על ידי מרפסת_ולימונדה* » 29 מאי 2009, 08:40
תודה,
אהבת עולם 
התלבטתי ארוכות (כלומר, משך עשרים דקות לערך, תוך כדי תליית כביסה) לגבי הכינוי שבו אבחר לי.
בתחילה חשבתי על
באופן אישי, כיוון שזה מה שאני עושה כאן -- מיישמת באופן אישי דברים מסויימים שמושכים אותי, וש"שייכים" לקהילה הזו.
אבל הפכתי לי בראשי בניק הזה, ונשמעתי לי מסוייגת מדי, מוציאה-עצמה-מהכלל מדי, ובאותו זמן מגבילה את הגדרתי למובן הצר של יחסי לבאופן, במקום לומר "זו אני".
וחוץ מזה, זה דומה מדיי
לבאופן לייט 
ניקים נוספים עלו ונפלו במחשבתי, כל אחד מסיבותיו הוא (טוב, נו, מסיבותיי-אני...)
בסוף, פתאום, עלה לי לראש "מרפסת וקפירינייה".
צירוף המילים הזה הוא סוג של מילת-קוד ביני לבין אישי, שמשמעותו משהו קרוב לנירוונה, שאנטי, התרגעות מוחלטת, נשימות עמוקות של אוויר נקי וצלול, והנאה מלאה מהכאן והעכשיו.
הוא נולד בברזיל, בטיול שעשינו, אישי ואני, לפני שש או שבע שנים. נסענו לקרנבל, אבל לא לריו, אלא לאורו-פרטו, עיירת-אוניברסיטה שנמצאת כשש או שבע שעות נסיעה צפונית לריו, במדינת מינראס ג'ראיס. אורו פרטו שווה סיפור בפני עצמה... בכל מקרה, שם נפגשנו עם חברים על מרפסת של אכסנייה, וישבנו סביב שולחן ועליו מגש פירות טריים וקנקן של קפירינייה צוננת, התרווחנו על כסאות כתר-פלסטיק
והבטנו על הנוף הפראי-לגמרי שנמשך עד האופק.... וזהו. מבחינתנו, הגענו. "מכאן אנחנו לא זזים יותר לשום מקום..."
<<< נשימות עמוקות.... נזכרת בתענוג >>>
בזמן ובמקום בו אני נמצאת היום,
מרפסת ולימונדה הן גן-העדן הפרטי, שלוות-החולין, רגעי האושר השלו שלי. מקום החיבור שלי עם עצמי.
.
תודה, [po]אהבת עולם[/po] {@
התלבטתי ארוכות (כלומר, משך עשרים דקות לערך, תוך כדי תליית כביסה) לגבי הכינוי שבו אבחר לי.
בתחילה חשבתי על [po]באופן אישי[/po], כיוון שזה מה שאני עושה כאן -- מיישמת באופן אישי דברים מסויימים שמושכים אותי, וש"שייכים" לקהילה הזו.
אבל הפכתי לי בראשי בניק הזה, ונשמעתי לי מסוייגת מדי, מוציאה-עצמה-מהכלל מדי, ובאותו זמן מגבילה את הגדרתי למובן הצר של יחסי לבאופן, במקום לומר "זו אני".
וחוץ מזה, זה דומה מדיי [po]לבאופן לייט[/po] :-)
ניקים נוספים עלו ונפלו במחשבתי, כל אחד מסיבותיו הוא (טוב, נו, מסיבותיי-אני...)
בסוף, פתאום, עלה לי לראש "מרפסת וקפירינייה".
צירוף המילים הזה הוא סוג של מילת-קוד ביני לבין אישי, שמשמעותו משהו קרוב לנירוונה, שאנטי, התרגעות מוחלטת, נשימות עמוקות של אוויר נקי וצלול, והנאה מלאה מהכאן והעכשיו.
הוא נולד בברזיל, בטיול שעשינו, אישי ואני, לפני שש או שבע שנים. נסענו לקרנבל, אבל לא לריו, אלא לאורו-פרטו, עיירת-אוניברסיטה שנמצאת כשש או שבע שעות נסיעה צפונית לריו, במדינת מינראס ג'ראיס. אורו פרטו שווה סיפור בפני עצמה... בכל מקרה, שם נפגשנו עם חברים על מרפסת של אכסנייה, וישבנו סביב שולחן ועליו מגש פירות טריים וקנקן של קפירינייה צוננת, התרווחנו על כסאות כתר-פלסטיק :-) והבטנו על הנוף הפראי-לגמרי שנמשך עד האופק.... וזהו. מבחינתנו, הגענו. "מכאן אנחנו לא זזים יותר לשום מקום..."
<<< נשימות עמוקות.... נזכרת בתענוג >>>
בזמן ובמקום בו אני נמצאת היום, [po]מרפסת ולימונדה[/po] הן גן-העדן הפרטי, שלוות-החולין, רגעי האושר השלו שלי. מקום החיבור שלי עם עצמי.
.