מקום לנשום

שליחת תגובה

כולנו זקוקים לחסד
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: מקום לנשום

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 10 פברואר 2019, 00:26

המשך בדף חיים חדשים
@}

מקום לנשום

על ידי בלבוסטה* » 09 פברואר 2019, 09:16

רוצה לציין שהצוות בפגיה ובטיפול נמרץ עושה עבודת קודש.
אנחנו כאמהות מתמקדות ברצון לשחזר את החום והמגע של הרחם אבל הן שם דואגות לחיים.
אז גם לקבל את זה שלא הכל כמו שהיינו רוצים, ויש צרימות ושילדים שמאושפזים שם - במקום להרגיש שהם מופקרים, להרגיש שהם הילדים של כולם, לא רק שלכם כרגע, כי זה מאמץ משותף לייצב לטפח, לשמור, לרפא, לדאוג לשמור מזיהומים.

וכן יש תינוקות שמגע או טילטולים או מגע בכמה מקומות בו זמנית מציק להם (למשל כשאחות בודקת ברגל ועל הראש יש יד), כלומר אלה לא המצאות, יש שם ניסיון.
יחד עם זה יש אחיות מעיקות, מציקות, שחוקות, אפילו רעות.
יש כמו שיש בכל מקום. וחשוב להישמר ולהשתדל, אבל גם להעריך ולפרגן ולכבד ולהקשיב ולנשום עמוק ולהבין שזה לא רק ממניעים צרים, זה יותר רחב מזה, הצרימות ושצריך לספוג חלק גדול מהן לטובת הילד שלכם.

תודה לאל על המחלקות האלה ועל הצוותים האלה ועל הקשיים הבלתי רגילים שהם מתפקדים תחתם יום יום שעה שעה כדי לגורם לתינוקות האלה לשרוד ובטוב.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 09 פברואר 2019, 04:52

<אה, עכשיו ראיתי שפתחת דף חדש (תתחדשי!), אבל לא רוצה לעשות בלאגן, אז משאירה את ההודעה שלי פה.>

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 09 פברואר 2019, 04:48

מקסים, מקסים מקסים.
כולכם - את, בעלך, השאיבה, הקנגורו, הדודה... וכמובן התינוקי!
הוא לחלוטין התינוק הכי חמוד בעולם. בזה אין ספק בכלל!

שבת שלום מליאור

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 09 פברואר 2019, 03:58

אויש זה שלח באמצע...

אמשיך לענות בדף החדש,

וגם אכתוב שם קצת על עניין הפגייה בהמשך לבשמת

(הדף הזה ארוך אז הטלפון שלי נתקע...)

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 09 פברואר 2019, 03:36

ניחוח, תודה :)

דוכיפת, לגבי העו"ס, ביררנו דרכה כמה דברים אחרים, טכניים. בינתיים נראה לי שיעבוד דרך הרופאה והאחיות, אם לא יעבוד אולי נעלה את זה גם מולה, למרות שלא בטוחה כמה זה משהו שהיא יכולה להשפיע עליו.

_מה יגרום לשחרור מהיר מהפגיה הרגילה? עליה במשקל? גיל לפי שבועות הריון?
מחשבות כפירה קטנות (וכנראה לא ריאליות): האם אפשר לברר מתי הוא יוצא מסכנה ולא זקוק יותר לבדיקות תדירות? האם אפשר לשאול אם אפשר להביא מיטת שדה מתקפלת ובאמת לישון לידו? האם אפשר ׳לדלג׳ על הפגיה הרגילה ולחזור הביתה (רק בתנאי שבעלך לוקח חופשה מהעבודה לשבועיים עד חודש ראשונים, או שאמא שלך עוברת לגור אצלכם לתקופה הזאת)?_
יש כמה תנאים לשחרור הביתה - מעל שבוע 35, לפחות 2 ק"ג - דבכים טכניים שנצטרך לחכות בשסילן, לא נראה שממש יתםשרו//וכל לבד את כל התזונה דרך הפה (בלי זונדה).

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 09 פברואר 2019, 01:42

התלהבות רבה - יצא חלב במשאבה!
אתמול שכבתי לי ושאבתי, משועממת כרגיל וכמעט נרדמת כי לא באמת יוצא כלום אף פעם.
הסתכלתי למטה ופתאום אני רואה חלב!
ולא רק טיפה או שתיים כמו בדרך כלל.
אבל רק בשד שמאל, כי ימין קצת עצלן....
התרגשתי ממש. בסוף יצא קצת גם בימין סה"כ בערך 5 מ"ל, שהתווספו למ"ל שסחטתי קודם.
בשאיבה הבאה כבר שאבתי רק במשאבה, ויצא 8, ואחריה 7.
זה אומנם עוד לא מכסה לו את כל הארוחה, אבל מתקדם יפה ואני מחכה כבר לזמן שיוכל לעבור לשאוב בלבד.
לצערי, בשתי השאיבות שאחרי יצא הרבה פחות... למרות שהחזה ממש גדוש. אז כנראה עדיין צריכה לשלב גם קצת סחיטה ידנית...
עכשיו הצלחתי להוציא 6, עם קצת סחיטה באמצע.

הצלחתי גם לקבע את המשאבה עם 2 גופיות, ככה שאני לא צריכה להחזיק ואז זמן השאבה נהיה קצת מנוחה. רק שאני לא יכולה ממש לשכב, שזה חסר לי.

בגדול אני גמורה , מחוסלת. מתה לנוח, כואבת לי הבטן. ולא התכווצויות מהסוג שצריך להיות, אלא ההרגשה שהיה עליה עומס יתר וזה מרגיש לי לכיוון לא בריא...
אתמול היה סה"כ יום מעולה. פיציק היה עלינו מלא שעות. 3 שעות עליי בבוקר, 4 שעות על בעלי בצהריים, שעה בערך על דודה שלי אחה"צ, ובערב עוד שעה עליי ואז לא יודעת כמה על בעלי.
כל היום הוא היה מבסוט ורגוע.
ישן בשקט, ולפעמים התעורר קצת, ואז היה עם עיניים פקוחות. כל כך יפות.
כשעשו לו בדיקת דם כואבת, מראש שמתי לו יד על הראש והוא החזיק לי את האצבע. במהלך כל הבדיקה פקח עיניים גדולות והסתכל עליי, מחזיק לי את האצבע חזק חזק. לא בכה בכלל. דיברתי איתו ואמרתי שאני יודעת שזה כואב והוא ממש מתאפק ותכף ייגמר.
גם כשבעלי שר לו שירים הוא הסתכל עליו.

בצהריים השתחררתי מהמחלקה.
שוב ביזבזתי את זמן מנוחת הצהריים שלי על מעברים. שוב התרחקתי קצת מפיציק, עכשיו מחוץ לבניין בכלל.
אמא שלי הזמינה אותנו למלונית ל4 ימים. אחרי זה נראה מה נעשה. שוב לעבור ממקום למקום כדי למצוא מיטה ללילה.
בדרך קניתי לנו קצת בגדים כי נגמרו לנו ולא הספיקו להביא לנו נקיים.
מה שכן, דודה שלי הייתה אלופה ממש ומהבוקר לא הפסיקה להסתובב בסידורים בשבילי. הביאה לי משאבה בהשאלה, קנתה כל מיני דברים שהייתי צריכה , עזרה במעבר.
הלכה להיות איתו קצת שאני ובעלי נוכל לשבת לאכול. חשבתי שאחר כך גם אנוח, אבל כבר התגעגעתי אליו מדי אז הלכתי אליו שוב.

מצד אחד צריך לחלק את הזמן, כדי שאף אחד מאיתנו לא יקרוס. והכי חשוב זה לא יהיה לבד.
אבל מצד שני, אני רוצה להיות איתו בעצמי. אני מתגעגעת אליו וקשה לי לראות אותו כל כך מעט....

בערב החזקתי אותו וניסיתי לשאוב תוך כדי. היה מאוד לא נוח וכמעט לא יצא כלום.
בעלי לקח אותו וניסיתי שוב, עדיין כמעט ולא יצא.
יצא אולי 2 מ"ל, ומרוב שהייתי עייפה ומבולבלת, חלק נשפך ונשאר לו רק אחד... ממש התבאסתי.
חשבנו שאשאר בתחילת הלילה ובעלי יישן קצת, אבל הגעתי למצב שכל הגוף כואב והתפרים ממש דוקרים אז בסוף החלפנו והלכתי לחדר לישון.
ההליכה הייתה לי ארוכה ומתישה, הלכתי לאט והכל כאב.
הגעתי על 4 לחדר, התארגנתי קצת ונשכבתי לישון.
לפני חצות התעוררתי. שמחתי שקמתי בזמן לשאוב, אבל הרגשתי נורא. הבטן כואבת וכל הגוף רועד מקור ועייפות.
התלבשתי חם והפעלתי חימום.
חזרתי למיטה ועכשיו אני שואבת.
יוצא אבל לא המון.
בעצם יצא שארוחה אחת קיבל רק מ"ל אחד שלי, ובאחת לא יקבל בכלל . מקווה שעד הארוחה של 4 אצליח לשאוב מספיק.
וכנראה גם לא אלך להביא לו את זה כמו שתכננתי, אלא אשאר כאן לנוח כי אני מפחדת לקרוס או להיות חולה. הגוף שלי חייב מנוחה.
מקווה שבבוקר ארגיש טוב יותר ואלך להיות איתו.
ככל שעובר הזמן אני רק רוצה להיות לידו יותר ומתגעגעת כשאני מתרחקת.

אני לא אובייקטיבית, אבל הוא לחלוטין התינוק הכי חמוד בעולם.

אתמול ביקשתי מהרופאה לדבר איתה, הרגשתי שחסרה לי איזו שיחה כללית על המצב. דיברו איתי מסודר רק מיד אחרי הלידה, כשעוד הייתי בהתאוששות אחרי התפרים. די אאוט...
האמת לא הייתי בטוחה מה אני רוצה לשאול, אבל הרגשתי שאני צריכה קצת סדר. למזלי בדיוק בעלי הגיע אז ישבנו איתה יחד.
היא הסבירה קצת בכלליות וקצת על המצב. הרוב די ידעתי אבל היו דברים שזה ארגן לי וגם שאלתי עוד קצת שאלות.
אמרה שסה"כ הוא נחשב תינוק יציב, ובעיקרון אמור לרדת בקרוב לפגיהב אבל אין שם מקום כרגע. שמחתי מאוד. מקווה שלא יהיה מקום עד סוף החודש.
בעלי היה גיבור והעלה כמה עניינים שמפריעים לנו.

ביקשנו שיודיעו לנו לפני כל בדיקה מיוחדת, כמו אולטרסאונד או צילום. היא אמרה שהיא מתנצלת שלא הודיעה אתמול, לא חשבה על זה כי היה לה יום עמוס. מבינה שעבורה זה משהו ברור מאליו ושגרתי ועבורנו זה חשוב. הדגשנו שאנחנו לא מאשימים או באים בטענות אלא רק רוצים להביא לתשומת הלב.

אמר לגבי האחות. היא שאלה מה בדיוק מפריע לנו והוא הסביר בעדינות. היא הגיבה בצורה עניינית, דיברה בכנות והרגיש שיש אוזן קשבת.
אמרה שכבר יש להן סידור עבודה לסופ"ש אבל היא תנסה לדאוג לזה בינתיים (אולי התכוונה שתדבר עם האחות הזאת ), וביום ראשון שנלך להגיד גם לאחראית על האחיות.
הרגשתי כמו בעבודה, כשהורים מתלוננים על סייעות שלא מתפקדות לדעתם באופן מתאים. אני הרי כל היום רק משתגעת מסייעות שנותנות לילדים לבכות. מתכננת חינוך ביתי ולעקוף את העניין הנוראי הזה. ובסוף נתקעת עם זה כשהתינוק בן 3 ימים...
אחה"צ בעלי אמר לי שראה את האחות הזאת מגיעה למשמרת, ואני מאוד נלחצתי. לשמחתי בסוף היא לא הייתה איתנו.

בנוסף, ביקשנו אישור שעוד אנשים חוץ מהסבא וסבתא ייכנסו , כי הם לא מצליחים להגיע הרבה.
היא אמרה שבסדר ושניתן לה רשימת שמות (כמה קבועים ספציפיים). אישרה בינתיים לסופש ובראשון נדבר עם האחות האחראית שזה יהיה קבוע.
אז אתמול דודה שלי נכנסה ומחר כנראה אחותי תוכל גם. דודה שלי תוכל לבוא עוד איזה פעמיים במהלך השבוע להיות איתו.
צריך לחשוב מי עוד יוכל לבוא באופן קבוע יחסית.

הייתי מאוד מרוצה מהשיחה.

אני חושבת שהם רואים כמה חשוב לנו וכמה אנחנו שם. האחיות מתלהבות שאנחנו עושים מלא קנגורו.
אחת האחיות אמרה שלא כל פג מגיב לזה כל כך טוב, יש כאלה שיורד להם החום גוף. אבל הוא ממש שומר טוב על חום עלינו.
פיציק הוא אחד היחידים שכמעט לא נשאר לבד. אתמול עברתי ליד חדר אחר והתינוק שם ממש בכה. היה לי מאוד קשה לא לגשת אליו להרגיע ...
אחת החששות שלי מהמעבר לפגיה זה שאני משערת שיש שם מלא רעש של תינוקות בוכים, ולא רוצה שפיציק יצטרך לשמוע את זה כל היום...

ולסיום, למרות שכל הזמן יש לי עוד מה לכתוב...

אתמול בערב תכננתי שבעלי יישן קצת ואז יבוא להחליף אותי.
אבל הרגשתי שאני רוצה לפגוש אותו קצת, אז אמרתי לו לבוא להיות איתנו.
הוא בא בסביבות 7.
פיציק היה עליי ובעלי ישב לידי.
ישבנו ודיברנו קצת. שיתפנו חוויות. מה כל אחד אוהב לעשות איתו, מה אנחנו שרים או מספרים לו.
פיציק קיבל חלב, ובזמן ארוחת השישי שלו שרנו לו שירי שבת, ליטפנו ונישקנו.
הרגע הכי מקסים שהיה כל היום. שסוף סוף הרגשנו משפחה.

מקום לנשום

על ידי דו_כיפת* » 08 פברואר 2019, 15:33

את אמא מקסימה, פשוט כיף לעקוב אחריך.
שולחת לך (())
טיפ קטן לגבי האחות שלא מתאימה: נסו בעזרת העוסית של הפגיה. ביום ראשון היא כניראה תהיה שם. בחויה שלי הן אוהבות להרגיש שנעזרים בהן. לנו זה עזר
@}

מקום לנשום

על ידי בשמת_א* » 08 פברואר 2019, 14:42

ברגע שיצאת מבית החולים עם התינוק ואת חוזרת כעבור שעה כי התינוק העלה חום ומאשפזים אותו - אין דבר כזה לאשפז תינוק בלי הורה. פשוט אין. ההורה ישן ליד התינוק/הילד המאושפז, כל פעם מתחלפים, לא משאירים תינוק לבד בבית החולים.
אבל פג שרק נולד - זה כנראה לא בן אדם. אפשר לסלק את האמא ולהשאיר אותו לבד בבית החולים.
כל שניה שהוא עלייך היא קריטית לבריאותו ולהישרדותו לטווח קצר וארוך. אתם נהדרים. מחזקת אתכם {@

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 08 פברואר 2019, 09:52

פרח,
פשוט בא לי לחבק אותך ואת בעלך ואת האוצר הקטן שלכם. אתם משפחה כל כך חמודה! תודה שאת משתפת!
מה יגרום לשחרור מהיר מהפגיה הרגילה? עליה במשקל? גיל לפי שבועות הריון?
מחשבות כפירה קטנות (וכנראה לא ריאליות): האם אפשר לברר מתי הוא יוצא מסכנה ולא זקוק יותר לבדיקות תדירות? האם אפשר לשאול אם אפשר להביא מיטת שדה מתקפלת ובאמת לישון לידו? האם אפשר ׳לדלג׳ על הפגיה הרגילה ולחזור הביתה (רק בתנאי שבעלך לוקח חופשה מהעבודה לשבועיים עד חודש ראשונים, או שאמא שלך עוברת לגור אצלכם לתקופה הזאת)?

שיהיה לך יום שופע בהחלמה, בחלב, בחיבוקים עם שני המתוקים שלך.

מקום לנשום

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 08 פברואר 2019, 08:53

איזה יופי שהוא מתחזק ואיזה יופי שיכלת להחזיק אותו כל כך הרבה זמן עלייך !
_סחטתי לו 4 מ"ל!
וואו איזה יופי!
<מחיאות כפיים סוערות>
._

אני ממש מתפעלת מכמה שבטבעיות את אמא , כל התיאורים שלך של איך את מדברת איתו, מרגיעה אותו, מתווכת אותו לאחות הלא נחמדה,
זה ממש יפה! את אמא במהות שלך , ואמא נפלאה !

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 08 פברואר 2019, 08:53

תודה @}

בעלי אמר שידבר עם הרופאה ויבקש שהאחות ההיא לא תהיה איתנו יותר. יסביר בעדינות שהיא טובה ומקצועית אבל לא מתאימה לגישה שלנו ואני רגישה וזה קשה לי. הלוואי וזה יעבוד. אתמול היה לי נורא בגללה, והיום ממש רגוע ונעים.
אני שוכבת על הכורסא, והוא ישן ברוגע באינקובטור. אני חושבת שהזמן עליי ממש הרגיע אותו.
הלוואי ונצליח לקחת אותו ככה לפחות פעמיים ביום, לזמן ארוך. פעם אני ופעם בעלי.
עד עכשיו זה היה לחצי שעה-שעה, וזה לא מספיק.

ביקשתי היום שיעשו את הבדיקות המציקות בנוכחותנו. לא תמיד תמיד אפשרי כי זה בזמנים ספציפיים ולפעמים אנחנו לא מצליחים להיות פה רצוף, אבל לפחות שלא ייצא שהולכים רגע לשירותים וכשחוזרים מגלים שעשו לו בדיקת דם.
האחות היום נחמדה ואמרה שבטח, והיא מבינה.

יש דברים שפחות קריטיים לי, למשל החלפת חיתול. נחמד לי להיות אבל זה לא משהו שמציק לו אז מקסימום אם פספסתי אז לא נורא.
או כל מיני שטויות שהם מחליפים בין הצינורות וכאלה, וזה לא נכנס ויוצא לו מהגוף.

באוכל אני כן מעדיפה להיות, כדי שיקשר אכילה אלינו וינסה גם למצוץ קצת תוך כדי.

העקב שלו נראה זוועה מרוב שמחוררים אותו... אבל לפחות תדירות הבדיקות מתחילה לרדת, פעם ב6 שעות ולא 4. הלוואי וזה יפסיק כבר...

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 08 פברואר 2019, 08:37

סחטתי לו 4 מ"ל!
וואו איזה יופי!
<מחיאות כפיים סוערות>
.
פרח את פשוט אשה אלופה, מדהימה, ממש אמא למופת. כל כך מרגש לקרוא אותך, מחמם את הלב.
נכון שלילדון יש התחלה קשה אבל הוא הולך לגדול ילד אהוב ומאושר כי יש לו הורים מקסימים ואני בטוחה שזה יתעלה על הכל (-:
.
שולחת לך המון המון חיבוקים שמחים
(()) (()) (()) (()) (())

מקום לנשום

על ידי ענ_בל* » 08 פברואר 2019, 07:29

מזל טוב, פרח. מרגש מאוד. אני קוראת אותך בשקט מאז שפתחת את הדף.

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 08 פברואר 2019, 07:19

פרח, את מדהימה, מדהימה!!
@}

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 08 פברואר 2019, 06:39

שעתיים וחצי שהוא עליי.
הוא פשוט מהמם.
סחטתי לו 4 מ"ל!
בהתחלה הוא קצת רטן כי לא אהב שזזתי, אבל בסוף התרגל.
והכי כיף, כשבורחת טיפה, אני יכולה לקחת עם האצבע ולהכניס לו לפה, במקום שהיא תתבזבז.

לא ייאמן איזה הבדל עושה האחות.
זאתי כזאת נחמדה ורגועה, לא מתערבת בכלום. מדי פעם רק שואלת אם הכל בסדר. שאלה אם אני צריכה לשירותים (האמת שכן, אבל מתבאסת להחזיר אותו, אלך כשיצטרך לחזור גם ככה לבדיקות).

כזאת אווירה רגועה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 08 פברואר 2019, 05:34

השאיבה הולכת לאט וקשה, זה מתסכל.
מצליחה להוציא לו בערך מ"ל וחצי לארוחה, וזה לוקח לפחות שעה (חלק מהפעמים עשיתי את זה ברצף וחלק מפוצל, אבל הכמות בערך אותו דבר).
מרגישה שיש חלב, אבל ממש קשה להוציא אותו.

ממש מחכה כבר שאצליח לשאוב את המכונה, וייצאו כמויות נורמליות בזמן סביר.
איזה הבדל זה, לחבר את המכשיר ולחכות , מול לסחוט טיפה טיפה כמו עכשיו

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 08 פברואר 2019, 05:29

הוציאו לו את החמצן. פעם ראשונה ראיתי את הפנים שלו בלי זה.
הוא כזה יפה.

הוא עליי. הרגעים המאושרים של היום שלי.
שאלתי אם אפשר להרים אותו אחרי האוכל, והאחות הציעה שאקח אותו תוך כדי.
אז הוא שכב עליי ואכל (דרך הזונדה). ניסיתי לתת לו גם למצוץ אצבע אבל הוא לא רצה.
הוא כל כל רגוע.
ברור לי שזה מה שהוא רוצה כל היום, כמעט כל פעם שהוא בוכה.
אני גמורה מעייפות, מזדקפת בכורסא כדי לא להרדם. מפחדת שאולי זה מסוכן, אבל לא מסוגלת להחזיר אותו. כל כך טוב לו.
שותה מים, מתאמצת להיות ערה.

מדי פעם הוא זז בחוסר נוחות.
אני מניחה יד, אומרת שששש והוא מיד נרגע.

אם רק הייתי יכולה לשכב צמודה אליו כל היום.

מרגיש כאילו כמו שהדברים עכשיו היינו יכולים למשוך ככה חודש. גמורים מעייפות אבל שורדים ואיתו.
אבל תכף ישחררו אותי, לא יהיה חדר לישון בנוחות.
והוא משתפר, אז יעבור מטיפול נמרץ לפגיה הרגילה.
שזה מעולה הוא מתחזק, אבל שם הרבה פחות סימפטי ממה שהבנתי. אני אלך היום לראות.
פה הוא בחדר לבד, לרוב די חשוך ושקט (מלבד רחשי מכונות וקצת צפצופים). ישצלו אפילו שמיכת ולאים חמודה שמכסים לו איתה את האינקובטור כדי להחשיך יותר.
יש כורסא ומשאבה בשבילי.

בפגיה זה אמור להיות הרבה מיטות מופרדות עם וילון, וכיסא פחות נוח ליד המיטה. לא יודעת איך נעביר שם שעות בלילה... ולא יודעת אם אוכל לשאוב לידו.

מקווים בימים הקרובים להישאר במלונית. לא יודעת איך אצליח ללכת משם לפגיה, זה רחוק ואת המרחק של עכשיו אני בקושי שורדת.. אבל יותר טוב מכלום.
אם יהיה נוח אולי ניקח עוד כמה ימים. רוצה להגיד שאולי נישאר שם כל החודש, אבל יהיה מדובר על סכום מטורף באמת.
יש פה חדר אימהות עם כמה מיטות, אם יהיה מקום פנוי אולי אוכל לישון שם.
לבעלי לא יהיה איפה לישון, אולי הוא יישן אצל חברים שגרים קרוב.

בגדול אם רק הייתה לי מיטה לידו הייתי פשוט ישנה שם עד שישתחרר הביתה וזהו. לא ממש צריכה שום דבר מעבר. אבל חייבת לשמור על עצמי במידה סבירה, גם בגלל הכאבים וגם כדי שאצליח לשאוב.

ממש לא רואה את עצמי חוזרת הביתה בלעדיו.
לא יכולה לדמיין שאפתח את הדלת ואכנס פנימה כשהוא פה באינקובטור.
מחכה ליום שנלך הביתה יחד והוא יישן צמוד אליי כל הלילה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 19:30

אוף איזה יום סיוט.
הייתה האחות המעצבנת, כל הזמן נצמדת לכללים ומעירה על כל דבר.
בהתחלה צחקנו על זה. היא נוזפת לא רק בנו, גם באחות שהייתה לפניה - למה לא כתבה תאריך, למה לא שמה את הדף במקום וכאלה.
החלטתי לא להתייחס אליה יותר מדי, והבטחתי לפיציק שאני אספוג את השטויות שלה במקומו.

ישבתי אצלו בחדר לשאוב כשבעלי הלך לסידורים ולאכול. הלך יחסית בסדר, הייתי גמורה מעייפות אז לא יצא המון חלב וכמעט נרדמתי על הכורסא. אבל שאבתי מ"ל אחד.
היא נכנסה לבדוק משהו וטרחה להעיר לי שכדאי שאשב זקוף כי ככה ייצא יותר. אמרתי שממש קשה לי לשבת זקוף בגלל התפרים והבטן, היא עשתה פרצוף ויצאה.
התעלמתי.

כשעשתה לו בדיקות די התעצבנה עליי שאני רוצה לשים עליו יד, זה הפריע לה לעבוד. כל הזמן אמרה לי לחכות לאחר כך. לא הבינה שכל המטרה זה שארגיע אותו עכשיו כי זה לא נעים לו...

הלכתי רגע לשירותים וכשחזרתי הוא בכה ממש. רציתי לגשת אליו מיד, והיא נכנסה ונזפה שלא שטפתי ידיים עם הסבון האדום (שטפתי בסבון רגיל). שטפתי מהר וניגשתי אליו.
והיא ברקע אומרת לי שלא נורא שתינוקות בוכים, זה רגיל וככה הם מביעים את עצמם.
בד"כ הוא נרגע ממש מהר והפעם לקח לו זמן.
היא עמדה מעליי ולא הפסיקה להעיר, לא לגעת ככהב כן ככה. לא להזיז את היד, הם לא אוהבים את זה (מה את אומרת? אני מרגיעה אותו ככה כבר יומיים, אם הוא לא אוהב איך הוא נרגע? אני שמה עליו יד עם מגע עמוק ומנענעת בעדינות מצד לצד).
שיגעה אותי וניסתה להתערב לי. בסוף הוא נרגע, היא יצאה ואני בכיתי....

תכננתי כבר ללכת לחדר כי לא הרגשתי טוב, אבל הבנתי שאין מצב שאני משאירה אותו לבד איתה.

בהמשך בעלי חזר.
רציתי ללכת לנוח, אבל אס הואצשוב התחיל לבכות, והפעם ממש חזק.
שמנו יד, ניסיתי להכניס לו אצבע לפה, לתת לו להחזיק אצבע. כלום לא עזר.
האחות שוב באה להתערב ולנזוף ולהציק.
עזבתי לרגע את המגע והוא נרגע, אבל אחרי רגע התחיל שוב.
אז היא אמרה לא לגעת כי זה מפריע לו (לא הגיוני כי הוא התחיל לבכות לפני שנגענו בו, בגלל זה נגענו. ומה היא מצפה? שנסתכל עליו בוכה ולא נעשה כלום?).
בסוף אחרי דקות של בכי הוא נרגע כשהיד שלי על הראש שלו והוא מחזיק לי את האצבע.
בכיתי ממש, לא עומדת בזה יותר.
כל מה שרציתי זה להחזיק אותו עליי לחבק ולנשק. בטוחה שזה היה מרגיע אותו ברגע.

האחות באה ורצתה לעשות לו בדיקות. הציעה לחכות 10 דקות, ואמרתי שעדיף. שיהיה רגוע קצת, רק עכשיו הפסיק לבכות.
נראה שהיא לא מרוצה מהתשובה שלי, נראתה כועסת. אבל יצאה.

הגוף התחיל לקרוס. התפרים כואבים, הבטן מתכווצת וכאבים בכל מיני נקודות.
אני חייבת לשכב אבל לא מסוגלת לשחרר, לעזוב אותו.
בחיים לא האמנתי שהתינוק הקטן שלי יישאר בלעדיי, יבכה ואני לא אהיה שם בשבילו. הוא רק בן יומיים...

בעלי הבטיח שהוא ישמור עליו, ביקשתי שירגיע אותו בזמן הבדיקות. גם אם היא לא מרשה...
הדבר היחיד שמחזיק אותי זה שהמשמרת שלה נגמרת עוד מעט.

נקודת אור קטנה - באופן מפתיע היא הציעה לי להחליף לו חיתול. אז החלפתי לו פעם ראשונה!

אז הלכתי לחדר, אכלתי קצת אוכל מגעיל של בית חולים, ואני אמורה לשאוב. אחר כך מקווה לישון קצת. והלוואי ואוכל להחליף את בעלי בלילה, שלא יקרוס לגמרי.

מקום לנשום

על ידי בלבוסטה* » 07 פברואר 2019, 13:53

_יצא הקטן.
היום ב11:00, 1.650 ק"ג.
לידה נרתיקית. לא בדיוק מה שתכננתי, אבל יכל להיות יותר רחוק מזה...
הלידה עצמה סה"כ עברה ממש בסד_


יאאאא מזל טוב! וואו!
איזה מרגש.

בטח גם קצת מבהיל ומטלטל והכל יחד. אבל ברוך השם, שרק יתחזק ואתם תתחזקו ותחזרו הביתה מהר.

נתקלתי עכשיו בדף, והצלחתי לקרוא לבקיטועים מה עובר עליכם.
לא פשוט.יכולה לומר מנסיוני:

תמל זה מצוין, זו המצאת המאה, לגמרי לגמרי בסדר
להניק זה נהדר, זו המצאה מהטבע, לגמרי לגמרי בסדר
להניק חלקית ולתת תמל חלקית זה מעולה, זו המצאת הדור, לגמרי לגמרי בסדרכל הדברים האלה ואחרים, השהייה לידו , המגע, החיבוק, הנוכחות שלכם, הטיפול, האכפתיות, הטעויות וכל המסביב הכל זה חלק מההורות.
והכל הכל מורכב מחלקים קטנים בהורות.

הנקה זה חלק קטן.
וחיתולים בלי חיתוליםז ה חלק קטן
וקבלת הפנים לעולם זה חלק קטן
והביחד שלכם אחכ בבית לכל החיים זה החלק המשמעותי.
יש המון חלקים קטנים שמבינים כמה הם קטנים ממרחק הזמן.

אני הנקתי ממש מעט, כמעט לא מורגש ויכולתי יותר רק שזה היה כרוך בהמון השקעה ועבודה ועייפתי.
אם את מכירה אותי מהבלוג שלי פה אני עייפה כרונית ובטח אחרי לידה וגם לא היתה לי רשת תמיכה כלל, אז ויתרתי.
אפילו זו לא היתה החלטה, זה פשוט זרם לכיוון של ויתור.

וזה בסדר. באמת. כי יש מיליון דברים אחרים שנלחמתי עליהם והם חשובים מאוד ומרכיבים את ההורות שלי.

לגבי זה שהוא בן, אין על בנים ולייש שניים. אין אין אין ואל הייתי מחליפה לרגע ואל בגלל שאני כבר מכירה אותם. האמיני לי שכשהסייעות עושות להם קוקיות, שני היפיופים שלי נראים כמו בנות מרוב שהם יפים ואני לרגע אחד לא מעזה לדמיין אותם בנות על באמת.

ואין קשר בין התרפקות למיגדר.
מנסיוני שוב, חום זה בדרכ עניין מולד אבל אצלי אחד מגיל אפס אהב וחיפש חיבוקים ונשיקות ואחד סלד והיה בוכה שמתעסקים איתו.
בשלב מסויים זה שסולד התייאשממני ומאיחו החבנקים והצטרף לזה והיום הוא משגע את שנינו בחיבוקים ונשיקות ואני כמו פולניה מרוקאית שואלת אותם פעם ביום אם גם כשיהיו גדולים הם יחבקו וינשקו את אמא המון המון המון והם עונים כן בחיוך.
תעודת ביטוח זה דבר חשוב ואני אל מתכוונת לוותר להם.

בקיצור אין על בנים ממיליון סיבות שאת תגלי לבד. זה פשוט הרבה יותר פשוט רוב המקרים, זה מעניין סופר, וזה מעשיר. דווקא כי את מהצד הנגדי. אני היום מבינה טוב יותר את עולם של הגברים הוקטנים שלי עוד ממש קטנים, כי אני רואה טוב יותר איך הראש זה עובד מגיל אפס עם כל ההשפעה שלי ויש הרבה ממנה, זה עובד אחרת, ואלוהים עדי כמה זה כיף האחרות הזו.

מזל טוב והרבה נחת.
ותנוחי ותתחזקי. אין שום יתרון באשפוז בטח לא של ילד שלך, אבל את כן יכולה לנוח בזמן הזה לצבור כוחות לימים שאחרי כשתהיי איתו 24/7.

מקום לנשום

על ידי דו_כיפת* » 07 פברואר 2019, 13:21

אוהבת אותך @}
קוראת אותך @}
עוקבת בנשימה עצורה @}

את נשמעת אמא מקסימה: רוצה הכי טוב בשביל הילד שלה וזוכרת שכשיש לה כוח זה הכי טוב בשבילו (())

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 12:46

אה ושכחתי לכתוב שאחרי הלידה עשו לי בדיקה ומסתבר שהיה לי GBS ואם הבנתי נכון כנראה זאת הייתה הסיבה לירידת מים.
הוא קיבל אנטיביוטיקה בשביל זה, והיום אמרו לי שהפסיקו לו אותה (מוזר, נראה לי שהיו אמורים להמשיך עוד כמה ימים ... אשאל את הרופאה)

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 12:28

תודה. ותודה על הקישורים, אני אקרא לאט לאט.

שאבתי עוד קצת, ואז ניסיתי לישון.
ישנתי שעה במהלכה העירו אותי 3 פעמים... פעם אחת כדי לקחת קלקסן, פעם אחת לבדוק לחץ דם ופעם אחת כדי.... לשאול אם אני רוצה לחמניה!
רציני בשביל זה היא העירה אותי??
כל פעם שהעירו אותי תקף גל של התכווצויות. הן נהיו ממש כואבות, אני בקושי מתמודדת כבר... לקחתי עכשיו שוב אקמול.

בעלי ישן 3 שעות אחרי שלא ישן כל הלילה. די הכרחתי אותו כי הוא לא רצה להשאיר את פיציק לבד... אבל הוא חייב לישון מתישהו.
עכשיו עלה אליו שוב ולקח אליו את החלב שלי.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 פברואר 2019, 11:11

מזל טוב פרח!!
שולחת איחולים להרבה כוחות וחלב לך ובריאות ושגשוג לקטן.
את אלופת עולם, באמת.
(טלי ב. אני קוראת פה מדי פעם בשקט)

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 פברואר 2019, 10:37

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

הנקת פגים (2002-01-06T12:22:00)

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 פברואר 2019, 09:59

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

סיפור הנקה פגה עומר (2011-03-04T14:59:15)

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 08:17

_משתפת שילדתי בעין כרם לפני לא מעט שנים גור באותו המשקל בדיוק. לאט לאט הצלחתי לשאוב ולהזין אותו מהחלב שלי בלבד ואחרי כמעט חודשיים גם לעבור להנקה מלאה!
היום גובהו כבר יותר מ1.80...._
מאוד מרגש לקרוא.
הלוואי הנקה מלאה, כרגע משתדלת לקוות לחלקית כדי לא להתאכזב אם זה לא יגיע לשם..
למטר 80 כנראה לא יגיע (אין לו מאיפה), אבל בינתיים עושה רושם של תינוק חזק ואקטיבי, כמו שהיה בבטן.

האם תרצי שאתרום לך חלב? זה רלוונטי בכלל בפגייה
בספק שזה רלוונטי, הם מאוד מקפידים וחוששים מזיהומים וכאלה. אבל ממש תודה על ההצעה!!

אולי יש אפשרות לנסות לשאוב בשכיבה על הצד?
פעם ראשונה אתמול שמעתי על האופציה הזאת, אולי אנסה לראות איך הגוף מגיב.
היועצת אמרה אתמול שכשאשאב עם המשאבה אז עדיף דו"צ כי זה יעודד יותר ייצור חלב (ידמה לגוף מצב של תאומים), אבל אם מדי פעם יהיה לי יותר נוח על הצד, כל פעם צד אחר, אז אין בעיה.
כרגע יוצא חלב רק בסחיטה ידנית, טיפות טיפות כל פעם. אבל הן כן גדולות ונוזליות יותר. ויוצאות יותר בקלות מאתמול.

ניחוח, לגבי האוכל - רסק תפוחים נשמע טוב, אבקש שיביאו לי. אני אוהבת.
פירות אני אוכלת מעט, אגוזים בעלי הביא לי כי ביקשתי אבל בתכלס לא מתחשק לי ולא נגעתי בהם.
סלטים קנויים לא תמיד טעימים לי, כנראה בגלל התיבול (זה אף פעם לא שמן זית טעים עם הרבה לימון, אלא איזה רוטב שמן זית-לימון תעשייתי). אמא שלי קנתה לי סלט פסטה ואכלתי שליש ממנו... אבל אולי אנסה שוב כי זאת אכן האופציה הכי סבירה.

בגדול קצת מרפה בעניין האוכל, רק דואגת לא להיות רעבה מדי. אוכלת שטויות די כמה שמתחשק לי...
כמו שגם לוקחת אקמול כדי שאצליח לתפקד קצת, למרות שבד"כ אני צריכה להגיע למצב שאני חצי מתה כדי לקחת כדור.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 08:06

מה שהכי קשה לי, יותר מהשאיבות, יותר מאיך שאני מרגישה ואפילו יותר מזה שאני לא רואה אותו,
זה העובדה שהוא צריך לסבול כל כך הרבה טיפולים ופרוצדורות לא נעימות.

ברגיל הוא -
עם חמצן באף, זונדה בגרון, אק"ג על הגב, עירוי לוריד, מד סטורציה על עקב אחד ובדיקות דם כל 4 שעות בעקב השני. צמיד על היד או הרגל.
עכשיו גם עם כיסוי עיניים בגלל הפוטו.
אתמול גם עשו לו אולורסאונד מוח...(כשהוא היה בבטן הוא ממש לא אהב אולטרסאונדים...).
מקבל אנטיביוטיקות, מלחים ועוד כל מיני דברים, אני לא מצליחה לעקוב אחרי השמות של כל דבר.

על חלק ממה שעושים לו אני אפילו לא יודעת, כי אני לא שם כל הזמן. בעלי רואה יותר. וכל מיני דברים שעשו לו כשרק הגיע, ואני משתדלת לא לשאול כי כל פעם שאני שומעת אני נכנסת לדיכאון.
בכלליות אני משתדלת לדעת בערך מה קורה אבל דווקא לא יותר מדי.
בניגוד למצב נורמלי, שהייתי דורשת לדעת כל דבר קטן וכנראה גם מתנגדת לחלק... פה אני מרגישה שאין לי דרך להבין חצי ממה שקורה, ואין לי שום יכולת להשתמש באינטואיציה כדי להחליט אם זה טוב או לא, כי אין לי הבנה בפגים. הצרכים שלו אחרים, היכולות של הגוף שלו שונות לגמרי ממה שאני מכירה אצל תינוקות.
ואין לי זמן לקרוא וללמוד את זה לעומק...
מעדיפה להשקיע את הזמן בשאיבה ובמגע איתו.
אז משתדלת להרפות, לתת לרופאים לעשות את שלהם ולשמור אותו בחיים.
מחכה לרגע שהוא ייצא משם ואוכל לטפל בו כמו שאני רוצה ומאמינה.

בינתיים אומרת לו כמה אני אוהבת אותו, ומצטערת שלא הצלחתי לשמור אותו עוד בפנים.
אומרת לו שאני מבינה כמה הכל לא נעים, ועוד מעט הוא ייצא הביתה ואז נוכל להתחבק כמה שאנחנו רוצים.
כמה שאפשר משתדלת לשים יד בזמן שעושים לו משהו לא נעים. להרגיע לפני ואחרי.

בעלי המקסים היה איתו כל הלילה ושלח לי הודעה שהוא גילה משהו - אחרי שעושים לו את הבדיקות, הוא אוהב שהוא שר לו מנגינות, כמו כשהיה בבטן. זה מרגיע אותו.

לארוחה של 7 הצלחתי להביא לו מ"ל, שזה שליש מהארוחה! לקח יותר משעתיים לסחוט...
בזמן ששמו לו את זה הכנסתי לו את האגודל שלי לפה והוא מצץ אותו. לא התנגד כמו בדרך כלל, ונראה שאפילו נהנה מזה. המשיך למצוץ אותה גם אחרי שנגמר האוכל. הרגשתי את החניכיים והלשון שלו, זה חמוד.

שלחתי את בעלי לישון, ואני עכשיו לידו.
כדי שאצליח לשרוד לאורך זמן וויתרתי כל להיות צמודה אליו ובמקום זה אני בצד על הכורסא עם רגליים מורמות.
אנסה לשאוב שוב בקרוב, ואמרו שלפני הארוחה הבאה אוכל להחזיק אותו (הייתה אחות מקסימה בלילה והיא הציעה את זה! שיעשו קצת הפסקה מהפוטו ויתנו לי אותו. ואמרה את זה לאחות שבאה להחליף אותה).
ואז אחרי שיאכל שוב אלך לנוח.

בעלי אומר שבלילה הרבה תינוקות בחדרים אחרים ממש בכו, והאחיות התקשרו להורים שלהם לקרוא להם.
פיציק שלנו לא בוכה המון, רק קצת לפעמים. ולרוב נרגע כששמים עליו יד. מקווה שכשאנחנו לא פה גם רגוע. הלוואי ויכלו להיכנס לפה אנשים נוספים, ואז היינו מגייסים חברים ומשפחה לעשות עליו משמרות כל היום...

מקום לנשום

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 07 פברואר 2019, 07:51

שמחה איתך על כל טיפה שיוצאת...
זו עבודה קשה אבל אני מאמינה שכל סחיטה כזו מקדמת את בוא החלב,
הלוואי שבקרוב יזרום ותמלאי בקבוקים בקלות!

והכי מובן שרצית את בן הזוג שלך לקצת זמן, זה גם חשוב...
באמת לתמרן בין הצרכים של כולם בסיטואציה הזו, אף פעם לא יהיה מושלם...
זה מזכיר לי את הגריין על אמהות ל-2 ילדים, אי אפשר לתת 100% לכל אחד בכל רגע, אז לנסות לתת 100% לסיטואציה בכל רגע...

האוכל נשמע ממש לא מזין, ואת עוד רגילה לאכול ממש בריא..
אני בבית חולים אכלתי רסק תפוחים כזה כמו גרבר , בלי סוכר, שהבאתי בתיק אוכל ללידה...
אפשר להביא אגוזים, פירות יבשים מחנות טבע
לקנות סלט בקפיטריה במקום כריך
שיביאו לך חמגשית עם שווארמה בלי פיתה (את אוכלת בשר?)

שיהיה יום טוב, ששניכם תתחזקו עוד קצת היום !

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 05:51

מחשבות על אוכל בבתי חולים.
איך זה נראה להם מתאים לאנשים חולים?
ארוחת ערב - 2 פרוסות לחם לבן, פסטה, גבינה לבנה, אשל, גבינה צהובה. טיפה חסה.. מרק שנראה מגעיל. לפחות הייתה קלמנטינה...
מאז שאני פה אני אוכלת בעיקר שטויות, או חלקים מהארוחה של הבית חולים, או שמישהו קונה לי איזה כריך או משהו. יוצא בעיקר לחם..
וכל הזמן יש לי חשק למיץ ושוקולד (קיבלנו מלא שוקולדים... משתדלת לא להתחרפן אבל בהחלט אוכלת מהם).

כמה חברות הציעו לעזור עם אוכל אבל מרגישה שאני עוד לא שם. גם פחות מתאים לי שיבואו כרגע, וגם לא יודעת מה לבקש שיהיה לי נוח לאחסן פה ולאכול בקלות.
אבל שמרתי את ההצעות להמשך, יש עוד חודש להעביר ככה...

חשבתי שאחזור לישון, הרי אני ערה מ2 וחצי.
אבל עד שסיימתי לשאוב ולכתוב (בערך הדבר היחיד שאני עושה חוץ מלישון ולנוח, לטלפונים למשל אני לא עונה בינתיים), נהיה כבר 5.
אז התקלחתי, אכלתי קצת, ועכשיו אנסה שוב לשאוב , אולי יהיה לי מה להוסיף לו לארוחה של 7. ואז אעלה אליו להביא לו.
מקווה שאצליח לשבת שם ובעלי יוכל לרדת קצת לחדר לנוח.

ממש מחכה כבר שיהיו כמויות כאלו של חלב שיתפסו לו ארוחות מלאות, ושייקח פחות זמן ככה שאספיק גם לבקר אותו מדי פעם.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 05:01

אתחיל מלספר בהתרגשות שסחטתי חצי מ"ל קולסטרום! נראה כל כך מעט, והוא מקבל עכשיו 3 מ"ל מטרנה 8 פעמים ביום... אבל זה אומר שיש התקדמות ואני מאוד מאוד מתרגשת.

אתמול כמעט ולא הייתי אצלו. שעתיים בבוקר, שעה וחצי אחה"צ ובערך חצי שעה בערב.
כל פעם כזאת הייתה משמעותית לי מאוד, אבל היה לי קשה שהוא נשאר הרבה זמן לבד.
בעלי קרס והיה ממש חייב ללכת לישון, ואמא שלי באה אבל בגלל שהתחילה להיות קצת מקוררת היה עדיף שלא תישאר איתו.
יצא שבין לבין השארנו אותו לבד, בכאב לב גדול.
מזל שהייתה משמרת של אחיות מקסימות.

אז למה לא הצלחתי להיות אצלו יותר?
בצהריים הלכתי לנוח. תכננתי לאכול, לשאוב, לישון טיפה ולחזור אליו. הייתי גמורה ממש.
אבל אז רגע לפני שנרדמתי הייתי צריכה לעבור מחלקה... זה לקח כמעט שעה, עד שעברתי, התארגנתי בחדר וכו.
עברתי לחדר פרטי, תנאים פיזיים, טובים יותר. כבר אחרי הלידה הציעו לי להגיע לפה, אבל לא ממש רציתי, כי זה רחוק יותר מהפגיה. עכשיו כבר לא ממש הייתה ברירה.
בהתחלה התבאסתי על זה, אבל עכשיו אני רואה שזה שהחדר פרטי מאוד עוזר לי לשאיבות אז יש בזה גם דברים טובים.

אז יתאצשגם לא ישנתי צהריים, וגם עליתי אליו אחרי השעה שתכננתי.
רציתי להיות איתו לפחות שעתיים, אבל קבעתי עם יועצת הנקה שתגיע, וממש כאב לי הגוף, והרגשתי שממש כדאי שאנוח טיפה לפני כדי שאהיה מספיק מרוכזת וערנית.

זאת מישהי שקיבלתי עליה המלצה מבשמת בעבר, ועכשיו מהפיזיותרפיסטית שלי, וגם ראיתי המלצות בפייסבוק.
הרגשתי ש-נו, מה הסיכוי שהיא פתאום תצליח להוציא ממני חלב. אבל לא יכול להזיק.
בעידוד פיזיו אפילו לא התקשרתי אליה (כי בטח להפיק שיחה כזאת היה לוקח לי עוד יומיים...). פשוט שלחתי הודעה וקבענו שהיא תבוא.
אפילו לא שאלתי כמה זה עולה, היא יכלה להגיד גם 2000 ש"ח והייתי זורמת (בסוך היא בכלל בהסדר עם הקופה וזה יצא ממש זול, הייתי בשוק).

אז הספקתי לשכב במיטה חצי שעה, ואז היא הגיעה. דיברנו קצת, ואז היא הראתה לי איך לסחוט. בצורה אחרת לגמרי מכל מה שהאחרות הראו לי עד עכשיו, ומיד יצאה טיפה קטנה.
התרגשתי מאוד, אבל פחדתי שלא אצליח בעצמי.
ניסיתי ויצאה גם! הן היו מאוד סמיכות, ונקרשו תוך שנייה. אבל אספנו אותן למזרק, גושים גושים של קולסטרום. כולן יחד פחות מגודל של אפונה.
אבל לא היה לי אכפת, הרגשתי שזה מתחיל להשתחרר.
ישבנו ככה שעתיים וחצי! סוחטות, אחרי זה קצת עם המשאבה, וקצת הסברים.

זה כאב מאוד. גם בשדיים וגם ברחם שהתכווץ בטירוף. הייתי עייפה וממש התקשתי להחזיק את עצמי.
אבל החלטתי שזאת המטרה היום, ללמוד איך לשחרר את החלב. להתחיל, כדי לבסס את זה להמשך. גם אם בסוף כלום מזה לא יגיע אליו לא היה לי אכפת, רק שאלמד איך.

הודיתי לה מכל הלב, וקבענו להיפגש שוב כשאוכל להתחיל להניקמאותו.

אחרי שהיא הלכה הייתי מחוסלת לגמרי, אבל מאוד רציתי ללכת לתת לו את החלב.
לקחתי 2 אקמול כדי להרגיע קצת את הבטן ועליתי אליו בהתרגשות רבה, עם מזרק עם גושישים קטנים.

בדיוק היו ההורים של בעלי, זה לא הכי התאים לי באותו רגע אבל לא היה לי אכפת מכלום.
אמרתי שלום חטוף ומיד התיישבתי לידו. לקחתי כל פעם גוש קטן על האצבע והכנסתי לו לפה.
הוא לא הכי התלהב, זז וסגר את הפה. אבל מדי פעם כן מצץ את האצבע. חלק נכנס לחלק נשאר על השפה.
ליטפתי אותו ודיברתי אליו.

רציתי להישאר עד אינסוף, אבל הגוף שלי זעק.
הבטן כאבה, למרות האקמול. העיניים פשוט נעצמו. השענתי את הראש על האינקובטור וכמעט נרדמתי.
אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו וירדתי לחדר.
הייתי קצת אנוכית, וגנבתי לו את בעלי לחצי שעה.
הרגשתי שאני חייבת להיות איתו קצת. אנחנו כמעט ולא מתראים. דיברנו קצת, הוא ישב לידי עד שנרדמתי (זה היה ממש מהר...), והוא עלה אליו חזרה.

ישנתי עד 2 וחצי ואז התעוררתי. שמחתי שהתעוררתי כדי שאוכל לשאוב.
הלכתי לשירותים, וממש הרגשתי שהבטן ירדה. הסחיטות אתמול ממש כיווצו את הרחם.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים וישבתי לסחוט, עדיין קצת סקפטית.
הסתכלתי על תמונה שלי עם פיציק, אבל היה לי קשה להתרכז תוך כדי, אז במקום זה דיברתי איתו בראש שלי.
ואז יצאה טיפה, ועוד טיפה. פחות סמיכות, כבר נוזלות במורד המזרק.
על כל טיפה סיפרתי לו בהתרגשות. שמחתי איתו ובשבילו.
ככל שסחטתי יותר, הטיפות גדלו ונאספו.
המשכתי ככה שעה ורבע, ואספתי חצי מ"ל.
התלבטתי כמה להמשיך, אבל בשלב מסויים הרגשתי שזה כבר יותר מדי לי והפסקתי.
צילמתי לבעלי בהתרגשות רבה, והוא בא לקחת את זה. ייתנו לו את זה ב7 כשייתנו לו לאכול.

מנסה לחשוב איך אצליח גם לסחוט וגם לראות אותו, בינתיים כשזה לוקח לי כל כל הרבה זמן.
כרגע נראה לי שיהיה לי מאוד קשה לעשות את זה בחדר שלו, כי זה דורש ממני מלא ריכוז ושם כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים. אני גם צריכה אור ולא רוצה שיהיה דלוק אצלו כל כך הרבה זמן.
אולי ביומיים הקרובים אעלה אליו פחות ואשקיע בחלב, וכשהכמויות קצת יגדלו וזה יעבוד עם משאבה אתחיל לשאוב לידו.
בחדר פה יש מיטה לבעלי, אז הוא גם יוכל להיות פה יותר, בלי לנסוע הלוך חזור. מקווה שישאירו אותי עד שישי, אמרו שכנראה אפשרי.
כרגע בכל מקרה אני לא יכולה להרים אותו בגלל הצהבת. מקווה שגם זה יעבור תוך יום-יומיים.

האידיאל היה שיהיה לנו חדר פרטי בקומה של הפגיה, לכל אורך האשפוז שלו. אם זה היה המצב, היינו יכולים להיות איתו כל היום והייתי מצליחה לשאוב במקביל.
כרגע אני בבניין נפרד בכלל. אחרי השחרור אנחנו מקווים להישאר במלונית, אני אתקשר בבוקר לבדוק (אמרו שזה תלוי אם יהיה מקום). ואחרי זה אין לי מושג מה נעשה ואיך נעמוד בזה.... עם הנסיעות הלוך חזור.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 07 פברואר 2019, 04:19

ממש תודה לכן על התגובות.
מאוד ריגשתן אותי, עד דמעות (לא שזה קשה בימים אלו... לגרום לי לבכות).
וגם מפתיע אותי לגלות על כל כך הרבה קוראות שקטות.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 23:04

קראתי כבר אתמול ולא ידעתי מה לכתוב מרוב תדהמה.
מזל טוב גדול!
מתפללת לכוחות בשביל התינוק ובשבילך, יקירתי.
התרגשתי במיוחד לקרוא על מציצת האצבע שלך. מתוקוני!!!
ולשם הדגשה חוזרת על דברים שנכתבו לפניי: תזרמי עם הכוחות שלך, עם ההתפתחויות אצל התינוק וכו'. קשה לתכנן מראש.
אין לי ספק שגם ישיבה שלך בלי מגע בו מקרינה מאהבתך אליו.
כשהתאומות נולדו, לא נתנו לי להיניק את מי שנולדה במשקל נמוך, ולקח זמן עד שהתפניתי לשאוב לה. בשאיבה הראשונה יצאה כמות חלב כה מזערית שהיה לי ברור שהאחות תאמר שאין מה לעשות עם זה, אבל היא דווקא העבירה את הנוזל ישירות לפטמת בקבוק ונתנה לקטנטונת. באמת שהם לא צריכים כמויות מי-יודע-מה בארוחות הראשונות האלה. וכמות החלב גדלה באופן מדהים תוך ימים ספורים. לשם כך, כדאי להתמיד בשאיבות וכמובן להשתדל לנוח, לשתות ולאכול. ממליצה כמו שכבר נכתב לנסות גם שאיבה ידנית (חליבה...). תראי מה יתאים ויצליח לך יותר.
|L|
<תפילה>

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 06 פברואר 2019, 22:46

את במחשבותיי מהרגע שקראתי את החדשות@}
מקווה שיהיה לילה רגוע ומיטיב, לך, לפיציק ולכל מי שמקיף אתכם.
מאמינה שיש לך את הכוחות להתמודדות עם כל מה שצריך.
כבר רואים (קוראים) איזה אמא מדהימה את!

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 19:46

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

היי פרח בית יקרה, המון המון מזל טוב !

יש לי כמה טיפים לשאיבה ולשרידת הפגיה.
בימים הראשונים, עדיף שאיבה ידנית, ואמור לצאת מאוד מעט.
ביום השלישי אפשר כבר לשלב עם מכונת שאיבה.
נשמע מוזר, אבל עוזר, בזמן השאיבה. לשים תמונה או בגד של התינוק לידך, או אפילו ממש לשאוף אותו לקרבך. טוב גם לבקר אותו לפני, ואז לשאוב.

זה תהליך לא קל, אבל אפשר להצליח להניק אפילו אחרי שהם מתרגלים לבקבוק. מנסיון שלי של שלושה שבועות בפגיה, ואחר כך עדיין עוד כמה שבועות של בקבוק חלב אם והנקה בשילוב.
זה אפשרי. לא קל, המון סבלנות, אבל זה אפשרי
אם את רוצה לדעת עוד לדעת אשמח לשתף איתך.

חיבוק !

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 06 פברואר 2019, 19:36

מקום לנשום

על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 06 פברואר 2019, 17:51

היי פרח בית יקרה, המון המון מזל טוב !
כל הזמן קראתי פה וגם התכוונתי לכתוב לך על דולה , ועל לידה...
אז עכשיו נראה לי זמן טוב להצטרף,
מזל טוב, אני קוראת פה וחושבת עלייך הרבה,
איזה כיף שאת כבר אמא !
ונכון שזו התחלה לא קלה, ולא מה שציפית, באמת לא פשוט!
תנוחי הרבה... אני מבינה את ההתלבטות הזו בין זמן מנוחה לזמן עם הקטנטן...
אולי אם תנוחי הרבה בימים הקרובים ותצברי כוחות , אח"כ יהיה לך יותר קל לשבת לידו בפגיה ?
ובינתיים כשאת נחה הבן זוג יהיה איתו, כמה שאפשר.
נשמע שיש לך הרבה תמיכה מהמשפחה
אני גם בירושלים ואשמח לעזור אם אוכל !
חיבוק !

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 17:51

ועוד משהו.. אצלנו הקטן למד לינוק עם הזונדה בתוך הפה...

מקום לנשום

על ידי אוליב* » 06 פברואר 2019, 17:50

פרח, יש המון אור וטוב במה שכתבת. שומעת את האושר מבעד לקושי.
האם תרצי שאתרום לך חלב? זה רלוונטי בכלל בפגייה? אני מניקה תינוק בן חודש וחצי אם זה משנה, בריאה, לא שותה ולא מעשנת.
עוד לא התחלתי לשאוב הפעם אבל אעשה את זה בשמחה אם זה יכול לעזור לך.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 17:47

מזל טוב!!
עקבתי בשקט מתחילת הבלוג הקודם. מרגש כל כך... גם אם לא ממש לפי התכניות.
משתפת שילדתי בעין כרם לפני לא מעט שנים גור באותו המשקל בדיוק. לאט לאט הצלחתי לשאוב ולהזין אותו מהחלב שלי בלבד ואחרי כמעט חודשיים גם לעבור להנקה מלאה!
היום גובהו כבר יותר מ1.80....
וגם, עדיין יש זמן... אבל אם לפג שמאושפז מעל 21 יום, מקבלת ארכה של חופשת הלידה מהביטוח הלאומי.
בשעה טובה ובהצלחה.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 17:45

(כתבתי איתך ועם גוונים...)

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 17:43

פרח יקרה, קודם כל המון מזל טוב לכולכם. ממש תודה שאת מעדכנת אותנו! בבקשה תמשיכי!

לגבי החודש בפגיה - קחי את זה יום אחרי יום, כל יום שיעבור את תרגישי יותר טוב, וגם הקטנצ'יק יתחזק ויגדל, ואת תוכלי להיות לידו יותר ויותר, אז איך שזה מרגיש עכשיו לא יימשך לנצח ואפילו לא שבוע
מאוד מסכימה עם הפלונית (היא לא אני :)
זה נכון לגבי כל תינוק חדש ואישה אחרי לידה.
זה מצב ביניים. התינוקי יגדל ויתחזק, וגם את מרגישה כרגע כאובה ודואבת, אבל את תחלימי, ועוד שבועיים-שלושה כבר בטח תרגישי הרבה הרבה יותר טוב.
לכן,לדעתי, אין לך מה ללמוד לתעדף שעות הנקה ושעות מגע איתו, לעשות איזו חלוקה בהתחשב בכוחות שלי כרגע.
כי הכוחות שלך, וההנקה, ישתנו מהר. אפילו כמה פעמים ביום.

מה שאת עושה עכשיו זה כבר הכי טוב שאת יכולה לעשות.
המצב שאתם נמצאים בו זה המצב הכי קשה לבת אדם באשר היא - לראות את תינוקך אהובך שוכב מחובר למכשירים ולתרופות, בלי יכולת לגעת בו ולהיות לצידו כל הזמן, זה קשה קשה קשה.
אבל זה יעבור, יקירה, ואולי אפילו בעוד מספר ימים תוכלי כבר ממש להחזיק אותו עליך ולנסות להניק אותו באמת.

את יודעת, אתם כולכם במצב הישרדותי עכשיו, וכשתצאו ממנו כנראה לא תאמינו איך עשיתם את כל זה, אבל הנה, עשיתם. ויותר לא תיפרדו!
(נשמע קצת דרמטי... אבל ככה זה מרגיש אצלי - מניסיון דומה).

אולי יש אפשרות לנסות לשאוב בשכיבה על הצד?

מאחלת המון הצלחה וכוחות לימים הבאים

<ליאור>

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 06 פברואר 2019, 17:30

פרח, וואו מזל טוב!!
אני ממש דומעת פה לקרוא אותך (התיאור של איך הוא היה רגוע עליך...)
כמה שאת גיבורה!
ו...זהו, בשעה טובה, הגיע פיציק קטנטן לעולם, כמה שזה מרגש!
ואת אמא, את אמא!@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}


ולגבי החודש בפגיה - קחי את זה יום אחרי יום, כל יום שיעבור את תרגישי יותר טוב, וגם הקטנצ'יק יתחזק ויגדל, ואת תוכלי להיות לידו יותר ויותר, אז איך שזה מרגיש עכשיו לא יימשך לנצח ואפילו לא שבוע

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 06 פברואר 2019, 17:16

עכשיו הוא גם עם צהבת, אז יש עליו אור. מה שאומר שהעיניים שלו מכוסות, ואי אפשר להוציא אותו בינתיים... מהבוקר לפני ששמו את האור ביקשתי להחזיק אתו, להספיק לפני למקרה שיצטרך אותו לכמה ימים.
בהתחלה הוא בכה קצת בגלל השינוי, עד שמצאנו תנוחה נוחה ואז ישבנו מחובקים חצי שעה. כמה זה כיף ככה.

משתדלת להיות איתו כל פעם שיש בדיקות, פעם ב4 שעןת. לתזמן ככה את היום (אני משתדלת לעלות אליו כל פעם לשעתיים בערך ואז ללכת לנוח, אחרת אני מרגישה מאוד חלשה).
היום הגעתי כשהן כבר היו באמצע הבדיקות... התבאסתי, אבל למזלי היו אחיות ממש מקסימות, אחת לקחה את הבדיקות והשנייה החזיקה אותו (שבשביל זה כל כך חשוב לי להיות, אני רואה כמה זה עוזר לו). היא גם שמה את האצבע שלה בפה שלו תוך כדי. התלהבתי ושאלתי אם זה בסדר לתת לו אצבע, אם צריך עם כפפה. היא אמרה שאפשר גם בלי אם שוטפים ידיים.
ראיתי שזה עוזר והוא בכה פחות.

מרגיש שהוא קצת גדל. זז יותר, יותר ערני. פותח עיניים. מושך לעצמו את החמצן מהאף, והוציא לעצמו את הזונדה... כשניסו להכניס לו אותה חזרה סגר את הפה חזק חזק.

היה לי כיף לבוא ולראות אותו ככה, בלי הזונדה. פתאום רואים את הפנים שלו. הוא נראה ממש אחרת.
פעם ראשונה שראיתי איך מכניסים לו אותה. מאוד חששתי מזה אבל היה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה, אני שמתי עליו יד ואחת החזיקה לו את הראש בעדינות והוא בכלל לא בכה.

קיבלנו פה מתנה בובה קטנה סרוגה של תמנון, שהרעיון שהתינוק יכול לתפוס לו את הרגליים.
הוא די אוהב אותו ומחזיק אותו די הרבה. האחות אמרה שהיא אף פעם לא ראתה תינוק שתופס אותו ככה.

קנינו לו גם מוצץ. במצב רגיל לא הייתי נותנת כל כך מהר לדעתי, אבל אומרים שלפגים זה חשוב כדי לפתח רפלקס מציצה. לרוב הוא לא ממש מכניס אותו לפה, אבל אני מנסה מדי פעם.
היום הוא קיבל פעם ראשונה אוכל. 3 מ"ל מטרנה. לצערי הרב לא הצלחתי עדיין לשאוב כלום כלום אז לא היה לי מה לתת לו... היה לי קצת קשה עם זה אבל אני משתדלת להרפות ולהבין שזה מה שיש כרגע.
אבל היה חשוב לי לפחות להיות לידו כשהוא אוכל פעם ראשונה. ניסיתי להכניס לו את המוצץ לפה, שיקשר בין אוכל למציצה.
בהתחלה קצת התנגד, אבל אח"כ כן מצץ קצת
ואחרי זה גם הצלחתי לתת לו את האצבע שלי והוא מצץ אותה! זה היה ממש מרגש!!

קשה לי להתכופף הרבה לכיוון האינקובטור, אז החלטתי עם עצמי שגם רק אם אני יושבת לידו בלי לגעת או להרגיש זה גם בסדר. רק להסתכל עליו (כשהוא ישן, עם כיסוי עיניים ואור כחול....).

מקום לנשום

על ידי אלמונית* » 06 פברואר 2019, 15:39

מקום לאהוב מתאים מאוד לפרח לדעתי @}

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 06 פברואר 2019, 13:24

קלעת, אכן התכנון היה לפתוח מקום לגדול אחרי הלידה. אבל עכשיו השם מרגיש לי פחות מתאים, אולי בהמשך.
ניסיתי לחשוב על שם חדש אבל טרם מצאתי...

ותודה לכולן על האיחולים והחיזוקים.
(פלוניות ואלמוניות, לחלקכן שם מוכר ושכחתן לכתוב, או שכולכן אנונימיות?)

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 06 פברואר 2019, 12:08

נו, הגיע זמן לפתוח דף חדש ;-) - מקום לגדול? מקום לאהוב? מקום ל...?

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 06 פברואר 2019, 12:06

אני אפילו לא הדפסתי. כתבתי בו עובדות מעניינות (סיפור לידה, נתונים של משקל, בקיעת שיניים, צעד ראשון, מילים ראשונות, חכמות קטנות, מעשים נחמדים, הכל בכתב יד.
בהחלט אפשר גם להדפיס חלקים נבחרים ולהוסיף תמונות. מעולם לא הגעתי לזה.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 פברואר 2019, 11:37

המון המון מזל טוב!! איזה מרגש לקרוא :)

ואיזה יופי שתפגשי יועצת הנקה, זה נראה לי ממש חשוב לעזור למאמצים שלך להיות אפקטיביים.

ולגבי החודש בפגיה - קחי את זה יום אחרי יום, כל יום שיעבור את תרגישי יותר טוב, וגם הקטנצ'יק יתחזק ויגדל, ואת תוכלי להיות לידו יותר ויותר, אז איך שזה מרגיש עכשיו לא יימשך לנצח ואפילו לא שבוע

מקום לנשום

על ידי דו_כיפת* » 06 פברואר 2019, 11:25

הם נורא אוהבים את זה
גם אצלנו
הספר המועדף עליה, חד משמעית.
מבקשת סיפור על פיצי בייבי לולי.

סיפרנו כבר אינסוף פעמים
הדפסתי עם מעט תמונות בכריכה קשה...

אבל אל תלחיצי את עצמך, ממש כל דבר בזמנו...

לצערי, זה מרגיש כאילו שעה לפה או לשם שאני אצלו לא משנה הרבה, בהתחשב בחודש שלם שהוא יהיה שם...
אני דווקא לא חושבת כך. בתוך כל מה שהוא עובר שם, כל דקה שהוא איתך, שאת איתו, או מישהו יקר אחר, הוא מרגיש אהוב, נוכח, שרואים אותו. אחר כך על החוויות החיוביות האלו תתלבשנה חוויות נוספות.

שולחת לך הרבה חיבוקים וכוחות. את אמא נפלאה! תזכרי את זה! גם אם חלשה כרגע, ולא יכולה להשפיע את כל הטוב שיש בך ושאת רוצה!

@} @} @}

מקום לנשום

על ידי אלמונית* » 06 פברואר 2019, 10:49

מזל טוב!!!

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 06 פברואר 2019, 07:55

רעיון מעולה.
אולי יהיה לך חשק לעוד משהו- לכתוב לו ספר עליו, עם כל הדברים החמודים/ חדשים שהוא עושה. אני כותבת לכל אחד מהילדים שלי, ומדי פעם מקריאה להם מתוך הספרון שלהם. הם נורא אוהבים את זה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 06 פברואר 2019, 05:45

התחלתי אתמול לכתוב את סיפור הלידה, יוצא ממש ממש ארוך.
אולי אסיים אותו היום כשאנוח בצהריים.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 06 פברואר 2019, 05:43

ישנתי שעה וחצי, הייתי ערה קצת ואז הצלחתי לחזור לישון עוד כמה שעות.ממש לא ככה דמיינתי את הימים אחרי הלידה.
חלמתי עליו שוכב לידי, ואני קמה כל ציוץ שלו.

במקום זה הוא בקומה אחרת, מחובר למכשירים ואני בקושי רואה אותו.

לקח לי כמה רגעים אחרי שקמתי להיזכר שהוא כבר לא בתוכי. תחושה מוזרה מאוד.
אני כאילו מנסה להרגיש אותו מדי פעם.

ואז פתאום נתקפתי הרגשה כזאת, כאילו הוא לא התינוק שלי כרגע. הוא שלהם... אני לא מסוגלת לטפל בו בכלל, כל הדברים שחשבתי ותכננתי וחשובים לי, לא רלוונטיים כרגע.
זה לא עניין של פשרות, אלא פשרה אחת גדולה.
כל מה שלא הייתי רוצה שיקרה לתינוק שלי, או לאף תינוק אחר, קורה לו...
מיליון בדיקות, חומרים נכנסים אליו, רופאים בלי הפסקה. מעט מדי מגע, אי אפשר להענות לכל בכי שלו. בלי הנקה. האכלה בדרך הכי לא סימפטית שקיימת.
התחלתי לבכות.
רציתי רק לקום ולרוץ אליו.
עצרתי את עצמי. לא יכולה לרוץ, אולי לדדות...ואולי כדאי שאשטוף את עצמי ואוכל משהו לפני כדי שיהיו לי כוחות לשבת שם.
אתמול לא הבנתי בכלל מתי מביאים פה אוכל, ופשוט אמא שלי קנתה לי כל הזמן, ואכלתי המון שטויות שהגיעו אליי.. לחמנייה בלי כלום, שוקולד.
לפחות זכרתי לבקש מבעלי ואמא שלי שיביאו לי בי12 וברזל, אולי זה יחזק אותי קצת.

לצערי, זה מרגיש כאילו שעה לפה או לשם שאני אצלו לא משנה הרבה, בהתחשב בחודש שלם שהוא יהיה שם...
צריכה להבין איך אני מפתחת שיגרה סביב זה ומכניסה את השאיבות. בינתיים לא מצליחה לסחוט כלום כלום. נראה לי שאתקשר היום ליועצת הנקה פרטית שתבוא לשבת איתי על זה.

יש לי הרגשה שזה יעבוד יותר טוב בישיבה, אבל מתקשה ממש להוסיף עוד שעות ישיבה ביום, מרגישה שאם אני כבר יושבת אני רוצה להיות צמודה אליו. ואז אני כבר מתעייפת ומרגישה שהגוף חייב שכיבה.

החלום שלי היה לשכב ושהוא יהיה צמוד אליי. זה ממש קשה לקבל את זה שזה המצב...

צריכה ללמוד לתעדף שעות הנקה ושעות מגע איתו, לעשות איזו חלוקה בהתחשב בכוחות שלי כרגע.
מחכה כבר שהכאבים יירגעו קצת ואוכל לשבת לאורך יותר זמן.
כרגע זה כמו כאבי ווסת שהולכים ובאים. בשכיבה לפעמים לא כואב בכלל, בישיבה מתחיל ממש מהר. וגם נהיה לחץ בגלל התפרים.
הדימום יחסית סביר, כמו בווסת חזקה, לא הרבה יותר.
בגלל שנולד בשבוע מוקדם כנראה, הרחם מתכווץ די מהר והדימום לא היסטרי (לא שאני יודעת כמה יש בד"כ אחרי לידה בזמן...)

מקום לנשום

על ידי אוליב* » 05 פברואר 2019, 23:19

וואו פרח, אין לי מילים. חיבוקים בהמוניהם.

מקום לנשום

על ידי שקטה* » 05 פברואר 2019, 23:12

וואו פרח, מזל טוב!!! ממש מרגש.

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 05 פברואר 2019, 22:37

איזה נחמד מצידך שאת משתפת!
נכנסתי להתנצל שכתבתי הודעה של דודות שנותנת לך הוראות איך להתנהג ומיד מתמרכזת על עצמי, ואת, חמודה שכמותך, בכלל לא התבאסת.

כן, זה אכן מטורף, מניסיון (הבכור שלי אושפז לששה ימים באינקובטור בפגיה), כי הבחירה נורא קשה- בין להיות איתו ולא לנוח מספיק, ואז יתכן שייצור החלב יפגע, לבין לנוח, לאכול ולשאוב (גם זה בפני עצמו מאתגר לא מעט), אבל אז הגעגועים לתינוקי פשוט מכאיבים, וגם תחושת האחריות לרווחתו- איך אפשר להרגע כשהוא שם לבד?
אבל טוב שאת נחה, זה יעזור לך להשתקם מההריון, מהלידה, מהתפרים, וליצר יותר ויותר חלב בשבילו.

עוד מעט הוא יהיה בן 12! (שעות :-)).
פרח- איזו התרגשות!
מסרי מזל טוב לאבא הטרי!

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 21:54

בזמן שאת מתאוששת, בעלך יכול להעביר זמן איתו בפגיה, לשיר לו, לדבר איתו, גם בשקט בשקט זה טוב, ואם הוא יכול להניח עליו יד אוהבת, בקלות, בעדינות.
הוא ישב שם רוב היום, הלך הביתה להביא לי דברים (כי הייתי פה בלי כלום כלום...) ועכשיו חזר. אבל הוא גם מאוד עייף ומותש.
וגם - נכון שהוא גם שם עליו יד וזה מעולה
אבל עדיין חסר. לי להרגיש את המגע בעצמי...

הוא יכול לבקש שיראו לו איך להחליף לו חיתולים או למרוח עליו קרם, או כל טיפול אחר שנחוץ.
נראה לי שזה עדיין קצת יותר מדי, הכל נורא מסורבל עם כל החוטים האלה... היום כשהאחות החליפה חיתול הסתכלתי מה היא עושה וחשבתי שאולי בימים הבאים אנסה גם (לתינוק לא באינקובטור אין לי בעיה להחליף חיתול, פשוט יש שם מלא דברים שצריך לעבוד מסביבם).

ויותר מזה- כרגע לא לעשות שום דבר שקשור לניקיון, סדר וכו׳.
על דברים כאלה בכלל לא חשבתי... גם כמה כבר נהיה בבית...
אבל גם השילוב בין המשימות הנחוצות - לישון, לאכול, לשאוב ולהיות איתו, נראה לי מטורף כרגע ואין לי מושג איך הולך להתבצע...
באידיאל הייתי רוצה רק להיות איתו ולשאוב כל היום... אבל מבינה שזה לא פרקטי כי אני פשוט אקרוס.
בניגוד למצב שהוא היה לידי, ואז אולי יש עייפות אבל אפשר למצוא איזו דרך לשלב. פה אם אני לידו הגוף שלי נהיה מותש מהישיבה די מהר, ואני מגיעה למצב שאני רועדת מחולשה. ככה שחייבת לפרוש לחדר לשכב.

אני כותבת לך בתור מי שנולדה (מזמן...)במשקל 1440 גר׳, ושהתה 7 שבועות באינקובטור
וואו... מעודד לשמוע איך גדלת :)


אמא של מוש, ממש תודה

לגבי החלב- ככה זה בהתחלה יוצא רק טיפות. בעזרת ה' עם הסחיטות והשאיבות הכמות תלך ותגדל.
הלוואי הלוואי

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 20:57

אחרי שעתיים ששכבתי במיטה, הרגשתי שאני פשוט חייבת להיות איתו, לא הצלחתי יותר.
עליתי למעלה, שכנעתי את האחיות לקרב את הכורסא הנוחה לאינקובטור. היה קצת מסורבל וכבד אבל בסוף הן הצליחו (אמא שלי עזרה קצת).
ישבתי לידו, אבל היה לי קשה להתכופף אליו כל הזמן, בגלל הבטן.
מדי פעם הוא בכה קצת, לא ברור ממה בדיוק, וככשמתי יד ונידנדנתי קלות, עם קצת קולות ששש..., הוא נרגע.
שוב עשו בדיקת דם ושוב שמתי עליו יד כל הבדיקה.

ביקשתי עור לעור. בצהריים אמרו לנו שאחה"צ, אחרי החלפת משמרות, נוכל לעשות.
האחות, צעירה יחסית, כנראה חששה מזה. אמרה שבעייתי עם כל הצינורות. בסוף התשכנעה להתייעץ, ומצאו דרך להוציא אותו ולשים עליי.
היה מסובך, להזיז את המכשירים, לנתק כמה צינורות ולחבר מסביב, לשים לב שכלום לא מתנתק.
הוא בכה קצת בדרך אליי, וזה היה לי קשה.
אבל אחרי שסידרו הכל, והוא שכב עליי והרגשתי את העור הרך רך רך שלו, זה היה כל כך שווה את זה.
הוא נרגע ושם, ראש והניח עליי יד. נשמנו יחד, דיברתי איתו.
הבנתי עד כמה זה היה חסר לי כל היום.

רציתי להישאר ככה לנצח, אבל אחרי 20 דקות בערך התחילו לי ממש כאבים בבטן ובתפרים והרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר.
בצער רב החזירו אותו לאינקובטור. לשמחתי ההחזרה הייתה מהירה ורגועה יותר, הוא כמעט לא בכה ושכב שם רגוע.

חזרתי לחדר, הלכתי לשירותים ונשכבתי בציטה
כל הגוך רעד מחולשה ועייפות..שתיתי קצת מיץ תפוזים. צריכה לאכול גם.
והלוואי ואצליח לישון בלילה כדי שמחר יהיה לי כוח להיות לידו כמה שיותר.
בעלי יבוא עוד מעט להיות איתו, נראה כמה זמן יחזיק כי הוא גם לא ממש ישן בלילה...

בינתיים הרחם מתכווץ וכואב, אבל האמת לא יותר מכאבי ווסת.
התפרים לפעמים שורפים, אבל לרוב זה סביר.
שמתי פד מגנזיום שקצת מרגיע.

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 05 פברואר 2019, 18:18

יווו פרח מזל טוב! את אמא!!
אמנם לא בזמן ולא כפי שתכננת אבל מרגש בטירוף...
.
רפואה שלמה לך ולבנך המתוק, תתרפאו ותתחזקו במהרה (()) (())
.
לגבי החלב- ככה זה בהתחלה יוצא רק טיפות. בעזרת ה' עם הסחיטות והשאיבות הכמות תלך ותגדל.
.
יש לך את המספר שלי, בבקשה בבקשה תצרי איתי קשר אם את צריכה עזרה בכל דבר.

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 05 פברואר 2019, 18:14

כתבת בזמן שכתבתי, אז לא ראיתי.
חיבוק גדול לשלושתכם. יופי שאמא שלך נמצאת.

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 05 פברואר 2019, 18:10

מזל טוב , בריאות וכוחות לשניכם heart

בזמן שאת מתאוששת, בעלך יכול להעביר זמן איתו בפגיה, לשיר לו, לדבר איתו, גם בשקט בשקט זה טוב, ואם הוא יכול להניח עליו יד אוהבת, בקלות, בעדינות. הוא יכול לבקש שיראו לו איך להחליף לו חיתולים או למרוח עליו קרם, או כל טיפול אחר שנחוץ.
שמרי על עצמך, יקרה, לעשות רק מה שנחוץ (רמז: לישון, לאכול, לנוח, לשאוב, לבקר את המתוק-חמוד שלך). ויותר מזה- כרגע לא לעשות שום דבר שקשור לניקיון, סדר וכו׳. בחודשיים הבאים הגוף שלך יפנה את הורמוני ההריון, ואז יהיה זמן למטלות הללו בלי פגיעה בבריאותך.

ּאני כותבת לך בתור מי שנולדה (מזמן...)במשקל 1440 גר׳, ושהתה 7 שבועות באינקובטור, וגם בתור שלוש פעמים יולדת, שקשה לה לשכב ולא לעשות את עשרת אלפי הדברים שצריך.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 17:54

בינתיים יצאו 3 טיפות בהתאוששות, אבל הן היו קטנות מדי אז לא הצלחנו להעביר לו... אנסה שוב ואז לקחת עם האצבע ולשים לו על השפתיים. כרגע זה מה שאפשרי (הוא עם זונדה בגרון...).
כשתצא כמות ממש אז כבר ייתנו לו אותה.

אני גמורה וחייבת לשכב, אבל משתגעת שאני לא לידו. כל הזמן מחזיקה את עצמי לא לעלות אליו...

פעם ראשונה הייתי לידו כשעשו לו בדיקה. דקרו אותו בעקב והוא בכה וזה גמר אותי. שמתי עליו יד ודיברתי אליו.
אחרי הזריקה החזקתי לו את הרגל כי ראיתי שזה עדיין כואב לו, וזה עזר והוא נרגע.
הוא החזיק לי את האצבע חזק ולא שיחרר (אני יודעת שזה רפלקס, אבל עדיין...).
הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לשבת, התחלתי להסתחרר. והיה לי כל כך קשה לעזוב אותו וללכת. יצאתי מהחדר בדמעות.
בעלי נשאר איתו, ואח"כ אמא שלי החליפה אותו. אמרתי להם שאם עושים לו בדיקות שישימו עליו יד תוך כדי. ויתנו לו להחזיק להם את האצבע.

כרגע הוא בטיפול נמרץ.
סה"כ מתרשמת מהמקום לטובה, בהתחשב בנסיבות... מכבים לו את האור רוב הזמן, שלא יהיו יותר מדי פלורסנטים. מאוד מעודדים מגע, קנגורו ושאיבות לביסוס הנקה בהמשך.

ועדיין, מיליון מכשירים מסביבו מעליו ובתוכו.
אנשים יוצאים ונכנסים.
דקירות בלי הפסקה...

ממש שובר לי את הלב שזאת קבלת הפנים שלו לעולם. שזה מה שהוא צריך לעבור.

הלוואי ונצליח לפצות אותו בהמשך עם מיליון חיבוקים ואהבה.

מקום לנשום

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 פברואר 2019, 17:28

מזל טוב , בריאות וכוחות לשניכם |l|
בימים הראשונים יש רק טיפות של קולוסטרום, אבל הן שוות זהב, נסי להעביר לו מה שאפשר (())

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 15:46

יצא הקטן.
היום ב11:00, 1.650 ק"ג.

לידה נרתיקית. לא בדיוק מה שתכננתי, אבל יכל להיות יותר רחוק מזה...
הלידה עצמה סה"כ עברה ממש בסדר.

ראיתי אותו לשתי שניות אחרי ולקחו אותו מיד לפגיה.
בעלי עלה איתו.
כמעט 4 שעות עד שראיתי אותו בעצמי.

עכשיו אני קצת איתו ותכף אלך לנוח. מרגישה שצריכה לשכב קצת בגלל התפרים. וגם לא ישנתי בכלל כל הלילה... רוצה כל כך להיות צמודה אליו, אבל מבינה שזה לא יהיה אפשרי מעכשיו חודש ברצף... אז צריכה לנסות לחלק את הזמן והכוחות שלי. בעיקר כדי שיהיו לי גם אנרגיות להשקיע בשאיבות (שבינתיים לא הולכות, אבל אני מנסה).
מקווה בערב להחזיק אותו קצת עליי.

הוא מתוק וחמוד.
מאוד קשה לראות אותו ככה מלא חוטים וצינורות וחורים בכל הגוף...
אבל סה"כ הוא במצב טוב ויציב.
מדי פעם הדמעות מציפות. אבל מנסה לחשוב על עוד חודש, כשיתחזק ויגדל ויבוא איתנו הביתה, ולתת לזה להחזיק אותי.

את יתר הפרטים אכתוב בהמשך

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 05 פברואר 2019, 12:47

נראה לי שבטח גם יהיה קיסרי, אבל מפחדת לשאול אם יש בכלל סיכוי שלא.
פרח יקרה ממש ממש לא בטוח שתלדי בקסרי. ההפך, רוב הסיכויים שתלדי לידה רגילה.
לחברה טובה שלי היה בדיוק את מה שאת מתארת- ירידת מים בשבוע מוקדם (32), צירים, זריקת הבשלת ריאות, אשפוז במחלקה עד הלידה והיא ילדה לידה נרתיקית רגילה לחלוטין. אין שום הצדקה לקיסרי כרגע.
.
ואם יש משהו שאפשר לעזור לך/להביא לך - דברי איתי. אני ירושלמית ואקפוץ בשבילך בשמחה
כל מילה!
אני גרה קרוב לירושלים ומגיעה הרבה לעיר, רק תגידי מה את צריכה ואני באה.
.
תנוחי ותתחזקי ובעזרת ה' פיצוש ישאר בפנים כמה שיותר. (()) (()) (()) (()) (())
.
<שולחת לך מייל עוד מעט>

מקום לנשום

על ידי דו_כיפת* » 05 פברואר 2019, 09:49

((-))

_הלוואי ואצליח לשמור אותו עוד בפנים.
שאני אבלה את החודש הקרוב במיטה במחלקה, במקום שהוא יבלה אותו באינקובטור..._
@} @} @}

ואם יש משהו שאפשר לעזור לך/להביא לך - דברי איתי. אני ירושלמית ואקפוץ בשבילך בשמחה @}

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 05 פברואר 2019, 07:57

(()) (()) (()) (()) (()) (()) x מיליון

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 04:50

מצליחה לנמנם קצת בין ציר לציר.
הם מעירים אותי, כל 6-8 דקות.
די עקביים, אבל לא מתקרבים יותר מזה בינתיים.
לפעמים כואבים ממש ולפעמים יותר רגועים. זזז

פיציק זז בבטן.
בימים האחרונים הוא הרבה. אתמול הוא זז ממש המון ותהיתי אם זה בסדר.
אבל בשילוב עם המצב רוח הנוראי, שבדיעבד ברור לי עד כמה היה הורמונלי וכמה קשור למה שקורה עכשיו, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת לבית חולים.
וזה גם לא היה כל הזמן, מדי פעם כן נח, או שזז רגיל. אז אמרתי לעצמי שהכל בסדר.

לפי הרופא הוא לא במצוקה או משהו.
האולטסאונד והמוניטור תקינים.

הלוואי ואצליח לשמור אותו עוד בפנים.
שאני אבלה את החודש הקרוב במיטה במחלקה, במקום שהוא יבלה אותו באינקובטור...

הלוואי והוא יהיה חזק ובריא.
כל כך דואגת לו.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 03:04

כשעלינו למחלקה הצירים הפסיקו קצת. היו פעם בחצי שעה בערך. עכשיו תכופים יותר, כל 5-6 דקות.
האחות באה שוב לבדוק פתיחה, לא השתנה הרבה.

קיבלתי עוד נוזלים ואני ממשיכה לתזמן צירים.
מחזיקה אצבעות שהנוזלים יעזרו והצירים יתרווחו קצת.
שנצליח להחזיק פה עוד איזה שבוע, שבועיים, חודש...
שיגדל ויתחזק עוד קצת בפנים.
שיצטרך כמה שפחות זמן בפגיה.

מדברת איתו שיישאר בפנים.
מתנצלת על איך שהייתי אתמול. דיברתי ממש לא יפה ואני מרגישה מאוד רע עם זה.
אומרת לו שיישכח מזה ונחזיק יחד כמה שאפשר.

מאוד מפחדת שהוא יהיה מחוץ לגוף שלי, ולא אוכל להיות צמודה אליו.

ומצד שני חייבת להכין את עצמי לאפשרות הזאת.
שהיום או מחר תהיה לידה.
שהוא ייצא, ויהיה בפגיה איזה חודש. וננסה להיות איתו ולהיצמד אליו כמה שרק נצליח.

כל הזמן הייתה לי במאחורה של הראש האפשרות הזאת. שיש ירידת מים מוקדמת, שיהיה אישפוז ארוך. או לידה מוקדמת.

אבל לא באמת חשבתי על זה, לא האמנתי שזה יכול לקרות.
חשבתי שזה עוד אחת מההגזמות שלי, שאני מרגישה חזק מדי, יותר מדי, נלחצת מכל דבר קטן.

והנה זה כאן. כבר לא רק בראש שלי.

העדפתי כשזה היה רק בראש שלי...

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 02:55

לפחות בינתיים החוויה כאן ממש בסדר.
אחות במיון הייתה נחמדה (בניגוד לפעם שעברה)
הרופא היה שקט כזה, והיה צריך לשאול שאלות כדי שיסביר, אבל ענה על הכל וסך הכל נעים ומכבד.

כל הבדיקות, הפנימיות והזריקות והמחט שתקועה לי בוריד כואבים ומעיקים, אבל לפחות ההרגשה הכללית סבירה.

אח"כ עלינו למחלקה. החדר הפתיע אותי לטובה. נקי ומסודר ומרגיש צדדי ושקט. יש ספה וכורסא נוחה.
טוב לבעלי , אם מישהו מאיתנו היה מסוגל לישון כרגע...

הוא קצת מנמנם מדי פעם.
אני לא בכיוון בכלל...

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 05 פברואר 2019, 02:44

אז נחמה קטנה, אני לא מדמיינת ולא מגזימה.

וחוץ מזה, המצב לא משהו.

אתמול היה לי מצב רוח נוראי ממש ממש. שנים אני חושבת שלא הגעתי למצב כזה.
בכי בלי הפסקה, ממש חוסר יכולת להחזיק את עצמי. הכל נראה שחור.

בערב אחרי שיחות עם בעלי הצלחתי קצת להירגע.
היו קצת כאבי בטן, אבל לא משהו שלא היה קודם.
ישנתי, די גרוע כרגיל אבל לפחות עד מאוחר.
היום לא היה מעולה, אבל עבר סביר.
כל היום היו מן בריחות שתן, שנראו לי בצבע קצת יותר כהה, אבל חשבתי שאולי לא שתיתי מספיק, או שאולי יש דלקת בשתן.

בערב התחילו קצת כאבי צירים, מהסוג שהיו כבר בעבר, אבל בסביבות 9 הם התחילו לבוא כל 10-20 דקות, והבנתי שמשהו השתנה.
בעשר בערך הייתי בשירותים והייתה הפרשה שנראתה לי קצת ורדרדה אבל לא הייתי בטוחה.
בפעם הבאה שהלגתי לשירותים כבר היה קצת דם.
מיד התלבשנו לצאת (עד אז עוד אמרתי לעצמי שנחכה קצת לראות אם הכאבים לא מפסיקים, והתלבטנו אם ללכת לבי"ח או לטרם).

הצלחתי להיות יחסית רגועה. אמנם קצת בכיתי ונלחצתי, אבל לא הגעתי להסיטריה.
די קוויתי שכשנגיע לבי"ח הצירים יפסיקו כמו שקורה תמיד...

אז זה לא קרה. המשיכו לבוא.
הדופק בסדר, אני מרגישה תנועות.
הדימום לא התגבר, אבל המשיך ככה קצת מדי פעם.
האחות בדקה פתיחה. פתיחה 1 מחיקה 80%.

הרופא עשה אולטרסאונד.
אורך הצוואר 30 (שזה נחשב תקין, אבל ביום רביעי היה 38).
ביקשתי שיבדוק כמות מי שפיר.
יש מיעוט מים.
עשה בדיקה פנימית ולא הצליח להבין אם אכן יש ירידת מים.
עשה סטיק (שמסתבר שהוא יקר ולכן לא עושים אותו כברירת מחדל...).
יש ירידת מים.

אז אינפוזיה לנוזלים, זריקה להבשלת ריאות, אנטיביוטיקה לוריד ובכדור.
ואישפוז במחלקה. מעכשיו עד הלידה. שנקווה שתהיה כמה שיותר רחוקה.

אז כל הקריאה וההכנות והרצונות שלי.. נראה שייגמר במשהו הרבה פחות טבעי...
אם מיליון בדיקות וליווי רופאים. נראה לי שבטח גם יהיה קיסרי, אבל מפחדת לשאול אם יש בכלל סיכוי שלא.

לא ממש מצליחה לעכל שאני לא חוזרת הביתה בינתיים ועוד פחות מזה את זה שהלידה בטוח תהיה מוקדמת והשאלה היא רק כמה...

מקום לנשום

על ידי קור_את* » 01 פברואר 2019, 12:34

אני המלצתי לה לא להסכים, כי לא היתה שום סיבה לזירוז. אחרי שלושה נידנודים כאלה של המיילדות היא הסכימה (היה עומס לידות והצוות רצה ׳לתקתק עיניינים׳ , כשהרופאה הגיעה לפקוע, הם התלחשו שזה מוקדם מדי, אבל פקעו בכל זאת, ו... אופס ... חבל הטבור גלש החוצה, והנה אנחנו בקיסרי חירום.

לא ייאמן :-(

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 01 פברואר 2019, 09:23

נכון מאוד יולי קו
רק רציתי להבהיר שלא תהייה ציפייה שהדולה תתנהל מול הצוות הרפואי וזה יפתור אותך פרח היקרה מאינטרקציה מול הצוות.

<בקורס של הדולה למדנו שיש בזה איזה עיניין משפטי שהצוות לא מתנהל מול הדולה.
אין לי ניסיון רב, אני לא מזמן סיימתי את הקורס אבל זה מה שהסבירו לנו בקורס על הסוגייה הזאת ומה ששמעתי מדולות ותיקות וראיתי בנסיוני הדל (-: >

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 31 ינואר 2019, 23:40

אמא של מוש,
את צודקת לגמרי, הדולה היא כאילו ׳שקופה׳ עבור הצוות הרפואי. אבל- וזה אבל גדול- יש לה יותר ידע וניסיון בלידות מאשר לך, ולרוב אוריינטציה יותר טבעית מאשר של הצוות הרפואי, ולכן היא יכולה לעזור לך להחליט אם לקבל את העיצה או הדרישה הרפואית.
אני עצמי הייתי במצב כזה כשליוויתי יולדת (אני לא דולה, אבל יש לי הכשרה כמטפלת בשיאצו, רפלקסולוגיה ועוד, קראתי המון, וליוויתי כמה לידות) והמליצו לה פקיעה לזרוז, ואני המלצתי לה לא להסכים, כי לא היתה שום סיבה לזירוז. אחרי שלושה נידנודים כאלה של המיילדות היא הסכימה (היה עומס לידות והצוות רצה ׳לתקתק עיניינים׳ :-/), כשהרופאה הגיעה לפקוע, הם התלחשו שזה מוקדם מדי, אבל פקעו בכל זאת, ו... אופס ... חבל הטבור גלש החוצה, והנה אנחנו בקיסרי חירום. פה היתה חשובה מאוד התמיכה שלי בה עד הכניסה לחדרי הניתוח (הצוות לא הסביר לה כלום וצרחו עליה שהיא רוצה לרצוח את הבן שלה, כשלא הבינה למה פתאום חייבים קיסרי;-( , וזו אני שעצרתי אותם והסברתי בכמה משפטים, שעזרו לה להסכים לניתוח), ותמיכה רגשית בבעלה בזמן הניתוח עצמו.
הדולה לא יכולה להכריח אותך איזו עיצה לקבל. היא יכולה לעזור לך ולבעלך לשמור על הקו שלכם.

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 31 ינואר 2019, 20:34

ולהוריד ממני את הצורך לתקשר יותר מדי עם הצוות הרפואי.
זה דווקא אחד הדברים שדולה לא עושה. הממשק שלה הוא מולך ומול מי שאיתך בלבד והצוות הרפואי פונה ישירות אליך.
ממה שאני ראיתי ושמעתי מחברות עד כה זה נע בין התעלמות מוחלטת של הצוות הרפואי מהדולה + מבטים עילאים ומתנשאים (קרה לי כשליוויתי יולדת בשערי צדק וזה היה נוראי) לבין שיתוף פעולה בעזרה ליולדת (היה לי בלידה שלי בעין כרם שהניילדת והדולה שלי עשו לי יחד תרגילים של ספינינג בייבי והתלבטו יחד כיצד אפשר לעזור לי וזה היה מהמם).
אבל כך או כך כל ההסברים, תהליכים, פרוצדורות וכו' הם של הצוות מול היולדת.

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 31 ינואר 2019, 11:12

מאוד מזדהה עם ההסתבכות שלך לגבי הדולה, גם אני הרגשתי ככה ממש. כמה היה לי קשה להרים את הטלפון ולהתקשר. וסיננתי הרבה רק לפי פרופילים ותמונות בפייסבוק (היה לי ממש קשה שזאת תהיה מישהי צעירה ממני...)
ולמרות שאני בעד לא להלחיץ את עצמך, רק רוצה להגיד שבכל זאת לא כדאי להתמהמה יותר מדי כי הן יכולות להיתפס. לי הייתה ממש עוגמת נפש נוראית, ממש בכיתי, כשמישהי שממש רציתי (לפי תמונה שלה שראיתי בפייסבוק ודברים שהיא כתבה ודברים שכתבו עליה) והייתה נראית לי ממש מדויקת לי ובסוף עד שהצלחתי להביא את עצמי להתקשר אליה היא כבר היתה תפוסה. זה קרה לי עם עוד אחת שממש רציתי... אז חושבת שהפתרון של הודעות הוא מעולה ואחרי הודעה השיחה כבר תהיה יותר קלה. ומסכימה שכבר בשיחה את תרגישי ותדעי אם את רוצה לפגוש אותה או לא.
אחרי השלב הקצת מייסר הזה, כשתמצאי מישהי מתאימה, אני חושבת שזה יהיה לך נהדר. נכון שהמחשבה על עוד מישהי בלידה היא קשה, אבל היא כבר לא תהיה זרה, תכירי אותה מראש. ודולה טובה תשאל אותך מראש מה מידת המעורבות שאת רוצה וגם תדע לשאול אותך בעדינות ברגע עצמו או פשוט להרגיש את הרגע ולעשות מה שצריך.
אני חושבת שהדולה חשובה גם כי היא תוכל לתמוך ולעזור לבן זוג, שחווה גם הוא חוויה ראשונית שיכולה להיות לא פשוטה, אז חשוב שגם הוא יתחבר אליה וירגיש איתה בנוח.

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 31 ינואר 2019, 10:58

הי, אני כבר שנתיים אחרי הלידה! ועדיין מברכת על זה שהתינוקת כבר בחוץ, באמת, אני לא סתם מתלוצצת.
אני כבר שלוש שנים אחרי הלידה ועדיין כל פעם שאני רואה הריוניות אני מודה לאל (ולעצמי) על זה שאני לא במצבן. אחת הסיבות המרכזיות שבגללן כנראה לא יהיו לי יותר ילדים היא שבחלון הזמן (שאני ממש ממש לקראת סיומו כרגע) שבו אני יכולה עוד להיכנס להריון (פיזיולוגית, הגיל... ) אני ממש לא רוצה להיות בהריון.
לפעמים אני חושבת על לעשות את זה בכל זאת, כי עדיין לא נפרדתי מהחלום לעוד ילד וקשה לי המחשבה שזה מסתיים כאן. אבל ההתנגדות שעולה לי מיידית, אני ממש מרגישה אותה בגוף. איך אני לא לא לא רוצה לעבור כרגע שוב הריון וגם את החודשים הראשונים המתישים של תינוק קטן (עם הלידה אין לי בעיה, זה נקודתי ועובר) זה כל כך חזק לי שאני בכלל לא מנסה להתווכח עם זה. זה רק ממחיש לי כמה קשה היה וכמה עכשיו טוב יותר, והגוף שלי ממש אומר לי כמה הוא עוד לא התגבר על מה שעבר עליו. אז כנראה שזה לא אפשרי לי כרגע ולמרות שיש בי מקום של דמיונות, ופנטזיות וכמיהה מסוימת לעוד ילד, כנראה שבפועל זה לא יכול לקרות. אז מצטרפת לדברים של בשמת ולדעה, הלא רווחת במקומותינו בכלל, שילד זה לא בכל מחיר.
א-בל, עזבי אותך ממחשבות על הילדים הבאים, בואי תתרכזי בלעבור את הדקה הקרובה בכמה שיותר נחת ואז את זו שאחריה ואת זו שאחריה וכו' וכו' :-)

מקום לנשום

על ידי גוונים* » 31 ינואר 2019, 10:45

_כל הקשיים הגופניים שכל כך העיקו והכבידו והקשו, והנה, בין רגע הם כמעט נעל ו לחלוטין.
מה שאני מנסה להגיד הוא ששמתי לב עכשיו שדווקא זה שהיה לי כל כך קשה בהיריון גורם לתקופה שמייד אחרי הלידה, שגם היא לא פשוטה פיזית, להיות יותר קלה וכיפית. לא יודעת אם זה מעודד אותך עכשיו אבל אני מקווה שקצת כן._
מצטרפת לזה.
גם אצלי כמעט בן רגע הכל נעלם, הרגשתי חזק מאוד שהגוף שלי, המוכר, חזר אלי. שחזרתי להסתובב בעולם כמו שאני זוכרת את עצמי מלפני ההריון. אני, פשוט אני. כרגיל. רק בדיעבד הבנתי כמה בהריון לא הרגשתי את הנינוחות הזאת עם עצמי. אצלי הכי מוחשי זה היה עם הקפה. כשאני לא בהריון אני מאוד אוהבת קפה. אבל איך שהתחילו ההריונות לא הייתי מסוגלת אפילו להריח, זה הגעיל אותי וגרם לבחילות קשות. להפתעתי הרבה בערך שעתיים אחרי הלידה בבת אחת חזר לי החשק לקפה, שלחתי את בעלי לקנות וממש הייתי חסרת סבלנות עד שהוא חזר, והקפה היה ממש טעים והריח שלו היה לי ממש נעים. זה היה קונטרסט מדהים.
וגם אני הרגשתי בתקופה שאחרי הלידות, שעם כל הקושי ההתחלתי והעייפות לפחות אני לא בהריון!! לפחות הגוף שלי הוא הגוף שלי כמו שאני מכירה אותו והכל נוח ונינוח ומוכר בחוויה הפיזית (מסייגת שלא היו לי קרעים, תפרים וכד' וההחלמה הפיזית שלי היתה מהירה ביותר, למרות שאני זוכרת את ההרגשה הזאת גם מאחרי הלידה השניה ואז היו כן התכווצויות כואבות, ועדיין אין להשוות לתחושה של הריון).

מקום לנשום

על ידי בשמת_א* » 31 ינואר 2019, 09:47

אגב, גם אני חלמתי מילדות על 4 ילדים.
אולי כל דבר הוא "מכתוב" והכל שיעורים בחיים וכל בחירה היא לטובה וכל הבלה בלה בלה הזה, ומובן שאין שום טעם (נהפוך הוא) להעביר על עצמי ביקורת שניסיתי להגשים את החלום הזה, אבל בדיעבד? סליחה. העובדה שלא הפנמתי שההריונות שלי קשים במידה קיצונית וגורמים נזק קיצוני, והמשכתי לנסות להביא ילד שלישי לעולם, היתה פשוט אסון.
מילא שחשבתי שבהריון השני אצליח לפתור את הבעיה ויהיה יותר טוב (היה בערך פי שמונה יותר גרוע). את התקווה הזאת עוד אפשר להבין. אבל אחר כך?
במקום זה, הלוואי שהייתי מסוגלת לאהוב את עצמי מספיק ולהגיד לעצמי: זה הזמן לברך ולהודות על שני הילדים המקסימים, המושלמים והמתוקים שיש לך. אל תסכני את עצמך ואל תפגעי באיכות החיים של הילדים שלך.

יש לי חברה שאני ממש מעריצה את העובדה, שאחרי ילד אחד היא הבינה שלא יהיה עוד אחד, כי ההשקעה באחד הזה ענקית ואין מספיק כוחות להשקיע ככה בעוד ילד. אז יש ילד אחד, הוא אהוב ומדהים ויש הרבה יתרונות לזה שאין לו אחים ואחיות.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 31 ינואר 2019, 09:33

נשמע לי שהוא לא הפנים שאהובת לבו עוברת את ההריון בצורה קשה ביותר ושגבר אוהב לא היה רוצה שאשתו תסבול ככה אי פעם.
הוא ממש מפנים... מאוד קשה לו לראות אותי ככה. הוא ממש פורח בימים שאני מרגישה טוב יותר.
ובכל זאת, מתבאס שאולי לא תהיה לנו משפחה גדולה כמו שאנחנו רוצים.
כמובן שהוא לא ילחץ והוא מאוד מכבד ומקבל.
כמו שלמרות כל הקושי שלו לחכות כל כך הרבה זמן להריון, אף פעם לא לחץ או ניסה לשכנע אותי לעבור שלב בטיפולים אם לא הייתי מוכנה לכך. ואני יודעת זה ממש גמר אותו, לחכות עוד שנה ועוד שנה. ובכל זאת תמיד אמר שזאת החלטה שלי ושאעשה רק מה שמרגיש לי נכון.

מקום לנשום

על ידי בשמת_א* » 31 ינואר 2019, 09:16

בעלי ממש מפחד מזה... שאני לא ארצה להיות בהריון שוב.. הוא רוצה 4 ילדים
)-:
רצון סביר, אם הוא מוכן להיות זה שבהריון. נשמע לי שהוא לא הפנים שאהובת לבו עוברת את ההריון בצורה קשה ביותר ושגבר אוהב לא היה רוצה שאשתו תסבול ככה אי פעם.


אחת הדולות היום ענתה לי שאני מוזמנת להתקשר כדי ש"נדבר ונרגיש"
גם לי זו נשמעת תגובה מקסימה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 30 ינואר 2019, 21:01

לדעתי, במיוחד אם את יודעת שלא תוכלו להתמודד במקרה של צוות רפואי מעיק- עדיף לשלם לדולה, ולסכם איתה שהיא תשאיר אתכם בעצמכם ככל שתבקשו.
כן, לקח לי זמן להגיע למסקנה הזאת אבל כרגע נראה לי שזאת הסיבה העיקרית שאני באמת רוצה דולה.
להימנע מהתערבויות, ולהוריד ממני את הצורך לתקשר יותר מדי עם הצוות הרפואי.
למרות שאם נלך על סנט ג'וזף, הבנתי שהם פחות נוטים להתערבויות, ובכלליות פחות מציקים ליולדות.. אבל עדיין, רופאים הם לא צפויים מבחינתי.

ולכן אני ממש בעד להקל ולרפד: להגיע לשיחה עם כוחות, לסנן כמה שיותר בהודעות סביב התאריך וכדומה, ולא להישאר בשיחה שזולגת למחוזות קשים מידי.
מאוד קשה לי לעשו תאת המעשה ולהתקשר, כי באמת מרגישה שזה ידרוש ממני הרבה ואף פעם לא יודעת אם כרגע יש לי מספיק כוחות בשביל זה..
שתיים מאלה שפניתי אליהן ענו לי להודעה, לאחת ניסיתי להתקשר היום והיא לא ענתה. אנסה שוב מחר.

בנוסף התמיכה של הדולה היא כבר מהרגע שאת יוצרת איתה קשר ומסכמת איתה על הליווי וזה אומר שלקראת הלידה כשעולות שאלות ויש לחץ מכל מיני סיבות יש מישהי שזמינה לך תמיד לייעוץ ולהרגעה.
זאת באמת אחת הסיבות שהחלטתי בסוף כן לנסות ללכת על זה. כי בשבועות האחרונים, עם כל הדברים שעוברים לי על הגוף, והתגובות הקצת אדישות של הרופא, הרגשתי שאני ממש צריכה מישהי "בצד שלי", שאוכל להתקשר אליה ולשתף ולהתייעץ (ושמבינה בהריון.. כי אמא שלי למשל מאוד תומכת, אבל לא ממש מבינה או יודעת מה זה כל דבר).
והכי חשוב - שארגיש שהתגובות שלה מחזקות אותי, נותנות לי כוחות במקום להוריד אותי.

ולא תגובות של - "אל תיכנסי ללחץ, תישארי רגועה כי זה רק מגביר את הצירים/סחרחורות", שרק מחלישות אותי וגורמות לי לתסכול, כי אני לא באמת מצליחה להירגע. בעיקר כשחצי מהמצבי רוח שלי הורמונליים ולכן לא הכי נשלטים...
כמו בזמן הטיפולים, כשאומרים שאם אהיה רגועה אז יותר סיכוי להיקלט (שזה הרי שטויות, כי עובדה שנקלטתי ב-IVF בלי להיות רגועה בכלל.. הייתי בטוחה שזה לא הצליח ובכיתי חצי מהזמן...).

אחת הדולות היום ענתה לי שאני מוזמנת להתקשר כדי ש"נדבר ונרגיש", וזאת הרגישה לי תגובה נעימה. מקווה שגם בשיחה זה ירגיש ככה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 30 ינואר 2019, 20:52

היינו היום אצל הרופא.
סה"כ התור היה ממש בסדר.
הוא מילא את הטפסים לביטוח לאומי, למרות שאמר שלא בטוח שהם יאשרו.
אשלח ואני מקווה שזה יעבוד...

הוא כן היה קצת אדיש לטעמי, רוב התלונות שלי כרגיל נשמעות לו לא נוראיות, כלומר ש"ככה זה בהריון", אבל כן אמר שאם עולה לי חשש אז טוב שאני הולכת לבדוק.
חצי מהזמן ביליתי בשירותים, אז לבעלי היה זמן איכות איתו... הוא אמר לו שהיה לי לא נעים לפנות ולהטריח אותו בשאלות, אז כשחזרתי מהשירותים הרופא אמר לי שתמיד ארגיש בנוח לפנות, לפעמים הוא לא מספיק לענות מיד אבל כן רואה את ההודעות.

נזכרתי למה בכלל בחרתי לעשות אצלו את המעקב. הוא מאוד עדין בבדיקות, תמיד מזהיר לפני והבדיקה עצמה באמת פחות כואבת מאשר אצל רופאים אחרים. בסך הכל מרגיש שהוא כן מכבד ומקשיב, רק לא מתרגש משום דבר...

הדרך אליו (מהאוטו לחדר שלו) הייתה לי ממש קשה, הלכתי כמו זקנה בת 80 ונשענתי על בעלי חצי מהדרך... הרגשתי שממש כואב לי הגוף כשאני הולכת.
וגם חזרו הנזילות, בטירוף. לא הפסקתי לנזול כל הדרך אליו, ואצלו. והלכתי לשירותים לפני, 3 פעמים באמצע, פעם אחת אחרי, ובדרך הביתה בעלי עצר לי שאכנס לשירותים בבית קפה... ולא הפסקתי לנזול וזה שיגע אותי לגמרי.
בוודאות לא היה בריחת שתן אלא משהו אחר.

בבדיקה הוא אמר שזה לא נראה כמו מי שפיר אלא כמו הפרשות.
באולטרסאונד ראה שהמי שפיר אמנם בטווח הנורמה, אבל בצד הנמוך של הסקלה, אז אמר שכדאי שאעשה בדיקה נוספת עוד שבוע לראות מה המצב.

חוץ מזה הכל נראה תקין.

אמר שלפי ההליכה שלי והתיאור של הכאבים כנראה שיש לי סימפיזיוליזיס, שזה משהו ששמעתי עליו אבל אני לא ממש יודעת מה הוא. אקרא על זה קצת...

הגעתי לאוטו די מותשת. מתנשפת ונוזלת ורק רוצה לנוח.
זה די משבש לי את התכניות לחזור לעבודה שבוע הבא.. כי אם אני לא שורדת הליכה לרופא ותור של חצי שעה, לא ממש הגיוני שאצליח לעבור יום בעבודה.
שלא נדבר על זה שאתחיל לנזול באמצע טיפול ולא יודעת איך ארוץ לשירותים בזמן...

גם לפיזיותרפיה לא אלך שבוע הבא, כי אם במקרה זה כן יתגלה כמי שפיר, אז אסור בדיקה פנימית.. אז קבעתי איתה שאעדכן אחרי הבדיקה החוזרת ואז נקבע.

בינתיים אני חוזרת לשכב במיטה, כי המסקנה שלי מהיום זה שתנועה גורמת לי לנזול וכשאני שוכבת לאורך זמן זה נרגע.

מקום לנשום

על ידי אמא_של_מוש* » 30 ינואר 2019, 16:58

מסכימה עם כל מילה של יולי קו !

התפקיד העיקרי של הדולה הוא שתהייה לך חוויה טובה מהלידה.
לדעתי בלידה הדבר הראשון הכי חשוב זה אמא ותינוק בריאים והדבר השני הוא החוויה של היולדת, ההרגשה שאיתה היא יוצאת מהלידה. חווית הלידה משפיע בהמשך על קשר אם-תינוק, קשר אם-אב ועוד. כל תכנית לידה שתתגשם זה נהדר אבל זה בונוס שלא תמיד קורה. הדולה שם בדיוק בשביל לתווך את הדברים המתוכננים והלא מתוכננים שיהיו.

בנוסף התמיכה של הדולה היא כבר מהרגע שאת יוצרת איתה קשר ומסכמת איתה על הליווי וזה אומר שלקראת הלידה כשעולות שאלות ויש לחץ מכל מיני סיבות יש מישהי שזמינה לך תמיד לייעוץ ולהרגעה.
לפני הלידה של מושית עברו עלי ימים מאוד סוערים בגלל סרטים מהרופאים ודיברתי עם הדולה שלי כמה פעמים ביום והיא היוותה עוגן עבורי בימים האלו.

הדולה צריכה להיות רגישה ליולדת ולראות מתי היא צריכה להתקרב יותר ומתי לקחת צעד אחורה. אם את יודעת שזה משהו שיהיה חשוב לך בלידה כדי להגיד לדולה מראש שיתכן שתרצי להיות חלק ניכר מהזמן בלעדיה והדולה תשים לב לזה יותר בלידה וגם כמובן במהלך הלידה עצמה לא להתבייש ולהגיד לה "עכשיו אני רוצה להיות לבד עם בעלי נקרא לך שוב פנימה כשנזדקק לך". זה לגיטימי לגמרה לבקש דבר כזה ודולות מודעות לכך.

מקום לנשום

על ידי דו_כיפת* » 30 ינואר 2019, 16:36

והכי מבאס זה שעד שכבר נשכבתי, הייתי צריכה לשירותים מאה פעם, אז קמתי ממש המון...
אויש, כמה שאת מזכירה לי את עצמי...
אחוות נשים כבר אמרו פה?
(())
מרגישה אמביוולנטית בעניין הדולה, ובגלל זה אולי גם מתמהמהת עם זה
כל כך מבינה אותך
@}
קחי את הזמן והקצב. ותתמהמהי.

יכולה לשתף שהיה לי מאוד קשה לערוך את השיחות עם הדולות
ולפחות 2 שיחות כאלו זכורות לי עד היום כטראומה. ממש.

ולכן אני ממש בעד להקל ולרפד: להגיע לשיחה עם כוחות, לסנן כמה שיותר בהודעות סביב התאריך וכדומה, ולא להישאר בשיחה שזולגת למחוזות קשים מידי.
קלטתי את זה רק בדיעבד: הדולות שנתנו לי כוח והיה לי נעים לשוחח איתן - זה היה ממש מתחילת הדו שיח.
ואלו שלא - אז לא.
לא היתה שיחה שהתחילה רע ונגמרה בסדר.
אז אם זה מתחיל רע, להבנתי: פשוט לזוז משם.
מדובר ברגעים מספיק חשובים כדי שתקבלי בהם רק תמיכה. בלי עוד משהו...

את מחפש המלצות?
אם כן - אני כאן בשמחה
@}

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 30 ינואר 2019, 11:13

לדעתי, במיוחד אם את יודעת שלא תוכלו להתמודד במקרה של צוות רפואי מעיק- עדיף לשלם לדולה, ולסכם איתה שהיא תשאיר אתכם בעצמכם ככל שתבקשו. אם היא לא תסכים- היא לא הדולה שמתאימה לך.
השק שאת עלולה לסחוב הוא לא רק של זכרונות ורגשות, אלא גם פציעות מהתערבויות יתר, שבהריונות מורכבים יש נטיה לגלוש אליהן (עודף בדיקות, עודף המלצות לזרז...). מכיוון שהשיקום לרוב קשה יותר מתחזוק ומניעה- אני מאוד ממליצה להעזר במישהי שהוכשרה לכך. לא מספיק רק להכין תכנית לידה מודפסת. זה לא הולך ככה.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 30 ינואר 2019, 10:01

הנה, יש לך פתק ממרפאה בעיסוק
תמרוש, הצחקת אותי עם הפרופיל העיסוקי :)

ביומיים האחרונים אני מתחילה להרגיש יותר טוב בכלליות.
אתמול קמתי עם אנרגיות, ובגלל שלא היה בכלל אוכל בבית התחלתי לבשל.
הכנתי אורז עם עדשים, תבשיל ירקות, אידיתי ברוקולי (מהגינה! צמחו מלא השנה), פשטידה ובסוף גם עוגה מהירה.
ובדרך גם דייסה לארוחת בוקר.
גם עשיתי את כל הכלים לפני ואחרי.
הייתי מאוד גאה בעצמי, אבל זה בהחלט היה קצת יותר מדי... סיימתי את זה מחוסלת מעייפות, נשכבתי במיטה לכמה שעות אח"כ.

והכי מבאס זה שעד שכבר נשכבתי, הייתי צריכה לשירותים מאה פעם, אז קמתי ממש המון...

זה עודד אותי שאני מסוגלת לעשות דברים, אבל גרם לי לחשוש מהחזרה לעבודה... כי קמתי מאוחר, אחרי שכרגיל הייתי ערה חצי לילה וחזרתי לישון לקראת הבוקר. ועבדתי בערך 4 שעות במטבח (עם הפסקות לאוכל ומנוחה באמצע). ובסופן הייתי חייבת חייבת לנוח, הגוף היה ממש מותש.
לעבודה אצטרך לקום מוקדם, כלומר לא אוכל לחזור לישון בבוקר ואהיה ערה מ4 וחצי בערך... ואצטרך לעבוד לפחות 5-6 שעות, עבודה לא פחות מעייפת מבישול... ואז עוד לנהוג חזרה הביתה..

כנראה אנסה ללכת ביום ראשון ואם ארגיש שזה יותר מדי אחתוך אחרי שעתיים או משהו.

היום שוב הצלחתי לחזור לישון, וקמתי ב8 וחצי.
עשיתי טיפה כלים ושמתי מכונת כביסה, ואז התחילה קצת לכאוב לי הבטן (לא ממש צירים, כאבי ווסת חלשים כאלה), אז נשכבתי במיטה.
מיינתי קצת ניירת, כי אני צריכה לשלוח כל מיני טפסים להחזרים מקופ"ח, והטפסים לביטוח לאומי וכו'.

רציתי להתחיל כבר לברר על דולות, אבל ראיתי כמה קשה לי להתחיל לעשות טלפונים. אז החלטתי לחזור לאסטרטגיה של הודעות כתובות.
בגלל שלא בטוחה שהתאריך יהיה רלוונטי, לא רציתי סתם לעשות המון שיחות (כל שיחה כזאת דורשת ממני הרבה). אז שלחתי לכמה דוחות הודעות, שאלתי אם התאריך בכלל רלוונטי ואם כן אז אתקשר לשמוע, להתרשם ולקבל עוד פרטים.
בינתיים מישהי אחת ענתה לי. אאזור אומץ להתקשר אליה היום או מחר.

מרגישה אמביוולנטית בעניין הדולה, ובגלל זה אולי גם מתמהמהת עם זה.
מוזר לי מאוד שתהיה איתי עוד מישהי בזמן האינטימי הזה.
באיזשהו מקום מרגישה שיהיה לי הכי נוח להיות לבד עם בעלי (גם בלי מיילדת..).
מוזר לי לחשוב על מישהי זרה נוגעת ומתקרבת אליי תוך כדי. מאוד מביכה אותי הסיטואציה.
אז למה אני כן רוצה?
קודם כל, כי כמה שבעלי מכיר אותי והייתי רוצה שרק הוא יתקרב ויהיה איתי, אם הלידה תהיה ארוכה אני חושבת שהוא יצטרך קצת הפוגות כדי לא לקרוס (למשל, לא לעסות לי את הגב שעה ברצף... כמו שאני מבקשת ממנו עכשיו כשאני נתקפת כאבים...) , אז טוב שתהיה שם עוד מישהי שיכולה להחליף אותו.

ודבר שני, אם אני בבית חולים, בכל מקרה יהיו שם עוד אנשים (לפחות מיילדת ולפעמים אולי רופא), אז לפחות שתהיה מישהי אחת שאני מכירה מלפני, יודעת מי אני ומה חשוב לי וכו'.
גם בשביל התחושה האישית, והרבה בשביל לתווך מול הצוות. כי אני רואה שזה משהו שמאוד קשה לי ולבעלי לעשות, אנחנו שנינו ביישנים מדי ולא נעים לנו להגיד או לשאול. ואז אני יוצאת עם המון כעס על הצוות הרפואי (שמתנהגים זוועה לטעמי.. אבל אני לא יודעת לעצור את זה בזמן...).
ולא מתחשק לי לצאת מהלידה עם שק של חוויות כאלה, שהרגשתי שעשו דברים שהיו לי לא נעימים ולא רציתי.

מקום לנשום

על ידי פרח_בית* » 30 ינואר 2019, 09:42

תנוחות עם הראש למטה מומלצות גם כשהתינוק עם הראש למטה, הן עוזרות בהרפיית הרצועות ומעודדת את העובר להתבסס באגן אח"כ בתנוחה "אידיאלית"
ידעתי שהן מומלצות בזמן הלידה כשרואים שהתינוק נמצא בתנוחה פחות טובה באגן, לא צףידעתי אם מומלץ לעשות בלי קשר בהמלך ההריון. אקרא על זה עוד קצת (רוב החומר שמצאתי על ספינינג בייביז באנגלית ואני מתעצלת לקרוא...)

_כל הקשיים הגופניים שכל כך העיקו והכבידו והקשו, והנה, בין רגע הם כמעט נעל ו לחלוטין.
מה שאני מנסה להגיד הוא ששמתי לב עכשיו שדווקא זה שהיה לי כל כך קשה בהיריון גורם לתקופה שמייד אחרי הלידה, שגם היא לא פשוטה פיזית, להיות יותר קלה וכיפית. לא יודעת אם זה מעודד אותך עכשיו אבל אני מקווה שקצת כן._

אוליב זה ממש מעודד!
כי יש לי איזו הרגשה שעכשיו ככה הגוף שלי.
קצת מזכיר את מה שיוליקו כתבה "תחושה שהגוף שלי הוא לא הגוף שלי", אבל לא בדיוק. כלומר אני מזהה את הגוף שלי יפה מאוד מתחת לכל הבלגן הזה (למשל הקושי להתמודד עם הצירים המדומים האלה לא מפתיע בכלל, וגם לא המצבי רוח שמתלווים אליהם. וגם הקשיי שינה ההורמונליים... ). אבל הכל יותר חזק ומועצם, בתדירות גבוהה ומשתלט על הכל...
ומרגיש כאילו ככה יהיה מעכשיו לנצח... הגב יכאב, אני לא אצליח לישון אף פעם, אני לא אוכל לאכול חצי ממה שאני רוצה (למשל, ממש מתחשק לי אוכל הודי, אבל אני יודעת שזה ייגמר רע... וממש מקווה שאחרי הלידה מתישהו תתאזן לי מערכת העיכול ואלך לאיזו מסעדה הודית טעימה).
והבריחות שתן האלה, הורגות אותי... הנזילה די נרגעה, אבל אני מרגישה כאילו כל הגוף לא בשליטה שם... צריכה לשירותים ממש כל 10 דקות לפעמים, לא יכולה להתאפק שניה... אמנם אין הרבה ממש בריחות אבל מרגישה שכל הזמן צריכה להיות בתשומת לב סביב העניין..
אחד הדברים שמלחיצים אותי בחזרה לעבודה... כי מה אעשה באמצע טיפול, עם ילד, ופתאום אני חייבת לעוף לשירותים?...
נראה לי שאקבע עוד תור לפיזיותרפיה (בשבועות האחרונים הרגשתי שזה לא מתאים אבל עכשיו אולי כבר כן. וגם לפעמים חוזרים לי הכאבים בגב בתחתון... והגב האמצעי ממש זוועה... והשרירים במפשעות...)

בכל מקרה - מאוד מרגיע שזה עובר אחרי הלידה...

מה שאני שמה לב שאני חוששת ממנו הכי הרבה מהתקופה שאחרי הלידה, זה ממקרה של חתכים או תפרים, הכאבים האלה מאוד מפחידים אותי.
ןשהכאבים והדימום מהתכווצות הרחם יהיו לי קשים מאוד, כי אני יודעת איך הגוף שלי מגיב לזה חזק) ויהיה לי ממש קשה לתפקד איתם, מבחינת הטיפול בתינוק.

כל כך בא לי כבר עוד תינוקת קטנטנה, אבל המחשבה על הריון מעבירה בי צמרמורת... בררר... איכס

בעלי ממש מפחד מזה... שאני לא ארצה להיות בהריון שוב.. הוא רוצה 4 ילדים (אין לי התנגדות עקרונית, אבל בוא נתחיל אחד אחד, בינתיים זה לא הולך כל כך בקלות...). אבל כרגע מפחד שלא נגיע אפילו לשניים כי זה כל כך קשה לי.

מקום לנשום

על ידי יולי_קו » 30 ינואר 2019, 07:47

נזכרתי במשהו בעקבות השיתוף שלכן: בהיריון (במיוחד בראשון) היתה לי הרבה פעמים מין תחושה שהגוף שלי הוא לא הגוף שלי, כי הוא התנהג והרגיש אחרת מכרגיל.

חזרה למעלה