ממשיכה בדרך בלוג

שליחת תגובה

נוכחותך חשובה לי מדעתך
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: ממשיכה בדרך בלוג

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 12 פברואר 2013, 13:35

מקסים.
(())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 12 פברואר 2013, 11:24

הוא נוסע
וחוזר
אני נשארת
ואוספת
את עצמי
את הבגדים
את הכלים
את התינוק לזרועותיי
את הרגשות של כולנו
שוב ושוב

בכל פעם
זה קצת אחרת
מסע בקפיצות
מנסיעה לנסיעה

היום הוא חוזר
האיש שלי
אהוב ליבי
שהיה לנו חסר
ליד השולחן בארוחת הערב
ובמיטה הגדולה בלילה
ובבוקר ובערב
ובכל הרווחים שביניהם

ובכל פעם שהוא נוסע
אני שוב פוגשת את עצמי לבד
קצת דומה וקצת שונה מהפעם הקודמת
לפעמים מוחזקת מתוקתקת מתכוננת
הפעם דווקא עייפה ופרומה וחלשה
אבל יודעת שלפעמים זה החוזק האמיתי
העמוק יותר
להסכים להיות חלשה

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 23 ינואר 2013, 20:18

כיף שאת כותבת, גם כשאלו קיטורים :-)
(())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ב_עילום* » 22 ינואר 2013, 22:08

וערימת הכביסה היא בגובה שלי

מצחיק- יש ספר נפלא בשם "האיש הקדוש" ויש שם סיפור על אדם שמגיע לאיש הקדוש ומאד מלין על חייו וקורותיו (כלומר מקטר) והוא אומר לו שהדבר היחיד שכדאי לקטר עליו הוא הגובה, כי אין לנו עליו שליטה....

ו (()) על הקושי והשיגרה והשחיקה.... וטוב שאת זוכרת שזה לא הכל :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 22 ינואר 2013, 21:03

פתאום התחשק לי להציץ לכאן, לבדוק מה נשמע ואיך אני מרגישה כשאני פותחת את הדף הזה. בלי תכנית ברורה או משהו מסוים שאני רוצה לכתוב.
לפני כמה שבועות התחיל להיכתב לי משהו אבל זה לא שרד לשלב ה"הוסף לדף".
וגם עכשיו המלים לא כל כך מוצאות את דרכן.

החיים עם שלושה ילדים הרבה יותר קשים ממה שדמיינתי שהם יהיו, ולמרות שבגדול זה כן הולך ונהיה יותר אפשרי עם הזמן שעובר, זה עדיין מאד אינטנסיבי, ומאתגר, והרבה פעמים מתסכל, וקשה. זה כאילו שחלק גדול מהזמן סך הדברים שאני אמורה לעשות נמצא אי שם מעל היכולת שלי, ודורש יותר אנרגיה, זמן, ומשאבים ממה שיש לי. כך שאני נמצאת בחוויה די מתמשכת של כדורים שנופלים מהידיים, ובאופן מאד בסיסי זאת תחושה לא נעימה.
יש שם כמובן מקום להרבה עבודה רוחנית, והתפתחות, ואין לי ספק שאני מאד גדלה וצומחת מתוך כל התקופה הזאת. אבל בתכלס, כשאני עוברת ימים שלמים בעייפות עצומה, ואין מספיק אוכל כי אני לא מצליחה להתארגן איתו וערימת הכביסה היא בגובה שלי, זה לא תמיד ממש מעניין אותי (מה שכמובן אומר שזה בדיוק המקום לעבודה רוחנית. ובכל זאת).

כמובן שעכשיו קופץ החלק שרוצה לספר על כל הדברים הטובים שקורים, ועל רגעי הנחת, ועל כל התובנות והמתנות. אבל האמת, בא לי לקטר. אז הנה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 26 אוגוסט 2012, 15:38

אם אני כבר כאן... אספר שהיה טקס מקסים ומרגש, אחרי שלא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות והיו לי חלומות הזויים ומחרידים.
והיום כבר הכנו טבלה שבועית של האוכל היא תיקח כל יום לבית הספר (עד עכשיו היא קיבלה אוכל בגן אז כל עניין הכריכים יהיה חדש לנו). היא בעצמה הציעה שזה יהיה קבוע לכל יום בשבוע כדי שאני לא אטריד אותה בבוקר עם שאלות (יודעת לדאוג לעצמה זותי :-) ) והאמת היא שזה נראה לי רעיון ממש מעולה.

ועכשיו נעם הולך להשתלט על המקלדת אז אני מסיימת מהר וקמה מכאן

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 25 אוגוסט 2012, 22:11

מה אגיד ומה אומר, שירה מתחילה כיתה א'.
באופן רשמי זה ביום שני, אבל מחר יש טקס בבית הספר שבו הם עוברים בשער פרחים, כשאחד ההורים מלווה אותם אל השער ובצידו השני מחכה להם המורה. ואז הם חוזרים איתה אל הכיתה לשיעור ראשון, ואז ארוחה משותפת שלהם עם ההורים של הכיתה...
עברנו הרבה תהפוכות עם עניין בית הספר הקיץ. זה התחיל בזה שלא היה מקום בבית הספר שאותו הכי רצינו (בי"ס אנתרופוסופי בנס ציונה), עבר דרך ניסיון להשלים עם הליכה לבי"ס רגיל ליד הבית, דרך מעורבות שלי בבי"ס אלטרנטיבי ברוח האנתרופוסופיה שעומד לעבור לאזורינו והחלטה לרשום את שירה אליו, ועד הטלפון הכי בלתי צפוי בעולם, אחרי שכל הסיכויים כבר נסגרו שוב ושוב ושוב, שלשירה יש מקום בכיתה בנס ציונה.
בכל אחד מהגלים האלה עברתי דרך פחד, חרדה, ייאוש, וניסיון למצוא בכל פעם מחדש את האמונה, את המקום בתוכי שסומך על אלוהים שהכל קורה כמו שהוא צריך לקרות ושאני וגם היא בידיים טובות, תמיד. ובסוף קרה הדבר שהכי קיווינו לו, הדבר שהכי רצינו. די לא יאומן איך שהדברים מסתדרים לפעמים.

המורה נראית מקסימה, והיא מתחילה כיתה א' עם קבוצה די גדולה של ילדים מהגן וביניהם החבר הכי טוב שלה, והיא ממשיכה בדרך חינוכית שאני מאד מאמינה בה ומרגישה שהיא טובה ונכונה עבורה. אני מרגישה מאד מבורכת על זה שכך זה קורה. ועדיין אני לא באמת מאמינה שזה הגיע, שאני עומדת להיות אמא של ילדה בכיתה א'. זה מרגיש כמו התבגרות של כולנו, של כל המשפחה. מעבר לפאזה חדשה בחיים.

גם מאיה עוברת לגן חדש, אבל זה הגן ששירה היתה בו 3 שנים והיא מכירה חלק גדול מהצוות ועוברת גם קבוצה גדולה של חברים (ובאה איתי לשם כל יום בצהריים לאסוף את שירה כבר 3 שנים....) כך שזה מרגיש הרבה פחות דרמטי.
ונעם איתי כמובן, לא עובר לשום מקום :-) הוא למד לשבת יציב לפני שבוע ומשהו אחרי זמן מה שהוא בחצי התיישבות, וזה מדהים לראות את התנוחה החדשה הזאת. פתאום יש לו שתי ידיים פנויות והוא יכול לעשות איתן כל מיני דברים. ובימים האחרונים הוא גם התחיל לאכול יותר. שירה אומרת שהוא תינוק צהלן כי הוא כל הזמן צוהל (זה כשהוא לא בוכה ומקטר כמובן, אבל את שניהם הוא עושה עם כל הלב כך שכשהוא צוחק ומבסוט זה לגמרי כובש וממיס, אי אפשר לעמוד בפניו). היא אוהבת לעשות כאילו היא מתעטשת והוא נקרע מצחוק מזה. מאיה מנשקת וממשמשת אותו כל הזמן, וכשהיא נרדמת על הספה בסלון הוא מייד נעמד ליד הפנים שלה ותופס אותם ומנסה להעיר אותה. אני מסתכלת על שלושתם ולא מאמינה שהם שלי, שלנו, שהבית הזה עם כל הילדים המדהימים האלה הם המשפחה שלי והחיים שלי.

אני ממש סנטימנטלית היום, ואו. קודם הן ראו קלטת של אריק אינשטיין והיה שם את "עוף גוזל", ממש התרגשתי ודמעתי מהשיר.

הלוואי שיהיה לה מעבר חלק עד כמה שאפשר, שאני אהיה קשובה ופנויה לראות מה היא צריכה ממני בתוך התקופה הזאת, שהיא תמצא את מקומה בדרך שמתאימה לה, ושהיא תאפשר לנו לעזור לה ולתמוך בה. אמן {@

שבוע טוב :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 10 אוגוסט 2012, 23:06

@}

הרבה הנהונים על דברים שכתבת. אבל זה המון אז לא אפרט :-)
השיליה נשארה אצלנו יותר משלוש שנים בפריזר... היה נחמד לפתוח ולהציץ בה :-P בסופו של דבר קלטתי כמה מקום היא תופסת שם. זה דבר ענק, גדול כמעט כמו התינוק עצמו.
ידה ידה ידה... הפריזר פנוי יותר היום.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 10 אוגוסט 2012, 22:29

חח אני לא מאמינה שלא ידעת, אני כבר תיכף יולדת... צפויה בסוכות.
קטעים איתך מי מהח, אני לא

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 09 אוגוסט 2012, 12:32

חיבוקיםלשתיכן.מילים מרגשות.וברכות על הבשורת המשמחות (חשבתי שיש מצב כשנפגשנו בסאן ביט אבל אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון :-) )

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 09 אוגוסט 2012, 12:10

מחיים של קהות שבתוכם רגעים של דרמה לעוררות לחיים של ערות, נוכחות וזרימה עם טלטלות מאוד עדינות.

ואו, איזה משפט. כמה עוצמה. מאד מאד מרגש.
מתי את צפויה ללדת?

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 09 אוגוסט 2012, 12:01

כל כך מזדהה עם הדברים האחרונים שכתבת.
גם החשש מימים ארוכים בבית, אצלי אמנם רק עם ילדה אחת ועוד אחת בבטן אבל בשבוע שעבר היא היתה חולה כל השבוע והיו רגעים שהרשתי שעצם זה שאני יטדעת שהיא כל היום איתי בבית מלחיץ אותי וגורם לי לחפש עיסוקים מחוץ לבית וכשהצחלחתי לשחרר את הלחץ קרו דברים נפלאים וכאילו גיליתי אותה שוב ושוב והיא כל כך גדלה בשבוע הזה שזה היה מדהים בסופו של דבר.
ולגבי זכרונות מהעבר, בדיוק אתמול תוך כדי שיחה על חוויות מהימים שאחרי הלידה הקודמת הבנתי שזו היתה תקופת מעבר סופית, אחרי שנים של תהליכים חיוביים, מחיים של קהות שבתוכם רגעים של דרמה לעוררות לחיים של ערות, נוכחות וזרימה עם טלטלות מאוד עדינות.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 08 אוגוסט 2012, 14:17

הבעיה היא, שכשכותבים את זה ככה זה מרגיש כמו מין הוקוס-פוקוס שכזה, הבנה וטיפול והנה הכל מרגיש יותר טוב. והמציאות היא הרי הרבה יותר מורכבת מזה, והאפשרות להבין את מה שהבנתי אתמול הגיעה אחרי שבוע שלם של מצוקה ועצבים וריבים ותחושה שהכל בלתי אפשרי ושהכל סוגר עליי.... ואיך שהוא אני לפעמים מרגישה שהצדדים האלה לא באמת עוברים בכתיבה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 08 אוגוסט 2012, 14:16

יום ארוך עם הילדים בבית (עוד לא באמת התרגלתי לכתוב ולהגיד הילדים ולא הבנות), אתמול העברתי חלק ניכר מהזמן בלחשוש מפני היום. נורא רציתי שתהיה איזו תכנית, משהו שיציל אותי מעצמי ומהם. אבל לא התחשק לי לבוא לאף אחד, מאד קשה ומעייף להיות עם נעם מחוץ לבית. בחוץ אי אפשר להיות בכלל, וגם לא באמת רציתי שמישהו יבוא לכאן. הדבר היחיד שכן הייתי רוצה הוא שהבייביסיטר תבוא ותאפשר לי זמן לעצמי, אבל היא טסה הלילה לניו יורק...
כך שנשארנו, אני והם, בלי תכנית ועם יום בבית.
אתמול בערב הבנתי שהעובדה שאני כל כך חוששת מזה ומחפשת הצלות בדמות פעילויות שונות מספרת שקורה שם עוד משהו, איזו מצוקה עמוקה יותר שמתעוררת אל מול הרעיון של להיות איתם לבד בבית יום שלם. כבר בהבנה עצמה היה משהו מאד משחרר, ומשם זה הוביל לטיפול אייפק שהוצאתי לעצמי, לכתיבה שהיתה מאד מרפאת, וליום שנפתח אחרת לגמרי.... והנה כבר צהריים ועובר עלינו יום ממש נעים ורגוע. אם היו מספרים לי את זה אתמול לא הייתי מאמינה שזה אפשרי.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 08 אוגוסט 2012, 10:36

בגלל שקראתי את שתי התוספות האחרונות שלך בבת אחת יכולתי לראות את החוט הזוהר שמחבר בינהן. האהבה העצמית שמאפשרת לך לדייק במה שמתאים לך.
מאוד נהינתי לקרוא הכל |L|

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 08 אוגוסט 2012, 07:25

מאוד נהינית לקרוא אותך!

גם אני אהבתי את:
אתמול נחתה עליי ההבנה, שזה לא הולך לקרות. שזה שמיכל אמרה, זאת לא סיבה מספיק טובה. ושלי אין בעיה שהשלייה תלך לפח, כמו שזה ממש לא הטריד אותי בלידות הקודמות מה קורה איתה. נכון, שזה פחות אקולוגי וכו', אבל אני מרגישה שהשלב הראשון בהתנהלות אקולוגית אמיתית היא שמירה נכונה על עצמי ועל הכוחות שלי, וניסיון להיות מדויקת ככל האפשר. וכמו שכל החיים הם תהליך מתמשך של מציאת הקול האמיתי שלי בתוך בליל הקולות וההשפעות החיצוניות והפנימיות, הצעד הזה מרגיש משמעותי. אז בינתיים אני מעכלת את ההבנה החדשה, ואני מאמינה שבימים הקרובים אני אפרד סופית מהשלייה, ואולי בכלל יהיה לתהליך הזה עוד שלב מפתיע.... אני ממשיכה להקשיב.
הרבה פעמים אני שוכחת שאני לא צריכה להיות כמו אנשים אחרים בזרם שאני מזוהה איתו (בעיני עצמי כמובן) ונראה שאת מחוברת מאוד להבנה הזאת.

גם בעניין השיליה אני מרגישה כמו ה"נגטיב" שלך: בלידה הראשונה באסף הרופא, התעקשתי לקחת אותה הביתה, למרות הרמת הגבה של כל הצוות הרפואי, וקברתי מתחת לעץ. בלידה השניה, לידת בית, קברנו מתחת לעץ שקנינו במיוחד. והנה עכשו, ז"א - לפני 9 חודשים, בלידה בבית החולים פרינסטון, לא היתה לי פיסת אדמה לקבור תחתיה, וגם פתאום זה לא היה כזה חשוב וגורלי, לקחת גם את השילייה בחשבון, והיא פשוט נאספה אל אבותיה, לא יודעת איפה ובלי שהיה לי אכפת.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 אוגוסט 2012, 23:23

תודה {@

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 06 אוגוסט 2012, 23:12

מרגשת
מאוד. הזדהיתי כל כך, עם הכל.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרן_שמש_מאוחרת* » 06 אוגוסט 2012, 14:40

מרגשת @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי שני_צו* » 05 אוגוסט 2012, 23:00

אני הרבה יותר שמחה היום ממה שהייתי אי פעם בעבר. אני אוהבת את עצמי מאד ויודעת, לפחות בחלק מהזמן, שאני ראויה לטוב. והדרך ממשיכה כל הזמן ורק הולכת ונהיית יותר מופלאה, יותר מפתיעה, עם עומקים חדשים. ועל כל זה יש בי הודיה גדולה גדולה. תודה.
אמן!

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי שני_צו* » 05 אוגוסט 2012, 22:58

:-)
אנחנו שתלנו את הקודמת מתחת לתותה, עץ התות שמאוד אהבתי.
הנוכחית בפריזר (חוץ מהחלק ממנה שאכלתי אחרי הלידה- קורה לנשים שיולדות עם שרהלה..).
אני מניחה שנקבור אותה מתחת לרימון. אני עוד מחכה לראות איך הפירות שלו לפני שנחליט סופית!

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 אוגוסט 2012, 22:55

אני רוצה לספר משהו, ולא בטוחה שאמצא את המלים לכך. אז אני מנסה.
חזרנו היום אחה"צ מחופשונת משפחתית בירושלים - נסענו אתמול, בילינו את אחר הצהריים בגן החיות התנ"כי, ישנו במלון שכונתי חמוד והבוקר היינו במוזיאון ישראל, וחזרנו הביתה. משהו כמו יממה, שהיתה מאד מותאמת למידותינו ולשלב שבו אנחנו נמצאים. בנחת, בלי ריצות ממקום למקום ואמביציות, נסיעה קצרה יחסית, לזמן לא ארוך. בקיצור היה ממש אחלה והבנות מאד מאד נהנו, וגם אנחנו. הנסיעה הזאת גם פתחה את חגיגות יום ההולדת של שירה (הבת שלי בת 7!!! איך בכלל מעכלים משהו כזה? אבל זה לפעם אחרת).

אבל, כמו כל ביקור בירושלים, זה הציף המון זכרונות מהתקופה שגרתי/גרנו שם, כסטודנטית לתואר ראשון. מקומות כבישים נופים ואפילו עברנו ליד הבניין שגרנו בו. וזה עורר בי כל מיני דברים. גם תמיהה על זה שהיו חיים כאלה פעם, שלנו כזוג בלי ילדים. סיפרתי לשירה למשל שהייתי הולכת לחוג של התעמלות, והיא שאלה עם מי אבא היה בבית בזמן הזה, או משהו דומה. ולכי תסבירי שפעם לא היתה תלות בין איפה שאני נמצאת לבין איפה שהוא, כי לא היה מישהו להיות איתו בבית. וזה עורר געגועים ללהיות צעירה.
יותר חזק מאלה, זה עורר בי עצבות. ובשעות אחרי שחזרנו הביתה, תוך כדי התמקדות שעשיתי, פגשתי חלק שמאד עצוב מכך שבשנים ההן לא כל כך אהבתי את עצמי, ולא ממש האמנתי שאני ראויה להיות אהובה. עלו בי זכרונות בהם ראיתי את עצמי בכל מיני מקומות ברחבי העיר - באוניברסיטה, בספריות, בדירה, באירובי (שהייתי עושה אז המון!!), ובכל התמונות האלה שעלו ראיתי את החוסר הזה באהבה עצמית, את החוסר בידיעה הבסיסית שאני טובה וראויה לטוב. מה ש"מצחיק" הוא, שדווקא מבחינה "אובייקטיבית" אלה היו שנים עם הרבה טוב. הכרתי את האיש והיתה לנו זוגיות נפלאה, למדתי הרבה דברים שעניינו אותי והצלחתי מאד בלימודים, עשיתי הרבה דברים שאהבתי לעשות. בחיצוני היו הרבה דברים טובים, אבל בלב, וביני לבין עצמי, פחות.

וכנראה שמה שמאפשר לי לראות את זה בכזאת בהירות, הוא שהיום אני רחוקה משם שנות אור. עם כל הנפילות והמצוקות וההסתבכויות (וברוך השם יש כאלה בשפע), אני הרבה יותר שמחה היום ממה שהייתי אי פעם בעבר. אני אוהבת את עצמי מאד ויודעת, לפחות בחלק מהזמן, שאני ראויה לטוב. והדרך ממשיכה כל הזמן ורק הולכת ונהיית יותר מופלאה, יותר מפתיעה, עם עומקים חדשים. ועל כל זה יש בי הודיה גדולה גדולה. תודה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_של_דגיגונת* » 05 אוגוסט 2012, 22:30

מה עשיתם בפעם הקודמת? סקרנית
בפעם הקודמת הלידה היתה בלונדון, המילדת הממשלתית בכלל לא שאלה אותנו, ארזה הכל כולל השיליה בשתי שקיות זבל גדולות, וזרקה לפח.
וזה למרות שכתבנו במפורש בתוכנית הלידה שאנחנו רוצים לשתול את השיליה בחצר, ואפילו כבר הכנו לה מקום...
בדיעבד - היינו כל כך עסוקים בהלם שאחרי הלידה ונסחפנו לבעיות הנקה קשות, שלא הצטערנו שזה נחסך מאיתנו.
הפעם - כבר היינו מוכנים לזה שהיא תיזרק אחר כבוד לפח, אבל שרה'לה לא הרשתה לנו... אז היא הושלכה אחר כבוד לפריזר :-) .

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 05 אוגוסט 2012, 18:37

(())
איזה יופי!

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 אוגוסט 2012, 18:25

נתת לי חומר למחשבה...

מה עשיתם בפעם הקודמת? סקרנית :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_של_דגיגונת* » 04 אוגוסט 2012, 23:39

ווואו @}
אצלנו השלייה עדיין בפריזר. נתת לי חומר למחשבה...

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 04 אוגוסט 2012, 12:22

ואתמול נחתה עליי ההבנה, שזה לא הולך לקרות. שזה שמיכל אמרה, זאת לא סיבה מספיק טובה. ושלי אין בעיה שהשלייה תלך לפח, כמו שזה ממש לא הטריד אותי בלידות הקודמות מה קורה איתה. נכון, שזה פחות אקולוגי וכו', אבל אני מרגישה שהשלב הראשון בהתנהלות אקולוגית אמיתית היא שמירה נכונה על עצמי ועל הכוחות שלי, וניסיון להיות מדויקת ככל האפשר. וכמו שכל החיים הם תהליך מתמשך של מציאת הקול האמיתי שלי בתוך בליל הקולות וההשפעות החיצוניות והפנימיות, הצעד הזה מרגיש משמעותי. אז בינתיים אני מעכלת את ההבנה החדשה, ואני מאמינה שבימים הקרובים אני אפרד סופית מהשלייה, ואולי בכלל יהיה לתהליך הזה עוד שלב מפתיע.... אני ממשיכה להקשיב.
יווו... את לא יודעת כמה אני מזדהה עם זה.
זה כ"כ נכון, וכ"כ חשוב, ונראה כאילו רק בשביל להגיע להבנה הזאת היית צריכה לשלול את הדברים שנאמרו לך זמנית,
והנה כשההבנה התיישבה במקום הנכון, אפשר היה לשחרר גם את ההתנגדות ולמצוא כוחות ומקום לפעולה הבונה.
9 חודשים בפנים, 9 חודשים בחוץ. ועכשיו היא באדמה
זה ממש מרגש ונשמע נכון ומדויק.
(())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 04 אוגוסט 2012, 11:46

ואחרי שכתבתי את כל זה, פתחתי את הפריזר, הוצאתי את הכלי בכוונה לשים בפח, והבנתי שאני הולכת לקבור אותה בעצמי, בחצר, עכשיו. בלי האיש, אולי פחות עמוק ממה שהוא היה מצליח, אבל בעצמי. ובלי לשים מעליה צמח ספציפי, אלא לתת לה להזין את האדמה עצמה, בלי משהו "בתמורה".
וכך עשיתי, ממש עכשיו. הרטבתי, חפרתי, הרטבתי וחפרתי. פתחתי את הכלי, אמרתי לה תודה רבה על זה שהיא גידלה את נעם ושמתי אותה באדמה, באהבה. כיסיתי באדמה רטובה ובשני עציצים כבדים, וזהו.
9 חודשים בפנים, 9 חודשים בחוץ. ועכשיו היא באדמה :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 04 אוגוסט 2012, 10:18

השלייה

לפני הלידה, לא היתה לי שום כוונה שהשלייה תישאר. ידעתי שיש יולדות ששומרות, וקוברות באדמה וכו', אבל אני התכוונתי שמיכל המיילדת תפנה אותה ביחד עם עם כל הסדיניות והדם והשאר. כשאמרתי את זה למיכל, היא אמרה שזה לא מתאים. לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל משהו שקשור לזה שאיבר שנתן חיים לא יכול ללכת לפח, הוא צריך לחזור לאדמה. ואפשר לשתול מעליו עץ, רק בהתחלה צריך לשים משהו כבד על האדמה כדי שהחיות שמריחות את הדם לא יחפרו את השלייה החוצה.

אז אמרתי בסדר, והאיש ארז אותה בכלי פלסטיק (זה לא היה לו קל בכלל), ועטף בשקית, והכניס למקרר. ויום או יומיים אחר כך לפריזר, כשהבנו שייקח זמן להגיע לזה.

והנה אנחנו, מחר נעם בן 9 חודשים (והוא תינוק מהמם שאין דברים כאלה. לא כתבתי כאן המון זמן, אבל סתם שתדעו). בחודשים הראשונים הייתי פותחת את הפריזר, מסתכלת עליה ומבינה שאני ממש לא מסוגלת להתמודד איתה. ואז הגיע האביב, והייתי במצב קצת יותר מאושש, והתחלתי לראות שזה יכול לקרות. אפילו אמרתי על זה משהו לאיש פעם או פעמיים (הוא מבחינתו ממש נגעל מכל העניין אבל היה מוכן לשתף פעולה), אבל זה עוד לא קרה.

ואתמול נחתה עליי ההבנה, שזה לא הולך לקרות. שזה שמיכל אמרה, זאת לא סיבה מספיק טובה. ושלי אין בעיה שהשלייה תלך לפח, כמו שזה ממש לא הטריד אותי בלידות הקודמות מה קורה איתה. נכון, שזה פחות אקולוגי וכו', אבל אני מרגישה שהשלב הראשון בהתנהלות אקולוגית אמיתית היא שמירה נכונה על עצמי ועל הכוחות שלי, וניסיון להיות מדויקת ככל האפשר. וכמו שכל החיים הם תהליך מתמשך של מציאת הקול האמיתי שלי בתוך בליל הקולות וההשפעות החיצוניות והפנימיות, הצעד הזה מרגיש משמעותי. אז בינתיים אני מעכלת את ההבנה החדשה, ואני מאמינה שבימים הקרובים אני אפרד סופית מהשלייה, ואולי בכלל יהיה לתהליך הזה עוד שלב מפתיע.... אני ממשיכה להקשיב.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 24 מרץ 2012, 15:23

במותי
זיכרו
שגופי איננו
אני

אני נמצאת איתכם
אוהבת, מנחמת
יודעת את הטוב
סולחת על הכל

גופי
סיים את תפקידו
בפרק הזה
והוא חוזר אל אדמתו

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 24 מרץ 2012, 15:20

אנשים ששולפים
יש להם מגירות מסודרות
תאים תאים של תגובות קבועות
וכשעולה המצב
הם מגישים את התשובה

התשובה
נשלחת מהמגירה הישר אל הפה
אל המלים
שרק מחכות שיזמינו אותן
אבל בדרך
היא עוקפת את הלב
ולא עוברת דרכו

מערכת הבקרה והשליטה
מאפיינת את המצב
קובעת אם הוא כזה או כזה (או כזה)
ופותחת את המגירה המתאימה
כביכול

בלב אין מגירות
ואין בקרה
יש בו הסכמה להרגיש
ולהגיש
את מה שיש.
לפעמים עולות ממנו מלים נוגעות ומדויקות
לפעמים שתיקה
לפעמים כאב, ובלבול.
אז מה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 08 פברואר 2012, 21:14

תודה, איזה כיף לקבל חיבוק, גם אם וירטואלי :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 08 פברואר 2012, 14:14

_הזוגיות היא מקור אור אמיתי, בתוך כל התקופה הלא פשוטה הזאת.
ומצב הרוח רוב הזמן ממש בסדר ומעלה.
והאמונה מעולם לא היתה עמוקה יותר._
מרגשת!

כמה כיף זה בשביל ילד שלישי, להגיע אל חבורה שלמה של אנשים שאוהבים אותו! איזו מחשבה יפה

אז זה סימן שיש לי פה הזדמנות ללמוד הרבה דברים חדשים. עליו, עליי, על העולם. איזה יופי שככה את רואה את זה.

אני יכולה להמשיך לצטט בערך את הכל ולכתוב לך כמה זה מרגש ויפה בעיני אז פשוט קבלי (())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 פברואר 2012, 22:50

פתאום התחשק לי לעדכן פה קצת...
נעם בן 3 חודשים היום. תינוקי מתוק, מהמם, ומאתגר למדי. על הידיים או במנשא כל הזמן (למעט דקות ספורות שאפשר להניח אותו בימים טובים, או מידי פעם שהוא מסכים לישון קצת לא עליי). בוכה לא מעט, ובאופן כללי נראה לי שהמעבר אל העולם שלנו לא קל לו.
אני שמחה כל כך שהוא הגיע אלינו. כמה כיף זה בשביל ילד שלישי, להגיע אל חבורה שלמה של אנשים שאוהבים אותו! אני רואה איך הבנות מתמוגגות מכל חיוך שלו, ואיך הוא זורח כשהוא רואה אותן, וזה תענוג. ואני גם שמחה שהוא הגיע אליי כמו שאני עכשיו - אמא מנוסה, עם פרספקטיבה, שיכולה רוב הזמן להכיל את הקושי שלו.... לפני שהוא נולד בכלל לא העליתי על דעתי שהתקופה אחרי הלידה יכולה להיראות ככה, הבנות היו כל כך רגועות בחודשים הראשונים (למרות שהן היו ועדיין מאד שונות אחת מהשנייה, זה היה להן במשותף), ונראה לי שתמיד בסתר ליבי האמנתי שאם תינוק בוכה ולא רגוע, זה בטח בגלל שאמא שלו עושה משהו לא נכון, או לא טוב, או לא מספיק.
והנה עכשיו, הגיע אליי תינוק כזה, שהרבה מהזמן בוכה ולא רגוע. ואני הרי מניקה, ומפשפשת, ונושאת, ועושה הכל לפי "ספר החוקים". אז זה סימן שיש לי פה הזדמנות ללמוד הרבה דברים חדשים. עליו, עליי, על העולם.

מסתמן, שחלק (אולי אפילו גדול) ממה שמפריע לו זה שלא נח לו בגוף. יש לו נטייה להקשית את הגב, וכשהוא יונק האוויר נתקע די בקלות ומציק לו, וממה שאני רואה אני גם חושבת שהוא מאד מאד רגיש, לכל מיני דברים. אני מוצאת את עצמי מתנדנדת בין לחפש את "טיפול הקסם" שיפתור את כל ה"בעיות", לבין לקבל את זה שככה הוא עכשיו ולעזור לו כמיטב יכולתי, יכולתינו, בלי לחפש קסמים. היינו בשני טיפולים של קרניוסקרל שמאד עזרו לו, באחד מהם ממש הרגשתי איך הגוף שלו מרפה תוך כדי שאני מחזיקה אותו. אבל זה דורש התארגנות לא פשוטה, והוצאה לא קטנה, וקשה מאד לתמרן את כל זה עם שלושה ילדים. אז אני מנסה לעשות כל מיני דברים בתוך היומיום שלנו, וגם לעשות לו טיפולים אנרגטיים בעצמי, במגבלות מה שאפשר עם שלושה ילדים (וזה לא הרבה....), וגם להזכיר לעצמי שהם כל הזמן גדלים ומשתנים ושזה נהיה יותר קל, לכולם, ככל שהזמן עובר.
ובתוך זה יש כמובן גם את הדאגה האמהית, שאולי זה יעכב את ההתפתחות שלו, ואת הצורך הזה לראות שהוא מתפתח ושהכל בסדר.

המון דברים שונים הפעם. הוא שונה ואחר לי, אני שונה מאיך שהייתי בעבר (אני משתנה כל הזמן, אבל אני חווה את עצמי מאד אחרת אחרי הלידה הזאת).
הבנות מדהימות. באמת. שתי ילדות כל כך מופלאות, ומתוקות, ולמרות שברור שיש הרבה דברים לא קלים בתקופה הזאת, הרבה ימים שמרגישים כמו בית משוגעים, הרבה ימים שאוכלים חביתה ולחם עם חמאה כל היום כי זה מה שאני מצליחה לארגן כשהוא עליי, יש בה גם הרבה חסד. כשאני פנויה להתבונן אני ממש רואה אותן גדלות, מתבגרות לתוך המצב החדש ומתחילות למצוא את מקומן בפאזל המשפחתי המשתנה שלנו...

לפעמים, כשאני לא עייפה מידי, וקורה שאני יושבת במיטה ערה וארבעתם ישנים, אני מסתכלת עליהם ולא מאמינה שאנחנו כבר משפחה של חמישה. ברגעים האלה אני מרגישה האשה הכי עשירה בעולם.
(ואו, אני נהיית דביקה לגמרי. זמן ללכת לישון. מה שכן, טוב לכתוב. זה מזכיר לי את הדברים הטובים....).

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרן_שמש_מאוחרת* » 31 דצמבר 2011, 21:10

@} איזה יופי. ומזל טוב!

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 29 דצמבר 2011, 08:28

התזונה לא משהו.
השינה לא משהו.
לנעם קשה חלק ניכר מהזמן.
וגם לבנות לא קל.

אבל

הזוגיות היא מקור אור אמיתי, בתוך כל התקופה הלא פשוטה הזאת.
ומצב הרוח רוב הזמן ממש בסדר ומעלה.
והאמונה מעולם לא היתה עמוקה יותר.

כך שאפשר להגיד ששלומי ממש טוב :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 15 דצמבר 2011, 23:04

אין לי דרך לדעת כרגע, ובכל מקרה אני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. @} נהדר.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 14 דצמבר 2011, 14:39

ועוד משהו.
אני לומדת הפעם, עד כמה יש לדברים קצב משל עצמם, שאי אפשר לשנות אותו. בשתי הלידות הקודמות ההתאוששות הפיסית שלי היתה מאד מהירה, וגם מבחינה נפשית הייתי בהיי בתקופה שמייד אחרי הלידה. הפעם, זה אחרת. ההתאוששות לקחה ולוקחת הרבה יותר זמן, ואני מגלה ששלושה ילדים זה המון!!!
יש חיתולי בד שמחכים יפה יפה בשקיות, ובינתיים אין מצב שנתחיל להשתמש בהם. הכביסה נערמת בכמויות, ומכונת הכביסה נמצאת מתחת לבית כך שאני לא יכולה להניח אותו לרגע ולהעמיד מכונה, והוא לרוב לא מסכים שאני אניח אותו ליותר מרגע. ולהוריד סל כביסה למטה כשנעם על הידיים או במנשא זה ממש מחוץ לתחום היכולת בינתיים. אז החיתולים מחכים. אני כן מפשפשת אותו, או מציעה לפחות, בכל פעם שאני מחליפה לו חיתול, אבל גם שם משתדלת ומצליחה לא להיכנס לאמביציות.
אולי אני "אצליח" שנהיה בלי חיתולים, או באופן חלקי, או עם חיתולי בד, ואולי לא. אין לי דרך לדעת כרגע, ובכל מקרה אני עושה את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון.
אנחנו כבר יוצאים מהבית לגיחות קצרות בשעות הבוקר - סיבוב בשכונה עם המנשא או סידורים קטנים באוטו, דווקא באוטו הוא מסכים להיות אז זה נחמד. ועכשיו כבר איזה חצי שעה שהוא ישן בעגלה/עריסה (אחרי שאספנו את הבנות והוא נכנס לשינה עמוקה בסלקל), והבנות משחקות בחצר - הן מצאו חשופית תינוקת. ואני יושבת וכותבת :-) כיף שגם זה קורה לפעמים.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 14 דצמבר 2011, 14:13

נדמה לי (טפו טפו חמסה חמסה) שעברנו את הגל הראשון של הקושי. לא סתם אומרים כנראה, שמשהו קורה בגיל חודש. כמו מעצמם הדברים מתחילים קצת להסתדר. יש תחושה יותר ברורה של סדר יום, לא של נעם אבל של החיים של כולנו סביבו. אני כבר יוצאת לבד לאסוף את הבנות מהגנים בחלק מהימים, מה שלא עשיתי בכלל בשבועות הראשונים. אני כבר יכולה להיות לבד עם שלושתם כמה שעות בבית.
הגור מבלה יותר ויותר במנשא, שזה כיף מאד אבל גם די כבד, וזאת רק ההתחלה... עוד אין לי מנשא אחד שממש נח לי, מקווה לתקן את זה בביקור אצל תזמורת הים בקרוב.

היום הייתי בשיעור בשיטת פאולה, אצל מישהי שעשיתי אצלה גם כמה שיעורים במהלך ההריון. זה קרה ב"זכות" צניחה קלה שיש לי, שהבהילה אותי מאד. לפני כמה ימים הרגשתי שמשהו בנרתיק שונה, ונזכרתי בדף באתר שקראתי בזמנו על צניחות אחרי לידה, ונלחצתי מאד מאד. יום למחרת הלכתי לרופאת הנשים שאמרה שהמצב ממש לא חמור ושעם תרגול של רצפת האגן זה יסתדר בלי בעיה, וזה המריץ אותי לקבוע שיעור בפאולה כדי להבטיח שבאמת יקרה עם זה משהו. אז מצד אחד זה היה מלחיץ, ומצד שני אני יודעת שאם לא היה קורה משהו כזה, היו בטח עוברים חודשים ארוכים עד שהייתי דואגת לטפל בעצמי בהיבט הזה, אם בכלל. ועכשיו זאת תקופה מצוינת לתרגל כי הגוף מכוון לשיקום ולריפוי.
אמנם חלק מהשיעור הוקדש להנקה, החלפת חיתול, הרגעה וכו. אבל בין לבין תרגלתי והמורה החזיקה את נעם, וברור לי שזה עדיף מכלום, ושאם תהיה את המסגרת של השיעורים יש גם יותר סיכוי שאתרגל בבית. והכל משתנה כל כך מהר שמי יודע, אולי בשבוע הבא הוא יהיה יותר רגוע ואני אוכל לתרגל את מלוא זמן השיעור.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 04 דצמבר 2011, 09:07

(())
זה באמת כל כך קשה...
מקווה שתצליחי לזכור מדי פעם שזה עובר די מהר ויחד עם זאת להיות ברגע, כמו שהוא, עם הקושי וחוסר האונים. מחזקת את ידייך.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 02 דצמבר 2011, 19:20

חוסר האונים המוחלט, כשתינוק כל כך קטן בוכה וסובל ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להקל עליו.
עברנו עכשיו אפיזודת צרחות קשה, כרגע הוא ישן במנשא. אוף.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 02 דצמבר 2011, 11:39

מידי פעם יש הבזק של שפיות, אבל הוא ממהר להיעלם.
קטני, בשונה מאחיותיו הגדולות שבשבועות הראשונים לחייהן חרפו שעות ביום בכל מקום שבו בחרתי לשים אותן, הוא בעל דרישות הרבה יותר ספציפיות. לא נשאר במיטה או בעריסה יותר מ- 10 דקות ברוב המקרים גם אם רגע לפני כן הוא היה בשינה עמוקה. לא מסכים להיות במנשא אלא אם כן זה בחוץ ובתונעה (וגם אז לא תמיד), והאפשרות הפיסית שלי להיות בחוץ ובתנועה עדיין מאד מוגבלת. כך שהוא בידיים, כמעט כל היום, ויש לילות שגם רוב הלילה. תוך כדי החלפת תנוחות מתמדת. לא קל.
בנוסף לזה הוא מצונן וקשה לו לנשום, והשבוע גם היו כמה ימים שהוא סבל מכאבי בטן נוראיים... ביומיים האחרונים יש שיפור משמעותי בזכות טיפול אייפק ועוד כל מיני, רק שימשיך ככה טפו טפו טפו.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 23 נובמבר 2011, 15:46

אני מאמינה שזה נותן המון כוח ונחמה לשניכם.
גם אני :-)

ועם כמה שההתכוונות היתה שם מההתחלה, אני מרגישה שבאמת ככל שהזמן עובר ואנחנו מוכנים לשהות במקום הלא ברור, זה רק מעמיק.

סיימתי לכתוב את סיפור הלידה והוספתי אותו לדף סיפורי לידה אמא ללי.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 23 נובמבר 2011, 15:10

ללי יקרה,
מאוד מזדהה עם הקונפליקט הזוגי הזה, והיכולת לזהות ולראות את היופי בהתנהלות שלכם בתוכו.
אני חושבת שזו גדולה להיות מסוגלת לשהות במקום שבו הדברים עדיין לא ידועים ויש חילוקי דעות ובכל זאת לשהות שם ולראות גם את הברכה שבהשהיה הזאת, הרי בסופו של דבר תתקבל החלטה לכאן או לכאן, ומאוד יפה ששניכם יודעים לא להעכיר בינתיים את האווירה והיחסים ביניכם.
אני מאמינה שזה נותן המון כוח ונחמה לשניכם.
(())@}(-:

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 23 נובמבר 2011, 12:45

עוד לילה מעפן, אבל לפחות הבוקר השלמנו שינה. אני זוכרת שעם שירה אף פעם לא הצלחתי לישון במשך היום, לא משנה כמה הייתי עייפה. הייתי כל הזמן מלאת אדרנלין וקוצים. הזדקנתי, או התבגרתי, או משהו :-) עכשיו רק תנו לי אפשרות לשכב ולהתכסות, ואני מייד נרדמת....

שאלת הברית עדיין מרחפת מעל ראשינו. מכיוון שאין בינינו הסכמה על העניין (האיש רוצה למול, אני לא), החלטנו מראש שאם נעשה זה יהיה בגיל חודש, כדי שזה לא יהיה צמוד ללידה ויעיב על כל הימים הראשונים. עם איך שהימים האלו נראו, בין הטחורים המזוויעים לדלקת בשד עם חום גבוה גבוה, תודה לאל שהחלטנו את זה מראש. לא רוצה לחשוב איך זה היה נראה אם היתה נכנסת לשם גם השאלה הזאת.
אבל עכשיו המועד מתקרב וצריך לקבל החלטה.... כרגע עוד לא ברור לאן זה הולך, ושנינו מכוונים להתנהלות עדינה ומכבדת שלא תהפוך את העניין הזה למאבק בינינו. למרות הקושי הרב בעניין, אני כן מרגישה שההתמודדות הזאת מאפשרת לי גם לראות באור חדש דברים בדינמיקה הזוגית שלנו, ונותנת הזדמנות לזוז מהמקומות הקבועים שאנחנו בדרך כלל נכנסים אליהם. נכון לעכשיו, עם כמה שהמחשבה על ברית מכאיבה לי, אני מקבלת את האפשרות שאולי נמול אותו.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 23 נובמבר 2011, 09:55

(()) |L|

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי עוברת_אורח* » 23 נובמבר 2011, 05:51

(())
הלוואי היה לי משהו חכם לומר, אבל חוץ מלחכות שזה יעבור ולישון בכל הזדמנות אין שום עצה.....

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 22 נובמבר 2011, 13:23

יש לי שתי פיג'מות, אחת ליום ואחת ללילה, ופעמיים ביממה אני מחליפה ביניהן. אחת היא פיג'מה ממש, השנייה כוללת טרנינג ואפילו חזייה. מהודר. (אני גם מחליפה את הפריטים שלהן, אבל התחושה היא אותה תחושה....).
הלילה היה זוועתי במיוחד, נעם קצת מנוזל, והוא השתנק תוך כדי הנקות והחלב השפריץ לכל עבר. הוא היה כל כך מעוך שאפילו לא ניסיתי להניח אותו לידי, הוא פשוט ישן עליי ואני ישנתי בערך, עם גב כואב ובלי לקום לעשות פיפי. והבוקר שירה נשארה בבית כך שלא היתה יותר מידי מנוחה.

אתמול היא הלכה בפעם הראשונה לחברה ישר אחרי הגן (חזרה איתם הביתה), וגם מאיה הכריזה שהיא הולכת לבד לחברה אחרי הצהריים, ומימשה את ההכרזה. ילדות כל כך גדולות :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 20 נובמבר 2011, 15:49

שם נהדר בחרתם
תודה :-)

ראיתי שזה השם הכי נפוץ לבנים ב- 2010, ושירה ומאיה במקומות שני ושלישי לבנות. לפחות בדבר אחד אנחנו בלב המיינסטרים :-P

יאללה נעם שבע וישן בזרועות אבא שלו, אני רצה לישון.
ותודה על החיבוקים :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 20 נובמבר 2011, 14:45

(()) גדול.
שבוע בהיר שיהיה @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 20 נובמבר 2011, 10:04

חיבוק יקרה. מהנהנת במרץ אחרי הכותבות מעליי ...
שבוע שמשי וטוב

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 20 נובמבר 2011, 09:11

_אני זוכרת היטב עד כמה ההתחלה היא זמנית
כל כך משמח ומשמעותי שאת יודעת, וזוכרת, וגם שאת כותבת_
@}
רוב כוחות לך יקרה, ושפע סבלנות והכלה...

שם נהדר בחרתם :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 20 נובמבר 2011, 08:34

כבר יומיים שהוא נורא צורח בערב. גזים? משהו אחר? אלהים יודע. הלילה ישנו את רוב הלילה כשהוא שוכב עליי, אמנם קמתי עם גב קצת כואב אבל הרגשתי שאני לא יכולה להניח אותו אחרי שהוא היה כזה מסכנול. סה"כ ישנו בסדר.
לשירה נורא קשה. סוערת וכועסת ויש הרגשה שכמה שאנחנו לא מתאמצים להבין אותה ומנסים להקל, זה עדייו נורא קשה. ברור כמובן שאם לא היינו רואים אותה זה היה פי אלף יותר גרוע, אבל זה עדיין דורש כל כך הרבה סבלנות וכוחות, והמפלס של שניהם די נמוך בימים המוטרפים האלה.
והגשם לא ממש עוזר למצב הרוח שלי... טוב שמחר הוא אמור להיגמר.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 19 נובמבר 2011, 21:05

(())
בעצם יודעת, כי הכל משתנה כל הזמן.

אני זוכרת היטב עד כמה ההתחלה היא זמנית
כל כך משמח ומשמעותי שאת יודעת, וזוכרת, וגם שאת כותבת :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 19 נובמבר 2011, 19:49

שבועיים שנעם איתנו, וזה מרגיש כמו נצח.
מצב תודעה הזוי למדי, כאילו בלילה אחד לפני שבועיים עברנו לכוכב אחר. כל קשר בין ההריון האינסופי והבטן הענקית לבין התינוק שיש לנו עכשיו נראה מקרי בהחלט. אין שום דרך לתפוס ששני הדברים באמת קשורים אחד לשני.
הכל נפלא והכל הפוך לגמרי. נעם מתוק מאד, ובינתיים לא מסכים כמעט לשכב שלא עלינו, ומסתמן שבינתיים גם לא כל כך מסכים להיות במנשא. לפני כמה לילות חל שיפור בכך שהוא הסכים לישון כשהוא על המיטה וחבוק בזרועותיי, לפני זה הוא היה מוכן רק על הגוף ממש, מה שלא בדיוק איפשר גם לי לישון. ואתמול הרגשתי בפעם הראשונה שהגוף מספיק חזק בשביל לנסות לשאת אותו, אבל הוא ממש לא רצה. אז אני נושמת עמוק ומקווה שזה ישתנה. בעצם יודעת, כי הכל משתנה כל הזמן.
בינתיים, רוב הזמן אני יושבת, עם תינוק על הידיים, ומסתכלת סביב על חיי הבית המתנהלים מולי. האיש נמצא כל הזמן, תודה לאל. מסיע לגנים, אוסף בצהריים, מטפל באוכל, בכביסות, ובין לבין מחזיק את נעם כדי שאני אוכל לנוח ולעשות קצת דברים אחרים, להיות עם הבנות. ההורים עוזרים המון, יש הרבה תמיכה מסביב, ובכל זאת מלווה את התקופה הזאת בדידות תהומית ואינסופית. אנחת רווחה על כל יום שחולף, על כל לילה שעובר, הנה שרדנו עוד יום, ועם כל יום שעובר אנחנו מתקרבים לשלב היותר שפוי. לפחות הפעם אני זוכרת היטב עד כמה ההתחלה היא זמנית, עד כמה הכל נראה אחרת כשהם קצת גדלים. וזה נותן המון כח.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 06 נובמבר 2011, 23:33

הו! מזל טוב מזל טוב! שם מקסים, שירבו הנועם והחסד בביתכם, שפע חלב, נחת, בריאות ואהבה
(())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 06 נובמבר 2011, 22:49

קולולו!!! @} רגע אחרי שכתבתי כאן, ראיתי בדף המזלטובים שמגיע לך אחד.
התאוששות מהירה ושלמה והתאקלמות טובה לכולם.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 06 נובמבר 2011, 21:39

@} מזל טוב יקירתי! גם השם מתוק (שמו של בכורי) :-) שפע נחת, חלב ואושר משפחתי.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 06 נובמבר 2011, 20:15

ילדתי :-) בלילה בין שישי לשבת. נעם מתוק מתוק מתוק, ואני עוד משתדלת להיות בשכיבה כמה שיותר, אז עדכונים בקרוב {@

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 05 נובמבר 2011, 15:40

מה שלומך? ממשיכה להתגלגל?

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 07 אוקטובר 2011, 11:34

שנינו קצת חולים, האיש צם, ואני ממש לא יכולה ללכת עד לעיר (בקושי מחדר לחדר אני מתגלגלת) אז אני בספק.... אבל אם אתם מגיעים לאזורינו תבואו להגיד שלום!
שנה טובה

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי לי_צ'י* » 07 אוקטובר 2011, 11:14

גם אני מחרימה את תרבות בקשת הסליחה במריבות ילדים!
שנה טובה, אתם חוגגים היום את חג האופניים בעיר?

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 07 אוקטובר 2011, 10:42

מסחרה של סליחות

ככה, רגע לפני יום כיפור בא לי לכתוב על משהו שמעסיק אותי בזמן האחרון.
העניין של אמירת תודה הצליח איך שהוא להישאר "נקי" אצלנו. לא נוצר מול הבנות השיח של "תגידי תודה", אנחנו אומרים תודה בטבעיות, כשאנחנו רוצים, והן עושות אותו דבר. כולל שימוש ציני בתודה לפעמים :-P

עם סליחה קרה משהו קצת אחר. שמתי לב שמהשלב שבו הן התחילו לריב, כל מיני מתווכים בעלי כוונות טובות הכניסו לתוך המריבה את עניין הסליחה. אם הרבצת לה, אז תבקשי סליחה, וכך אפשר יהיה לסיים את המריבה. או משהו כזה. האמת, מההתחלה זה לא מצא חן בעיני. הרגשתי שיש בזה משהו מאולץ, ופוטנציאל לא חיובי. וזה באמת נכנס גם לתוך השיח שלהן בתוך המריבות, עד שחלק מהמריבה עצמה נהיה - היא לא אומרת לי סליחה, היא עשתה לי ככה וככה אז היא צריכה לבקש סליחה, אני אבקש סליחה על ההרבצה ואת על זה שהעלבת אותי, וכו'. מסחרה.
וכל הזמן הזה לא התערבתי. כן אמרתי לאיש איך אני מרגישה בעניין, אבל כשזה קרה עם אחרים (סבתות וכו'), התאמנתי באיפוק, ובלתת ליחסים שלהם להיות עצמאיים.

והשבוע מצאתי את עצמי מורדת :-)
לא זוכרת עם מי מהן זה היה, שקרה בינינו משהו, ואז היא דרשה שאני אבקש סליחה. והרגשתי קול פנימי חזק וברור - לא רוצה.
למען הסר ספק, אני מבקשת מהן סליחה בהרבה הזדמנויות, אם אני פוגעת או מעליבה וגם אם יש אי הבנה שבה מישהי מהן נפגעת. אין לי שום בעיה לבקש סליחה, יש לי בעיה עם מסחרה.
אז סירבתי. אמרתי שסליחה זה לא משהו שאפשר לדרוש, זה משהו שאומרים כשמרגישים אותו. ואני מצטערת שהיא נעלבה, או מרגישה לא נעים, אבל אני לא מוכנה לבקש סליחה בגלל שאמרו לי. הרגשתי בו זמנית גם ילדותית וגם צודקת. אבל זה בכל מקרה משהו שאני מאמינה בו, ומרגיש לי הרבה יותר אותנטי ליישם את זה בעצמי מאשר לנסות בכוח ליישם את זה בדיאלוג ביניהן.

נראה לאן זה יתפתח.... כרגע גם זה נכנס לתוך המריבות - בדיוק עכשיו מאיה דרשה ששירה תגיד סליחה, ושירה צעקה עליה שהיא לא חייבת להגיד לה סליחה... ובסוף אמרה לה סליחה מאיה, אבל אני שונאת אותך. קרועות הילדות האלה :-)

גמר חתימה טובה {@

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 23 ספטמבר 2011, 23:53

כיף לקרוא בשורות טובות.
חיבוק גדול ואיחולי שבת שלום |L| @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי סלט_פירות* » 22 ספטמבר 2011, 23:52

איזה כיף של עדכון! (())
מתי הבחור צפוי להצטרף?

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 22 ספטמבר 2011, 23:06

יה, איזה בידור לקרוא במעלה הבלוג.... אפילו לראות את כל מה שעבר מאז שחזרנו לארץ, ממש תקופת חיים.
ומי זכר בכלל שמאיה היתה אומרת "ציצי אחר". מזל שזה כתוב כאן :-)

השנה של הבנות בגנים התחילה נהדר. שירה ממשיכה זו השנה השלישית באותו גן, והשנה היא בוגרת. התהליך שהיא עברה בגן הזה הוא מדהים, כמו לראות פרח שנפתח. היא היום כל כך בטוחה בעצמה, ומרגישה שם כל כך במקום ושייכת. וכיף להיות חלק מקהילה של משפחות מקסימות ומגן שיש בו ילדים כל כך מתוקים. אני רק מתפללת שתהיה לנו אפשרות להמשיך בחינוך אנתרופוסופי גם בבי"ס, זה כל כך מתאים לה ועושה לה טוב. אבל בעניין הזה אני לגמרי סומכת על אלהים.
מאיה נכנסה השנה לגן האנתרופוסופי של הקטנים, וזה כמו להשלים חתיכה בפאזל. היא מכירה חלק גדול מהילדים והמשפחות כי יש להם ילדים גדולים יותר בגן של שירה, היא מכירה חלק מהצוות, וההסתגלות שלה הולכת ממש נפלא. חוזרת הביתה עם שירים וסיפורים, וחלק מהם שירה גם מכירה מהגן שלה אז הן שרות ביחד (או לחלופין רבות על הנוסח המדויק ומתחילות ללכת מכות. גם אופציה). בהיותה הברווזה העסיסית שהיא, הגננות כמובן מתות עליה... אי אפשר שלא.

וקשה להאמין שעוד מעט מצטרף אלינו עוד אחד, ומתחילים מחדש את כל המערבולת של תינוק חדש במשפחה. בלתי נתפס.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 09 אוגוסט 2011, 22:17

אלופה @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 09 אוגוסט 2011, 07:11

_אני חושבת שזה גם קשור לזה שהכוחות השליליים בתוכנו חזקים, ויש חלק בנו שלא רוצה שינוי - אז באיזה שלב הם מתגברים, ומחזירים אותנו למקום שהיינו. ואז באמת צריך 'להתחכם' להם ולהמציא כלי חדש.
ככה אני חווה את זה._

אני לא רואה את הכוחות האלה כשליליים בדיוק, אלא יותר ככוחות שנצמדים למנגנונים המוכרים ומתנגדים לשינוי, פשוט כי זה מה שהם יודעים לעשות.

שמתי לב למשהו מעניין. התעוררתי בבוקר ליום שצפוי להיות עמוס במיוחד, בתוך רצף של ימים עמוסים למדי. הייתי עייפה, ובמתח לקראת חלק מהדברים שמחכים לי באותו יום, וראיתי איך המערכת שלי מנסה כל מיני "טריקים" כדי לא להרגיש את הקושי. החל מתחושת - אוף אני לא יכולה לעשות את זה, אני נורא מסכנה ולא אחזיק מעמד. דרך כעס על מגוון אנשים ש(כביכול) בגללו אני צריכה לעשות כל מיני דברים, וכלה בגולת הכותרת - כל מיני תסריטים היפותטיים שנגמרים בכעס על עצמי - אם לא הייתי קובעת את זה ואת זה, אז היה לי יום יותר רגוע היום ולא הייתי מרגישה עכשיו את הלחץ והמצוקה והעייפות וכו'. כך שהכל בעצם באשמתי.
זה דפוס שמאד מאד מוכר לי.

והפעם ראיתי, איך כולו נובע מההתנגדות למה שיש כרגע. עצם הראייה של זה איפשרה למשהו להשתחרר. פתאום יכולתי להגיד לעצמי, כן, אני עייפה, וקצת במתח מהדברים שעומדים לפני, ומרגישה עמוסה, וזה בסדר. מותר לי להרגיש את כל הדברים האלה, וזה גם לא כל כך נורא להרגיש אותם. אפשר לבדוק נקודתית איפה אני יכולה לשחרר או להקל על עצמי או להיעזר, אבל אני לא צריכה "לסדר את כל התמונה" רק כדי לא להרגיש את הרגשות האלה. זה לא מסוכן לי לחוות אותם.
איזו הקלה :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אהבת_עולם* » 08 אוגוסט 2011, 14:47

שיש המון דברים שעובדים לתקופה מסוימת, ואחר כך לא עובדים יותר. תרגיל כתיבה מסוים, תרגילי התבוננות, צורת הסתכלות מסוימת.

כן, גם אותי תמיד זה הטריד, למה זה קורה, ואיך אפשר להישאר עם משהו שעובד.
חשבתי שהבעיה היא אצלי שאני לא מצליחה להתמיד, אז אני 'שמחה' לראות שזה משהו כללי כזה.
ואני חושבת שזה נכון שזה קשור לזה שאנחנו מתחילים לפעול על אוטומט.
ואולי באמת גם קשור לזה שהאגו לומד להשתמש באותה שפה? (לא בטוחה, צריכה לבדוק את זה בזמן אמת...)

אני חושבת שזה גם קשור לזה שהכוחות השליליים בתוכנו חזקים, ויש חלק בנו שלא רוצה שינוי - אז באיזה שלב הם מתגברים, ומחזירים אותנו למקום שהיינו. ואז באמת צריך 'להתחכם' להם ולהמציא כלי חדש.
ככה אני חווה את זה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 07 אוגוסט 2011, 02:31

אחלה אבחנה. מדויק לגמרי. וגם עונה לי על תהיה שעלתה לי בימים האחרונים על למה אני אוספת כל כף הרבה טכניקות. אז זה למה, כי ברגע שהתחלתי לעוף על הטכניקה בטייס אוטומטי היא כבר לא שם ואז טוב להחליף למשהו שמשאיר אותי ערה וקשובה. תודה על זה
שבוע טוב |L| שיהיה לך קריר ומרענן עד כמה שניתן

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי ציפורי* » 06 אוגוסט 2011, 19:45

(())

יפה הסיפור על השטן..

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 אוגוסט 2011, 12:52

לאאאא, אין חשש, הוא כבר יעשה מהן שיטה
בדיוק!!!

שבת שלום {@

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי הגבירה_בחום* » 05 אוגוסט 2011, 12:46

איזו הבחנה יפה ללי.
אני חושבת שהיא מאוד מדוייקת.
זאת הבעיה עם כל השיטות, שמהר מאוד אנחנו מתקבעים על איזה אוטומט וברגע הזה מתרחקים מהאמת שנמצאת תמיד במקום הלא ידוע, המחפש הלא וודאי הבודק...
הרבה פעמים השיטה בהתחלה מכניסה אותנו למקום המחפש והמתבונן הזה ואח"כ מאפשרת לנו לשקוע אל תוך נמנום נעים ומוכר ולבצע מן ריטואל כזה שהוא כבר נטול התבוננות... ולפעמים לאדם שמקפיד להתבונן, נהיה פתאום נהיר שהוא צריך ברגעים מסויימים כלי אחד מארגז הכלים שלו וברגע אחר כלי אחר כדי להישאר קרוב אל האמת, מחובר ומגוייס לטובת אותה איכות פנימית צלולה שאליה הוא שואף...

ובדיוק בהקשר הזה יש סיפור שאני שאולי כבר סיפרתי פעם באחד הבלוגים שלי לפיו:
השטן פוסע עם מישהו על שביל ובדרך הם רואים מרחוק איש הולך עם סלסלה ומידי פעם רוכן אל האדמה ומלקט משם בחרדת קודש משהו ומניח אותו בעדינות בסלסלה שלו וממשיך ושוב עוצר ומרים משהו מהרצפה בעדינות.
שואל האדם את השטן: מי זה האיש הזה ומה בדיוק הוא עושה?
עונה השטן: הוא מלקט פיסות אמת קטנות.
שואל האדם בפליאה: ומה, אתה לא מפחד מזה שהוא ילקט את כל פיסות האמת ואז תהיה לו את האמת??
והשטן ענה בביטול:לאאאא, אין חשש, הוא כבר יעשה מהן שיטה
(-:

שבת שלון מותקס (())

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 05 אוגוסט 2011, 10:24

התחלה של הבנה. לא מאד מבושל אבל אני רוצה לנסות.

שמתי לב, שיש המון דברים שעובדים לתקופה מסוימת, ואחר כך לא עובדים יותר. תרגיל כתיבה מסוים, תרגילי התבוננות, צורת הסתכלות מסוימת.
האגו הוא כל כך מתוחכם, שהוא לומד לאמץ לעצמו את השפה הפנימית שבה אנחנו משתמשים כדי להשאיר אותנו תקועים באותו מקום בטוח ומוכר. ואז קורה שאני מנסה לעשות דברים שיחזקו אותי, ויוצא שהם רק מחלישים במקום מחזק.

בלימודי ימימה מדברים על עומס (הדברים המחלישים, שהם לא אמת) שלומד "לדבר ימימאית" ואז משתמש במושגים של הלימוד כדי להגיד לנו דברים שליליים. ואני מזהה שזה יכול לקרות גם בהתמקדות, שהיא בעקרון טכניקה מדהימה שיכולה להיות לעזר עצום, וזה יכול לקרות גם בכתיבה....

אולי זאת הסיבה שעוברים מכלי לכלי, כדי להמשיך לחדש ולפגוש את המקום הנקי והמואר בלי ההפרעות של האגו, לפחות לתקופה, עד שהוא נכנס לעניינים מחדש.
לא בטוחה שאני מצליחה לכתוב באופן ברור, אבל זאת התחלה....

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 01 אוגוסט 2011, 15:28

חם!!!!!
כן, אני יודעת שזה לא חידוש. אבל זה בלתי נסבל. כל יציאה מהמזגן כרוכה בסבל אמיתי.
הבנות עוד בגנים, שירה עוד סוף השבוע הנוכחי ומאיה עוד שבוע לאחר מכן.
מצד אחד, הן נהנות מאד עם כל הפעילויות של הקיץ, ואני ממש צריכה את הזמן הזה בבוקר, גם בשביל דברים שאני צריכה לעשות וגם כדי שיהיה לי כח לתפקד (פחות או יותר) אחרי הצהריים. ומצד שני, יוצא שסיבוב האיסוף מהגנים מתקיים בערך בין 1 ל- 2 בצהריים, וזה פשוט לא שפוי. אין חנייה בצל לידינו אז האוטו רותח כשאני נכנסת אליו ולא ממש מספיק להתקרר עד שאני מגיעה לגן של מאיה. מאיה רגישה לחום בטירוף, מזיעה ופורחת כל הקיץ וגם מצב הרוח והסבלנות שלה בהתאם. וגם ליד הגן של שירה יש מגרש חול לוהט בלי טיפת צל. ומאיה כמובן מתעקשת לצאת מהאוטו כשאני יורדת להביא את שירה, כך שתמיד אנחנו מתעכבות בשמש עד שאפשר שוב לנסוע. בדרך הביתה, שלוקחת בערך דקה, הן כבר מספיקות לצרוח ולכסח אחת לשנייה את הצורה, ועד שאנחנו נכנסות אני כל כךמרוטה שלוקח לי בערך שלוש שעות להתאושש. וכמובן שהן צריכות אותי כי הן רק חזרו הביתה, אבל אני מפורקת לגמרי.

הבוקר שירה נשארה איתי בבית, אז זה קיצר את הסיבוב. אבל אני תוהה מה כדאי לעשות עם הזמן שנשאר....אם היה לי כוח לעשות איתן דברים בבוקר (או מתישהו) בימים הפנויים יותר שלי הייתי פשוט משאירה אותן בבית מעכשיו, אבל לאור כל המגבלות הפיסיות להישאר זה אומר להיות בבית כל היום, מה שלא נראה לי שוס גדול. ועוד יהיה לנו הרבה מזה בהמשך אוגוסט.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 29 יולי 2011, 00:12

עזבי אותך מקל. כל מה שקורה אנחנו צריכות. ויופי שקרה לכם החופש . וגם סידורי השינה יסתדרו בדיוק בדיוק כמו שצריך בשבילכם.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 28 יולי 2011, 09:00

הפוסט שלך נוגע בי בכמה וכמה מקומות. תודה @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי י_פה* » 28 יולי 2011, 08:09

ברגע שנולדתי ידעתי שאני חכמה ויפהפיה

איי, איזה תענוג לשמוע דבר כזה מילד. הלוואי על כל הילדים להרגיש ככה.
זה אומר הרבה עליכם ההורים שלה, אין ספק. העלית בי חיוך על הבוקר {@

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 27 יולי 2011, 21:25

בזמנים נדירים של שקט, משהו שוקע.
תובנות שהתבשלו מקבלות ממשות פנימית ואחיזה.
<בעודי כותבת שירה אומרת לאיש: ברגע שנולדתי ידעתי שאני חכמה ויפהפיה. כפרה עליה>

בילינו יומיים זוגיים בצפון. כמו להיות בארץ אחרת. בערב קריר, אפשר לישון בלי מזגן וגם לנשום תוך כדי, המון ירוק מסביב אפילו בחום המטורף הזה. אוכל טוב, שקט, נסיעות באוטו עם מוסיקה שאנחנו בוחרים, סרט רומנטי לפני השינה, התנהלות בקצב נינוח וטבעי משל עצמנו, זמן איכות זוגי... מה עוד צריך?
שמתי לב שמשהו אצלי בפנים יותר מרפה, אבל במקום הניסיון הסיזיפי להרפות מהעצבנות, מצאתי את עצמי מרפה מהציפייה לא להיות עצבנית. ראיתי את העצבנות, את הכעס, את האכזבה, ויכולתי לתת להם להיות, אפילו שאני בחופש ואמורה להרגיש רק טוב כל הזמן.

בלילה לפני שנסענו קרה בפעם הראשונה שמאיה ישנה כמעט את כל הלילה במיטה שלה. היא התעוררה יחסית בתחילת הלילה וביקשה שאני ארדים אותה בסלון, ואחרי שהיא נרדמה האיש החזיר אותה למיטה שלה. עד עכשיו היא הגיעה אליי כל לילה בסביבות 2, ובלילה הזה היא המשיכה לישון ממש חזק אחרי ההתעוררות. אז אני לא הצלחתי לישון :-P כל ציוץ ששמעתי מכיוון החדר קפצתי אליה וחיכיתי שהיא תגיע כבר וככל שעברו השעות יותר התגעגעתי. בסוף היא הגיעה אלינו לקראת 7 בבוקר והספקתי לישון איתה מכורבלת איזו חצי שעה לפני שהייתי צריכה לקום.... מי אמר שקל להתרגל לעצמאות?

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 19 יולי 2011, 22:08

העומס התחושתי הוא כמעט בלתי נסבל.
תחושות הגוף כל כך חזקות - חם וכבד, משיכות ומתיחות וחריקות, ורעב וצמא והכל כל כך דרמטי. זה בפני עצמו עמוס מאד, ואז מתווסף לזה הצורך לחבק ולהרים ולנשק ולהאכיל ולנחם, והצרכים האלה שלהן מתעצמים ככל שאני מתקשה לתת להם מענה.
כל כך הרבה פעמים ביום בא לי לצרוח די! תעזבו אותי בשקט!!!!
באיזה שהוא מקום אני בכלל לא מבינה איך אפשר להיות גם אמא וגם בהריון בו זמנית, זה מרגיש כל כך בלתי אפשרי. בשבילי.

מה שמדהים הוא, שבקליניקה זה מצב קיומי אחר לגמרי. אני יכולה להיות שפוכה לגמרי לפני טיפול, והטיפול ממלא אותי בכל כך הרבה אנרגיות, ואהבה, והודיה. דווקא בתקופה הזאת, שיש בה בה הרבה אתגרים, אני מוצאת את עצמי מברכת המון על זה שאני זוכה לעשות את מה שאני עושה.

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 14 יולי 2011, 15:38

כן, אני באמת תוהה איך זה יהיה עם מאיה. במיוחד שבינתיים היא עדיין מלטפת לי את הבטן כדי להירדם (מקור להרבה קונפליקטים, כי הבטן עכשיו קשה וגדולה ולא נוחה ובעיקר לא כמו שהיא היתה קודם.....).
אתמול בלילה שירה בסוף נרדמה במיטה שלה וישנה שם את כל הלילה, מה שהיה ממש מוזר :-0 וגם קצת מפתיע. ומאיה פשוט באה לישון איתנו כרגיל ונדבקה אליי כל הלילה, כמנהגה בשבועות האחרונים.

החדר הפך בבת אחת ל"חדר ילדים". לפני זה הוא היה חדר משחקים ועבודה, אז היו שם כל המשחקים שלהן וגם פינת המחשב. ועכשיו פינת המחשב עברה לסלון, ואתמול בלילה סגרתי לראשונה את התריסים כדי שלא ייכנס אור בבוקר, הם תמיד היו פתוחים קודם...

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 14 יולי 2011, 10:57

:-)
איזה כייף, המיטות והפנס והגיטרה ונח...
המעבר ללינה נפרדת נושא כל כך הרבה משמעויות ובין היתר גם אשמה. הקטן עדיין מבקש "במיטה שלך!" ואני מתעקשת להרדים אותו במיטה שלו. אבל כמובן שבאמצע הלילה הוא עובר אלי. אתמול מצאתי את עצמי נואמת לו "אני יודעת שיותר נעים לך לישון עם אמא, אבל עשינו ככה עד אחרי שהיית בן שנתיים, ועכשיו אמא צריכה קצת לישון לבד". הוא כמובן העביר מייד נושא כמו שילדים עושים :-P לא יודעת מה נקלט אצלו. אבל אני פתאום שמחתי שנמצאו לי מילים לזה.

חזקי ואמצי (()) (ותנוחי כמה שצריך).

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי מי_מה* » 14 יולי 2011, 10:03

איזה חוכמות מגניבות. ברכה על ראשה @}

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אמא_ללי* » 13 יולי 2011, 23:49

תודה על הברכות {@

11:30 בלילה, שתי ילדות ערות לחלוטין ושני הורים שפוכים....
בתחילת השבוע קנינו להן מיטות באיקאה והערב האיש סיים להרכיב אותן ביחד עם הבנות. ההתרגשות גדולה מאד ואני סקרנית לגלות איך ייראה המעבר שלהן מהמיטה המשפחתית אל חדר נפרד. הערב הן מאד שמחו לשכב במיטות אבל לא היה שום קשר בין זה לבין שינה.

<כרגע האיש מנגן בגיטרה את "נח", שירה מחזיקה פנס ביד בתור מיקרופון ושרה, מאיה מוסיפה "לה לה לה" בקול בס תוך כדי פיהוקים>.

ועוד חוכמות של שירה אני חייבת לספר -
השבוע היא סיפרה לאמא של האיש שיש אמא של אחד הילדים בגן שהיא מאד מצחיקה, כי היא לא מאמינה באלוהים. והוסיפה: אלוהים הוא בכולם, גם בה, אז מה היא לא מאמינה בעצמה? איך זה יכול להיות?

ולפני כמה ימים חזרנו בלילה מחיפה, וכשהצענו לה לנסות לישון בדרך היא אמרה שיש עכשיו שיר שמח והיא חייבת לצהול, אז היא לא יכולה ללכת לישון....

טוב, כמעט חצות. נראה לי שהדבר היחיד שאפשר לעשות עכשיו הוא לכבות את כל האורות וללכת למיטה :-)

ממשיכה בדרך בלוג

על ידי אום_שלום* » 13 יולי 2011, 23:18

רק עכשיו גיליתי ששבת לכתוב.
@} ברכות גם ממני כמובן.

חזרה למעלה