מחפשת שינוי יקרה
הגעתי רק עכשיו לעמוד שלך, בנוגע
לבן זוג קר משנת 2007
הזדהיתי איתך במאת האחוזים. עד רמה שזה הפחיד אותי.
אני בת 27, סטודנטית במדינה אירופאית, נמצאת עם בן זוג כבר שלוש שנים..
ובסיטואציה דיי דומה לשלך. בעניין הבדידות, הכאב, האו סי די.
הזדהיתי עם כל המצבים שתיארת, ציטוט ממך:
כאשר אני מרגישה "אשה מוכה" זה בעיקר כשאני מתפרקת לגמרי ובוכה עד חוסר חמצן והוא נהיה יותר קר ומסתגר ואף מזלזל. הוא טוען בדיעבד שהוא פשוט לא יודע מה לעשות במצבים כאלה. וגם שהוא כועס שאני עושה פיל מזבוב.. שאני הורסת את ה"שלווה" שהייתה במערכת היחסים שלנו. אה וכמובן שאני מאשימה אותו, כי אם סתם הייתי בוכה ומתפרקת בגלל משהו חיצוני (נגיד אימא שלי) אז הוא כן היה תומך בי ורגיש אלי אבל בגלל שזה מופנה אליו ואני בעצם מאשימה אותו אז הוא לא יכול להיות אמפתי.
פשוט מזדהה לחלוטין.תיארת את התחושה שלי באופן מדויק. הוא אמנם לא בנאדם קר באופיו. אך כאשר מדובר במריבה קשה, או שעצבים אשר יוצאים עליו, אני מקבלת ממנו גל קור השותף אותי ומכאיב לי בעצמות.
כמובן שכאשר הדמעות והכאב מגיע ממקור אחר, הלא קשור אליו, כגון בעיות עם משפחתי, אני מקבלת ממנו תמיכה מלאה.
אנחנו נמצאים כיום בסיטואציה לא פשוטה, על סף פרידה. זה בא מהכיוון שלו. בטענה שנמאס לו מהריבים, העצבים, וכעס ותסכול שיוצא עליו תמיד. הוא מיואש, ונשמע כאילו וויתר.
אני קוראת את המילים שאת כותבת היום. עם בן זוג אחר, מאושרת. בטוחה. יודעת שזה היה צריך להגמר.
ואני נמצאת בצומת דרכים, האם עליי להלחם על החבר הכי טוב שלי, האהבה שלי בשלוש שנים האחרונות? או פשוט להמשיך הלאה..
אני משותקת מפחד ומרגישה שאין לי אין הכוחות והכלים להתמודד עם פרידה ממנו. לא אחרי דיבורים על חתונה, על עתיד משותף.
איך יודעים היכן עובר הגבול, וישנם דברים אשר באמת לא שווה להלחם עבורם? מתי זה כואב מידי?