על ידי ריש_גלית* » 04 אפריל 2008, 01:00
_אבל אני כל הזמן מרגישה שבשביל להכניס לו כפית של ירקות/ פירות לפה- בעצם אני צריכה להסיח את דעתו.
בגדול אני מאד לא מאמינה בכך- אך אחרת הוא לא פותח פה. . .בקיצור רק כשמספיק מעניין לו לשחק בשולחן האוכל- צלחות, כוסות, כפיות וכו'- רק אז כשהוא לא שם לב- הוא מוכן לפתוח את הפה- ואני ממש עייפה מלעשות תיאטרון כל ארוחה ובסופו של דבר להצליח לתת לו 3-4 כפיות._
ענת, אני רוצה להגיד לך משהו שאני מעזה להגיד רק משום שעברתי את אותם דברים עם הילדים שלי: תרפי ממנו ומעצמך בענייני אוכל. אני יודעת שזה קשה נורא, את מרגישה שהוא לא אוכל מספיק ושהוא רזה מדי ושהוא יונק במקום לאכול מוצק. אבל לדעתי - אם שללתם בעיות פיזיות והרופא לא מוצא שום דבר - הכי טוב יהיה להניח לנושא. שישב אתכם לאכול, תגישי לו מה שנראה לך מתאים לו, שימי לו בצלחת יפה משלו ותגידי לו בתיאבון. זהו. שישחק, שיאכל, שיזרוק, שימעך, שיתלכלך. זה מה שתינוקות בגיל הזה עושים. הם מתנסים באוכל. אם הם גם מכניסים משהו לקיבה אנחנו שמחים, ואם לא אנחנו גם שמחים.
אני אומרת את זה כי הבכורה שלי היתה כזאת (רק הרבה-הרבה יותר רזה ונמוכה מבנך, והיא עדיין), ומכיוון ששיגעו אותי - טיפת חלב, רופאים, סבתות - אני שיגעתי אותה. מאוד התאמצתי לא לעשות את זה, אבל עשיתי את זה.
מה כבר עשיתי? עשיתי עניין מוגזם מאוכל. אוכל זה כיף, זה תענוג חושני, זה צורך, זה משחק... גם בשבילנו! מה, אנחנו לא חוגגים אירועים עם אוכל טעים או במסעדות יקרות? בפראפרזה על המשפט הפופולרי פה באתר, "ציצי זה לא רק אוכל" - גם אוכל זה לא רק אוכל. בטח לא כשרק מגלים אותו בגיל שנה פלוס-מינוס. והבת שלי הפסיקה ליהנות מאוכל כי הארוחות שלה נהיו לסבל מלא מתח בשבילי: היא תאכל? היא תאהב את הקציצות מעוף אורגני בשמונים שקל לקילו שהכנתי רק בשבילה? כמה כפיות פירה היא תאכל? וכו' וכו'... עכשיו שאני כותבת את הדברים אני נזכרת כמה נורא זה היה. כמה התעסקתי בזה. כמה אנרגיות שליליות השקעתי.
כמו שאני מרבה לספר בהזדמנויות כאלה ואחרות, אחת הסיבות העיקריות שרציתי שהיא תלך לגן בגיל שלוש היתה שרציתי להפסיק להיות אחראית לתזונה שלה. רשמתי אותה לגן שיש בו שתי ארוחות בריאות ביום ואכן, היא התחילה לאכול. היום היא מופת לאכילה בריאה בכמויות סבירות לגמרי. וכאמור, כשאחיה הגיע התברר שאצלנו במשפחה, כנראה, מגיל חצי שנה מתחילים לרדת באחוזונים ואין לזה שום קשר לכמה אוכלים, יונקים וזזים.
בקשר ללבשל לו אוכל מיוחד: גם אני הרגשתי שצריך להמעיט במלח ותיבול אצל הקטנים, גם כדי לאפשר להם להתנסות בטעמים ה"נקיים" יותר של כל מאכל ומאכל. רק שאצלי זה השפיע על הבישול לכל המשפחה: לאט לאט קיצצתי במלח ובתיבול, עברתי לבישול פשוט יותר כמו אידוי ירקות, אורז וקטניות בבישול בסיסי, פסטה (רצוי מחיטה מלאה אורגנית...) "בלי כלום" (כלומר עם שמן זית או חמאה), יוגורט עם פירות וכו'. מי שרוצה - כלומר אנחנו המבוגרים בעלי חוש הטעם המקולקל - מוסיף מלח, פלפל וכו'. ותמיד אפשר לבשל עם פטרוזיליה, שמיר וכו', טריים.
_אבל אני כל הזמן מרגישה שבשביל להכניס לו כפית של ירקות/ פירות לפה- בעצם אני צריכה להסיח את דעתו.
בגדול אני מאד לא מאמינה בכך- אך אחרת הוא לא פותח פה. . .בקיצור רק כשמספיק מעניין לו לשחק בשולחן האוכל- צלחות, כוסות, כפיות וכו'- רק אז כשהוא לא שם לב- הוא מוכן לפתוח את הפה- ואני ממש עייפה מלעשות תיאטרון כל ארוחה ובסופו של דבר להצליח לתת לו 3-4 כפיות._
ענת, אני רוצה להגיד לך משהו שאני מעזה להגיד רק משום שעברתי את אותם דברים עם הילדים שלי: תרפי ממנו ומעצמך בענייני אוכל. אני יודעת שזה קשה נורא, את מרגישה שהוא לא אוכל מספיק ושהוא רזה מדי ושהוא יונק [b]במקום[/b] לאכול מוצק. אבל לדעתי - אם שללתם בעיות פיזיות והרופא לא מוצא שום דבר - הכי טוב יהיה להניח לנושא. שישב אתכם לאכול, תגישי לו מה שנראה לך מתאים לו, שימי לו בצלחת יפה משלו ותגידי לו בתיאבון. זהו. שישחק, שיאכל, שיזרוק, שימעך, שיתלכלך. זה מה שתינוקות בגיל הזה עושים. הם מתנסים באוכל. אם הם גם מכניסים משהו לקיבה אנחנו שמחים, ואם לא אנחנו גם שמחים.
אני אומרת את זה כי הבכורה שלי היתה כזאת (רק הרבה-הרבה יותר רזה ונמוכה מבנך, והיא עדיין), ומכיוון ששיגעו אותי - טיפת חלב, רופאים, סבתות - אני שיגעתי אותה. מאוד התאמצתי לא לעשות את זה, אבל עשיתי את זה.
מה כבר עשיתי? [b]עשיתי עניין מוגזם מאוכל[/b]. אוכל זה כיף, זה תענוג חושני, זה צורך, זה משחק... גם בשבילנו! מה, אנחנו לא חוגגים אירועים עם אוכל טעים או במסעדות יקרות? בפראפרזה על המשפט הפופולרי פה באתר, "ציצי זה לא רק אוכל" - גם אוכל זה לא רק אוכל. בטח לא כשרק מגלים אותו בגיל שנה פלוס-מינוס. והבת שלי הפסיקה ליהנות מאוכל כי הארוחות שלה נהיו לסבל מלא מתח בשבילי: היא תאכל? היא תאהב את הקציצות מעוף אורגני בשמונים שקל לקילו שהכנתי רק בשבילה? כמה כפיות פירה היא תאכל? וכו' וכו'... עכשיו שאני כותבת את הדברים אני נזכרת כמה נורא זה היה. כמה התעסקתי בזה. כמה אנרגיות שליליות השקעתי.
כמו שאני מרבה לספר בהזדמנויות כאלה ואחרות, אחת הסיבות העיקריות שרציתי שהיא תלך לגן בגיל שלוש היתה שרציתי להפסיק להיות אחראית לתזונה שלה. רשמתי אותה לגן שיש בו שתי ארוחות בריאות ביום ואכן, היא התחילה לאכול. היום היא מופת לאכילה בריאה בכמויות סבירות לגמרי. וכאמור, כשאחיה הגיע התברר שאצלנו במשפחה, כנראה, מגיל חצי שנה מתחילים לרדת באחוזונים ואין לזה שום קשר לכמה אוכלים, יונקים וזזים.
בקשר ללבשל לו אוכל מיוחד: גם אני הרגשתי שצריך להמעיט במלח ותיבול אצל הקטנים, גם כדי לאפשר להם להתנסות בטעמים ה"נקיים" יותר של כל מאכל ומאכל. רק שאצלי זה השפיע על הבישול לכל המשפחה: לאט לאט קיצצתי במלח ובתיבול, עברתי לבישול פשוט יותר כמו אידוי ירקות, אורז וקטניות בבישול בסיסי, פסטה (רצוי מחיטה מלאה אורגנית...) "בלי כלום" (כלומר עם שמן זית או חמאה), יוגורט עם פירות וכו'. מי שרוצה - כלומר אנחנו המבוגרים בעלי חוש הטעם המקולקל - מוסיף מלח, פלפל וכו'. ותמיד אפשר לבשל עם פטרוזיליה, שמיר וכו', טריים.