לפני 4 חודשים הבטחתי שבעוד כמה ימים אכתוב את הסיפור שלי.... אז עברו כמה ימים ואני שוב כאן.
סליחה שמפריעה באמצע דיון, אבל מרגישה שהסיפור שלי מוכן כבר לצאת, אז הנה:
אני בת 46, ילדתי 3 ילדים ב 3 שנים סביב גיל 40. הרופא הזהיר אותי שזה לא בריא. אז מה? שאוותר על בתי השלישית בגלל זה? סוג של אזהרה שאין לה שום משמעות.
מיד אחרי הלידה הראשונה הלכתי לפיזיותרפיסטית בזכות 'באופן', וגם התחלתי לכרוע ועשיתי עוד כל מני שינויים מוזרים וחשובים בחיים שלי בזכות המקום הזה. אבל לא התמדתי, כיוון שהפיזיותרפיסטית אמרה שהכל בסדר.
אחרי הלידה השניה היתה לי צניחה בדרגה 2. אחרי הלידה השלישית כבר בדרגה 3. כלומר, משהו יותר גדול מכדור פינג-פונג בלט לי החוצה בין הרגלים והציק מאוד. לשמחתי זה לא הפריע בשום דבר, אבל הציק. קצת כמו ללכת עם אבן קטנטונת בתוך הנעל. כל הזמן. מציק ומעצבן. אבל אפשר לחיות איתו.
אז המשכתי כאילו כלום.
מתי שהוא תרגלתי פאולה. וזה קצת בעייתי, כי אם יש איברים בחוץ אסור לתרגל. וגם כשהצניחה כ"כ רצינית צריך משהו יותר קיצוני מפאולה (אולי פאולה + דמיון מודרך + המון אמונה בהצלחה?). תכל'ס, באתי כל שבוע לתרגול, ולכאורה נהנתי גם מהתרגול וגם מהשעה וחצי חופש מהמשפחה (אנחנו בחנ"ב, ובזכות פאולה הייתי לבד שעה וחצי! זה המון!) אבל הייתי בדיכאון קל... ולקח לי זמן לקשר בינו לבין פאולה. ככל שהתמדתי עם התרגילים של פאולה ככה הייתי יותר עסוקה בצניחה ולכן יותר מדוכאת. כך שדי סבלתי בתקופה הזו.
המטרה שלי היתה לדחות כמה שאפשר את הניתוח שהיה ברור שאני צריכה, כדי שבתי הקטנה תגדל ולא תסבול יותר מדי מאמא שלא מרימה אותה על הידיים בתקופת ההחלמה.
ואז, בשלב מסויים הרגשתי שה"אבן בנעל" מציקה לי יותר מדי והגיע הזמן לטפל בעניין.
כבר הייתי בעבר אצל שני רופאים שאמרו לי שאני צריכה ניתוח להרמת הרחם ולא חשבתי שיגידו לי משהו אחר, אז הגעתי לקדם ניתוח בשערי צדק בהנחה שאני יודעת בדיוק לקראת מה אני הולכת.
אבל בשערי צדק בדקה אותי רופאה צעירה שלא ידעה כלום. כלום. כלום. ואחרי שבדקה אותי בדיקה פנימית, לא ידעה מה השלב הבא... אז היא התקשרה לרופאה ותיקה שביקשה לראות אותי. אז נבדקתי שוב. הפעם ע"י רופאה שהוגדרה כאן (עי" מישהי אחרת) כמכשפה. ואכן היא מכשפה. היא אמרה שאני חייבת לעבור כריתת רחם והרמה של שלפוחית השתן. לשאלתי למה לא להרים את שני האיברים, הרי הרחם שלי בריאה לגמרי. אמרה שאין לה אוסף של רחמים על החלון במטבח שלה, וזה לא שסתם בא לה לכרות, אלא שזו דעתה הרפואית וזה מה שצריך לעשות. והכי טוב אם אני אעשה את הניתוח באופן פרטי אצלה. כי היא לא מפשלת, אבל לא יכולה להבטיח את איכות הניתוח של רופאים אחרים. וצריך למהר כי מצבי לא טוב.
ברוב טפשותי ביקשתי חוות דעת נוספת.
אז ראיתי רופא שלישי, שבדק אותי בדיקה פנימית נוספת, פעם שלישית באותו יום! ולא היתה שום משמעות לבדיקה שלו, כי הוא ראה את מה שכתבה הרופאה הנ"ל, ולא היתה לו שום דעה אישית. תוך כדי הבדיקה שלו הבנתי שאין שום משמעות לחוות דעת נוספת בתוך אותו בית חולים, כי כולם מכירים את כולם ויש היררכיה ברורה שאם רופאה בכירה כבר כתבה את דעתה אין סיכוי שרופא אחר יביע דעה אחרת.
יצאתי מבית החולים בוכה ומיואשת.
לשמחתי פגשתי ביציאה מבית החולים את דודתי הנפלאה שהבינה ללבי והזכירה לי שהכל בידיים שלי. ואם אני לא רוצה כריתה - לא תהיה כריתה.
אחרי כמה חודשים הלכתי לבדיקה פרטית אצל ד"ר שוויקי בהדסה עין כרם. הפגישה התחילה באמירה שלי שאני לא רוצה כריתה. ותשובתו, עוד לפני הבדיקה - אם זה מה שאני רוצה, זה מה שיהיה.
דבר נוסף שהוא אמר, שמבחינה קלינית אין לאן למהר, זה לא יותר בריא או פחות בריא לנתח עכשיו או בעוד שנה או שנתיים.
אז חיכיתי עוד שנה עד הניתוח.
וכשהרגשתי ממש מוכנה הגעתי.
לניתוח קצר וקל.
דובר על אשפוז של יומיים שלושה, עשרה ימים של הבראה הדרגתית בבית, וחודשיים שאסור להרים כלום ואז בריאים לגמרי.
לא תמיד הכל הולך לפי התכניות.
הניתוח עבר מצויין. רק לילה אחד בבית חולים וחזרתי הביתה. בבית כל יום הרגשתי יותר טוב, אבל אחרי 5 ימים התרסקתי. החום עלה. הרופא אמר להגיע מהר לבית חולים. תכנן לתת לי אנטיביוטיקה בכדורים ולשלוח אותי הביתה, אבל כשראה אותי מקופלת וסובלת הבין שמצבי רע יותר ממה שחשב בהתחלה. ואושפזתי שוב. קיבלתי אנטיביוטיקה מ 3 סוגים 5 פעמים ביום לווריד. כשהחום לא ירד החליפו את הסוגים שוב ושוב עד שמצאו את הסוג הנכון. בכל מקרה המשיכו עם 3 סוגים במטרה להפציץ את כל החיידקים שלי, בהנחה שאם יש זיהום הוא לא מסוג אחד ויחיד אלא מגוון. אחרי 10 ימי אישפוז חזרתי הביתה שבר כלי. כולם אמרו לי שתוך יום יומיים הגוף יתנקה ואחזור לעצמי. אבל זה לא קרה. הייתי חלשה בטירוף. שכבתי 22 שעות ביום ולא הצלחתי להחזיק את עצמי. אחרי שבוע הרופא חשש שלא התגברתי על הזיהום, אבל הבדיקות הראו שהכל בסדר. הייתי מותשת והרופא חשב שהבעיה בתזונה שלי. אז התחלתי לאכול בשר (בד"כ אני טבעונית-לייט). וגם זה לא עזר. הייתי מיואשת וחלשה המון המון זמן. לקח לי חודש להבריא מהאנטיביוטיקה או אולי מהניתוח. קשה לדעת.
כמה מחשבות בכיוונים שונים:
- משהו אחד חיובי מההחלמה האיטית שלי: תרגלתי המון פאולה מיד אחרי הניתוח. המון. רוב היום....
- פעם אחרונה שקיבלתי אנטיביוטיקה היה בגיל 10, לפני 35 שנה!! זה אומר שאצלי בגוף חייו להם בשלום מושבות רבות של חיידקים באיזון מושלם. מה הסיכוי שהליך פולשני כמו ניתוח לא ישבש את האיזון הזה? למה לא שואלים את החולה לגבי ההרגלים של נטילת אנטיביוטיקה? אולי זה עשוי להשפיע על ההחלטה לגבי כמות וסוג תרופה שנותנים??
- כתוב כאן איפה שהוא שהחלמה נפשית מניתוח של כריתה עלולה לקחת תקופה ארוכה מאוד. יתכן שגם החלמה מניתוח של הרמה לוקח זמן? ככה אמרה לי רופאת המשפחה שעודדה אותי להפסיק לדאוג ולא לחפש מה הבעיה.
- מה שהכי עזר לי להבריא: מגע עדין של חברה ששמה את ידה על הכתף שלי ושאלה מה שלומי.... בתשובה בכיתי וסיפרתי לה על החולשה והייאוש. למחרת הייתי אדם חדש. מגע הקסם של האמפתיה וההקשבה....
- בתי הקטנה עקבה באופן מושלם אחרי לוח השנה ובדיוק חודשיים אחרי הניתוח חגגה את החג הפרטי שלה "עכשיו אמא יכולה שוב להרים אותי".
- איזה כיף זה לדלג, לקפוץ, לרוץ. בלי שום דבר שמפריע בין הרגלים.
- קניתי מון קאפ. פעם ראשונה בחיים. אחרי שכבר 7 שנים אני משתמשת בתחבושות כי לא יכולה להשתמש בטמפונים. פעם ראשונה בחיים שאני מצפה בקוצר רוח למחזור שיבוא כבר!
- יצא ארוך. מתנצלת. אבל כנראה שהיה צריך להכתב. זה נשפך ממני.
לפני 4 חודשים הבטחתי שבעוד כמה ימים אכתוב את הסיפור שלי.... אז עברו כמה ימים ואני שוב כאן.
סליחה שמפריעה באמצע דיון, אבל מרגישה שהסיפור שלי מוכן כבר לצאת, אז הנה:
אני בת 46, ילדתי 3 ילדים ב 3 שנים סביב גיל 40. הרופא הזהיר אותי שזה לא בריא. אז מה? שאוותר על בתי השלישית בגלל זה? סוג של אזהרה שאין לה שום משמעות.
מיד אחרי הלידה הראשונה הלכתי לפיזיותרפיסטית בזכות 'באופן', וגם התחלתי לכרוע ועשיתי עוד כל מני שינויים מוזרים וחשובים בחיים שלי בזכות המקום הזה. אבל לא התמדתי, כיוון שהפיזיותרפיסטית אמרה שהכל בסדר.
אחרי הלידה השניה היתה לי צניחה בדרגה 2. אחרי הלידה השלישית כבר בדרגה 3. כלומר, משהו יותר גדול מכדור פינג-פונג בלט לי החוצה בין הרגלים והציק מאוד. לשמחתי זה לא הפריע בשום דבר, אבל הציק. קצת כמו ללכת עם אבן קטנטונת בתוך הנעל. כל הזמן. מציק ומעצבן. אבל אפשר לחיות איתו.
אז המשכתי כאילו כלום.
מתי שהוא תרגלתי פאולה. וזה קצת בעייתי, כי אם יש איברים בחוץ אסור לתרגל. וגם כשהצניחה כ"כ רצינית צריך משהו יותר קיצוני מפאולה (אולי פאולה + דמיון מודרך + המון אמונה בהצלחה?). תכל'ס, באתי כל שבוע לתרגול, ולכאורה נהנתי גם מהתרגול וגם מהשעה וחצי חופש מהמשפחה (אנחנו בחנ"ב, ובזכות פאולה הייתי לבד שעה וחצי! זה המון!) אבל הייתי בדיכאון קל... ולקח לי זמן לקשר בינו לבין פאולה. ככל שהתמדתי עם התרגילים של פאולה ככה הייתי יותר עסוקה בצניחה ולכן יותר מדוכאת. כך שדי סבלתי בתקופה הזו.
המטרה שלי היתה לדחות כמה שאפשר את הניתוח שהיה ברור שאני צריכה, כדי שבתי הקטנה תגדל ולא תסבול יותר מדי מאמא שלא מרימה אותה על הידיים בתקופת ההחלמה.
ואז, בשלב מסויים הרגשתי שה"אבן בנעל" מציקה לי יותר מדי והגיע הזמן לטפל בעניין.
כבר הייתי בעבר אצל שני רופאים שאמרו לי שאני צריכה ניתוח להרמת הרחם ולא חשבתי שיגידו לי משהו אחר, אז הגעתי לקדם ניתוח בשערי צדק בהנחה שאני יודעת בדיוק לקראת מה אני הולכת.
אבל בשערי צדק בדקה אותי רופאה צעירה שלא ידעה כלום. כלום. כלום. ואחרי שבדקה אותי בדיקה פנימית, לא ידעה מה השלב הבא... אז היא התקשרה לרופאה ותיקה שביקשה לראות אותי. אז נבדקתי שוב. הפעם ע"י רופאה שהוגדרה כאן (עי" מישהי אחרת) כמכשפה. ואכן היא מכשפה. היא אמרה שאני חייבת לעבור כריתת רחם והרמה של שלפוחית השתן. לשאלתי למה לא להרים את שני האיברים, הרי הרחם שלי בריאה לגמרי. אמרה שאין לה אוסף של רחמים על החלון במטבח שלה, וזה לא שסתם בא לה לכרות, אלא שזו דעתה הרפואית וזה מה שצריך לעשות. והכי טוב אם אני אעשה את הניתוח באופן פרטי אצלה. כי היא לא מפשלת, אבל לא יכולה להבטיח את איכות הניתוח של רופאים אחרים. וצריך למהר כי מצבי לא טוב.
ברוב טפשותי ביקשתי חוות דעת נוספת.
אז ראיתי רופא שלישי, שבדק אותי בדיקה פנימית נוספת, פעם שלישית באותו יום! ולא היתה שום משמעות לבדיקה שלו, כי הוא ראה את מה שכתבה הרופאה הנ"ל, ולא היתה לו שום דעה אישית. תוך כדי הבדיקה שלו הבנתי שאין שום משמעות לחוות דעת נוספת בתוך אותו בית חולים, כי כולם מכירים את כולם ויש היררכיה ברורה שאם רופאה בכירה כבר כתבה את דעתה אין סיכוי שרופא אחר יביע דעה אחרת.
יצאתי מבית החולים בוכה ומיואשת.
לשמחתי פגשתי ביציאה מבית החולים את דודתי הנפלאה שהבינה ללבי והזכירה לי שהכל בידיים שלי. ואם אני לא רוצה כריתה - לא תהיה כריתה.
אחרי כמה חודשים הלכתי לבדיקה פרטית אצל ד"ר שוויקי בהדסה עין כרם. הפגישה התחילה באמירה שלי שאני לא רוצה כריתה. ותשובתו, עוד לפני הבדיקה - אם זה מה שאני רוצה, זה מה שיהיה.
דבר נוסף שהוא אמר, שמבחינה קלינית אין לאן למהר, זה לא יותר בריא או פחות בריא לנתח עכשיו או בעוד שנה או שנתיים.
אז חיכיתי עוד שנה עד הניתוח.
וכשהרגשתי ממש מוכנה הגעתי.
לניתוח קצר וקל.
דובר על אשפוז של יומיים שלושה, עשרה ימים של הבראה הדרגתית בבית, וחודשיים שאסור להרים כלום ואז בריאים לגמרי.
לא תמיד הכל הולך לפי התכניות.
הניתוח עבר מצויין. רק לילה אחד בבית חולים וחזרתי הביתה. בבית כל יום הרגשתי יותר טוב, אבל אחרי 5 ימים התרסקתי. החום עלה. הרופא אמר להגיע מהר לבית חולים. תכנן לתת לי אנטיביוטיקה בכדורים ולשלוח אותי הביתה, אבל כשראה אותי מקופלת וסובלת הבין שמצבי רע יותר ממה שחשב בהתחלה. ואושפזתי שוב. קיבלתי אנטיביוטיקה מ 3 סוגים 5 פעמים ביום לווריד. כשהחום לא ירד החליפו את הסוגים שוב ושוב עד שמצאו את הסוג הנכון. בכל מקרה המשיכו עם 3 סוגים במטרה להפציץ את כל החיידקים שלי, בהנחה שאם יש זיהום הוא לא מסוג אחד ויחיד אלא מגוון. אחרי 10 ימי אישפוז חזרתי הביתה שבר כלי. כולם אמרו לי שתוך יום יומיים הגוף יתנקה ואחזור לעצמי. אבל זה לא קרה. הייתי חלשה בטירוף. שכבתי 22 שעות ביום ולא הצלחתי להחזיק את עצמי. אחרי שבוע הרופא חשש שלא התגברתי על הזיהום, אבל הבדיקות הראו שהכל בסדר. הייתי מותשת והרופא חשב שהבעיה בתזונה שלי. אז התחלתי לאכול בשר (בד"כ אני טבעונית-לייט). וגם זה לא עזר. הייתי מיואשת וחלשה המון המון זמן. לקח לי חודש להבריא מהאנטיביוטיקה או אולי מהניתוח. קשה לדעת.
כמה מחשבות בכיוונים שונים:
[list=1]
[*] משהו אחד חיובי מההחלמה האיטית שלי: תרגלתי המון פאולה מיד אחרי הניתוח. המון. רוב היום....
[*] פעם אחרונה שקיבלתי אנטיביוטיקה היה בגיל 10, לפני 35 שנה!! זה אומר שאצלי בגוף חייו להם בשלום מושבות רבות של חיידקים באיזון מושלם. מה הסיכוי שהליך פולשני כמו ניתוח לא ישבש את האיזון הזה? למה לא שואלים את החולה לגבי ההרגלים של נטילת אנטיביוטיקה? אולי זה עשוי להשפיע על ההחלטה לגבי כמות וסוג תרופה שנותנים??
[*] כתוב כאן איפה שהוא שהחלמה נפשית מניתוח של כריתה עלולה לקחת תקופה ארוכה מאוד. יתכן שגם החלמה מניתוח של הרמה לוקח זמן? ככה אמרה לי רופאת המשפחה שעודדה אותי להפסיק לדאוג ולא לחפש מה הבעיה.
[*] מה שהכי עזר לי להבריא: מגע עדין של חברה ששמה את ידה על הכתף שלי ושאלה מה שלומי.... בתשובה בכיתי וסיפרתי לה על החולשה והייאוש. למחרת הייתי אדם חדש. מגע הקסם של האמפתיה וההקשבה....
[*] בתי הקטנה עקבה באופן מושלם אחרי לוח השנה ובדיוק חודשיים אחרי הניתוח חגגה את החג הפרטי שלה "עכשיו אמא יכולה שוב להרים אותי".
[*] איזה כיף זה לדלג, לקפוץ, לרוץ. בלי שום דבר שמפריע בין הרגלים.
[*] קניתי מון קאפ. פעם ראשונה בחיים. אחרי שכבר 7 שנים אני משתמשת בתחבושות כי לא יכולה להשתמש בטמפונים. פעם ראשונה בחיים שאני מצפה בקוצר רוח למחזור שיבוא כבר!
[*] יצא ארוך. מתנצלת. אבל כנראה שהיה צריך להכתב. זה נשפך ממני.
[/list]