבית שוקולד נוטלה תמים.. גלידת שמנת זנוחה.. ועוד כמה כאלו שאני לא נוגעת בהם במקל.

מה שכן, הדבר הכי חשוב שאני יכולה להצביע עליו בכל התהליך המאוד לא מסודר ולא ממוסגר - זה רישום. לרשום כל דבר ולעשות מאזן קלורי בהתאם לטבלה שקובעת מה סך הקלוריותה מינימלי שכל אחת צריכה לאכול בהתאם למשקל הנוכחי. זו פיקציה שצריך לאכול מינימום 1000 קלוריות ליום. יש שצריכות מינמום 1500 אן 1700 ויש ש1200 ויש ש1000. כשמדובר בתהליך בריא כדאי להיצמד לטבלה הזו ובכל ירידה במשקל להתכוונן מחדש על מנת לא לפגוע בגוף. בייחוד כשהתהליך ארוך..

בכלל, בכל דיאטה מאבדים מסת שריר ובכל דיאטה נגרמת טראומה לגוף. הרעיון הוא למזער עד כמה שאפשר את הטראומה. לכן חשוב לא להתפתות לימים של כסאח שבהם בקושי אוכלים כי לא הספקנו וכי הגוף נרגע והתרגל לקיבולות קטנות, ממש לא. וגם בימים של שחרור רסן הרישום טוב כי הוא משמש נקודה שבה את עוצרת וחושבת. וזה אוסף גם את ההתכווננות לתוך הדף הזה. סוג של עוגן. חכם. מומלץ מאוד מאוד. גם כשמתעצלים (ואני אלופה בהשתמטות משכאלה. אבל פה זה עבד).

זה נראה הרבה יותר קשה מבחוץ. גם בפנים יש קושי אבל הרבה פחות ממה שנדמה.

זה הופך להיות "משחק", סוג של הכה את המומחה. איפה תמצאי עוד מוצר דיאט (ויש המון, הידעתן שפרוסת פסטרמה הודו שווה רק 20 קלוריות? או שיש מעדנים ושלגונים שלא עוברים את ה40 קלוריות והם טעימים טעימים?), עוד מתכון שעוקף את השיטה, עוד מאמר ועוד סיפור הצלחה שמניע עוד יותר את הדרייב.

אני רק מחכה לראות מה יהיה השלב הבא שהגוף שלי יוביל אליו. אולי הוא כבר כאן? הצורך גם לספר ולשתף ולעודד אחרות?

בקיצור, כל מה שצריך, זה להתחיל, דף ועט, להעיף ג'אנק מהבית (עד כמה שאפשר אם יש גם צרכנים אחרים בבית וגם אפשר לבקש לשים בארון גבוה שלא רואים ושאין גישה ושלא מריחים גם ) ולהתחיל.

<ולפחות חברה אחת לחלוק איתה את ההישגים, עצבים, חיזוקים, קיטורים, וכאלה>

לי יש 20 קילו עודפים. גם לי, למרות שהמבנה שלי רחב וכשהייתי במשקל שלכאורה היה בגבול העליון-מאוד של הנורמה לגובה שלי, נראיתי והרגשתי מצוין. פחות מפריע לי המשקל עצמו, יותר הפאוץ' שתלוי לי סביב הבטן.

אילו רק לא היו פחמימות בעולם.

לי יש 20 קילו עודפים, ואני מתחברת מאוד לענין של לשים לב לא לאכול סתם ופשוט לשים לב לאכול רק כשרעבים.

כמוכן כמוני וסוחבת על עצמי לפחות ארבעים קילו עודפיים. תמיד הייתי שמנמונת וכל ירידה גררה אחריה עליה גדולה יותר. עכשיו אנ י שוקלת יותר ממה ששקלתי בחודש תשיעי ההריון ומתחילה להתיאש. הייתי מאוד רוצה להכנס להריון אבל בגלל המשקל אני מפחדת.
ד

גם אני הגעתי לדף הזה (די במקרה), תוך ניסיון להכיר את האתר (העצום הזה), ואני כמו "בכוון הנכון" סוחבת את ה 30 ק"ג של אכילה רגשית. אז קדימה, אני הולכת לנסות להקשיב לגוף שלי. בהצלחה גם לי. אני מקווה שהדף יתעורר לחיים...

רק שעתיים עברו מאז שכתבתי וכבר אני מזהה את התבנית השכיחה: אוכל זמין, קל, מחליק, מתוק נמצא באיזור
שלי, וזה מפתה אותי פשוט לקחת אותו. בני אוכל צלחת דגנים. זה מתוק וזמין וקל ו.. פשוט "בא לי". לא רעבה,
לא צמאה. סתם בגלל שזה קיים. הפעם לא לקחתי מה שגופי לא באמת צריך.
תודה.

שלום, אני חדשה כאן וכבר מבקשת את תמיכתכם, עצתכם, והארותיכם.
עוף_ החול אשר כתבה בראש העמוד הזה לפני 3 שנים העירה אותי מתרדמתי.
אני נושאת עלי 30 ק"ג עודפים שנצברו בעיקר בגלל אכילה רגשית.
למודת דיאטות מכל הסוגים, כולל שנים באו-אי, החלטתי להיום לנסות (שוב) את שיטת
ההקשבה לרעב ושובע. עכשיו השעה 2:29 בצהרים ועד עתה אכלתי שתי ארוחות
שפויות - שזה נפלא! לא ארוחות דיאטטיות, לא ארוחות דלות קלוריות, לא ארוחות שקולות ומדודות,
אלא סתם ארוחות טעימות שרציתי בהן, כשהייתי באמת רעבה.
אני מאחלת לעצמי המון בהצלחה ומקווה להפוך את הדף הזה לבלוג אישי שבו אספר
לכם איך אני מתקדמת ואשמח לקרוא את תגובותיכם.
אם אני עושה משהו לא מקובל אשמח להערותיכם.

כל טוב בינתיים, ותודה שאתם קיימים.

...ואני רואה שכתבנו ממש ביחד..
כך שיש לך כבר את כל הפרטים.

ממליצה לך להתמיד בפגישות הראשונות -
גם אם זה לא בדיוק מתאים או נראה לך.
לפעמים לוקח קצת זמן עד שנכנסים לזה

<הסבלנות מאד משתלמת - תכנית חכמה ומשמעותית גם מעבר לירידה במשקל!>

שוב מאחלת - הצלחה גדולה!

אם יורשה לי בבקשה - אז
את מוזמנת לשנות את הכינוי שלך..
וככה כבר תהיה לך חשיבה וגישה חיובית לנושא..

ובאשר לשאלתך -
כתובת אתר הבית בישראל: www.oa-israel.org
ויש שם פירוט של כל הקבוצות בארץ
טלפון במשרד: 03-5745799

והרבה בהצלחה!!!

<מאחת שoa עשה לה שינוי בחיים! ממליצה בחום>

הייתי צריכה לנבור ממש בארכיון אחד האתרים (כל חיפוש במנועי החיפוש העלה המון מידע אבל לא מה שחיפשתי) ואכן מצאתי.
לשרותכם משרד או. איי. ישראל
דוא"ל [email protected]
כתובת רח' הרואה 179, רמת גן 52172
טלפון 03-5745799
פקס 03-6762494

שעות פעילות
א, ג,ד,ה: 13:00-8:00
ב: 19:00-14:00

אתר הבית: www.oa-israel.org

בהצלחה לכולם (ולי...)

דחוף!
ראיתי בלא מעט דיונים שחלק מהחברים משתתפים בקבוצות תמיכה.
אותי מעניינת קבוצת האכלנים הכפייתיים הפועלת בשיטת 12 השלבים (OA).
ממה ששמעתי קבוצת התמיכה פועלת בהתנדבות, אין צורך לשלם אך, הם ממליצים בכל פגישה על תרומה בסך 12 ש"ח על מנת שיוכלו להמשיך בפעילותם.
בטוחני שיש ממשתתפי הפורום שהתנסו בקבוצה מן הסוג הספציפי, אשמח לעזרתכם מאחר ולא עולה בידי להשיג מס' טל' של אחד מהסניפים.
אנא מכם, נראה כי זה המוצא היחיד בשבילי.
תודה.

אבל מה אם החשק משתלט עליך? זוהי הבעיה העיקרית שלי!!!
אתם יכולים לתת לי עצות בעניין זה?

הבנתי שבשביל לרזות אני צריכה לשנות את צורת החשיבה שלי ולא את צורת האכילה שלי.
אף פעם לא חשבתי על זה ככה. תמיד חשבתי על איך להרזות וכל פעם ששאלתי אנשים מה אני צריכה לעשות
בשביל להרזות, אנו לי בתשובות כמו "לאכול פחות", או "לאכול כל 3 שעות" וכאלה ואני הייתי עונה
"איך?", עד עכשיו אני לא הבנתי איך, אבל המשפט הזה גרם לי לחשוב שזה נכון. בדיאטות שונות, נותנים לך
תפריט צמוד של איך לאכול וזה מצליח,אך לא לאורך זמן, אחרי חצי שנה מעלים את הרוב שוב פעם.
הדרך היחידה לגמול את עצמך זה לחשוב ככה.
תודה על העצה. גלית

תרגילי נשימות את יכולה לפרט על התרגילי נשימות? נשמע מעניין...

בקי, זו באמת דרך טובה. אני עשיתי לפני כשנתיים (?) משהו דומה. שמתי לב שרב הפעמים שאני רעבה זה כאשר אני יושבת על המחשב, כותבת עבודה לאוניברסיטה וכו' - ולפעמים כל רבע שעה אני רוצה משהו... מה עשיתי?

• מהבית הועפו השוקולד (בן זוגי הפסיק לקנות, ואם היה הייתי אוכלת), הגלידה ועוד כמה נישנושים
• אם אני רוצה לאכול, אז ניסיתי לחשוב אם אני באמת רוצה לאכול או שמשהו אחר מלחיץ אותי או מטריד אותי
• אם אני רוצה משהו מתוק - זה יכול לחכות רבע שעה, בד"כ הרצון נעלם לאחר מכן. אם לאחר חצי שעה אני עדיין רוצה גלידה, אז הייתי יורדת למכולת וקונה איזה "מגנום"
• תרגילי נשימות - פשוט עוזר לך להרגע (מדיטציה גם תעבוד כמובן) ואז ברור שאתה בכלל לא רעב. הזמנתי בזמנו מחו"ל ספר על נשימות ודיאטה ועשיתי גם חלק מהתרגילים לפני אחרי ארוחה (הספר שטוען שכאשר אין מספיק חמצן בדם, חלק ניכר מהאוכל נשלח לגוף כמלאי שומן, וממליץ על תרגילים נשימות ועל נשימה עמוקה יותר - תצפית פשוטה שמספקת תמיכה: תסתכלו כיצד אנשים סביבכם נושמים. בד"כ אנשים רזים נושמים לבטן בעוד אנשים שמנים יותר נושמים לבית החזה)

ירדתי ככה אז 6 קילו, אח"כ העלתי חלק חזרה, ובעזרתו האדיבה של טרק בנפאל ירדתי לפני 5 חודשים 8 קילו - ועכשיו אני במשקל שהייתי לפני הגיוס (שזו היתה שאיפתי) !!!!!!!

לפני שבוע אחותי (היא תכף בת 23) נתנה לי מכנסיים שקטנים עליה, ולא האמנתי אבל... הם עולים עלי!

אחרי שנחשפתי לחומר נוסף בנושא, הבנתי שוב ויותר לעומק, ש ויתור על פחמימות זמינות מאוד מאוד תורם לבריאות הכללית, עוזר לרדת במשקל, ומנסיוני האישי מאוד עוזר להפטר מההתמכרות לאוכל, בעיקר לזה המתוק.
בפחמימות הכוונה, לאורז, לחם, פסטה, (בכלל כל מה שמכיל קמח), תפוחי אדמה ותירס.
אפשר להסתפק בכמויות מתונות של אורז מלא, ומוצרי קמח מקמח מלא.
ירקות חופשי - כמה שיותר יותר טוב
פירות - עם מחשבה, לא להסחף - מכילים הרבה סוכר.
קטניות - גם כן מומלץ.
וכמובן בשר, עוף, דגים וביצים (ותוספת יומית של שמן דגים/אומגה 3)
קישורים:
מאמר להורדה (תודה לכרמית) חשוב לקרוא! וכדאי, זה בעברית.
להכנס לאתר "הזה" www.atkins.com ולחפש מאמרים, אם לא מעניינת אותכם תוכנית האכילה. (פה יש גם מתכונים)

צפריר, תודה על התשובה, אני מנסה... נראה איך הולך, זה לא פשוט!

מיכל,
רעיון הפרדת המזונות הנכנסים לגופינו איננו חדש. יישום של רעיון זה מבחינת הפרדת השתיה למים בלבד מניח תשתית מצוינת להמשך תהליכי הבירור של הנפש והגוף לגבי מזונות מתאימים. ראי אצלי, מתוך הקפדה על מזון הגוף מנפה אותי מקהילת המעשנים טבק, אשר כידוע משתייך למשפחת הסולניים ואלה אינם אהודים כמזון לגוף הספציפי של מי שאני הוא.
לכן, כל תוספת למים, ואפילו אם מטרתנו להתנקות והתוספת מוסיפה רבדי התנקות - גם אז, כל תוספת תהא מיותרת.
אני יודע, זה לא פשוט כלל וכלל, כבר קבלתי שיחת טלפון שעיקרה היה - אלי בכל זאת כוס תה, קפה, משהו... ו- עד מתי...
אבל, הפרדת השתיה מהתזונה מאפשרת בחינה אובייקטיבית ואישית לגבי שאלת התזונה - בין אם המניע הוא תרבותי-חברתי או בריאותי או כל מניע אחר.
כאן, ראוי גם לא לשתות בכלל בזמן האוכל, וכשאת גומרת לאכול להמתין דקה או שתיים עד שאת שותה כשאת מודיעה לגוף שאת מתכוננת לשתות.

עניין זה של הפרדת השתיה מהתזונה מקביל להפרדת ההלכות מהאגדות או הפרדת גלוי ונסתר או אם תרצי הבדלה בין קודש לחול.

ולעת הזאת, כעת חיה, נמצאים המיצרים מהדקים אחיזתם והחירות מתאפשרת בזרימתה.

צפריר יש לי שאלה, בנוגע להפרדת המים מהמזון. זה נראה לי רעיון מצויין ואני מנסה ליישם אותו, אבל בכל-זאת מה לגבי חליטת צמחים ללא המתקה (אולי חוץ מסטיביה). בעיקר של צמחים שידוע שתורמים לניקוי, כמו קמילה סינזיס (תה ירוק), סרפד, בבונג אם אני לא טועה, וכדומה. גם זה לא מומלץ?

כצפוי, הנה חוזר גופי לסורו, כמו בכל פעם שאני מפריט את תפריטו, ובמיוחד בעניין הפרדת שתיה ממזונות למשל, הנה חלפו להם כעשרה שבועות וכשאני מתרווח לי, לפני יומיים שלושה, עם כוס מים חמים, אחר הצהריים, ומדליק להנאתי המרובה סיגריה, מתקומם גופי ומעלה בקרבי כזו תחושה של גועל, שהסגריה עפה אחר כבוד לעזאזל, ואני, הנושא בתוכי גם חלקים לא מי יודע מה תבוניים (בלשון המעטה) מוצא את עצמי מסנן איזו הסתננות מתחת לשפם ובא פשוטו כמשמעו בטענות אל גופי שהוא מונע ממני את הנאת העישון. כבר אי אפשר לעשן סיגריה עם הגוף הזה...

נמצא הגוף נגמל ונגעל מהטבק ואילו אותו צפריר מעושן ומעשן מתקומם כנגד הגוף, שלוקח לו תאוותו.

אין צדק בעולם.

---

בעניין העישון גרסתי היא שאם אין צורך לפסול את העישון - אינו פסול כלל ועקר, מכל בחינה שהיא, וכשהפסקת העישון נדרשת מטעם הגוף, יהיה זה נכון לפרוש מתאווה זו מתוך קדושת הגוף ומנהגיו.
שנמצאת תאוות הנפש עולה לשם התקדשות הגוף, כאן הנפש - בהיותה מתאווה אל האש והעשן (עמוד אש מלפני המחנה (סיגריה שמונפת אל לפני הפנים - בחזית) ועמוד עשן אחרי המחנה (שכך מול רוח חזיתית נהדף העשן אל אחורי החזית), נמצאת נדרשת אל השתיה הזו המעושנת, נמצאת מתאווה אל החיים עצמם. במובן זה של עוצמת ההתמרה של חומרים ותהליכים אנרגטיים רציפים המחייבים חיים או מתחייבים מהחיים עצמם.
ובהיות הגוף מתאווה אל טיהורו - מיטהר, ומתבקשת שם קדושה יתירה מצד הנפש, בחסדיה תלמד זו להתקדש במקביל וביחד עם הגוף. אמן.

צפריר, מקסים מה שכתבת, והמשפט הבא נותן לי נקודת מבט חדשה על כל הנושא הזה של יצרים והרגלים:
מצב זה בו היצר מחובק על פני נדחה, והמודעות ליצר ולדפוסיו עולה מאפשר לרתום את כוחו של היצר ולתעל אותו למטרותינו

תודה רבה לך, ואני מקווה שזה יהיה יסים עבורי.

שירדתי שניים וחצי ק"ג. בשבוע.

זה כי לא נפגשנו? (-;

כל כך פשוט וקל להעלות תוך שבועיים חמישה ק"ג וכ"כ קשה להוריד את זה תוך שבועיים?
לא לכל אחד זה פשוט וקל...

אבל חלק מהתשובה:
הגוף עובר למודוס של "שמירה על הקיים". הירידה במשקל מאיימת עליו. אנחנו מתוכנתים ביולוגית לאגור, ולחסוך בבזבוז אנרגיה בתקופות מחסור. גוף בריא שומר ולא מאבד במשקל בקלות!
עוד חלק מהתשובה:
יותר מדי דיאטות וסיגוף של הגוף גורמות לשינוי (מזיק) במטאבוליזם. השינוי במטאבוליזם גורם לכל מיני דברים רעים (סחרחורות, כאבי ראש, לחץ דם נמוך בצורה מבהילה, או תופעות אחרות) וגם ל"קילקול" של התייחסות הגוף למזון.

טובי-
אם אני מחליטה לאכול כשאני חשה רעב אז עלי לנסות לדייק. לפעמים קצת קשה לי להבחין בין שעמום, היסח הדעת, מצברוח לא טוב או חולשה. רעב, לעומת זאת, הוא הרגשה מאוד ברורה וידועה. כלומר, אם אוכל רק מתי שאני רעבה- אוכל מעט מאוד.
למה בדיאטה כזו קודם כל נעלמים הויטמינים החיוניים ורק אח"כ השומן? זה קורה גם אם אני מקפידה לקבל בכל יום את כל אבות המזון ואת הויטמנים והמינרלים הנחוצים?
הסיכום השבועי הוא....
שירדתי שניים וחצי ק"ג. בשבוע. אין לי ספק שזה יותר מידי אבל זה יאפשר לי בשלושה שבועות הקרובים לשמור ולהוריד עוד 1.5 ק"ג. בדיאטה מתונה.
(אבל (אזהרה לעצמי) בלי שטויות. בלי עוגות ובלי שוקולד ובלי יותר מידי לחם)
ולמה, למה, למה (שאלה רטורית) כל כך פשוט וקל להעלות תוך שבועיים חמישה ק"ג וכ"כ קשה להוריד את זה תוך שבועיים?

אילת
זה באמת משנה אם מה שאת מרגישה מקורוו ברעב?
הרי זה די ברור שהגוף מאותת שחסר לו משהו, לעניות דעתי הרבה יותר מאוכל שיסתום את הרעב. כאב ראש? חולשה כללית שלא היתה קודם לדיאטה?
אם יש דבר יותר גרוע מעלייה דראסטית במשקל-זו ירידה דראסטית.
בעלייה, לעיתים יש תופעות בריאותיות לא טובות, כגון כולסטרול מזיק, עייפות, בעיות בכלי דם, ולעיתים אין שום בעיה, רק בעיה אסטתית.
לעומת זאת בירידה דראסטית הגוף מפסיד תמיד מאגרים של חומרים חיוניים כגון מסת שריר, סידן, אבץ, ברזל ומאגרים של ויטמינים לשעת חרום, שלא לדבר על היחלשות המערכת החיסונית והגברת יכולת ההיקלטות של מחלות בגוף.
בדיאטה ראוי להקשיב גם לגוף ולא רק לנפש. הנפש רוצה נורא לרזות, הגוף שלך נגרר בעל כורחו, אבל בכל זאת מוחה! לעיתים המחאה מגיעה בדוגמאת כאבי ראש, ולעיתים ברצון לשוקולד (מותר לו...). מציעה לך להזין אותו וכך לאזן אותו.

קצת השערות על להחליט או לא והאם אני רעבה או לא.
מהי תחושת רעב?
עד לפני זמן לא רב הייתי בטוחה שרעב מתמצה ב"בטן מקרקרת" או בהרגשת "בטן נדבקת לגב". את שני אלו, חייבת לציין, אני לא חשה.
ומה לגבי כאב ראש? חולשה כללית? כמיהה, תשוקה, צורך לשוקולד (לגלידה?) אלו רעב או לא? (את האחרון לא, אבל את השניים הראשונים אני חשה).
אני יורדת בקצב מאוד מהיר. מצד אחד, זה בדיוק מה שאני צריכה. מצד שני, באיזו צורה ועד כמה אני פוגעת בגופי?

_שלא תקחי את כל מה שקנית ותזרקי את הכל לפח?
זה שקנית לא אומר שאת חייבת גם לאכול הכל.
הרעיון הוא גם לוותר על יסורי המצפון שקשורים אצלנו לאוכל. אז קנית - נו, אז מה?_
פתרון ליסורי המצפון: לתרום (הכל) למי שאין לו / חסר לו. (במקום לזרוק לפח)

היצר מטבעו מתגבר ככל שאנו מנסים לדחוק אותו הצדה. לכן, על פני לחוש אשמה כאשר היצר מפתה אותנו לדבר עברה עדיף "ללכת על זה" ולהינות ככל שרק ניתן. משוקולד, מוניל, מסיגריות או ממין.
עם זאת, כאשר במודעות יש כוונה לשבור את הדפוס הזה ולברר את העניין עם היצר, ניתן בהחלט להתבונן.

לשם הבהרת המושג התבוננות נמשיל את ההתבוננות לצפיה בסרט. כפי שהסרט לא נעצר או משתנה בעקבות תגובותנו ולמעשה אין כל משמעות לתגובה שלנו, כך נדרשת ההתבוננות בעצמנו ובמעשינו, בדפוס המנחה אותנו ובכפתורי ההפעלה שמפעילים דפוס זה.
התבוננות זו כאשר היא מתרחשת תוך שוויון הנפש מביאה למצב בו אנו יכולים לקבל את דחפינו באופן מלא, על הטוב והרע שבצדם.
מכך, שכאשר אני מודע להרגל מסוים שבבירור הגיע הזמן להרגילו להעלם, ממש בזמן שאני הולך למקרר ומוציא חפיסת שוקולד, בעוד גופי רוטט משמחה לקראת העונג הזה, במקביל אני מתבונן מתוך אותו מקום של שוויון הנפש באירוע כולו.
כאן, שרשרת אירועים אלה, בהם אני חוזר שוב ושוב לאותו דפוס היא למעשה אירוע אחד מתמשך. אירוע שאינני זוכר כבר מתי התחיל (מתוך התבוננות זכרון זה עשוי לעלות), ואינני רואה שיסתיים אי פעם (מתוך התבוננות אני עשוי לגלות את הפתרון).
מצב זה בו היצר מחובק על פני נדחה, והמודעות ליצר ולדפוסיו עולה מאפשר לרתום את כוחו של היצר ולתעל אותו למטרותינו.
מכאן, בזמנו, יעלם הרגל מסוים זה שאנו מבקשים להמירו, ובמקומו נוכל לייצר דפוס אחר. למשל - פעילות גופנית, או אכילת מזון בריא, או מדיטציה שלוש פעמים ביום או כל הרגל שאנו חפצים ביקרו.

יש לזכור כי דווקא דפוסים והרגלים הם אלה שמקנים לנו יציבות בחיים. יציבות העולה מכוח המחזוריות. כך במחזוריות קבועה ומדויקת מקיף הירח את כדור הארץ ומאפשר את היציבות המדהימה הזו של חיינו, יציבות ששזורה בגרמי השמיים כולם.

נסי לקחת כפית אחת של הדבר הזה שאת משתוקקת אליו, לגלגל על הלשון, להינות מהטעם, ולחשוב טוב האם את רוצה את הכפית הבאה.
המלצה מצויינת. אני מאמצת!
עד עכשיו, לרוב, ניסיתי להאבק בתאווה למתוק על ידי אכילת תחליף בריא יותר. כשזה לא עזר, פניתי לעוד תחליף, ואחריו לעוד אחד ועוד אח... בשלב שהמקרר כבר עומד במערומיו, אני כל כך כעוסה (ולא מסופקת...), עד שאני משחררת קללה עסיסית ופונה לדבר שאליו אויתי לכתחילה. נו, אז אם הייתי מתחילה ממנו, הייתי חוסכת את כל הזלילה מסביב, ואם הייתי מתחילה בכפית אחת ממנו (בגירסה המתאימה לי - קוביה אחת ממנו...), וגם חושבת על כך, כנראה שזה היה מסתכם רק בזה.

החיים הם לא פיקניק
למה? החיים הם פיקניק המציע, מידי פעם, קינוח בטעם וניל!

ואם אני מנסה להשתיק איזושהו דחף (כמו מתוק עכשיו, ורצוי עם וניל...) אז הוא רק מתגבר
נסי לקחת כפית אחת של הדבר הזה שאת משתוקקת אליו, לגלגל על הלשון, להינות מהטעם, ולחשוב טוב האם את רוצה את הכפית הבאה.

אני מאוד זקוקה, לפעמים, לשוקולד, אך יכולה להסתפק בקוביה יחידה, שמיציתי היטב.

צריכה כנראה להיערך לכל תקופה בחודש מבחינה נפשית
נשמע לי נכון, ומקל מאוד.

אז למה שלא תקחי את כל מה שקנית ותזרקי את הכל לפח?
זה שקנית לא אומר שאת חייבת גם לאכול הכל.
הרעיון הוא גם לוותר על יסורי המצפון שקשורים אצלנו לאוכל. אז קנית - נו, אז מה? אכלת? נו, אז מה?
ברגע שאת מודעת לכך שאת אוכלת דברים שאת מעדיפה לוותר עלהם פשוט תעצרי ותתקני את המצב.

תודה רבה על כל הטיפים והעצות הנפלאות:
עוד משהו קטן אחד:

דיאטה=מלחמה עם עצמך
הפתרון - לנסות לקבל את עצמך כמו שאתה
פשוט לקבל את מה שאתה ולוותר על חלקים מגופך באופן מודע ושלם

הי לכולכם!
רוצה לשתף ולהשתתף בכתיבה, למרות שאני מוצאת קושי לבטא את כל מה שאני רוצה בכתיבה, המחשבות טסות יותר מהר מההקלדה. ולעניין.... לפני כשנתיים וחצי שלוש, השתתפתי בקבוצת או אי (לאכלנים כפייתיים). רזיתי 27 ק"ג. אני מוקירה תודה לשיטה ולקבוצה, שלימדו אותי כל כך הרבה. לאחר כשנה וחצי של השתתפות החלטתי שמספיק לי (היו שם דברים שלא כל כך אהבתי) והמשכתי את דרכי לבד (למרות שלדעתם, אי אפשר בלי תמיכה של קבוצה. במידה מסויימת הדף הזה הוא רעיון מוצלח של תמיכה ). במהלך דרכי לבד, הוספתי לעצמי 14 ק"ג ( לא את כל המשקל, אך מחצית ממנו). ההתמודדות איננה נגמרת. זוהי התמודדות יומיומית שתמיד צריכה להיות שם, בתשומת לב.
בעקבות היותי מטפלת אלטרנטיבית ומתמודדות עם אכילה, רציתי להקים קבוצת תמיכה שאין בה שיטה. יש בה אנשים, ש מתמודדים. כל אחד מביא את העולם העשיר שלו, את הידע וההתנסות וכל אחד בוחר מתוך הדברים את מה שמתאים לו ואיך שמתאים לו. (הקבוצה נפתחת בזכרון יעקב )
אני גיליתי שיש לי רגישות לחומרים מסוימים (על סמך התנסותי באו אי) אם אני יאכל עוגה, אני לא אשבע. העוגה (הסוכר והקמח) משבשים לי את מנגנון השובע והרעב ואני יכולה לאכול מספר חתיכות עוגה. לעומת זאת אם אני אוכלת ארוחה שמורכבת מעוף וירקות , סביר להניח שמנגנון השובע שלי יהיה מדוייק יותר. אם כך אני מורידה מהתפריט שלי סוכר וקמח לבן. אוכלת 4 ארוחות ביום, אני יודעת מה אני עומדת לאכול כל היום. דואגת שיהיו לי את כל המצרכים הנחוצים בבית (מה שמיותר משתדלת להרחיק או לא לקנות ). והכי הכי חשוב, אוכלת את הארוחות כמה דקות לפני שאני נעשית ממש רעבה. זה יוצא לי בשעות די קבועות. ארוחת צהריים עד 12 וחצי. ארוחת ערב בין שש וחצי לשבע. בארבע אני אוכלת או פרי או שתי פריכות אורז עם הקפה.
כמובן שישנו המרכיב הרגשי, אך שמתי לב שכשאני אוכלת סוכר מצבי הרגשי נתון לעליות ומורדות במיוחד מורדות. מצב רוחי איום ונורא, תחושת כבדות איומה עוטפת את גופי וראשי ואני מצליחה לראות את המציאות דרך מסך מאד מעורפל של מחשבות שליליות (ואת זה עושה הסוכר ואכילה כפייתית ונטיה מולדת ). כך שאני משתדלת להמנע מסוכר.
הסיבות הרגשיות לאכילה, הן מאד מורכבות ועדיין אין הסכמה בקרב אנשי מקצוע לגבי סיבה מדוייקת. מהמחקר הלא מדעי שאני עושה, יש לזה קשר לתפיסת מיניות, פחד מנשיות, כעסים מודחקים ובכל זה צריך לטפל וזה משימת חיים.
עוד דבר קטן- בתקופה האחרונה (למרות עיסוקי האישי והמקצועי בתחום הרגשי) אני נוטה להאמין שהרבה מהדברים והבעיות שאנו מתמודדים איתם הם תוצאה של גנטיקה וכימיה. זה לא מבטל את הערך של עבודה אישית, שינוי וצמיחה אבל זה מאד עוזר לקבלה העצמית. דרך אגב יש גם גנטיקה נפשית. ותימות מהמילה THEAM משפחתיות שעוברות מדור לדור וכל המכלול המורכב הזה משפיע על מי שאנחנו.
מזמינה את מי שרוצה להשתתף בקבוצת תמיכה להתמודדות עם אכילה ,בזכרון יעקב, ליצור איתי קשר 058-829684

בקי! א. תודה על הדף!
רצית שנשתף.
אז אני אימצתי באופן חלקי את מה שאת אומרת ומה שצפריר אומר ועשיתי מעין שילוב, של "לא להחליט" ואם אני כבר מגיעה להחלטה אני עושה אותה באופן הרבה יותר מודע מקודם, אני אכן מנסה לדמיין את הקיבה שלי וכל זה. וזה עובד לא רע בכלל, ביומיים האחרונים הרגשתי שאני אוכלת פחות.
לגבי הסיבות אצלי זה בעיקר שעמום או חששות מהצורך לעשות משהו שאני לא רוצה להתמודד איתו, אז אני בורחת לאוכל. אז בנתיים זה לא עוזר לי להתמודד עם הפחד מלהתמודד עם אנשים (בעיקר בעבודה, לקוחות וכאלה), אבל זה כבר לדף אחר.
בכל מקרה בשבוע וחצי האחרונים ירדתי 1.5 ק"ג שזה קצב סביר אני חושבת. אמן שימשיך ככה! ובהקשר לדף אחר אני מודה לעצמי שאני רזה ובריאה

וואו, זה ממש ממש נכון.
בכמה תובנות אנחנו מועשרות בדף הזה...

עוד משהו מן האו.אי (חשבתי שכתבתי כבר, אולי לא עשיתי הוסף לדף ואולי הוא מרחף אי שם משום מה בדף אחר)
הרעיון של "היום", לקבל החלטות כל פעם לטווח של עשרים וארבע שעות.
הרבה פעמים נוטים לקבל החלטות קולניריות לכל החיים, או לחודשיים הקרובים, או ל"השבוע" ("השבוע אני אוכל כך וכך)
ולעומת זאת באו.אי מדגישים את הרעיון של "היום אני עושה כך וכך".
הרעיון הוא, אם אני מבינה אותו נכון, שאין לנו אפשרות להשפיע על העתיד, אבל יש לנו אפשרות להשפיע על ההווה.
שהדרך היחידה להבטיח שננהג בדרך כלשהי מחר, היא אם ננהג בדרך הזאת היום.
שהרבה פעמים רק מרוב דאגה על שבוע הבא מתפספס היום הזה.

ורד לב ,
תודה על דברייך בקישור המצורף.
חברות, שווה קריאה.

בקי,
כל הכבוד! אני חושבת שנתחיל גם אצלך, על משקל "שי אתה אוכל וגדל"- משקל הפוך כמובן,
בקי את הולכת ורזה .

טובי,
בהחלט התפריט הזה טוב בעבורי ולדעתי למרבית האנשים שאין להם כל בעיה בקיבה כמובן. לעניינך, הצעתי בעינה עומדת. התחילי עם הקפדה על שתיית מים בלבד ומשם תדעי ברמת ידיעת הגוף שלך הספציפי מה טוב בעבורו ומה לא.

היה צפוי שדף זה יעלה ברשימת ה....
אני לא נשקלת! כבר המון זמן... הגילוי שהמרכז הוא לא המשקל, אלא דרך שלא להתמודד עם הדברים האמיתיים לקחה אותי למקום או אני מנסה להגיע למקום בו אני לא מתעסקת באוכל/משקל שמבחנתי=דיאטה!!! וזה מה שעשיתי הרי במרבית שנותי כבוגרת. אני במקום בו אני לומדת/מנסה ללמוד את עצמי מחדש כמו תינוק שיודע מה נכון לו ומה לא!! ואילו מאכלים עושים לי טוב ואילו לא? כלומר ההתעסקות שלי היא בהיבט הרגשי, באיך, במתי אני רוצה לאכול, בלמה אני רוצה לאכול... בחיבור למקום הנוכח שמאפשר לי לשאול את השאלות ולא באוטומט שמיד אוכל.. ההתעסקות במה לאכול נראית לי שלב נוסף.. שאני עדיין רחוקה ממנו.. אבל יגיע...אני מקווה...ואני חייבת לומר שהדף עוזר לי מאד להיות ולהתחבר במקום שמאפשר לשאול שאלות וזה כבר טוב...

על מנת שנוכל לשמור על שם הדף, מבלי כל החלטה לרזות דווקא הנה אני רזיתי בכעשרה קילו בתוך כחודשיים כתהליך נלווה לחזרתי לתפריט שנמצא בעבור הגוף שלי הנכון ביותר להתנקות והטהרות.
ההחלטה על חזרה אל התפריט האישי נבעה מתוך הצורך של הנפש ניתן לומר לזקק את עצמה, או להזדכך. ברגיל צומות מידי פעם אפשריים להשגת הטהור הזה, אבל החלטתי לחזור לתפריט הזה מתוך תחושה שזה הנכון ביותר בעבורי.

על פני לומר מה איני אוכל אציין מה אני אוכל. אני מאמין שתפריט זה לתקופה של שלושה חודשים או למי שמתרגל ונהנה גם לתקופה ארוכה יותר - מביא בהכרח לאיזון גופני ונפשי.

דגנים:
תירס, אורז מלא.

קטניות:
כל סוגי הקטניות, בעיקר סויה (טופו), חומוס ועדשים.

ירקות:
למעט הסולניים - פלפלים-חצילים-עגבניות-תפוחי אדמה, כל הירקות, הדגשה מיוחדת על ירקות ירוקים.

פירות:
כל סוגי הפרי.

פירות יבשים:
אגוזים, שקדים דבלים ושאר תופינין.

שתיה:
רק מים. חמים או קרים או פושרים אבל רק מים. לא מרק ולא מיץ.

---

ובכל זאת מה לא?
שום דבר מהחי, כולל דבש.

---

<צפריר מודה שמפעם לפעם הוא חוטא בשוקולד חלב>

מזל טוב!
אבל בקי, קילו בשבוע זה קצת מהר מדי וקצת הלם לגוף. עדיף אם אפשר חצי קילו בשבוע.

לצפריר- באמת התחלתי לעשות את זה, כלומר לומר שין במודעות. אני אעדכן אם יהיה שינוי.

לבקי- אני מאוד הייתי שמחה לראות את הכותרת של הדף הזה "מחליטות להרזות" משום מה אין פה בנים בדף הזה וגם אם יהיו, אנחנו הבנות עדיין נשאר הרוב...

אגב, אני החל מאתמול החלטתי ליישם לא רק את אמרית השין של צפריר, אלא גם את האג'נדה שהוא פירסם לגבי לא להחליט במקום להחליט שלא.
אני אעדכן בהמשך.

הגיע הזמן שאקנה משקל. אני לא יודעת אם אני מוכנה לתוצאות
אני לא בטוחה שמאזניים הם must בשביל לרדת במשקל.
את הירידה/עליה מרגישים: בבגדים, בתחושה.

בקי כל הכבוד , אנסה גם .

אין לי משקל...
אבל יש לי תחושה שאני בדרך למטה. פחות צורך לאכילה של שטויות. אבל אני לא במודעות מאד גבוהה לזה. רק זוכרת שהרגשתי רעבה לפני הארוחות שזה סימן שלא זללתי בין.
<הגיע הזמן שאקנה משקל. אני לא יודעת אם אני מוכנה לתוצאות>

נו..... איך הולך?
אף אחת לא מגלה לי כלום.
לי בינתיים הולך יופי.
ירדתי קילו בשבוע. כל יום בין 100 ל 200 גר'
אני בהחלט אוכלת הכל ובכיף.
אני מרגישה שכבר מתחיל להיות לי הרבה יותר קל להתמודד עם הרעב הפסיכולוגי. כל תהליך השאלות הופך להיות הרבה יותר מהיר וטבעי.
השבוע לא הרגשתי אפילו פעם אחת יסורי מצפון אחרי אכילה של משהו שמן או מתוק. אבל בהחלט מצאתי את עצמי לא אוכלת אותם אפילו שכל האחרים כן (למשל גלידה בערב לכל המשפחה) כי באותו זמן לא הרגשתי צורך למשהו מתוק. עשיתי את זה ללא תחושת פיספוס או הקרבה.

אני אוהבת לראות תוצאות מיידיות ולכן אני נשקלת כל יום. הכנתי לי טבלה במחשב עם גרף שמשתנה לפי הנתונים החדשים (אקסל) ואני מעדכנת את המשקל כל יום. אני נשקלת כל בוקר בערך שעה אחרי ההתעוררות ולפני האוכל. כיף לי לראות את הגרף משתנה כלפי מטה. זה מעודד אותי להמשיך.
לא בטוחה שאני ממליצה על זה לכולם. אבל לי זה עוזר לשמור על מודעות.

אצלנו בבית קיים המושג "רעב פנימי". הכוונה היא לימים כאלה (שמתרחשים פעם ב) שלא משנה כמה או מה אוכלים, התחושה הזו של הרעב כל הזמן קיימת.

ואווווווווו דף ממש מרתק
באמת אחשוב קצת יותר על הרעב שלי.
<למרות שבזמן האחרון מתחילת הדיאטה אני לא ממש רעבה גם שאני כבר צריכה לאכל- אני לא יודעת מה לעשות אז>

אני מצרפת comm]קישור folder page[/po].asp?CommID=118&seqFolderID=1075 למאמר שכתבתי בנושא "איך להתחיל לאכול נכון", אולי זה יעניין מישהו פה

אכן דף מרתק..

בבקשה

דף מרתק!
תודה, בקי

טובי,
הכנסי לאתר דף]חותמ-מרפא פתיחה[/po] וקראי שם על השיטה ועל החותמים.
לעניין בעייתך הכרונית. דמייני מצב בו את לא חשה כלל וכלל את הקיבה, אין צריבות, אין כל תחושה של אבר פנימי זה. איזון שכזה מן הסתם עשוי לאיים עלייך.
עניין זה של חילוף חומרים ואיזון גופני שמשמעותו יחסי גומלין בין חומרים מצביע בהכרח על גישה אישית או אם תרצי ביטוי הנבדלות שלך בפן הפיזי.
עקב אכילס של הרפואה הקונבנציונלית מתבטא באותה פסיקה בלתי מעורערת לגבי חוסר האפשרות להבריא. כשנציגיה של הרפואה הזו נתקלים למשל בהבראה של מי ש"לא יכול היה להבריא" הם מעדיפים להתעלם מאשר לחקור ולקבל היבטים נוספים מעבר להיבטי הביוכימיה, היבטים שנמצאים מכריעים דווקא לגבי הגוף הפיזי, לעתים קרובות באופן הרבה יותר משמעותי מהיבטי הפן הכימי, התרופתי או הפולשני.מתוך מגבלה זו של התבוננות אך ורק דרך הפן הפיזי - רקמות הגוף וחומריו, לא נגלית האפשרות להבריא בעוד בפועל לגוף יש אפשרות להבריא כנגד כל התיאוריות וההבנות האנושיות. אין הבראה בלתי אפשרית.

עד כמה שזה ישמע לך מוזר, נסי להגיד מפעם לפעם את המלה שין. כמו האות ש. ובכל פעם שאת משתמשת באות ש נסי להיות מודעת לה.

איך תמיד התשובות שלך הן בול פגיעה
שנמצאת התשובה מבצבצת מתוך השאלה או ההתייחסות הראשונית.
תודה.

---

לדיון בדבר הגיית האות ש - ר' שם.

בשמת, אז - בתאבון!

בתור רזה מאז ומתמיד, קראתי את הדף הזה בעניין רב עד שהגעתי לדברים:
עשי לשניה או שתיים תהליך של כניסה לתוך הגוף ובדקי את הקיבה שלך. האם היא מקרקרת מרעב?

אז עשיתי לשניה או שתיים תהליך של כניסה לתוך הגוף ובדקתי וגיליתי שהבטן שלי אומרת לי שהיא רעבה!
ומה האינסטינקט שלי? (רזה כרונית)
לא לאכול . הנה מה שעבר לי בראש: "טוב, עוד מעט. קודם אני אגמור לתלות את הכביסה, אכניס עוד מכונה, ארחץ כלים, אשטוף את הבית, אגמור את השירותים והאמבטיה ו..." כי בעלי לקח את הילדים כדי שאני אוכל לנקות את הבית במהירות, ביעילות ובשקט - אז איך אבזבז זמן על אוכל ?

ככה זה נראה בצד השני של הירח.
גם לי יש עבודה לעשות.
גם פליי ליידי אומרת: קודם טפלי בעצמך. אחר כך במשפחה ובבית. אחרת מה יועיל לך שהבית נקי ונעים - אם את עצבנית מרוב רעב ומתפרצת על מישהו מהמשפחה על איזו שטות רק בגלל זה?

היי צפריר

איך תמיד התשובות שלך הן בול פגיעה.
כן, יש לי תועלת מהאולקוס וכבר "עליתי" עליה, ועדיין זה לא עוזר לי לפרק את כוחה.
אפשר לקבל קטלוג של חותמים ושאר פרטים?
הספק שלי בזה נובע מכך שהבעיה הכרונית שלי היא כל כך עמוקה, כל כך מטרידה, כל כך לא פתירה בידי הרבה מומחים (זה יותר מאולקוס-זו דלקת קיבה רצחנית) שנואשתי לחשוב שדבר כזה או אחר שהוא קל יחסית יכול לעזור לי.

בקי,
על פני להחליט לא לאכול - לא להחליט לאכול. זה התרגיל, שהרבה יותר קל לא להחליט מאשר להחליט ולא לשבור את ההחלטה.
טובי,
החזיקי באולקוס ככל שתחפצי. הפתרון הרבה יותר קל ממה שנראה לך.
כאן, שינוי תזונה הכרחי ולו משום השינוי הגופני שיעלה אז.
במקביל - תמצית "מי-עצרת" - תתאים מאוד. לעניין חותמים - נדרשים שניים שלושה מרחביים ואחד אישי.
התבונני בספק שאת מטילה באפשרות לטוב - לאו דווקא בהקשר לחותמ או טיפול כזה או אחר.

את מתארת כיצד את עצמך דואגת להתקפי אולקוס. מכאן כפי הנראה עולה בעבורך תועלת מהאולקוס.
לכן, בררי עם עצמך מהי התועלת שעולה בעבורך - לאחר שתזהי את התועלת או התועלות שעולות מתופעת האולקוס - תוכלי לנתק את התועלת מהתופעה. או במילים אחרות - תוכלי להשיג תועלות אלו ממקור אחר - אפשר שאפילו ממקור המכוון לאיזון.

אני רוצה לספר כאן את הסיפור שלי, או חלק ממנו, או את הרצועה האחרונה בסיפור.
לפני כמה חודשים הלכתי לנטורופת.
ידעתי כבר מזמן, שאני צריכה מישהו שיסדר לי ת'עניינים בנושא תזונה, ושיהיה ברוח טבעית.
עכשיו, ממש ברגעים אלו (ובגלל זה התיישבתי לכתוב), אני מרגישה את השינוי העמוק.
כדי לתת תמונה מלאה יותר-
תמיד הייתי שמנמנה, מלאה, לא יותר מדי, עליות וירידות, בתקופות טובות "נוגעת" ברזה. תמיד תמיד התזונה שלי לא היתה נכונה ובהחלט תזונה פסיכולוגית.
ותמיד ידעתי שדיאטה במובן המקובל של המילה, לא נכונה, ממש אסורה, שרק תחריף את הפסיכולוגיות בתזונה.
אז העדפתי לעשות עבודה של קבלה עצמית, ואולי, עכשיו אני מבינה (הודות לכתיבה. תודה)- שכנראה רק עכשיו, משעבדתי מספיק, יכולתי לגשת לפתרונות חיצוניים של אכילה נכונה.

אני כותבת כאן, כי ממש חשוב לי להמליץ לעבור לאכול בריא יותר.
כשאני אוכלת בריא יותר, הגוף מרגיש מסופק, בהכרח גם הנפש.
הכל יותר מאוזן, שקט.
זה משפיע על כל תחומי החיים.
וזה לא דורש ממני מאמץ מיוחד, כי כמו שאמרתי, כשהגוף מקבל את מה שנכון לו, הוא לא מבקש משהו אחר.
אני מיד רואה את ההקבלה לילדים ומגע.
כשמקבלים, מסופקים.
ואולי אצל כל מי שיש הפרעה באכילה, יש חוסר במגע...
הנטורופת שלי אמר משהו יפה-
צריך להתחיל לאט, בלי דרישות קיצוניות, וכמו בשיאצו (טיפול בלחיצות), להתחיל חלש ואז להעמיק.
אז כשהתחלתי, נתתי לעצמי להתפרע (יפעת, אם את קוראת- זוכרת שהתכתבנו על זה?) ועדיין,
אבל פתאום, אחרי חודשים מספר, פתאום בא לי להתעמק.
מבפנים בא הרצון ואף התשוקה להתקצן.
ובאים עוד רצונות להלך רוח טבעי, אבל זה אולי לדף אחר.

והרזיה? מן הסתם, תופעת לוואי של התהליך.

טוב, כאן את ממש לא מדברת כבר על דיאטה אלא על היכולת שלך להתמקד בהבראה שלך ולהפסיק לפגוע בעצמך.
אני ממליצה לך בחום לפנות לצפריר שפרון ולרכוש ממנו חותמ מרפא שיתאים לצרכים שלך.
נראה לי שבמקרה שלך זה יכול לעזור מאד מאד.

שאלה טובה...
בעצם ניסיתי להבין מה אילת תרגיש אחרי יומיים. האם, כשתרעב, היא תאכל לשובע (בלבד), או תאכל כמות לא סבירה.
אני חושבת שאני מנסה לעשות ניסוי תיאורטי, במקום להציע לאילת "אז תצומי יומיים, ואז תאכלי רק עד שתשבעי".

גילה
לאיזו תשובה את מצפה?

אני ממשיכה לשאול - אם תצומי יומיים, מה תאכלי אחרי כן, כשכן תהיי רעבה, שישביע אותך?

קראתי את דבריך מס' פעמים ושקלתי את תשובתי.
אבל אני רוצה לשאול אותך מס' שאלות לפני כן כי חלק מדבריך לא היו ברורים לי לגמרי.

• אם את לא רעבה מה מניע אותך לאכול?
• מה את מרגישה בדרך כלל? שובע? אדישות למזון?
• האם אחרים מזכירים לך לאכול?
• האם את מרגישה תחושת צמא?
• כשאת מתעוררת באמצע הלילה מה מניע אותך למטבח ולקחת את השוקולד?

אשמח אם תוכלי לענות לי על השאלות האלו.
נסי להיות כנה עם עצמך ככל האפשר.
ומהנקודה ההיא נמשיך....

בקי, אבל-
אני אפעם לא רעבה. אני צריכה לצום יומיים כדי שאני אהיה רעבה. וגם אז, תחושת הרעב מתבטאת אצלי בחולשה וכאבי ראש, לא בבטן "מקרקרת" או כמיהה לאוכל.
אני אוכלת כי יש אוכלת. אני אוכלת כי כולם אוכלים. אני אוכלת כי הציעו לי אוכל. אני אוכלת כי כעשיו אוכלים ארוחת בוקר. אני אוכלת כי הילדים משאירים אוכל בצלחת ואסור לזרוק אוכל. אני אוכלת כי אני מתעוררת לעיתים בשתיים בלילה ולפני שאני מבינה מה קורה איתי- כבר הלכה קופסת שוקולד נוטלה.
מה הקשר בכלל בין אוכל לרעב?
אני לא אוכלת כאשר אני מרגישה לא טוב. למשל בזמן וסת.
זה מזכיר לי- כשהייתי צעירה יותר, בתנועת הנוער ויצאנו למחנות קיץ היתה לי רתיעה מבתי השימוש שהיו שם. שרותים עם בור. לא אכלתי במשך שבוע ועוד יומיים קודם כדי שלא אצטרך לגשת לבית השימוש. גם אז לא הייתי רעבה.

ותודה כמובן

בהצלחה...גם לך

בהצלחה.
יופי שהצטרפת

בקי יקירה, א ז החלטתי להצטרף לניסוי (להתעלם מהעובדה שאני מנסה כבר זמן רב) ולראות לאן זה לוקח. אני חשה שבעצם כל רגש שעולה שאני לא מצליחה להכילו מפנה אותי לאוכל שמיד משתיק את הרגש!!! דני לסרי כתב בחד ממאמריו שלמידה היא בעצם תהליך של ויתור על מעשים מיותרים ומבחינתי זה כל כך נכון, לנסות שוב לכוון את המנגנון הרגשי שיהיה מסוגל להכיל ולחיות את רגעי האמת, את הכאן השמח והעצוב והסתם (השעמום) ולא יפנה אותי למעשה מיותר - אכילה. אני בעניין כיוונים היום כנראה כי באו לכוון את הפסנתר שלי וכיוון נוסף הוא כיוון מנגנון הרעב והשובע שכרגע נטול כיוון לחלוטין, האם יש כלי עזר לכיוון כזה? תקן לרעב ושבע. כמה עצוב שמנגנון כל כך טבעי מקולקל, מושבת ע"י מנגנון אחר ... אני מתבוננת בבתי הקטנה ומנסה ללמוד ממנה את המנגנון של הרעב והשבע, רואה עד כמה אצלה הוא מדויק וטבעי... יש למה לשאוף...
אלה הרהורי להיום... ומחר יום חדש

בקי, תודה על התשובה המפורטת. להדפיס ולתלות על המקרר. אפשר לקבל את כתובת האתר המדובר?

מסכימה איתך...

לתוכנית שעברת יש אתר אינטרנט נחמד מאד.
מה שאת אומרת זהה לגישה שאני מציעה פה.
ההתמקדות היא לא באוכל אלא בתחושת הרעב ואבחנה בין רעב פיסי לרעב פסיכולוגי. והתמודדות עם הרעב הפסיכולוגי ע"י העברת השליטה והמודעות חזרה לידיים שלנו
לדעתי אי אפשר לטפל בבעיה של אכילת יתר בלי לדבר עם אוכל. אבל אפשר לעשות זאת בלי הגבלות על אוכל ובלי ספירת קלוריות, או הפרדה של מזונות או הגבלת סוגי מזון.

בקי... אני פתאם חושבת שהשם של הדף קצת מטעה! אחת המסקנות שאני הגעתי אליהן כתוצאה מההבנה שדיאטות לא עוזרות היא שהבעיה אינה באוכל. אלא בעיה רגשית ואם הבעיה הרגשית תטופל יחלוף גם הסמפטום של האכילה המיותרת. ומן הסתם המשקל ירד מעצמו.
עברתי בזמנו סדנא שנקראת "חופש מאוכל" בה מוצעת תוכנית דומה. איני יודעת אם "מותר" לי לכתוב את עיקריה באתר.

אני גיליתי (לא מעט בהשראתה של fly lady) שאני יכולה לנקות את הבית במקום לאכול, כשאני עצבנית או משועממת, זה מספק כמעט באותה מידה, פחות קלוריות, וגם מרווחים בית נקי. אבל לא תמיד יש לי את האנרגיות להתמודד עם הלכלוך.
בקי השיטה שלך נשמעת מאוד טוב, תוכלי להרחיב? האם גילית דרכים להבחין בין רעב פסיכולוגי לרעב אמיתי?


השאלה שלך היא בעצם מהות כל העינין. ליצור הפרדה ברורה בין רעב פיסי לרעב פסיכולוגי או יותר נכון לתחושות ומצבים מסויימים שאנחנו מתרגמים אותם לרעב כחלק ממנגנון ההדחקה שלנו.

---

הפיתרון המעשי הוא:
שלושת השלבים.
כשאת מרגישה רעב עיצרי כל מחשבה אחרת שעוברת בראשך באותו רגע ושאלי את עצמך:

• האם אני באמת רעבה?

עשי לשניה או שתיים תהליך של כניסה לתוך הגוף ובדקי את הקיבה שלך. האם היא מקרקרת מרעב? אולי את פשוט צמאה?
אם אינך רעבה באמת שאלי את עצמך שאלה שניה:

• מה היתה התחושה או המחשבה בשניה שלפני הרעב? נסי להיזכר מה חשבת או הרגשת ברגע שלפני. זה החלק הכי חשוב. פה את בעצם מתמודדת עם מקור הבעיה.

אם קשה לך לעקוב אחרי התוצאות רישמי אותן במילה אחת על דף. בערב שבי והסתכלי בדף. שימי לב מהן התחושות שאת מתרגמת לרעב. נסי להיזכר באירועים עצמם. האם זה היה כעס? חישבי כיצד את מתמודדת עם כעס. האם את נוהגת לבטא את הכעס או שאת מנסה "לבלוע את הצפרדע"? האם זה היה שיעמום? האם את מנסה למצוא לעצמך עיסוקים או שאת נכנסת ללופ של תיסכול ושיעמום.... וכן הלאה.
בדקי את עצמך ושתפי אותי במסקנות אם בא לך.

תודה על פתיחת הדף. אני מתמודדת עם משקל עודף רב ולפני כשנה הגעתי למסקנה שדיאטות לוקחות אותי תמיד לכיוון ההפוך.. ולכן הפסקתי לעשות דיאטות. הניסיון שלי הוא לנסות להרגיש את הגוף שלי, להקשיב לו, לבדוק אם אני באמת רעבה פיזית או רעבה לדברים אחרים שאוכל לא יכול לספק. וקשה קשה...

---

זה בדיוק מה שאני מדברת עליו.
נסי לפעול לפי השיטה שפיתחתי. היא מסודרת וברורה וקל לעקוב אחריה. היא תיתן לך את התשובות לשאלות ששאלת.
הסתכלי למטה בתשובה שנתתי ל מיכל שץ

אני שמתי לב שאני אוכלת גם כשאני שמחה ונרגשת. ההרגשה שמובילה אותי הכי מהר לאוכל היא של זרימת אנרגיה חזקה בגוף. דווקא כשאני מדוכדכת, יותר קל לי לשלוט באכילה שלי
ובכלל שמתי לב שהתריוצים שלי לאכול הם מאד מאד מאד מגוונים. אני מאד יצירתית בהם.
ועוד שמתי לב, שכשאני מרזה ובמיוחד כשמתחילות לבלוט לי העצמות בכתפיים, אני מרגישה מאד חשופה. וזה מפחיד אותי, כמובן עוד סיבה לאכול.

---

העינן הוא לגלות מה גורם לנו לקישור בילתי רצוי לאוכל. מה שגורם לך הנאה ושמחה הוא טוב. השאלה היא איפה את מוצאת את עצמך מתוסכלת מהאכילה המיותרת?
אגב, אני מאמינה שלכל אדם יש את המשקל המתאים לו. לאו דווקא משקל קל. למשקל ולנפח הגוף יש משמעות רבה בדימוי העצמי שלנו. לפעמים השומן מגן עלינו מהעולם.
נסי לחשוב אולי למה את מרגישה מאויימת כשאת רואה את עצמת הבריח שלך?
האם גם אצל אנשים אחרים את מרגישה דחיה או איום מעצמות בולטות?

אני חושבת שמה שהיעלת הוא נכון מאד.
בנוסף יכול מאד לעזור להתרגל לאמר לעצמך בלב בכל פעם שאת עומדת להכניס משהו לפה (גם זנב בננה או חצי עוגיה מהילדים) "אני עומדת לאכול עכשיו" ואז לאכול.
זה יעלה מאד את המודעות שלך לנישנושים או ל"טעימות"

אני משתתפת מזה כחודשיים בקבוצה של או.אי, והעקרונות שלהם קשורים במידה רבה למה שכתבת פה.
הרעיון הוא כמו קבוצות גמילה לאלכוהוליסטים, להתמודד עם אכילה כפייתית (אכילה שאינה נובעת מרעב או מצורך של הגוף אלא מפיקסציות פסיכולוגיות כמו שכינית אותן) בדרך של שנים עשר הצעדים.
אין שם שום דיאטות, שום התייחסות למה כן או מה לא אוכלים. ההתמודדות היא עם הכפייתיות (אשר מתבטאת במקרה הזה באכילה כפייתית) ולא עם האוכל עצמו.
מבחינתי חוויה מעניינת שעברתי היא שקלטתי פתאום שאני אוכלת הרבה פעמים בעמידה במטבח, "מתוך הסירים", תוך כדי שאני מבשלת או אופה. החלטתי לאכול כל דבר שאני אוכלת מתוך צלחת עם סכין ומזלג. זה כאילו פרט שולי, אבל מתוכו לשנות את הרגלי האכילה הלקויים שלי. בהתחלה זה היה מאד קשה, מה שרק מעיד על כך שהבעיה איננה דווקא עם האוכל (הרי יכולתי לאכול בדיוק אותו דבר, רק מתוך צלחת) אבל לאט לאט זה מצליח ואני מרגישה איך דברים משתנים.
אחד הדברים המעניינים באו.אי הוא שהצעד הראשון בין הצעדים הוא דווקא להרים ידיים, לא לומר לעצמך שיש לך כח להחליט כן או להחליט לא אלא להכיר באין לי כח, כמו שהצעד הראשון בגמילה מסמים, למשל, יהיה להכיר בזה שהתמכרת ושאתה לא יכול להפסיק בכל רגע שתרצה.
אחרי האיפוס הזה פונים לעזרתו של כח עליון - גם מעניין לראות איזה שימוש או.אי עושה בכח עליון למרות שיש שם אנשים לא דתיים ולמרות שהשימוש הזה הוא לא דתי. אני עוברת את זה בחו"ל, שכאן הקשר של אנשים עם אלוהים נדמה לי הרבה פחות טעון מאשר בארץ, אבל אני יודעת שיש גם קבוצות בארץ.
עד עכשיו זה נראה לי מעניין ומקדם. צריך להתגבר קצת בהתחלה על אנטי-קבוצות (זאת קבוצה מאד קבוצתית כמו בסרטים, "שלום, אני X, קומפולסיב איטר" "שלום X, טנק יו פור שרינג" וכולי.
אבל יתרון רציני לעומת יתר השיטות - חינם.
וגם מוצא חן בעיני הרעיון שצריך לטפל בכפייתיות ולא באוכל.

הדף הזה הוא דף רעיוני.
אני מנסה לפתח רעיון שיש לי ואשמח לשיתוף הפעולה שלכם.
אשמח לשאלות או להערות. כאן או במייל הפרטי שלי
[email protected]
עוף החול

---

אני מתמודדת עם עודף משקל שגורם לי חוסר נוחות. 10 ק"ג פחות ואני אדם חדש.
ניסיתי מעט מאד דיאטות. אני לא אוהבת דיאטות. הפעם היחידה שהצלחתי היתה עם שומרי משקל כי שם אוכלים הכל ורק שומרים על מסגרת ומעלים את המודעות.
הדיאטות שמלמדות לאכול לא נכון מאד לא חביבות עלי. לא אטקינס עם השטות הזו של לא לאכול פחממות ולא כל מיני דיאטות שיש בהן "ארוחת פרס" כי הרעיון שאוכל הוא פרס נוגד את כל רעיון הדיאטה הבריאה. וכהנה וכהנה רעיונות טיפשיים.

הבנתי שבשביל לרזות אני צריכה לשנות את צורת החשיבה שלי ולא את צורת האכילה שלי. אני יוצאת מתוך נקודת מוצא שאני אוכלת בסך הכל אוכל מאוזן. לא אורגני ולא צמחוני. רק שילוב נכון ונח של כל החומרים הדרושים לגוף תוך התחשבות בהעדפות הקולינריות שלי. הבעיה היא לדעתי במקום שתופס האוכל בחיים שלי. אוכל הוא פיצוי על כעס, שיעמום, חוסר נוחות או מבוכה. ואת המרכיב הזה אני רוצה להוציא מחיי.

היום עשיתי ניסוי עם עצמי. בבוקר שתיתי כוס מיץ תפוזים טרי (זה מה שבא לי הבוקר) ויצאתי לסידורים. לא הייתי רעבה. בכל פעם שבה הרגשתי שאני חושבת על אוכל שאלתי את עצמי למה אני חושבת על אוכל והאם אני רעבה? התשובה היתה "אני לא רעבה ואני חושבת על אוכל כי... פעם זה היה בגלל שלא היה ברור לי לאיפה אני צריכה לנסוע, פעם אחרת בגלל שגיליתי שהתבלבלתי ונסעתי בדיוק לכיוון המנוגד לחנות שאליה הייתי צריכה ללכת ופעם נוספת בגלל שחשבתי עם פרוייקט גדול שעומד לפני ואין לי חשק להתעסק בו. לסיכום בבוקר קצר אחד חשבתי על אוכל 4-5 פעמים כשלא הייתי רעבה. חזרתי הביתה ועשיתי מס' דברים וכששוב מצאתי את עצמי חושבת על אוכל שאלתי את עצמי את השאלה ועניתי לעצמי שאני רעבה. ניגשתי אל המקרר ולקחתי לי שעועית ירוקה מבושלת בכמות שנראתה לי סבירה. חיממתי ואכלתי. כשסיימתי שאלתי את עצמי שוב האם אני רעבה ועניתי לעצמי שלא. עדיין נשאר לי החשק "לנשנש" בגלל הטעם אבל אני כבר לא רעבה.
במשך היום בכל פעם שעניתי לעצמי שאני לא רעבה אימצתי לעצמי את הרעיון של צפריר לאמרתי לעצמי בראש "אני בוחרת שלא לאכול עכשיו" ופתאום תחושת ה"רעב" עברה והרגשתי הרבה יותר קלילה.
החלטתי לא להגביל את עצמי משום מזון. אני אוכל מה שמתחשק לי ברגע שאני רעבה (גם אם זה מנת פלאפל או עוגה) אבל התנאי שלי הוא רעב אמיתי. האתגר כרגע הוא ללמוד לזהות את תחושת הרעב ואת תחושת השובע ולהפריד אותם מה"חשק".

הרעיון שעומד מאחורי הדיאטה הזו הוא להתמודד עם פיקסציות פסיכולוגיות שיש לנו.
אם מסתכלים באנשים רזים אפשר לראות שהם אכלים הכל ובלי יסורי מצפון. אבל הם מפסיקים לאכול ברגע שהם שבעים. הם לא מנשנשים. הם גם לא מגיבים על כעס, תיסכול, שיעמום או בילבול באכילה.
כל הדיאטות מתמקדות רק באכילה נכונה ולמידה של עקרונות אכילה חדשים אבל בכדי להטמיע אותם אנחנו חייבים לשנות את צורת החשיבה שלנו. מכיוון שמדובר בדברים שאנחנו עושים בתת מודע הרי שכל תהליך של למידה מודעת לא יוכל להתמודד בהצלחה עם הבעיה והדיאטה נידונה לכישלון.
אנחנו חייבים לעשות תהליך של "אילוף" התת מודע שלנו ולנתק את ההקשר בין תחושות מסויימות לבין אכילה. ברגע שהקשר ינתק באופן טיבעי תרד מאד צריכת המזון ובמיוחד צריכת המזון המזיק (סוכרים ושומנים) שמהווה "מזון פיצוי".
וגם לא תהיה בעיה בעתיד מכיוון שלא מדובר בהרגלים חדשים אלא ויתור על הרגלים ישנים.

אם אתם מנסים את הרעיון שלי ספרו לי בבקשה איך זה הולך?