על ידי אופי_ירוקה* » 05 אוקטובר 2008, 11:12
תודה וסליחה לכל הנשים אשר לא זכיתי להגיע ולשמוע את סיפורי הלידה שלכן, ותודה לכל הנשים שכן זכיתי לקרוא את סיפוריהן ולראיין אותן. עזרתן לי מאוד ואני מצרפת בזאת את סיכום העבודה שלי כפי שיופיע בקרוב באתר של המיילדת רונית קופוליס:
התערבויות בלידה מנקודת המבט הנשית
כמו נשים רבות אשר לוקחות איתן את סיפור הלידה שלהן האישי ללידה הבאה מתוך רצון עז לתקן את המקום שנפגע בלידה הקודמת, גם אני "סחבתי" איתי את ההתערבות שחוויתי בלידה הראשונה ורציתי לשנות בלידה הבאה. "כל מה שקרה" היה שהפכו אותי על הגב בזמן שרציתי ללדת על ארבע. כך היה נכון לי באותו הרגע ומבחינתי מרגע זה הלידה שלי כבר לא הייתה שלי – היא הייתה של הצוות המיילד – לא היה אכפת לי יותר אם יחתכו את חבל הטבור בעודו פועם, לא היה אכפת לי אם יתנו לי פיטוצין, איבדתי את כוח ההתנגדות.
לתפיסתי לידה היא תהליך שהוא מעבר לפיזי גם נפשי ורוחני מאוד מאוד עמוק, ורציתי להיות שם לגמרי, "במאורה" שלי עם עצמי ועם התחושות שלי ולחוש מה נכון או לא נכון עבורי וזה בעצם נלקח ממני. זכרון ההיפוך על הגב היה צורב ולכן, למרות שלא היה לי נוח במיוחד הפעם בתנוחה הזאת – בלידה הבאה לא הסכמתי להתהפך וכך גם ילדתי. כל כך הייתי נחושה להוכיח את עצמי שלחצתי בצורה שכאבה לי בעצם הזנב חודשים אחר כך, לא הייתה שם השלווה הנכונה, היה שם אגו ורצון לשנות את זכר הלידה הקודמת. עד כדי כך זה היה חזק.
שאלתי את עצמי - אז מה קורה לנשים אחרות – שלא נותנים להן לרדת מהמיטה, שפוקעים, שמזרזים, שמאלחשים, ששולפים ומנתחים – מה קורה לכל הנשים הללו – איך הן רואות את החוויה? האם גם הן שואפות כל כך חזק לתקן? האם אין להן בעיה עם זה? האם זה נצרב בהן או שהן משלימות עם האירועים?. ועם השאלות הללו יצאתי לדרך מרתקת של מחקר וראיונות מעמיקים עם נשים שרצו לידה טבעית והתערבו להן.
קיימת רשימה מובנית של פעולות רפואיות המוגדרות כהתערבות בלידה, אך משיחה עם יולדות עולות גם התערבויות אחרות הכוללות הפחדות למיניהן, שכיבה בכפייה בלידה או במוניטור, הלחצה בזמן צירי הלחץ, הכרחת היולדת לעשות את צרכיה בסיר גם כאשר אין בכך הכרח, או אם יש הכרח, בלי הסבר מספק, ועוד התערבויות פיזיות וחזקות מהן – נפשיות, המנצלות את חוסר הידיעה של היולדת, את תלותה בצוות ואמונתה בו ואת תחושת פחיתות הערך מבלי דעת היולדת את זכויותיה מתוך המסמך של זכויות החולה והחשיבה שהצוות הוא בעצם המחליט העליון ומרכז העניינים במקום האשה עצמה.
העבודה באה לבחון בעצם אילו התערבויות משאירות חותם על האשה היולדת ואלו לא, מה הגורם המשתנה מלידה ללידה שהופך התערבות מסויימת לבעייתית בלידה אחת וטבעית בלידה אחרת? מה התחושות המלוות את ההערבויות ומה עושות הנשים עם התחושות הללו? מדוע לדעתן קרתה ההתערבות? מה היו משנות בתהליך?
ההתייחסות הרווחת ללידה בציבור הכללי תואם באורח פלא את תפיסת הצוות הרפואי – כלומר החשיבות הגדולה בלידה היא אמא בריאה ותינוק בריא, ובכך לא כוללים את הפצעים שבנפש. אמהות מקבלות את המסר שהחוויה שלהן שולית ולא חשובה, ועצם העיסוק בה הוא הסטת תשומת הלב ממה שחשוב באמת – התינוק.
מנקודת מבט זאת יוצא הצוות הרפואי כשהוא פונה בעיקר לרישומי המוניטור כאל כלי חשוב מאין כמותו ולפיהם הוא מכוון את צעדיו, מתוך לקיחת כל האחריות על עצמו, מבלי להותיר דבר ליולדת. התערבויות שנעשות ללא כבוד ליולדת משפיעות רבות על בטחונה העצמי וה"בונדינג" עם התינוק נפגע, כמו היכולת להינות מן התינוק בכלל, והבטחון העצמי של האשה גם בהמשך הדרך – באמהות והמשפחתיות.
מחקרים שונים שבדקו את רמת שביעות הרצון של נשים המופנות לבית חולים למרות שחפצו בלידת בית מצביעים על חוסר שביעות רצון די בולט אצל נשים אשר הופנו למרות רצונן, אך מה שמאוד מעניין לראות זה את שביעות הרצון הגורפת של הנשים מן הצוות המטפל, גם כאשר שביעות הרצון שלהן מן התהליך כולו אינו גבוה. על כן יש לשאול - האם הנשים מאשימות את עצמן כאשר הן חוות התערבות שאינה לרוחן? מה בעצם אומרת אשה כאשר היא מציינת שהיא אינה שבעת רצון מן התהליך, איפה בדיוק קיים חוסר שביעות הרצון?
מהתשאולים שערכתי הגעתי למספר מסקנות:
- התערבות בלידה יכולה להיות אפילו פעוטה ועדיין לגרום למפח נפש גדול. התחושות הקשות נובעות משילוב בין המצב החשוף והפגיע מאוד בו נמצאת היולדת לבין הורמון האוקסיטוצין המופרש בלידה ודוחף את הנשים לחיפוש של מקום מאוד מוגן ובטוח, כאשר ההבדל בין החיפוש לבין מה שהן מוצאות הוא תהומי וטראומטי.
- בדרך כלל מיד לאחר הלידה היולדת לא מייחדת חשיבות גדולה להתערבות, כנראה בשל פרץ ההורמונים והאדרנלין המסכמים כל לידה, אך היא נתפשת במלא עוצמתה כמה ימים מאוחר יותר, עם הירידה שקיימת גם כך ברמות ההורמונים היוצרת דכאון קל אצל כל אשה כמעט. שם הופכת ההתערבות לענן המעיב על כל התהליך עד שקשה לעיתים קרובות לראות את כל הטוב בלידה שהיתה. המצער לראות שהענן לא חולף עם ההתאזנות ברמת ההורמונים, אלא לאחר עבודה רוחנית מעמיקה עם הנושא. אחוז לא מבוטל של נשים חוות את החוויה מתוך דכאון ממש, ולעיתים יש ממש צורך בטיפול תרופתי – פסיכולוגי על מנת לעבד את החוויה.
- נשים בדרך כלל לוקחות את "התיק" הזה ללידה הבאה מתוך מקום של פחד במקרה הרע ורצון לשפר במקרה הטוב, בכל מקרה נקודת הפתיחה היא הרבה פעמים הרצון לשנות את הרושם שנותר ולתקנו, דבר המפריע למקום הנקי ממנו רצוי לאשה להגיע, על מנת לחוש את המתרחש בלידה הספציפית והחדשה שהיא חווה.
- כאשר ההתערבות הייתה יזומה על ידי האשה עצמה ולפי בקשתה, וחשוב מזה – ברגישות, הכלה והעצמה שלה - תחושת הכשל נעלמת, גם אם ההתערבות הייתה מאוד דראמטית – אפילו ניתוח קיסרי לצורך העניין. כאשר אלו אינן קיימות, הנשים מגיעות למקומות קשים, עד כדי תחושת אונס ממש – נשים מציינות תחושות של כעס (במקרה הטוב) ועד האשמה עצמית (שוב - כמו באונס זאת הרוח הרווחת דווקא) ותשובות של - אילו הייתי עושה כך וכך אז...לעיתים נשים מציינות בפירוש את המילה אונס, אפילו לעיתים רחוקות – מול הצוות המיילד עצמו. (ראו לידה מכשירנית כאונס).
- היה מפתיע עבורי לגלות שיש נשים אשר רואות גם במקום הקשה שיעור עבורן להשתפר וללמוד ממנו מתוך מקום של ראיה נקיה של מה שהיה, בלי להעיב על התהליך. 90% מהנשים ציינו כי יוכלו לשפר את לידתן הבאה על ידי עבודה רוחנית דווקא, וחלק מן העניין הוא לעבוד על המקומות הקשים בלידה הקודמת ולמצוא את השיעור שהן טומנים בחובם עבור האשה. כך למשל כתבה אשה אחת: "אומרים ש"את יולדת כמו שאת חיה". האם אני חיה חיים סבילים ? ". מעניין היה לגלות שגם נשים אשר ציינו שהיה חסר להן חומר עיוני, ציינו עבודה רוחנית כדרך לשפר בלידה הבאה.
נשים סוחבות את חוויות ההתערבות הרבה מעבר ללידה הבאה. הן סוחבות אותן לנצח (נשים דיברו איתי על לידות שלפני 11 שנה, הן לא זכרו את הלידות אבל זכרו היטב את פרטי ההתערבות שחוו). החוויה משאירה את חותמה, בייחוד על יולדות צעירות בלידה ראשונה שעוד לא יודעות מה מותר ומה אסור להן לדרוש, ועל יולדות מודעות וחזקות אשר כאשר הכוח נלקח מהן בתהליך הן מרגישות נכנעות ומרוקנות.
הבעייתיות בהתערבויות הינה בעיקרה לקיחת האחריות והמוקד בלידה מן האשה אל הצוות המטפל, אך המוקד העיקרי עליו יש לתת את הדעת הוא ההסבר הניתן בצמוד להתערבות – שכן התערבות שבאה עם הסבר מתאים שקונה את דעתה של היולדת ומביא את הסכמתה לעניין, הסבר אשר בא ממקום של אמפטיה, הכלה וחיזוק, משנה את כל התמונה שנחווית אצלה – ואז גם ההתערבות הקשה ביותר לא משאירה צלקת וחותם אלא נתפסת כחלק מן התהליך, וגם כמקום איתו ניתן לעשות עבודה ללא תחושה של עלבון, כעס או אובדן דרך.
כותבת המאמר – אופירה אלקובי, מלווה להריון ולידה, 054-5422131 או 052-5937128
תודה וסליחה לכל הנשים אשר לא זכיתי להגיע ולשמוע את סיפורי הלידה שלכן, ותודה לכל הנשים שכן זכיתי לקרוא את סיפוריהן ולראיין אותן. עזרתן לי מאוד ואני מצרפת בזאת את סיכום העבודה שלי כפי שיופיע בקרוב באתר של המיילדת רונית קופוליס:
[b]התערבויות בלידה מנקודת המבט הנשית[/b]
כמו נשים רבות אשר לוקחות איתן את סיפור הלידה שלהן האישי ללידה הבאה מתוך רצון עז לתקן את המקום שנפגע בלידה הקודמת, גם אני "סחבתי" איתי את ההתערבות שחוויתי בלידה הראשונה ורציתי לשנות בלידה הבאה. "כל מה שקרה" היה שהפכו אותי על הגב בזמן שרציתי ללדת על ארבע. כך היה נכון לי באותו הרגע ומבחינתי מרגע זה הלידה שלי כבר לא הייתה שלי – היא הייתה של הצוות המיילד – לא היה אכפת לי יותר אם יחתכו את חבל הטבור בעודו פועם, לא היה אכפת לי אם יתנו לי פיטוצין, איבדתי את כוח ההתנגדות.
לתפיסתי לידה היא תהליך שהוא מעבר לפיזי גם נפשי ורוחני מאוד מאוד עמוק, ורציתי להיות שם לגמרי, "במאורה" שלי עם עצמי ועם התחושות שלי ולחוש מה נכון או לא נכון עבורי וזה בעצם נלקח ממני. זכרון ההיפוך על הגב היה צורב ולכן, למרות שלא היה לי נוח במיוחד הפעם בתנוחה הזאת – בלידה הבאה לא הסכמתי להתהפך וכך גם ילדתי. כל כך הייתי נחושה להוכיח את עצמי שלחצתי בצורה שכאבה לי בעצם הזנב חודשים אחר כך, לא הייתה שם השלווה הנכונה, היה שם אגו ורצון לשנות את זכר הלידה הקודמת. עד כדי כך זה היה חזק.
שאלתי את עצמי - אז מה קורה לנשים אחרות – שלא נותנים להן לרדת מהמיטה, שפוקעים, שמזרזים, שמאלחשים, ששולפים ומנתחים – מה קורה לכל הנשים הללו – איך הן רואות את החוויה? האם גם הן שואפות כל כך חזק לתקן? האם אין להן בעיה עם זה? האם זה נצרב בהן או שהן משלימות עם האירועים?. ועם השאלות הללו יצאתי לדרך מרתקת של מחקר וראיונות מעמיקים עם נשים שרצו לידה טבעית והתערבו להן.
קיימת רשימה מובנית של פעולות רפואיות המוגדרות כהתערבות בלידה, אך משיחה עם יולדות עולות גם התערבויות אחרות הכוללות הפחדות למיניהן, שכיבה בכפייה בלידה או במוניטור, הלחצה בזמן צירי הלחץ, הכרחת היולדת לעשות את צרכיה בסיר גם כאשר אין בכך הכרח, או אם יש הכרח, בלי הסבר מספק, ועוד התערבויות פיזיות וחזקות מהן – נפשיות, המנצלות את חוסר הידיעה של היולדת, את תלותה בצוות ואמונתה בו ואת תחושת פחיתות הערך מבלי דעת היולדת את זכויותיה מתוך המסמך של זכויות החולה והחשיבה שהצוות הוא בעצם המחליט העליון ומרכז העניינים במקום האשה עצמה.
העבודה באה לבחון בעצם אילו התערבויות משאירות חותם על האשה היולדת ואלו לא, מה הגורם המשתנה מלידה ללידה שהופך התערבות מסויימת לבעייתית בלידה אחת וטבעית בלידה אחרת? מה התחושות המלוות את ההערבויות ומה עושות הנשים עם התחושות הללו? מדוע לדעתן קרתה ההתערבות? מה היו משנות בתהליך?
ההתייחסות הרווחת ללידה בציבור הכללי תואם באורח פלא את תפיסת הצוות הרפואי – כלומר החשיבות הגדולה בלידה היא אמא בריאה ותינוק בריא, ובכך לא כוללים את הפצעים שבנפש. אמהות מקבלות את המסר שהחוויה שלהן שולית ולא חשובה, ועצם העיסוק בה הוא הסטת תשומת הלב ממה שחשוב באמת – התינוק.
מנקודת מבט זאת יוצא הצוות הרפואי כשהוא פונה בעיקר לרישומי המוניטור כאל כלי חשוב מאין כמותו ולפיהם הוא מכוון את צעדיו, מתוך לקיחת כל האחריות על עצמו, מבלי להותיר דבר ליולדת. התערבויות שנעשות ללא כבוד ליולדת משפיעות רבות על בטחונה העצמי וה"בונדינג" עם התינוק נפגע, כמו היכולת להינות מן התינוק בכלל, והבטחון העצמי של האשה גם בהמשך הדרך – באמהות והמשפחתיות.
מחקרים שונים שבדקו את רמת שביעות הרצון של נשים המופנות לבית חולים למרות שחפצו בלידת בית מצביעים על חוסר שביעות רצון די בולט אצל נשים אשר הופנו למרות רצונן, אך מה שמאוד מעניין לראות זה את שביעות הרצון הגורפת של הנשים מן הצוות המטפל, גם כאשר שביעות הרצון שלהן מן התהליך כולו אינו גבוה. על כן יש לשאול - האם הנשים מאשימות את עצמן כאשר הן חוות התערבות שאינה לרוחן? מה בעצם אומרת אשה כאשר היא מציינת שהיא אינה שבעת רצון מן התהליך, איפה בדיוק קיים חוסר שביעות הרצון?
מהתשאולים שערכתי הגעתי למספר מסקנות:
[list=1]
[*] התערבות בלידה יכולה להיות אפילו פעוטה ועדיין לגרום למפח נפש גדול. התחושות הקשות נובעות משילוב בין המצב החשוף והפגיע מאוד בו נמצאת היולדת לבין הורמון האוקסיטוצין המופרש בלידה ודוחף את הנשים לחיפוש של מקום מאוד מוגן ובטוח, כאשר ההבדל בין החיפוש לבין מה שהן מוצאות הוא תהומי וטראומטי.
[*] בדרך כלל מיד לאחר הלידה היולדת לא מייחדת חשיבות גדולה להתערבות, כנראה בשל פרץ ההורמונים והאדרנלין המסכמים כל לידה, אך היא נתפשת במלא עוצמתה כמה ימים מאוחר יותר, עם הירידה שקיימת גם כך ברמות ההורמונים היוצרת דכאון קל אצל כל אשה כמעט. שם הופכת ההתערבות לענן המעיב על כל התהליך עד שקשה לעיתים קרובות לראות את כל הטוב בלידה שהיתה. המצער לראות שהענן לא חולף עם ההתאזנות ברמת ההורמונים, אלא לאחר עבודה רוחנית מעמיקה עם הנושא. אחוז לא מבוטל של נשים חוות את החוויה מתוך דכאון ממש, ולעיתים יש ממש צורך בטיפול תרופתי – פסיכולוגי על מנת לעבד את החוויה.
[*] נשים בדרך כלל לוקחות את "התיק" הזה ללידה הבאה מתוך מקום של פחד במקרה הרע ורצון לשפר במקרה הטוב, בכל מקרה נקודת הפתיחה היא הרבה פעמים הרצון לשנות את הרושם שנותר ולתקנו, דבר המפריע למקום הנקי ממנו רצוי לאשה להגיע, על מנת לחוש את המתרחש בלידה הספציפית והחדשה שהיא חווה.
[*] כאשר ההתערבות הייתה יזומה על ידי האשה עצמה ולפי בקשתה, וחשוב מזה – ברגישות, הכלה והעצמה שלה - תחושת הכשל נעלמת, גם אם ההתערבות הייתה מאוד דראמטית – אפילו ניתוח קיסרי לצורך העניין. כאשר אלו אינן קיימות, הנשים מגיעות למקומות קשים, עד כדי תחושת אונס ממש – נשים מציינות תחושות של כעס (במקרה הטוב) ועד האשמה עצמית (שוב - כמו באונס זאת הרוח הרווחת דווקא) ותשובות של - אילו הייתי עושה כך וכך אז...לעיתים נשים מציינות בפירוש את המילה אונס, אפילו לעיתים רחוקות – מול הצוות המיילד עצמו. (ראו [po]לידה מכשירנית כאונס[/po]).
[*] היה מפתיע עבורי לגלות שיש נשים אשר רואות גם במקום הקשה שיעור עבורן להשתפר וללמוד ממנו מתוך מקום של ראיה נקיה של מה שהיה, בלי להעיב על התהליך. 90% מהנשים ציינו כי יוכלו לשפר את לידתן הבאה על ידי עבודה רוחנית דווקא, וחלק מן העניין הוא לעבוד על המקומות הקשים בלידה הקודמת ולמצוא את השיעור שהן טומנים בחובם עבור האשה. כך למשל כתבה אשה אחת: "אומרים ש"את יולדת כמו שאת חיה". האם אני חיה חיים סבילים ? ". מעניין היה לגלות שגם נשים אשר ציינו שהיה חסר להן חומר עיוני, ציינו עבודה רוחנית כדרך לשפר בלידה הבאה.
[/list]
נשים סוחבות את חוויות ההתערבות הרבה מעבר ללידה הבאה. הן סוחבות אותן לנצח (נשים דיברו איתי על לידות שלפני 11 שנה, הן לא זכרו את הלידות אבל זכרו היטב את פרטי ההתערבות שחוו). החוויה משאירה את חותמה, בייחוד על יולדות צעירות בלידה ראשונה שעוד לא יודעות מה מותר ומה אסור להן לדרוש, ועל יולדות מודעות וחזקות אשר כאשר הכוח נלקח מהן בתהליך הן מרגישות נכנעות ומרוקנות.
הבעייתיות בהתערבויות הינה בעיקרה לקיחת האחריות והמוקד בלידה מן האשה אל הצוות המטפל, אך המוקד העיקרי עליו יש לתת את הדעת הוא ההסבר הניתן בצמוד להתערבות – שכן התערבות שבאה עם הסבר מתאים שקונה את דעתה של היולדת ומביא את הסכמתה לעניין, הסבר אשר בא ממקום של אמפטיה, הכלה וחיזוק, משנה את כל התמונה שנחווית אצלה – ואז גם ההתערבות הקשה ביותר לא משאירה צלקת וחותם אלא נתפסת כחלק מן התהליך, וגם כמקום איתו ניתן לעשות עבודה ללא תחושה של עלבון, כעס או אובדן דרך.
כותבת המאמר – אופירה אלקובי, מלווה להריון ולידה, 054-5422131 או 052-5937128