^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קוראת כאן שוב את מה שכתבתי ולא מעכלת שזו הייתה מציאות חיי 2 עשורים.
הכל השתנה, הכל יותר טוב, כמה מהר מתרגלים לטוב.
טפו טפו שום מלח וכל מה שצריך...תנו לי ליהנות אתם שם למעלה אוקי?

מעתיקה לכאן מ בעל שלא רוצה סקס
צעד אחר צעד הפכתי לפחות מרירה כלפי התגובות הטבעיות שלו למצבים שמלחיצים אותו. ראיתי, שכשלא עושים עניין גדול מהתגובות שלו, נותנים לו מקום להתעצבן משטויות, כפי שהוא רגיל כל חייו, ולא ממש יכול לשנות את זה, גם אם הוא מאוד רוצה, לא נוצר גוש ענק של כעס ומריבה. זה פשוט נעלם כלא היה, בלי לדסקס יותר מידי ובלי לחרוך את מיתרי הקול כשבמילא אף אחד לא יכול לקבל מידע ותובנות ברגעי כעס.
זה עובר ואחר כך ברגע המתאים אפשר (לא חייבים) להגיד משהו. זה עובד כמובן לא רק עם בני זוג.
האווירה הקלילה בינינו איפשרה כניסה של אינטימיות ולא רק פעם בחודש חודשיים כפי שהיה, אלא פעם- פעמיים בשבוע?
מאמינות? תאמינו... כי זה כך כבר הרבה חודשים. עוגמת הנפש היחידה היא תחושת ההחמצה על כל השנים שעברו בסכסוכים ועצבים עם כל כך מעט קירבה.

בחודשיים האחרונים הוא מעשן מידי פעם חומרים מרגיעים ואני חייבת להגיד שההשפעה עליו פשוט קסומה: נינוח, חייכן וזורם.

וואו נשית איזה פאנץ.
טוב להתבדות ממקסם שווא.
שמחה שזה מחזק אותך.
נשיקות אישה יקרה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד פגישה יזומה עם אהוב מהעבר- ממש זה שכתבתי עליו כאן למעלה. הכתיבה עליו גרמה לי לרצות לפגוש אותו ולהתאהב בו מחדש עד שרקמתי עור וגידים לרצון שלי והבאתי אותו לחיי בצורת פגישה.
דיברנו כמה שעות וקצת התחבקנו וכל הזמן הזה הרגשתי כמה אני שמחה שלא בחרתי בו בסופו של דבר לפני 24 שנים. פשוט לא אחד גדול. מבחינתו הוא מוכן כי הוא חי במערכת יחסים פתוחה אבל אני לא הרגשתי אפילו מעט משיכה. כלום אפס.
פתאום הבנתי שאני מסוג האנשים שלא יכולים ליהנות ממה שזמין להם ללא מאמץ. כל מה שמציע את עצמו זמין וחופשי- רק קחי ושחקי -לא מעורר בי שום רגש של תשוקה ורצון אלא אדישות. לכן קהילות פוליאמוריות, למשל ישביתו את התשוקה המינית שלי לחלוטין.
האם יתכן שאהובי עשה פשוט את מה שצופה ממנו כדי להישאר אהובי מבלי שיהיה מודע לכך?
בכל מקרה, טוב לי מאז שחזרתי מהפגישה הזו. הבנתי שאני לא עושה טעויות. אני בוחרת בטוב-תמיד ואני אוהבת את עצמי על כך. גם עכשיו אני בוחרת בטוב כשאני מתאמצת ללמוד לאהוב אותנו כמו שאנחנו.

ואו. כל כך מבינה את הפוסט האחרון. ואו.
ץ

הדף הזה שבו אני מדברת אליך דרכו, גורם לי לדבר את הדברים אל עצמי עוד לפני כתיבתם. לא תמיד מזדמן לכתוב אבל אני כותבת את המילים בראשי והן כבר עושות את עבודתן המטיבה.
החופשה שלי ושלך, שהתחלפה להיות עם בתי הייתה, הייתה בלי שהתכוונת לכך, מתנה מדהימה לי ולה. הייתי עסוקה לנסות ליצור "זוגיות בריאה לפי הספרים" לי ולך ואתה צדקת כשלא רצית לבוא. מה כבר היינו עושים ביחד בצימר הרומנטי הזה??? טלוויזיה אנחנו כבר לא רואים ביחד, אהבה אנחנו עושים רק כשמבשיל הרגע...יש לי יכולת לדמיין מצבים אוטופיים שאני רוצה שיתגשמו וממש מאמינה שאם אצור את התנאים להם, אין סיבה שלא יתממשו. חשבתי על זה הרבה בחופשה, ולא בפעם הראשונה יקירי ועד עכשיו עולה בי המועקה שיתכן שהתובנות האמיתות הגיעו מאוחר מידי. אולי זה חלק מתהליך אל הבראה אמיתית.
הבת שלנו קיבלה את מזגך, ללא ספק, וזו הייתה הזדמנות להרגיש (עם חמלה ששמורה לאוהבים באמת), משהו ממה שעובר עליך לצידי כל השנים. במיוחד שזו הייתה אמורה להיות החופשה שלי ושלך ובמקומך הגיעה היא והנה, גם היא הגיבה בדיוק כמו שאתה היית מגיב לסוג הצימר (שאנטי מידי, לא מתוחזק, מסריח) ואני שחשבתי כמוה, לא נתתי לה להרגיש שהיא קוטרית ולא מעריכה את היתרונות של המקום, כפי שאולי הייתי מטיחה בך. אחר כך כשהלכנו לסדנה היקרה, שנרשמתי אליה מראש כהפתעה לי ולך והיא הסכימה להחליף אותך כבן זוגי, התברר שלא רצתה לשהות בה אפילו לא לשנייה נוספת. פניה הרצינו והיא אמרה לי בשקט- אני רוצה ללכת מפה. לאחר כעשר דקות כשראיתי שאין היא מסוגלת ליהנות, החזרתי אותה לצימר בהסכמתה המלאה, אחרי שווידאתי עשר פעמים שאין לה בעיה וחזרתי לסדנה. לא הצלחתי ליהנות שם באמת, מועקה גדולה ירדה עלי ולא הצלחתי להבין למה. ניסיתי לדבר לעצמי שאני במקום עליו חלמתי כמה חדשים ואין לי סיבה לא ליהנות מכל זה אבל המועקה לא עברה. התובנות שהכו בי היו קשות. הן לא חדשות לי, אבל אף פעם לא אמרתי אותן בפה מלא. היה ברור לי שאם אתה היית שם במקומה, לא היית זוכה להתחשבות הזו. למרות אופיי המתחשב ונעים ההליכות, שרק רוצה ליצור עולמות מתוקים ומהנים לי, לך ולילדים שלנו, בפועל אני מסרבת להכיר במי שאתה באמת ויוצא שאני כופה את המציאות שלי עליך כל יום כבר שנים רבות. לא רק כופה, גם מצפה שתיהנה ותכיר לי תודה. כך גם כל מי שתומך בי מסביבי מזין את התסכול שלי מה"זוגיות" הזו, שמסרבת להתפקד ולהצדיע לדגל הזוגיות וכך כל יום התרחקנו עוד קצת זה מזו. ועדיין אנחנו משפחה.
כן, אתה מתנהג כאגואיסט מעצבן, כן אתה לא מתחשב ולא יודע להתאים את עצמך, לא יודע לזרום וליהנות ממש שיש. אין סיכוי שתראה טיפת אהבה אם אין לך אותה בלב, אתה הרבה "לא" אבל מי כמוני מכירה את ה"כן". בך בחרתי, אולי דווקא כדי ללמוד איך לא לוותר על עצמי למען אהבה ואישור. כנראה הדרך היחידה שיכולה ללמד אותי את משימת חיי היא לא לקבל אהבה ואישור כלל.
בחרתי בך שתהיה המשפחה החדשה שלי ומהרגע שהסכמת, היה אפשר להיות בטוחים שאתה שם. אני לעומתך חדשות לפרקים הבעתי התחרטות. לא כך רציתי את האהבה שלנו ואם הייתה אחרת האם הייתי מרוצה? אם הייתי בוחרת באהבה קלה וזורמת, האם לא הייתי מואסת בה?

הדף הזה החדש שפתחתי כאן הוא הדרך שלי ללמוד לאהוב אותך אהובי לא רק בליבי , שהרי הוא כבר אוהב וכואב אותך שנים רבות, אלא עם שאר אברי גופי- עם המוח, העור, הפה, הכליות, הריאות. כל האיברים האלו שלי, לא ממש אוהבים אותך ומקבלים אותך כפי שאתה.

נשית יקרה! עצוב לקרוא. חשבתי שהעניינים הסתדרו יפה ושאת יותר מאושרת. נשמע שקשה לך

לפני שבועיים מלמלת איני יכול להבטיח ואני זעקתי כזו חופשה חייבים מראש לקבוע ואז הבנתי סוף סוף- אינך רוצה. אולי מעט רוצה אבל יותר מזה- לא בטוח ולכן לא מתחייב.
אכן מעליב

את כותבת ממש יפה, כישרון רב מותק!
דימוי מקורי, אהבה בלומה.
מעניין למצוא את הדומה והשונה ביננו בתוך דבריך.
שומעת המון עצב וחרטה.
מאחלת לך שתצליחי להניח אותם מאחור ולהתקדם קדימה לעבר שמחה ושלמות ובחירה מחודשת.
חיבוק יקרה

הנה אתה יושב מולי מביט בטלוויזיה. משהו בך נרגע מאתמול. אתמול קמת וקיפלת את שמיכתי והדחת את הכלים שהשארתי. האם אלו המילים ששלחתי אליך שהרגיעו אותך והחזירו לך את ההרגשה הבטוחה שאינני הולכת להפוך את עולמך? או שיש לך בעולם בחוץ- דמות אחרת שמרגיעה אותך.

הנה שוב חלופת דברים בינינו. אתה לא מסכים למשהו שאני אפשרתי. התחלתי לומר משהו...
ואתה בכעס, לא מביט בי, בטון מצווה מבקש שלא אגיד דבר. פעם אחת אל תגידי כלום, אני יודע מה את חושבת.
שותקת. לא חייבים לצעוק הרי צעקתי וזעקתי כל כך הרבה. עכשיו הגיע זמן לשינוי. הגיע זמן להבין מה בעצם יש בשנינו מעבר למושגים המקובלים ולציפיות.

אף פעם לא באמת אהבנו. לא אהבנו את מה שמשמח כל אחד מאיתנו ולא כאבנו את מה שמעציב. אבל הזוגיות נדלקה מסיבותיה ואנחנו זרקנו ללהבות כל מה שרק אפשר כדי להזין את הלהבה. לפניך הייתי בודדה במשך שלוש שנים קשות. אשה צעירה ויפה, קמלה ממערכות יחסים כושלות. חסרת ביטחון ללא אהבה, מנותקת מחבריה הוותיקים. תלושה, לא מחוברת לעצמה זה היה מצבי כשפגשתי אותך.
צירוף מקרים מוזר הפגיש אותנו ולא התחברנו מיד רק התיידדנו ונפרדנו, אבל אני נמשכתי לרוחות חדשות ומרעננות ויצרתי לנו בתושייה עוד מפגשים. כך נקשרנו שני בודדים שלא שייכים באמת לשום דבר, הילדים הקצת רעים במשפחה אבל אף פעם לא הולכים עם זה רחוק מידי והאהבה ניצתה.
אפשר להגיד שהייתה זו אהבה של נזקקים.
בפעם הראשונה אני כותבת את מה שחשתי בליבי תמיד ולא פענחתי את זה אז- לא ממש אהבתי להיות איתך אבל לא יכולתי להרפות. אינני מבינה בדיוק מה זה אבל אני זוכרת רגשות דכדוך בכל מיני רגעים אתך. מוזרות מעורבת עם ריקנות, היו גם הרבה וויכוחים והיו רגעים של אהבה חזקה ששיככו.
שום דבר לא השתנה מאז, רק החמיר. אני פשוט לא מחבבת את האופי שלך, אהובי אפשר לומר שהאופי שלך הוא אחד המעצבנים.

רציתי בכלל לכתוב משהו אחר. אתה יודע לא סיפרתי לך, אולי רמזתי פעם בשפה רפה, אבל כשנסעת אז מעבר לים לכמה חודשים ואנחנו כאן הכנסנו את עצמנו לחדרים אטומים, זוכר? שלחת לי חבילת סלוטייפ לחיזוק הביטחון האישי כי כאן נגמר המלאי...ואז נגמרה המלחמה ואנחנו נשמנו לרווחה וקמנו לתחייה ונפניתי להיבחן שוב על מבחנים שנכשלתי בהם בגלל החרדה.
רגע אחרי שכתבתי לך מכתב הכי אוהב בעולם, כמה אני מחכה שתחזור בעוד חודש הייתה, כמעט, תפנית בעלילה.
"האחד שלי" הגיע.
חיכיתי לו כל כך הרבה זמן, אבל הוא הגיע כשכבר הייתי שייכת לך. בכלל לא התכוונו להתאהב, רק ללמוד ביחד למבחן חוזר, אבל ההיקשרות הייתה כמו מגנט. הוא היה הנפש התאומה שלי אם אפשר לקרוא לזה כך. הוא היה הגרסה המשוחררת והמקסימה שלי והוא הוציא ממני שפע של כיף שחיכה להתפרץ. הייתי יכולה פשוט להמשיך לזרום אתו בלי סוף אל עצמי מסביב לעצמי לחגוג את עצמי לדעת... ביחד אתו. צחקנו בלי סוף, דיברנו שעות, אהבנו והתעלסנו בבית שבו אתה ואני נגור בו כמה שבועות אחרי ואפילו רגע לפני שהגעת עוד הספקנו שוב להתאחד.

אני נזכרת בזה ובפעם הראשונה אני מגדירה אותו כ"אחד". אהבת אמת ששלחתי מעלי בכאב ובקושי רב. כל השנים בחרתי לראות את את החודש המאושר ההוא כחטא. כמשהו שאולי אני נענשת עליו. שטויות מהסוג שאני מצליחה להפחיד את עצמי איתן.
אני מדמה את אלו שכתבו את הפרק אודותיי בסדרה על בני האדם התחרטו לרגע. לא היו בטוחים שבאמת אעמוד בתלאות שהכינו לי אתך. אולי אצליח להבין הרבה דברים ולסייע לסביבתי, אביא איזה שינוי לסביבה שאותו הם מייעדים לי, אבל בדרך לא אשרוד. הניתוח הצליח אבל החולה מת.
אולי היו אלו הנשמות הטובות שפועלות בשבילי (הי! אני יודעת שאתן שם) שביקשו בשבילי שינוי בתכניות. היה וויכוח אני בטוחה, עד שהכותבים הצליחו לסדר את צירוף המקרים בו נפגשנו, עד שמצאו בשבילי מישהו שהוא גם דומה לאבא שלי, גם לאמא וגם חתיך-על, שזה ממש היה חשוב לי ואני לא נראיתי אז מי יודע כמה.
זה לא הולך ככה..אבל הנשמות הטובות שכנעו- והוסכם שתינתן לי זכות בחירה.
בחירה בין הקל והמוכר לבין הקשה והשונה..
ואני בחרתי.

חיבוק. מגיעה לך כל האהבה שבעולם.

אהבה יקרה
הזמן קצר והיריעה ארוכה
ורק אומר לך שאת ראויה לכל מה שליבך מבקש. אל תוותרי. עמדי וזעקי במלוא ריאותייך. הכריחי אותו לראות אותך. ספרי לו למה את זקוקה עכשיו, לפני שהשתיקות יתעצמו ויבלעו את שניכם למערבולת הרעה שלהן. דברי איתו, שימי הכל על השולחן. הוא לא ינחש. קל לו יותר כשאת לא מתעקשת. אל תחכי יותר. והאמיני שזה מגיע לך! מגיעה לך ההקשבה שאת זקוקה לה, החופשה, הצחוק. חשפי עצמך לפניו בלי פחד כי הוא האיש שלך ונשמע שאת אוהבת וזה לא מובן מאליו.
הייתי במקומך מבלי להבין זאת ומבלי היכולת לשים זאת במילים כפי שאת עושה בכישרון כה מפעים. אל תחכי.
שולחת לך חיבוק ענק מהול בדמעות ומקווה שתהיי רק בטוב.

הוקל לי מעט אחרי שכתבתי כאן את המילים הראשונות ונמלאתי רעב. אכלתי שתי פרוסות ושתיתי קפה גדול והכנתי כריכים לבן.
תוך כדי התגבשו עוד מילים ושוב אני רוצה לשחרר אותם ממני, באמת אינני יודעת את הסיבה האמתית למה לכתוב כאן ולא במקום אחר.
אני רוצה לשחרר את המילים מגופי שלא ישרישו בבשרי שסובל כבר כל כך הרבה זמן. הנה שמעתי שתאומתי מפתחת גרורות, גם בשרה סבל ואולי בכל זאת אצלה הכל יותר חזק וחודר.

יש לנו סימנים באהבה הבלומה. ככל שהתמעטו מילות האהבה והכעס כך התחלנו לחפש אחרי הסימנים שהושארו. אתה כבר הרבה שנים משאיר ויודע לקרוא סימני אהבה בלומה. אני למדתי רק לאחרונה אחרי שהתייאשתי מלחפש ולא לגלות סימני אהבה משוחררת.
קמתי ולא קיפלתי את שמיכתי כמו היום, השארתי כלים בכיור כמו אמש- אני מיואשת ובקושי מתפקדת.
הלכת לישון ולא הדחת את הכלים שהשארתי כמו בחצות הלילה- שלא תחשבי לרגע שאת מיואשת יותר ממני.
תתעורר ולא תקפל את שמיכתי הסתורה- שנת הלילה וחלומותיך לא היטיבו עמך עדיין. תקום ולא תביט בי - אתה מוכן ומזומן לעוד יום של שתיקות .
תגלה שעדיין לא הדחתי את הכלים שהתייבשו כל הלילה- אולי תבין שאני מיואשת יותר אך לא תדע מה לעשות עם זה.

לפני שבוע אחרי שבוע שלם שבו הכעס שבי התפרץ בכל פעם שמצא חור קטן להשתחרר ממנו, היה לך רגע קטן בודד שבו ידעת מה לעשות לרגע.
אמרת לי- השקתי את העציצים שלך, הם התחננו אלי והתלוננו שאת לא משקה אותם יותר....אמרתי להם...תבינו אותה...היא לא במצב טוב...וצחקת צחוק משוחרר ועצוב ביחד.
לרגע הרגשתי שאתה מרגיש את כאבי וצחקתי אתך ועיני דמעו משחרור של שתיקה ארוכה מהולה בצער רב, על מה שיכול היה להיות אילו הדברים היו נכתבים לנו אחרת, ועל החופשה שיכלה לאחד קצת...אבל אינך רוצה בה ואין לי שום דרך לגרום לך לרצות בה, אלא לקבל זאת בהכנעה ובתעצומות נפש שלא מוכרות לי.

הנה אני בוכה שוב וטוב שכתבתי. אין לי דרך אחרת כרגע.

וואו. כמה כאב וכמה כשרון !

מאחלת מכל הלב מעבר מהאהבה בלומה לאהבה משחררת ומשוחררת

האהבה שלנו הבלומה לא נפתחת ואני כבר תוהה לאן הולכות כל המילים שאני אומרת לך, אהובי, בארבע חדרי ליבי ובמיליוני תאי מוחי היכן הן נקלטות בדנא של גופי ומשרישות.
אנחנו מתבגרים, אהובי. גופנו מתרכך פנינו נסוגות אל האדמה ועדיין לא רווינו נשיקות וליטופים זה מגופו של זו מבלי לסגת מיד אחרי המעט נחת.

כמה מעט נחת יש לנו באהבה שלנו הבלומה. איך הצלחנו כל השנים האלו לגלול עוד עפר אפור ויבש ועוד אבני בניה אל פתחה, כדי שלא יתפרץ הר הגעש שהיה לנו בראשיתה.

אני רוצה לכתוב לך אהובי, כי את מילותי אינך רוצה לשמוע עוד בעולם האמיתי. גם כשאכתוב לך- אינך קורא ואם קורא מוחק כל זכר לקריאה. אין לך בהן עניין להפריע את עולמך האחר, שאני יודעת את טיבו ולעולם לא אזרח בו.

אני חייבת לכתוב לך אהובי ומדמיינת שהמילים שאכתוב לך כאן יעברו אל גופך בנשיפה אחת, כמו בסדרה עד עצם היום הזה שאני רואה עם בתנו הנהדרת, כשאתה יושב על מקומך שעות וצופה במירוץ של צרפת ומדמיין, אולי, להיות על האוכף עם כל הגברים החזקים מסביבך והערצת הנשים.

השבוע אלך עם בתנו הנהדרת אל החופשה שתכננתי לי ולך כבר לפני כמה חודשים כדי שנתקרב. חששת אך הסכתת. לפני שבועיים מלמלת איני יכול להבטיח ואני זעקתי כזו חופשה חייבים מראש לקבוע ואז הבנתי סוף סוף- אינך רוצה. אולי מעט רוצה אבל יותר מזה- לא בטוח ולכן לא מתחייב. כעסתי כל כך ולאן הלך הכעס הזה בגופי או אולי הצלחתי לשחרר חלק ממנו לאוויר להרעלת הסביבה כאילו חסר לה... אחרי כמה שבועות של נחת מסוימת נגמר לי באחת האוויר מראותי שנצרך לליבי שכאב ולמוחי שעיבד את ההבנה סוף סוף כמה עמוק היא קבורה, האהבה הבלומה.