שמחה שעזרתי
לשאלותיך:

אבל אם האתגר הזה פוגע? זה עדיין שווה את זה?
איך תדע אם לא תנסה? וכמה אפשר כבר להיפגע בסך הכל מהשתתפות בתחרות?

לפי עצמי אני מרגיש בטוח, אבל כשאני נמצא בחברה של נערים בגילי אני מוצא את עצמי, לא פעם, עושה צחוקים ומריץ דחקות, בקטע של לא "לחשוף" את עצמי ואת האישיות האמיתית שלי
זה לגמרי אופייני לגיל, ובעיקר מעיד עליך שאתה כרגע בתהליך של גיבוש עצמי ובניית ביטחון עצמי. אתה גם מודע למה שעובר עליך ומתוך הניסיון תצמח לאט לאט החלטה, מתי ועם מי אתה בוחר "לחשוף" יותר ומתי ועם מי אתה שומר על עצמך.

איך אני יכול לגלות אם יש לי חוסר בטחון?
מעצם ההתנסות, אתה תרגיש אם היא גרמה לך לירידה או לעלייה בבטחון העצמי, או שלא קרה כלום. אפשר פשוט להתנסות במשהו מסקרן וחדש, למדוד אותו כמו שמודדים בגד בחנות, ואחרי זה להגיד "וואללה, התאים לי אבל יקר מדי" או "אה, בכלל לא מתאים, מחזיר למדף" או כל תגובה אחרת, שתדע רק בדיעבד.
ונניח שגילית שאתה חסר בטחון - יש המון דרכים לטפל בזה, בדרך כלל בעזרת מורים מסוגים שונים. לזה באמת יש שלל גישות ושיטות. יש כאלה שבוחרים בפסיכולוגיה, יש כאלה שהולכים למטפלי NLP, יש כאלה שמוצאים מאמן אישי (קואצ'ינג) ועוד ועוד. אם תקרא באתר הזה בדפים השונים תתקל בוודאי בכמה וכמה שיטות לשיפור הבטחון העצמי.
לא מצליחה לחשוב על דפים ספציפיים... אולי כדאי לשאול בדף ככר השוק אם מישהו זוכר דפים שעוסקים בחוסר בטחון.

זה נראה לי קצת מוזר אם זאת אכן המחשבה שלו... כשהוא הציג את העניין בפני הוא אמר לי שזה פחות או יותר המטרה שלו עם כל התלמידים...
המממ. נראה לי רעיון טוב לשאול את המורה שלך, מה דעתך? הוא בוודאי מנגן בעצמו בכלי, ויש לו נסיון נרחב, הייתי מציעה להתייעץ איתו ולשמוע מה יש לו לומר, גם באופן כללי וגם ספציפית לגביך. אתה לא חייב לעשות מה שהוא מציע, אבל הוא מכיר אותך אישית, בוודאי שווה לשמוע אותו.

שלום בשמת,
(מצטער שאני עונה לך אחרי כל כך הרבה זמן, זו פשוט הפעם הרביעית שאני מתחיל לכתוב לך, בכל הפעמים הקודמות מה שכתבתי נמחק מאיזשוהי סיבה...)

תודה רבה על התשובה היא מאד מאד עזרה לי. בפסקה האחרונה את ממש קלעת בדברייך - אני באמת מעדיף לנגן בהרכבים, ותאמת שאני מעדיף לעשות דברים עם עוד אנשים באופן כללי בחיים.

ומה יקרה אם פשוט תנסה את כל עניין התחרות ותבדוק אם זה מתאים לך?
המשפט הזה עזר לי לראות את כל העניין מזווית קצת שונה, לא ראיתי את זה בתור פשוט, זאת נראית לי דרך נעימה יותר לחשוב על זה.

_במידה ולא אשתתף בתחרות זה יכול אולי גם לפגוע בעתיד שלי
נכון, כי מסתכלים גם על מה שעשית, מה שניסית, האם הצבת לעצמך אתגרים או לא._
אבל אם האתגר הזה פוגע? זה עדיין שווה את זה?

_אם לא אגיע למקומות הראשונים בתחרות, יכולה להיווצר אצלי תחושת חוסר בטחון, וירידה במוטיבציה שילוו אותי בהמשך חיי כנגן גיטרה
לדעתי כדאי לגלות את זה בגיל 16 ולעבוד על זה, אם אכן זה קיים._
איך אני יכול לגלות אם יש לי חוסר בטחון? ואם יש לי איך אני יכול לטפל בזה? כלפי עצמי אני מרגיש בטוח, אבל כשאני נמצא בחברה של נערים בגילי אני מוצא את עצמי, לא פעם, עושה צחוקים ומריץ דחקות, בקטע של לא "לחשוף" את עצמי ואת האישיות האמיתית שלי (גם אם זה לא נעשה במודעות)... זה יכול להיות קשור לחוסר בטחון? (יש דפים קשורים שאת יכולה להפנות אותי אליהם?)

בכל מקרה קשה להחליט כאשר היתרונות והחסרונות מבוססים על פחדים
אני מכיר לך תודה גדולה על המשפט הזה

פה יש רמז למשהו: המורה שלך בעצם חושב שאתה לא מתאמן מספיק. שאם אתה רוצה להתקדם רצוי שתתאמן יותר. אז הוא מחפש דרך לעודד אותך להתאמן יותר.
זה נראה לי קצת מוזר אם זאת אכן המחשבה שלו... כשהוא הציג את העניין בפני הוא אמר לי שזה פחות או יותר המטרה שלו עם כל התלמידים... בכל מקרה, אקח את זה בחשבון.

תודה

אבל אני מפחד שבשביל שארצה להתאמן יותר אהיה תלוי בדברים חיצוניים כמו תחרויות ולא ברצון האישי שלי
ומה יקרה אם פשוט תנסה את כל עניין התחרות ותבדוק אם זה מתאים לך?
אם תגלה שאתה לא נהנה מעצם הנגינה, אולי תפסיק לנגן.
אם תגלה שההשקעה הנוספת דווקא מקדמת אותך ונותנת לך מוטיבציה להשתפר - וכך הופכת את הנגינה שלך לטובה יותר ואתה נהנה יותר לנגן, אולי זה יחזק אותך דווקא?

ואולי רק ההכנה, ההתכווננות, וההשתתפות בתחרות יכולים לגרום לי להשתפר?
אני ראיתי שבפועל, זה מה שקורה לכולם.

במידה ולא אשתתף בתחרות זה יכול אולי גם לפגוע בעתיד שלי
נכון, כי מסתכלים גם על מה שעשית, מה שניסית, האם הצבת לעצמך אתגרים או לא.

אם לא אגיע למקומות הראשונים בתחרות, יכולה להיווצר אצלי תחושת חוסר בטחון, וירידה במוטיבציה שילוו אותי בהמשך חיי כנגן גיטרה
לדעתי כדאי לגלות את זה בגיל 16 ולעבוד על זה, אם אכן זה קיים.
אם יש לך נטייה לחוסר בטחון, זה לא גזר דין לכל החיים. זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולתקן אותו.

תלות אפשרית בהשתתפות בתחרויות לצורך גושפנקה שתגרום לי להתאמן יותר
מנסיון, זה לא עובד לטווח רחוק. אין תחרויות כל הזמן. אז פעם בשנה תתאמן יותר לקראת תחרות? לא ממש ישפיע על הרמה שלך. אם אין לך שום מוטיבציה אחרת, זה יתגלה במוקדם או במאוחר ותפסיק לנגן.

בכל מקרה קשה להחליט כאשר היתרונות והחסרונות מבוססים על פחדים: מה יותר חזק, הפחד שבלי תחרות לא תשקיע בגיטרה או הפחד שעם תחרות לא תשקיע בגיטרה? הפחד שזה יפגע במוטיבציה שלך או הפחד שזה יפגע בסיכויים שלך במקרה שתהיה נגן מצויין ותרצה להתקדם?

אך לדעתו הן יכולות לקדם אותי מכיוון שאם אגש לתחרות ארצה להצליח, ובשביל זה אני אתאמן יותר מהרגיל
פה יש רמז למשהו: המורה שלך בעצם חושב שאתה לא מתאמן מספיק. שאם אתה רוצה להתקדם רצוי שתתאמן יותר. אז הוא מחפש דרך לעודד אותך להתאמן יותר.

במהלך הסדנה ולפניה לא התאמנתי בצורה יוצאת דופן, אך לאחר הסדנה קיבלתי מעין פוש אדיר והתאמנתי כל יום הרבה יותר ממה שבדרך כלל...
פה יש עוד רמז למשהו: הסדנה נתנה לך משהו שגרם לך ליותר חשק לנגן.

אני מעלה ניחוש, שאתה פחות אדם של תחרויות והישגים ויותר אדם של אנשים. אם זה נכון שכדאי לך להשקיע יותר בשעות נגינה, אז אולי כדאי לך לחפש מסגרות והזדמנויות לנגן ביחד שיתנו לך פוש. הרכבים? להקה? תזמורת?

שלום,
אני בן 16. מנגן על גיטרה קלאסית זו השנה השלישית, והשנה הגיע העת (לפי דעתו של מורי) בה אני יכול להגיש מועמדות לתחרות באקדמיה למוזיקה בירושלים.
עקרונית אני לגמרי נגד תחרויות, מכיוון שהן מדרגות מי טוב יותר ומי פחות ואני מתנגד לכך באופן נחרץ. אך כשהבעתי את עמדתי בפני מורי, הסתבר שאנחנו באותו ראש, ושגם הוא מתנגד עקרונית לתחרויות, אך לדעתו הן יכולות לקדם אותי מכיוון שאם אגש לתחרות ארצה להצליח, ובשביל זה אני אתאמן יותר מהרגיל.
אבל אני מפחד שבשביל שארצה להתאמן יותר אהיה תלוי בדברים חיצוניים כמו תחרויות ולא ברצון האישי שלי.
ועוד, כל פעם שאני עומד לפני קונצרט תלמידים שהמורה שלי מארגן, אני מוצא שאני לא מתאמן הרבה יותר... ואם כך יהיה גם בתחרות אז מה היא שווה בעצם?
ואולי רק ההכנה, ההתכווננות, וההשתתפות בתחרות יכולים לגרום לי להשתפר? לדוגמא, לפני מספר חודשים השתתפתי בסדנה שארכה מספר ימים, ובמהלכה היו כיתות אומן ושיעורים לתרגילים טכניים. במהלך הסדנה ולפניה לא התאמנתי בצורה יוצאת דופן, אך לאחר הסדנה קיבלתי מעין פוש אדיר והתאמנתי כל יום הרבה יותר ממה שבדרך כלל...
במידה ולא אשתתף בתחרות זה יכול אולי גם לפגוע בעתיד שלי. ז"א שאם ארצה להתקבל ללימודים אצל מורה מבוקש באחת מהאקדמיות איפשהו בעולם, זכייה בתחרות יכולה לתת לי יתרון על פני אחרים. אבל אולי מורה טוב באמת, לא יסתכל על הרזומה שלי, אלא על איכות הנגינה שלי...

נותרתי עם זה:
חסרונות –

1. התנגדות עקרונית.
2. אם לא אגיע למקומות הראשונים בתחרות, יכולה להיווצר אצלי תחושת חוסר בטחון, וירידה במוטיבציה שילוו אותי בהמשך חיי כנגן גיטרה.
3. תלות אפשרית בהשתתפות בתחרויות לצורך גושפנקה שתגרום לי להתאמן יותר.

יתרונות :

1. שיפור, מוטל בספק, בנגינה שלי, שייתכן שאשיג בגלל שאתאמן יותר לקראת התחרות.
2. ייתכן והשתתפות בתחרות תביא לי יתרון מסוים כשארצה להתקבל ללימודים אצל מורה מבוקש.

זה מרגיש כאילו יש קול בתוכי, ממש חזק, שאומר לי לא להשתתף בתחרות, ואחד אחר קטן, שאומר לי שיש סיכוי שזה טוב ושכדאי לי להשתתף...
מה דעתכם?

וגם אני מתעקשת על מטרות בחיים. עם המון כוח רצון. בלי שום קשר לספורט.

היתרונות של השתתפות בספורט תחרותי הוא ההתמדה וההבנה שכדי להצליח צריך להתאמץ, שצריך לפעמים לאכול חרא כי שופטים אותך, ואתה יכול (לא חייב. יכול) להתרומם מהרצפה ולנסות שוב. מאז ועד היום אם יש לי מטרה אני מתעקשת.

לי כדוגלת בחינוך ביתי זה לא נשמע כמו יתרון. אני בחיים לא הייתי מרשה לילדים שלי לאכול חרא בגיל כזה צעיר. <צמרמורת>

הדף הזה מאד מאד מענין. וחשוב.
הדברים שעולים פה משליכים לא רק על ספורט, גם על "קריירות ילדוּת" אחרות.

אני ניצולת ספורט תחרותי אבל אני 1.76...
ויותר ברצינות- בתור ילדה, החל מגיל 7, הייתי מתעמלת התעמלות מכשירים. 3 פעמים בשבוע. בנוסף, היו מחנות אימונים, הופעות, תחרויות וכו'.
אף אחד לא הכריח אותי. ההיפך. ההורים שלי לא עצרו אותי אבל ממש ממש לא דחפו. הם בעצמם לא הבינו את ה'מחלה' שלי.

לא מספיק ההתעמלות הייתי גם חננה בננה ויושבת לעשות שיעורים עד פסוקו של יום..

בכיתה ד' בערך החלטתי (אני. רק אני) שהקבוצה שבה אני מתאמנת לא מספיק רצינית וניגשתי למבחנים של קבוצת "המחוננות" שהתאמנה במכון וינגייט.
במשך שנה ומשהו התאמנתי יום יום. נסעתי עם 2 אוטובוסים הלוך, ו-2 חזור כדי להתאמן. בנוסף היו מחנות אימונים תחרויות וכו'.
המאמנות היו קשוחות אבל אף אחד לא הכריח אותי להישאר.להיפך, היו באופן קבוע מבחני ניפוי. מי שלא עמדה בקריטריונים- נופתה.
זה היה כל עולמי מתוך בחירה. נשמתי את זה ואהבתי את זה.
אהבתי את האימונים. נהניתי ברוב הזמן.
לקראת סוף התקופה, פרשתי מרצוני כי הבנתי שעם הגובה שלי (כבר הייתי מאוד גבוהה) והכישורים שלי (תנועות מאוד יפות אך לא מספיק כוח)אני מוגבלת.ופרשתי.
שנה אחת רקדתי בבת דור והבנתי שזה לא הסגנון שלי.
מכיתה ז ועד הצבא חזרתי לקבוצת האם שלי בעיר מגוריי. כל הסניף עבר להתעמלות אמנותית (סרטים, חישוקים, חבלים, אלות, כדור וכד'). בשנים הראשונות התחריתי באופן אישי, בהמשך עברנו להתחרות כקבוצה.
זה היה החיים שלי. נקודה.
התאמנתי גם כשלא התאמנתי. כל גדר ברחוב הייתה כמו קורה, וכל זבל היה כדור
היתרונות של השתתפות בספורט תחרותי הוא ההתמדה וההבנה שכדי להצליח צריך להתאמץ, שצריך לפעמים לאכול חרא כי שופטים אותך, ואתה יכול (לא חייב. יכול) להתרומם מהרצפה ולנסות שוב. מאז ועד היום אם יש לי מטרה אני מתעקשת.
יתרון נוסף מבחינתי היה (ולצערי אני לא עושה היו מספיק מזה) הביטוי הגופני. אהבתי להרגיש את הגוף שלי. אהבתי את העבודה עם המוסיקה ואהבתי להמציא תרגילים וכוריאוגרפיות. אני יודעת שהיום כמטפלת בפסיכודרמה אני נעזרת בחלק מהדברים.
יתרון נוסף היה הצורך להסתדר עם עוד אנשים (אגואים) תחרותיים כמוני. המתחרות שלי היו החברות שלי. ממש כמו אחיות. עם חלקן אני בקשר הדוק עד היום.
מין מסר של מותר להתחרות ומותר לאהוב.
כאימא, אני מודהשאני שמחה שהילדים שלי לא הלכו בכיוון.בעיקר בגלל שכאימא אני מעדיפה עבורם תמונת חיים יותר מאוזנת. אני מעדיפה שילד ילך לחוגים ויחווה תחרותיות, ויתמיד במשהו, אבל גם שתהיה לו גמישות נפשית להתנסות בדברים נוספים.
מכיוון שההתעמלות הייתה כל עולמי ומכיוון שהסיפור נגמר מוקדם, ובעצם זה כמו התמכרות (העוצמות הפיזיות והרגשיות הן אדירות), נוצר אצלי ואקום שקשה היה לי למלא.
מה כבר יכול להתחרות עם האדרנלין הזה?... במיוחד שהקבוצה שלי עסקה המון בהופעות, והיינו בחו"ל וכאלה.
לו ואחד הילדים שלי כן היה נמשך לאורח חיים כזה, לא הייתי מונעת ממנו, אבל כל הזמן הייתי בודקת בשבע עיניים את מצבו הנפשי והפיזי. הייתי מנסה להראות לו אלטרנטיבות ולבדוק יחד איתו את המחירים.
אם הייתה לי ילדה כמו שאני הייתי בזמנו- זה קרב אבוד ... באמת באמת אהבתי את זה.

יש לי קרובת משפחה צעירה, ניצולת ספורט, שנותרה נמוכה (יותר מאחותה הקטנה) ורזה ונאבקת עם הפרעות אכילה.

עצוב לקרוא
בהחלט טוב להיות פקוחי עיניים לסכנות, להיות ערניים ועם אצבע על הדופק.

יש משהו גרוע בלא להתחשב בגוף, ויש משהו מדהים. את רואה ילדות קטנות שנופלות נפילה כואבת, וזה כואב (רק לדמיין את זה... אוי), והן מתגברות ממש מהר. יש פה גם יתרון. הן שמות את הרצון שלהן (בגיל צעיר זו לא כפיה, הן באמת רוצות, בארץ לא כופים כמו במקומות אחרים) מעל הכאב הרגעי. זה מתבטא אח"כ בעוד תחומים. זה ילד שלומד שהרצון שלו הוא דבר חזק מאוד. לא נותן לקשיים לעצור אותו. ולומד לשמוח מהגוף שלו, מההשגים שלו, מהאנרגיה, מפעולות, ולא רק מדברים חיצוניים כגון מתנות או בידור. את רואה ילדות בנות 7 ממש חזקות נפשית. זה משהו שקשה לדמיין עד שאתה לא שם. ואת יודעת שאני לא שמה חוזק מעל הכל. אבל יש שלבים שהמחיר ממש לא נראה גבוה.

ילדים לומדים לשמוח בגוף שלהם גם מלהתרוצץ במרחב, לצעוד בטיול משפחות בטבע ולשחק כדור עם החברים. מה שהמתעמלות הקטנות לומדות זה להכפיף את הגוף לרצון של המוח, להוראות של המאמן שיכול להתנהג כמו מאלף.
והמסר שהן מפנימות - לאכול ממש מעט, לשמור על הרזון, על הגובה הנמוך, על הגוף השטוח והלא מפותח (זה אגב גם בבלט מעבר לרמה היסודית). יש לי קרובת משפחה צעירה, ניצולת ספורט, שנותרה נמוכה (יותר מאחותה הקטנה) ורזה ונאבקת עם הפרעות אכילה.

כיף לקרוא אותך פלונית...
היתה לי חויה דומה באוניברסיטה, לא תחרותי אבל ספורטים שהיו חדשים לי. איזה כיף!

תמרוש, אני בהחלט מקבלת את מה שאת כותבת. כבר מזמן לא הסתכלתי על האולימפיאדה בתמימות, מאז שפורסם על כל הסמים שהיו נותנים במזרח אירופה, ואני יודעת שגם בארץ. ילדות צעירות כל כך שמגיעות להישגים כאלה, ברור שזה לא תמים ולא חיובי. בתפיסה שלי נבחרת בארץ היא לא בדיוק אולימפיאדה, די רחוקה מזה, אבל כן, אני לגמרי איתך בזה שהדברים צריכים להיות "על השולחן", מה הדיל הזה כולל. כולל פציעות (בינתיים מה שאני רואה בנבחרת, לא רק אצל ביתי, לא פציעות חמורות), וכולל סטרס על הגוף, במידה זו או אחרת. כולל גם דברים חיוביים מאוד.

יש משהו גרוע בלא להתחשב בגוף, ויש משהו מדהים. את רואה ילדות קטנות שנופלות נפילה כואבת, וזה כואב (רק לדמיין את זה... אוי), והן מתגברות ממש מהר. יש פה גם יתרון. הן שמות את הרצון שלהן (בגיל צעיר זו לא כפיה, הן באמת רוצות, בארץ לא כופים כמו במקומות אחרים) מעל הכאב הרגעי. זה מתבטא אח"כ בעוד תחומים. זה ילד שלומד שהרצון שלו הוא דבר חזק מאוד. לא נותן לקשיים לעצור אותו. ולומד לשמוח מהגוף שלו, מההשגים שלו, מהאנרגיה, מפעולות, ולא רק מדברים חיצוניים כגון מתנות או בידור. את רואה ילדות בנות 7 ממש חזקות נפשית. זה משהו שקשה לדמיין עד שאתה לא שם. ואת יודעת שאני לא שמה חוזק מעל הכל. אבל יש שלבים שהמחיר ממש לא נראה גבוה.

וצה לשתף במשהו שקשור.
אני התחלתי לעסוק בספורט תחרותי בגיל מאוחר. באוניברסיטה.
זה עשה לי סוויץ' באישיות ובמחשבה. זה דבר מדהים! לדעתי חשוב מאד לאפשר לכל ילד שרוצה את החוויה הזו. התחושה של התגברות על מגבלות הגוף היא מרוממת, לא פחות.
ולגבי הצד האפל - הוא קיים ברמות המקצועיות. לא כל ג'ודוקא עם חגורה שחורה סובל מזה. לא כל ילדה שהולכת לניבחרת בהתעמלות קרקע תסבול מזה. זו רמה אחת לפני.

_את לא חושבת שרוב האנשים בחברה שלנו הם פגועים, פצועים וחולים?
אני מדברת על המצב הפיזי בלבד.
אז את באמת חושבת שספורטאים סובלים יותר?_
כן, סאלי, אני בטוחה שספורטאים מקצועיים סובלים יותר.
הם נפצעים יותר, הם דוחפים יותר את הגבולות של עצמם, נותנים לעצמם פחות מנוחה והחלמה אחרי פציעות וכו'.

תראי, יש משהו במה שאת אומרת, והדוגמה הקלאסית לזה היא אמא שלי, שסובלת מכל פרק אפשרי בגוף. וגם היא לוקחת על עצמה יותר מדי דברים... לא מפרגנת לעצמה מספיק מנוחה... וחיה במתח גדול שמשליך על הגוף. וכל זה בלי להיות ספורטאית מקצוענית.
עדיין. ספורטאים מקצוענים יותר חשופים לסכנה הזאת מאשר אנשים שאין עליהם את מכבש הלחצים הזה.

אנשים כמו יעל ארד הם נדירים. רוב העוסקים בספורט תחרותי בגיל צעיר לא ממשיכים בו אחרי הצבא.
אני דיברתי על ספורטאים מקצועיים . אז באמת כמו שאת אומרת, הבת של השכנה שעסקה בתחום כמה שנים, ואחר כך זזה לתחום אחר, והיום עוד קצת רוקדת, לא נכנסת להגדרה הזאת, ובאמת לא בהכרח תהיה פגועה.
מצד שני, ילדה או נערה שנכנסת לתחום של התעמלות קרקע, ולנבחרת, ובמשך, נגיד 10 שנים עוסקת בתחום באינטנסיביות ובמסגרת אימונים מסוימת והולכת לתחרויות - היא ספורטאית מקצועית! ומה שאמרתי מאוד יכול להיות נכון גם לגביה. אז מה אם היא פרשה בגיל 19? זה עושה את כל העניין "לא נחשב"? 10 שנים בספורט תחרותי-מקצועני - זה הרבה. הרבה מאוד.
(ע"ע כל הסוגיה של גיל במקצועות ספורט תחרותי. ובייחוד בהתעמלות קרקע ומכשירים. בחורה בת 20 ומשהו כבר נחשבת "זקנה" במקצועות האלה, רגע לפני פרישה).

והיה לי חשוב לכתוב את העובדה הזאת, שכקבוצה, ספורטאים מקצוענים סובלים ופגועים יותר מכלל האוכלוסיה, כי יש אנשים שהולכים שולל אחרי הפגנת הכוח והיכולת שלהם, ולא מבינים איזה מחיר הם משלמים.
וזה מה שמרגיז אותי, שהאולימפיאדה ואירועים אחרים כאלה מוכרים לנו אשליה על יכולות אנושיות ו"כשירות" ו"בריאות".

אז ברור, כמו שאת אומרת, שאפשר לעסוק בספורט, גם אינטנסיבי, תוך שמירה על האינטרסים האישיים, פיזיולוגיים, בריאותיים ורגשיים, לטווח הבינוני-ארוך. בטח שאפשר. ובמסגרת מתאימה, אם המאמנים המתאימים, גם אם היא מאתגרת ותחרותית אפשר שילדים יהנו מהפעילות הזאת ויצאו מורווחים. בהחלט. אפשר. אבל היה לי חשוב גם להציד את הצד האפל, הקיצוני של הספורט. שאנשים ידעו שהבעיה קיימת.
לא להיבהל ולברוח, כן לשקול ולקחת את זה בחשבון.

היי תמרוש,

אני מתיחסת למה שאת אומרת כאן, אבל לא בטון וכחני, אלא באמת שואלת ומעלה נושאים.

_ספורטאים מקצועיים הם אנשים פגועים. פצועים. חולים. פשוט כך.
יעל ארד, למשל. סובלת ותסבול מכאבי פרקים לכל ימי חייה._

את לא חושבת שרוב האנשים בחברה שלנו הם פגועים, פצועים וחולים?
אני מדברת על המצב הפיזי בלבד. הרי מגיל כלשהו, כל מי שאני מכירה סובל מכאבים כאלה ואחרים. גב, ברכיים, כתפיים, קרסוליים, צוואר, כאבי ראש, בטן, מיגרנות, בחילות, לחץ דם וכולסטרול, סוכר, וכך הלאה. ממש כמעט כולם. מי שפחות סובל הם מי שמתרגלים ספורט כמו יוגה או פלדינקרייז בקביעות, וגם להם יש פה ושם דברים שקורים. למשל סבתא שלי סובלת מכאבי פרקים כל ימי חייה (אפילו שעשתה ספורט רוב חייה, אבל לא מודרך. דברים כמו שחיה או ספורט עם הטלויזיה).

אז את באמת חושבת שספורטאים סובלים יותר?

ועוד נקודה, שלדעתי גם חשובה לדיון הזה. אנשים כמו יעל ארד הם נדירים. רוב העוסקים בספורט תחרותי בגיל צעיר לא ממשיכים בו אחרי הצבא. אז לדעתי סביר יותר להסתכל לא על יעל ארד (כמה ספורטאים כאלה יש בארץ? אולי, אולי, 100?) אלא על בת השכנה (שלי, אולי גם שלך) או בת דודה (שלי) שעשו כמה שנים נבחרת התעמלות קרקע, אח"כ המשיכו לרקוד (אחת) או לנסוע ברולרס (שניה), נשארו מזה חטובות, גמישות, חזקות, אוהבות ספורט, וללא כל פציעות כמו יעל ארד. להיפך, הן אולי אלו שלא סובלות כמו רוב האוכלוסיה מבעיות פיזיות. על כל פנים לא יותר ממני או ממך.

אני בטח לא אומרת שכולם חייבים להצטרף לנבחרת. והצעת אופציות מעניינות אחרות. אבל קשה להבין עד שלא נמצאים שם. כמו שחשבתי, מקריאה באתר הזה, שגן זה איזה מין גיהנום קטן, שרק ילדים מסכנים יושבים שם כל היום. ובטח יש גנים כאלה, או ילדים כאלה. אבל בפועל גיליתי שגן טוב יכול להיות גם גן עדן לילד. או לפחות הרבה יותר קרוב לגן עדן מאשר לגיהינום. ככה שיש דברים שלא רואים עד שלא ממש מנסים. גם עם הנבחרת. לנסוע לבד על תלת אופן, מדליק (באמת), וחוגים לא תחרותיים, שעה בשבוע, מדליק. אבל יש דברים שמקבלים יותר בקלות בנבחרת. אתגריות מסוימת, דחף חיצוני להתגבר איפה שאתה עצמך היית מוותר. אדרנלין. קבוצתיות שמתגבשת. ועוד דברים שאני בטח לא יודעת עליהם. וגם להיות עם מדריך שחושב יותר על הנבחרת מאשר עליך (ועל זה אני לא ממש חולקת), כמה שעות בשבוע, זוהי חוויה שאני לא לגמרי מצטערת שביתי עוברת. נכון, עם תינוק אתה רוצה הכלה מלאה, כל הזמן. אבל ככל שהילד גדל, אני חושבת שללמוד לעבוד עם אדם לא מושלם בגישתו, מקנה הרבה כוח לילד. אולי ילד בחנ"ב ביתי לא צריך את היכולת הזו, אולי. אבל הילדה שלי לומדת בבי"ס. ופה ושם יש איש צוות שהוא פחות מ - 100% מכיל. וזה בסדר בשבילי, שהיא מפתחת גם את היכולת הזו. במיוחד, שכאמור, זה רק פרמטר אחד במשוואה.

_מהתבוננות בחוגים באזור שלנו,
חוגי ספורט תחרותי לא מתענינים בטובת הילדים מעל לכל. לא זה הפוקוס שלהם: הם עסוקים ביצירת הישגים לנבחרת. אם הם מתנהגים יותר או פחות יפה אל הילדים זה ענין של סגנון של כל מורה, אבל לא חייהם של הילדים וצרכיהם בראש מעייני החוג, אלא יוקרת החוג עצמו והתחרותיות שלו מול נבחרות אחרות.

ספציפית, התעמלות קרקע ואומנותית יכולה גם להיות מאד מזיקה מבחינה פיזית. ההתחשבות במבנה השלד היא לא הצד החזק של הענף הזה_

מסכימה עם מצ'רה.
בכללי, ספורט תחרותי הוא רע מאוד לבריאות.
ספורטאים מקצועיים הם אנשים פגועים. פצועים. חולים. פשוט כך.
יעל ארד, למשל. סובלת ותסבול מכאבי פרקים לכל ימי חייה.

ואי אפשר לסמוך על ילדה בת שבע שתוכל לעריך נזקים סמויים שמתפתחים לטווח הארוך, ותדע להפסיק!

מצד שני,
צריך לאתגר אותה
האם את יכולה לחשוב על אופציות נוספות? כלומר, להשאיר אותה בחוג הנוכחי, ולחפש הרחבות ואתגרים נוספים?
למשל, לקנות לה חד-אופן.
(האחיין שלי קנה לעצמו בגיל שמונה חד אופן. הרבה יותר זול מאופניים . וזה נתן לו המון המון, מבחינת האתגר והסיפוק. וגם אפשרות תנועה: הוא נסע עליו יום יום לבית הספר)
או למשל, חוג קרקס. יש כאלה באזור שלכם? הם עשויים להיות מאתגרים מאוד, אבל רגועים יותר, ללא אלמנט ה"נבחרת".
או למשל... (נו, אולי תעזרו לי עם רעיונות יצירתיים?)
אולי למשל ריצת ניווט? ספורט מאוד מעניין ורב-מימדי. ו... בטבע.

בכל מקרה, צריך להעריך מאוד בקפידה את המאמנים של חוגים כאלה. כפי שכתבו כאן, יש מאמנים שטובת הילדים בראשם, ויש מאמנים שטובת הנבחרת בראשם. ברור מאוד למי מהם היית מרשה לשים יד על הבת שלך

ואם הייעוד שלה או הדחף-לאו-בר-כיבוש שלה הוא לכיוון של ספורט תחרותי, אז היא כבר תמצא דרך להגיד לך את זה. כמו המשפט הכי גדול (לטעמי) בסרט בילי אליוט:
כשהמשפחה שלו מתווכחת עם המורה שלו אם לשלוח אותו לבית ספר לריקוד (פנימיה!) או לא, ואחיו אומר שהוא צריך שתהיה לו ילדות, הוא אומר:
I don't want a childhood! I want to be a ballet dancer!

יש לך גם אופציות טובות, מה שלנו לא כל כך היה. אצלנו זה היה יותר "הכל או לא כלום". אם היו לי אופציות כאלה, אולי גם אני היתי בוחרת. כך.

תהנו

למה צריך לרכך את הצד הזה, אם זה מה שהיא?

תודה לשואלות כי זה עוזר לי לחדד ולדייק את המחשבה שמאחורי ההחלטה@}
אני מסכימה עם כל מה שהמבינה שמעלי כתבה ( אילה א ?)
וגם רוצה להוסיף-

אני חושבת שהעולם/חברה/סביבה בה אנו חיים מזמנת ועוד תזמן לילדתי די והותר תחרותיות
תחרותיות היא אפילו ערך כמעט מקודש כיום
מי שלא מדביק ת'קצב מאיימים עליו כי תכף יבעט לתעלה בצד הדרך ושם ישאר להרקב כל ימיו.
אני חושבת שלפחות חלק מהמשתתפות כאן תסכמנה איתי שיש אלטרנטיבה לגישה הזו....

את הדחף התחרותי שלה (שהוא באמת לא קיצוני כפי שזה עשוי להשמע, פשוט אולי קצת יותר מהממוצע)
היא מממשת כל יום באלף מצבים קטנים כגדולים ואני לא חושבת שיש לה כרגע חסך בתחום הזה.

מהיכרותי עם הנפש הנפלאה הייחודית והמורכבת שלה
(כמובן בהתבוננות דרך המשקפיים הפרטיות שלי)
אני חושבת שבטווח הקצר והארוך היא עשויה להרוויח יותר מהסיפוקים הקטנים שבחוג הנוכחי
ולאו דווקא מהמכבש מכוון המטרה שבקדם הנבחרת והלאה באותו כיוון.
כמובן שייתכן ואני טועה, אבל זה אחד הסיכונים בהורות.....(-:

למה צריך לרכך את הצד הזה, אם זה מה שהיא?
נגיד שיש לך צד עצבני, תחרותי, לחוץ, פרפקציוניסטי עד כדי טורדנות (שמתבטאת בכסיסת ציפורניים שחיקת שיניים ודברים כאלה)
ויש בך צד אחר של נעימות, סקרנות, יכולת התמדה, סובלנות ,יכולות ניתוח ,יכולת הכלה, הקשבה ,הבנה אמיתית ופנימית .
לאיזה חוג היית שולחת את עצמך ?
לחוג שיחזק בך את הצד הלחוץ או לחוג שיחזק בך את הצד הרגוע ?
בכלל איך בוחרים חוג ? הולכים למה שטובים בו או למה שרוצים להשתפר בו?
אני מהיכרותי וחיבתי הרבה לבתה של בתנועה מתמדת הזכרתי שהצד הפרפקציונסטי שלה חזק מספיק ולא הייתי שולחת אותה לחוג שיעודד אותו
לשמחתי הרבה דעתי התקבלה

איך אומרים במחוזותינו? hind-sight is 20/20, או בתרגום לעברית "במבט לאחור תמיד רואים 6:6".
אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד כמה שנים, כשקבוצת הבנות שכיום בנות 6-10 יהיו במחצית השניה של שנות העשרה. קטונתי מלנבא את העתיד, אני יכולה לקבל החלטה פחות או יותר מושכלת המבוססת על מה שיש כיום, ובמחשבה שעושים מה שטוב למשפחה כמשפחה, מה שלפעמים סותר את מה שטוב לאינדיבידואל.

דוגמה קיצונית: אב הבית הולך כל יום לעבודה שהוא לא מי יודע מה נהנה בה. הוא היה מעדיף לקום ב-10 ולא ב-6 בבוקר ולעשות משהו אחר. אבל כרגע מה שנחוץ למשפחה הוא מקור הכנסה יציב.
דוגמה אחרת: בחרנו לבלות את הערבים וסופי השבוע שלנו יחד, ולא בהתרוצצות בין תחרויות (לאו דוקא בהתעמלות, בחו"ל שלנו הולכים חזק מאוד החלקה על הקרח ו"רינגט" - אחותו הקטנה של ההוקי, המיומנות ללא הטסטוסטרון, וזה כמובן משחק של בנות, ויש גם ריקוד ומועדוני שחיה שדורשים מעורבות רצינית, והוקי הוקי הוקי, בעיקר לבנים ולשמחתי משהו שהבנות שלי לא מעוניינות בו). בעוד שלושים שנה יחברו בין הבנות שלי הזכרונות של שבת בבוקר ברביצה משותפת על הספה ולא הזכרונות של כל אחת מהן מחוג ריקוד. וכן, אני מודה. יש לי אנרגיות מוגבלות. קשה לי לבלות את כל היום בתנועה (מתמדת). בעיקר בימים שאני עובדת בהם, קשה לי להמשיך בלי הפסקה משבע בבוקר עד שבע בערב, בלי חצי שעה ברגליים מורמות עם כוס תה. זו אני, וכשאני מתעייפת הסבלנות נעלמת ומגיע הכעס. אני לא רוצה להתיש את עצמי, לא רוצה להגיע למצב שבו אני מושכת את כולם אל מחוץ לבית כי מה שהן באמת רוצות לעשות הוא להמשיך לשחק.

למה צריך לרכך את הצד הזה, אם זה מה שהיא?
גם אני שאלתי את עצמי

מצ'רה, אבוי,
לא נורא (-: אנחנו לא חייבים להבין הכל.

אני מוטרדת מהמחשבה שמא דיכאנו/בלמנו/עצרנו איזשהו כוח/דחף פנימי גדול וחזק מכולנו. ייעוד.
כן. מבינה מאד.
עם זאת, אני גם מאד מאמינה בכוחות הפנימיים העוצמתיים והגורליים האלה, שימצאו את דרכם להתבטא בעולם גם דרך ההתנגדויות שהחיים מציבים להם.
אולי לא תמיד באופן האופטימלי או הכי חלק. אבל יעוד זה דבר עם המון כח!
(תודה על השיחה הזו. אני מדברת איתכן כאן על דברים שמאד חשובים לי.)

בתנועה מתמדת{{}},
השתתפות במסגרת תחרותית עשוייה מאד להחמיר את הפן הזה באישיותה, במקום לרכך אותו.
שכחתי לשאול על זה.
למה צריך לרכך את הצד הזה, אם זה מה שהיא?

מצ'רה, אבוי, אני כנראה לא מצליחה להסביר את עצמי בצורה רהוטה בעניין הזה.
לא הכעס שלה הוא שמטריד אותי. אני לא אמא שחיה כדי לרצות את בנותיה.
אני מוטרדת מהמחשבה שמא דיכאנו/בלמנו/עצרנו איזשהו כוח/דחף פנימי גדול וחזק מכולנו. ייעוד.

_אז היא הסבירה לי ש"הרכה והנעימה" פשוט לא מספיק רצינית.
(מיכלי בת 6 וחצי)
(לפעמים הם פשוט יודעים מה הם צריכים)_
מדהים

כן,
אבל מכיון שאי אפשר לדעת מראש, אני נוטה בכל זאת לצד של המושכות
מעדיפה שבתי תכעס עלי שלא איפשרתי לה מספיק, מאשר כל פציעות הספורט האלה, עניני דימוי הגוף וכו' - מה שעלה כאן בדף. עם הכעס שלה אנחנו יכולים לעבוד.

מצ'רה, מה שאת כותבת זה נכון, אבל הפואנטה שלי הייתה שלבת ה-16 שלי יש תלונות על כך שלא השקענו מספיק עד היום. שכשהייתה צעירה יותר היא רצתה תמיד לעשות יותר, ללמוד יותר, להשקיע יותר, ממה שאנחנו איפשרנו (מכל השיקולים שעלו כאן לאורך הדף- הגנה על הגוף שלה, כסף, זמן, בריאות הנפש וכיוב'). והיום, בגיל 16, היא צריכה לעבוד הרבה הרבה (הרבה!!) יותר קשה כדי להגיע לתוצאות שיכולה הייתה להשיג בגיל צעיר יותר.
ויש משהו בדבריה - במה שקשור בגוף (ספורט וריקוד זהים מבחינה זו) יש דברים שצריכים להיעשות בגיל צעיר כדי להשיג תוצאות מטביות...
אולי יכולנו לשים לב כבר בגיל 8-10 שהיא מספיק מחויבת למקצוע, שהיא מספיק רצינית ומוכשרת, ולתת את כל התמיכה כבר אז?

לפני שנה מיכלי רצתה ללכת לחוג בלט. היתה שם מורה צעירה ויפהפיה (זה לא קשור לסיפור) שנקרא לה "בלט נאצי" (על שם ה"סופ נאצי" כמובן).
כל האימהות רעדו ממנה, וכל הילדות ניסו לברוח מהשיעור. כשהן ניסו לברוח, המורה היתה צועקת עליהן: "אני לא חברה שלכן! אנחנו כאן כדי לעבוד!".
היא סיימה את השנה עם שתי תלמידות, אחת מהן מיכלי, שאהבה אותה אהבת נפש - האל יודע למה.
השנה הגיעה מורה חדשה, רכה, נעימה, מקבלת ומכילה גם את הצעירות ביותר. מיכלי אוהבת אותה, אבל מתגעגעת ל"בלט נאצי" שלה. הייתי נורא מופתעת ושאלתי אותה למה, אז היא הסבירה לי ש"הרכה והנעימה" פשוט לא מספיק רצינית.
(מיכלי בת 6 וחצי)
(לפעמים הם פשוט יודעים מה הם צריכים)

על זה היא אמרה שלא מתחילים מיד ללמוד שמונה שעות ביום, שהיא תמליץ לי על סטודיו שעובדים בו בצורה מקצועית, שמתחילים בפעמיים בשבוע, ארבעים וחמש דקות כל פעם - לא משהו שניזוקים ממנו.
בקשר לזה, ומהנסיון עם בתי, ראיתי שבאמת יש מורות שיותר מודעות ושומרות על הבנות. מורה עם רקע בפילאטיס למשל זה מצוין מהבחינה הזו.

_אנחנו מסיעים המון. אנחנו חווים איתה פציעות, עבודת פרך, תקופות של תשישות כשיש חזרות לקראת הופעות מיוחדות, המחיר לא פשוט.
אבל אלו החיים שלה.
זה מה שהיא רוצה._
אני מאד מבינה ומזדהה עם מה שאת אומרת. בגיל כמו של בתך מה שיש לעשות זה באמת בעיקר לתמוך (ולהסיע, ולשלם...)
אבל זה ממש שונה אצל בנות קטנות יותר. עם נערה שכבר בחרה ומחויבת הרבה מהפוקוס הוא לאזן, ולשמור עליה מנזקים. עם ילדה קטנה אפשר עדיין להחליט בשבילה, עם השיקול הרחב יותר שיש להורה, שרואה יותר חלקים של התמונה..

לכל האמהות עם הילדות הצעירות שמתלבטות (גם האמהות וגם הילדות מתלבטות, בעצם, לא?)
קצת פרספקטיבה כאמא לבת 16 שעברה לא מעט עם קריירת הריקוד של בתה.
כמו שאני רואה את זה היום, ילדה (ואני מניחה שגם ילד...) שיש לה כישרון ואמביציה ודחף פנימי לאו בר כיבוש להצליח ולכבוש פסגות, כדאי מאוד לתמוך בה. אצלנו, מכורח נסיבות שונות, וגם כתולדה של התלבטויות, היום בתי מתלוננת שלא השקענו מספיק. היא מאוד מוכשרת ומאוד מצליחה אבל מרגישה שזה לא "מגרד" את השאיפות שלה. עכשיו מחפשת מילגה ומקומות שבהם, לדבריה, "ידחפו אותי להצליח יותר, להגיע ליותר, להתקדם מהר".
אנחנו מסיעים המון. אנחנו חווים איתה פציעות, עבודת פרך, תקופות של תשישות כשיש חזרות לקראת הופעות מיוחדות, המחיר לא פשוט.
אבל אלו החיים שלה.
זה מה שהיא רוצה.
לכו עם החלומות של הילדים שלכם כמה שרק אפשר.
שלא ירגישו שפספסו משהו.
שימצו!

מאז הבלט היא ביקורתית לגבי התנועה שלה, מתקנת שיהיה בדיוק ולא מרוצה ממה שיצא לה
בול!
אני קוראת את הדף הזה בשקיקה, כי יש לי התלבטות דומה עם הבת שלי. היא רוקדת ומתעמלת כמעט מאז שהיא הולכת, וברור מאד שיש פה משהו שהנפש הספציפית הזאת מבקשת. היא בת תשע, רוקדת בבית-הספר שלה, והמורה למחול בבית הספר (המקסימה והנהדרת) פנתה אלי ואמרה שלדעתה הילדה צריכה ללמוד בלט קלסי, ושיש עניין של תזמון. קצת מלחיץ... לא עניין של השבוע-בעוד-שבועיים, אבל כן בשנה הבאה או לכל המאוחר בשנה שלאחריה. והילדה, כמובן, רוצה (אחרת אין שאלה).
התלבטתי רבות והיום תפסתי את אותה מורה לשיחה. הצגתי לה שני חששות: האחד - פגיעה ביציבה, בשלד ובהתפתחות. על זה היא אמרה שלא מתחילים מיד ללמוד שמונה שעות ביום, שהיא תמליץ לי על סטודיו שעובדים בו בצורה מקצועית, שמתחילים בפעמיים בשבוע, ארבעים וחמש דקות כל פעם - לא משהו שניזוקים ממנו. ושבניגוד להתעמלות קרקע, ופה אני מתנצלת על הדעה החמורה שאני עומדת לייצג פה, אבל פותחת הדף בקשה מגוון דעות, נכון? - אז בניגוד להתעמלות קרקע, ששם יש תחרותיות והשגיות וילדה בת עשר היא בשיאה, ואילו ילדה בת ארבע-עשרה היא כבר "פנסיונרית" - במחול בונים את הגוף לקריירה עתידית ולכן שומרים עליו.
העניין השני הוא בדיוק מה ש{{}}עפרה שחר כתבה: שיגידו לה ש"צריך" לנוע בצורה מסויימת ולא אחרת, ושהיא תאמין. על זה ענתה המורה פשוט: לא להתחיל מוקדם מדי. ואני מסכימה עם זה ובאמת עד היום לא שלחתי אותה לחוגי מחול, רציתי לאפשר לה כמה שיותר זמן לעסוק בזה באופן אינטואיטיבי. עכשיו, יכול להיות שהיא כבר מבוגרת מספיק כדי להיחשף גם לצורת העבודה של הבלט הקלסי, בלי לאבד את הבטחון העצמי והפשטות והאינטואיטיביות בתנועה שלה.

האם הבלט הוא תחנה חשובה ומלמדת בדרכה והאם יוסיף לה או יגזול ואין לי תשובות.
עפרה, אני דווקא מאוד בעד בלט. זה דבר נפלא: גם מוזיקה ופיתוח חוש קצב, גם ריכוז ביציבה ובשרירים. זה ממש תענוג ומחזק את הנינוחות הפיזית. ואם את חוששת
שהזרימה הטבעית המופלאה שלה בתוך המים שהיא שוחה בהם תיקטע אז הוסיפי לה בשנה הבאה גם שעה היפ-הופ. אני מכירה בנות רבות שעושות את זה, ואני מתכוונת להוסיף לבת שלי שעה היפ-הופ או ג'אז על הבלט בשנים הבאות.
ברור שלדיסציפלינה ולעבודה בתוך כללים יש חסרונות, אבל יש גם יתרונות עצומים ואפילו צמיחה יצירתית דווקא בתוך כללי היציבה והתנועה.

בתנועה- כשראיתי את שם הדף ממש שמחתי, כי אני מתלבטת על אותו הדבר, אבל בקטן: בתי מוכשרת מאד בתנועה וסבתא לוקחת אותה פעם בשבוע לבלט. הילדה יוצרת פה בבית בנטורל דברים מדהימים בכוראוגרפיה עם תאורה, תלבושות, מוסיקה ואפילו מחלקת כרטיסי ביקור אחרי ההופעה! (כרטיסי רכבת משומשים שעברו הסבה) היא יותר עפה מרוקדת למעשה והיא רק בת 5. מאז הבלט היא ביקורתית לגבי התנועה שלה, מתקנת שיהיה בדיוק ולא מרוצה ממה שיצא לה. למשל: אם זה לא סימטרי זה פחות יפה בעיניה וקודם בכלל לא היה כזה דבר.
לי זה מפריע, חוששת שהזרימה הטבעית המופלאה שלה בתוך המים שהיא שוחה בהם תיקטע, אבל היא בתוך זה, מעריצה את המורה, ובכלל- רק מלחשוב על להגיד לסבתא שמפסיקים ולא תמשיך בשנה הבאה- אני כבר מתקפלת. סבתא מאד רוצה נכדה להשוויץ בהישגיה בבלט...
אני מנסה לשאול את עצמי, נניח שתנועה תהיה המנה העיקרית של מה שתעשה גם בבגרותה- האם הבלט הוא תחנה חשובה ומלמדת בדרכה והאם יוסיף לה או יגזול ואין לי תשובות.

שאקנה לה את זוג הקביים
אה יהיו גם ביום הולדת אז עכשיו בטוח ניפגש שם (רצה להכין מתנה )

סאלי - לגבי הטישו-
אני התוודעתי לזה רק לפני כמה שבועות.
אחת האמהות בחנ"ב מרכז ת"א שלא רצתה להסחב עם בתה האתלטית עד לכפר הירוק לחוג קרקס, לקחה יוזמה ומצאה מורה צעירה לתחום האקרובטיקה הזה - והביאה אותה להעביר חוג בגן הציבורי ליד ביתה.
יש שם עץ שגובהו וענפיו מתאימים לתליית הרצועות הללו. בינתיים היינו רק בשיעור אחד אבל ילדתי מאד התלהבה מזה.
אם יש באיזורכם חוג קרקס ייתכן והם כוללים גם את זה.

ותודה על התמיכה הכי חשוב זה לבחור משהו
אצלי זה נכון במיוחד - עצם קבלת החלטה הוא לא הצד החזק.....

ונטע-
איך לומר, הכל ברור עכשיו... פשוט לתת לה, היא יודעת
כן, ככל שאני קוראת את התגובה הזו שלך אני מרגישה שההחלטה שקיבלנו היא מדוייקת. תודה על השיקוף@}

רציתי להוסיף מילה לגבי המשפט מעורר המחלוקת ש ורדי תיק היקרה כתבה-

למציאות דרך מצוינת לגרום לדברים הלא מתאימים בחיים שלנו לנשור כעלי שלכת

אני מאד רוצה להאמין לקביעה הזו (למרות כל הרוחניקיות שבה (-:)

אני חושבת שזה עובד כאשר יש לאדם רמה גבוהה של מודעות עצמית, כך כשהמציאות טופחת על פנינו המסננת יודעת לסנן אם וכאשר יש צורך.

אני מאמינה שזה לא כ"כ עובד כאשר אין לאדם חיבור טוב לעצמו, לרצונות ולנטיות הטבעיות שלו, לאפשרות החופש שלו לבחור, לסנן, לשנות.
אז הוא מסתובב עם שק כבד של עלי שלכת על הגב ולא מוצא מקום להניח אותו....

גם אני הייתי שנים לא מעטות במקומות לא נכונים לי - כפי ש-ממ מתארת בדבריה.
לא היה לי אפאחד שיהיה באמת קשוב אלי, באמת באמת. אפאחד לסמוך עליו באמת.

סה"כ במקרה המדובר אני מנסה לתת לבתי משהו אחר. אני מקווה שאני מצליחה כאן לראות אותה נטו.
אני לוקחת בחשבון את האפשרות שייתכן ואני טועה.
אני סומכת עליה שתראה לי את הדרכים הנכונות עבורה ושתתן לי ללוות אותה בהליכתה בהן.

ולמרות שההתלבטות שלנו כרגע הגיע להכרעה, אשמח להמשיך לקרוא עוד דעות לכל כיוון.
אלף תודות לכן (ולאבא שכתב כאן) על סיעור המוחות המשובח. לא יכולתי לבקש יותר מזה @}@}@}

שמחה שהחלטת. הכי חשוב זה לבחור משהו

איפה זה הטישו הזה? לא קיים אצלנו כאן בחיפה. באמת אולי תלוי במיקום שמדברים עליו. אצלנו למשל, אני בטוחה שיש חוגים מקסימים כאלה למתעמלות מוכשרות - ממש לא.

ובהחלט נשמע שאת מספקת לה שפע של פעילות גופנית.

תהנו

...אני מתעייפת רק מלכתוב את זה
D-:
כבר לפני חודשיים אמרה ביוזמתה שהיא רוצה מתישהו לבקש להיות "אסיסטנטית" בשיעור של הצעירות יותר (גיל 4-5).
איך לומר, הכל ברור עכשיו... פשוט לתת לה, היא יודעת

אילה בשדה הדגן
ניסחת בדיוק את מה שאני חושבת. אני בטוחה שיש חוגים מקסימים כאלה למתעמלות מוכשרות, וגם לי עבר בראש ריקוד ותלבושות.
ההעמדה הזו של הבנות, נראה לי (דעתי) מה זה טפשי, כמו שרירנים שיצאו מחדר כושר, בכלל לא מעניין...

שוב מרגישה צורך להודות פה מעומק לבי לכל אחת ואחת מהנשים היקרות שהעלתה כאן את מחשבותיה על הכתב@}
אין לכן מושג כמה זה משמעותי עבורי, ונתן לי המון המון חומר למחשבה והזדמנות להבין היכן אני/אנחנו מול הדילמה הזו.

המסקנה העיקרית שגיבשתי במהלך היום מהדיון המרתק שהתפתח כאן היא - שאני צריכה כרגע ללכת עם תחושת הבטן האמהית הפרטית שלי.

אני מרגישה שהכי נכון לכולנו שהיא תמשיך כרגע במסגרת החוג הרגיל שהיא נמצאת בה.
הוא "רגיל" אבל ממש לא "פארש" - גם שם יש בנות בוגרות יותר שעושות תרגילים לא פחות מאתגרים ממה שעושים בנבחרת - רק בלי הלחץ והשואו של הנבחרת, עם מדריכה מקסימה ומקצועית אבל בלי המאמנת הראשית - שלמען האמת לא עשתה לי שום חשק להפקיד בידיה את היקרה לי מכל.
מעב רלכך שזה מרחק הליכה מהבית, מה שמאפשר-לי-לאפשר-לה את זה בכיף, בלי להרוג את עצמי בדרך....

אני בטוחה שהיא תמצא את הדרך להתקדם נהדר גם שם, להמשיך לחזק לעצמה את האמון ביכולות שלה בכל התחומים, ואת הקשר שלה עם גופה.
כבר לפני חודשיים אמרה ביוזמתה שהיא רוצה מתישהו לבקש להיות "אסיסטנטית" בשיעור של הצעירות יותר (גיל 4-5).
ז"א שהיא מרגישה שם טוב, היא רוצה לתרום, אפילו כבר ללמד....(-:

מעבר לכך, נקודה חשובה ש אילה א העלתה באוזניי הבוקר - בתי בעלת נטייה טבעית חזקה לתחרותיות.
יש לה גם נטייה למתח פנימי שמתבטא (פחות אבל עדיין לעיתים מזומנות)- בכסיסת ציפורניים.
השתתפות במסגרת תחרותית עשוייה מאד להחמיר את הפן הזה באישיותה, במקום לרכך אותו.
היא אוהבת לנצח בתחרויות ומאז שהיא בחוג גם אוהבת להפגין את יכולותיה.
אבל להופיע בפני קהל זרים או על במה - אין לה שום דחף. היא אפילו נרתעת מזה.
כך שבהתייחס לדברייך, סאלוש, זה לא משהו שאני מרגישה שאני אמנע ממנה לחוות.
מעבר לכך שלדעתי גם לבנות בחוג שלה יש מעין תחרויות ומופעים פנימיים שהן עושות.

במהלך היום דיברתי איתה על האפשרות המסתמנת שתמשיך בחוג הרגיל.
היא הייתה די מאוכזבת. לא ברמה של לעשות סצנה אבל חזרה ואמרה שהיא רוצה להיות "כמו השכנה שלנו שבנבחרת".

בעקבות זאת פירטתי בפניה את הדברים שהיא אוהבת לעשות ועם הזמן יהיה לה הרבה פחות פנאי לעשותם - בשל המחוייבות המוגברת ל"קדם-נבחרת".
בנוסף אמרתי לה שלמעשה התחילה ללמוד שם רק לפני כחצי שנה ויש לה בחוג הזה עוד הרבה מה ללמוד ולהשתכלל,
ושנוכל בהמשך הדרך לבחון שוב את האפשרות לעבור ל"קדם"- במידה וזה יהיה על הפרק.

ולבסוף, תודות ל ריש גלית @} שהזכירה לי את נושא ההליכה על קביים -
הצעתי לה "במקום" שאקנה לה את זוג הקביים שביקשה לאחרונה, כדי שתוכל להרחיב עד כמה שאפשר את רפרטואר הפעילויות הגופניות שהיא כ"כ אוהבת לעשות (אופניים, טיפוס על עצים בסגנון חופשי, קפיצה בחבל, תחרויות ריצה, גל-גלון שתי ידיים ויד אחת, שפגאט בנים/בנות ועוד...אני מתעייפת רק מלכתוב את זה) .
נראה שהדף הבא שאני צריכה לפתוח הוא -
שוחד לילדים התלבטות יתרונות וחסרונות (-:

אה, ושכחתי לציין שזה בנוסף לחוג חדש שהתחלנו פעם בשבועיים הנקרא "טישו" - סוג של אקרובטיקה על רצועת בד שנתלית ממקום גבוה (כמו בקרקס)
הקיצר- מקופחת עם חסכים בפעילות גופנית היא לא תהיה.....

הייתי שמחה להתייחס ספציפית לדבריה של כל אחת שכתבה כאן, רק שלצערי זה עשוי לקחת לי כמה לילות ועד אז אולי כבר לא יהיו כאן קוראים....אז רק לומר שוב שכל מי ומה שכתבתן לי כאן הוא נפלא ומשמעותי בעיני@}

מעלה בי מלא זכרונות ומחשבות...
לדוגמא, מגיל צעיר הייתי טובה באנגלית, ורציתי ללמוד עוד. אמא שלי מצאה לי חוג קטן ומקסים, הייתי בכיתה ו' או ז'. בחוג היינו קבוצה של 6-7 ילדים עם מורה לאנגלית שדיברה איתנו רק באנגלית, אבל בכיף ומעניין, בלי שום התנשאות או מורתיות. זכור לי ככיף... אחר כך בסוף כיתה ז' וח' הלכתי לקייטנת אנגלית, שם המדריכים היו יהודים אמריקאים או אוסטרלים דוברי אנגלית, יווו, זה היה הכי כיף בעולם. אחר כך בתיכון גם אהבתי את זה והייתי טובה באופן טבעי, בלי הרבה מאמץ.
והנה, האנגלית, במיוחד הביטחון בשפה, בדיבור, מאד שימושית לי בחיים. אני חושבת שהמשיכה למשהו היא מובנית בנו, כי היום אני חיה בחו"ל ונשואה לבנזוג שלא דובר עברית, כלומר כל היומיום שלי באנגלית.
ואני מה זה שמחה שנמשכתי לאנגלית בגיל צעיר.
>תוך כדי זכרונות אני קולטת כמה אמא שלי עזרה לי למצוא חוגים לפי תחומי הענין שהיו לי ופשוט בא לי לבכות מכמה היא הייתה שם ותמכה, לא שמתי לב...<

סמכי על בתך.
אם היא רוצה להשתתף, היא תפיק מזה את המיטב.
ואם זה יהיה גרוע, היא תדע ותפסיק.
אין ספק שאת שם בשבילה. לדעתי תדעי ללוות אותה בקשיים וגם באתגרים, וחבל למנוע ממנה מראש את ההתמודדות.
ואם זה הכישרון שלה - אין כמו להתחיל בגיל צעיר.
<גם אני הייתי מתעמלת בילדותי, ופרשתי כשנעשה תחרותי מדי>.

רישגלית אבל כשהילדה יודעת כל כך טוב שאת זה בדיוק היא רוצה - האם דחייה של העניין באמת תועיל?
השאלה האם הילדה באמת יודעת ומבינה את כל מה שכרוך בלהיות שייכת לנבחרת.
זה קצת כמו לתת לילד להחליט האם הוא רוצה חינוך ביתי או בי"ס.
קשה לילדים לראות את התמונה במלואה ובוודאי שאין להם אפשרות להבין את העתיד.
אני מסכימה עם אילה, הילדות רוצות ריקודים, גלגלונים, תנועה. לא באמת מעניינת אותן נבחרת אירופה (כשהן בתוך זה, זה כבר משהו אחר)

שאלה נוספת שעולה בדעתי, האם יש עוד משהו שהילדה מאוד אוהבת לעשות?

אצלי בבית, קחי לילדה את הספורט, ולקחת לה את העיקר. עיקר הכיף של היום, של השבוע. לא חברות ולא אני ולא ספרים ולא לצייר, דברים שהיא אוהבת, לא מספיקים לה.
השאלה היא אם יש עוד כשרונות? או שכל הזמן הפנוי יופנה לטלויזיה ולמחשב?

אילה - תענוג לקרוא אותך מניחה שהיתי יכולה לכתוב את טקסט דומה לפני כמה שנים

מסכימה מאוד עם מנצ'רה.
שוחחתי עם אמא שבצעירותה היתה בקטע של התעמלות אומנותית והיא אמרה שהבעיות פרקים שהיא סוחבת משם מפריעות לה עד היום.

זה מושך את הילדות-כל היופי הזה , המוסיקה ,התנועות .
לי זה מעלה כרגע דימוי של פיות.מי לא הייתה רוצה להיות חיננית ומקסימה ?!

לי נראה שההתעמלות כשלעצמה היא לא בעיתית.כלומר ילדה יכולה לעשות גלגלונים וקפיצות וסלטות ולנחות לא טוב .אפשר לשבור משהו או לנקוע וזה אכן לא נעים.
אני לא מתיחסת לפציעות כאלו כבעיתיות.כל מי שיוצא מהמיטה יכול להפגע.אבל גם מלשכב במיטה אפשר להפגע יותר.
על אחת כמה וכמה מי שאוהב לחוש את עצמו זז,קופץ ובעצם מבטא את עצמו דרך תנועה.

הבעיה היא לדעתי שנכנס לפה משטר אימונים עם הכנות לתחריות,הופעות ואפילו לו"ז של מתי צריך ללמוד מה שהוחלט לכל הקבוצה ושאי אפשר שכל ילדה וילד יעבדו על מה שמתאים להם.קצב אישי זה דבר שמקרב את הילד/ה להבנה של יכולת הגוף שלו וכך הוא שומר עליו טוב יותר.וגם בגיל 40 + , שאז זה ממש קריטי.

אני מודעת לזה שאם לוקחים מההתעמלות האומנותית את ההופעות לוקחים מהמדריכות את הפירסומת העיקרית .הרי כולנו ישבנו וצפינו בנדיה קומנצי בעינים פעורות..
בשביל הענף הזה צריכים כל הזמן לגייס ילדות שיהיו מוכנות להביא את עצמן לאקסטרים .

---

יש אנשים שזה מתאים להם.אני אישית חושבת שלו הייתי במקומך(ויש לי ילדה קטנה ויכול להיות שהעינין יצוץ בקרוב),הייתי דורשת שינוי.
מחפשת בנרות מורה מתאימה.
אפשר להתאמן ואפשר אפילו להתאמן הרבה -רק שצריך לדרוש מהמתנ"ס שיפתח את האולם.לבוא קבוצה של אמהות מאורגנת ולא לותר.מרד.
נבחרת שמנבחרת-הילדות שלנו יותר חשובות לנו מאיזו תחרות גביע אירופה שהמדריכות מפנטזות עליה.
אם יש 10 בנות בארץ שייצגו את ישראל איפהשהוא ,אז שיציעו להן לעבוד במכון וינגיט ושיעזבו את כל השאר בשקט.
בשקט-לרקוד איך שהן רוצות,ללמוד בקצב שלהן בלי להתחרות על עשירית הנקודה .
למה הן צריכות להכנס לאטרף תחרותי ,לשייף את עצמן תוך כדי שהן מכינות קטע ..
המדריכות הללו ,לרוב, מתיחסות אליהן בצורה משפילה ולא מעודדת.כדי לזכות בקצת הערכה צריך להיות 'כישרון טיבעי' +השקעה עצומה ומתמשכת.אני חושבת שאמהות צריכות לשמור על הבנות שלהן ולהבהיר טוב טוב למדריכות שהגישה הזו פסולה.יש גם אחראי מתנ"ס.
אני לא הייתי רושמת ילדה לחוג שאני לא בטוחה שמתנהל באופן ראוי.
מדריך צריך לזכות באמון שלי ולכבד את הדרך שלי בשביל שאהיה מוכנה להתאמץ ,לשלם ולהביא את הבת שלי לשיעורים.
הגישה צריכה להיות גישה כלפי לקוחות ולא הערצה עיורת וקבלת תורה מסיני.

ולסיכום:
רוב הבנות אוהבות ספורט ורוצות לרקוד ולהנות.זה בדיוק מה שצריך להיות בחוג הזה.במקום נבחרות ותחרויות יכולים לעשות לבנות ימי כייף עם מוסיקה חופשית ותלבושות ססגוניות.
שילמדו את הבנות תרגילי יוגה פשוטים שאפשר לעשות בבית ולחזק את הגוף בין לבין האימונים -ככה צריך פחות הסעות .
במקום ללמוד לדרוס אחת את השניה,לפתח עור של פיל כדי לא לשמוע רכילות מרושעת ,להיות חסרת רגישות -ללמוד לפרגן אחת לשניה ,לתמוך ,ללמד ובעיקר לשמוע את הגוף שלך עצמך ולאהוב את עצמך כפי שאת.

משהו שחשבתי להסביר, כי קשה להבין אותו מבחוץ. לילדים שרוצים המון ספורט, שרוצים להצליח לבצע אלמנטים מורכבים, שאחרי שיעור של שעה נשארים לגמרי לא מסופקים, כל חוג אחר פשוט לא יכול להחליף דברים כאלה. יוגה לילדים, סבבה... זה באמת רגוע ונעים ושומרים על הגוף. אבל זה בדיוק "אין הקומץ משביע את הארי". אין חוג יוגה לילדים שהוא שעות רבות בכל שבוע. שעובדים עם הילדים בצורה כזו שהם מגיעים להשגים שהם יכלו רק לדמיין אותם. אין. אפשר לשלב כמה חוגים, נכון, אבל קודם כל זה עולה הון - לשלם על כל חוג בנפרד - ושנית, הרמה של כל אחד מהם פשוט הרבה יותר נמוכה. הבת שלי עזבה את חוג המחול שהיתה בו (בנוסף לשלוש פעמים) עד לא מזמן, כי זה פשוט תינוקי בשבילה. הבנות לא ברמה שלה. כי הן עובדות שעה, שעתיים בשבוע, והיא 6 חוץ מהחוג הזה. זה לא מספק אותה.

אני לא אומרת שכל אחד חייב להיות בנבחרת. אבל לצד החסרונות הברורים, יש פה יתרונות שקשה לדמיין אותם, עד שלא פוגשים אותם. לפעמים היתי שואלת את עצמי, איך יתכן שכמעט פספסתי את זה עבורה. וזה לא נכון שאפשר תמיד להשתלב בקבוצה. הילדים הללו רוצים להצליח. כל שנה שהם נכנסים יותר מאוחר, מקשה עליהם. הם לא רוצים להיות אחרונים בקבוצה. ואם הם יכנסו מאוחר יותר מכולם - בגיל 8 יכול להיות 3 שנים מאוחר מחלקם - זה קשה. זה לוקח זמן להשלים את הפער.

אני לא מאוד תחרותית בסגנון שלי. אם לקחת בהשאלה מבננה יושימוטו, אני חושבת שהתחרות האמיתית שלנו היא עם עצמנו. אבל הילדים שלנו חיים בתרבות מסוימת. והם רואים ילדים אחרים. וחלקם רוצים להתחרות בילדים האחרים. הם רוצים להופיע על במות, להצטיין, להרשים. ואני לא יודעת אם אנחנו אמורים למנוע זאת מהם.

צריך לכוון את הילדה, בעדינות ככל שאפשר, להצביע לה על הפגמים בדרך בלי להחליש אותה. להשאיר לה תמיד פתח לצאת מזה. אין לי מושג איך עושים את זה...
נכון. זאת שאלת השאלות. לי אף פעם לא היה ברור שמותר לי לא להשתתף באיזשהו אלמנט ששייך למערכת. היה ברור לי שמחויבות זה עד הסוף--כולל כל צרור האלמנטים של המערכת.

הבת שלי גם נראית לי כנוטה להפנים חוקים ונוהגים. אני כל הזמן אומרת לה על דברים ש"לא חייבים", שתחשוב אם נעים לה.
דוגמה. בימי ההולדת האיומים האלה עם מפעיל/ה. לפעמים אין ברירה וצריך להשתתף בהם (לא משנה עכשיו למה, האמינו לי שמדובר בחוסר ברירה ושזה קורה לעתים מאוד רחוקות). אז הם כוללים מערכת נוהגים קבועה: לשבת בשקט, להצביע כדי שילד היומולדת יבחר אותך למשימה מפגרת (איכסה פיכסה), להצביע בשביל פרס מפגר, לפעול לפי הוראות. יש ילדים שלמשל לא בא להם להצביע. אבל רובם נסחפים עם הכללים. כששואלים אותם אחר כך איך היה, הם אומרים "כיף". אפילו שבכלל לא ברור שכיף להם. ביומולדת נוראי אחד, ממש חקרתי אותה עד שהגעתי לכך שהיא אמרה שעצבן אותה מאוד להצביע המון זמן בשביל משהו. מאז אני ממש מקפידה לשבת איתה אפילו אם ההורים לא מוזמנים, להיות בסביבה, או להכין אותה לעשות רק מה שמתאים לה.

מצד שני, להיות בנבחרת גם יכול להיות חוויה מלאת חיים.

מסובך.
דף מאוד מעניין.

עוד לא קראתי הכל ואם אני חוזרת פה על הצעות אחרות אז מתנצלת אבל מה שבנתיים עולה לי זה שאת מדברת על ההנאה של בתך מהפעילות עצמה, מהעבודה עם הגוף והאתגר הפיזי ולאו-דוקא מהתחרותיות.

אם זה באמת ככה, אולי אפשר למצוא לה חוג של עבודה עם הגוף ללא תחרות?
ישר חשבתי על מיומנויות קרקס. יש הרבה בלולינות ולהטוטנות ובכל מה שקשור לקרקס שיכול לאתגר אותה ולעניין אותה בלי כל התחרותיות והלחץ של ה"נבחרת".

יש הרבה תחומים כמו ג'אגלינג, אקרובטיקה למיניה ועוד המון שיכולים להיות ממש מפתחים וכייפים.

_ממ, מה היית עושה אחרת לו היית יכולה?
הרי ניתנה לך הבחירה, כביכול.
מה לדעתך היה יכול לעזור לך לעשות את מה שהיום את רואה שהיית צריכה לעשות?_
ג'וניפר, תודה על השאלות הן חשובות לי מאוד כאמא לילדה.
אז קודם כל, הרי מאוד קשה לזקק את אלמנט הבחירה, כי המערכת בולעת וגם מפחדים לצאת ממנה (או שאפילו לא חושבים על זה).
אני חושבת שקודם כל, המבוגרים היו צריכים להימנע מלכוון למערכת כל כך גדולה--תנועת נוער היא גם חבר'ה, גם פעולות, גם טיולים, גם הדרכה, גם צורת לבוש, גם צבא. זה מין צרור של דברים שלא כולם דווקא מתאימים לחבר במערכת. אבל משום שחברים במערכת, אז כבר יש להסכין עם כולם. לדוגמה, אני מאוד אהבתי את הדיונים הפוליטיים והטיולים, אבל ההדרכה והשהות הארוכה עם החבר'ה היו מלחיצות מדי, גוזלות זמן ארוך מדי ומיותרות. אני עשיתי הכל כי אני מאוד מפנימה חוקי מסגרות וישר נוצרת בי מחויבות שהיא פעמים רבות מיותרת לחלוטין וקשה לראות שהיא מסתירה אי-הנאה ממשהו.

זאת אחת הסכנות בנבחרת, מול חוג. נבחרת היא לא רק התעמלות. היא גם מחויבות אידיאולוגית, גם תחרות, גם הופעות, גם טרמינולוגיה, גם תפריט תזונתי, גם שייכות לחברה מסוימת, גם דרישות "אסתטיות" (כלומר אופנה של מתעמלות) . צרור שלם של דברים מעבר להתעמלות עצמה. כל הצרור הזה אולי לא מתאים לילדה בת 7 שרוצה .

אם הייתי ההורים שלי, הייתי מנסה לכוון לא לעשות כל מה שעושים בתנועת הנוער. לעומת זאת הייתי מכוונת לגוון עם חוגים באוניברסיטה, עם לימוד שפות, עם תגבור אינטלקטואלי. איתרו אותי למחוננים (אריקה לנדאו), אבל זה היה מאוד קשה להגיע לשם, וזה היה מועט מדי ולא מספק בכלל.

מקווה שהייתי ברורה.

טוב, נו, את לא מתקשרת אז אני אכתוב.
כילדה התעמלתי במסגרות שונות - נבחרת בי"ס, הפועל, נבחרת העיר.
זה זכור לי ככיף גדול. אני לא זוכרת פרטים, מה שכן ההורים מעולם לא לקחו אותי לשום מקום. או שהלכתי ברגל בשכונה, או שנסעתי באוטובוס בתוך העיר. אני בטוחה שאם היו צריכים לקחת אותי זה לא היה קורה, הם היו עסוקים מאוד (וגם אנחנו כהורים ככה, לא?).
כאשר גדלתי וביה"ס היסודי נגמר, עברתי לנבחרת העירונית. זה כבר היה 3 פעמים בשבוע, 3 שעות כל פעם, במרחק 2 אוטובוסים לכל כיוון, כשעה נסיעה. פה כבר נשברתי, אך זאת הייתה החלטה שלי.

אין סיכוי בעולם שאני אקח את הבת שלי (שתיכף ארחיב את הדיבור לגביה) 3 פעמים בשבוע באוטו לאימונים מחוץ לשכונה.
יש לי בת דודה מאוד מוכשרת בריקוד ובבלט. לילדה (בחורה האמת) אין חיים. כל יום יש לה אימון במשהו, הרבה גם מחוץ לעיר, כי שם מתאמנים הטובים ביותר. טירוף לה ולהורים שלה. הם אומרים - זה בא ממנה, היא רוצה. אני אומרת - לא תיתנו לזה יד זה יישאר בגבולות השפוי.

עכשיו בקשר לבת שלי. בשנה שעברה (כיתה ב') היא התחילה פעמיים בשבוע, שעתיים בכל פעם בקבוצה לא תחרותית. הקבוצה מתאמנת בשכונה, 5 דקות הליכה ברגל.
היא ממש נהנתה והייתה טובה בזה. ואז, כשהקבוצה הלא תחרותית השתתפה בתחרות ידידותית, היא סירבה בכל תוקף להשתתף בה. אני משערת שזה קשור גם לכך שאבא שלה לא אוהב תחרויות וספורט תחרותי, אבל כן אוהב ספורט עממי ובשביל הכיף.

השנה הציעו לה לעבור לקבוצה התחרותית, שזה אומר 3 פעמים בשבוע, שעתיים וחצי בכל פעם, וגם תחרויות.
דיברנו איתה והסברנו שתחרות מראה מה עשית ברגע מסוים. בשום אופן לא מה את שווה. את תמיד שווה. הראינו סרטונים מתחרויות אולימפיות ואליפויות עולם שמראים שגם שם נופלים מהקורה למשל.
השארנו לה את ההחלטה.

הבעד מבחינתה היה הרבה התעמלות, כי היא מאוד אוהבת.
הנגד היה התחרויות.
בסוף היא אמרה שהיא תתחיל ותראה, מקסימום תחזור לקבוצה הלא תחרותית.
היא התחילה, וממש נהנית. מתקדמת ואוהבת את זה. כמובן שהיא משתתפת בתחרויות, וגם מגיעה להישגים יפים יחסית לאחרות (כלומר במקומות עם המדליות). היא מאוד מתרגשת כשהיא זוכה במדליה, או כשמפרסמים את שמה או תמונתה בעיתון השכונתי. והיא גם מתמודדת יפה עם האכזבה שיש כשהיא לא.

אגב תמונות, היא עושה חלק מהדברים שראו בתמונות כאן, וזה בא לה בקלות יחסית כי היא מאוד גמישה. המאמן מבטיח שממה שהם עושים 8 שעות בשבוע לא נגרם נזק לגוף.

מה שכן, ומאוד חשוב - המאמנים אצלנו חושבים קודם כל על הבנות. למשל באחת התחרויות שרק חלק מהבנות השתתפו בה המאמן החליט שהיא לא תשתתף כי בתחרות לפני כן היא מאוד התרגשה והוא לא רצה להלחיץ אותה.
בתחרות אחרת כל מי שלא זכתה במדליה קיבלה מדליית השתתפות.
האימון מותאם לילדה ולא לקבוצה, כל אחת מתאמנת על מה שהיא צריכה ומתאים לה, ולא על מה ש"כולן" מתאמנות.
ועוד דבר - ילדה גדולה (מסיימת ו', דרגה 3) עוברת מאצלנו לאזורכם (זוכרת שהתעניינתי אם יש דירה להשכיר?). המאמן תפס את אמא שלה לשיחה עד כמה חשוב שלא תלך לקבוצה ששמה פרח מזכרוני, כי שם אין לילדות חיים, וכמה אימונים, ושעושים שם דברים שלא בריאים לגוף, ושלבנות שם יש צורה "לא נשית" מרוב אימוני כוח. <חשוב לו שהבנות ייראו כמו נשים כשיגדלו ופחות חשוב לו שהנבחרת תזכה בעוד מדליה>

דבר אחרון - בקשר לנסיעות לחו"ל. גם כאן אמורים לנסוע, ואנחנו הטלנו וטו. זה המון כסף, והיא צעירה, רק בת 9, מה פתאום לנסוע לחו"ל לבד? להתאמן אפשר גם בארץ. אלופה אולימפית היא לא תהיה כי היא גרה בישראל ולא ברוסיה, ולא "בגללי".

אז מה אני אומרת (חוץ מזה שתחזרו לשורשים ותבואו להיות שכנים שלנו...)?
להשאיר בחוג הנוכחי, או להעביר לחוג השני של שעה וחצי בשבוע בהנחה שגם הוא קרוב לבית. לא הייתי נכנסת עדיין לסחרחרת של כל הבית והחיים שלי מסתובבים סביב ההתעמלות שלה. זה לא נראה לי בריא.

ולסיום - כל זה לא פוטר אותך מלהרים טלפון עברנו לדירה שלנו ואתם מאוד מוזמנים, נעשה פיקניק חמוציות בחצר החדשה. ונראה שהבנות ייהנו להתעמל יחד...

אני דווקא נוטה להסכים עם ורדי תיק (למרבה הפלא P-:).
אני לא חושבת שיש סיכוי שהבת של בתנועה מתמדת (פתאום אני קוראת את הכינוי שבחרת לך בעיניים חדשות, לאור הנושא המדובר פה...) תוותר על ההתעמלות. היא פשוט קורצה מהחומר הזה, כל מי שראה אותה עושה גלגלון או מלמדת את עצמה ללכת על קביים בשתי דקות לא יכול להתעלם מזה. ואני גם רואה שינוי בהתנהלות של הילדה באופן כללי מאז שהתחילה עם החוג (עד עכשיו לא קישרתי, רק אמרתי לעצמי שמשהו קרה לה - יותר פתיחות, יותר ביטחון, יותר אור בפּנים (-:).
מצד שני - אני מתקשה לדמיין אותה עושה דברים שלא מוצאים חן בעיניה. גם במסגרת התחביב האהוב עליה. את חושבת שהיא תיתן להם להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא תרצה?
נכון, צריך לשים לב כל הזמן. אני בהחלט לא מבטלת את מה שממ אמרה. צריך לכוון את הילדה, בעדינות ככל שאפשר, להצביע לה על הפגמים בדרך בלי להחליש אותה. להשאיר לה תמיד פתח לצאת מזה. אין לי מושג איך עושים את זה...

ענייני הגוף - גם הפציעות וגם הפגיעה בהתפתחות התקינה, ומצד שני ענייני דימוי הגוף - זה בהחלט מלחיץ. אולי אפשר למצוא במקביל להתעמלות הזאת, לא במקומה, משהו ששומר על הגוף? יוגה לילדים, או פלדנקרייז?

ומה שסיפרת על המורה מעצבן ומקומם. אני לא יודעת איך אפשר לשאת גישה כזאת. אבל כשהילדה יודעת כל כך טוב שאת זה בדיוק היא רוצה - האם דחייה של העניין באמת תועיל? מהרגע שנפתח הפתח והאפשרויות נגלו בפניה - האם אפשר באמת להגיד לה "חכי לשנה הבאה?"

נראה לי שאני יותר מתלבטת ממך אז מוטב שאפסיק עכשיו...

ממ, מה היית עושה אחרת לו היית יכולה?
הרי ניתנה לך הבחירה, כביכול.
מה לדעתך היה יכול לעזור לך לעשות את מה שהיום את רואה שהיית צריכה לעשות?

למציאות דרך מצוינת לגרום לדברים הלא מתאימים בחיים שלנו לנשור כעלי שלכת,
המשפט הזה ממש ממש, אבל ממש, אבל ממש, לא מדויק. אבל ממש . אני כל כך לא מבינה את ההכללות הללו. הן מסוכנות בעיני.
יש לי דוגמאות כל כך רבות לילדים ואנשים שנשארו במסגרות לא מתאימות, כי הם לא ממש קלטו כמה זה לא מתאים להם, או שזה מה שהיה נהוג, או שזה מה שציפו מהם, או שהם פשוט לא חשבו כשלא כל כך טוב אז מותר לעזוב.

אוי. כמה שנים שאני בזבזתי, למשל, על תנועת נוער, כולל הדרכה ונח"ל, כי בהתחלה זה היה כיף. אחר כך זה לא היה כבר כל כך כיף, זה היה מלחיץ ושולל ייחוד עצמי. אבל זה מה שהיה נהוג, וזה מה שציפו, וכי שכנעתי את עצמי שזה נכון אידיאולוגית או שזה כיף. היה לי רק קצת מאוד כיף.
מה שרציתי באמת זה ללמוד ולהיות בחברה אינטלקטואלית ולא את רוב מה שעשו בתנועה. אבל כשנמצאים בתוך מערכת, היא לפעמים יוצרת איזה שכנוע עצמי שהיא נכונה. הלוגיקה הפנימית של המערכת מייצרת תחושה של נכונות פיקטיבית.
איזה בזבוז זמן ואיזה מחיר כבד שילמתי על זה כשכבר היה מאוחר ללמוד דברים כל כך רבים (כמו שפות) שכדאי ללמוד בגילים צעירים וכשהיו לי חורים בהשכלה כשרציתי להתקדם במחקר וכבר הייתי צריכה להתפרנס.

נכנסתי רק כדי לתמוך. ראיתי את שמך והתגעגעתי אליכן...
יותר קל לי בטלפון אבל אני אנסה
בכל אופן לכאורה לא משנה ככ ההחלטה שתחליטו, כי כל החלטה תהיה הטובה ביותר עבורה ועבורכם,
למציאות דרך מצוינת לגרום לדברים הלא מתאימים בחיים שלנו לנשור כעלי שלכת,
והדברים המתאימים לנו אפילו אם הם קשים ונראים בלתי אפשריים נשארים גם נשארים ומאתגרים...
אפשר להחליט שהולכים על זה ובסוף איכשהו זה יתמסמס מעצמו באיזושהי דרך,
אפשר להחליט שלא הולכים על זה בינתיים והנושא ידפוק בדלתך מכיוונים שונים לאורך זמן ולא יניח לך גם לאחר ההחלטה (בדומה למה שסאלי אמרה)
מה שאני אומרת בקיצור זה שתנסי לחזק את עצמך (סליחה על הרוחניקיות), את המרכז שלך בכל דרך שאת מכירה
אל תחששי לקחת השהיה של ההחלטה, אל תחליטי כשאת חושבת בצורה לא צלולה ומתוך מצוקה, והתשובה כיצד לנהוג תצוץ באופן טבעי.
תמיד אפשר לשנות את ההחלטה שהחלטנו כשהיא מתבררת כלא נכונה (אלא אם כן יהיה מאוחר מדי וגם זה בסדר) לעמוד מאחורי ההחלטה החדשה כי אז זה כבר מתוך אמונה וניסיון.
מה שלא תחליטי את אלופה אולימפית. את את המדליה שלך כבר קיבלת. אמא חושבת ורגישה שכמוך.

_מהתבוננות בחוגים באזור שלנו,
חוגי ספורט תחרותי לא מתענינים בטובת הילדים מעל לכל. לא זה הפוקוס שלהם: הם עסוקים ביצירת הישגים לנבחרת. אם הם מתנהגים יותר או פחות יפה אל הילדים זה ענין של סגנון של כל מורה, אבל לא חייהם של הילדים וצרכיהם בראש מעייני החוג, אלא יוקרת החוג עצמו והתחרותיות שלו מול נבחרות אחרות.

ספציפית, התעמלות קרקע ואומנותית יכולה גם להיות מאד מזיקה מבחינה פיזית. ההתחשבות במבנה השלד היא לא הצד החזק של הענף הזה tongue_

עם כל כמה שאני מסכימה עם הכתוב לעיל, אני לא הייתי מסוגלת להגיד לילדה לא אם זה מה שהיא מבקשת ואם הייתי יודעת שהיא קורצה מהחומר הזה.
א-ב-ל, ההסכמה היא בערבון מוגבל. בתור אמא רואים מבחוץ דברים שלא רואים מבפנים, הייתי שמחה לראות את הבת שלי מגשימה את החלומות שלה ומוצאת את הדרך שלה בעולם, אבל אני כאמא שומרת לי את הזכות לומר 'עד כאן', אם אראה שהאמירה הזו נחוצה.
הכל טוב ויפה ונחמד? מצויין. מתחילים עניינים כאלו ואחרים עם אוכל או משברים נפשיים או כל דבר אחר שכזה? זה הזמן להתערב.
לא שההתערבות הזו היא כל כך פשוטה, אבל להגיד לילדה 'כן' עכשיו, זו לא חתונה קתולית עם הנבחרת עד גיל 25.

וגם היא צריכה לדעת את זה, אם תטי לכיוון ההסכמה.

יש פה שפע מקום לדעה של כל מי שרואה לנכון לשתף אותי בדעתה/תו
נו טוב אני את שלי אמרתי בשח רחוק

מהתבוננות בחוגים באזור שלנו,
חוגי ספורט תחרותי לא מתענינים בטובת הילדים מעל לכל. לא זה הפוקוס שלהם: הם עסוקים ביצירת הישגים לנבחרת. אם הם מתנהגים יותר או פחות יפה אל הילדים זה ענין של סגנון של כל מורה, אבל לא חייהם של הילדים וצרכיהם בראש מעייני החוג, אלא יוקרת החוג עצמו והתחרותיות שלו מול נבחרות אחרות.

ספציפית, התעמלות קרקע ואומנותית יכולה גם להיות מאד מזיקה מבחינה פיזית. ההתחשבות במבנה השלד היא לא הצד החזק של הענף הזה P-:

מכיוון שמדובר בילדה קטנה, נראה לי שאפשר לדחות את העליה על המסלול לתעשיית המדליות. סתם חוג התעמלות נינוח יותר - עדיף. ופחות פעמים בשבוע גם עדיף.
באיזשהו שלב זו מפסיקה להיות החלטת הורים. הילדים יודעים הכי בברור מה הם רוצים. עד אז אני, לפחות, הייתי נאחזת בכל הזדמנות שהילד/ה לא רוצה ללכת לחוג, מכל סיבה, כדי לצמצם השתתפות בדינמיקה תחרותית ומלחיצה. כשרון זה לא הכל בחיים, וממש לא תמיד הוא פועל לרווחת בעליו...

אני מרגישה הרבה אינטריגות בין הבנות דרך התמונות שבאתר
זה הכל תלוי, לדעתי, במה הבת שלך רוצה.
אולי אפשר למצוא חוג ריקוד והתעמלות לא תחרותי בעליל, פשוט בשביל הכיף, הגמישות, יצר התנועה והריקוד, לזוז מבפנים,
אח... אני צריכה לפתוח קבוצה כזאת, בחיי זה כזה כיף

החוג הזה הוא בסימן של התצוגות האלו, או גם התעמלות קרקע פליקפלאקים וכאלה? מה בעיניך חשוב בשבילה: החברה? התנועה? הגמישות? ההופעה? הלבוש? (כיף ללבוש בגד גוף יפה, אבל זה עם הדגל ישראל, נו...)
צריך למצוא מה היא רוצה, מה עושה לה כיף, ולמצוא עבורה אם את רוצה עוד אפשרויות. חוג יוגה לילדים...

למען הסר ספק אני מצהירה בזאת קבל עם ועדה ש-
יש פה שפע מקום לדעה של כל מי שרואה לנכון לשתף אותי בדעתה/תו

(-:

בהשראת הדף הזה נכנסתי אתמול לאתר של קבוצת הספורט המדוברת.
http://www.maccabi-dan.co.il/
מוזמנים להתרשם מהתמונות בגלריה או בצד בסעיף הנבחרת.

חלק מהתמונות ממש כמו פוטומונטאז'- לא יאמן שהבנות באמת עושות את התרגילים והפוזות הללו.....
אמא אינקובטור - תודה על דברייך. עוד חומר למחשבה עבורי....
אילה א יקרה - יש בהחלט, תמיד, מקום לדבריך (-:

נראה לי שהשאלה האמיתית שצריכה להשאל זה האם ילדים צריכים לחץ כזה בחייהם?
לחץ להצליח לחץ להיות הכי טובים .
ואם יש ילדים שכן ,האם הבת שלך (האהובה עלי עד מאוד ) אחת מהן ?
>אילה לא בטוחה שיש מקום לדעתה אבל היא מה זה נגד<

הבת שלי התקבלה בגיל 5 לקבוצת הקדם-נבחרת של הטרמפולינות. המשמעות? שני אימונים שבועיים בין 4 ל-6:30 בערב. בי"ס מסתיים כאן אחר הצהרים, אולם ההתעמלות בצד השני של העיר מעבר לפקקים, מה שאומר להוציא אותה מבי"ס מוקדם, לכרסם משהו באוטו, למהר לאימון. לחזור בערב, מקלחת, קצת אינטראקציה עם ההורים, ארוחת ערב ולמיטה. העסק יקר, דורש הרבה מעורבות הורים, דורש לקנות עוד רכב, ועדין לא פתרנו את שאלת האחות הקטנה שצריכה להגרר אתנו.

החלטתי שזה לא בשבילנו, לא רציתי להגיע למצב שבו אני מקריבה ומצפה לאיזו תוצאה. מפחיד אותי גם עניין הפציעות, הילדה גם כך לא גבוהה ונראה לי שקפיצות חוזרות ונשנות על טרמפולינה יכולות לפגוע בסחוסי הגדילה. נפשית לא מתאימה לי התחרותיות, אני פוחדת מבעיות אכילה, ומהרבה בחינות זה לא מתאים. אז לא - היא מוציאה הרבה אנרגיה בדרכים אחרות.

וואוו! @} תודה רבה רבה לכל מי שכתבה לי כאן עד לרגע זה (כולל אבא אחד (-:)
נתתן/ם לי המון חומר למחשבה.....

באינסטינקט ראשוני אני מאד מתפתה לומר לה - אוקיי, נחכה עם הסיפור הזה לשנה הבאה ובעצם לדחות את ההחלטה (ולהתמודד עם האכזבה הקשה שלה...).
ובעצם בתוכי אני יודעת כמעט בוודאות ששום דבר לא ישתנה בין עכשיו לעוד שנה.
היא לא תאהב את זה פחות אלא אולי אפילו יותר.
נשמע בומבסטי לומר זאת אבל רואים שזה בדם שלה.
ילדה שבגיל רבע לחמש, ברגע של חוסר תשומת לב שלי, קפצה כמעט בלי היסוס מגובה של כ-2 מטר. (אמנם באולם, על מזרונים, אבל ריסקה את המרפק...)
היא זקוקה כמו אויר לנשימה לאדרנלין הזה, לאתגר, לתנועה.
לאחר הפציעה ההיא הבטחתי לעצמי שבהקדם אספק לה את האפשרות להתמודד עם האתגרים הפיזיים הללו תחת השגחה והדרכה מקצועית.
זה בעצם מה שהחוג הזה נותן לה.
יש לי עוד מה להגיב אבל המחשבה שלי מתערפלת מרוב עייפות...המשך יבוא.....

_אכן המאמנת הזו מסתבר ידועה בחוסר העידון שלה אבל גם בתוצאות שהיא מגיעה אליהן עם הבנות.
אמנם רוחה של בתי לא נשברה בצורה דרמטית מהארוע (קצת בכתה כנראה אבל התגברה בכוחות עצמה) והיא בסוף כן הופיעה ושמחה על כך, אבל העדות הזו לחוסר סבלנות להבעת קושי אינדבידואלית - בוודאי מצביעה על משהו שם שאני לא מרגישה נוח איתו, בלשון המעטה...._

גם המאמנות אצלנו יכולות לומר דברים דומים. זה בהחלט חלק מהדיל. הבת שלי מעדיפה חלק על פני אחרות (יש שם 4), והן קצת שונות זו מזו. זו בהחלט חלק מההתמודדות. וזה בטח לא הסגנון שלי או שלך. אבל זה גם סגנון שקיים בעולם. והשאלה היא אם הילד יכול לשגשג גם שם, או שזה שובר אותו. אם זה שובר אותו, אז כמובן שלא כדאי. אבל אם הוא יכול ללמוד לחיות עם זה, ואולי למצוא את הפלוסים גם באדם כזה עם גישה מאוד שונה - אז זה דווקא טוב בעיני. אני מדברת על זה עם הבת שלי. על זה שאנשים מאוד שונים בסגנון. ואנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם סגנונות שונים של אנשים.

ונטע - תענוג לקרוא אותך. גם המורה שלי ליוגה (מיכל לסרי) התעמלה הרבה שנים. וראיתי לאן זה הביא אותה (מורה מדהימה ליוגה - מה רע?). עוד אנשים שיתפו אותי בהשפעה החיובית שהיתה לספורט תחרותי על חייהם. וכמובן שיש גם סיפורים גרועים. אבל אני חושבת שאנחנו הורים מספיק מודעים, שלא ניתן לילדים שלנו ממש לסבול שם נורא.

ולגבי הפציעות, נזכרתי שאיזה רופא ידיד אמר לי פעם לפני שנים - כל ספורט הוא מסוכן, והכי מסוכן זה לא לעשות ספורט!

שלום לך בתנועה,

בדיוק שאלתי את עצמי, אולי אני אפתח דף על הנושא הזה קרוב לליבי מאוד לאחרונה.

גם הבת שלי בכיתה א', בת 7. היא התעמלה שנתיים בחוג "רגיל" של התעמלות קרקע: מורה חמה ומקסימה (אילנה גרשגורן) שאומרת רק "יופי יופי" לכל ביצוע, פעם בשבוע, 50 דקות חוג (אולי שעה... משהו כזה). התקדמה שם יפה, אהבה את זה מאוד. זה היה הלהיט של השבוע, היום של החוג.
השנה, לצערה הרב, לא יכלה יותר להמשיך בחוג ההוא - השעות לגמרי לא התאימו לנו. בדקנו חוגים אחרים והגענו ל"מכבי" פה בחיפה. יש חוג רגיל - פעם בשבוע, שעה ורבע, ויש נבחרת: שני אימונים בשבוע של שעתיים וחצי, עוד אימון בלט של 40 דקות, ופעם בחודש בערך 3 שעות בוינגייט. בחופשים - קצת יותר. בגלל כל השיקולים שכתבת - רשמתי אותה לחוג הרגיל, לא לנבחרת. לא רציתי את התחרותיות, לא רציתי שידברו איתן על השמנה, לא רציתי נזקים לטווח ארוך לגב. פחדתי גם לתזז את עצמי 3 פעמים בשבוע, בשעות די מוקדמות אחה"צ בשבילי (אנחנו ישנים שנ"צ - וזה מקצר לנו משמעותית). ויתרתי על זה, אחרי כמה לילות בלי שינה ואינסוף שיחות עם כל מי שמוכן לדבר איתי על זה, רשמתי לחוג הרגיל. לא היתי שלמה עם זה לגמרי, כי החוג רק פעם בשבוע וביתי רוצה יותר. אבל בכ"ז. היתה גם מישהי שאני מכירה בקומונת "מעגל אמהות" בתפוז - מישהי שכותבת תחת הניק "ביער נרקוד" - ששתי בנות שלה בספורט תחרותי, והיא עצמה היתה, והיא שיבחה את זה בלי סוף (יכולה להכנס לשם ולשאול אותה), ועדיין סרבתי.

אחרי חודש, המאמנת הראשית פונה אלי - הילדה מתבזבזת, היא צריכה לנסות להכנס לנבחרת. ישבתי מחוץ לאולם הספורט, שוב בהתלבטות המטורפת! אוף. והפעם התנגן לי איזה משפט בראש, משהו צץ לי ואמרתי לעצמי משהו כזה, להיות בנבחרת זה יותר לחיות. לכי על זה וזהו. זכרתי את כל מה ש"ביער נרקוד" כתבה, שהבת שלה מאוד אוהבת את זה וזה מה שמעניין אותה. ושגם אותה בגיל הצעיר לא עניין כל להקות הרוק אלא רק הספורט. הכנסתי אותה לנבחרת.

מה נסגר? היא כבר שם כמה חודשים (מתחילת השנה מינוס חודש). עם ההסעות הסתדרנו. יש אמא פה מהסביבה שלוקחת אותה ואנחנו מחזירים. מה שהכי הטריד אותי - לא נוראי. על השנ"צ המקוצץ (שלי כמובן ) סיימתי להתאבל. גם סתיו קצת מקטרת כשאני מעירה אותה, אבל ניחא.

החוג עצמו - מספק שפע של התמודדויות, ושפע של כיף וסיפוק. בדיוק כמו שחשבתי - זה יותר לחיות. יותר טוב ויותר רע מחיים "רגילים". יותר טוב: התקדמות מהירה ומספקת, המון אתגר, המון אנרגיה, המון גאווה עצמית. ילדה בכורה שאוהבת להיות במרכז תמיד - ולכל מקום שהיא הולכת (חוץ מבחוג) היא הכי חזקה, הכי מהירה, הכי גמישה, הכי מרשימה ביכולותיה. יותר רע: בגלים, פה ושם מפריע לה הטון הביקורתי שמופנה אליה לפעמים. זו הפעם הראשונה אי פעם בחייה הצעירים, שדורשים ממנה יותר ממה שנוח לה לתת. להמשיך גם כשכואב. גם כשמספיק לה. להמשיך עוד ועוד. יש פציעות, בהחלט. אני לא מתרגשת מזה בכלל, אבל לא נעים לראות את הילדה, כמה וכמה פעמים, לא יכולה לדרוך על כף רגל (וקופצת על רגל אחת יום שלם - כושר מדהים יש לה), מרוב שרירים כואבים. או יד כואבת. פעם אחת היא התעוררה בלילה מרוב כאבים. ההתמודדות הזו ממש עזרה לה להתבגר. היום היא לא נרתעת מתרגילים חדשים ואתגרים חדשים. הרבה יותר חזקה נפשית ובוטחת בעצמה.

לפני חודשיים בערך התחילו לדבר איתן על התחרות. הופה! הילדה נבהלה, רוצה לעזוב. פה התחיל סיפור בפני עצמו. התחילה לבכות לפני אימונים, שהיא לא רוצה ללכת, ושם – באימון - נהנית ומאושרת. וכל פעם מחדש. אז אמרתי לה שהיא תסיים לפחות את השנה הזו. כי לא רציתי שתעזוב ככה בפחד. מתוך תחושת כישלון. היא המשיכה. ביום שבו היא בכתה שהיא לא רוצה ללכת, הכי הרבה, וממש צעקה לי שהיא שונאת את זה, וכמובן לקחתי אותה (לא ויתרתי לה על אף אימון - לא ראיתי מה זה יתן) - ביום הזה היא יצאה משום באופוריה, כי היא הצליחה לבצע שני תרגילים שהיא ניסתה מתחילת השנה. דיברתי איתה על זה. הראיתי לה שכמה שהיא חששה, היא בכל זאת התאמנה, ועשתה זאת. אני כל הזמן אומרת לה - ברוח הקטע שכתבתי על מחמאות לילדים - שזה הכל תלוי באימון. practice.

זה הלך והסתבר לי בתור דבר מדהים בחייה. לא רק שזה הדבר הכי כיף בשבילה - להתעמל כל היום (כמו שתיארת את ביתך), אלא זה מספק לה בדיוק את המקום להתמודד עם פחדים, עם היסוסים, להתגבר על עצמה. לאתגר את עצמה ולהצליח. וכן, זה לא בחממה, בכלל. זה במקום שונה מאוד ממה שאני מספקת לה בבית. אבל היא עומדת בזה, ומאושרת רוב הזמן מזה. פה ושם לא מאושרת. זה גם סיפק לי אתגרים נפשיים, ועשיתי כמה וכמה "טיפולים" לעצמי בנושאים הללו. כל פעם עבדתי על הערבוב שאני מערבבת את עצמי ואת הילדות שלי לתוך העניינים שלה, והפרדתי. כך יכולתי לתמוך בה הרבה יותר טוב בקשיים שלה. למדתי לא להשוויץ בה - זה רק מלחיץ, אלא לתת לה להשוויץ בקצב שלה למדתי לעמוד מאחוריה בלי לוותר וגם בלי לכעוס. למדתי המון.

יש שם בנות שאני רואה שזה פשוט להן יותר, אני חושבת. שתמיד נכנסות בשמחה. ואולי הן יותר רגילות להדחיק. ביתי לא מדחיקה. אם אומרים לה משהו לא נעים, היא מסוגלת להתחיל לבכות. וזה בסדר. הן מקבלות אותה שם ככה והיא מתקדמת. העניין הוא שגם אני התפתחתי בחודשים הללו. פעם לא רציתי להכניס אותה לשם. וחשבתי שאוציא אותה בשניה שהיא תקטר. היום אני רואה את זה קצת אחרת. אני רואה מה היא לומדת שם. ואני עצמי מוכנה לעשות הרבה בשביל לתמוך בה להמשיך, לפחות עוד שנה, שנתיים, איזה פרק זמן משמעותי. ואח"כ, אני בטוחה, לעבור לספורט אחר, אולי לריקוד.

כשהיא היתה מדברת על להפסיק (עכשיו הרבה פחות - אחרי שאני החלטתי שהיא ממשיכה גם שנה הבאה, ואמרתי לה את זה), שאלתי את עצמי: מה היא תעשה בכל הזמן הפנוי הזה?...

כתבתי די בקיצור, יש לי עוד מגילות. את יכולה גם להתקשר אלי

היי בתנועה,
אני גרה בעיר שנחשבת למרכז של התעמלות הקרקע בארץ, ויש לנו הרבה מכרים שמתאמנים בנבחרות שונות ( גם המתעמל האולימפי הראשון בארץ בטרמפולינה ) . חוץ מזה אני רואה את האימונים של הבנות הצעירות פעמיים בשבוע כי זה ליד הפילאטיס שלי.
אז מה שאני רואה ומכירה:
אין אף מאמנת עם גישה מכילה בארץ. אפשר לשכוח מזה. הגישה המזרח-אירופאית מביאה תוצאות, ולפי זה כולם מיישרים קו.
מה שכן, גם בתור רקדנית לשעבר שעברה דרך כוריאוגרפים יותר גרועים מכל מאמנת רוסיה, אני יכולה להעיד שזה מפתח אופי ומשמעת ברזל, עוזר לך להכיר את עצמך טוב יותר, וגם באופן מפתיע את לומדת מתי להתעלם מביקורת שורפת מדי. עור של פיל, מה שנקרא.

הבנות שמתאמנות יותר אכן מעוכבות התפתחותית. אני לא יודעת אם מעודדים את זה או שפשוט בוחרים את אלו שבמילא יפרחו מאוחר, אבל משיחה איתן כמה פעמים הבנתי שרובן מקבלות מחזור מאוחר מהרגיל.
פציעות ובעיות שלד זה בילט-אין למרבה הצער. זה גם הופך להיות איזשהוא סמל סטטוס בין הבנות. אנחנו היינו מתהדרות בסימנים הכחולים שלנו, כמה שיותר גדול יותר טוב.. P-: כשניסיתי להבין מאיפה זה בא הגעתי למסקנה שזה כביכול העיד על כמה אנחנו מעיזות ומנסות ומתאמנות, ולכן היינו מסתכלות על זה.

הרעיון להמשיך עוד שנה במתכונת הנוכחית נשמע כמו רעיון מצוין. 8 עדיין נחשב גיל "טוב" להתחיל להתאמן בנבחרת, ככה שלא נראה לי שהיא תפסיד מזה.

גם אני הייתי בחוג ואחר כך רצו אותי לנבחרת. המדריכה בחוג הייתה מקסימה והיה מאוד כיף עם הבנות ובכלל אבל המדריך של הנבחרת היה מן אחד בג'ינס שרק היה נותן הוראות ולא אהבתי אותו ודי מהר הבנתי שזה לא בשבילי בעצם ופרשתי. מיד הרגשתי שחוג ונבחרת זה בכלל לא אותו דבר. חוצמזה, יש עוד חוגים פיזיים - אני הייתי בחוג סקטים, היום יש גם קפוארה וכו' כך שאם רוצים להוסיף, אפשר פשוט לגוון

הי, שנים לא דיברנו...
תתקשרי אליי, יש לי הרבה מה לומר גם בתור לשעברית בעצמי וגם בתור אמא לאחת.
חוץ מזה נשמח להיפגש מתישהו...

בתנועה, דבר ראשון מדהים כמה את יסודית!
קראתי בענין את כל מה שכתבת. בילדותי גם הייתי מתעמלת. אני התחלתי יחסית מאוחר ללכת לחוג עם מדריכה רוסייה, ותמיד הייתי גבוהה מדי ומבוגרת מדי. אבל מאד מאד אהבתי להתעמל, להגיע לקצה עם הגוף שלי, פשוט אהבתי את זה. אני לגמרי רואה איך הבת שלך אוהבת את זה, וגם אני הייתי עושה כל היום גלגלונים, גשר, עמידות ידיים...
הייתי מאד נחושה. החוג היה בעיר סמוכה לעיר בה גרתי. פעמיים בשבוע לקחתי אוטובוס לעיר הזו, והלכתי ברגל כחצי שעה לכל כיוון, לשיעור של שעתיים. לכן אני יכולה להבין את בתך וההתרגשות והנחישות.
לאחרונה (גם בעקבות מה שכתבת סאלוש איפהשהוא פה באתר על ביתה) חשבתי על התקופה הזו.
האינטראקציה בין הבנות הייתה מגעילה. מאד. היפות והגמישות, מול אלו שסתם נהנות להתעמל ולא תגענה לתחרויות. אני הצטרפתי בגיל 12, אבל גם לפני זה תמיד אהבתי את זה.
הייתה ילדה אחת בת 6, גמישה חזקה וישר רואים שהיא קורצה מהחומר של מתעמלת. כמובן שהרבה תשומת לב הופנתה אליה, בתור ילדה זה מתקבל כהכרה, אבל לכולם יש פה אינטרס, ולרוב המאמנות כמו שכתבת, אין ענין להכיל ולהעצים את המתעמלת, אולי לחלק כן? להרבה יש אינטרס להצליח בעצמן, "לספק" מתעמלת מעולה לנבחרת ישראל בסופו של דבר.
לא יודעת, אין לי תובנות, זו באמת התלבטות גדולה.
בתור אישה הקשר עם הגוף ממשיך, זה משהו שנולדים איתו, אבל איך להשתמש בו בצורה מעצימה? בכל מקרה לי זה היה נפלא הקטע הפיזי, פשוט גדלתי התפתחתי ותמיד אהבתי את הגוף שלי. לא בטוח שבתך תמשיך כל כך רחוק. היא חכמה ונבונה ויודעת מה היא רוצה (אני חושבת) ובטח היחסים מספיק פתוחים כך שאם יתחיל להיות לה לא טוב ולא נכון היא תשתף אתכם, כמו עם הבגד גוף הקבוצתי...
בעיני מה שחשוב ונפלא בהתעמלות קרקע זה החיבור של הנפש עם הגוף, ההליכה לגבולות היכולת שלך, ההתמדה שבאה מעצמה ללא כל דחיפה מההורים. הדברים האלו עדיין איתי, ההתמדה שהייתה לי אז מופיעה היום בערוצים אחרים, זה נורא מעניין איך זה עובד...

תודה מיצי יקרה - כתבתי לסאלוש הזמנה בדפבית להכנס לכאן.

לאבא אחד - תודה על הרעיון. אשקול אותו בחיוב.
אכן המאמנת הזו מסתבר ידועה בחוסר העידון שלה אבל גם בתוצאות שהיא מגיעה אליהן עם הבנות.
אמנם רוחה של בתי לא נשברה בצורה דרמטית מהארוע (קצת בכתה כנראה אבל התגברה בכוחות עצמה) והיא בסוף כן הופיעה ושמחה על כך, אבל העדות הזו לחוסר סבלנות להבעת קושי אינדבידואלית - בוודאי מצביעה על משהו שם שאני לא מרגישה נוח איתו, בלשון המעטה....

לפי תגובת המאמנת:
לוקחת לה חזרה את הבגד גוף הקבוצתי שקיבלה כי לא מגיע לה(!)
נראה לי שהמאמנת זקוקה לכרטיסי ביקור ולא לילדים ע"מ לאמן אותם.
זו בודאי לא הדרך לשכנע.
לדעתי,תציעי לבתך להמשיך במתכונת הנוכחית לפחות לעוד שנה ואז תנסו להחליט
יחד.
בהצלחה

שלום לכל מי שנכנס לדף הזה שפתחתי @}
שנים שלא פתחתי פה דף....מבקשת לפרוש כאן התלבטות שיש לי ולאישי, בקשר לבתנו הבכורה בת ה-7.


ילדתנו התחילה השנה, ע"פ בקשתה, ללמוד בחוג התעמלות קרקע במרכז ספורט ליד הבית.

בבחירת החוג התלבטתי בין שני מקומות הסמוכים לביתנו-
האחד שלומדים בו פעמיים בשבוע - שעה וחצי, והשני שלומדים בו גם פעמיים בשבוע - אבל רק 3/4 שעה שיעור.
בחרתי לבסוף במקום עם השיעורים הקצרים יותר - כי נראה לי מספיק כמשהו שמצטרף לחוגים אחרים ובעצם רק חלק ממארג החיים שלה ושלנו.

עוד לפני שהחלה ללמוד ראינו כי היא מוכשרת לכך, מאד אתלטית ומאתגרת עצמה כל הזמן מבחינה פיזית.
בחצי השנה מאז שהחלה אנו רואים שהיא מתקדמת מהר ונהנית מזה מאד.
היא מסרבת בתוקף להפסיד שיעור (במקרה ויש בלת"ם כלשהו), כל היום רק עושה גל-גלונים בבית וגם בחוץ ומאד נהנית מקריאות התפעלות שהיא מקבלת מהסביבה ובעיקר מההתקדמות שלה עצמה.
אני יכולה לומר שהחוג הזה נתן לה עד כה שיפור בבטחון העצמי שלה ועזר לה להרחיב את הגבולות של עצמה מבחינה פיזית ורגשית.

אז מה הבעיה? (-:

לפני שבועיים היא השתתפה במעין קיטנה/מחנה אימונים של קבוצת הספורט המנהלת את החוג.
אלו היו 3 חצאי ימים של פעילות בה הן התעמלו והכינו מופע סיום קטן.
השתתפות בקייטנה עצמה הייתה פריצת דרך עבורה מאחר וזו לה הפעם הראשונה בה הייתה כ"כ הרבה שעות במקום זר בלי שום חברה/אמא/סבתא ואפילו בקבוצה עם מדריכה אחרת מזו שהיא מכירה. היא הסתדרה מצויין ונהנתה מאד.

בסוף הקייטנה היה מופע של כולן, ולאחריו מופעים של בנות המתעמלות בנבחרת.
אז הייתה לי (וגם לה) הזדמנות לראות לאן כל זה הולך (למי שהולך עם זה עד הסוף).
בעיני זה היה מפגן מרשים למדי של יכולות פיזיות (ונפשיות...) אבל לא משהו שאני חולמת עליו עבור בתי.
אצלה זה עורר רצון עז ללמוד לבצע את התרגילים שבנות הנבחרת הציגו....

מסתבר שאחת מבנות הנבחרת היא שכנה שלנו. היא כולה בת 8 וחצי ומתעמלת מגיל 5. בשיחת מסדרון עם אמה הבנתי מה זה אומר-
אימונים 4 פעמים בשבוע של בין 3 ל-5 שעות (כולל חצי יום בווינגיט אחרי בי"ס).
האם הודתה שזה השתלט להם על החיים ולא משאיר לה זמן לשומדבר אחר. מאידך, יש לבתה שם חברות והיא מאד נהנית מזה.
בקיץ הקרוב היא נוסעת לבד עם הנבחרת והמאמנת הראשית לתחרות בינ"ל באירופה. לדבריה הבנות מעריצות את המאמנת הזו.

ואז באופן מפתיע, קיבלנו שלשום טלפון מהנהלת הקבוצה המודיע כי הבת שלנו אותרה ע"י המאמנת הראשית כמתאימה להצטרף לקבוצת ה"קדם-נבחרת".
מה שאומר שהיא מוזמנת החל מהשבוע-

1. לעבור להתאמן באולם ספורט אחר - יותר רחוק מהבית (הופך לתובעני יותר מבחינתי).
2. עדיין שיעור פעמיים בשבוע אבל מוגבר לשעה ורבע (במקום 3/4 שעה כעת).

בתי ישבה לידי בזמן השיחה כך שלא יכולתי להמנע מלספר לה על תוכנה.
כמבון הרגשתי מיד גאווה על שהיא, בשר מבשרי (הבלתי אתלטי בעליל) אותרה למצטיינות....אבל באותו הזמן אני מאד חוששת לאפשר לה את המעבר הזה. שיתפתי את האיש שלי בחששות אלו וכרגע אנו יחדיו מתקשים להחליט כיצד לפעול.
המחשבות שהעלינו יחד בעד ונגד ההצטרפות של ילדתנו ל"קדם נבחרת" הן כדלקמן-

בעד-
היא מאד אוהבת את החוג הזה ושואפת להתקדם בו כמה שיותר. כרגע היא מקבלת מזה רק דברים חיוביים: תחושת סיפוק והכרה ביכולותיה, משמעת עצמית, הנאה ועוד. אם יש לה יכולות וגם רצון - מתפקידנו לאפשר לה לממש ולמצות את הפוטנציאל שלה. אין זה הוגן מצדנו להגביל אותה כעת. מה גם שאי-אפשר לדעת איך זה יתגלגל.

נגד-

1. זה נראה כמו מדרון מאד חלקלק....היום זה "קדם נבחרת" ומחר היא בנבחרת. אין לי ספק שהיא קורצה מהחומר הזה.

האפשרות להתחיל כעת ולראות איך מתקדם נראית בעייתית - אני צופה שהיא תשאב לזה ואח"כ יהיה יותר קשה לשכנע אותה לקטוע את זה. באותה מידה היא יכולה גם להמשיך ללמוד שנים באותו מקום בו היא כרגע - עם שיעורים במינון נורמלי בלי התובענות שבהליכה לכיוון ה"נבחרת". אפשר גם ללמוד רק לשם ההנאה וההתקדמות אישית.

1. התמכרות לתחביב תובעני כזה בגיל מוקדם כשלה (7) עשוי לסגור לה מרחב אפשרויות שהיא עדיין לא הספיקה לבחון.

1. מההיבט הבריאותי - הסתכלתי היטב על בנות העשרה שבנבחרת. הן אמנם לא לגמרי שטוחות אבל בשל אופי התרגילים (התעמלות קרקע+אקרובטיקה בזוגות/שלשות) הן חזקות מאד יש להן דיס-פרופורציה מסויים בגוף (כתפיים יחסית רחבות). חלק מהתרגילים נראו לי(בעין בלתי מקצועית) אפילו בעייתים גופנית למשתתפות בהן. לא אתפלא אם יש שם לא מעט כאבי גב ופציעות. הן אמנם לא רזות מדי ובטח מוציאות המון אנרגיה, אבל אני יכולה לנחש שמתחילים לדבר איתן די מוקדם על מה הן מכניסות לפה....

1. המאמנת הראשית- אמנם ישראלית אבל עם מנטליות ומקצוענות של המאמנות של מזרח-אירופה. טיפוס קשוח למדי. דוג': בתי בתחילה נרתעה מלהופיע עם קבוצתה בסיום הקייטנה. בתגובה המאמנת אמרה לה שהיא "לוקחת לה חזרה את הבגד גוף הקבוצתי שקיבלה כי לא מגיע לה(!) וללבוש אותו אם היא לא רוצה להופיע". בסוף היא הופיעה אבל ממש יכולת הכלה למופת....

אני משערת שדיברנו על עוד דבר או שניים שלא עולים לי כרגע בראש (בעד או נגד).
בכל זאת אני מעלה את מה שכתבתי עד כה לאוויר, בתקווה לשמוע תובנות/הארות/הערות של מי מכם שקרא עד כאן ומעוניין לתת לנו פידבק.
אשמח לשמוע מכל אחד ואחת, כולל ממי שהיה בילדותו בנבחרת ויכול לשתף אותנו איך זה נראה משם....

תודה מראש!!!@}