הי מתמודדת. חיבוק.
איך אפשר לעזור לך?
ץ

חזרתי להתחזק

אהלן,
לא יודעת איפה אתם גרים אבל תנסו את ויצו. יש להם מרכז בשם מרכז שלנו שמסייע לבני המשפחה.
וחוצמזה אני מאמינה שכל תרפיסט יכול לתמוך באישה. לפחות בצורה הכי בסיסית וראשונית.
חיבוק ובהצלחה

אני אגיד את זה,זה לרוב לא כל כך נורא להיות במחלקה סגורה ,זה נותן לאדם תחושת ביטחון שלא יפגעו בו,בשבילי כשהייתי בכפר שאול זה רק עשה לי טוב.(באתי בגישה של וואו אף פעם לא הייתי בפנימיה מעניין איך זה.)
בכל הטיפול הפסיכיאטרי הוא התופעות לוואי של התרופות שחלקם מאוד מפחידות.

שלום מישהי,
אפשר לפנות לאנוש - מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים, שיוכלו לסייע בעצה וייעוץ, תמיכה ושירותים נוספים.
מילם
לבי אתה, ברכות להטבה ולהחלמה.
@}

אני מחפשת תמיכה בשביל חברה טובה שבעלה נמצא בהתקף מאני קשה (הוא מאובחן כמאני דיפרסיבי אבל עד עכשיו חוו ביחד רק דיפרסיות), הפסיק עם הטיפול התרופתי ולא מוכן לחזור עליו, ומעבר לכל מה שתואר כאן גם מוציא עליה כעסים קשים ומזניח לגמרי את ילדיו. היא זקוקה לעזרה בדחיפות. יש קבוצות תמיכה לבני זוג או רעיונות עם מי כדאי לדבר מלבד הרופא שלו והמשפחה שלו, שהם חסרי אונים לגמרי?

מעודד ביותר
כל הכבוד לך על התמיכה והאכפתיות.
את חברה נהדרת

לא יודעת אם עדיין קוראים את הדף הזה.שנה וחצי אחרי...
פלאים!
הכל חזר לקדמותו. היא בתפקוד מלא! עובדת! מגדלת את הילדים! צוחקת מחיכת...
אנחנו לא מדברות על התקופה ההיא... נראה שהיא נמחקה ונשכחה מהתודעה.
מקוה שהכל ימשך כך.
ולמי שבכל זאת מגיע לסוף וקורא - סוף טוב הכל טוב! צריך הרבה תקוה וסבלנות בחיים, דברים מתקדמים.
אנונימית - אופטימית מאד!!!!!

שלום
אני ממליצה מאוד על הספר "נפש לא שקטה" אותו כתבה קיי רדפילד ג'יימיסון. קיי היא מטפלת שמתמחה בחוליי מאניה ובעצמה חולה במחלה הזאת.ספר מרתק שמאיר ומסביר את המחלה על כול הפסדיה ורווחייה עבור החולה.מומלץ ביותר.

ממליצה על ספר מעניין על מצבי משבר ויציאה מהם:

"כמו מעגלים במים" / נירה כפיר, הוצאת עם עובד

"...וגם למשבר יש, באופן פרדוקסלי, מטרה. שבירת הטייס האוטומטי, שהאדם רואה בה בלבול קיומי, יכולה להיות תפנית בתהליך, תנאי הכרחי לשינוי ולהתחדשות."

בהצלחה

היא שוחררה. ביקרתי אצלה בבית. עדין נראה שהכל על גלגלים.
אבל סך הכל נראה שהכל עומד להכנס למסלול. התמיכה האמיתית היא עכשיו. מקווה מאד שאני אוכל להיות לה לעזר.
בטח יהיו לי שאלות נוספות במהלך התקופה הקרובה.
תודה על ההקשבה.

אני נשואה למני דיפרסי. למען הדיוק הוא אובחן ככזה אחרי הצבא אושפז טופל ומאז מאוד מאוד מפחד מהגורמים המטפלים. מעולם לא דיבר על מה שהיה שם במחלקה הסגורה. גם המשפחה שלו לו מדברת.
היום 20 שנה אחרי ואני איתו כבר 9 שנים, מעולם לא היתה לו מניה. יש לו הרבה דכאונות והוא אדם מאוד לא קל אל מניה לא היתה. הרופאים (במעט שהצלחתי לשכנע ללכת) מאוד נזהרו איתו ועדיין דבקו באותו קיטלוג של אותו ארוע.
הוא כבר לא עובד 3 שנים ולא מצלח למצוא כיוון. הוא מאוד מסכן וחסר אונים.
נראה לי, שהכי חשוב שלא יהיו משקעים מאוד רעים מהתקופה. כשהיא תעבור היא תזכור הכל (לפחות הוא זוכר) והא מאוד מפחד מזה. כשהוא קצת בהיי הוא מאוד מודע ולפעמים "לא מרשה לעצמו".
ואני, לבד ברוב הפעמים, מנסה למצוא את דרכי בחשיכה הגמורה הזאת, בחוסר האונים המוחלט הזה.
אל תשכחו גם את בעלה.

קצת תשובות לאנונימית:
בקשר לביקור האחרון-אין לך מושג ולא יכול להיות לך איפה הראש שלה נמצא. עזבי תכנים. מתאים לך לבקר, תהיי שם, אין צורך להתעמק ולא לקחת באופן אישי שום אמירה או התנהגות שלה כלפיך. היא נמצאת כרגע בסרט אחר, במציאות אחרת והיא תתישר עם הזמן, אני מאמינה.
בקשר למשקעים, זה שוקע עם הזמן.. העיכול בדיעבד של מה שקרה היה ממושך. הכנסתי לי לראש שכל יום ואח"כ כל שבוע וכו' שעובר אני הולכת ומבריאה, הולכת ומתרחקת מזה. יכולה לכתוב על זה המון, קצרה היריעה..
היום אין לזה שום מקום בחיי או במחשבותי. אני חיה. טוב.
אני חייבת להגיד שהאנשים שטיפלו בי שם היו אמפטיים וקשובים אלי בצורה בלתי רגילה. אני מרגישה שעזרו לי. הייתי מפוחדת ובטוחה שלא אצא משם לעולם והם עשו המון כדי לגייס את שיתוף הפעולה שלי, כדי שזה יקרה כמה שיותר מהר וכדי שאני אאמין בכך ובעצמי.
אני הייתי רק במחלקה סגורה. קיבלתי חופשים שהלכו ותכפו עד שיצאתי לגמרי. אצלי התהליך עד השחרור ארך כחודש וחצי. נראה לי שאם היא מקבלת חופש זה יכול להעיד על שיפור.
בשיפור אפשר להרגיש לפי המיקוד, לפי המבט המרוכז יותר, דיבור לעניין, אכפתיות לגבי הצורה החיצונית שלה וגם דיכדוך. לפעמים עם ההטבה במצב מגיע גם הדיכדוך- תחילת העיכול..
מקווה שעניתי לך,
שבועטוב

כשתתחיל להשתפר היא תבין שהיא צריכה להשאר באשפוז ולא תרצה להשתחרר כל כך מהר. זה יהיה סימן טוב אם היא תפסיק לרצות לצאת כל כך.
אני ממש ממש לא מסכימה עם המשפט הזה.

לא מזמן הייתי במצב דומה. טוב, אולי לא ממש זהה בחומרתו - את החברה(ידידה) הזאת שלי לא אשפזו ליותר מדי זמן, אבל במשך זמן ארוך היו לה התאהבויות קשות להתמודדות(עבורי, לא עבורה) עם מצבי מאניה שונים, החל מתוכניות גרנדיוזיות להקים בית ספר לאמנות באילת(הבחורה בלי עבודה ובלי גרוש על התחת מזה שנים), עבור דרך נסיונות להכנס להריון מאיזה שב"ח גאנאי, ועד לפרשה מוזרה בפראג, בה, לטענתה, עקבו אחרי סוכני CIA(ביניהם הזמר סטינג) פרשה שהסתיימה באשפוז כפוי בן שבוע וגירוש לארץ, לאחר התערבות משפחתה. אחרי פרק זמן שבו כל מפגש היה טעון וקשה לעיכול מבחינתי, בחרתי לנתק קשר, ולו לבינתיים. ניסיתי להתייעץ עם כמה שיותר אנשים בנוגע לזה, כי, מן הסתם, לא הרגשתי טוב או אפילו שלם עם הבחירה הזאת, ולמעט תגובה מתחסדת אחת, הרוב גילו הסכמה או סבלנות לבחירה שלי לקחת את עצמי למקום אחר. מאניה-דיפרסיה היא, למיטב ידיעתי, משהו שלא ממש עובר, ובכדי לקיים קשר עם אדם שחולה בה, צריך לא מעט אנרגיות. ככל שהקשר קרוב ועמוק יותר, כך רב הקושי, והשאלה האם להמשיך לקיים את הקשר הזה היא שאלה לגיטימית עבורך(יותר מאשר עבור המשפחה של החולה, למשל).
לאחר פרק זמן של כשנה בו לא היינו בקשר, חידשנו לא-מזמן מגע, ואני עדיין שואל את עצמי עד כמה הדבר "מוצלח". אני מניח שכשלחולה יש מושג כלשהו שמשהו לא תקין(מה שלא התקיים במקרה שלה), המצב עבור הסובבים יכול להיות יותר קל, וכך גם כשהמשפחה של החולה מעורבת בתהליך(אם כי מכיוון שלמאניה דיפרסיה נטיות תורשיות, זה לא תמיד עוזר). באשר תבחרי - חזקי ואמצי, ותמיד תזכרי את שהמקום שאת נמצאת בו ביחסייך עם החברה שלך הוא מקום שנובע מבחירה שלך. ואם תבחרי להנמיך את פרופיל הקשר או לצאת לחלוטין מהסיפור - זאת גם בחירה לגיטימית.

נזכרתי בעוד משהו -
נכון שזה נראה שהביקורים חשובים לה ביום שישי האחרון הייתי אצלה והיא מאד שמחה לראות אותי. אבל הביקור היה קצר מאד כי היא התחילה לדבר על זה שייש לה עוד מעט ועדה שאסור לה לפספס. כמובן שאין שום ועדה ואחרי חצי שעת ביקור היא פשוט נכנסה. נכון שלא נעלבתי או נפגעתי אבל זה השאיר אותי קצת מבולבלת כי פתאום הרגשתי שהביקורים האלה אולי חשובים לי כדי לראות אותה ולבדק איך היא מתקדמת אבל אולי לה הביקור פחות משמעותי. עובדה היא מאד מהרה לחתוך. ואולי זה משהו חד פעמי והכל בגלל המחלה...
לא יודעת זה עשה לי פחות חשק לבקר אותה בפעם הבאה.

פלוני אלמוני - לא נשארו לך משקעים או כעסים רק מעצם האישפוז שם? כמה זמן זה עשוי להימשך? מתי, ובאיזה שלב ניתן לעבור למחלקה אחרת? לאן? מה האופציות? מתי ניתן להרגיש שייש שיפור במצב? היא כל הזמן מדברת על ועדת שחרור. לרב זה לא נכון . מצד שני שבוע שעבר נתנו לה יום חופש הביתה אז אולי זה כן סימן טוב.
תודה על השיתוף ועל הפתיחות, זה בהחלט עוזר לי להתמודד עם המצב.

אנונימית יקרה
גם אני הייתי שם , לפני 12 שנים, זו היתה הפעם הראשונה שלי (בגיל 29) ואולי זה יעודד אותך לשמוע שזה לא קרה לי שוב מאז. לי לקח כשנה וחצי לחזור לעצמי בהרגשה הפנימית שלי. לתפקוד מלא חזרתי לאחר מספר חודשים.
המשכתי עוד מספר שנים לקחת כדורים וגם זה נגמר.
עוד אני יכולה לספר שכשזה קרה ניסו לטפל בי ללא אישפוז, ללא הצלחה. רעיון האישפוז והכדורים היה בשבילי סוף העולם בהתגלמותו. מהרגע שהבנתי ששיתוף פעולה מצידי עשוי לזרז את תהליך הריפוי והיציאה משם, זה התחיל לעבוד.
זה היה תהליך ממושך שבסופו של דבר נתן לי המון כמו למשל להעריך את הכוחות שלי מחדש, את סדרי העדיפויות שלי ועוד הרבה הרבה תובנות..
חזרתי להיות אדם עצמאי, יש לי משפחה משלי, וחיים מלאים.
זה בקצרה..
כשהייתי מאושפזת לא ממש עניינו אותי האנשים מסביב, זה הפריע אולי למבקרים.
היה חשוב לי שיבואו לבקר אותי, היה חשוב לי שלא שכחו אותי, לדעת שמחכים לי ושבביקורים ידברו איתי על דברים קטנים ופשוטים ושלא ישאלו אותי איך אני מרגישה.
לאט לאט זה הכי מהר בסיפור הזה..סבלנות
החברה שלך עוד תחזור אליך, תשמרי על עצמך והייתי מציעה שתבדקי באיזה מינון זה מתאים לך.
זהו בינתיים, מקווה שקיבלת משהו מדברי.
אם יש לך שאלות את מוזמנת לשאול אותי כאן, אענה ברצון.
דרך צלחה לחברה שלך וכמובן גם לך

ממש לא קל.

לא יודעת אם מישהו פה יודע או מבין מה זו מחלקה סגורה. זו מחלקה נוראית. נראה לי שחלק מהבעיה מתחילה ונגמרת באותה מחלקה. יש שם נשים שניסו להרוג את הילדים אנסו או עברו אונס. נשים שעקרו להן את השינים כדי שלא יפגעו בעצמן או באחרים. מתקלחים רק פעמים בשבוע ביחד.
אתם קולטים? וזה רק על קצה המזלג. חברה שלי היא בחורה צעירה נמרצת, מלאת חיים עסקה בהדרכה וחינוך. אדם משכמו ומעלה. מה היא עושה שם? אני מבינה שהיא צריכה עזרה אבל שם? היא ממש מדברת אליהן כמו מטפלת כאילו היא האמא של כולם. אני מזדעזעת כל פעם מהמחשבה שהיא שם.
מחר אני מבקרת שוב. מקוה שיהיה טוב.

אנונימית, דברים כאלה יכולים לגרום לאשפוזים ממש ממושכים. קחי הרבה אוויר.

לגבי הבדיות - יש מצב בו הדכאון (או המאניה) "מסתבכים" עם פסיכוזה, ואז יש הפרעה קשה בתפיסת המציאות, וכמו שאמרה לפניי יפעת - דלוזיות (מחשבות שווא) והזיות.
מה ההבדל בין מחשבות שווא להזיות?
מחשבת שווא היא מחשבה שרוצים, נניח , להרעיל אותה. זו מחשבת שווא פרנואידלית.
יש כל מיני מחשבות שווא - נניח, אם נלך לכיוון החיובי, מחשבת שווא שמישהו (בד"כ מפורסם) מאוהב בה.
או שבנאדם מאמין שהוא משיח, מלך וכאלה.
הזיה - היא רואה מישהו שבא להרוג אותה. היא שומעת שמדברים שרוצים להרוג אותה.
הפרעה בתפיסת המציאות - היא מתרגמת כל מיני דברים שקורים במציאות באופן שונה לחלוטין. הזוי...


היא כ"כ רוצה לצאת
כשתתחיל להשתפר היא תבין שהיא צריכה להשאר באשפוז ולא תרצה להשתחרר כל כך מהר. זה יהיה סימן טוב אם היא תפסיק לרצות לצאת כל כך.

יפעת תודה רבה. כל מידע עוזר לי מאד. אני מזהה בהתנהגויות שלה תסמינים שכתבת.
הביקור אתמול היה טוב. היה נראה לי שהיא מרגישה יותר טוב. אבל המחלקה שהיא נמצאת בה כ"כ מזעזעת שרק מלהיות שם אפשר לצאת לא נורמלי. כמובן לא ניתן להיכנס למחלקה אבל במסדרון הקטן שייש בין 2 הדלתות הספקתי לראות מקרים קשים. אני בטוחה שרק זה ישפיע ומשפיע עליה מאד לרעה. אין לי מושג אם יש אלטרנטיבות אחרות. משפחתה אמרה לי שבגלל שהאישפוז הוא בכפיה לא היתה ברירה אלא לקחת אותה לשם. אם היא היתה מוכנה להתאשפז מרצון היו לה אלטרנטיבות אחרות. אני מרגישה שאין לי אפשרות לייעץ או להתערב בהחלטות המשפחה. אבל מאד קשה לי עם זה.
דילמה נוספת - אתמול היא הביאה לי מכתב לשלוח. הרגשתי צורך לפתוח אותו, ולראות מה כתוב. כדי שאם היא כתבה שטויות - לא אשלח. האמת היא שהוא באמת קצת הזוי אבל לא יכול לגרום נזק. התייעצתי עם בעלה והוא החליט לשלוח. אני מרגישה רע עם זה. חשוב לי להיות אמיתית ושהיא תיתן בי אמון מלא. אני מרגישה כעין מעילה באמונה. אני מפחדת לקחת החלטה בדברים שנוגעים אליה. מזל שהחלטנו לשלוח. היא בטוח תשאל אותי על המכתב. ולמזלי לא אצטרך לשקר.
מישהו מכיר/ה מצבים כ"כ קשים של המחלה שדרש אישפוז במחלקה סגורה לכ"כ הרבה זמן. היא כבר שבועים שם. ולא ידוע מתי תשתחרר. מסכנה היא כ"כ רוצה לצאת ומדמינת כל הזמן ועדות שחרורים. מקוה להתקדמות טובה בקרוב מאד.

אני מצטרפת להמלצה של תמר ס בנוגע ל"נפש לא שקטה" של קיי רדפילד ג'יימיסון. קריאת הספר בהחלט נותנת תמונה חזקה, דרמטית (וגם אופטימית) על מהלך המחלה הזו ומאפייניה. אני חושבת שהרבה מהשאלות שלך יוכלו לקבל תשובה שם. הכותבת עצמה, שהיא אשת מקצוע בתחום הנפש, לוקה במחלה, ומתארת את מהלכה, והתמודדותה בעזרת תרופות, טיפול וכוחות נפש גדולים.

הפאזה המאנית במחלות דו-קוטביות יכולה להתבטא במגוון צורות. אחת הידועות שבהן היא בולמוסי קניות. עוד: תחושה והתנהגות אומניפוטנטית (כל-יכולה) או מגאלומאניות, חרדות ומחשבות טורדניות, התנהגות אובדנית ו/או הרסנית-עצמית, פרצי אנרגיה בלתי נדלית, פרצי יצירתיות גדולים, חוסר שקט; גופני ומנטאלי, דיבור מרובה ומהיר, קטוע, לעתים נטול קשר למציאות. במקרים מסוימים ישנן דלוזיות (מחשבות שווא) והזיות (שמיעת קולות, למשל). אני מניחה -ואינני אשת מקצוע- ש"בדיותיה" של חברתך נובעות מחרדה גדולה ממצבה, שאותה היא מנסה, אולי, למסֵך באמצעות סיפורים שיישמעו הגיוניים (גם לעצמה. ייתכן בהחלט שהיא מאמינה לדבריה).

הפאזה הדפרסיבית (הדכאונית) של המחלה היא לעתים מין תמונת-ראי "אנרגטית" של הפאזה המאנית. היא עשויה להתבטא בעצב עמוק, האטה, התקדרות, עייפות פיזית ונפשית, הערכה עצמית ירודה, מזג רוגז וכעוס, לעתים מלווה במיחושים פיזיים טורדניים (כאבי ראש ואחרים), הפרעות בשינה ובאכילה, בידוד חברתי, מחשבות אובדניות, ייאוש וריקנות.
מאניה דיפרסיה היא מחלת נפש אָפֶקטיבית (=מתבטאת בתנודות רגשיות) חמורה. אך גם לה, כמו לכל מחלה, יש ספקטרום רחב של דרגות, ואפשרויות טיפול יעילות באופן יחסי. ישנם אנשים רבים שחיים איתה ומתפקדים באופן מלא, בטיפול תרופתי ומקצועי נכון ורגיש.

דרך אגב - אני נתקלתי אצלה יותר בבעיה של מאניה שהתבטאה בקניות ובזבוזים. מה הקשר לכל ההמצאות והסיפורים שהיא מספרת? איך הם קשורים למחלה? במה מתבטא הדכאון?

אני מאד רוצה לעזור לה. הבעיה שסביבי יש אנשים שמנסים לגונן עלי. רק עוד 2 חברות יודעות על המקרה, וביקרו אצלה. הם ממש הזדעזעו ויצאו בשוק. הם לא האמינו שהעזתי לסוע אליה לבד. ומאז הם כל הזמן אומרות לי שאני צריכה לשמור על עצמי. (בעיקר בגלל שאני בהריון אחרי הפלות ויש לי גם בעיה של פציאליס בפנים שקצת החמירה עם תחילת ההריון.) התגובה הראשונית של אמא שלי היתה "את חייבת לשמור מרחק" בעלי האמת לא ניסה להרחיק אותי, אבל מרב חששות מה הוא יגיד אפילו לא סיפרתי לו שאני מתכננת היום לסוע לבקר.
אני מאד רוצה לתמוך ולהיות לצידה. אני מרגישה שחברות אמיתית נמדדת גם ברגעים קשים או לא נעימים. חוץ מזה אני חושבת שהחויה הקשה עבורי היתה הגילוי. לא שאני מחוסנת מהפתעות אבל אני חושבת שעכשיו יהיה לי יותר קל. מאמינה מאד בריפוי שלה כמו שכולם כתבו פה - יש לכך תרופות וניתן לחזור לאיזון. הבעיה שהיא נמצאת במחלקה מאד קשה עם מקרים מזעזעים מסביב ועצם האוירה מקשה מאד על הביקור.
בכל אופן אני נוסעת עוד שעה עם 2 החברות לביקור. מקוה שמצבה משתפר.
תודה על התגובות הן מאד עוזרות לי. אעדכן כשאחזור.

ואוו אנונימית ממש זרקת אותי כמה שנים אחורה!
מישהו שהיה חבר קרוב הפסיק לענות לטלפונים וממש נעלם. יום אחד הוא התקשר וסיפר לי שהוא הולך להתחתן עם בחורה שהכיר והוא רוצה להזמין את כל החברים הישנים. שמחתי מאד אבל משהו הציק לי בשיחה והחלטתי להתקשר להוריו (אותם אני מכירה היטב) ששיתפו פעולה במשחק ולא אמרו לי כלום.
הוא התקשר אלי והזמין אותי לבוא ליו . נסעתי והוא אמר לי לחכות מחוץ לבית שלו שעה וחצי כי הוא הלך להתקלח.
מאז כל פגישה היתה מזעזעת
עד שההתחיל טיפול שגרם לו להיות יותר אפשרי מבחינת תקשורת
בדיעבד כמובן שכל סיפור החתונה לא היה ולא נברא.
אכן אנשים שלוקים במחלה זקוקים לתמיכה, ליחס . אל תנסי לרפא אותה או לחבר אותה למציאות. רק לעזור - אולי יותר לבן הזוג בשלב זה _עם הילדים למשל).

נזכרתי. "נפש לא שקטה" של קיי רדפילד ג'יימסון.

זאת מחלה נוראית
אישית, אני לא חושבת שזו מחלה נוראית תמיד. יש כל מני דרגות, ואחרי אשפוז אחד אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה. זה ממש לא סוף העולם. זו מחלה שאפשר לחיות איתה, ורבים עושים זאת (תתפלאי כמה). בגלל שפה זה אתר שמותר להשמיע גם דעות בלתי קונוונציונליות, אוסיף כי יש חולים שאוהבים את המחלה שלהם, אוהבים את ההתעלות של ה"היי", ומוכנים גם להיות בדיכאון בשביל לחוות אותה (אולי גם יש כאלה שאוהבים להיות בדיכאון) ואוהבים את תחושת החיות שיש להם בזמן התקף. יש אנשים שיודעים לנצל את המאניה כדי לעשות כל מני דברים, כמו אמנות.
אגב, היום פוליטיקלי-קורקט לומר הפרעה דו-קוטבית (בי-פולר).

וואו, כמה קשה.
לחברה מאוד טובה שלנו יש מאניה-דיפרסיה. לא ברור לי מי איבחן לחברה שלך את המחלה ואם היתה לה גם מאניה או רק דיכאון.
לחברה שלנו היתה מאניה אחת וכמה דיכאונות. אחת אחרי הלידה. זאת מחלה נוראית. הכי חשוב בעולם זאת התמיכה. רק להיות שם בשבילה. יש לנו נטיה לרצות להתרחק כשמישהו בדיכאון.דיכאון מדבק ממש נכון. וגם מביך לפעמים לשמוע את הפרטים כי הדיכאון הזה לוקח את הבנאדם למקומות שלא דמיינת שיגיע.
סתם, כדי להבין (טיפונת) מה עובר עליה תקראי את "חשכה נראית" של ויליאם סטיירון. (יש לי אותו אם תרצי). היא ביקשה שנקרא אותו. הכי חשוב היה לה לדבר איתנו כשהיא מאוזנת כדי שנהיה שם בשבילה כשיש לה התקף. בפועל היה מאוד קשה להיות איתה כי באופן טבעי היא לא התקשרה, לא ידענו שהיא בדיכאון. רק כשהוא היתה לקראת הסוף הם באו אלינו באחד הערבים לספר שהיא בדיכאון. ולא ידענו מה לעשות עם עצמינו, מה היא רוצה, איך להתנהג.
אחרי הדיכאון דיברנו המון על מה היא רצתה שיהיה בדיכאון. הייא הרגישה מאוד לבד ולא היינו מספיק חברים. אבל אנחנו כאלה שמדברים ולפחות לפעם הבאה (שרק לא תגיע. אמן) אנחנו יודעים מה לעשות ואיך להתנהג. בין השאר גם בעלה היה צריך את התמיכה שלנו. אין לי מושג איך הוא עבר את זה כמעט בלי לשתף אותנו. אין הרבה שיודעים על המחלה שלה ואנחנו הכי קרובים אליהם מאלה שיודעים. אין תמיכה של משפחה. היא אף פעם לא היתה מאושפזת אבל תמיד לוקחת תרופות ותמיד בטיפול פסיכולוגי.
יש עוד ספר מדהים שכתבה מישהי עם המחלה, אני מנסה להיזכר איך קוראים לו.

תזכרי שהמצב שלה הוא זמני. זה רק עניין של זמן עד שיצליחו באמצעות התרופות לאזן אותה. החברה שלך היא אותה חברה, רק שמשהו ערער את השיווי משקל הכימי בגופה. אז היא יצאה קצת מאיפוס. לא נעים, לא נורא. ההמצאות הן חלק מזה, וגם הם יעברו. לא איבדת אותה.

טוב, הסיפור הוא לא כ"כ פשוט. חברתי היתה בשליחות בארה"ב. היינו כל הזמן בקשר, היו לה התלבטויות תקופות לא קלות אבל סך הכל נראה שהיא נהנית מאד.
באזור חנוכה היא ילדה בן אחרי 4 בנות ונשמעה מאושרת מאד. המשפחה באה לבקר ואנחנו המשכנו להיות בקשר... לא היה שום סימן שייש איזו שהיא בעיה (לפחות לא משהו שאני שמתי לב אליו) באזור פורים קיבלתי טלפון ממנה שמבשר לי שהיא באה לבקר בארץ עם התינוק. ושבועיים אחר כך הודעה נוספת שכנראה הם אורזים את החפצים וחוזרים לארץ.הלם. למה ? החוזה שלהם הוא ל 3 שנים. היא התפתלה קצת והתחילה לספר לי על סיפור הטרדה מינית שהתפוצץ שם. (לא שלה אלא של מישהי מהקהילה וכמה תלמידות שלה שהיו מעורבות) היא טענה שהיא התערבה ודרשה שיפטרו מביה"ס את המטריד שהתברר שהוא ואשתו דמויות מוכרות וחשובות בקהילה. מנהל ביה"ס כעס על מעורבותה בפרשה . מפה לשם , כך היא סיפרה הם קיבלו מכתבי פיטורין וחוזרים לארץ. האמת שהזדעזעתי מהמקרה ומהסיפור כעסתי על המנהל - אבל האמת היא ששמחתי שהם חוזרים. עד כאן הכל בסדר. לא העליתי על דעתי שייש בעיה.
והנה ביום חמישי שעבר בעלה מתקשר אלי, ומספר לי שהיא מאושפזת במחלקה סגורה קשה מאד!
כל מה שהיא סיפרה לי לא היה ולא נברא! הם חזרו כי היא חולה מאד. הייתי בהלם! אני חברה כ"כ טובה ולא העליתי על דעתי אפילו לא ברמז...
פחדתי מהביקור...
היה לי נקשה מאד מאד! המקום עצמו מלא באנשים משוגעים! כאלה שלא נתקלים בהם ברחוב. בכניסה שאלו אותי אם יש לי משהו שביר או חד. הלם.
הגעתי אליה. אסור לה לצאת החוצה. היינו כלואות בין 2 דלתות. אמנם למחלקה עצמה לא נכנסתי אבל התחושה מסביב נורא קשה. היא חיבקה אותי ובכתה דיברנו המון. ראיתי שהיא קצת מטושטשת מתרופות ושהדיבור קצת מגמגם ואיטי. אבל בהתחלה היתה תחושה שהכל נורמלי. למה לא מאמינים לה ולסיפור שלה? לא הבנתי בדיוק איך הכל הדרדר למצב כזה. אבל לאט לאט תוך כדי השיחה גיליתי שהיא לפעמים ממציאה או מגזימה בפרטים. השיא היה כאשר היא סיםרה לי לאורך כל הביקור, במשך שעתיים שייש לה ועדה רפואית ואולי ישחררו אותה לשבת הביתה. כל רגע היא קמה ובדקה מה קןרה בפנים ואם הגיע כבר תורה, התברר לי אח"כ שאין ועדה כזו היא פשוט ממציאה הכל אף אחד לא יושב בפנים ובודאי שלא מתכונים לשחרר אותה לשום מקום.
אמא שלה הגיעה ולקראת הסוף היתה לה התפרצות נוראה - שאישפזו אותה בכפיה והיא שונאת את ההורים שלה לקחה את הדברים, ובכך הסתימה הפגישה.
נשארתי המומה.
מה קרה לחברה שחשבתי שהכרתי כ"כ טוב. מתברר שחצי מהדברים שהיא מספרת אינם נכונים. היא מסרבת לטיפול. הכל כרגע בכפיה.
לא יודעת מה אני מרגישה. מאד קשה לי עם זה. עם הגילוי שבמחלה . עם התחושה שכאילו איבדתי אותה ואני כ"כ רוצה לעזור ולדבר. אבל הסבירו לי שבשלב הזה עד שהתרופות לא ישפיעו אין מה לדבר ולשכנע. רק להיות ולתמוך.
אני כן מתכונת לבקר אותה ולתמוך במה שרק אפשר. ברור לי שאני צריכה תמיכה בעצמי. אולי בגלל זה אני כאן. אתכם.
באותו יום הרגשתי נורא. נפשית ופיזית היו לי בחילות כל היום לקראת הערב הקאתי המון ולא אכלתי כלום. אני גם בהריון - חודש רביעי. אני יודעת שאני צריכה לשמור על עצמי אבל מצד שני אני מאד קשורה אליה ורוצה לבקר ולתמוך.
מחר אני כנראה נוסעת שוב לבקר. אם למישהו יש עצות אשמח לשמוע.
ההיתי שם - מה התכונת שכתבת הדכאון מדבק?

דווקא יש שלל דפים בנושא, כמו דכאון שגעון, מחפש את עצמי, חזרתי שרוט מהודו, איך להתמודד עם דיכאון של בן הזוג ועוד.
חלק גדול מרוכז בדף מדור לבטים ורגשות

למיטב ידיעתי אחרי פעם אחת בדרך כלל לא נותנים מיד אבחון של מאניה דיפרסיה. לפעמים זה כן יכול להיות חד-פעמי.
אני לא אוהבת שמבקרים אותי כשאני מאושפזת.
זה בוודאי לא נכון לגבי כולם. יש כאלה שמרגישים מאוד נשכחים, ומאוד מעריכים את החברים שכן באים לבקר אותם.

יש הצלחות גדולות בטיפולים במאניה דיפרסיה. אפשר לחיות מצויין עם המחלה (ולא, אני לא מכירה מישהו שהמחלה נעלמה לו). אני מכירה כמה וכמה אנשים כאלו. ואת עצמי. למזלי, יודעת לאשפז את עצמי בזמן (לפחות עד היום זה היה ככה). אני לא אוהבת להזכר בתקופות רעות, ומשתדלת לנהוג כפי שלימדו אותי כדי לא לחזור לתקופות כאלו. אני לא אוהבת שמבקרים אותי כשאני מאושפזת, בטח לא אלה שזה קשה להם. אבל אולי אצל חברתך זה שונה...דיכאון מדבק, תשמרי על עצמך.

חיפשתי דפים דומים ולא מצאתי.
האמת היא שזה לא סיפור שלי אלא סיפור של חברה. היום חזרתי מביקור אצלה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. לא ראיתי אותה 9 חודשים (היתה בשליחות) ועכשיו בפעם הראשונה שנפגשנו ראיתי אותה במצב כ"כ נורא.
גם אני עכשיו קצת בדיכאון. במיוחד לנוכח העובדה שהחיים כ"כ שברירים, היא אחת החברות הטובות ביותר שלי. לא מאמינה לאיזה מצב היא הגיעה.
כנראה שהאבחון הוא דכאון אחר לידה + מניה דיפרסיה. היא נמצאת במחלקה סגורה בכפיה מטופלת בפרוזק.
האמת לי שאין לי חשק לכתוב לעצמי אלא לשתף ולהתייעץ. אז אם מישהו קורא/ת ורוצה להגיב לייעץ לשתף בחוויות דומות אני אמשיך מאוחר יותר את הסיפור בצורה מסודרת יותר.
בינתיים שבת שלום!