מיכלול ה,
אני באמת לקחתי איתי במנשא בגיל כזה. בדיוק בגלל החששות שציינת.
ומסיגריות - התרחקתי פיזית עד כמה שאפשר.
ולפי תגובת התינוק - נשארנו כמה שרצינו או "חתכנו" הביתה כשראינו שזה לא נעים.
בכל אופן, אני לא מאמינה שאירוע חד פעמי, במיוחד שכאמור היא לא נשארת לבד עם זרים וכו', יכול לגרום לטראומה קשה, גם אם היא תבכה. לגבי הבכי, ציידי את הסבים בעצה לצאת החוצה. כן, גם בלילה, גם אם קר. אוויר צח מאוד מאוד עוזר, באמת. ושיקראו לכם. ואולי אתם מלכתחילה תחליטו שאתם הולכים לזמן לא רב.
וגם אני מאמינה לחלוטין (מנסיון של אמהות רבות מאוד) שיש חשיבות גדולה להרגשה שלך.
אם את תלכי בדאגה וכל הזמן תרגישי שאת עושה לה עוול ושאת נהנית על חשבונה - היא תרגיש ותגיב בהתאם.
לעומת זאת, אם תלכי בלב קל, תגידי לעצמך שכיף לה והיא נהנית ואת בסך הכל הולכת לזמן קצר למקום שהיא ממש לא תיהנה בו, בקיצור, תהיי לגמרי שלמה עם הבחירה שלך ותסמכי לגמרי על הסבאסבתא האוהבים ותדעי ששום דבר נורא לא יקרה לה, באמת, באמת (גם אם היא תבכה, הרי יחבקו אותה וינשקו אותה, נכון? היא תרגיש בטוחה, אהובה, מנוחמת ומוגנת, ולא יקרה כלום) - אז רוב הסיכויים שהיא תקלוט את זה ובאמת תיהנה לגמרי ותירדם לה בשמחה כשהיא תהיה עייפה.
מה שכן, אני אמכור לך עוד טריק:
לדבר אליה - רעיון מצויין. אבל להמנע מלדבר על פרידה או על אמא הולכת. להגיד רק מסרים חיוביים:
"עוד מעט את תבלי ותעשי כיף עם סבתא. אם תרצי חלב סבתא תיתן לך בבקבוק. כשתתעייפי תירדמי וסבתא תשמור עלייך. וכשאני אכנס למיטה תוכלי לינוק". משהו כזה. הכל פה חיובי. אין משהו מדאיג. רק מתכון "מה את הולכת לעשות, איך זה יהיה, למה לצפות". לספר כמה פעמים באותו יום (הכנה ארוכה מדי תחטיא את המטרה בגיל הזה), ואפשר להוסיף עוד פרטים שמתאימים (אם את יודעת שיעשו איתה דברים ספציפיים שהיא אוהבת במיוחד, למשל. תתאמי עם הסבים).
ירח לבן, אני מסכימה עם
סיגל ב. יש סיבה טובה מאוד למה את מרגישה ש"קשה לשחרר".
אני מזכירה שהחל מגיל 6 חודשים (אצל תינוקות צמודים ואהובים זה יכול להתחיל עוד קודם, מה שמראה על קשר מצויין עם האם ועל אינטליגנציה גבוהה) ועד לפחות שנה ומשהו חשוב להתייחס לתופעת "חרדת הנטישה" של התינוקות.
היא נולדת כשהם מתחילים להבין שהם יישות נפרדת מאמא (עד שזה מתחיל, הם מאמינים לחלוטין שאמא היא חלק פיזי בלתי נפרד מהם, משהו כמו היד שלהם), אבל עדיין אין להם יכולת להבין את "קביעות האובייקט" (כלומר, שגם מה שמתחבא - עדיין נמצא).
לכן, בגיל הזה, כשאמא הולכת לרגע לחדר אחר - הם חושבים "אין אמא! ולא תהיה לי יותר בחיים בחיים!"
לכן זה רק טבעי שלהם קשה עם פרידות, ולנו (אם אנחנו הורים אוהבים וקשובים) קשה "לשחרר" (מלה שאני די אלרגית אליה בהקשר הזה, אני מודה...).
מצד שני יש הבדלים גדולים בשעות, במקום ובחברה:
שעות הלילה - הכי קשות.
במקום זר - הכי קשה.
עם אנשים זרים (כל מי שתינוק בגילאים האלה לא רואה על בסיס יומיומי או כמעט יומיומי = זר) - הכי קשה.
לכן - אם ההורים רוצים לצאת, יכול להיות רעיון טוב להרגיל את התינוק להכיר מישהו על בסיס יומיומי (אולי סבאסבתא באים כמה פעמים בשבוע ומעניקים המון אהבה? אולי דוד אהוב? אולי בייביסיטר שיכולה לקפוץ כל יום לעשר דקות עד שהתינוק יזהה אותה וישמח לקראתה?),
וכשהתינוק עסוק במקום אהוב (הבית, או גן השעשועים המוכר הקרוב) עם אדם אהוב,
לצאת בשעות היום הקלות יותר.
מתחת לגיל שנה ובסביבות גיל שנה ומשהו - אולי לא יותר משעתיים. אם זה הלך טוב, להגדיל.