תודה שעדכנת, אני מאוד מזדהה עם התחושה.
לי יש הרגשה שהפתרון הוא בתוך תוכי. יש רגעים שאני מרגישה שהחור אצלי בבטן מתמלא ואני מאושרת. זה לא קורה הרבה.
בכל מקרה, אני משתדלת לקחת את האחריות על האושר שלי על עצמי ופחות לתלות את האחריות הזו באחרים. ככל שאני עובדת על זה יותר, ומצליחה בזה, כך אני מרגישה יותר טוב...

עדיין אני מרגישה שאני צריכה עזרה ואני מנצלת את ההזדמנות בשביל לשאול -
יש המלצה על פסיכולוגית טובה באזור השפלה? אבל ממש טובה...(היה לי כבר נסיון עם אחת לא כל כך טובה)

הי מחפשת :)
אני פה מדי פעם, החזרת אותי עכשיו לדף הזה
לא חזרתי אליו כי הרגשתי שלקחו אותו קצת לכיוונים שהיו לי זרים
והחיים? לא ממש התגלגלו
תקועים באותו המקום פחות או יותר
פחות טוב לי בבית
הכמיהה אל ההוא עם כמה שהיא רק סימפטום, בכל זאת יציבה וקיימת בעוצמה שעולה ויורדת מדי פעם
תחושת המצוקה החריפה קצת פחות כואבת עכשיו
בתקופה שכתבתי הייתי אחרי משבר די גדול
זהו, בערך
ומה איתך?

הי מחפשת,
האם את עדיין כאן?
אני אשמח לשמוע איך התגלגלו חייך...

כמה שאלות שעלו לי בעקבות הקריאה:
האם בעבר הרגשת עם בעלך משהו דומה למה שאת מרגישה עם הבחור השני?
האם תחושת הגעגוע הזו היא בעוצמה קבועה או שהיו פעמים שכמעט לא הרגשת אותה?
האם יש שינוי בתחושה ביחס ל [u]במערכת ההורמונלית[/u] ? - אצלי למשל חלק מהתחושות שאת מתארת מאד מוכרות בזמן ביוץ, ודועכות בהמשך.

מה קורה לך מחוץ לבית? איך את מרגישה ביחס לעבודה שלך?
האם את עוסקת באיזשהו סוג של יצירה? כמו ציור או ריקוד למשל?

מבין השורות עולה לי דימוי של אדם שהולך לעבר מטרה מדומיינת, אך למעשה הולך על הליכון ותקוע באותו מקום. לא יודעת אם את מתחברת. אולי זה שלי. מרגישה צורך בהתפתחות, בתנועה ביצירה.

_עוד לא הצלחתי לאסוף כח להתמודד עם השאלות האלה, אבל אני חושבת שהדמעות הן סימן שיש פה משהו אמיתי שאני צריכה לברר.
אין לי ספק שעניין הזהות, מי אני כשאני במחיצתו, מהותי כאן. ממנו נגזרת התחושה של לשרוף הכל וללכת לחיות חיים אחרים לבד, עם זהות חדשה._
אם תרצי להמשיך את הבירור הזה יחד, אני פה.
אני מאמינה שיש לך כאן קצה חוט משמעותי לשחרור הכאב והתסכול.

_יש פה נקודה שקשה לי להתמודד איתה, שכנראה מהסיבה הזו גם התעלמתי ממנה, כל נושא מערכת היחסים עם בן הזוג שלי.
הכל טוב, ולא טוב לי. מרגישה שזה קונפליקט שאני לא יכולה לצאת ממנו, שהלוואי והוא היה ממש רע אלי והייתי יכולה לעוף משם,
ולכן "הקלה" ולא "פתרון". כנראה לא מאמינה שיכולה למצוא פתרון._
כתבת שתחושת הכאב והרעב למשהו אחר, הכמיהה העמוקה - היו בך עוד לפני שפגשת אותו.
ולכן, לא בטוח שאם "תצאי משם" תמצאי את הפיתרון או את ההקלה. כרגע את חווה חוויה, שהיא אולי אשלייתית, שאם תצאי משם תחושי הקלה, שהסבל והכאב נגרמים בגלל מערכת היחסים שלא מספקת. יש לי תחושה שהרעב הזה ילך איתך לכל מקום אליו תלכי.

זה לא אומר שמערכת היחסים הזוגית שלך לא דורשת התייחסות או שינוי. זה אומר שלא בטוח שמערכת יחסים מספקת או בן זוג אחר בהכרח יביאו את ההקלה שאת מחפשת. לתחושתי ההקלה תוכל להגיע רק מבפנים, לא מבחוץ. כתוצאה מעבודה פנימית שלך עם עצמך.

מחפשת... ולפעמים מוצאת.

אם הבנתי נכון - את אומרת שהעניין הוא לא משיכה פיזית, אלא משהו עמוק, חוסר סיפוק נפשי.

קשר זוגי לא מספק לא חייב להיות "רע" בהגדרה.
אולי חוסר תשומת לב, אולי אדישות, אולי חוסר מסוגלות רגשית, אולי ביקורתיות יתר.
אולי את לא מקבלת ממנו מספיק תמיכה/עידוד/הערכה/מחמאות/השלימי את החסר.

רק את יכולה לענות לעצמך על השאלה "מה חסר".
אולי זה יקח קצת זמן, אבל תשאלי את עצמך שאלות (או אולי את כבר שואלת גם בלי העצות שלי...)
והתשובות יגיעו, כי כשאנחנו בפוקוס על משהו מסויים אז דברים עולים למודעות.

ועוד משהו קטן - (())

אני הייתי מדברת עם [po]אורנה שפרון[/po] היא מדהימה

_אני באמת ולגמרי ברצינות מאוד מאמינה בזה, שאנחנו בוחרים את היחס שלנו לחיים
אבל אני נוכחת לדעת, שהאמונה הזו לא הביאה אותי למקום טוב._
אין לי חלילה כוונה לפגוע או לחזור על דברי איתם הבעת הסכמה.
אבל, מדבריך נובע שכנראה בגלל שאת לא מאמינה בדברים הנכונים את מגיעה למקום לא טוב.

[u]אין לי ספק שעניין הזהות, מי אני כשאני במחיצתו, מהותי כאן. ממנו נגזרת התחושה של לשרוף הכל וללכת לחיות חיים אחרים לבד, עם זהות חדשה.[/u]
האם זו לא דוגמה לתוצאה של אמונה לא נכונה (אותה אוהבת תעשיית האשליות לשווק). אמונה שגוררת אותך למקום לא טוב (מילא פרידה מהבעל זו גזירה שאפשר לעמוד בה אבל פרידה מהילדים?).

[u]יש פה נקודה שקשה לי להתמודד איתה, שכנראה מהסיבה הזו גם התעלמתי ממנה, כל נושא מערכת היחסים עם בן הזוג שלי.[/u]
תמיד זה מגיע לזה בסוף. את הילדים, ההורים האחים והאחיות אי אפשר להחליף ותמיד אפשר לטעון שלא בחרנו אותם
את בן הזוג לכאורה כן בחרנו ויש גם מחשבה שאפשר בגירושים להתנתק ממנו ולצאת לדרך סוגה בשושנים.
הרי יש לכם ילדים משותפים שקושרים אתכם לזה לזה עד סוף החיים.
מי שמעודד גירושים הוא מי שמרוויח מזה - המערכת הצרכנית. אתם תצטרכו בשלב הראשון עורכי דין, בלשים, טוענים רבניים, אחר כך כל אחד מכם ישאר רק אם חצי מהרכוש, תעברו לגור בשתי דירות ולנהל שני משקי בית עם אותה הכנסה או עם הכנסה קטנה יותר, יכולת המיקוח שלכם במקום העבודה תרד.... בקיצור מערכת השיעבוד והניצול גזרה קופון יפה מהגרושים.

[u]שהלוואי והוא היה ממש רע אלי והייתי יכולה לעוף משם,[/u]
בעלך לא מוכן למלא את תפקיד הרשע הקלאסי ולמזלך את לא מוכנה עדיין לשחק את תפקיד האישה המשתחררת מכבלי השיעבוד.

הכיוון ההורמונאלי שהציעו כאן יכול להיות מאד רלוונטי.....

אני הייתי בודקת אפשרות אחרת לגמרי.
אולי משהו השתבש לך במערכת ההורמונלית? אולי כל זה רק מחשבות בגלל דיכאון כלשהו?
ודיכאון, לפעמים נובע סתם מתזונה לקויה, שינה לקויה, לקיחת גלולות לא מתאימות וכו'.
הייתי בודקת גם את זה, לפני שקופצים ישר לפתרון ה"בעיה".
לפעמים התשובה באמת מתחת לפנס.
(הייתי שם...)

ו - פלונית - אם תרצי לשתף, אני ממש אשמח, אולי זה יעזור לראות דברים שקשה לי לראות

תודה.
אני חושבת הרבה על מה שכתבתם פה.
את העניין של "לבחור באושר", "לאהוב את מה שיש", וכו'
אני חוששת שתירגלתי היטב כל החיים, אולי טוב מדי.
אני באמת ולגמרי ברצינות מאוד מאמינה בזה, שאנחנו בוחרים את היחס שלנו לחיים
אבל אני נוכחת לדעת, שהאמונה הזו לא הביאה אותי למקום טוב.
יש דברים שצריך כנראה להקשיב להם, יש דברים שצריכים לקבל מענה. זה בכל אופן מה שמאוד גואה בי עכשיו.
אני מאוד מאוד חוששת להתאמץ ולהתגבר על הכאב ו"לבחור בחיים", בדיוק בגלל מה שעירית כתבה, בגלל התחושה
שאולי הכאב הזה אמור להזיז אותי, ואני רק עוד לא יודעת לאן.

עירית, מה שכתבת גרם לי לבכות. במיוחד

[u]מה יש בו, שמעלים את הכאב? מי את כשאת במחיצתו?[/u]

עוד לא הצלחתי לאסוף כח להתמודד עם השאלות האלה, אבל אני חושבת שהדמעות הן סימן שיש פה משהו אמיתי שאני צריכה לברר.
אין לי ספק שעניין הזהות, מי אני כשאני במחיצתו, מהותי כאן. ממנו נגזרת התחושה של לשרוף הכל וללכת לחיות חיים אחרים לבד, עם זהות חדשה.
תודה. צריכה עוד לחשוב על זה.

העניין של אהבה פיזית לאחר - גם אם נכון שהמשיכה הפיזית אליו קיימת והנוכחות שלה מורגשת, עדיין אני לא מרגישה שזה
מה שעומד בלב העניין. המחשבות האובססיביות אינן פיזיות, הן ממש מחשבות על מה הוא חושב, מה הוא היה אומר, איך הוא חי, מה הוא עושה.
אני לא מרגישה שאיזשהו "מימוש" פיזי איתו, ייתן מענה לסימני השאלה, גם אם זה מאוד מושך וגם אם זה יהיה נעים ואפילו מסעיר,
לא חושבת שמשם תבוא ההקלה לכאב הגעגוע הזה.
מכל מקום אין בינינו קרבה שמאפשרת מימוש כזה, החיים שלנו מאוד לא משיקים, כאמור, ומעולם לא היה ביננו קשר רציף.

יש פה נקודה שקשה לי להתמודד איתה, שכנראה מהסיבה הזו גם התעלמתי ממנה, כל נושא מערכת היחסים עם בן הזוג שלי.
הכל טוב, ולא טוב לי. מרגישה שזה קונפליקט שאני לא יכולה לצאת ממנו, שהלוואי והוא היה ממש רע אלי והייתי יכולה לעוף משם,
ולכן "הקלה" ולא "פתרון". כנראה לא מאמינה שיכולה למצוא פתרון.
לוקחת קצת אויר, מקווה שאמצא כוח לדבר על לזה.

בהמשך לחלק הראשון:
הכותרת של הדף מתארת קונפליקט. את מחפשת הקלה ולא מוצאת.
שאלה מאד חשובה שנשאלת היא מה בעצם היא אותה הקלה שאת מחפשת? האם היא קיימת?
האם מה שאת מחפשת קיים?
האם העובדה שאת קוראת לזה הקלה מניח שלעולם הבעיה לא תיפתר?

כעת לחלק השני:
לדעתי, מצאת משהו (מישהו) שאת חושבת שאיתו זה יהיה אחרת. בעצם יש כאן החצנה של הבעיה כי את מציינת שהבעיה היא בחיפוש שלך ולא בבן הזוג שלך. בן הזוג שלך אולי מעצים או רק מאפשר לך להרגיש ככה אבל הוא לא הגורם. את הרגשת ככה לפני שהכרת אותו. מה שמונע ממך לחפש את ההקלה אצל אותו גבר הם דברים רציונאליים ואני מניח שמדובר בשילוב שך מוסר, תגובת המשפחה והסביבה.

מציע לך לבדוק אם למעשה את לא מבקשת בדף הזה לגיטמציה לעשות את אותם דברים לא רציונאליים. את מציירת מצב בו לכאורה התשובה לבעיות שלך היא במרחק של שבירת כמה מחסומים רציונאליים שאת לא מסוגלת לשבור.

ראי,
אנחנו יכולים לשלוח לך מכאן חיזוקים ואנרגיה לעשות את שליבך חפץ וכך תסירי לפחות ביחס לעצמך את האחריות למעשה הלא רציונאלי.
זכרי רק שכאן נגמרת התמיכה. את התמודדות עם התוצאות תצרכי לעשות לבד.
האם זה יביא לך את ההקלה המיוחלת.

מזדהה...

_אופציה אחת היא שהאיש הזה מהווה עבורך הסחת דעת מאוד נעימה ומושכת מהכאב שאת חווה. כלומר, אולי הוא לא התרופה אלא רק פלסטר?
ואופציה שניה היא, אם הוא אכן מייצג תרופה, אז כדאי לבדוק - מה יש שם, מה יש בו, שמעלים את הכאב? מי את כשאת במחיצתו? מה או מי הוא מאפשר לך להיות?_
מסכימה עם עירית לוי
וחושבת או יותר נכון שואלת,איזה מערכת יחסים יש לך עם הבעל? איך התקשורת ביניכם? האם הוא קשוב אלייך? האם אתם מדברים על הכל פתוח ויש הבנה ואכפתיות?
האם תוכלי להרשות לעצמך טיפול?למשל דימיון מודרך? זה מאוד יכול לעזור ולהעלות את כל הדברים שמתחבאים בתת מודע,ואז תוכלי לקבל את התשובות והתובנות שרצית.
בנתיים אוכל להגיד,תשתחררי מהאשמה שאת חשה,הכל בסדר :-) תנשמי עמוק,את עוברת עכשו תהליך וכנראה שהדחקת את זה הרבה שנים,והנה עכשו זה עולה, את מוכנה לו.
בהצלחה (())

מעבר לכל המילים וההסברים על גלגולים אחרים ומיני פילוסופיות אחרות.. מה שכתוב בין השורות ומה שמתבקש
זה הצורך שלך באהבה פיזית לאחר. את מרגישה כבוייה. את צריכה את נשיקת החיים , על אחת כמה וכמה שיש כבר מישהו
שנמצא כבר במחזור מחשבותייך וגופך. ב ה צ ל ח ה. הקשיבי לעצמך.
ולא , אני לא חושבת שזה יהרוס ויפרק, זה יכול להשקות ולהצמיח את הקיים. בהחלט

התרופה שלך היא להכנס לתוך האמת
ברוכה הבאה
לא לעשות מעשה אל חזור
הכאב יהיה גדול יותר וצריך לידאוג שלא הגוף יהיה חולה ןיפתח סרטן חס וחלילה

_כל החיים, אבל כל החיים ממש, אני חיה עם איזה געגוע פנימי צורב, למשהו שאני לא יודעת מהו.
זה יומיומי, מרגישה את זה כמעט כל הזמן._
זה נשמע כמו געגועים למשהו אמיתי שחווית. ושכחת.
אולי חוויה מחיים אחרים?

המחכימון שהופיע:
כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם-נוכל לבחור בחירות- כאן ועכשיו.
{@

הי [b]מחפשת,[/b]

כותבת כמה דברים שעלו לי בזמן הקריאה, אולי זה יתן לך איזשהו פתח -

הגעגוע שאת מרגישה לא נראה לי כמו משהו שצריך או שאפשר בכלל להשתיק, אלא משהו שכדאי להקשיב לו, למקור שלו ולתת לו מענה או שחרור.
הכאב הזה הוא מצד אחד מאוד לא נעים, מתסכל נורא, אבל מצד שני הוא גם מעורר אותך ומכוון אותך להפנות את הפוקוס את משהו שמבקש מענה והתייחסות. אולי הוא קורא לך להתעורר ולהתחבר אל איזו מהות פנימית אמיתית? ייעוד? מטרה? או אולי לשחרר משהו שהגיע זמנו להשתחרר?

[u]המצב הזה מאוד החריף בזמן האחרון, מרגישה כאילו עוברת את גיל ההתבגרות בפעם השניה[/u]
ובאותו קו מחשבה - אולי עכשיו את בשלה להתמודד עם הדבר, לפגוש אותו, לשחרר אותו.

האם את יכולה לזהות טריגר או טריגרים שמציפים אל פני השטח את התחושה הזאת?
מתי זה הכי מציק?
ומה קרה בתקופה האחרונה בה את חווה החרפה?

_מחשבות קצת אובססיביות, לא רציונליות, לעיתים רחוקות אני שוהה במחיצתו יחד עם עוד הרבה אנשים אחרים,
שם אני מרגישה טוב, שם לא כואב לי כלום. כאילו יש לו את התרופה לכל מה שכואב לי._
חושבת על שני כיוונים שאת יכולה לבדוק כאן:
אופציה אחת היא שהאיש הזה מהווה עבורך הסחת דעת מאוד נעימה ומושכת מהכאב שאת חווה. כלומר, אולי הוא לא התרופה אלא רק פלסטר?
ואופציה שניה היא, אם הוא אכן מייצג תרופה, אז כדאי לבדוק - מה יש שם, מה יש בו, שמעלים את הכאב? מי את כשאת במחיצתו? מה או מי הוא מאפשר לך להיות?

{@

קצת קשה לי לענות לך כי תשובתי קצרה ועלולה להיתפס כאכזרית.
את לא מוצאת כי את מחפשת משהו שלא קיים בתודעה שלך שכן אם היה קיים היית מוצאת אותו.
משול הדבר לחשק למשהו טוב שנגמר בבהייה חסרת תוכלת במקרר או במזווה.
משול הדבר לחיפוש עקר של בגד יפה בחנות
משול הדבר לחיפוש האני של אנשים רבים

החיים שאנחנו חיים וחווים שונים מאד מהחיים שתעשיית האשליות מוכרת לנו.
תעשיית האשליות נוטעת בתת מודע שלנו מחשבות לגבי מה טוב מה נכון ומה צריך להיות.
היא גם אומרת לנו שזה קרוב ומעבר לפינה
אנחנו מתמכרים לחלומות האלו ושוכחים שהם חלומות תעשייתים ולא חלומות שלנו.
בדרך כלל מטרתה הנסתרת של התעשייה היא לעודד אותנו לצריכה לא מודעת של מוצרי מותרות.
היא מבטיחה לנו שיש אושר מיוחל ושהדרך אליו היא בצריכה וצרכנות של אותו משהו חסר.

יכול להיות שקלטת רק חצי מהמסר של אותה תעשייה. את מרגישה את המחסור שהם יצרו אבל אולי לא קבלת את הפתרון שהם מציעים או שאת לא יכולה לממש אותו.


עצתי - אף היא קצרה ופשוטה מאד. בחרי באושר
לדעתי, אדם בוחר אם להיות מאושר או או האם להיות מסופק או לא.
אדם לא נהייה מאושר או מסופק כי משהו קורה לו. אדם מקבל את סיפוקו ואושרו מהחלטתו להיות כזה.
תעשיית האשליות כאמור מנחה אותנו לבחור באי אושר ובאי סיפוק.. המטרה כאמור השתעבדות לצריכה של דברים שלא צריכים.
בחני את מה שכן יש לך ונראה שיש לך די הרבה.
בנוסף לכל האמור את ובני ביתך בריאים ונראה שהצלחתם להקים מסגרת חיים סבירה.
תחשבי איך תוכלי להנות יותר ממה שיש לך כי את מה שאין לך אולי אין.

בהצלחה

לא יודעת מאיפה להתחיל את הכל, אולי ממה שקורה עכשיו
נשואה, ילדים, עובדת במשרה מלאה.

כל החיים, אבל כל החיים ממש, אני חיה עם איזה געגוע פנימי צורב, למשהו שאני לא יודעת מהו.
זה יומיומי, מרגישה את זה כמעט כל הזמן.
כשהייתי ממש צעירה חשבתי שזה געגוע למי שאתחתן איתו, זה שאני עדיין לא מכירה.
אבל הנה, התחתנתי, כבר לפני עשור, והגעגוע עוד איתי.

המצב הזה מאוד החריף בזמן האחרון, מרגישה כאילו עוברת את גיל ההתבגרות בפעם השניה
רק רוצה להסתגר בחדר ולשמוע מוזיקה, לא לראות ולא לדבר עם אף אחד.
חוזרת מהעבודה, הילדים כל כך מתוקים, ואני עם המכאוב הממש פיזי הזה בבטן, לא מסוגלת להתפנות אליהם,
חסרת סבלנות, כואב לי, משעמם לי.
מוצאת את עצמי, בזעזוע, חושבת על חיים אחרים, לבד - בלי בעלי, בלי הילדים
מוצאת את עצמי חושבת על גברים אחרים, יש אחד מסויים, רחוק ממני פיזית ולא יוצא ממחשבותי
מחשבות קצת אובססיביות, לא רציונליות, לעיתים רחוקות אני שוהה במחיצתו יחד עם עוד הרבה אנשים אחרים,
שם אני מרגישה טוב, שם לא כואב לי כלום. כאילו יש לו את התרופה לכל מה שכואב לי.

אני אפילו לא יודעת מה אני שואלת, רק מרגישה שהכאב הולך ומתגבר מיום ליום,
ושאין לי שום פירוש או הסבר או רעיון לאן לקחת את זה, ומה לעשות.
שולחת.