^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו מעניין, מנסה להיזכר בתחושות בלידת הבית שלי, מיד כשיצא בעלי החזיק אותו ואמר לי שזה בן... שמעתי אותו בוכה, הייתי במין מצד אחד מודעות מלאה מצד שני מעכלת, ראיתי שהוא בסדר, נשמתי לרווחה הייתי שנייה עם עצמי ואז אמרתי לבעלי- "תן לי אותו" והוא מיד נתן. החזקתי אותו כמה רגעים ארוכים ורק הקשבתי לבכי שלו, וברכתי אותו לשלו סוג של "ברוך הבא לעולם אני אמא שלך..." וכו' ואז פתאום קלטתי הוא בוכה, למה הוא בוכה? הוא בטח רעב, אולי קר לו ומאותו רגע התחלתי לטפל בו. באמת לא שמתי לב עד עכשיו ברגע הזה ש"אספתי את עצמי" עד נוצרה אצלי המודעות לכך שהרגע ילדתי זה התינוק שלי ואני רוצה אותו!
תודה על השיתוף והדף הזה

יולדת בבית,
נהניתי מאוד לקרוא את ההודעה שכתבת בראש הדף. לימד אותי משהו על עד כמה קשב זה דבר חשוב ברגעים כאלה בחיים.

וואו, פתאום עולה בי המחשבה, מה הייתי עושה אם הייתי יולדת בבית חולים והיו לוקחים לי אותו לחצי שעה. בטח הייתי הורגת מישהו שם
ברררר... לי עשו את זה לשעתיים בבית חולים מאיר (אבא שלה נאבק איתם כל הזמן הזה שיתנו לו להישאר איתה כל שניה) ולעולם זה לא יקרה שוב.

לזכותם יאמר שעל אף שהיא בלעה מים מקוניאלים הם הניחו אותה דבר ראשון על הבטן שלי ורק א"כ מיהרו לטפל בה. המילדת גם תיארה בפני כל מה שקורה החל מהרגעים שהיא עמדה לצאת וזה מאוד עזר לפוקוס של "מה קורה איתנו עכשיו".

טוב, הפניות לכאן תמיד נתקע לי.. בפעם הבאה נשים פרח וזהו

דף מעניין. לאנדקס.

מה ז"א לאנדקס? הוא מאונדקס מזמן (גם ב-מדור לידה וגם ב-מדור לידת בית)

מצחיק, כשראיתי את שם הדף עלה בי- 'מה זאת אומרת מתי לתת ליולדת את התינוק'? מייד!! ופתאום אני קוראת אתכן ורואה חוויות אחרות. אני באמת הייתי במקום אחר בלידה, לא זכורות לי תחושות של כזה ניתוק מעולם. באמת הרגשתי שפתאום 'נחת עלי הדבר הזה' כשהמיילדת שמה אותו עלי. לא הבנתי מה קורה, איך פתאום יש עלי תינוק, מה, הכל כבר הסתיים? אבל לא חושבת שמשהו אחר היה יכול לקרות, היה טוב לי ומדהים וכשאחרי שלוש שעות בערך (טוב, זו סתם השערה פראית, עד היום אין לי מושג כמה ארך כל שלב כי תחושת זמן ממש לא הייתה) ענת שקלה אותו כמעט ולא שרדתי את שלוש השניות האלה. (וואו, פתאום עולה בי המחשבה, מה הייתי עושה אם הייתי יולדת בבית חולים והיו לוקחים לי אותו לחצי שעה. בטח הייתי הורגת מישהו שם).
וכשהוא יצא ענת אמרה- ברוך הבא לעולם תינוקי- ואני כל כך שמחתי במשפט הטוב הזה שהבן שלי שמע כשהגיע.
אני חושבת שזה מאוד אינדיווידואלי, בקיצור, וצריך רק למצוא מיילדת שאת מרגישה שקשובה לך וקוראת אותך ורגישה מספיק כדי לדעת מה כן או לא לעשות.

דף מעניין. לאנדקס.

מתוך ארבע הלידות שלי בשניה אני זוכרת שלא רציתי לקבל מיד את התינוקת. רעדתי מאד (ממש טלטלות חזקות בעיקר של הרגליים), הייתי ממש מותשת ואני זוכרת איזה רגע, למרות שלא ברור לי מתי היה על רצף הזמן, שאמרתי לבעלי "קח אותה".
אכן, צריך פה רגישות.
גם לגבי דיבורים מיותרים. בלידה האחרונה המיילדת שלי אמרה לי מראש שהיא לא נוהגת לומר ליולדת אם זה בן או בת עד שהיא שואלת, אבל בלידה היתה מיילדת נוספת שמיד אמרה לי שזה בן. אמנם ידענו מראש אבל הרגשתי באמת שהיה מוטב אם היתה מחכה רגע, ולא מלווה את השניה הראשונה בה קיבלתי אותו במלל. רציתי שקט, להסתכל עליו בעצמי, ולא לשמוע "פרפקטלי הלסי בוי, פרפקטלי הלסי בוי".

מונו נוקי- בעילום שם כי עדיין לא העליתי את הענין עם המיילדת שלי (לקח לי זמן לעכל ולהבין מה בדיוק קרה שם) ולא הייתי רוצה שהיא תשמע על כך לראשונה כאן. ברור לי שהמיילדת באה בתחושת שליחות וכוונות טובות, ואני חושבת שהיא לא היחידה שלא מודעת....לכן הרגשתי צורך להעלות את זה כאן... אני מסכימה לגמרי שזה קשה מאד ודורש הרבה הרבה רגישות מצד המיילדת, שאולי היא עצמה לא יכולה להתפנות לכך - אבל חשבתי ששווה לכתוב אפילו רק בכדי להביא את הנושא למודעות.
תבשיל קדרה - במקרה שלי עברו מספר חודשים מאז הלידה... במקרה של חברה שלי עברו שנתיים, ולאחרונה היא קלטה שזה בעצם משהו לא פתור בקשר שלה עם הילדה, משהו שמלווה אותן עד היום. חשבתי שחשוב שאמהות אחרות שחוו זאת, אם ישנן, יקבלו לגיטימציה לרגשות האלו ויוכלו להשתחרר ולשחרר את ילדיהם מהם.
טליה - אני שמחה שתרמתי ומאחלת לך שתבחרי את מה שנכון בשבילך בלידה הבאה. זו היתה הלידה השניה שלי (ראשונה היתה בבי"ח) ואני מאמינה שגם הלידה הבאה שלי תהיה בבית. אני מאמינה שנתקלתי בקושי שתיארתי קודם משום שרגשית חוויתי הכל בעוצמות מטורפות (עוצמות שנראה לי קשה יותר להגיע אליהם בבי"ח) שלא חוויתי מעולם, ועל אף כל הקושי והמורכבות שתיארתי לא הייתי מוותרת על זה כי בסופו של דבר צמחתי משם.

אני מרגישה שזה מאוד בעייתי להטיל את האחריות על עוד שנייה אחת בידי המיילדת,
מה גם שאין לדעת מה היית מרגישה אחרי שנייה, אולי אותה תחושה של חוויתי ניכור רגשי כלפי התינוק שלי. לא יכולתי להכיל אותו היתה עולה ממילא וזה חלק טבעי מהבונדינג שלכם.
בכל מקרה יופי שאת מרגישה טוב יותר ומזל טוב על התינוק

אני מנסה לחשוב על אופציה אחרת מלבד לשים תינוק על אימו.
בעלי הזכיר לי שמיד כשהתינוק יצא, עדיין מחובר לחבל התבור המיילדת הניחה אותו עלי והדבר הראשון שאמרתי היה " אוי מה זה?" .
רק אחרי בערך 40 דקות לקחו אותו להשקל ולהתעטף.
ילדתי בפוריה, לידה טבעית, צוות מדהים הלכו איתי ולא נגדי.
אם היו שואלים אותי באותו רגע מה לעשות , הייתי אומרת שאני רוצה את אבא שלו שוכב לצידי ואת התינוק עליו, בפועל יצא די דומה אבל ריגשית באותו רגע עדיין לא הייתי אמא שלו, רק רציתי כמה דקות לנוח.

נראה לי שזה דבר שקשה למיילדת לנחש
אני גם חושבת ככה. ההרגשה שלך מאוד לגיטימית, אבל אצלי זה היה ממש הפוך. נראה לי שבשביל לדעת דבר כזה צריך המון רגישות. (בו-זמנית עם כל שאר הדברים שהמיילדת עושה...)

אני הרגשתי אחרת וקשה לי להזדהות.
נראה לי שזה דבר שקשה למיילדת לנחש, וזה מסוג הדברים שלומדים מלידה אחת לגבי הלידות הבאות.
אבל בהחלט טוב שאת מבינה צורך שלך ולא מהססת להעלות אותו.אם זה מה שאת צריכה, זה מספיק חשוב לבקש.
למה בעילום שם, אגב?

עד שקראתי את ההודעה, זכרתי לטובה את לידתי השניה בבית חולים, כדוגמא ללידה טבעית טובה בבית חולים, תוך "ניצול" הביטחון שמקנה בית חולים לעומת לידה בבית.
בזכותך עלה בי הזיכרון שאני מבקשת שוב ושוב: "תנו לי אותה" אחרי הלידה, תוך שהצוות בודק, מודד ושוקל, והיא צורחת בידיהם. זה לא נמשך יותר משניות ספורות (בטח לא יותר מחצי דקה), אבל בבית זה לא היה קורה.
(עוד לא החלטתי אם אני בשלה ללדת בבית בפעם הבאה, אבל הנה עוד נקודה למחשבה בשבילי)

אני זוכרת שכשעה אחרי הלידה שלי, כשהשלייה הייתה אמורה לצאת, הרגשתי שאני לא רוצה להחזיק את התינוקת, וביקשתי מאחותי שתקח אותה ממני. הרגשתי שאני לא אוכל להיות פנויה אליה בציר. כמובן שאז כבר הייתי במצב שיכולתי לבקש, אבל מבחינת התחושה אני חושבת שזה אותו דבר.
טוב שאת מעלה את זה כאן, לתשומת ליבן של מיילדות באשר הן - רלוונטי גם לבית חולים.

רק לאחרונה התחלתי להשתחרר מהחוויה
כמה זמן מהלידה?

נראה לי שטוב שאת כותבת, וחשוב להעביר את המידע הזה למילדות (בפרט מילדות הבית).

כל סוג של תקשורת עם היולדת...במקרה שלי הייתי עדיין עם העיניים עצומות לאחר הציר האחרון... אני חושבת שמבט בי היה מספיק...אולי אפילו משפט שמתווך בין היולדת למציאות, תוך כדי פעולה, כמו "הנה התינוק שלך..." ?....
מדובר ברסיסי שניה שיכולים לעשות את ההבדל, לא יותר.... אם הייתי חושבת שיותר לא הייתי מעלה את זה... הילד שלי היה שם בטראומה משלו והוא היה זקוק לי כמה שיותר מהר...

כלומר את מצפה שמיילדת הבית תחזיק בתינוק ותגיד ליולדת משהו כמו:"תגידי מתי את רוצה להחזיק תא התינוק?"
<שואלת, כדי להבין>

אני לא בטוחה אם ראוי לפתוח דף נפרד בנושא, או אם יש כבר אחד שעוסק בנושא דומה - אשאיר את ההחלטה לעורכים.

אחד היתרונות המוזכרים לגבי לידת הבית הוא שהרך הנולד לא נלקח מאימו כמו בבי"ח בדר"כ, אלא ניתן לה מיד אחרי הלידה, ברוב המקרים כאשר הוא עדיין מחובר בחבל הטבור. הרעיון שילדי לא ילקח ממני היה אחת הסיבות לבחירתי בלידת בית לפני מספר חודשים.
בעקבות מה שעברתי נפשית אחרי הלידה רציתי להציע למיילדות הבית לא לתת את התינוק אוטומטית לאמא עם רגע יציאתו, אלא לבדוק לשבריר שניה אם האם אכן 'נמצאת שם' כדי לקבל את התינוק, ואם לא, לאפשר לה עוד שבריר שניה (לא צריך יותר) כדי 'לאסוף' את עצמה.
לפחות במקרה שלי, הלידה לא היתה מן הקלות, היינו על סף התפנות לבית החולים. כשהתינוק יצא לא הספקתי לעכל שזה נגמר והוא כבר היה בזרועותיי ... לא קלטתי בכלל איפה אני, הייתי עסוקה בלהאסף פיזית, כשפתאום נחת לי 'הדבר הזה' לידיים... הייתי צריכה רק עוד שנייה אחת כדי לחזור לעצמי, ולהיות נכונה לקבל את האוצר הזה לתוכי. השנייה הזו לא היתה, ואני חוויתי ניכור רגשי כלפי התינוק שלי. לא יכולתי להכיל אותו. לקבל אותו. אח"כ, אחרי שניה, כשכבר 'נחתתי', היה לי קשה להתחבר כי קלטתי את השנייה הזו בה הייתי מנוכרת ונבהלתי. כל אם בטוחה שהיא מיידית תתקשר לילד שלה. התמלאתי ברגשות אשם. רק לאחרונה התחלתי להשתחרר מהחוויה הזו, ואני מקווה שאכן אשתחרר מזה לגמרי.
מועקת מהקושי ביצירת BONDING עם הילד שלי, שיתפתי חברה שילדה אף היא בלידת בית במה שעבר עליי, והיא סיפרה להפתעתי שהיא עברה חוויה זהה , רק שלא הרשתה לעצמה להעלות סיפור כזה, כי חשבה שהיא היחידה.