על ידי אימא_הית* » 02 אפריל 2014, 13:54
אימהות יקרות,
רציתי להודות לכן, במיוחד לאלו שכתבו ממש בתחילת העמוד, לפני 12 שנים...
הילדה שלי בת שנתיים וקצת, הכנסנו אותה לגן קטן עם מעט ילדים בספטמבר האחרון, היא היתה 7 חודשים. ההתחלה היתה מאוד טובה, בהמשך זה השתנה, ומדי פעם לא רצתה ללכת וכו'.
בשבועיים האחרונים ממש התנגדה ללכת, ובכתה בפרידות.
ניסינו כמה ימים (אני כל כך מתחרטת שלא הפסקתי מיד), וכשראיתי שהיא פשוט מתעקשת לחזור הביתה, עשיתי "סטופ".
סירבתי להקשיב לכל מי שאמר שצריך להיות "החלטי".
החלטתי שאני "החלטית" אך ורק בלמצוא את הפתרון שטוב ביותר עבור הילדה שלי.
החלטית לדאוג לכך שיהיה לה, וגם לי, טוב.
ראיתי שאני לא מסוגלת לאלץ אותה ללכת לגן.
ראיתי גם אותי, שקשה לי לחשוב לאבד שוב את העצמאות שלי, שהיתה לי לכמה שעות ביום (חצי יום סה"כ), ושמה שהיה בשנתיים הראשונות יחזור, כלומר ההתמסרות הטוטאלית שעשתה אותי מצד אחד מאוד מאושרת, מצד שני גם הזנחתי חלקים מסוימים בי (עד שכבר החלטתי לחזור לעבוד בזמן האחרון... זה היה לי מאוד חסר)
עם כל החששות, החלטתי שטובתה קודמת לכל.
והנה, עבר לו היום הראשון בבית. היא ואני.
שוב היא מאושרת, לא לחוצה, חזרה לחיוך שלה. טוב לה, יש לה שקט ורוגע.
גם לי.
יש מטפלת שתעזור לנו,
אני עצמאית בעיסוק שלי ולכן יותר גמישה בזמן.
היה לי כיף, היום היא כבר גדולה כך שזה לא טיפול צמוד כמו שהיה כשהיא היתה יותר קטנה (מודה, אני אוהבת את זה מאוד אבל זה גם לא פשוט לי בכלל, אני אדם שזקוק להמון ספייס).
ואני,
שמחה. כל כך שמחה, שהקשבתי לעצמי. לקול הפנימי שלי, שאמר חד משמעית - שזה הדבר הכי לא נכון בעולם להכריח אותה.
שמחה, שלא הקשבתי לכל מי שאמר לי להתעקש (כולל בעלי בהתחלה, עד שאמרתי לו שאין על מה לדבר בכלל).
שמחה, ומודה שיש לי את האפשרות לדאוג לילדה שלי.
שמחה ומודה לכן, כי התחזקתי מאוד כשקראתי על כל אותם ילדים שטוב להם בבית, גם כשלא מעסיקים אותם כל רגע,
על כך שיש עוד ילדים כמו הילדה שלי, שקשה להם מאוד עם שינויים, שזקוקים יותר לבית בגילאים האלו.
שזה לא אני ש"לא משחררת", אלא שזו אני שפשוט מקשיבה לילדה שלי ולצרכים שלה, לאיך שהיא בנויה.
תודה.
מעניין אותי לשמוע ולדעת מה שלום אותם ילדים היום, איך הם מסתדרים עם מסגרות כאלו ואחרות.
אם תרצינה לספר, מאוד אשמח.
שוב - תודה מהלב.
אימהות יקרות,
רציתי להודות לכן, במיוחד לאלו שכתבו ממש בתחילת העמוד, לפני 12 שנים...
הילדה שלי בת שנתיים וקצת, הכנסנו אותה לגן קטן עם מעט ילדים בספטמבר האחרון, היא היתה 7 חודשים. ההתחלה היתה מאוד טובה, בהמשך זה השתנה, ומדי פעם לא רצתה ללכת וכו'.
בשבועיים האחרונים ממש התנגדה ללכת, ובכתה בפרידות.
ניסינו כמה ימים (אני כל כך מתחרטת שלא הפסקתי מיד), וכשראיתי שהיא פשוט מתעקשת לחזור הביתה, עשיתי "סטופ".
סירבתי להקשיב לכל מי שאמר שצריך להיות "החלטי".
החלטתי שאני "החלטית" אך ורק בלמצוא את הפתרון שטוב ביותר עבור הילדה שלי.
החלטית לדאוג לכך שיהיה לה, וגם לי, טוב.
ראיתי שאני לא מסוגלת לאלץ אותה ללכת לגן.
ראיתי גם אותי, שקשה לי לחשוב לאבד שוב את העצמאות שלי, שהיתה לי לכמה שעות ביום (חצי יום סה"כ), ושמה שהיה בשנתיים הראשונות יחזור, כלומר ההתמסרות הטוטאלית שעשתה אותי מצד אחד מאוד מאושרת, מצד שני גם הזנחתי חלקים מסוימים בי (עד שכבר החלטתי לחזור לעבוד בזמן האחרון... זה היה לי מאוד חסר)
עם כל החששות, החלטתי שטובתה קודמת לכל.
והנה, עבר לו היום הראשון בבית. היא ואני.
שוב היא מאושרת, לא לחוצה, חזרה לחיוך שלה. טוב לה, יש לה שקט ורוגע.
גם לי.
יש מטפלת שתעזור לנו,
אני עצמאית בעיסוק שלי ולכן יותר גמישה בזמן.
היה לי כיף, היום היא כבר גדולה כך שזה לא טיפול צמוד כמו שהיה כשהיא היתה יותר קטנה (מודה, אני אוהבת את זה מאוד אבל זה גם לא פשוט לי בכלל, אני אדם שזקוק להמון ספייס).
ואני,
שמחה. כל כך שמחה, שהקשבתי לעצמי. לקול הפנימי שלי, שאמר חד משמעית - שזה הדבר הכי לא נכון בעולם להכריח אותה.
שמחה, שלא הקשבתי לכל מי שאמר לי להתעקש (כולל בעלי בהתחלה, עד שאמרתי לו שאין על מה לדבר בכלל).
שמחה, ומודה שיש לי את האפשרות לדאוג לילדה שלי.
שמחה ומודה לכן, כי התחזקתי מאוד כשקראתי על כל אותם ילדים שטוב להם בבית, גם כשלא מעסיקים אותם כל רגע,
על כך שיש עוד ילדים כמו הילדה שלי, שקשה להם מאוד עם שינויים, שזקוקים יותר לבית בגילאים האלו.
שזה לא אני ש"לא משחררת", אלא שזו אני שפשוט מקשיבה לילדה שלי ולצרכים שלה, לאיך שהיא בנויה.
תודה.
מעניין אותי לשמוע ולדעת מה שלום אותם ילדים היום, איך הם מסתדרים עם מסגרות כאלו ואחרות.
אם תרצינה לספר, מאוד אשמח.
שוב - תודה מהלב.