יש פחד כזה מגירושין כמו רעידת אדמה לא שהאדמה הזאת הייתה ממש יציבה כל התקופה האחרונה... אבל בכל זאת. זה כאב כזה כמו צער עמוק על מוות. למרות שזה מה שרוצה ... אבל בכל זאת ... גם ככה בשנה האחרונה אנחנו בנפרד אבל כשזה הופך להיות רישמי זה קשה.. אני מאוכזבת ממנו כל כך. איך הוא לא נלחם עלי? גם מאוכזבת מהמציאות למה התחתנו ולמה כל כך רציתי דווקא אותו? חלום על משפחה איתו מתנפץ לו היום. הוא לא האיש שלי. הוא הופך להיות לסתם דמות שהבאתי איתו ילד. אני חושבת שכל השנים שכנעתי את עצמי שאני אוהבת אותו ושאנחנו זווג משמיים וכל זה. אנחנו לא זוג. סתם איש ואשה. מעולם לא ממש התחברנו אבל עכשיו בכל זאת הפרידה כואבת. הפרידה מהאשליה.

ליבי איתך....

לא יכולתי לקרוא את כ-ל הדף אבל, אם חיפוש העבודה עוד רלוונטי, נא כתבי לי

לא רוצה להבטיח, אבל אני אברר אם יש צורך בעובדים נוספים אצלנו (עמותה ארצית)

תכתבי לי לדף בית את המייל שלך בבקשה וציון מקום מגורים ואני אנסה לעזור.

קוראת אותך. (())
ומרגיעון: "שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו".

הרבה ימים לא כתבתי כאן. לא הייתי מסוגלת נפשית לכתוב פה. ימים קשים עברו עלינו...עלי...
הילדים כנראה התחילו להיות מושפעים מהמצב והייתי צריכה להתמודד עם המון מחלות שעברו עליהם.
בדרך כלל הם מאוד בריאים ופתאום בתקופה הזו הגיעו לבקר אותנו מחלות ומיחושים שלא התמודדנו איתם לפני כן, וזה בהחלט הוסיף לקושי שהיה קיים בכל מקרה.
אבל כל הזמן נכנסתי לקרוא את מה שכתבתן וקראתי גם תגובות קודמות שכבר קראתי אותן רק כי הרגשתי שהן מחזקות אותי. ולקחתי לעצמי גם זמן לעבד את מה שנכתב כאן ולחשוב על הכל.
אז בהזדמנות זו רציתי להגיד גם תודה על כל מה שכתבתן ועל הדאגה.
בכל מקרה, אני ובעלי אחרי הרבה דיונים, ויכוחים והמון התלבטויות מצידי(וגם התחלת פגישות אצל מגשר),החלטנו שבשנה הקרובה לפחות בעלי ימשיך לתמוך בי ובילדים ביחד
כשבמקביל אני אתחיל לחפש מסגרות מתאימות לשניהם ולהתארגן על תעסוקה לעצמי וגם לחפש בית במחיר זול יותר לי ולילדים.
לוקחת נשימה ארוכה ועמוקה לקראת דרך לא פשוטה אבל לפחות לתקופה הקרובה אני ככה יכולה להירגע ולהתרכז בבניית העתיד שלי ושל הילדים.

[u]הייתי מאוד שמחה לפגוש את אותן נשים שמרוויחות כסף אמיתי ומשמעותי מעסק בייתי של קידום אתרים באינטרנט או דברים כאלה. מהכרות שלי נשים כאלה מדשדשות בקושי רב עם הכסף שהן מרוויחות ובטח אין זמן לטייל עם הילדים ולעשות מה שרוצים - כפי שהציעו כאן.[/u]

דווקא לבלות עם הילדים יש זמן, כי אף פעם אין מספיק עבודה, אבל לשלם על בית - אי אפשר. לכן הרע במיעוטו זה לקנות בית ממש זול (נניח עם "משכנתא" של כמה מאות ש"ח בחודש על קמפר שעולה 100,000 ש"ח) וביחד עם מזונות של 3,000 בחודש - מה שצריך זה עוד 2,000 ש"ח בחודש בעבודה של שעתיים - שלוש ביום וזהו. בתור עצמאית את מרוויחה לפחות 50 ש"ח בשעה ואין בעיה ללמוד בכמה ימים את העבודות שניתן לעשות מהבית (הכנת מצגות לאירועים וכו'). אני מרוויחה לא רע בעבודה מהבית, אבל ברור שבשנה הראשונה זה היה הרבה פחות...

[u]עניין הייעוץ המשפטי.[/u]
סיוע משפטי חינם (ליווי של עורך דין מהתחלה ועד פסק דין עם הסכם מזונות, שירות מטעם המדינה למי שידה אינה משגת שירותי עורך דין רגילים.
יש דבר כזה ובעניני מזונות הפעולות הן מהירות יחסית.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הייתי מאוד שמחה לפגוש את אותן נשים שמרוויחות כסף אמיתי ומשמעותי מעסק בייתי של קידום אתרים באינטרנט או דברים כאלה. מהכרות שלי נשים כאלה מדשדשות בקושי רב עם הכסף שהן מרוויחות ובטח אין זמן לטייל עם הילדים ולעשות מה שרוצים - כפי שהציעו כאן.

ניבה, אהבתי את דברייך@}

[po]יהיה טוב[/po] מה שלומך?
אשמח לשמוע איך את.
(())

_למעט.........
עניין הייעוץ המשפטי.
לא רק בשביל סכום המזונות, אלא בשביל לנסח ולפקח הסכם שמכיל בתוכו את רוב המכשולים שעלולים לצוץ וקרוב לוודאי שיצוצו בהמשך.
יש דברים שבהם לא חוסכים._
אכן. כולל ההסכמה עם ניבה. אפשר למצוא דירה קטנה יותר וזולה יותר - לא חייבים קמפר.
ייעוץ משפטי הוא חובה - כי יש דברים שאם לא עושים, או לא יודעים - אחר כך זה מקשה על החיים. אז כדאי לקבל ייעוץ כזה, גם אם לא עושים איתו כלום אחר כך - כי הדברים משתנים. [u]הוא לא חייב להיות כזה שאת מוציאה עליו כסף - את יכולה לפנות לנעמ"ת או ויצ"ו - מה שיש באזור מגורייך (ואם אין - זה בהחלט שווה נסיעה לאזור מרוחק) ולקבל ייעוץ משפטי ראשוני חינם[/u]

ניבה, כל מילה.

למעט.........
עניין הייעוץ המשפטי.
לא רק בשביל סכום המזונות, אלא בשביל לנסח ולפקח הסכם שמכיל בתוכו את רוב המכשולים שעלולים לצוץ וקרוב לוודאי שיצוצו בהמשך.
יש דברים שבהם לא חוסכים.

[u]הבית דווקא זוכה ביציבות וביטחון, פשטות שמחה, למידה גדולה והתקרבות, כשהוא מורכב מאם וילדיה[/u]

נכון מאד.

אין שום צורך ביעוץ משפטי. 3,000 ש"ח לשני ילדים זה בסדר גמור, פייר ומקובל בסביבה שאני חיה בה. לעומת זאת הבית שלך יקר מדי. אני משלמת 1,600 ש"ח לחודש על בית קרקע עם 2 חדרי שינה וסלון וגינה של 5 דונם!

אפילו שווה לך לקנות קמפר ולשלם "משכנתא" קטנה עבור הרכישה שלו, אם תמצאי מקום שבו את יכולה להחנות אותו בחינם או במחיר סמלי, תמורת השימוש בחשמל ובמים. מי אמר שחייבים בית גדול או מכונת כביסה? אפשר להצטמצם באופן דרסטי ובינתיים לפתח עסק שיעבוד מהבית (קידום אתרים באינטרנט למשל). המחשב יכול להיות מחובר לאינטרנט סלולרי ולהוות גם טלויזיה ורוב הפעילות יכולה להיות מחוץ לבית. הנה קישור לאתר קמפרים: http://www.caravan.co.il/

שבעלך ישאר בבית עם כל הצעצועים של הילדים וכשהם יהיו אצלו בסופי שבוע הם יוכלו לחזור לחדרים הגדולים והמרווחים שלהם...

כי גם אם תצאי עכשו לעבוד, המזונות יכסו את הבית והמשכורת שלך תכסה את מערכת החינוך ולא ישאר לך זמן וכסף לשום דבר נוסף. אז עדיף לפתח עסק מהבית ולהצטמצם מאד חומרית, אבל לחיות עם הילדים בלי לחץ, לטייל איתם כל יום, ולחיות באוירה טובה, בבית שהוא גם אוטו, שהתשלומים עליו ייגמרו תוך זמן קצר ולהנות מהכסף של המזונות עבור חוויות לילדים, בגדים, חוגים וכו' במקום להוציא הכל על 4 קירות וגג.

אם לא הייתי חייבת חדר עבודה עם מזגן לעסק שלי, הייתי עושה את זה בעצמי.

[u]הכוונה שלי היתה לפנות ל [po]מיכל צמות[/po] לייעוץ ותמיכה זוגית happy (אם לא היה ברור...)[/u]
תודה [-:

[u]בן זוג שרוצים להתגרש ממנו הוא לא תמיד "שותף מלא" לשום דבר. אז דווקא בגירושין הוא יהפוך פתאום להיות "שותף מלא"?[/u]
בן זוג שרוצים להתגרש ממנו, לפעמים זה מפני שהוא לא לוקח אחריות על הילדים או על אמא שלהם. אז דווקא בגירושין הוא ייקח פתאום אחריות?_
[u]דעתי, כן! זה הזמן לדרוש ממנו אחריות אם הוא רוצה משמורת משותפת. קל זה לא יהיה, ועדיין לא בטוחה אם לא צריך כאן להתעקש.[/u]
לא תמיד אפשר לדרוש מבן זוג לקחת אחריות - נכון שאפשר לנסות - לדרוש, לבקש וכו' - אבל בד"כ כאשר בן הזוג לא לוקח אחריות ולא שותף זה לא יקרה גם אחרי הגירושין. אם כן - זו תהיה הפתעה נעימה ביותר, אבל זה לא משהו ששווה לבנות עליו, או שאני הייתי בונה עליו. מתעקשת - תלוי עם מי. יש בני זוג שכן. בונה על התוצאות - לא ממש.

[u]זה חייב להיות מעוגן בהסכם עם תוקף אמיתי, כדי שלא תהיי בדאגה כל השנה הזאת שהוא ישנה את דעתו, מה שממש עלול לקרות אם פתאום אחד מכם יהיה בזוגיות חדשה, למשל.[/u]
זה נכון שגם הסכם עם תוקף אמיתי אפשר להפר. יחד עם זאת [b]רוב[/b] האנשים מכבדים הסכמים ועושים מאמצים לעמוד בהם. אם זה הסכם עם תוקף של בית משפט על אחת כמה וכמה.

[u]רק תוספת קטנה. את צריכה יעוץ משפטי.[/u]
לא, לא צריכה - חייבת. למרות שאני אכן חושבת לפי כל מה שקראתי כאן, עדיין, שיעוץ זוגי טוב יעזור לכם לפתור לפחות חלק מהבעיות (ולכל הפחות לעזור לכם לעבור את הפרידה בצורה תומכת ומגדילה), עדיין אם אתם הולכים בשביל אל הגירושין, את חייבת לקבל ייעוץ משפטי. והוא לא חייב להיות כזה שאת מוציאה עליו כסף - את יכולה לפנות לנעמ"ת או ויצ"ו - מה שיש באזור מגורייך (ואם אין - זה בהחלט שווה נסיעה לאזור מרוחק) ולקבל ייעוץ משפטי ראשוני חינם - כדי שכשהדברים יגיעו לידי פועל לא תהיי מופתעת. כי גם כשמתחילים בטוב - לא בטוח לאן זה יילך וכדאי לשמור על עצמך. (אפילו במובן הפשוט של לאיזה בית משפט פונים לצורך הסדרת הגירושין או פרטים טכנים נוספים).

[u]מצד שני, אני היום במצב שאני ממש לא מוכנה להמשיך ולהיתמך על ידו במיוחד אם אנחנו נפרדים ולהרגיש שאני אצטרך לחשוב פעמיים על כל צעד שאני עושה כי זה הכסף שלו.[/u]

זה לא נשמע לי להיתמך על ידו. את מטפלת בילדים שלו!

[u]מתנצלת על פגיעות היתר שלי בנושא.[/u]
מזל שהשמעת קול! עכשיו שהאי הבנה הסתדרה את מוזמנת למחוק את ההערות הקשורות כשתראי {@

עכשיו התמלאתי חשש שעוד מישהי עלולה שלא להבין.
אני אערוך קצת את דברי ובלי קשר - לדעתי אפשר למחוק.

הצהוב אומר: קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!

[u]אני לא מתמצאת מדהים בפרטים אבל לילדים כאלה קטנים, למשל, 3000 ש"ח לחודש נשמע לי מעט מאוד.[/u]
כן, אבל אין הרבה מה לעשות כי המינימום של ביטוח לאומי נמוך עוד יותר...
לא שלא כדאי לנסות, אבל תלוי גם כמה בעלה מרוויח. הוא אמרו לדאוג גם לעצמו ולמשפחה העתידית שלו :-(

[b]מתגרשת יקרה,[/b]
גם אני פרודה עם ילדים, ואני ממש מתקשה לקבל את כל המילים הנכתבות, אמנם בחוכמה ובאהבה רבה, על האפשרות להשאר בזוגיות. לא בגלל שאני משליכה מהסיפור שלי, אלא משום שקראתי את האופן שבו תיארת את הזוגיות שלכם, ואני חושבת שלחיות בזוגיות אוהבת ומכבדת זו זכותה הבסיסית של כל אם, ולהשאר בזוגיות שאינה כזו למען הילדים זה עוול גדול לעצמנו, שבוודאי גם משפיע על ילדנו.
החששות הכלכליים הם מוחשיים וברורים, אבל קודם כל אנחנו צריכות להיות נאמנות לעצמנו ולליבנו.

כתבת שהפרוד מוכן לתמוך עוד שנה בהישארותך עם הילדים, אבל את לא רוצה להיות נתמכת על ידו. אני לא רואה את אותך בסיטואציה כזו ניתמכת על ידו. הרי הכסף הוא עבור הילדים, ילדיו, כדי שיקבלו את הטוב ביותר. הוא היה יכול לומר שהוא יתן יותר כסף עבור מסגרות פרטיות מעולות לילדים, אבל הוא לא אמר זאת. הוא אמר אני אתן עוד כסף כדי שתשארי עם הילדים. זה מצויין. ועם הנשימה הזאת של שנה נוספת, תוכלי לבחור ןלהכין את עצמך לכיוון מקצועי כלשהו - חשבת ללמד יעוץ הנקה, או אולי מקצוע אחר - שנה זה זמן טוב ללימודים ולהתנסות. לדעתי - לכי על זה. קחי את זה בשתי ידיים. אבל באמת תתכווני בשנה זו להיות עם הילדים וגםלהכין את הקרקע לשנה שתבוא אחריה - שבה תצטרכי מקור פרנסה עצמאי.

עוד הערה קטנה - כתבת שאת גרה אי שם בדרום, וכתבת שאת משלמת 3,000 ש"ח שכר דירה, אז כנראה שאת באמת גרה בבית גדול מאד. אני שנים גרה ביישובים פריפריאליים, וכרגע עם שני ילדי אני גרה בדירה מרווחת בהחלט (70 מטרים, עם מרפסת גדולה וחצר ענקית), ומשלמת חצי משכר הדירה שלך. אולי בכל זאת את יכולה לחשוב על כיוון של מעבר לדירה זולה יותר. החסכון הכספי עצום, וישנם יתרונות נוספים (עליהם כתבה מרתק גברת [po]שאלה אחת[/po]).

מאחלת לך הצלחה רבה. את נשמעת לי אישה אמיצה, חכמה ובעלת בהירות. מובן שבתקופה זו עולות המון שאלות קשות, גם על עצמך ועל חייך, אך דווקא תקופה זו היא זמן לטרנספורמציה פנימית רבה, ולהתעצמות בכל מובן בחייך.

[u] יש משהו נאיבי בלחשוב שהסכם מעוגן יחייב גרוש עצבני לשלם כשלא מתאים לו[/u]
אז מה המשמעות של הסכם, אם כך?_
הבעיה היא שעל החוק שומר רק מי שרוצה לשמור עליו. ומי שלא - לכי תחפשי. תהליכי הוצאה לפועל זה אחלה בתאוריה, זה הדבר האחרון שנעים להתעסק איתו בפועל, ולא תמיד זה בכלל עוזר וזה לוקח המוןןןן זמן.
[po]יהיה טוב[/po] צריכה לדעת אם מי שממנו היא מתגרשת הוא בנאדם או לא, והרבה תלוי בכך.

[u] יש משהו נאיבי בלחשוב שהסכם מעוגן יחייב גרוש עצבני לשלם כשלא מתאים לו[/u]
אז מה המשמעות של הסכם, אם כך?

כתבו לך דברים נפלאים.
רק תוספת קטנה. את צריכה יעוץ משפטי. נדמה לי שאת הולכת להסכים על סכומים שהם מאוד נמוכים.
אני לא מתמצאת מדהים בפרטים אבל לילדים כאלה קטנים, למשל, 3000 ש"ח לחודש נשמע לי מעט מאוד.

לכאורה נשמע מתחשב והוגן,
במציאות את תהיי חשופה למיליון סיכונים.

נגיד שהוא יפוטר. הוא קודם ידאג לשכירות שלו ואחר כך לך שהרי את לא תזרקי את ילדייך לרחוב לא? הוא ייתן לך משהו, אבל פחות ממה שבנית עליו.
נגיד שהוא יתעצבן לראות מה את עושה עם הכסף ויחליט להפחית מהתשלום?
או שיכיר מישהי והיא תגרום לו לראות את הדברים אחרת?
נגיד שהוא יתעצבן שלא נתת לו לקחת את הילד ביום מסוים כי חשבת שהילד חולה מדי, והוא יתחיל לפתוח ג'ורה ובמקום להעביר לך כסף באותו שבוע הוא ישחק משחק ויעביר אותו אחרי חודש. מופחת בחצי.
ונגיד שיקרה הדבר היותר שכיח - הוא פשוט יתקשה לנהל משק בית לבד. הוא ישכור דירה שכנראה תעלה לו לא מעט. הוא יצטרך מנקה, הוא יאכל הרבה בחוץ, ירכוש רהיטים ,וגם לשלם לא רק את הסכום שתקבעו אלא כל מיני פנצ'רים כי הרי את לא מפרנסת (טיפול שיניים, משקפיים, כאלה). ואז בדיוק יתפוצץ לו הוריד בראש על זה שאת יושבת בבית כהגדרתו ולא עושה כלום, שזה מה שאמר לך כל השנים האלו.
וגם.. הוא יכול להיות חולה. פצוע.

כבן זוג חוקי אם משהו מכל אלה קורה, מחלה, פציעה, פיטורים - תשלומי האבטלה, ביטוח לאומי ופיצויים מגיעים לבית המשותף שלכם. כשאתם בנפרד - חלק קטן יגיע אלייך אולי וגם תלוי בו.

ענת יש משהו נאיבי בלחשוב שהסכם מעוגן יחייב גרוש עצבני לשלם כשלא מתאים לו. יש יותר סיפורים על גרושים שזורקים ז*ן על הסכמים נדיבים שנחתמו ברגע של חולשה ומתוך רצון רק להתרחק כמה שיותר ומצד שני להעניק הכל לילדך. שלושה חודשים אחרי זה הם מודיעים שקשה להם לשכור דירה לבד ולשללם למעשה אחזקת בית פעמיים.

אבל, אחרי כל אלה, יכול להיות שזו אופציה לא רעה בכלל, ואם סיכמתם על שנה, תחליטי בינך לבין עצמך שתוך 3 חודשים את מוצאת עבודה. לא משנה במה. ולא בהכרח כזו שתפרנס אתכם מיד ותהיה משרת חלומותייך. אבל משהו שיוציא אותך קודם מהסטטוס הקיים. שיקדם אותך לעבר שוק העבודה, תתחילי לקבל כסף, ובעיקר ופרופורציות לגבי מה שקורה שם בחוץ. ולא צריך ללמוד עבורה. בנוסף תבדקי אפשרויות אחרות של מעברי מגורים, חסכון בעלויות מחייה וכל מה שדובר כאן.

בעיקר אני רוצה להגיד לך, אין חכמה כבעלת ניסיון. הקשיבי ל [po]ענת ג[/po]. (יש כאן עוד נשים בעלות ניסיון אבל אני לא רוצה לעשות להן אאוטינג ולחשוף פרטים שהן לא חשפו)

אוח, פיספסתי כמה תגובות נפלאות, בעיקר מסכימה עם [po]ענת ג[/po], (את חצי מהפוסט שלה היתי מגריינת)

[u]נקבע איזשהו סכום מסוים שיעזור לי להמשיך ולהישאר בבית עם הילדים ע"מ שהילדים יפגעו כמה שפחות מן הפרידה שלנו.[/u]
מצויין! וככה עוד שנה הקטן כבר יהיה בגיל יותר סביר לגן. ואת כבר תהיי יותר בשלה לכל השינוי.
אבל, שימי לב, זה חייב להיות מעוגן בהסכם עם תוקף אמיתי, כדי שלא תהיי בדאגה כל השנה הזאת שהוא ישנה את דעתו, מה שממש עלול לקרות אם פתאום אחד מכם יהיה בזוגיות חדשה, למשל.

[u]בטח שיכול להיות.[/u]
ולכן יש לדאוג בהסכמי הפרידה שזה יהיה "מטופל"
(סליחה על הניסוחים שלי הערב, הצצתי ובוער לי להגיב אבל לא באמת פנויה לכך)

והנה, לראיה, בן הזוג מציע כאן לשנה שבה הוא לא יוכל לקחת חלק בטיפול בילדים לתגמל את אם בניו.
ובנוסף, כשכתבי "לא יכול להיות" לא התכוונתי בשום אופן לפנות באישומים אל בן הזוג, אלא לציין את המחוייבות של שניהם למצבם, זה בהווה, וזה בעתיד.
האחריות על פירוק "נכון" היא על שניהם.
כל הרעיון שלי היה שיש לקחת לא מעט זמן למחשבה איך נכון לפרק משפחה, ושוב ושוב אני מדגישה - לא לבד!!
חשוב שתהיה תמיכה ושיהיה צד נוסף מגשר

[u]לפעמים זה מפני שהוא לא לוקח אחריות על הילדים או על אמא שלהם. אז דווקא בגירושין הוא ייקח פתאום אחריות?[/u]
ספרי לי על זה :-)
לדעתי, כן! זה הזמן לדרוש ממנו אחריות אם הוא רוצה משמורת משותפת. קל זה לא יהיה, ועדיין לא בטוחה אם לא צריך כאן להתעקש.
בעיני זה לטובת הילדים. אני מאמינה שהילדים האלו באו לחבר בין אימא לאבא שלהם, ואם הם מחליטים להיפרד, הילדים ימשיכו להתעקש לנסות ולחבר אותם, אם לא פיזית אז לפחות בתקשורת טובה, חגים, ארועים, מחלות ושאר עניינים.. לא חסר..

[u]אבל בתוספת לזה, אני מרגישה שנשים רבות שבוחרות בחינוך הביתי, הן כאלה שהיו דווקא מאוד לא מקובעות, שנהגו טרום האימהות לבחור בחירות לא שגרתיות וניחנו בפתיחות וגמישות דווקא, ושאז, עם השנים בבית עם הילדים, נכנסו למצב "קינון כדרך חיים", והנועזות שאפיינה אותן התחלפה בשמרנות, בתוך דרך החיים הנועזת. .[/u]
ענת, איזה כייף לקרוא את מה שאת כותבת. את מתארת את הדברים בצורה כ"כ נכונה ויפה. אם ישאלו את כל חבריי ומשפחתי שמכירים אותי עוד לפני שהתחתנתי אז אף אחד מהם לא היה מעלה בדעתו שאני אשאר בבית עם הילדים. עד היום חלקם מופתעים מזה ולא מאמינים שמהנערה "המופרעת" הפכתי להיות אמא ואשת בית במשרה מלאה (וגם זה נראה להם אורח חיים "מוזר")

[u]בן זוג שרוצים להתגרש ממנו הוא לא תמיד "שותף מלא" לשום דבר. אז דווקא בגירושין הוא יהפוך פתאום להיות "שותף מלא"?[/u]
בתחושה: כבר היו דברים מעולם. לא זוכרת כרגע מקרה ספציפי, אבל איכשהוא ברור לי שקיימים.
למרות שפסימיות עדיפה. קשה אחרי גירושין. קשה מאוד. זה פורט פה ברהיטות ואני מגוללת למעלה כדי לצטט:
הנה, [po]תזמורת הים[/po]:
_גירושין כשיש ילדים משותפים זה אומר רק ששני בני הזוג לא ישנים ביחד בלילה ויכולים לחיות בזוגיות חדשה ונפרדת
אבל הקשר בין בני הזוג לא מתנתק כלל אלא ממשיך להתקיים על בסיס יומיומי (לפחות בטלפונים)
מריבות, חיכוכים ואי הסכמות לגבי הילדים ממשיכים להתקיים וכמו שכתבו לפני- אף בעצמה גדולה יותר, כי כשהילדים אצלו אין לך שום שליטה על מה הם אוכלים/רואים בטלויזיה/משחקים
ואני מדברת על גירושים טובים ובוגרים, עם תקשורת בריאה בין הגרושים, בכלל לא נכנסת לתרחישי האימה של גירושים אלימים שכוללים שימוש בילדים כדי לנגח את בן הזוג וכדומה.
לכן אם היום יש ביניכם בעיות תקשורת, לא רק שהגירושים לא עומדים לפתור אותן, יהיה לך עוד יותר קשה כי מרגע שאינו בן זוגך אין לו כבר שום סיבה לבוא לקראתך ולכבד אותך._
טוב זה לא שאין לו סיבה, יש לו, אבל יותר קשה לו לזכור לכבד אותך. במיוחד בזוגיות חדשה.

עלה לי רעיון: (כמה קל לייעץ לאחרים (-: )
אולי תערכי רשימה של כל החסרונות וכל היתרונות של גירושין דווקא עכשיו, לעומת [b]גירושין בעוד שנה[/b]
תשבו ברצינות על הרשימה הזאת, ותבדקו את האפשרות הזאת.
זה על משקל לקבל הוראה בזמן הלידה מהצוות הרפואי (ההיסטריה, החירום, הנורמה)
ולבקש לחכות חצי שעה כדי לחשוב על זה, ואז להתקשר ולשמוע קולות אחרים.
בדרך כלל די בפאוזה הזאת, כדי להחזיר דופק עוברי לסדרו, להחזיר צירים, להחזיר רגיעה למערכת ופעילות בריאה. ההצעה שלי: לקחת פאוזה מהמהלך הזה, שאם תרצו או לא, האוחזים במושכות המרכבה הזאת כרגע הם הלהיטות, ההיסטריה, הבהילות ושלל אחיותיהן הלא חביבות.
ואם חייבים להתגרש, אפשר גם עוד שנה.
המחיר בגירושין הוא כבד מאוד מאוד, והוא לתמיד.
אני לא אומרת להישאר בכל מחיר. אבל אם זו החלטה כזאת גורפת עם השפעה כזאת ענקית לכל החיים של כולכם, למה לעשות אותה בחופזה?
(הבנתי שכבר ארבע שנים מנסים להסתדר וזו לא החלטה ספונטנית, ) אני מתכוונת בחופזה מבחינת הלהיטות שאתם מצויים בה עכשיו. למה לא להיות יצירתיים ולהתגרש על פני שנה שלמה? זה בטוח יוריד את להט המריבות ויכניס יותר רגיעה למערכת.

ורק עוד מילה קטנה לך, [po]יהיה טוב[/po] : כתבת משהו על יכולת הכתיבה שלך אז רק שיהיה ברור שאת כותבת ברור ומשתף, והחוסר ביטחון הזה מובן אמנם אבל לא באמת משפיע על הטקסטים שאת כותבת. ואם תצטרכי לצאת לעבוד, אל תבחלי במשרת מזכירה או פקידה או משהו כזה. תעיפי לעזאזל את המקום המתבייש הזה של אחת חסרת יכולת. את ממציאה אותו מכלום! את לקחת על עצמך תפקיד שמעטות הנשים שמעזות לקחת אותו על עצמן. אל תזנחי את האמת הזאת בכזו קלות. את גיבורה. ויכולה להמשיך להיות גיבורה בדרכים החדשות שלמזלך הרב נפתחות לך. בעיני כל אמא בחינוך ביתי בימינו היא גיבורה, וכל השאר קטן עליה. לא כי זה קשה, אלא כי זה עצום.

היציאה לעבוד היא משיבת נפש. קשה להסביר וזה נשמע לא משכנע, אבל זה נותן המון כוח, להתלבש בבוקר, לצאת לבדך, להיות בין אנשים, להרויח כסף בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. לא כסף שמישהו הרויח עבורך. זה כוח שתופתעי, עד כמההוא נעים.
( ואת זה תוכלי לעשות גם אם תישארו נשואים וגם אם לא.)

ענת,
מה כל כך מוחלט בחינוך ביתי יותר מבכל דרך אחרת? זה כנראה עניין של אופי. בשום שלב החינוך הביתי שלי (ואני מכירה עוד לא מעט נשים כאלה) לא היה ייהרג ובל יעבור. הוא תמיד נבחן כאופציה המתאימה ביותר בזמן נתון מול אופציות אחרות (לא כל חמש דקות אבל נניח פעם בשנה לפחות) ונבחר (או לא נבחר) מחדש בהתאם למידת ההתאמה שלו לבני הבית והרצון שלהם בו. לא מדברת כרגע על תינוקות ופעוטות שזו סוגיה אחרת.

יהיה טוב,
ההצעה שלו נשמעת הוגנת ומתחשבת. בהתחשב במצבך, נראה שיכול להיות מתאים לקחת את השנה הזאת ולהתכונן במהלכה להמשך שלא יכלול תלות כלכלית גבוהה בו. אולי ללמוד או לחפש עבודות שונות שיכולות להתאים. גם הקטן יהיה גדול בשנה, וזה יהיה יותר קל בשבילך/בשבילו להיכנס למסגרת. את חוששת שהוא ינצל את זה? או פשוט שאת לא תרגישי בנוח? תחשבי שהוא עושה את זה בשביל הילדים שלו, לא בשבילך.
<לא התגרשתי אף פעם ואני לא מדברת מניסיון, סתם מקומונסס, אל אולי אני מדברת שטויות גמורות, מי יודע :-)>

[u]כשאמרתי "מקובעת" לא התכוונתי לבחירה בחינוך ביתי כן או לא (למרות שגם זה יכול לעלות על הפרק), הסתכלתי על ההתייחסות של האישה היקרה בכלל לבעיה האומללה הזו שיוצרים הגירושים.[/u]
[po]שאלה אחת[/po] אני חושבת שהבנתי את כוונתך ושההתייחסות שלי אולי הייתה לא מדוייקת. מה שהתכוונתי להגיד (נדמה לי) היא שכאמא בחינוך ביתי, יש מקובעות מסויימת בנוגע לאורחות החיים בכלל. יש מה שבבית שלנו, שזה משהו שרק אצלנו יש, באופן מובהק, ויש את כל השאר, וכשנמצאים על סף משבר ו"כל השאר" מאיים להיכנס אל "הבית שלנו" בלי שנרצה, יש נטייה להגיד על הכל לא ולא, בשום אופן לא. אבל הנה, יהיה טוב כתבה בתגובה שהיא לא מקובעת ופשוט לא פירטה בהתחלה.

אבל בתוספת לזה, אני מרגישה שנשים רבות שבוחרות בחינוך הביתי, הן כאלה שהיו דווקא מאוד לא מקובעות, שנהגו טרום האימהות לבחור בחירות לא שגרתיות וניחנו בפתיחות וגמישות דווקא, ושאז, עם השנים בבית עם הילדים, נכנסו למצב "קינון כדרך חיים", והנועזות שאפיינה אותן התחלפה בשמרנות, בתוך דרך החיים הנועזת. .
ואז, כשנדרש שינוי כמו המתואר כאן, קבעונות הרגלי החיים בבית הופכים אותו לקשה אף יותר ממה שהוא גם ככה.
כתבת: [u]גמישות זו לא חולשה, זה חוזק, לא משנה מה הסטטוס שלך.[/u] ואני מסכימה מאוד, ויודעת שחוסר הגמישות מחליש כאשר נדרש שינוי, גם אם היה מחזק בתוך הדרך הבטוחה. ([po]לילה טוב[/po], אני אף פעם לא הבנתי איך אפשר לעשות משהו כל כך מוחלט כמו חינוך ביתי ובמקביל לבדוק ולהתלבט כל הזמן, זה בעיני כבר הקצההשני, גמישות יתר, שמחלישה, ולא מחזקת. אבל מי יודע. )

_לא יכול להיות שהשקעת שנים בגידול ילדים וכעת את נותרת חסרת כל, לא כך מפרקים משפחה.
לא יכול להיות שבן הזוג הוא לא שותף מלא לתהליך הפרידה ולוקח אחריות על הילדים, כולל שלאימא שלהם יהיו תנאי מחיה_
סליחה שאני משמיעה את קול הכפירה, אבל "לא יכול להיות"?!
בטח שיכול להיות.
בטח שיכול להיות.
בן זוג שרוצים להתגרש ממנו הוא לא תמיד "שותף מלא" לשום דבר. אז דווקא בגירושין הוא יהפוך פתאום להיות "שותף מלא"?
בן זוג שרוצים להתגרש ממנו, לפעמים זה מפני שהוא לא לוקח אחריות על הילדים או על אמא שלהם. אז דווקא בגירושין הוא ייקח פתאום אחריות?

אז עכשיו התכתבתי עם בן זוגי במייל ולראשונה ככה עלה לראשונה הנושא של מה יהיה עם הילדים. וכתבתי לו שלאור המצב החדש וזה שאני צריכה לחפש עבודה הוא יצטרך להיות שותף פעיל יותר עם הילדים, כלומר לקחת לגן, להוציא מהגן, להיות עם הקטן בזמן שאני הולכת לראיונות וכו'. אז הוא ענה לי שכרגע העבודה שלו לא תאפשר לו אתזה והוא מוכן שלשנה הקרובה נקבע איזשהו סכום מסוים שיעזור לי להמשיך ולהישאר בבית עם הילדים ע"מ שהילדים יפגעו כמה שפחות מן הפרידה שלנו.
אז מצד אחד זה מאוד מפתה ואם אני מסכימה אז כרגע לשנה הקרובה לפחות לא תהיה לי שום בעיה והמצב ישאר כמות שהוא עם הילדים (שזוו הייתה הדאגה העיקרית שלי בלהכניס אותם למסגרות)
מצד שני, אני היום במצב שאני ממש לא מוכנה להמשיך ולהיתמך על ידו במיוחד אם אנחנו נפרדים ולהרגיש שאני אצטרך לחשוב פעמיים על כל צעד שאני עושה כי זה הכסף שלו.
אחרי כל הדברים החכמים והמעניינים שרשמתן לי אשמח לשמוע את דעתכן בנושא הזה. מה אתן אומרות?

אתמול בלילה במיטה לפני שנרדמתי חשבתי על זה שעד לא מזמן טענתי שאני נשארת בבית עם הילדים מתוך מקום פמיניסטי כי יש לי את האפשרות וחופש הבחירה לעשות זאת
ואני באופן מודע בוחרת לעשות זאת מתוך אמונה ובטחון בעצמי וביכולת שלי לתת לילדים שלי את מה שהם צריכים ואת קרבתי. והיום כשאני רגע לפני פרידה אני מרגישה כמו "עקרת בית"
שכפו עליה את הפרידה והיא חסרת אונים ומבולבלת אחרי שהתרגלה לחיות את החיים עבור אנשים אחרים והתרגלה להיתמך ע"י בעלה.

פלונית, איפה קראת את מה שאת כותבת.
בכל הדף לא מצאתי את הצירוף הזה
[u]צריך בכל מחיר להציל את הנישואין שלה[/u] חוץ מבדברייך.
למה סתם לכעוס.
לשקול את הקשיים והשינויים שיבואו אחרי פרידה
מול הקשיים והשינויים הנדרשים בתוך הנישואין,
זה אף פעם לא יותר מידי.
ועדיף לשקול אפילו עוד פעם כדי להיות בטוח.
זה:

_גירושין כשיש ילדים משותפים זה אומר רק ששני בני הזוג לא ישנים ביחד בלילה ויכולים לחיות בזוגיות חדשה ונפרדת
אבל הקשר בין בני הזוג לא מתנתק כלל אלא ממשיך להתקיים על בסיס יומיומי (לפחות בטלפונים)
מריבות, חיכוכים ואי הסכמות לגבי הילדים ממשיכים להתקיים וכמו שכתבו לפני- אף בעצמה גדולה יותר, כי כשהילדים אצלו אין לך שום שליטה על מה הם אוכלים/רואים בטלויזיה/משחקים
ואני מדברת על גירושים טובים ובוגרים, עם תקשורת בריאה בין הגרושים, בכלל לא נכנסת לתרחישי האימה של גירושים אלימים שכוללים שימוש בילדים כדי לנגח את בן הזוג וכדומה._
דבר שממש צריך לחוות כדי להבין.
שגם בגירושין "טובים" אין הקלה ממשית, פרט לכך שלא מחוייבים ברמה האישית זה לזו, אבל השותפות ממשיכה לכל החיים בזכות הילדים, ובגלל הפירוד והרגשות המעורבים (אפילו כשזה בטוב כאמור), הקשיים שהיו בהורות המשותפת רק מתעצמים. וגירושים טובים הם די נדירים כי עוצמת הרגשות לרוב ממילא גוררת התחשבנויות ונקמנויות ועוד ממתקים.

מה הקטע עם להגיד ל-[po]יהיה טוב[/po] שצריך בכל מחיר להציל את הנישואין שלה ושלא משתמע מהדף שזה סוף פסוק? לדעתי זה משתמע ממנו בבירור.
אני מכירה לא מעט נשים שעשו את הצעד הזה, ולמרות הקשיים הכלכליים והאחרים הן פשוט הרבה יותר מאושרות, כי במערכת הזוגית לא היה להן טוב, ועכשיו יותר טוב להן.
היא גם אמרה כאן כבר ששניהם החליטו לעשות את התהליך בצורה מכבדת.. בבקשה תנו קצת קרדיט לאנשים.

_לא יכול להיות שהשקעת שנים בגידול ילדים וכעת את נותרת חסרת כל, לא כך מפרקים משפחה.
לא יכול להיות שבן הזוג הוא לא שותף מלא לתהליך הפרידה ולוקח אחריות על הילדים, כולל שלאימא שלהם יהיו תנאי מחיה .
את לא צריכה להיות לבד בדרך הזו, בוודאי לא להיות בעונש אם החלטתם להיפרד.
חשוב לעשות את זה נכון. לא לבד._
|Y|

הכוונה שלי היתה לפנות ל [po]מיכל צמות[/po] לייעוץ ותמיכה זוגית :-) (אם לא היה ברור...)

אני שמחה ורגועה לראות את [po]מיכל צמות[/po] כאן בדף :-)
חושבת שמספר פגישות זוגיות לקראת הפרידה הן חשובות מאין כמוהן כדי לעשות את הדברים "נכון".

לא יכול להיות שהשקעת שנים בגידול ילדים וכעת את נותרת חסרת כל, לא כך מפרקים משפחה.
לא יכול להיות שבן הזוג הוא לא שותף מלא לתהליך הפרידה ולוקח אחריות על הילדים, כולל שלאימא שלהם יהיו תנאי מחיה .
את לא צריכה להיות לבד בדרך הזו, בוודאי לא להיות בעונש אם החלטתם להיפרד.
חשוב לעשות את זה נכון. לא לבד.
הרבה טוב
(())

עוד כיוון מחשבה:
אם הכיוון הוא פרידה, ואם זה בטוח, מה שלגמרי לא משתמע מהדף לדעתי, אז כרגע מה שחשוב הוא להגיע איתו להבנה שעושים את הדברים מתוך הסכמה וכבוד לטובת הילדים, וכמו שאמרו כבר - אם צריך גישור בשביל זה - אז כדאי מאוד. להשקיע את האנרגיות בלעשות את זה נכון.

שאלה אחת, אני דווקא לא מסכימה עם ההצעה שלך.
בעיקר לגביע שיונוי מקום מגורים.
גם ככה המשפחה צפויה לעבר טלטלה, גם ככה יהיה משבר. שינוי דרסטי בסביבה רק יגדיל את הקושי ואת הצורך להתמודד עם מקום חדש, חברים חדשים וכו'. שלא לדבר על זה שבאמת, החיים במרכז מאד מאד יקרים. גן עולה פי שתיים בערך, זה לא מתקזז עם שעתיים בייביסיטר של סבתא, שבכלל לא בטוח יכולה בכל יום.
ובכל מקרה, פותחת הדף אמרה שלא מתאים לה, כם אפשר לנסות לתמוך בה במה שכן מתאים לה. יכול להיות שכרגע אין כל כך יכולת לראות אפשרויות, מתוך בלבול וחוסר אונים מול המצב (המורכב) עם הזמן אני משוכנעת שיגיעו כוחות ויכולת הסתכלות אחרת.

יהיה טוב את כותבת מצוין, אין לך שום בעיה של כתיבה בתמציתיות, פשוט כל אחד לוקח את הדברים למקומות אחרים :)
אגב שאלה ואחת זו אני!

אני אשתף אותך במשהו קטן ממני.
במשך שנים גרתי בדירות ענקיות ומרווחות בלב העניינים (בתל אביב).
ואז הגיע המשבר הכלכלי ואחריו עליית מחירי הדיור וכו' - אחרי שנים בתל אביב כבחורה צעירה נאלצתי לעבור לפריפרייה לשכונה חרדית (!) כי רק שם מצאתי דירה ענקית - כי על הגודל לא רציתי להתפשר (!) במחיר סביר. מחיר של איכולתי להשיג אפילו שלשי דירה ממנה בכל אזו רמרכזי וחילוני אחר.
ואני חילונית כן?
זה הרחיק אותי מכל הסביבה הקרובה לי, בלי רכב, תקועה בחור - אבל הדירה ענקית! מוארת מאווררת והאמת? היה לי טוב. באמת. כי זו פשרה שלקחתי על עצמי. מהסיבה שלא הייתי מסוגלת לחשוב על ספייס קטן ודוחק.
גרתי שם קרוב לארבע שנים.

ושוב נאלצתי לעבור, בעל הדירה רצה את הדירה חזרה והתחלתי לחפש דירה.
יכולתי להישאר באיזור ההוא והיו הצעות אטרקטיביות מבחינת עלויות.
כשבמרכז תל אביב רבתי -
מחירי הדירות טיפסו עוד יותר גבוה, והגודל - קטן עוד יותר.
אחרי 4 שנים בחור ההוא החלטתי שאני [b]חייבת[/b] למרות שאני [b]לא מסוגלת[/b] [b]לא רוצה[/b] ו [b]לא רגילה[/b] לגור בדירה קטנה חייבת להתפשר הפעם - דווקא על הגודל במחיר הקירבה למרכז ולאוכלוסייה חילונית.
עכשיו לאיודעת מה איתך אבל אצלי דירה זה אחד הדברים הכי חשובים לתחושת השקט והשלווה הפנימיים שלי. דירה שגורמת לי לתחושת חנק ובהיותי מורגלת בדירות ענק - מדובר על כל דירה ממוצעת ומטה - לא הייתי מסוגלת לשבת בה. פיזית.
וזה אחרי ש-4 שנים התפשרתי על לא להדליק מכשירים בשבת, לא לארח בשבת לא כלום בשבת כי השכונה - חרדית. חייחברה שהשתנו מאוד ועוד ועוד -
אז הפעם - 180 מעלות.
החלטתי שאני הולכת על דירה פיצית בעלת כל שאר היתרונות.
כשכל הדברים האלו בעבר היו חשובים באותה מידה בדיוק ועל כולם לא! יכולתי! להתפשר! ואכן לא התפשרתי שנים.

אבל מה, אילוץ.

בסוף מצאתי דירה פיצית אבל מטופחת במחיר הגיוני וחביב באזור מדהים.

והסתבר שהדירה הקטנה לא רק שלא חנקה אותיי כפי שחששתי, אלא היתה ידידותית, חסכונית, קלה לתחזוק, תמיד נקייה (מהסיבה הנל) ולכן תמיד פתוחה לאורחים, חסכונית כבר אמרתי? גרמה לי להתפטר מהרגלים של שנים (!) לאגור ג'אנק (כיאין מקום) לקנות מעבר לצורך (כנל) להזניח פינות מסויימות (כי הכל רואים) . כל יום הפתעה! הייתי המומה מגודל ההפתעה. שנים של איכולתי לחשוב אחרת,לתפקד אחרת, מעולם לא ניסיתי והנה.. הייתי חייבת והסתבר לי שנועדתי לקטנטנה הזו.

עשיתי עוד פשרות כאלה בחיים מין הסתם יותר אינטימיות, בעבודה, בלימודים, משפחה, והשורה התחתונה - ברור לי שעשית המון פשרות בחיים וקטונתי מלייעץ אבל עכשיו כשאת בתוך הכאוב רוצה הלזכיר לך תמיד לפני עלות השחר הכי חשוך.. וכדאי לזכור שמה שנראה לך ממש מחניק, נורא, קשה, סוגר- יכול להביא את הבשורה, אם נותנים לזה צאנס.
ציינת שהסבתא תוכל לעזור שעתיים שלוש שעות ביום. את יודעת כמה זה ה-מ-ו-ן?
ואולי זה לא שווה באמת את יוקר המחייה, אבל זה המון לכשעצמו ואת ביטלת את זה כהרף עין.


והמחייה במרכז יקרה אבל האפשרויות בשמים. ולא חייבים לגור בת"א, אלא בפרדס כץ, פ"ת קריית אונו, אולי אצל הסבתא תקופה?
ואולי העזרה הזו כן שווה את הגודל של הדירה הנוכחית?
בפועל - להישאר היכן שאת כעת באמת שווה את הבית הענק? בלי עבודה? עזרה? אפשרויות השתכרות ועוד מעט בלי בן זוג קרוב?
נשמע לי שזו הנקודה הכי משמעותית להתחיל איתה.

ואגב אם ההבנה שלך היא שלהישאר היכן שאת נמצאת שווה הכל. וזה גם לגיטימי אבל שבאמת שווה הכל ולא כי נח לא לזוז.
אז אפשר לשקול להתחיל ללמוד את אחד ממקצועות האינטרנט. כתיבת מאמרים (את כותבת מצוין!), מדיה חברתית, ניהול פורומים, במקביל לצמצום משמעותי בעלויות המחייה, הזמנה של סבתא אחת לשבועיים לסופש ובחופשים אלייך הביתה, מציאת מסגרת חלקית לילד הגדול לאפשר לך שעות לעבודה ועוד. במקרה הז ה- גם צריך לוותר על שעות עםה ילדים לטובת ראיונות עבודה והשתלמויות.

לפעמים יש אילוצים שמחייבים ויתור משמעותי וכואב וחד עלמרכיב שעד היום לא היית מסוגל, לא רצית לא יכולת לא העדת לחשוב שתוותר עליו. נראה לי שאת במצב כזה. כשאמרתימקובעת, לא התכוונתי חס וחליל הלומר שאת ל אפתוחה ולא יצירתית :) התכוונתי שאם את אומרת אני צריכה עבודה וצריכה לשנות סטטוס וצריכה עוד.. אבל אפילו לראיונות אני לא יוצאת כי אני לא עוזבת את הילדים, אז נראה לי בהבנה לי שיאולי יש פער שאת צריכה להשלים בתפישה שויתורים יהיו. וגדולים. ולעזוב את הילדים לכמה שעות לראיון עבודה , להשתלמויות, לעבודה זו רק ההתחלה.

[u]וגם אם שקלת והחלטת שהמצב ממש מחייב גירושים, אפשר ורצוי ללכת לטיפול זוגי גם כדי להתגרש נכון, בלי מלחמות, כדי לקבל כלים לתקשר ולהגיע לפשרות ביחד. כי את יכולה להתגרש מהבעל שלך אבל לעולם לא תוכלי להתגרש מהאבא של ילדייך.[/u] |Y| (שוקלת לגריין).

[u]בימים אלו אני גם בתהליכי חיפוש אחרי מגשר שנוכל לעשות אצלו הסכם שיהיה מקובל על שנינו ושנינו החלטנו שאנחנו נשתדל להיפרד בצורה הכי טובה ומכובדת.[/u] |Y| מניסיון מאד עוזר שבתקופה הזו יש צד שלישי שעוזר להגיע להסכמות ולהבין ולגשר. שימי לב שאם זה עו"ד שיהיה מגשר משפחתי ולא מגשר סכסוכים.

[u]אני חושבת שברגע שיש ילדים שווה להאבק על זוגיות בכל מחיר,[/u] לא בכל מחיר, לגמרי לא. אבל בהחלט כשיש ילדים יותר חשוב ומשמעותי לעשות מאמץ לשמר את הקשר, בתנאי ששני בני הזוג יכולים לחיות עם זה מתוך בחירה ולא כפשרה עבור הילדים. חשוב ששני בני הזוג יגיעו לתהליך אחרי שהם עושים עבודה.



[u]ואולי אולי אולי יהיה גם פרק ב' (אצלי או אצל האבא) ובו הם יוכלו לקבל מודל של זוגיות בריאה וטובה (מה ששנינו לא ראינו אצל המשפחות שלנו)[/u] צר לי להיות עם בשורות איוב, אבל בדרך כלל כשלא ראיתם מודלים טובים אצל משפחות המוצא שלכם, יהיה קשה לקבל מודל של זוגיות בריאה וטובה ללא עבודת עומק על העניין. כשאנחנו חווים זוגיות טובה מספיק אצל ההורים שלנו, אנחנו לומדים את הכלים של תקשורת בין בני זוג ולומדים איך לחיות בזוגיות טובה. כשהדפוסים שאותם אנחנו רואים אינם כאלו ואף לעיתים קשים ולא מכבדים, קשה לנו לקיים זוגיות בריאה וטובה ללא אימון ארוך ומעמיק. כך שאם תצאו שניכם לזוגיות חדשה בלי שתעשו עבודה לתיקון כל אחד עם עצמו ובתוך זוגיות - סביר להניח שתחזרו לאותו דפוס.

[u]בזבזנו אלפי שקלים בטיפול הזה שהחזיק בדיוק חצי שנה ואז הכל חזר לשגרה.[/u] האם הטיפול החזיק חצי שנה אחרי שסיימתם אותו? האם כל הטיפול היה חצי שנה? אם הטיפול היה חצי שנה - אזי זה נשמע לי טיפול קצר על מנת לפתור את הקשיים שאת מציגה. במידה והטיפול החזיק חצי שנה לאחר שסיימתם אותו - כנראה שיש צורך בתחזוק. אני יכולה לספר שיש אצלי זוג אחד שעבר טיפול של שנה, כבר לפני חמש שנים, ומאז הם מגיעים אחת בערך לחצי שנה - שנה (בהתחלה הפערים היו יותר קטנים, כעת אני חושבת שכבר כמעט שנה לא היו) למספר מפגשים בודדים (שניים - שלושה) לרענון ולתחזוק. המפגשים האלו עוזרים להם להיזכר בכלים שלמדו ולהיות בשימת לב לזוגיות שלהם. יש זוגות שחוזרים למפגש - שניים - שלושה - כשעולים נושאים מול הילדים שקשה להם להגיע להחלטות. בלי קשר לסיבה שמביאה - כשבונים זוגיות זו עבודה לא פשוטה, בעיקר אם ברקע אין את החוויה של זוגיות מכבדת ומעצימה - ואז יש צורך בתמיכה ובתחזוק שוטף (אחת לכמה חודשים). אם זה מה שעוזר לשמור על התא המשפחתי - נשמע לי כמו משהו ששווה להשקיע בו.

_לכן אם היום יש ביניכם בעיות תקשורת, לא רק שהגירושים לא עומדים לפתור אותן, יהיה לך עוד יותר קשה כי מרגע שאינו בן זוגך אין לו כבר שום סיבה לבוא לקראתך ולכבד אותך.
וגם אם שקלת והחלטת שהמצב ממש מחייב גירושים, אפשר ורצוי ללכת לטיפול זוגי גם כדי להתגרש נכון, בלי מלחמות, כדי לקבל כלים לתקשר ולהגיע לפשרות ביחד. כי את יכולה להתגרש מהבעל שלך אבל לעולם לא תוכלי להתגרש מהאבא של ילדייך._
אבל מאז ומתמיד היו בינינו בעיות תקשורת. עוד לפני שהתחתנו וזה הלך והחריף עם הזמן. וגם היינו כבר בטיפול זוגי. בזבזנו אלפי שקלים בטיפול הזה שהחזיק בדיוק חצי שנה ואז הכל חזר לשגרה.
אבל אני מקוה שכשלא נגור ביחד ולא יהיו לנו את החיכוכים והכעסים של היום יום כשחיים יחד, אז כן נצליח לתקשר בצורה יותר טובה ולו למען הילדים. כי עם כל הכעס שיש בי כלפיו אני עדיין חושבת שהוא איש חכם ורגיש
והוא לא ירצה לפגוע בי או בילדים לעולם.
בימים אלו אני גם בתהליכי חיפוש אחרי מגשר שנוכל לעשות אצלו הסכם שיהיה מקובל על שנינו ושנינו החלטנו שאנחנו נשתדל להיפרד בצורה הכי טובה ומכובדת.

[u]איפה בדיוק את רואה פה יתרונות עבורם?[/u]
שהם יפסיקו לראות את אמא ואבא כועסים אחד על השני כל הזמן ולא מדברים למשך ימים שלמים
ואז גם הכעס של אבא ואמא מופנה כלפי הילדים.
שהם יראו אמא שמחה עם בטחון ואמונה בעצמה כמו שהיא הייתה עד לפני כמה שנים.
ואולי אולי אולי יהיה גם פרק ב' (אצלי או אצל האבא) ובו הם יוכלו לקבל מודל של זוגיות בריאה וטובה (מה ששנינו לא ראינו אצל המשפחות שלנו)

[u]אחת - כל הכבוד. מילים פרקטיות כדורבנות.[/u]|Y|
מסכימה מאוד. עזר לי מאוד לקורא את מה שכתבת וזה גם עושה קצת סדר בתוך כל הבלגן והכאוס שאני מרגישה שאני נמצאת בו.


_אחרי שלוש שנים הבליח בי משום מקום רעיון לדרך בה אני רוצה ללכת, לבנות את עצמי. ההבנה של מה אני רוצה לעשות. ועם כל הקשיים והאתגרים החדשים שזה מציב בפניי - זאת שמחה גדולה.
אז תקחי אוויר ותעשי שריר כי זה עלול להיות קשה, אבל זאת רק תקופת מעבר, עד שוך הסערה.
ואז כשהמים יצטללו - ההבנה תגיע._
[po]כוכב נגה[/po], תודה על המילים החמות. מאוד עוזר לקרוא מישהי שהייתה במצב הזה והצליחה לשרוד. זה בהחלט נוסך תקווה ואופטימיות.

אני חושבת כמו אחת שחשוב לבדוק האם ריאלי להתגרש
אבל לא רק מהבחינה הטכנית-כלכלית, אלא בכלל- האם זו באמת הבחירה הטובה ביותר? האם זה באמת מה שישפר את החיים של כולכם? (נניח לרגע שהסוגיה הכלכלית פתורה).
גירושין כשיש ילדים משותפים זה אומר רק ששני בני הזוג לא ישנים ביחד בלילה ויכולים לחיות בזוגיות חדשה ונפרדת
אבל הקשר בין בני הזוג לא מתנתק כלל אלא ממשיך להתקיים על בסיס יומיומי (לפחות בטלפונים)
מריבות, חיכוכים ואי הסכמות לגבי הילדים ממשיכים להתקיים וכמו שכתבו לפני- אף בעצמה גדולה יותר, כי כשהילדים אצלו אין לך שום שליטה על מה הם אוכלים/רואים בטלויזיה/משחקים
ואני מדברת על גירושים טובים ובוגרים, עם תקשורת בריאה בין הגרושים, בכלל לא נכנסת לתרחישי האימה של גירושים אלימים שכוללים שימוש בילדים כדי לנגח את בן הזוג וכדומה.
לכן אם היום יש ביניכם בעיות תקשורת, לא רק שהגירושים לא עומדים לפתור אותן, יהיה לך עוד יותר קשה כי מרגע שאינו בן זוגך אין לו כבר שום סיבה לבוא לקראתך ולכבד אותך.
וגם אם שקלת והחלטת שהמצב ממש מחייב גירושים, אפשר ורצוי ללכת לטיפול זוגי גם כדי להתגרש נכון, בלי מלחמות, כדי לקבל כלים לתקשר ולהגיע לפשרות ביחד. כי את יכולה להתגרש מהבעל שלך אבל לעולם לא תוכלי להתגרש מהאבא של ילדייך.

אני חושבת שברגע שיש ילדים שווה להאבק על זוגיות בכל מחיר, במצב שתארת לדעתי יש הרבה מה לעשות לפני שמפרקים את החבילה, בפרט שמכל בחינה אפשרית נשמע שהילדים רק יסבלו מכך- גם פרידה מאבא למשך רוב השבוע, גם פרידה ממך לפרקי זמן ארוכים מכפי שהם רגילים (האם ילונו אצל אבא? גם הקטן?) גם מסגרות לימים שלמים, גם לחץ כלכלי כבד, גם אמא מודאגת ומותשת. איפה בדיוק את רואה פה יתרונות עבורם?

[po]לשאלה אחת[/po],
קראתי עכשיו את תשובתך לענת ואני חייבת להתייחס לזה כי אני ממש לא חושבת שאני מקובעת. להפך, עשיתי בחיי הרבה שינויים ותהפוכות אבל דברים משתנים כשלמשוואה מצטרפים שני ילדים קטנים.
_עלתה הצעה לעסוק בטיפול בילד, והתגובה -
[u]בתינוקות אחרים אין לי סבלנות לטפל וזה גם לא מסתדר לי עם השהייה שלי עם הקטן (למשל מה עושים כשאני מרדימה אותו ב11 בבוקר חצי שעה בהנקה?)[/u]
יש לי בעיה בכתיבה שאני כותבת מאוד בתמציתיות ולכן לפעמים אינפורמציה רלוונטית לא מופיעה.
פעם עבדתי כעוזרת גננת והילדים וההורים מאוד אהבו אותי אבל גיליתי שאני לא אוהבת את העיסוק הזה. ואני חושבת שזה יהיה עוול גדול לאימהות שישלחו את הילדים אליי
אם אני לא אטפל בילידם שלהם באהבה ובסבלנות שהן מצפות ממני ואני אתן עדיפות לילד הפרטי שלי וכל זה רק בשביל להרוויח כסף. אני לא הייתי רוצה לשלוח את הילד שלי למטפלת כזו.

_לתה הצעה לעבור למרכז ליד מקורות עבודה ותמיכה -
לעבור למקום אחר זה רק באזור המרכז ליד סבתא שיכולה לעזור אבל לא תמיד כי גם היא עובדת במשרה מלאה ואני בכלל לא מסוגלת לחיות במרכז. רק דרום או צפון._
חוץ מהעניין שזה באמת אולי נשמע מפונק כשאני אומרת שאני יכולה לחיות רק במקום זה או אחר יש פה הרבה שיקולים אחרים. כצמו שכתבתי הסבתא לא תוכל לעזור הרבה אולי רק שעתיים שלוש ביום וגם לא בכל יום כי היא בעצמה עובדת. והחיים במרכז, כמו שאנחנו יודעים הם מאוד יקרים ובמחיר של השכירות שאני משלמת היום לבית פרטי ומרווח במרכז אני אמצא אולי איזו דירונת מעופשת של 2 חדרים ושלא נדבר על כל יוקר המחייה במרכז שהוא הרבה יותר יקר (ארנונה, מטפלות,גנים). אז לעבור למרכז רק יכביד עליי במקום להקל.

_עלתה הצעה ללבן עם הבן זוג... אז..
זה כבר סגור וחתום. לא יעבוד. ואין טעם._
אני והבן זוג כבר 4 שנים מלבנים את הדברים האלו ושום דבר לא משתנה וכתבתי כבר שנשארנו ביחד בגלל הילדים. ונפרדנו כבר כמה פעמים וחזרנו, שוב בגלל הילדים, אז יש איזושהי נקודת שבירה שבה כבר הרגשתי ממש מיואשת מהמצב וכדי לצמוח ולפרוח בחזרה אחרי שקמלתי צריך לשנות דברים בצורה דרסטית ולעשות משהו שלא עשינו אותו עד היום.

זהו. הייתי חייבת להבהיר את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי.

דווקא האמהות חינוך ביתי שאני מכירה הן בכלל לא מקובעות ונחרצות אלא להיפך - כל הזמן מתלבטות, שוקלות, בוחנות, מתגמשות נעות ומשתנות.

ל [po]ענת ג[/po]

כתבתי לפותחת הדף משהו על מקובעות, שהרגשתי שהיא מקובעת בהתייחסותה לנושא.

את כתבת
[u]אימהות מחנכות מן הבית הן בדרך כלל לא גמישות בבחירתן. [/u]

והסברת למה הן חייבות להיות נחרצות ולא גמישות לכאורה.

כשאמרתי "מקובעת" לא התכוונתי לבחירה בחינוך ביתי כן או לא (למרות שגם זה יכול לעלות על הפרק), הסתכלתי על ההתייחסות של האישה היקרה בכלל לבעיה האומללה הזו שיוצרים הגירושים.

עלתה הצעה לעסוק בטיפול בילד, והתגובה -
_בתינוקות אחרים אין לי סבלנות לטפל וזה גם לא מסתדר לי עם השהייה שלי עם הקטן (למשל מה עושים כשאני מרדימה אותו ב11 בבוקר חצי שעה בהנקה?)

עלתה הצעה לעבור למרכז ליד מקורות עבודה ותמיכה -
לעבור למקום אחר זה רק באזור המרכז ליד סבתא שיכולה לעזור אבל לא תמיד כי גם היא עובדת במשרה מלאה ואני בכלל לא מסוגלת לחיות במרכז. רק דרום או צפון.

עלתה הצעה ללבן עם הבן זוג... אז..
זה כבר סגור וחתום. לא יעבוד. ואין טעם.

והיו עוד כאלה, נדמה לי.

כשאמרתי מקובעת התכוונתי לחשיבה במסגרת שבה הכל סגור וחתום ואין על מה לדבר.
זה לא משאיר פתח לשינויים.
וגירושים גוררים הרבה שינויים, אם תרצי או לא.
וכמובן, הערתך שאמהות בחינוך ביתי חייבות להיות רדיקליות ונחרצות כי הן בוחרות בדרך מעוררת מחלוקת וכו'.. זה ממש לא אופייני רק לנשות חינוך ביתי. אנשים שונים שבאים מרקעים שונים מקבלים ביקורת על כל צעד ושעל, כן להביא ילד לא להביא, לבד, או בזוג, עם חתונה, בלי חתונה, מוקדם מאוחר, איך לגדל, כמה לעבוד, במה לעבוד, לגור בחול, או בארץ, ללמוד באיטליה ולהתרחק מאמך יחידתך... רובינו עושים מה שנכון לנו/נאלצים לעשות וצריכים להגן על הדרך שלנו מפני כאלה ואחרים.

בתוך אלה - גמישות זו לא חולשה, זה חוזק, לא משנה מה הסטטוס שלך.

תודה :)

חשבתי על עוד משהו שלא עלה כאן.

כשבן זוגך לא יגור יותר איתכם, לא רק הפרנסה שלו תהיה חסרה, גם היד הנוספת עם הילדים. ציינת בעצמך שהוא נמצא איתם לא מעט, שאת דוחפת לזה כי את רוצה גם את השקט .
אם הזמן הפנוי היחידי שיהיה לך, בהעדר כסף לבייביסיטר ובהעדר תמיכה ממשפחה - יהיה כשהוא ייקח אותם אליו אז יכול להיות שבזמן הזה תקרסי מעייפות ולא תוכלי לעבוד.
ודבר נוסף - מריבות ומתיחויות לא נגמרות כשמתגרשים. אם עכשיו יש חוסר כבוד וזלזול ומריבות זה לא נעלם ברגע הפירוק. זה לא שתתגרשו ולמחרת ההקלה הגדולה תהיה שווה הכל. הסידור עם הילדים, המתח הכלכלי החדש, רגישויות, העלבויות, אולי הוא יכיר מישהי, או ירצה לחנך מרחוק את הילדים אחרת, אולי הוא יפגר בתשלומים, או יתחיל להיכנס בך כפי שלא הרשה לעצמו תחת גג אחד... זה יפתח עידן חדש שאם יהיה מזל אז רק לאחר תקופה משמעותית לאחריו תגיעו לשקט.

זה לא אמור לרפות את ידייך, אלא לתת תמונת מציאות שבה יש הרבה סיכונים וקשיים וכדאי לבדוק מראש את הכדאיות של פרידה [b]עכשיו[/b] או בעוד שנה. או בכלל..

אחת - כל הכבוד. מילים פרקטיות כדורבנות.

[po]יהיה טוב[/po] , מאוד מבינה אותך ומזדהה.
שולחת לך הרבה כוחות וחיבוקים מחזקי לב.
מזדהה מאוד עם זה:
_חיפשתי וחיפשתי רעיונות לעסק מהבית או שמשהו שיאפשר לי לעבוד מהבית אבל לא מצאתי כלום.
וזה ממש לא תורם להרגשה הרעה שלי. גם ככה הרגשתי חסרת ערך(בפן האישי ולא המשפחתי/אימהי),לא מועילה, משעממת, לא חכמה
ואני ממש מרגישה שכל הבטחון העצמי שהיה לי בעבר נעלם. אפילו לכתוב היום קשה לי במובן של להתבטא כמו שצריך ולמצוא את המילים הנכונות.
כאילו כל האישיות שהייתה לי לפני הילדים נעלמה והגיעה מישהי שבחיים לא חשבתי שאהיה כמוה. וזה מאכזב אותי קשות!!!
היום אני יכולה לדמיין את עצמי עובדת מקסימום כמזכירה או בשרות לקוחות וזה עוד יותר מייאש אותי.

קשה לי מאוד מאוד עם הקונפליקט הזה שמצד אחד אני נותנת לילדים שלי את הטוב ביותר (מבחינתי) והייתה לי האפשרות לעשות את זה בכל שיכולתי להשאיר אותם איתי בבית
ומצד השני, הידיעה שזה בעצם הנמיך אותי וביטל אותי וגרם לי להיתמך כלכלית ולמצוא את עצמי במצב נזקק לבן זוג שלא יכול להיות שם בשבילי._
אבל רוצה לחזק אותך שזה יעבור.
היום אחרי יותר משלוש שנים מאז שעזבתי נישואין רעים, אני מתחילה להרגיש שהכוחות שלי חוזרים אליי ואני חוזרת לעצמי. פתאום מתחילה לזהות את ה"אני" שהייתי לפני הנישואין.
וגם אני ללא מקצוע או ניסיון ומקבלת מזונות מביטוח לאומי. וכן, זה קשה ומדכא ומאתגר מאוד, במובן חיובי ושלילי כאחד. והגעתי למצבי דיכאון שלא הכרתי.
אבל-
אחרי שלוש שנים הבליח בי משום מקום רעיון לדרך בה אני רוצה ללכת, לבנות את עצמי. ההבנה של מה אני רוצה לעשות. ועם כל הקשיים והאתגרים החדשים שזה מציב בפניי - זאת שמחה גדולה.
אז תקחי אוויר ותעשי שריר (-: כי זה עלול להיות קשה, אבל זאת רק תקופת מעבר, עד שוך הסערה.
ואז כשהמים יצטללו - ההבנה תגיע.
וגם - מאוד מסכימה עם רוב המילים של [po]ענת ג[/po] .
שתצלחי את זה בקלות!

לדעתי כדאי שתערכי רשימה.
תתחילי למקד מה ההכנסות העתידיות הודאיות שלך וכמה את צריכה להשלים על מנת להצליח לפרנס את המשפחה.

כגרושה תהיי זכאית להנחות בארנונה, ולנקודות זכות במס הכנסה.
מאחר ואת אמא למספר ילדים - יש לך נקודות זכות רבות במס הכנסה במילא וזו גם נקודת זכות
ואז - כמה כסף עתיד בן זוגך לשלם לך?
כמה כסף את מקבלת מתשלומי ביטוח לאומי לכל ילד?
האם לתקופה הראשונה - נאמר חצי שנה של התארגנות - יש לך חסכון כלשהו שניתן לפדות חלק ממנו, למשל 1,000 בכל חודש?
מי יוכל לעזור ללאתשלום בטיפול בילדים בזמן שתעבדי, אם למשל בסופשבוע הם יהיו אצלו - תוכלי לעבוד אז. אם הא ייקח אותם אחרי הצהריים שלשו פעמים בשבוע ניתן לחפש עבודה במשמרות?

אחרי תשלומי ביטוח לאומי ומזונות תחשבי לכמה כסף תידרשי להשלמה. האם זה ריאלי.

ההנחה היא שריהוט יש לך, ביגוד וכו' אפשר להסתדר יד שנייה ותצטרכי לאורך זמן לתחזק את ההוצאות השוטפות.

תבדקי עלמה תהיי מוכנה לוותר. ביגוד יד שנייה לאורך תקופה, מזגן? כל דבר שניתן לוותר עליו ויאפשר לכם מחייה סבירה.

ואז תבדקי עם עצמך ברצינות ולא מתוך לחץ או תחושה שלא לא לא לא כלום לא יעבוד - במה תוכלי לעבוד.
מישרה מלאה שפתוחה בפנייך שהיא מסודרת ומבטיחה שכר, שאת טובה בה ושיש לך הוכחות - מטפלת. מבשלת. משק בית. או שירות לקוחות מהבית - לא בטוחה שמרוויחים בזה טוב יותר מהנ"ל.

כל עסק שהוא גובה השקעה בשנה שנתיים הראשונות, אם הוא רוצה להצליח לפרנס או לשגשג.
עסקים שמתנהלים אחרת הם נדירים. לכן, אני לא בטוחה בכלל שכדאיל פנות לדרך הזו למרות שהיא מפתה.

אחרי כל אלה, תבדקי האם הפרויקט הזה שהוא אפשרי אבל לא פשוט - ריאלי. האם נכון להתגרש עכשיו.
זה נכון שכבוד וההערכה וזוגיות בריאה הם חשובים. מאוד. אבל לחם ומים ובית לא פחות.
אם תוכלי לוותר על הרבה מההוצאות כיום, להצליח למצואמישרה סבירה שתכסה את הפער בין תשלומי המזונות, ביטוח לאומי וההנחות לבין ההכנסה של בן זוגך אין שום סיבה של אתצאי לדרך הזו ותצליחי בה, עם כל הלחץ והכאב והחששות.

אם משהו פה מאוד לא מסתדר, בשום תחנה, לא היכולת לעבוד ו/או למצוא עבודה בהיקף כזה, לא הקיצוץ בהוצאותה שוטפות (שייתכן שכבר עכשיו צנועות מאוד), ולא היכולת וזה חשוב לא פחות -להתמודד עם כל השינויים בבת אחת, פרידה, מציאת עבודה, צמצום מסיבי של השעות/הזמן שאת עם הילדים, ניהול כל משק הבית והביורוקרטיות הכרוכות בהורה גרוש, ואולי מעבר דירה - אני הייתימציעה לך לשבת עם בן זוגך, ולנסות לדחות את הפירוק הזה בעוד כמה חודשים - שנה.

בזמן הזה תוכלי להתארגן, לחפש עבודות, לחסוך, לראות איך כבר עכשיו את מצמצמת הוצאות ואם זה אפשרי לעתיד, לחשוב אולי על פתרונות יצירתיים אחרים.
לבדוק ברצינות החזרים כספיים אם מגיעים לך ממוסדות כלשהם. גם לבן זוגך זה יקל למצוא דירה באופן נינוח (מה שלא קל היום) ולדעת שהחיים של הילדים שלו לא נטרפים ברגע שהוא יוצא מהבית.

אם הגעתם להסכמה שאתם מסכימים על הפרידה, אפשר לחיות בדירה כשותפים, לנסות להחזיר את הכבוד מהמקום הזה. למשך תקופה.

נראה לי שעם כל העתיד הקודר שנראה על פניו, בסך הכל אם תמפי את הכל, תראי שכן יש לך אפשרויות [b]בחירה[/b] וזה מה שחשוב, גם אם הן מצריכות תכנון וסבלנות :)

_קשה לי מאוד מאוד עם הקונפליקט הזה שמצד אחד אני נותנת לילדים שלי את הטוב ביותר (מבחינתי) והייתה לי האפשרות לעשות את זה בכל שיכולתי להשאיר אותם איתי בבית
ומצד השני, הידיעה שזה בעצם הנמיך אותי וביטל אותי וגרם לי להיתמך כלכלית ולמצוא את עצמי במצב נזקק לבן זוג שלא יכול להיות שם בשבילי._
אם מדובר ביחידה אחת - משפחתית-זוגית, אז חשיבה על עצמך כנתמכת-נזקקת אינה במקום!
יחידה אחת בונה את עצמה בהתאם לצרכים של כולם, וגם היכולות.
אם היחידה רואה שנכון וטוב וכדאי שאמא תישאר בבית (מכל הסיבות הנפלאות שאנחנו מכירים אותן היטב) אז כך היא פועלת.
אבל היא פועלת כחלק מיחידה (לא לבד!)
אם יש חורים, או היחידה מתחילה להתפורר/להתפרק, ז"א שמשהו חורק ונוטה להתקלקל, שם יש להכניס את היחידה "למוסך" לטיפול.

היחידה הזוגית היא הבסיס והיא "המקור", לפני שהיא עוברת ליחידה משפחתית, צריכה לבחון את עצמה. מה מתאים ונכון לה?
ולאחר שהיחידה הופכת משפחתית, עדיין, שוב ושוב, על היחידה הזוגית להמשיך ולבחון - מה מתאים לה?

כך לא תגיע האישה למצב הקונפליקט והתסכול, או לפחות אם היא תגיע לשם זה לא יקרה בהפתעה.

הדגש היה על
[u]יעוץ לעסקים קטנים או יעוץ בפתיחת עסק, ואם יש לך חברה שיש לה עסק קטן ותוכל לעזור לך לבנות תוכנית עיסקית - מה טוב[/u]

כמובן שאני לא מציעה לאף אחד לפתוח עסק בלי להתייעץ עם מומחה בתחום. מתנצלת אם הובנתי אחרת

_מתגרשת - לדעתי כדאי לחשוב על עסק עצמאי.
חפשי בגוגל יעוץ לעסקים קטנים או יעוץ בפתיחת עסק, ואם יש לך חברה שיש לה עסק קטן ותוכל לעזור לך לבנות תוכנית עיסקית - מה טוב.
בטוח יש משהו שאת, ורק את יודעת לעשות, וניתן לעשותו מהבית, אולי אפילו עם הילדים._
אני תוהה על סמך מה זה נכתב?
כמעט כל העצמאיות שאני מכירה (שאינן בעלות מקצוע), בודאי ובודאי אמהות לפעוטות בחנ"ב או אפילו במסגרת חלקית, מביאות הביתה משכורת צנועה מאד, לא משהו שאפשר לחיות ממנו בלי משכורת משמעותית של בן הזוג. וגם לא טריויאלי בכלל לנהל עסק ללא גיבוי ועזרה יומיומית של בן זוג.
יש היום הצפה של עסקים קטנים של אמהות- כל התחום של ליווי וטיפול לפני ואחרי לידה, עיצוב מוצרים לתינוקות, ליווי התפתחותי וכו' רווי לגמרי.
ממליצה בחום לחשוב מאד ברצינות על האופציה של הקמת עסק ולא להיות אופטימיים מדי.

[u]הבעיה היא שעל זוגיות שאינה מספיק חזקה האישה לא יכולה להתלות, ואת זה יש לה להבין מייד שהילדים נולדים, את זה אפשר לראות כבר בשנה הראשונה.[/u]
אצלנו זה התחיל כבר בהריון של הגדולה.

[u]ומה חושב על כך בן הזוג? מה הוא מרגיש שקורה בזוגיות, ובכלל על הפרידה?[/u]
גם לבן זוג לא טוב בזוגיות מהסיבות שלו (שחלק מהם כמו שרשמת קשורים לזה שהוא מרגיש ש"זנחתי, אותו מאז שנולדו הילדים). הוא מסכים איתי שאנחנו צריכים להיפרד.
שנינו מרגישים שמיצינו כבר את עניין השיחות וליבון הדברים והרצון להבין אחד את השני.

[u]אני מבינה מאוד את הקושי הזה, האם המערכת המשפחתית מאורגנת נכון שהילד יהיה בבית עד לגיל זה?[/u]
לא הבנתי את השאלה.

[u]אם אתם מסתדרים כלכלית והאם בעלך מבין אותך בעניין הזה?[/u]
כרגע אנחנו מסודרים כלכלית בזכות המשכורת של בעלי אבל זה בדיוק העניין שמפניו אני חוששת: שכשנתגרש אני כבר לא אוכל להתמך ע"י בעלי (וגם אין לי רצון בזה)
והמזונות שהוא ישלם לא יספיקו לנו להתקיים ולכן אצטרך לעבוד בעצמי כדי לפרנס אותי ואת הילדים בכבוד.


[u]בטוח יש משהו שאת, ורק את יודעת לעשות, וניתן לעשותו מהבית, אולי אפילו עם הילדים.[/u]
חיפשתי וחיפשתי רעיונות לעסק מהבית או שמשהו שיאפשר לי לעבוד מהבית אבל לא מצאתי כלום.
וזה ממש לא תורם להרגשה הרעה שלי. גם ככה הרגשתי חסרת ערך(בפן האישי ולא המשפחתי/אימהי),לא מועילה, משעממת, לא חכמה
ואני ממש מרגישה שכל הבטחון העצמי שהיה לי בעבר נעלם. אפילו לכתוב היום קשה לי במובן של להתבטא כמו שצריך ולמצוא את המילים הנכונות.
כאילו כל האישיות שהייתה לי לפני הילדים נעלמה והגיעה מישהי שבחיים לא חשבתי שאהיה כמוה. וזה מאכזב אותי קשות!!!
היום אני יכולה לדמיין את עצמי עובדת מקסימום כמזכירה או בשרות לקוחות וזה עוד יותר מייאש אותי.

קשה לי מאוד מאוד עם הקונפליקט הזה שמצד אחד אני נותנת לילדים שלי את הטוב ביותר (מבחינתי) והייתה לי האפשרות לעשות את זה בכל שיכולתי להשאיר אותם איתי בבית
ומצד השני, הידיעה שזה בעצם הנמיך אותי וביטל אותי וגרם לי להיתמך כלכלית ולמצוא את עצמי במצב נזקק לבן זוג שלא יכול להיות שם בשבילי.

_אני מבינה עכשיו ותקני אם טועה שהרצון לגירושים הוא מסיבות שונות והשאלה העיקרית שלך היא איך טכנית פרנסתית אפשר להישאר עם הילדים בבית?
אכן כן. הלוואי והבעיות שלנו היו קשורות לעניין הילדים והמסגרות. אז בהחלט הייתי פותרת את העניין ומוצאת פתרון הולם לכל הצדדים תמורת שלום בית._

מתגרשת - לדעתי כדאי לחשוב על עסק עצמאי.
חפשי בגוגל יעוץ לעסקים קטנים או יעוץ בפתיחת עסק, ואם יש לך חברה שיש לה עסק קטן ותוכל לעזור לך לבנות תוכנית עיסקית - מה טוב.
בטוח יש משהו שאת, ורק את יודעת לעשות, וניתן לעשותו מהבית, אולי אפילו עם הילדים.

_הביג דיל הוא כזה: שלהיקרע מילדייך (כן, זה עד כדי כך דרמטי, לא הגזמתי ) זה משהו שאת יכולה לדמיין, ומרגיש לך עד מתחת לעור שזה לא, לא, בשום אופן לא.
אבל במקרה שהיא תתגרש היא תאלץ להקרע מילדיה בכל מקרה, וסביר שליותר שעות ולמסגרות פחות איכותיות ממה שהיתה מעדיפה._
אני עם [po]תזמורת הים[/po].
ומנסיוני, את [b]לא באמת[/b] יכולה לדמיין מה זה אומר להיקרע מהילדים. (אולי הגיונית בראש זה אפשרי, אבל בדמיון אפשר גם לעוף) את [b]החוויה[/b] הזו אי אפשר לדמיין ועד שזה לא קורה פיזית, ואולי גם אז זה לא יקרה מייד, כי אי אפשר בכלל לקלוט מה זה אומר רגשית-נפשית לפני שזה קרה, זה שוק גדול מידי למערכת.
זה כואב מידי בכדי לחוות זאת בדמיון.
עבודה, פרנסה, חינוך, התחומים "הטכניים", עליהם אפשר לטחון שעות...

הבעיה היא שעל זוגיות שאינה מספיק חזקה האישה לא יכולה להתלות, ואת זה יש לה להבין מייד שהילדים נולדים, את זה אפשר לראות כבר בשנה הראשונה.
ובוודאי שיש עליות וירידות בזוגיות, ואסור להזניח את הזוגיות עם ההורות, וזה קורה להרבה מאיתנו שכל כך רוצות להיולת טואטליות כאמהות.
שם זה הרבה פעמים נופל.
האישה לא יכולה "להזניח" את עצמה על "מזבח" הילדים, בסופו של דבר אם הזוגיות מתפרקת הם סובלים.

[u]אצלי ההחלטה להיפרד הגיעה מתוך זה שהרגשתי שהזוגיות שלנו חסרה כבוד, אינטימיות, שיתוף, הערכה, הבנה וכל הדברים בעצם שמרכיבים זוגיות נכונה.[/u]
ומה חושב על כך בן הזוג? מה הוא מרגיש שקורה בזוגיות, ובכלל על הפרידה?

[u]יש שלי קושי עם לשלוח פעוט בן שנתיים למסגרת. אני מאמינה גדולה בתיאוריה שילד עד גיל שלוש צריך לגדול עם אמא/אבא בבית[/u]
אני מבינה מאוד את הקושי הזה, האם המערכת המשפחתית מאורגנת נכון שהילד יהיה בבית עד לגיל זה? האם אתם מסתדרים כלכלית והאם בעלך מבין אותך בעניין הזה?

[u]הביג דיל הוא כזה: שלהיקרע מילדייך (כן, זה עד כדי כך דרמטי, לא הגזמתי ) זה משהו שאת יכולה לדמיין, ומרגיש לך עד מתחת לעור שזה לא, לא, בשום אופן לא.[/u]
אבל במקרה שהיא תתגרש היא תאלץ להקרע מילדיה בכל מקרה, וסביר שליותר שעות ולמסגרות פחות איכותיות ממה שהיתה מעדיפה.
לכן להשאר בנישואין ולמצוא פשרה בנושא החנ"ב במסגרת הנישואים נשמע לי לפחות פתרון הרבה יותר סביר.

[u]אני מבינה עכשיו ותקני אם טועה שהרצון לגירושים הוא מסיבות שונות והשאלה העיקרית שלך היא איך טכנית פרנסתית אפשר להישאר עם הילדים בבית?[/u]
אכן כן. הלוואי והבעיות שלנו היו קשורות לעניין הילדים והמסגרות. אז בהחלט הייתי פותרת את העניין ומוצאת פתרון הולם לכל הצדדים תמורת שלום בית.

[u]אמת שלדעתי, ואולי אני כאן במיעוט, יחסית להורים גרושים, ערעור הביטחון הבסיסי של המסגרת הביתית המשפחתית, מה באמת הביג דיל עם לשלוח למסגרת כלשהי לכמה שעות?[/u]
המשפט קצת הוצא מהקשרו לצערי, וכנראה בגלל חוסר בהירות שלי.הדגש במשפט הוא בעיני לא על צמד המילים ביג דיל. מן הסתם ברור לי לגמרי מה הביג דיל בלשלוח ילד לגן. הילד הפרטי שלי לדוגמה אינו הולך לגן וגם אין תוכנית שילך. העניין היה מול מה שעומד כנגד זה. אם מה שעומד מנגד זה הוא פירוק הבית עצמו, זה כבר משוואה אחרת שהתיחסות אליה דורשת יותר גמישות והרחבת הגבולות העצמיים הפנימיים שלינו כאימהות. לדעתי. בעיני ההשפעה של גירושים על הילד עמוקה ומשמעותית יותר מהשפעה של לשלוח לגן או מסגרת אחרת מתאימה יותר.
אבל עכשיו כשפותחת הדף הבהירה שהסיבה העיקרית לגירושים אינה הרצון שלה בחנ"ב, כל זה לשמחתי לא רלוונטי.
אני מבינה עכשיו ותקני אם טועה שהרצון לגירושים הוא מסיבות שונות והשאלה העיקרית שלך היא איך [b]טכנית פרנסתית[/b] אפשר להישאר עם הילדים בבית?

_ההנחה ש את רוצה בחינוך ביתי בשביל טובת הילדים,
היא הנחה רווחת, שבמלוא הכנות, אני לא יודעת מה המקור שלה.
אימהות בוחרות כי ככה טוב להן ובמקרים אחרים, כי הן לא יכולות אחרת_
בקשר לזה, וכנראה לא בקשר לפותחת הדף, אני חושבת שבמקרים שמה שעומד על הפרק הוא גירושים או חנ"ב, אז גם אם מה שהניע את האמא במקור לבחירה לא היה טובת הילדים, עכשיו זה הזמן שזה כן יהיה מה שמניע אותה. בעניי בתור אמהות אנו מתבקשות לעיתים לצאת מעצמנו ולהרחיב את גבולות היכולת, הסיבולת והמודעות שלנו על מנת לגדל את ילדינו בצורה שתהיה [b]הטובה ביותר בשבילם[/b] כמובן שזה לא עולה בקנה אחד עם קורבנות וביטול עצמי . יש איזון דק שצריך לשמור עליו וזה אפשרי אני מאמינה.

((-))

_אמת שלדעתי, ואולי אני כאן במיעוט, יחסית להורים גרושים, ערעור הביטחון הבסיסי של המסגרת הביתית המשפחתית, מה באמת הביג דיל עם לשלוח למסגרת כלשהי לכמה שעות?
הביג דיל הוא כזה: שלהיקרע מילדייך (כן, זה עד כדי כך דרמטי, לא הגזמתי ) זה משהו שאת יכולה לדמיין, ומרגיש לך עד מתחת לעור שזה לא, לא, בשום אופן לא.
בעוד שאת היות גרושה, עם ילדים בבית, ללא יכולת פרנסה, את זה קשה לדמיין.
כשנמצאים בסערה של "רוצים להתגרש" יש רצון עז להיות מעבר לסיוט הזה, וכל מצב נדמה עדיף על הסיוט הזה, גם המצב בו אהיה לבד עם הילדים.
שוחחתי עם אמהות שעומדות על סף השינוי הזה (ואף הייתי האמא הזאת ) והן לא מדמיינות שייאלצו לשלוח את הילד למסגרת ולצאת לעבוד. ולא בגלל עצלות כפי שמקובל לחשוב, אלא כי כל המערכות שלהן מכוונות אחרת לגמרי, לכיוון שונה מאוד, והסוויץ' הנדרש מרגיש כמו סכנה. זהנראה להן רעיון מטורף, שמנוגד לכל האינסטינקטים שלהן, קיימת הכחשה מאוד גדולה למציאות החדשה, וכשעולה הרמיזה ממישהו ממקורביהן שהן תצטרכנה עכשיו לפרנס במקום מי ש"שבר את הכלים" , הכעס עליו הוא עצום. כאילו ש"בגללו זה קורה". זה תהליך מורכב שיש לו שלבים._

ענת, בקריאה ראשונה פספסתי את מה שכתבת ועכשיו קראתי את זה. את ממש מתארת את מה שאני לא מצליחה לכתוב. זה בדיוק זה

[u]למדת משהו בעבר?[/u]
התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באו"פ אבל הפסקתי עם בוא הילדים.

[u]בעלי קילח את המקלחת הראשונה של הבן הבכור שלי, אמא שלי אמרה לי שכל הכבוד איך אני נותנת לו להיות חלק בגידול של הילד. זה נשמע לי אז מוזר לאללה ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. אחר כך בליווי של זוגות ויותר מכך בסדנאות האבות גיליתי שקורה לעיתים שנשים, בכלל בלי להתכוון לכך, מדירות את האבא מלהיות שותף בטיפול בילדים - מתוך כך שהן נמצאות איתם, שהן מטפלות בהם ונוצר מצב שזה "הם" ו "אני". ואז התחושה שעולה אצל האבות זה שהם לא שייכים לתא השמח הזה, שהם מפריעים בדרך. אני לא אומרת שכך זה אצלך, אני לא באמת מכירה, אבל אני מציעה לך דרך להתבוננות. כי אם זה כך, אולי שווה למצוא את הדרך להחזיר אותו להרגיש אבא של הילדים. ואולי חלק מהדרך הזאת כרוך גם בסוג של פשרה שלך בעניין הזה של החינוך הביתי ברמה כזו או אחרת.[/u]
באמת שזה לא ככה אצלנו. אולי רק כשהילדים הם ממש תינוקות. אבל בערך מגיל 8 חודשים אני ממש דוחפת אותו להיות איתם כמה שיותר. והיום הם מבלים איתו המון כשהוא בבית ואני אפילו דוחפת לזה כי אז אני מקבלת כמה שעות של שקט.

[u]על מה יושב הצורך שלך בכך שהילדים יהיו בחינוך ביתי. איך זה מועיל לך[/u]
הצורך שלי הוא לא בחנ"ב. רשמית, אני גם לא מחשיבה את עצמנו בחנ"ב. אני חושבת שחנ"ב מתחיל מגיל בי"ס ואם אמצא בי"ס שנראה לי מספיק טוב ומתאים לצרכים של ילדיי אין לי בעיה שהם ילכו ללמוד שם.
י שלי קושי עם לשלוח פעוט בן שנתיים למסגרת. אני מאמינה גדולה בתיאוריה שילד עד גיל שלוש צריך לגדול עם אמא/אבא בבית. גם לשלוח את הגדולה לגן היום לא תהיה לי כ"כ בעיה אבל המחשבה שאני שמה את הקטן שלי בן השנתיים בגן פשוט מכאיבה לי בבטן. ברור לי שאני לא אצליח לתפקד כמו שצריך.

הילדים נרדמו וחזרתי לראות מה חדש ואני מודה על כל התגובות שקיבלתי אבל חייבת להבהיר כמה דברים שכנראה לא הסברתי אותם כמו שצריך.
קודם כל, אני עצמי בת להורים גרושים ועל הנזק שנגרם לי כתוצאה מכך אני יכולה לפתוח כמה וכמה דפים בנושא. כך שהתוצאות של הגירושים ידועים לי היטב.
שנית, אנחנו לא מתגרשים בגלל חילוקי הדיעות בנושא החנ"ב. אני מתנצלת אם הובנתי אחרת אבל זו עוד סיבה אחת קטנה ומשנית בין שלל הסיבות לגירושים.
אנחנו כבר כמה שנים טובות נמצאים בשפל במערכת היחסים הזוגית שלנו. עברנו גם טיפול זוגי שעזר לנו לכמה חודשים וזהו. הרבה פעמים חשבתי (וחשבנו) על להיפרד אבל אני חושבת שמה שבאמת החזיק אותנו ביחד זה הילדים והצורך לגונן עליהם. במיוחד אצלי כבת להורים גרושים השתדלתי מאוד שהם לא יהיו במצב הזה ואני חושבת שבזכות זה החזקנו מעמד עד עכשיו.
אצלי ההחלטה להיפרד הגיעה מתוך זה שהרגשתי שהזוגיות שלנו חסרה כבוד, אינטימיות, שיתוף, הערכה, הבנה וכל הדברים בעצם שמרכיבים זוגיות נכונה.
ואני חושבת שעדיף לילדים הורים גרושים ומאושרים מאשר לראות את ההורים שלהם רבים כל הזמן, ריבים שנמשכים ימים שלמים, מדברים בחוסר כבוד אחד לשני ושזה יהיה המודל שלהם לזוגיות.


[u]בתוך הזוגיות את החלטת על דעת עצמך איך לגדל את הילדים וגם עבורו - להיקרע מעול הפרנסהכשאת נשארת בבית והוא זרם ועכשיו כשאת נדרשת לזרום,לשנות לחשוב אחרת כי את תהיי בלי מקור הפרנסה שלך - שמצידו החליט בצדק לשבור כלים את מציינת מה את לא מוכנה לעשות ולא מה כן.[/u]
זה גם לא בדיוק ככה. זה לא שהוא הביע התנגדות נחרצת לזה שהילדים ילכו למסגרות ואני התנגדתי. זה התחיל עם זה שמשכתי את חופשת הלידה שלי עם הגדולה ועם הזמן הוא ראה והבין כמה זה טוב שהיא בבית
וזה היה ברור שאני אמשיך להישאר בבית גם עם הקטן. הוא אפילו אמר בפירוש פעם שהוא הולך לעבודה בראש שקט כשהוא יודע שהילדים איתי בבית בטוחים והוא לא צריך לדאוג להם.
אבל לפעמים כשהיינו רבים אז הוא היה זורק לי אמירות שאני לא עובדת ואני מבלה כל היום, ואני לא עושה כלום כל היום בזמן שהוא קורע את התחת בעבודה.
משפטים מגעילים כאלו שאומרים בזמן שרבים וכועסים. אז גם מה שמפריע לו בעיקר זה לא שהילדים לא נמצאים בבית אלא עצם העובדה שכאילו אני מרשה לעצמי לשבת בבית ולא לעשות כלום במקום לצאת ולעזור בפרנסת המשפחה.
אפשר להגיד גם שעל העניין הזה רבנו הכי פחות.

[u]ערעור הביטחון הבסיסי של המסגרת הביתית המשפחתית,[/u]

עוד מילה, ממש לא בשבחי הגירושין, אבל לפעמים, הבית דווקא זוכה ביציבות וביטחון, פשטות שמחה, למידה גדולה והתקרבות, כשהוא מורכב מאם וילדיה.
אם היה קשה מאוד לפני הגירושין, אז כמובן שהבית חווה גם איזו גדילה והתאווררות ושינוי חיובי (ולא רק צער וחסר) וזאת משום שהאמא עצמה, למרות הקושי העצום, חווה גם הקלה, ומשם צמיחה והתחזקות, כי כמה היא יכולה לבכות את מר גורלה, בכל זאת, החיים דופקים לה על הכתף, ובעקשנות.)
החוכמה הגדולה והיקרה מפז היא לא לפרק בית. להגיע להתאווררות והגדילה והצמיחה אחרי שצולחים את הסיוט ולא מתפרקים ממנו. בבתים רבים זה קורה. דיברתי גם עם אימהות כאלה. ובאופן מוזר תמיד שומעים בקולן, אחרי שרעידת האדמה שוככת, איזה אד של צער על ההרפתקה שהחמיצו, כשבסוף שיקמו את הקיים ולא יצאו אל דרך לא נודעת. זה מעניין.

אמנם פותחת הדף לא הגיבה עדיין אבל אני חייבת להגיד עוד משהו:
ההנחה ש [u]את רוצה בחינוך ביתי בשביל טובת הילדים,[/u]
היא הנחה רווחת, שבמלוא הכנות, אני לא יודעת מה המקור שלה.
אימהות בוחרות [b]כי ככה טוב להן[/b] ובמקרים אחרים, [b]כי הן לא יכולות אחרת[/b]
זה נשמע "מתפנק" או "אנוכי", ובכן כן, אנחנו לא חייבות להיות יצורים בלתי מתפנקים או בלתי אנוכיים כדי להתאים לעולם האימהות.
לעתים ההתעקשות שלנו לעשות מה שטובלנו באמת, עולהלנו במחיר המפחיד הזה, שיגידו שאנחנו מפונקות או אנוכיות. לכן כ"כ מעט נשים מעזות לעשות מה שהן באמת רוצות.
הסידור הזה בו אבא מפרנס ואמא עם הילדים בבית הוא סידור נוח והגיוני, ומתאים בד"כ למזג הנשי והגברי בהתאמה.
(כשזה נהיה לא נוח ולא הגיוני כבר שומעים)

ותגובה ל [b]שאלה[/b] , (תודה שהסכמת עם דבריי, סליחה שמביעה כאן אי הסכמה עם חלק מדברייך, אוקיי?)
כתבת: [u]וגם אוסיף שנשמע שיש לך גישה מאוד מקובעת ולא גמישה.[/u]
אימהות מחנכות מן הבית הן בדרך כלל לא גמישות בבחירתן. זו בחירה עצומה וגדולה שלא מאפשרת התנדנדות כל העת, והאוירה כאילו "כל מה שהיא עושה זה לטייל המון עם הילדים" חוטאת לתפקיד שהאמא הזאת לוקחת על עצמה, ולויתורים שהיא עושה במהלך הדרך הזאת (הנה, לדוגמא, האמא כאן לא התפתחה מקצועית. למה? כי היא אוהבת לטייל? ) זו אכן דרך "מקובעת" מעצם טיבה ולא כ"כ נכון להציג זאת כנקודת חסר.

[u]החיים כגרושה, עם ילדים קטנים, ללא מקצוע, אחרי תקופת אבטלה ממושכת, עם צורך לעבור דירה ולשנות סגנון חיים קשים פי כמה מלנסות לעבוד על זוגיות קיימת ולעשות ויתורים בתוכה.[/u]
אני נוטה להסכים למשפט הזה, אם כי, השינוי שאולי תידרשי לעשות אם לא תצליחי לשקם את הנישואין, הוא בהישג ידך, הוא אפשרי גם אם נראה מעבר להרי החושך, ואולי אפילו יהיה מבורך עבורך. [b]אם כי, השינוי המבורך כאמור יכול אולי להגיע גם בתוך הנישואין,[/b] מי יודע.

ועוד התעלקות קטנה על מה שנכתב פה:

[u]האמת שלדעתי, ואולי אני כאן במיעוט, יחסית להורים גרושים, ערעור הביטחון הבסיסי של המסגרת הביתית המשפחתית, מה באמת הביג דיל עם לשלוח למסגרת כלשהי לכמה שעות?[/u]
הביג דיל הוא כזה: שלהיקרע מילדייך (כן, זה עד כדי כך דרמטי, לא הגזמתי (-: ) זה משהו שאת יכולה לדמיין, ומרגיש לך עד מתחת לעור שזה לא, לא, בשום אופן לא.
בעוד שאת היות גרושה, עם ילדים בבית, ללא יכולת פרנסה, את זה קשה לדמיין.
כשנמצאים בסערה של "רוצים להתגרש" יש רצון עז להיות מעבר לסיוט הזה, וכל מצב נדמה עדיף על הסיוט הזה, גם המצב בו אהיה לבד עם הילדים.
שוחחתי עם אמהות שעומדות על סף השינוי הזה (ואף הייתי האמא הזאת ) והן [b]לא מדמיינות[/b] שייאלצו לשלוח את הילד למסגרת ולצאת לעבוד. ולא בגלל עצלות כפי שמקובל לחשוב, אלא כי כל המערכות שלהן מכוונות אחרת לגמרי, לכיוון שונה מאוד, והסוויץ' הנדרש מרגיש כמו סכנה. זהנראה להן רעיון מטורף, שמנוגד לכל האינסטינקטים שלהן, קיימת הכחשה מאוד גדולה למציאות החדשה, וכשעולה הרמיזה ממישהו ממקורביהן שהן תצטרכנה עכשיו לפרנס במקום מי ש"שבר את הכלים" , הכעס עליו הוא עצום. כאילו ש"בגללו זה קורה". זה תהליך מורכב שיש לו שלבים.

מי שפרנסתה הייתה תלויה במשך שנים בשותף שלה להורות, והוא "שובר את הכלים" (את כתבת "שובר את הכלים בצדק" אבל היי, למה הוא מקבל אצלך דמות קורבן בכזאת קלות? את יודעת איזה כיף זה לגבר לצאת כל יום מהבית, ולדעת שהצאצאים שלו נמצאים בידיים של מומחית-על לתחום הזה בדיוק, והיא מיטיבה איתם יותר מכל אדם אחר, ואף מכינה לו סביבה מיטיבה לחזור אליה , ושכל התא הזה מתקיים בפנים בזכות הציד שהוא מביא מין החוץ? )
אז מישהי כזאת, שמנותקת מהתיפקוד החיצוני הזה וכולה עם הפנים פנימה, עוברת טלטלה רצינית עד להכרה שזהו, נדרש כאן שינוי.אני לבד עם הילדים ושום דבר לא כמו קודם. כן מזונות, לא מזונות, זו את והילדים שלך.
לא פשוט בכלל!

אני מציעה לך, מכל הלב, שקודם כל תתבונני בכמה שאלות, 2 מהן:
[list=1]
[*] מה העניין האמיתי שמפריד בינכם. אולי יש עוד דרך לשקם.
[*] על מה יושב הצורך [b]שלך[/b] בכך שהילדים יהיו בחינוך ביתי. איך זה מועיל לך?
[/list]

[u]כל מכרי וחברותי המעטות מאוד הילדים שלהם במסגרות והם לא מבינים מה הביג דיל לשים את הילד בגן.[/u]
האמת שלדעתי, ואולי אני כאן במיעוט, יחסית להורים גרושים, ערעור הביטחון הבסיסי של המסגרת הביתית המשפחתית, מה באמת הביג דיל עם לשלוח למסגרת כלשהי לכמה שעות?
אני ממש לא מזלזלת בחינוך ביתי, ממש ממש לא. אבל להתגרש בגלל זה?
אם את רוצה בחינוך ביתי בשביל טובת הילדים, אז נסי לחשוב שוב- האם גירושים זו באמת טובת הילדים? בייחוד לנוכח העובדה שכאם חד הורית כנראה במילא לא תוכלי להיות איתם כל היום.
כל הדברים שאת מתחבטת בהם עכשיו הם הם החינוך האמיתי, החינוך הביתי האמיתי, המסרים הכי עמוקים שיעצבו את כל חייהם....
יש המון המון השלכות נפשיות עמוקות על הילדים בגירושים בכלל ובטח שבגלל עניין כזה (סוג של "בגללם").
לדוגמה, עכשיו הילדים עוד קטנטנים אבל מה יהיה אם בגיל מסוים הם ירצו ללכת לבי"ס? (דבר שקורה לילדים בחינוך ביתי לפעמים) מה תרגישי אז? מה הם ירגישו?
אני לא שואלת את זה כדי להתגרות בך, אלא באמת כדי לעורר את השאלות האלו בך למקרה ששמת אותם בצד...
חיבוק מחזק לדרך (())

_אם הסיבה העיקרית לגירושין (בטוח לא היחידה) היא התיסכול של אבי ילדייך מסגנון החיים שלך בבית לעומת התפקידים שלו בתוך המערכת ההורית שלכם, וחוסר האהדה שלו לחינוך הביתי,
וכתוצאה מהגירושין תמצאי עצמך משנה בקיצוניות את סגנון החיים הזה,
אז אולי תקחי, תקחו, רק רגע נשימה עמוקה מאוד ותבדקי עם עצמך אם לא עדיף לך לעשות את השינוי הקיצוני הזה בסגנון החיים שלך כשאת עדיין בתוך המערכת הזוגית?_ |Y|

[po]יהיה טוב[/po], האם ניסיתם לבדוק את הדברים לעומק וההחלטה שלכם היא שכדי לפתור את העניין צריך להתגרש וזהו? אם כן - וזה אחרי שיקול דעת ונסיונות להבנה וגישור - או אם לחילופין מערכת היחסים שלכם בנישואין, ללא קשר רק לנושא הספציפי של הילדים היא בלתי נסבלת או לא טובה עבורכם ואין בכם אהבה אחד לשני - אז באמת, זה הזמן להתחיל לבדוק עבודות ולראות איך את מתארגנת כלכלית.
לעומת זאת, אם מעבר לעניין העבודה והחינוך הביתי, מערכת היחסים שלכם נעימה, יש בינכם גם קשר טוב - במגוון תחומים - יכולת לדבר, יחסי מין, פרגון הדדי וכו' - ואם את יכולה לראות בראש תמונה של טוב כזה של שניכם ביחד בעתיד - אפילו אם היא מטושטת קצת כרגע - שווה לנסות לבדוק את הדברים.

כמו שאת מציגה את זה (ושוב אני מסתמכת רק על המעט שכתבת כאן) נשמע כאילו את החלטת על חינוך ביתי, הוא לא הסכים עם זה, ואת המשכת עם זה בלי להתחשב כלל בדעתו. בשביל שזוגיות תצליח צריך למצוא דרך ביניים שתהיה טובה לשניכם - ששניכם תוכלו לחיות איתה בכבוד. בין השורות נשמע גם כאילו הילדים הם "שלך" ולא שלכם. כאילו הוא לא מעורב ביום יום של הילדים - וכאן זה המקום שלך להזמין אותו לתוך השותפות הזאת - לתוך הקשר עם הילדים.

כשבעלי קילח את המקלחת הראשונה של הבן הבכור שלי, אמא שלי אמרה לי שכל הכבוד איך אני נותנת לו להיות חלק בגידול של הילד. זה נשמע לי אז מוזר לאללה ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. אחר כך בליווי של זוגות ויותר מכך בסדנאות האבות גיליתי שקורה לעיתים שנשים, בכלל בלי להתכוון לכך, מדירות את האבא מלהיות שותף בטיפול בילדים - מתוך כך שהן נמצאות איתם, שהן מטפלות בהם ונוצר מצב שזה "הם" ו "אני". ואז התחושה שעולה אצל האבות זה שהם לא שייכים לתא השמח הזה, שהם מפריעים בדרך. אני לא אומרת שכך זה אצלך, אני לא באמת מכירה, אבל אני מציעה לך דרך להתבוננות. כי אם זה כך, אולי שווה למצוא את הדרך להחזיר אותו להרגיש אבא של הילדים. ואולי חלק מהדרך הזאת כרוך גם בסוג של פשרה שלך בעניין הזה של החינוך הביתי ברמה כזו או אחרת.

מרגיעון "קושי אינו בהכרח סבל" - אין לי מושג מה זה אומר לך - אבל זה מה שיצא...

מסכימה עם כל מילה של [po]ענת ג[/po]

וגם אוסיף שנשמע שיש לך גישה מאוד מקובעת ולא גמישה.
בתוך הזוגיות את החלטת על דעת עצמך איך לגדל את הילדים וגם עבורו - להיקרע מעול הפרנסהכשאת נשארת בבית והוא זרם ועכשיו כשאת נדרשת לזרום,לשנות לחשוב אחרת כי את תהיי בלי מקור הפרנסה שלך - שמצידו החליט בצדק לשבור כלים את מציינת מה את [b]לא מוכנה[/b] לעשות ולא מה כן.

החיים כגרושה, עם ילדים קטנים, ללא מקצוע, אחרי תקופת אבטלה ממושכת, עם צורך לעבור דירה ולשנות סגנון חיים קשים פי כמה מלנסות לעבוד על זוגיות קיימת ולעשות ויתורים בתוכה.

שלום לך חוששת יקרה.
בא לי לפתוח בפתיחה הידועה של ספרי בישול במרוקאית: קודם כל תירגעי! (-:
(אני יודעת שזה לא עוזר אבל זה כן מצחיק)
רוצהלשאול אותך שאלה אחת לפני הכל:
אם הסיבה העיקרית לגירושין (בטוח לא היחידה) היא התיסכול של אבי ילדייך מסגנון החיים שלך בבית לעומת התפקידים שלו בתוך המערכת ההורית שלכם, וחוסר האהדה שלו לחינוך הביתי,
וכתוצאה מהגירושין תמצאי עצמך משנה בקיצוניות את סגנון החיים הזה,
אז אולי תקחי, תקחו, רק רגע נשימה עמוקה מאוד ותבדקי עם עצמך אם לא עדיף לך לעשות את השינוי הקיצוני הזה בסגנון החיים שלך כשאת עדיין בתוך המערכת הזוגית?

_אני מכיר מקרוב את בעיות ילדי הורים גרושים ומודיע לך חגיגית כי בעיות אלו קשות מנשוא.
וכל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו ומטעה את האחרים_

גם בעיות של ילדים שההורים להם נשארו ביחד "בשביל הילדים" זה לא משהו.

יהיה טוב, למדת משהו בעבר?

אז איך משכנעים זוג שלא להתגרש ?

[u]אני מכיר מקרוב את בעיות ילדי הורים גרושים ומודיע לך חגיגית כי בעיות אלו קשות מנשוא.[/u]
וכל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו ומטעה את האחרים

לצערי לא ממש קראתי את כל השרשור.
אבל ממש חייב להביע דעתי על גט כאשר יש ילדים
חישבי על כל ההשלכות ויש המון!
אם אני אחיך או אביך אני משכנע אותך לחשוב על עוד דרך אחת לפחות על מנת למנוע מהילדים להיות חלק ממערכת גרושה.
אני מכיר מקרוב את בעיות ילדי הורים גרושים ומודיע לך חגיגית כי בעיות אלו קשות מנשוא.

כל כך מזדהה איתך!

אני לא מתגרשת, והילדים שלי במסגרות עד אחת, אבל נורא מוכר לי המקום הזה שלך.
יהיה טוב, באמת.

קחי נשימה עמוקה, יש לך כוח ואת תהיי ממש בסדר.

מה עם לעבור ליישוב טיפה פחות שכוח אל? יעבוד?
עבודה מהבית.

משמורת משותפת, וכך תוכלי לעבוד רק שלושה ימים ובשאר הזמן להיות איתם.

[u]ני לא רוצה להוסיף לך עוד דאגה אבל לאור ההתנגדות של האבא סיכמתם שתוכלי להמשיך בזה אחרי שתתגרשו?[/u]
אז זהו, שלא. גם קודם זה לא היה החלטה של שנינו אלא פשוט החלטה שלי שהוא זרם איתה. אבל הוא לא פתוח לעניין של החנ"ב במיוחד לא בגילאי בי"ס.
אבל כשהם יגיעו לגיל בי"ס זה פחות ידאיג אותי כי מקסימום אני אמצא איזושהי מסגרת שתתאים לכולם.
אני גם יודעת שכשההורים גרושים והאבא מתנגד לחנ"ב אז חייבים לשלוח את הילדים לבי"ס. יכול להיות שעד אז גם דברים ישתנו ואני אצליח לשכנע אותו שזה עדיף לילדים
אבל במצב שאנחנו נמצאים בו היום אין סיכוי שהוא יקשיב לי.
וזה החשש הגדול שלי כרגע לשלוח את בן השנתיים לגן. אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על האפשרות שבגיל כ"כ צעיר לשלוח את הילדון לגן. לא נראה לי הגיוני בכלל!!!
אני לא מצליחה אפילו לדמיין את זה שאני משאירה אותו במסגרת והולכת לעבוד. במקום להתרכז בעבודה אני פשוט אחשוב עליו כל היום ואדאג לו.

אני לא רוצה להוסיף לך עוד דאגה אבל לאור ההתנגדות של האבא סיכמתם שתוכלי להמשיך בזה אחרי שתתגרשו?

יש בעיה גדולה פה עם פתיחת צהרון אנחנו גרים בישוב שאין בו הרבה ילדים וגם הילדים שיש הם מסודרים מבחינת ביה"ס.
אין פה נורמה של צהרונים ולהביא ילידם מישובים אחרים אומר לעשות איסופים מהבתיספר שנמצאים מרחק של חצי שעה מאיתנו.
בתינוקות אחרים אין לי סבלנות לטפל וזה גם לא מסתדר לי עם השהייה שלי עם הקטן (למשל מה עושים כשאני מרדימה אותו ב11 בבוקר חצי שעה בהנקה?)


חשבתי אולי ללמוד יעוץ הנקה או דולה אבל הבנתי שקשה להתפרנס מזה וגם יקח לי הרבה זמן לימוד והשתלמות אז זה ירד מהפרק.

אולי את יכולה לטפל בעוד תינוק/פעוט? אולי אפילו לפתוח תינוקיה? במרכז הארץ אפשר להרוויח על טיפול בילדים משכורת נאה: החל מ3000 ש"ח לתינוק (עם את מטפלת גם בבנך, לתינוק לבד מינמום 5000 ש"ח וברמה"ש אפילו 8000!) אם היו לך נגיד 5 תינוקות תוכלי לקחת עוד מטפלת שתעזור לך ואז תוכלי לתת לבנך יותר תשומת לב. מה שכן גם אז תצטרכי לשנות דברים- נגיד לשמור הנקות רק לבוקר ולילה ובצהרים לתת חלב שאוב כי נראה לי בעיה להניק בזמן העבודה
אני מכירה אמא גרושה שפתחה משפחתון לילדים בגיל של בנה והרוויחה מזה מעולה
עוד אופציה- לפתוח בבית צהרון

מטפלת? לפתוח צהרון? (הילדים באים אלייך אחרי בית הספר, אוכלים ארוחה חמה, עושים ש"ב ומשחקים- את יכולה להביא אפילו 5-6 ילדים ולגבות בין 600-700 ש"ח לילד, תלוי במקום שאת גרה בו, ולהרוויח יפה מאוד. זה רק כ 4 שעות עבודה ביום )

הסכמנו על מזונות שזה 1500 לילד. 3,000 ש"ח. היום זה מכסה את השכירות בלבד. גם אם נעבור דירה למצוא משהו קטן וסביר לי ולילדים יעלה מינימום 2,000 ש"ח.
לעבור למקום אחר זה רק באזור המרכז ליד סבתא שיכולה לעזור אבל לא תמיד כי גם היא עובדת במשרה מלאה ואני בכלל לא מסוגלת לחיות במרכז. רק דרום או צפון.
חשבתי על לעבוד מהבית אבל אין לי מושג במה. אין לי כישורים או מקצוע שאני יכולה לעבוד איתו כעצמאית.

אבל את מקבלת מזונות, לא?
ומה עם לעבור דירה למקום שיש לך משפחה/חברות/עזרה כלשהי?
או לעבוד מהבית?

אפשר לחיות מקצבה של ביטוח לאומי בלבד? כמה זה בכלל?
ומה אני אהפוך להיות נתמכת של המדינה????

בצהוב רשום לי: כולנו זקוקים לחסד

אז אחרי 8 שנות נישואין החלטנו להיפרד. יש לנו שני ילדים (בת 4 ובן שנתיים ). לכאורה, שום אירוע מיוחד....אני לא הראשונה וגם לא האחרונה...גם הורי עשו זאת...וברגע זה ממש בטח יש עוד עשרות זוגות שנמצאים בתהליך.
אז מה הבעיה בעצם???
הבעיה שאנחנו בחינוך ביתי ומאז שהבכורה נולדה אני התפטרתי מהעבודה כדי לגדל את הילדים בבית.
אז מה עושים עכשיו?
אחת מהסיבות שאנחנו נפרדים זה גם העניין הזה שאני עם הילדים בבית. בעלי לא בדיוק חסיד של חינוך ביתי וכל הזמן הוא הציק לי שאני לא עובדת
ושהוא קורע את התחת ואני מבלה, כלןמר נמצאת כל היום בבית ומטיילת המון עם הילדים.
אז מה אני עושה?
נגיד ואני מוצאת עבודה שזה גם סיפור בפני עצמו כי אנחנו גרים בישוב שכוח אל אי שם בדרום ואין לי משפחה לידי שיכולה לעזור לי, אין פה מישהי שאני יכולה להיעזר בה כמטפלת, אין לי פה חברות. איך הולכים לראיונות עבודה כשאני כל הזמן עם שני הילדים בבית?

אז נגיד ומצאתי עבודה אז אני צריכה להכניס את הילדים למסגרות. אז עם הבת עוד איכשהו אני יכולה להסתדר עם זה. אבל עם הקטן בן השנתיים שעדיין יונק ורגיל להירדם כל צהריים בהנקה ולהתעורר בכיף עם הנקה? בגיל הכי קריטי שהוא מגלה את עצמאותו?
ונגיד והכנסתי את שניהם לגן? אני בטח אעבוד עד 15, 16 ואני אצטרך גם צהרונים והכי נורא זה שלא ישאר לי זמן לבלות עם הילדים.

בקיצור, אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל!!!!!!!!!

אין אף אחד בסביבתי שאני יכולה לדבר איתו על זה. כל מכרי וחברותי המעטות מאוד הילדים שלהם במסגרות והם לא מבינים מה הביג דיל לשים את הילד בגן.


יש לי כ"כ הרבה דברים שרצים בראש וקשה לי לכתוב אותם. ועכשיו גם הקטן שלי התעורר ואני הולכת אליו. מי יודע עוד כמה ימים כאלו של התעוררות ביחד בצהריים נשארו לנו :((