אז אנחנו כמעט אחרי,
כלומר נשאר עוד קצת יותר משבוע בגבס
אבל החלק הקשה והמסחרר כבר מאחורינו ואפשר להביט אחורה ולהסדיר את הנשימה
אני רוצה לספר כמה כוחות החיים וכוחות ההסתגלות מפעימים ומרתקים, ונוסכי בטחון:
התינוק שלי- חי
היום כמו שדייקה
ר ו ת ה
אחרי הכל הם חיים בהווה, שלא כמונו שרצים בין עבר לעתיד במיינד שלנו...
כשהוא התבעס- הוא התבעס
בכה מכאב, בכה מתסכול כשגילה שוב ושוב שהוא לא יכול לזוז
אבל הוא לא נשאר שם רגע אחד מיותר
לא שאל למה זה קרה לי
או ואם הייתי נזהר יותר
או איך פעם הייתי רץ חופשי ועכשיו אני מרוח פה
לא. הוא היה הילד שלי האהוב, השמח, המגלה את העולם ומגלה את עצמו ויכולותיו
למד למשוך את עצמו קדימה עם הגבס מסתובב לו ברחבי השטיח, מצביע על מה שרוצה, מפעיל אותנו,
נוצרה לנו שגרת חיים חדשה, מבוססת על פיסות מהקודמת
הרבה יותר פינוקים, הרבה יותר קשב, הרבה הרבה יותר זמן איתו, עליו
(איך באמת נוצרת המציאות העדינה הזו של עקרון הרצף עם ילד מוגבל שלא יכול להפעיל את עצמו שצריך עזרה או תיווך כל הזמן
אני בטוחה שלמשפחות רבות השאלה הזו כלל לא בסוגריים, אם אתם כאן- ספרו, הייתי רוצה לשמוע)
בהסתגלות שלי היו הרבה יותר מחשבות, מהסוג הנ"ל
אבל כשהרמתי אתמול ילדה של חברה גיליתי תוך עשירית השניה דבר מדהים:
איך אני מייד תומכת באגן- איפה שאין לה גבס,
ואיך אני מסובבת אותה בצורה המסוימת שלמדתי כדי לא להכאיב
וכמה היא קלה, וכמה רכה ומתרפקת בלי העטיפה הנוקשה הזו
ובאיזו קלות היא מטפסת על הספה ויורדת וניגשת לקחת משחק
הופתעתי עד כמה הגוף שלי, ההרגלים, התודעה הסתגלו מייד,
הגבס הוא כרגע המציאות הבלעדית שלנו
ורק המחשבות רצות מפה לשם קדימה ואחורה בין העבר לעתיד ובין הדמיון למציאות
זה מאוד יישב את דעתי