קראתי הכל! תודה על השיתוף רחב היריעה.
חלק מהמצבים מוכרים לי כאמא עכשיו, אני לוקחת את ההמלצה על מרחק, בהחלט ראיתי שזה עוזר.
עזר לי גם לשמוע תאור איך במשפחה קורה "הגרוע מכל" ועם הזמן , וההתפתחות של כולכם יחד עם הטיפול ובחירה במרחק הנכון מצאתם את עצמכם מחדש. מרגש ומשמח מהרבה בחינות , תודה.

קראתי את כל העמוד! זה פשוט מדהים שיש פה כל כך הרבה שנים של תהליך...
המון אהבה! נתתן לי השראה מעוררת כבוד.

תודה!!

תודה על העדכון!!!
זה ממש נפלא לשמוע!!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

חזרתי לבאופן אחרי שנים (בגלל מישהי אחרת) ונכנסתי גם לכאן להציץ אז מעדכנת מאוד תמציתי:
סיימה תיכון עם בגרות מלאה וטובה > שירות צבאי רגיל מאתגר ומשמעותי > עבודה מועדפת > הטיול הגדול > אוניברסיטה
הכי רגיל שיש :-)

קפץ לי מרגיעון 'אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם.' ואני הכי מודה בעולם
תודה על ההקשבה ומקווה שאלו שנעזרו בדף הגיעו גם הם למחוזות טובים

אכן, דף מאלף וחשוב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

גם אני קוראת בנשימה עצורה, מלאת השתאות על הכוחות ההוריים, מזדהה עם חלק מהרגשות והקשיים.
נתת לי תקווה וכח וגם יכולת ברגע הזה, לא לשנוא את הילדה הקטנה והנפלאה שלי.
תודה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]שלחתי את הדף מזמן לחברה אהובה במצב דומה וזה היה בשבילה אוצר.[/u] - שמחה לשמוע

תודה ששיתפת. שלחתי את הדף מזמן לחברה אהובה במצב דומה וזה היה בשבילה אוצר. את מדהימה.

[u]חלק מהסיבה שכתבתי זה כדי לתת תקווה לאחרים[/u]
תודה. קראתי הכול!

חלק מהסיבה שכתבתי זה כדי לתת תקווה לאחרים

קראתי עכשיו את כל הדף בנשימה עצורה.
נשמע סוחט ומאתגר וקרוב לבלתי אפשרי, שמחה לשמוע שהדברים התגלגלו למקומות הנכונים.
ושמחה מאוד שעדכנת

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

זו אני - [po]על סף ייאוש[/po]

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

חוזרת לעדכן ולענות [po]לגלגל הזמן[/po] (לא חשבתי שעוד קוראים כאן):
סיימה תיכון וכעת שוב אזרחית מן המנין אחרי שירות צבאי רגיל (עם אתגרים כמו כולם שצלחה בכבוד) ללא הנחות. דף חדש ואף אחד לא ידע כלום. כעת מתחילה לממש חלומות של חייל משוחרר ולחשוב קדימה - מועדפת, טיול, פסיכומטרי ותואר. היום אין לי ספק שהיא תצליח במה שתבחר.

[po]גלגל הזמן[/po]
אני חושבת שהדבר הכי אפקטיבי היה המרחק. אחרי ההבנה והקבלה שלא נוכל לתת לה לבד את מה שהיא צריכה - המרחק איפשר לנו לנשום ולנצל את הזמן שכן ביחד לבניית הקשר מחדש ובצורה נקיה יותר. יש מדי פעם דברים קטנים שעולים אבל זה דברים שרואים אצל כל ילד שגדל בפנימיה וחזר הביתה. אני מקווה שגם אתם כבר במקום יותר טוב מאז שכתבת.

בהתחשב בעובדה שלפני 7 שנים חיפשתי מקום שתהיה בו מסגרת המשך לאחרי בית הספר, אני חושבת שעשינו לא רע בכלל ☺

תודה לאמא והאישה המדהימה (מקוה שאת כבר מזמן לא על סף יאוש) ששיתפה מעומק הלב.
אני תקוה שאתם במקום אחר,טוב יותר לכם,לב' ולשאר האחים.
9וחצי שנים אחרי,ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהדף הזה.
אם את עוד קוראת פה,אז רק שתדעי שאת נשמעת מדהימה,וממה שעשית למען בני ביתך,אפשר רק ללמוד.
רחוק מאד מהתחושה שלך שאת לא אמא טובה ולא מוצלחת וכיו"ב.
כל הכבוד לך,והלואי שאת גם חווה נחת ואהבה בחייך.

ראשית אני רוצה לשבח ולאמר לך כל הכבוד על שנות המסירות ,בטיפול הכל כך קשה ומטיש בביתך. אני כמוך במסע הקשה הזה ,זה שלא נגמר ונדמה שכובש לו כל פיסת חיים.המסע שלא פעם מכניע ולעיתים פשוט צפים בזרמים הסוערים של שושנת הרוחות של הנפש הסובלת . מה שלומך? הבת ? האחים? בעלך?
האם תוכלי לאמר (אם בכלל ניתן) מה הסתבר כאפקטיבי בפרספקטיבה של 8 שנים(מאז התחלת לכתוב)
אשמח אם תוכלי לשתף..אולי אוכל אני להעזר בניסיונכם
תודה ומקווה לטוב

תודה! נשמע מאוד מעודד (())

מסיבות מובנות אני לא אפרט אבל מדובר ב"השמה חוץ ביתית" דרך הרווחה. פנימיה לילדים בגילאים 12-18 עם קשיים שונים - בעיקר רגשיים. יותר משנה היא בעטה בכל יד שהוצעה לה ואז הבינה שהיא "תהיה שם כמה שנים וכדאי לנצל מה שיותר" (ציטוט ממנה) ומאותו רגע היא מתקדמת בצורה שאף אחד מהצוות שם לא ראה מעולם. היא החניכה הכי אהודה על הצוות וחלק מה5% העליונים של החניכים מה שבהתחלה עורר בה אנטי כי היה לה קשה לראות למה היא כן שייכת לשם למרות שמבחינה קוגניטיבית היא הרבה מעל רוב הילדים.
יצא לי מרגיעון "היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה". כ"כ מתאים לאבא שלה לקבל כזה.
מה שבטח הוא שאני כבר לא על סף ייאוש אבל אני לא אשנה את הכינוי כדי לזכור איפה היינו וכמה אנחנו רחוקים משם.

איזה יופי שאת מעדכנת. ואיזה יופי שדברים השתפרו כל כך!!!

גם אני אשמח לשמוע באיזה סוג של מסגרת היא.
{@

תודה על העדכון! בת כמה היא היום? ואיזו מסגרת מצאתם לה?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

דברים טובים ממשיכים לקרות. היום אנחנו מבינים שכל המאמצים שלנו נדונו לכישלון מראש ורק במקום כמו שבו היא נמצאת, עם צוות נרחב ואוהב אבל לא כבול רגשית ומתרענן אחרי כל משמרת שעוושה עבודת קודש, רק משם היתה יכולה לבוא ההצלה. היום, למרות שהיא לא שמחה להיות שם, היא מבינה שהיא עוד באמצע התהליך. היא מבינה שלמרות שהיום היא באה הביתה בשמחה וההתנהלות של הבית נורמאטיבית (כמעט לגמרי) - יש לה עוד דרך. היכולת שלה להבין את זה היא משהו שלפני שנתיים נראה לנו פנטזיה.
בראש השנה בילינו בחופשה משפחתית והיינו כמו כל משפחה רגילה. עם הרבה צחוקים ובלי ריבים.
מתנה לשנה החדשה קיבלנו בצורת מכתב שמבטל את כל ההשערות לגבי הגדרת המצב בשמות מפחידים ונשארנו רק עם ADHD. היה ADD ונוסף לו H (שכנראה התחבא בתוך שאר הסערות) אבל האפשרויות האחרות - ירדו!!!
אבא שלה מתקשה לסלוח וקצת מקשה עליה בהתנהגות שלו אבל היתה לנו שיחה, יותר נכון נאום שלי לפני שיצאתי לעבודה, ונראה שמשהו זז. בעיקר ההבנה שלו שלסלוח זה לא בהכרח לשכוח.

[u]תודה על העידכון. שילך ויהיה יותר טוב[/u]

תודה על העידכון. שילך ויהיה יותר טוב

תודה על העדכון! בת כמה היא עכשיו?

וואו איזה כייף לשמוע

תודה על העדכון!
מאחלת שימשיך בכיוון הטוב!

מפציעה לעדכן - מגיע לכם לקרוא גם דברים טובים:
הרבה הרבה הרבה .... יותר טוב!
הדבר הכי חשוב הינו שסןף סוף יש עם מי לדבר. אפשר לדבר איתה על הדברים, היא משתדלת להבין ובאמת עושה מאמצים לשנות דברים. יש לא מעט נפילות אבל מכל נפילה אנחנו גדלים וצומחים יותר גבוה. עדין יש דברים שאני נדהמת שילדה בגילה אומרת/עושה/חושבת/... אבל ניחא. מאמינה שגם זה יסתדר.
יש דברים שלא יסתדרו לעולם - בעיקר זכרונות שאי אפשר למחוק ובמיוחד אלו של ג' שקצת גרמו לאיבוד הילדוּת אבל אני עושה מאמצים לשמור על הילדות שנשארה ולתת כמה שיותר רגעים 'נורמאליים'.
תודה לכל מי שענה, קרא, שלח אנרגיות טובות ודאג לנו.

עוקבת אחרי הסיפור שלך מהתחלה, כל כך כואב, אני רוצה לחזק את ידייך ולאמר לך שאת באמת אישה אמיצה וכל כך רגישה.
@}
[u]תודה שאת משתפת![/u]
תוכלי אולי לספר, אם לא על האבחון היום אז לפחות מה היו ההשערות באבחונים הקודמים?

היו תרופות אבל עם שינוי האבחנה - הורידו לה את מה שהיה רלוונטי. מה שקשור ל-ADD נשאר. אני חושבת שחלק מהענין קשור לתזונה לקויה מאוד אבל לא הצלחנו לשנות דבר. היא אומרת שהיא מבינה את הצורך בשינוי ורוצה לעשות אותו אבל לא מסוגלת.

זה נשמע ממש נורא.

יואו!! נשמע נורא קשה.

יש תרופות בטיפול שלה? מה האבחון היום?

תודה שאת משתפת! יש כמה אלמנטים בסיפור שלך שמזכירים לי סיפור אצל חברים שלנו...

תודה לכן. יצא לי מרגיעון "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - נוכחותכם עוזרת אך גם דעתכם חשובה.

היא בת עשרה כך שגיל ההתבגרות הסוער גם כך לא עושה את הדברים יותר פשוטים. היא מאשימה אותנו ובאמת שלה אנחנו אשמים, אנחנו לא עשינו מה שהמטפלים אמרו לנו, בגללנו היא במקום טיפולי, אנחנו הורים מתעללים, 'דפקנו' לה את החיים ... לפני כמה שבועות היא אמרה שהיא רוצה לעזוב את הבית אבל "מוכנה להישאר רק כדי להגן על ג' מפנינו" - שלא נעשה ל-ג' את מה שעשינו לה - לא רואה את הנזקים שהיא עצמה גורמת באופן ישיר (שטיפות מוח, שיבוש חשיבה הגיונית והסתה של ג') ובאופן עקיף (חודשים שלא היו ל-א' ו-ג' הורים).

אנחנו מוכנים לספוג הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים שהאחים ייפגעו. הקו נחצה מזמן.
החיים במצב הזה לא פשוטים ואנשים מבחוץ לא יכולים לדמיין מה זה אומר. הרבה פעמים היינו צריכים לבטל ברגע האחרון ולגרום לקשיים לאחרים (למשל אם כל משפחה מביאה חלק), ניתקנו קשרים עם חברים רבים מאחר ולא יכולנו להתחייב ו/או להצטרף לתוכניות, היו פעמים שהתחלנו תוכנית ועזבנו באמצע, גם פעילויות של א' ו-ג' לא תמיד התקיימו כי ב' החליטה לעשות 'שביתה' או שהתפצלנו. אפילו ברמה היומיומית כמו 'פול' של הסעות לחוגים שאי אפשר להתחייב לאחרים (פעם אחת ניסיתי ו-ב' השביתה את הרכב עד שהייתי צריכה לבקש מחברה לקחת את ג' והשןתפה ל'פול'- הרכב יצא למחרת על גרר), מה לאכול לארוחת ערב, עזרה בשיעורים וכו'. ב' לא איפשרה לנו לתת תשומת לב לאחים ודרשה הכל לעצמה. אם חו"ח היה אחרת, הבית היה נהרס, כל תכולת הארון על הריצפה, שוברת והורסת דברים שלה ושל האחרים, מציפה את הבית במים, כל הכביסה הנקיה שטרם קופלה מפוזרת ברחבי הבית, כיסאות הפוכים עם רגליים מעוקמות, דלתות שבורות, צעקות, קללות (נאצים, חבל שלא נשרפתם בשואה, אתה היטלר ואת מנגלה ... - כדור שני/שלישי לשואה היא יודעת עד כמה זה פוגע), איומים וכו'. פעם אחת היא צלצלה למשטרה שיבואו להציל אותה מ"אמא מרביצה לי", הגיע שוטר, פסק שהיא "מפונקת" (הלוואי) והלך ומאז היא מאיימת כל פעם מחדש לצלצל למשטרה ("את יודעת שאני מסוגלת"). מספר פעמים קראה מהחלון לשכנים שיבואו להציל אותה ו/או לקרוא למשטרה מפני ההורים המתעללים.
וזה רק חלק. עכשיו, כשהבית מתנהל בווליום וקצב נורמאלים, אנחנו מתחילים לקלוט עד כמה החיים שלנו היו לא שפויים.

אין מילים.. (())

בת כמה היא היום? איך האחים היום?

(())

חייבת להגיד לך שאת אישה מדהימה, עם המון אומץ וכוח להחליט החלטות לא פשוטות ולראות את טובת כל בני המשפחה,
שולחת לך הרבה אנרגיות ומאחלת לך ימים של שקט

המון זמן עבר ועוד יותר אירועים עברנו עד שנדמה שבכל יום עברנו חודש ויותר. עברתי על הפוסטים האחרונים ודגתי כמה ציטוטים בודדים (אילו היה לי הכוח בוודאי הייתי מוצאת עוד הרבה):

[u]לפעמים אני לא מאמינה מאיזה תהום נחלצנו[/u] - לא נחלצנו. הדברים הסתבכו והגיעו עד כדי 'הפרדת כוחות'. היום היא במסגרת שאני מקווה שתעשה את ההבדל. מקום שעל פי הצהרת הכוונות שלהם, וגם לפי הדברים בשטח, נותן לנו המון תקווה. היינו בכמה מקומות וזה בכמה דרגות מעל האחרים - גם מבחינה פיזית אבל בעיקר בצורת העבודה. גם בבית המצב יותר טוב ונראה ש-ג' מגלה מהם חיי משפחה נורמאליים. לפני כחודש היה בכי בגלל התפרצות קטנה בהרבה מאלו שפעם לא 'מדגדגות' ל-ג' כך שלשמחתי (מילה שלא ברור לי איך היא קשורה לזה אבל מקווה שהרעיון ברור) נראה שהצלחנו להחזיר את החיים למסלול נורמטיבי ולהחזיר את ראיית העולם של ג' מהעיוות שהפכה.

[u]כתבתי גם ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים - לפחות מזה ניצלנו[/u] -לא ניצלנו ולא נעליים. הכל פרוץ, הכל בחוץ. את המסגרת מממנים הממשלה, הרווחה העירונית ואנחנו כך שהכל גלוי ופרוש לעיני כל.

[u]יש לנו אבחנה שכרגע לא רוצה לפרט רק שבשל הגיל היא לא אבחנה סופית אלא 'קווים של ...' מתוך הנחה שבגילה עוד אפשר לשנות את ההגדרה. למעשה, בכל גיל ניתן לשנות - תלוי מה קורה בשטח.[/u] - גם האבחנה השתנתה כך אולי עכשיו יהיה טיפול יותר מתאים. בלי קשר לאבחנה, שהרי אבחנה היא מילים וכמובן שבתוך כך כל אחד הוא עולם ומלואו, עשיתי כמה שינויים ולמדתי לעמוד על שלי. בחודשים האחרונים ראיתי כמה בעצם ידעתי מתוך עצמי מה צריך לעשות ובכ"ז הלכתי לפני הנחיית אנשי מקצוע מה שכרגע נראה לי שגרם נזק. שלשום היתה איזו היתקלות, הודעתי לאבא שצריך עשות ככה וככה ולא לעשות ככה וככה, עמדתי על דעתי והצלחנו לצלוח את המשבר תוך שאני חושבת שהועברו מסרים חשובים ל-ב'. המסר העיקרי, כמו שהיה בתחילת כל הסיפור לפני 4 שנים, שאנו לא מסכימים להמשך הטרור ומכאן והלאה יהיה מחיר לכל התנהגות לא נאותה - בלי ויתורים ובלי שנפחד מהתגובה. עדין נשארה שאלת המליון "עד כמה זה בשליטה" ובכ"ז החלטתי שהמחיר יהיה זהה.


שלושה ציטוטים מהפוסט הראשון שנכתב לפני כמעט 4 שנים - ב-31 באוגוסט 2006:
[u]זכות הילד מול זכויות אחיו - השאלה הגדולה[/u]
[u]והדילמה הכי גדולה - מתי יודעים שזהו. אין מה לעשות. לא במסגרת הביתית[/u]
[u]בסוף כתבתי המון. הרבה יותר ממה שחשבתי שאוכל לכתוב בין הדמעות. דמעות שמלוות אותי יום יום בין המערכות השונות של הצגת 'החיים הטובים'.[/u]
נענתה השאלה, 'נפתרה' הדילמה ויבשו הדמעות.

[u]למעשה זה היה מתוך פחד נוראי מפנינו ולא מתוך הבנה של גבולות הגיוניים. אנחנו המשכנו בדרך שחשבנו שנכונה ולמעשה העמקנו את התהום. ככל שהזמן עבר, האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות אובדניות. היום אנחנו לומדים לתת מקום לתחושות שלה גם כשהן לא הגיוניות בעינינו, לפחדים שהיא נושאת עימה וכו'.[/u]

פספסתי את זה. כמה קשה וקורע ועצוב ! :-( זה וכל מה שכתבת. אתם מדברים איתה על זה? איך גיליתם את זה? אוי, זה ממש קורע את הלב !!

גם אני עוקבת אחרייך מההתחלה ומאוד רוצה לשמוע [u]מה קורה איתך[/u] ומה קורה עם היחסים שלכם עם הבת.

מצטרפת לשאלה
[u]מה קורה איתך[/u]
וגם

[u]שתדעי שבעיני את אמא מדהימה[/u]

על סף ייאוש, מה קורה איתך,ליוויתי אותך לאורך כל הדף
הכאב וההתמודדות הקשה שלך נגעו לליבי, מזמן לא כתבת,
בפעמים האחרונות נשמעת כל כך עצובה ואשמה ואני רוצה שתדעי שבעיני את אמא מדהימה
והקושי שכתבת עליו פה הוא ע-צ-ו-ם ושאני ממש מעריכה אותך ואת הדרך שלך
ואני מקווה שאת מעריכה את עצמך יותר היום.

שלום לך אמא מדהימה
"הקוד" של רונית גלפו(ולא כמו שכתבתי מקודם) לא מצריך התערבבות של אף אחד מהמשפחה, זו עבודה שלך אישית מול המציאות כמו שאת חווה אותה,
ולכן חשבתי שיכול לעזור. הוא לא סותר את הטיפול שאתם עושים כרגע,ונראה לי שאפילו יכול לתמוך במה שאתם עושים, ולקדם אותו.
בברכת שבת שלום. עם דגש על השלום.

[u]אצלי הוא התבלבל[/u]
גם את התבלבלת זאת אלוהים שנותנת ואני בטוחה שהיא לא התבלבלה

[po]אילה א[/po]
[u]זה בגלל שאלוהים נותנת לכל אחד בדיוק את הצרות שהוא יכול לפתור[/u] - אצלי הוא התבלבל:-D

[po]אמא ללי[/po]
[u]קוראים אותך.[/u] - תודה. זה חשוב בעיני.


פלונית אלמונית
[u]על מה יש חרטה? האם את מבינה היום דברים אחרת? בבקשה תשתפי?[/u] - המילה חרטה אולי לא במקומה. יותר מתאים 'צער'. אילו לפני שנים הייתי יודעת ומבינה את הדברים שאני יודעת היום, הדברים היו נראים אחרת.
כבר אין טרור כמו פעם. יש בלגן שהיא לפעמים עושה, די דומה לעבר, רק שזה כבר לא מפחיד אותנו. היא מבלגנת, אנחנו, ולפעמים גם היא, מסדרים וזהו. יש לה קושי בשליטה ומבחינה מסויימת אני שמחה שזה קורה בבית. נותן לי תחושה (אדליה?) שאנחנו ה-safe place שלה. אני חוששת מאוד ממצב שבו היא תתנהג כך מחוץ לבית. מצד אחד זו נחמה שהיא שומרת את זה רק לנו אבל מצד שני מקשה כשאנשים לא מבינים מה עובר עלינו, חושבים שזו 'רק ילדה מפונקת' וכו'. היא באמת מצטערת אחרי שהיא מתפרעת. למרות שהיא באמת משתדלת, לצערינו זה לא עוזר לפעם הבאה. כשהרוחות בבית רגועות - זה קורה הרבה פחות.

[u]שימוש בכוח לשלוט עליכם ולאפשר לה להמשיך בדרכה ועוד בתמיכה מלאה של מטפלת[/u] - לא. זה היה בטיפול לפני 3 שנים אבל הפסקנו את הקשר בזמן.

[u]אני לא טוענת שביתך היא חולת נפש אני רק מספרת את הסיפור שלי להבהיר מאיפה החשדנות[/u] - היו תקופות שחשבנו כך בעצמנו. היו תקופות שקיוינו שזה כך כדי שלפחות נדע עם מה אנחנו מתמודדים ושנוכל לעזור. היא לא. יש לנו אבחנה שכרגע לא רוצה לפרט רק שבשל הגיל היא לא אבחנה סופית אלא 'קווים של ...' מתוך הנחה שבגילה עוד אפשר לשנות את ההגדרה. למעשה, בכל גיל ניתן לשנות - תלוי מה קורה בשטח.


[po]פלונית אלמונית[/po] 2
_רוצה לחזק אותך,לחבק אותך ואם אוכל קצת לעזור...
להציע לך לבדוק את "הקוד" של רונית גאלפו_
לא זכור לי שהוצע כאן ולא מכירה. אנו מדברים על משהו שהוא די חדש וכך גם הטיפול כרגע. בינתיים נראה שעוזר ואין לי כוונה לשנות או לבלבל אותה עם טיפולים אחרים. הטיפול כרגע הוא בעיקרו קודם כל קבלה ומתוך כך להצמיח שינוי.

[u]מברכת אותך ואת בני ביתך שתמצאו את האיזון,ומחזקת אותך בדרכך[/u] - תודה

שלום לך אמא מדהימה!
בכוונה לא קוראת לך בשם שבחרת,נראה לי שהוא כבר לא ממש אקטואלי.אולי הוא מתאים לפעמים,אבל ממה שקראתי עשית (עשיתם) דרך ארוכה ובמהלכה למדתם שכמו כל תהליכי החיים לפעמים אנו על סף יאוש, ולעיתים דווקא במקומות אחרים,מוארים יותר, אופטימים ומחזקים.
רוצה לחזק אותך,לחבק אותך ואם אוכל קצת לעזור...
להציע לך לבדוק את "הקוד" של רונית גאלפו.(לא קראתי את כל הדף אולי כבר הציעו?) שם היא מדברת על תפקידם של ילדינו בחיינו , כמלמדים,ע"מ לעזור לנו ההורים להתפתח.נראה שתמציאי את זה מעניין.
מברכת אותך ואת בני ביתך שתמצאו את האיזון,ומחזקת אותך בדרכך.

וואו, לא יאומן כמה הסיפור הזה מורכב, בכל זאת [po]על סף ייאוש[/po] אני מורידה בפנייך את הכובע,


[u]לא יעזרו כאן מילים כמו "אתם ההורים הכי טובים שיכולים להיות לה" וכד' - זה לא נכון. אנחנו ההורים שיש לה אך לא היינו מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה ולא השכלנו לראות את זה בזמן. יש חרטה אך יחד עם זאת אין בי רגשי אשם שכן כל דבר נעשה במחשבה להיטיב. מה נשותר הוא למצוא את הדרך להחלמה.[/u]
איך אפשר להיות הורים מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה?
על מה יש חרטה? האם את מבינה היום דברים אחרת? בבקשה תשתפי?

טוב לשמוע שאת מבינה שאין לך על מה להרגיש אשמה.

האם משהו בהתנהלות שלה מולכם שונה היום או שהיא ממשיכה בטרור?האם יכול להיות שהאשמה שלה אתכם
_האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות [po]אובדניות זאת[/po] לא עוד דרך [קצת יותר מתוחכמת, של ילדה בגיל ההתבגרות] של שימוש בכוח לשלוט עליכם ולאפשר לה להמשיך בדרכה ועוד בתמיכה מלאה של מטפלת?

האם המטפלת מצליחה להסביר בהגיון את הבעיה של הילדה ולמה היא פוגעת בכם הוריה ואחיה בשיטתיות במשך שנים כה רבות, ומביאה אתכם לחיות מכווצים ומפוחדים?

כבת לאמא מאני דפרסיבית שיש לה עוד כמה חברים "מג'נונים", יצא לי להחשף לחולי נפש כל חיי, ומנסיוני אני אומרת לך, האנשים האלה לא מאה אחוז תמימים, לדוגמא, לידי אמא שלי תתנהג נורמלי לגמרי [כי היא יודעת שאין עם מי] ועם אחותי היא פשוט תמיד במצבים קשים ומנצלת את הדאגה של אחותי להטריף אותה, ממש משחקת איתה, ואת רואה את זה עם כל החבורה שלה, ליד אנשים מסוימים הם אנשים מהשורה וליד אחרים...וחוץ מזה יש להם נטייה חסרת רחמים לנצל חולשות של אחרים וזה מדהים באיזה כישרון, אני לא טוענת שביתך היא חולת נפש אני רק מספרת את הסיפור שלי להבהיר מאיפה החשדנות.

[u]חיזקי ואימצי[/u]
ותמשיכי לשתף אם מתאים לך.... קוראים אותך.

אוי כמה מצער לקרוא

[u]רגע לפני שאני חושבת לברוח אני מגלה שיש עוד קצת כוח[/u]
זה בגלל שאלוהים נותנת לכל אחד בדיוק את הצרות שהוא יכול לפתור
חיזקי ואימצי

פלונית - תודה. כשאין ברירה אנחנו מגלים בתוכנו כוחות הרבה מעבר למה שחשבנו. זה הרבה יותר משנתיים. פתחתי את הדף לפני למעלה משלוש שנים אך הדברים החלו שנים קודם, היתה הפוגה וגם לאחר שחזרו עבר זמן עד לפתיחת הדף.

גבולות זה דבר אחד וטרור (שלנו נגדה - בעיניה) זה משהו אחר. עם המטפלת החדשה היא התחילה להיפתח. מתברר שהיה זה מצג שווא של שיפור.
המרגיעון שיצא לי הוא: הדעה מתחלפת - האדם לא - כמה מתאים למה שאכתוב בהמשך.
למעשה זה היה מתוך פחד נוראי מפנינו ולא מתוך הבנה של גבולות הגיוניים. אנחנו המשכנו בדרך שחשבנו שנכונה ולמעשה העמקנו את התהום. ככל שהזמן עבר, האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות אובדניות. היום אנחנו לומדים לתת מקום לתחושות שלה גם כשהן לא הגיוניות בעינינו, לפחדים שהיא נושאת עימה וכו'. המון תחזוקה מתישה שמביאה לקריסה. לפעמים נדמה שמתרחש אצלי נס פח השמן הפרטי - רגע לפני שאני חושבת לברוח אני מגלה שיש עוד קצת כוח.
אנחנו יותר מבינים שהדברים הם לא גזירה משמים אלא שהדרך לנורמאליזציה היא בידינו - חבל שאבא שלה לא מבין את זה בקצב מספיק מהיר שאחרי הכל אנו חיים על זמן שאול שלאחריו יהיה יותר קשה לשנות. עם הורים אחרים אני בטוחה שהיא לא היתה מגיעה למצב הזה והיא, בתכונות המיוחדות שלה שחלקן מולדות, נידחפה על ידינו אל הקצה אך למעשה מייצגת את המשפחה כולה.
היום אני <קצת יותר> מבינה את מה שכתב לי בהתחלה צפריר: [u]תהליך משפחתי, בו מלמדת הצעירה את המשפחה כולה - בנדיבותה.[/u]
לא יעזרו כאן מילים כמו "אתם ההורים הכי טובים שיכולים להיות לה" וכד' - זה לא נכון. אנחנו ההורים שיש לה אך לא היינו מספיק טובים לילדה עם צרכים כמו שלה ולא השכלנו לראות את זה בזמן. יש חרטה אך יחד עם זאת אין בי רגשי אשם שכן כל דבר נעשה במחשבה להיטיב. מה נשותר הוא למצוא את הדרך להחלמה.

[u]אני מנסה בכל כוחי לקבל אותה אבל זה נורא נורא קשה. אנו מגלים משקעים שנטענו בה והלב כבד. מדי פעם עולים דברים שמראים עד כמה אין לה בנו אמון - היא מפחדת מאיתנו, חושבת כל הזמן שרק רוצים את רעתה ובאופן כללי בטוחה שאנחנו שונאים אותה. קיבלנו הנחיה חד משמעית להימנע ממגע פיזי מכל סוג שהוא בעת סערה שכן גם חיבוק להרגעה נתפס בעיניה כמכות -[/u]
את יכולה להבהיר קצת יותר את ההתפתחויות החדשות האלה?

בפרקים הקודמים התחזקתם, ניצבתם מולה, הצבתם גבולות ברורים והמצב השתנה לטובה, אחר כך הייתה נסיגה והתחלתם טיפול תרופתי ועכשיו זה, אני לא מצליחה לעקוב אחרי הרצפים האחרונים, מכיוון שהם לא מספיק מפורטים, אולי תוכלי לכתוב את הפרשנות שלך למהלך החודשים האחרונים.

חוץ מזה, אני כל כך מתרשמת מהיכולת שלך להתמודד עם קושי גדול כל כך בשנתיים האחרונות, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מתמודדת כל כך טוב@}
(())

אנחנו ממשיכים. בקושי. הקשיים מתגברים ולכך מצטרפים ענייני גיל ההתבגרות. נראה שהטיפול החדש עוזר, גם אנחנו התחלנו משהו - מוקדם להגיד מה יהיה עם זה. אני מנסה בכל כוחי לקבל אותה אבל זה נורא נורא קשה. אנו מגלים משקעים שנטענו בה והלב כבד. מדי פעם עולים דברים שמראים עד כמה אין לה בנו אמון - היא מפחדת מאיתנו, חושבת כל הזמן שרק רוצים את רעתה ובאופן כללי בטוחה שאנחנו שונאים אותה. קיבלנו הנחיה חד משמעית להימנע ממגע פיזי מכל סוג שהוא בעת סערה שכן גם חיבוק להרגעה נתפס בעיניה כמכות - את היציאה שלי מהבית רגע לפני שאני מאבדת שליטה על עצמי היא פרשה כחוסר אכפתיות. זהו רק קצה של קצה. מה שמדאיג אותי הוא כוחותי שאוזלים, הזוגיות שלא קיימת ואפילו אפשר לומר התפרקות כללית של המשפחה. בייאושי נקטתי צעד קיצוני בתחום מסויים של חיי היום שמאפשר לי להמשיך 'להיות שם' עבור דור ההמשך. אני מקווה שזה יגרום לשינוי בדברים אחרים אצל אנשים אחרים - בינתיים אין התקדמות למרות הזמן הרבה שעבר. לפחות אצלה, אחרי החרדות שעלו בה בהתחלה, שיחה עמוקה הרגיעה את הדברים ויש התקדמות בבניית האמון מחדש וקצת התקרבות. הבעיה היא שהכל יכול להשתנות ברגע - שום דבר לא ידוע מראש.
קצת מבולבל אבל ככה זה כשכותבים מעייפות - ולא רק בגלל השעה.

הדף נפתח לפני שלוש שנים, אבל היא כתבה בו גם השנה, והחודש.

על סף יקרה
הדף נפתח לפני שלוש שנים
בת כמה היא?
מה שלומכם?האם היא בגיל ההתבגרות כבר?

שלום לך.

ממליץ [b]מאד[/b] לנסות את [po]טכניקת EFT[/po]. קודם כל על עצמך והמצוקה שהמצב מייצר בך, ואם תאהבי, גם על הבת.
זה עיבוד מערבי של עקרונות מהדיקור הסיני, והיא הותאמה לעבודה על רגשות. משתמשים באצבעות שלך במקום מחטים, ומקישים על נקודות אנרגטיות בגוף.
הייתרון הגדול הוא הנגישות. את קוראת חוברת ( [url=http://www.shinuy-amok.co.il/cgi-bin/chiq.pl?eftivri:[po]hebrew]בעברית[/url] manual[/po] ) ומתחילה להשתמש, בבית תוך כדי החיים. לא צריך להקדיש זמן, סבב בסיסי לוקח דקה אחת.
שינויים עמוקים של האישיות עשויים לדרוש עבודה ממושכת, יצירתית ו/או עזרה של איש מקצוע. ועשויים גם ללכת בקלות. כך או כך, עבודת תחזוקה יומיומית של כל אחד מכם, אפשרית במאמץ קטן ויכולה להביא שינוי ענק.

טיפול התנהגותי מיומנויות בשילוב סדנאות מיומנויות להורים. הכל נופל על גיל ההתבגרות האינסופי שמתחיל היום מוקדם ונמשך עד אינסוף.
המרגיעון שקפץ לי: [u]האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר[/u] - לפעמים, לעיתים קרובות מדי, נראה שאין לה שום נכונות לאושר. לפחות בשיחה עם המחנכת נמסר ששם התמונה אחרת לגמרי - כמעט ולא לבד, עם הרבה חברה וצחוק. הלוואי.

נשמע כל כך כל כך קשה. באיזה טיפול אתם עכשיו? בת כמה היא עכשיו?

קוראת אותך ו [u]מחזקת את ידייך ומחכה לעדכונים[/u]

מחזקת את ידייך ומחכה לעדכונים

המרגיעון שעלה לי: [b]כולנו משפחה אחת[/b] ואני מוסיפה "בטוב וברע".

לפני 5 חודשים כתבתי [u]בסערת רוחות הפעלתי כוח לא מתון בכלל כדי לרסן התפרצות. זה רע.[/u] התחלנו טיפול חדש ויותר ויותר מתברר עד כמה זה רע. האלימות ירדה (touch wood) אבל זה לא בגלל זה. מתברר שיש פחד נוראי, כזה שנשקף מהעיניים, עד כדי שמדי פעם יש הפרעה לשינה. הפעלת כוח לריסון מתקבלת כהכאה במובן הכי פשוט של 'ילד מוכה' עם כל האסוציאציות שנלוות לזה. אין שום הבנה של הבדל בין להחזיק את ב' למנוע פגיעה פיזית ב-ג' לבין הסתערות פיזית ללא 'סיבה'.

כתבתי גם [u]ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים[/u] - לפחות מזה ניצלנו. אילו היה יוצא כמו שנראה בעיניים הקטנות, ייתכן שהרשויות היו נכנסות לתמונה. לא רוצה לחשוב על זה בכלל. בהקשר של הפסקה הקודמת קיבלנו הנחיה חד משמעית שכל עוד אין סכנה קיומית עצמית - לא לבוא בשום מגע פיזי שאינו חיבוק/ךיטוף/.... אפילו לצאת מהבית עם כל המשפחה במחיר של הרס הבית ורק לא להחמיר את משבר האמון שנוצר. המשבר אותו עלינו לשקם מן ההריסות - הריסות של רעידת אדמה 9.5 בסולם ריכטר.

לעיתים אני תוהה כמה כוח עוד יש בתוכי להחזיק את המשפחה על שלל סיבוכיה. הבעיות הנוספות, של א' וג', יחד עם בן הזוג שלצד עזרה שקצת גברה יש הרבה נזקים שצריך לתקן וגם אני לא בקו הבריאות כבר כמה חודשים, גורמות לי להרבה מחשבות.
זה שאני עדין מתפקדת והמשפחה לא התפרקה זה מעין נס כד השמן. "אלי. שלא ייגמר לעולם..."

מה שלומכם ?

@}

טוב שכתבתי ויש לאן לחזור ואולי אפילו להתחזק אחרי שראיתי מה כבר הצלחנו לעשות בעבר. היא ממשיכה עם X והיה שיפור גדול אבל כעת נסיגה. בשבועות האחרונים יש ענין שלקח הרבה מתשומת הלב שלנו והדבר ניכר בה מאוד - הידרדרות רבתי. התפרעויות אלימות עם השחתה כמו שלא היו הרבה חודשים. נחצו גבולות.ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים. כרגע, התקווה דועכת והחששות שמא לא יהיה ריפוי - משנים את מאזנם ולא לכיוון הטוב.
יצא לי מרגיעון "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך" - גם זה נחצה השבוע. בסערת רוחות הפעלתי כוח לא מתון בכלל כדי לרסן התפרצות. זה רע.
אני מנסה לראות את האור. יהיה טוב. חייב להיות! (רק שיהיה לי כוח להיות שם בשבילה עד שזה יגיע)

טוב לשמוע

[u]ובכ"ז התקווה חזרה אל ביתנו לפרקי זמן הולכים ומתארכים[/u]
טוב לשמוע ! שילכו ויתארכו...

נכון

ברור שקוראים וגם חושבים עליכם

לא יודעת אם מישהו עוד קורא כאן - מעדכנת לעצמי כדי לראות את הדרך שעברנו (לפעמים אני לא מאמינה מאיזה תהום נחלצנו) ולמען אלו שמחפשים את התקוה.
סוף סוף הגענו למצב ש'יש עם מי לדבר' והתחלנו טיפול ריגשי אצל אותה אחת שליוותה אותנו במשך שנתיים. היינו יחד שלושתינו - ילדה,אבא,אמא - להתייעצות נקודתית דחופה ועוד בטרם ידעה שכבר קבעתי לה פגישה לשבוע שאחרי היא אמרה לי "אני חושבת ש-X יכולה לעזור לי ...". הייתה פעמיים. נראה טוב (חמסה שומבצל טפוטפוטפו...). יש עליות וירידות, זה גם ענין של הגיל (קשה להיות מתבגר לחוץ וקשה להיות הורה לכזו), ובכ"ז התקווה חזרה אל ביתנו לפרקי זמן הולכים ומתארכים:-D

טוב לשמוע @}

מרגש, מאלף. בהצלחה בהמשך.
(())

איזה כיף לשמוע !
ימים טובים לכם @}

לפני כמה זמן נכנסתי וקראתי שוב, ראיתי איזו דרך עברנו ולא הוספתי עדכון - אולי כהדחקה שלא יעלו שוב הדברים. והנה, אחרי ההרבה זמן לא הייתי פה - באתר בכלל ובדף הזה בפרט - נכנסתי ואני רואה את הדף ב'מה חדש'. כנראה שהיתה לכך איזו סיבה אז אני מעדכנת מעט כדי לא לעשות יותר מדי אאוטינג.

אנחנו במקום אחר, בי"ס חדש, מורה חדשה, כיתה חדשה >>> ילדה חדשה. זו לא רק מערכת החינוך, זה גם טיפול תרופתי ובעיקר המון עבודה שלנו כהורים. היום אנחנו במקום אחר לחלוטין, מקום שבו היא מבינה את הקושי ולרוב מסבירה אותו ("אני עצבנית וחסרת סבלנות כי ...") ובעיקר למדה לבקש עזרה ולשתף פעולה כשמנסים לעזור לה. לא קל לה אבל היא פורחת ומאושרת למרות העליה בלחץ עם ההתקדמות במעלה המחוייבויות הנדרשות על הגיל.

על סף,

אני מחבקת אותך חיבוק גדול גדול ומזילה דמעות איתך.

שלום! אמרת שאת מוכנה לשמוע רעיונות נוספים, אז הנה אחד לבדיקה.
אבא שלי מטפל בילדים עם בעיות התנהגות, בשיטה שנקראת ניתוח התנהגות (Applied Behavior Analysis ). יש לו המון ניסיון, ולמרות שניתן לטעון שאני לא אובייקטיבית, אני רואה את מכתבי התודה שהוא מקבל, ואני גאה בו... לצערי האתר שלו לא מופיע כרגע בגוגל.
אין לו בעייה עם שימוש בתרופות במקביל לטיפול, כשיש צורך. הטיפול בקצרה, ובניסוח שלי: פגישות עם ההורים (ואם יש צורך עם מבוגרים נוספים בסביבת הילדה, למשל מורים וצוות ביה"ס). הוא רואה את ההתנהגות של הילדה,מתחקר את ההורים, עושה ניתוח של ההתנהגות והסיבות לה, ובונה תוכנית לשינוי. [b]התוכנית מיושמת ע"י ההורים[/b] (ושוב, מבוגרים אחרים שרלוונטיים), בעזרת פגישות הדרכה איתו. זהו טיפול התנהגותי ששונה מאד מטיפול פסיכולוגי. מאד ממוקד, יש מטרות ספציפיות, לוחות זמנים, מעקב כתוב, איסוף נתונים...
את מוזמנת לפנות אליו: מיכאל בן צבי - 054-4689427, או בערב 04-6391730. הוא עובד בכל הארץ. את יכולה גם להתקשר בשביל לשאול שאלות ולשמוע עוד פרטים.

בהצלחה בכל דרך שתבחרי!

[u]מצטרפת לאיחולי הצלחה[/u]

(())

אם זה מה ששומר עליך מנפילות אז תשארי על סף היאוש אבל זיכרי לא לעבור את הסף
מתחיל בל' נשמע טוב אשמח לשמוע -ישלי הנחה אבל אשמחלדעת אם הי אנכונה
אכן רום כתב דברי טעם .

אילה - את השם אני לא משנה עד שלא נהיה במקום אחר באופן סופי. מין אנטי מרפי כזה כי כל פעם ששיתפתי בשיפור, אפילו אם עבר זמן והוא נמשך, מיד היתה נפילה חזרה. זה מעין תעודת הביטוח שלי למרות שאני יודעת שזה 'שטויות' אבל באופן פרדוכסאלי זה עוזר לי לחשוב שכל עוד אני על סף אז לא אגיע לייאוש הממשי.

אחת - לא זוכרת את שם הכדור (נקבל סיכום בכתב בימים הקרובים) אבל משהו שמתחיל ב-ל'.

רום הראל - _הילד הוא רק סימפטום. הוא לא מימד היחיד לטפל בו. ... מעבר לכך טוב לראות שמשהו לא עובד בגבולות המשפחה בתיפקוד המשפחתי. אין זאת "חלוקת אשמה" אלא יותר "רשימת שיפוץ"...
ועוד משהו... גם הירידה מהכדורים [בשלב מאוחר] יהיו חלק מהטיפול... הכדורים הם כמו פיגום זמני שמאפשר לעשות את השיפוץ בזמן היצאות הפיגום._
הטיפול הוא זוגי ומשפחתי וגם טיפול תומך לנו. לרוב זה רק אנחנו בחדר אבל המטרה היא להכניס את כולם בהרכבים כאלה ואחרים לפי הצורך.
אהבתי את הגדרת הפיגומים:-D

[u]שהדרך הקשה שאתם עוברים,תלכד ותוסיף אהבה במשפחתכם.[/u]

מצטרפת לאיחולי הצלחה @}

שהדרך הקשה שאתם עוברים,תלכד ותוסיף אהבה במשפחתכם.

בהצלחה

[u]יש כדורים (כמו "סרוקסט") שגורמים יותר נזק מתועלת[/u]
נו באמת זה שכדור מסויים לא התאים לאדם מסויים לא אומר שהוא מביא יותר נזק מתועלת
אבל אם אחת התופעות של הכדור היא רעב מוגבר אז בכל מקרה לא מדובר בסרוקסט(שהוא כדור טוב ויכול לעזור בהרבה מצבים)

[u]קראתי את הדף לראשונה מהתחלה ועד הסוף. אני נפעמת ומלאת הערכה ממך ומכוחותיך. רציתי לספר לך שבעלי עובד סוציאלי המתמחה בעבודה עם ילדים חוסים, עבריינים וכדומה. מנסיונו טיפול תרופתי הוא לעתים הדרך הנכונה ביותר [b]להתחיל לעזור[/b]. הוא מספר שהוא רואה שינוי אמיתי אצל הילדים וזה לטובתם. הם עצמם פחות סובלים. רציתי לחזק אותך בהחלטתך. חבל שנאלצתם לחכות עד עכשיו אבל אני מעריכה את יכולתך להוציא מתוק מעז. בהצלחה.[/u]

זה נכון. אבל בבקשה ממך אל תשכחי..... הילד הוא רק סימפטום. הוא לא מימד היחיד לטפל בו. טוב שהוא יקבל עזרה. וטוב שיהיה ברור לו שהעזרה היא בשבילו.
מעבר לכך טוב לראות שמשהו לא עובד [b]בגבולות המשפחה[/b] בתיפקוד המשפחתי. אין זאת "חלוקת אשמה" אלא יותר "רשימת שיפוץ"...
ועוד משהו... גם הירידה מהכדורים [בשלב מאוחר] יהיו חלק מהטיפול... הכדורים הם כמו פיגום זמני שמאפשר לעשות את השיפוץ בזמן היצאות הפיגום.

קראתי את הדף לראשונה מהתחלה ועד הסוף. אני נפעמת ומלאת הערכה ממך ומכוחותיך. רציתי לספר לך שבעלי עובד סוציאלי המתמחה בעבודה עם ילדים חוסים, עבריינים וכדומה. מנסיונו טיפול תרופתי הוא לעתים הדרך הנכונה ביותר להתחיל לעזור. הוא מספר שהוא רואה שינוי אמיתי אצל הילדים וזה לטובתם. הם עצמם פחות סובלים. רציתי לחזק אותך בהחלטתך. חבל שנאלצתם לחכות עד עכשיו אבל אני מעריכה את יכולתך להוציא מתוק מעז. בהצלחה.

בהצלחה.
רק תבררי טוב טוב על הכדור שנותנים לה.
יש כדורים (כמו "סרוקסט") שגורמים יותר נזק מתועלת,
קפץ לי לראש כי אמרת [u]הכדור גורם לאכילה רבה[/u]
גם לי נשמע שטיפול תרופתי יכול להעביר אתכם משוכה ולעזור בהתקדמות.

(()) תודה לכן על ההערות התומכות. ספורט ודיאטה נהיה מוכרחים לעשות בכל מקרה כי הכדור גורם לאכילה רבה. נראה שלפחות דבר אחד טוב יקרה מזה - אולי סו"ס נתחיל לאכול יותר בריא ואולי, אפילו, האיש יסכים לקצת יותר אורגני (כרגע מעקם את האף על הדברים שאני כן קונה אבל לא מוותרת. רק לאט).
תודה

[u]בבקשה לא להעיר הערות נגד הבחירה שלנו בטיפול תרופתי . אני מודעת לעובדה שרבים מבין הגולשים כאן מתנגדים לכך אבל זו הבחירה שלנו ונא לכבד אותה. היא נעשתה לאחר בחינה ונסיון של אפשרויות רבות אחרות וההבנה שהטיפול התרופתי ייתן מענה טוב יותר ומהיר יותר ויחזק את השפעתם של הדברים האחרים[/u]
זה נשמע כמו החלטה מצוינת. לפעמים רבע-חצי כדור לתקופה מוגבלת פשוט עוזר לאיזון כימי וממוסס די במהירות איזה סלע ששום טיפול אחר לא היה עושה. אחרי שבירת המעגל הקשה אפשר להוסיף דיאטה מאוד מסוימת וספורט וכו'. אבל, בתור אחת שמאמינה כמעט רק בטיפולים טבעיים, אני אומרת לך מניסיון אישי שקיבלת החלטה נכונה.

על איזה תרופות מדובר<?
אולי תשני את השם ? השם הזה מעורר חרדה
ראיתי שכתבת ואמרתי לעצמי אוי לא שוב המצב שם החמיר טוב נו בטח חופש גדול והכל

כל הכבוד לכם, הבחירה בתרופות, במקרה הזה, היא בחירה טובה!

התחלנו לשלב אותה בטיפול המשפחתי אבל ללא הועיל. פגישה ראשונה היתה בסדר ואח"כ כלום. הסתובבה עם הגב וחוסר שת"פ מלא. הפס' אמרה שמיצינו ועשינו כל מה שאפשר לעשות עד לסיום בירור פסיכיאטרי (שהתחלנו מחדש עוד קודם) ומתן טיפול תרופתי שיאפשר לנו לעבוד הלאה.
אחרי תהליך מחודש של פנייה לייעוץ פסיכיאטרי אצל מומחים אחרים, מגובים במכתבים ושיחת טלפון עם הפסיכולוגית המשפחתי והמאבחנת, קיבלנו אתמול אבחנה והמלצה לטיפול תרופתי.
הסרבנות וההתנגדות חזקים מאוד יחד עם גרעין של דכאוניות ואובדנות. לא משהו פסיכוטי. לא מחלת נפש. מרגיע.
נקודות אור אחרות הן שטיפול מתאים ע"י תרופה במינון נמוך (רבע מהמינון הפסיכוטי) יחולל מיפנה ויאפשר התקדמות והצלחה בטיפול המשפחתי. תוך מס' שבועות מרגישים שיפור והטיפול הוא לכמה שנים אבל ספורות בלבד. ייתכן שהפרעת הקשב הקטנה היא לא אורגנית אלא תוצר של החרדות ואין צורך לטפל בזה כרגע כי לדעתם זה יעלם עם השיפור הכללי בפניוּת הראש ללימודים ותמיד אפשר לבצע הערכה מחדש. גרעין הדכאוניות והאובדנות (תיארה תכנון מעשי ריאלי ומקורי וזה כבר מעֵבר ל'לא טוב לי ורוצה למות') הוא משהו קטן ולא מצריך טיפול נקודתי אבל חשוב להיות עירניים, לא להשאיר לבד במצב נסער ושוב, לדעתם, מרגע שיהיה שיפור במצב הכללי גם זה יעבור.
בשורה תחתונה - פיספוס ענק של הפסיכיאטרית הקודמת שנישבתה בקסמיה של הילדה (לא פלא כי באחד על אחד היא מדהימה) והשאירה אותנו ללא טיפול מתאים אבל הרווחנו מזה את הידיעה שחלק גדול בהתקדמות היה בזכותינו וללא טיפול תרופתי, התחזקנו כמשפחה ואנחנו בטוחים שעשינו כל מה שיכולנו לפני האופציה התרופתית.
האופטימיות חזרה וגדלה ואני מקווה לטוב (חמסה, שום בצל, קישטה מרפי).
מקווה לצלוח את החודש הקרוב בלי יותר מדי בלגאן - מזכירה את תחילת הבלוג שבו הסברתי שהנפילה הגדולה היתה ברגע שיצאה ממסגרת שתופסת את רוב היום והיתה רגיעה גדולה בראשון בספטמבר.

(בבקשה לא להעיר הערות נגד הבחירה שלנו בטיפול תרופתי . אני מודעת לעובדה שרבים מבין הגולשים כאן מתנגדים לכך אבל זו הבחירה שלנו ונא לכבד אותה. היא נעשתה לאחר בחינה ונסיון של אפשרויות רבות אחרות וההבנה שהטיפול התרופתי ייתן מענה טוב יותר ומהיר יותר ויחזק את השפעתם של הדברים האחרים שאנחנו עושים ונעשה. אשמח לשמוע רעיונות אחרים אך לא מבטיחה ליישם. תודה)

תודה.
אנחנו כבר מתחילת השנה בטיפול משפחתי צמוד (ועכשיו גם אישי שלה).היא היתה גם בטיפול קבוצתי מוצלח מאוד.

אני מאוד ממליצה על טיפול מקצועי בנדון, פשוט לגשת לפסיכולוגית, להתחיל שיטת אלבאום ושיאצו ורפסולוגיה ולנסות כל מה שיכול לעזור - לא להשאר עם זה לבד במסגרת המשפחה [b]ולא לדחות[/b]

כן.

[po]דף מוצנע[/po]

האם כך מונעים את הופעת הדף במנועי החיפוש?
איך עושים את זה נכון ובמיידי בלי לחכות לסקירה של המנועים (בהנחה שהבנתי נכון איך זה עובד)